ראיון עם חיים באר, חבלים, הוצאה מחודשת

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.6.2017

1

מלבד קעקוע אחד ספציפי, חיים באר לא סובל קעקועים. הקעקוע שייך למלצרית תל־אביבית, שלא יודעת, כנראה, שהסופר הוותיק ניצל את הרגע בו הגישה לו חשבון כדי לצלם את המילה שחקוקה בעור שלה – "ואהבת" – מסומנת בטעמי מקרא. בבית, אחרי צילום הפפראצי, התברר לבאר שהציטוט לקוח מתוך 'ואהבת לרעך כמוך'. "זאת הפעם היחידה שהרגשתי שיש אמירה מאחורי קעקועים כאלה, ולא רק השחתה של הגוף או איזו כתובת יפנית שאף אחד לא יכול להבין.

"באמונה הפרימיטיבית שלי, היהודית, הגוף הוא דבר קדוש. הדבר היחידי שמותר לגרום לו נזק הוא השיער, שגדל מחדש. הרי הקעקועים הראשונים שראיתי והטילו עליי אימה, בתור ילד בירושלים בתחילת שנות ה־50, היו המספרים על הזרועות של ניצולי אושוויץ. אז היית רואה אותם למאות ולאלפים. באוטובוס סביבך. או לחלופין, קעקועים על הגב של הפרות ברפתות. והיום, כשאני הולך בתל־אביב, פתאום אני רואה אנשים שמרצונם החופשי מתחייבים למשהו בלתי הפיך. אתה יודע כמה אמיתות אני כבר נטשתי לאורך השנים? כמה אמונות ודעות ואהבות ספרותיות? אז להתחייב למשהו כמו קעקוע?"

לא רק מלצריות מקועקעות. אם אתם פוסעים בצהרי היום ברחוב בתל־אביב, או רוכבים על אופניים חשמליים וכמעט דורסים איש חמוד וזועף, בן 72 – דעו שחיים באר בוחן אתכם בסקרנות, בתימהון. "פעם", הוא אומר, "כשסיימתי לכתוב ספר, יכולתי לשוות לנגדי  את הקורא האופטימלי שלי. היום, כשאני הולך ברחוב, מתחנת האוטובוס בסינמטק ועד בית ציוני אמריקה, אני רואה את האנשים ושואל את עצמי, יש מצב שמישהו מכל אלה – החבר'ה שיושבים במסעדה, האימהות החד־הוריות שרוכבות על אופניים עם שני ילדים, אחד מקדימה ואחד מאחורה – יתייחד עם ספר שלי לשניים־שלושה ערבים? ואני מוכרח להתוודות שאני לא יכול לדמיין את זה".

ובכל זאת באר, מהסופרים הבולטים והמבוססים בישראל, מפרסם עכשיו מהדורה חדשה לספרו 'חבלים' מ־98'. כלומר, מבקש להציג בפני דור נוסף של קוראים יצירה שהוא מחשיב לספר "הנאהב ביותר" שלו. אמו של הסופר וסבתו מככבות ב'חבלים', רומן אוטוביוגרפי במוצהר. מכינות אותו כילד לחיי ספרות. הרומן נפתח בבעתה שגורמות לסבתא נוצות טווס בגן החיות הירושלמי, תצוגה שמזכירה לה את אלף עיניו של מלאך המוות. לקראת סופו, אמו של המספר מצהירה בפניו שכישרון ספרותי הוא המפתח לחיי נצח: הכותב יכול לעצב את חייו כרצונו, מחדש, לקום לתחייה.

אתה עדיין חותם על הרעיון הזה?
"בהרגשה הפנימית כן. בשעה שאתה כותב, כמו בהתרגשות של מעשה האהבה, יש תחושה של ניצחון על המוות. אבל הנה אתמול צלצלה להתייעץ איתי אלמנתו של סופר חשוב, זוכה בפרסים, שפעם דיברו על הספרים שלו בחיל ורעדה – והיום נשכח למדי. היא אמרה לי, אני כבר לא מצפה שימכרו את הספרים שלו, אבל לפחות שיהיו בגרסת דפוס. היה לי כל כך עצוב בשבילה, בשבילו, בשבילי. בשביל כל העסק הזה. הטלפון הזה הזכיר לי שוב את הזמניות של הדברים – והיא מעוררת אימה. בסופו של דבר, מכל תקופה נשארים בזיכרון מעט מאוד כותבים".

אתה מפחד שתישכח?
"יכול להיות שסוג הספרות שאני אוהב, שאני מנסה לכתוב – שיש בה משהו מינורי, כמעט חיוור, פסטלי – הוא כבר לא סחורה. אבל אני לא יכול לכתוב אחרת, ולא הולך להשתנות. בכלל, הניסיון לכבוש את ליבם של קוראים בסופו של דבר הוא די נואל. אני כבר ירדתי מהרכבת. אני רואה את הרכבות רצות מול פניי. יכול להיות שמעגל הקוראים הכללי התרחב – אבל הפטריוטים שלך, האוהבים שלך כסופר, מצטמצמים.

"היום העולם הוא כמו ים עם המון איים קטנטנים ולא מובנים. אתה לא יודע אם אתה יכול לעלות לאי. אם תתקבל בברכה. אני חי את חיי היום בלי תחושה של בית. בתור ילד, בירושלים, הלכתי במקום שהוא שלי. אני זוכר, לעומת זאת, את אבא שלי הולך שם צמוד לקיר, כמהגר, כגולה שלא יודע אם הוא חוקי או לא חוקי. היום אני מרגיש כמוהו. פעם עוד הייתי נוסע מדי שבוע לירושלים, ליום שלם. אבל העיר הלכה למקום אחר".

ותל־אביב, מקועקעת מדי בשבילך?
"לא נעים להגיד, אבל חוץ מאנשים מסוימים, זה מקום שמעורר בי כמעט גועל. תעזוב את הפחד מהאופניים, את השחתת הגוף בקעקועים – זאת עיר שאין בה חיזורים. אני רואה את האנשים הצעירים שם, רוכבים, הולכים, ואין להם ברק בעיניים. זה מדכא אותי נורא. אין תשוקה ברחוב. אתה לא רואה בחור משתוקק לבחורה, ואתה לא רואה גם בחור משתוקק לבחור. כולם למדו להרכיב מין מסיכה של תקינות. אי רצון לקחת חלק, להכניס את הידיים, להיות מעורבים. אולי במועדונים ובפאבים אנשים עוד מרשים לעצמם להביע גילוי לב וחשיפה – אבל מולי, גם כשאני מלמד, אני רואה אנשים עם וילונות על הפרצוף. היו פעם מסיבות, היו חיזורים. נכון שתוצר לוואי של חיזורים הן הטרדות. היום אתה רואה שאנשים מסתובבים ממוגנים, הולכים ברחוב כמו שפעם היו הולכים עם מסיכות אב"ך".

* * *

כשכתב את 'חבלים' בשנות ה־90, הוא מספר, התכוון בכלל לעזוב את העיסוק בספרות ולדבוק בכתיבה עיתונאית. "אחרי ההתקבלות החמה של הרומן 'נוצות', אזרתי אומץ לכתוב את הספר הכי חשוב שלי, לדעתי, 'עת הזמיר', שיצא ב־87'. ספר פוליטי, חברתי, עם אמירה ברורה ואולי ברורה מדי, שביקש לתאר את הצמיחה של הציונות המשיחית הדתית, שהיום אנחנו רואים את הפירות שלה בדמות נוער הגבעות והמחתרת היהודית. זה שהספר התקבל בעוינות נוראה מהכיוון הדתי־לאומי זה בסדר. לזה חיכיתי, ואולי אפילו ציפיתי. הם ראו בי בוגד מבית. מבקר ספרות דתי פגש אותי ברחוב ואמר לי – אם היה לי עכשיו אקדח, הייתי הורג אותך. אבל מי שלא קיבלו ולא הבינו את הספר היו אנשים סביבי, מחוץ למגזר הדתי. הביקורת היו איומות ונוראות, ללא מידה של חסד, ומאוד נפגעתי. הציבור אז לא הבין את עוצמת הכוח שבונה הציונות הדתית, שבנט בעיניי הוא ראש החץ שלה עכשיו – וגם הוא ינשור מתישהו ויגיעו גרועים ממנו".

באר אמנם מסתייג מהעמדה נוסח בנט, אבל מתאר חובשי כיפות כקוראים האידיאליים של ספריו. "תשמע, הם קוראים נורא רציניים. ברמה האישית, אני מכיר אנשים שגרים בהתנחלות ויש לי דיבור איתם מעבר לעניין הפוליטי. ביום שבו אמריקה תחליט שאנחנו יוצאים מהשטחים, הם יהיו השותפים הטבעיים שלי לשיחה. התמונה האנושית שם היא לא נוסח גדעון לוי, אלא הרבה יותר מורכבת. במעשה הם חוליגנים, הם עושים דברים נוראים בשטחים, אבל ביום־יום הם בורגנים בדיוק כמונו. אלה אנשים שאתה בא אליהם הביתה ויש להם שירי יהודה עמיחי על המדף. הם קוראים את נתן זך. אבל ברגע מסוים, שאי אפשר לשים עליו את האצבע, הכל מתהפך ומתגלה פן אחר לגמרי בעמדה האידאולוגית שלהם".

עוד לפני שהוא נשאל, באר – בוגר החינוך הדתי, שספריו מבטאים פסיפס של מקורות השפעה, התנגדות והשתייכות דתית – הודף את הניסיון להגדיר את עצמו. "אני אדם שהולך לבית כנסת, שהולך להתפלל. אבל אני מאמין שזה עניין פרטי שאדם עושה בדל"ת אמותיו. אם תשאל אותי מי אני, אחרי שאני אומר שאני אדם, אני קודם כל יהודי. זה לא עניין דתי, אבל זה אומר שיש לי זיקת עומק לכל מה שהיהודים שקדמו לי עשו. מבחינתי, הפרוזה העברית מתחילה בגמרא ולא בברנר".

ככל שהחברה בישראל תיעשה דתית יותר, הספרים שלך אמורים למצוא יותר קוראים.
"יש הבדל בין תהליכי הדתה לבין להיות בן בית בארון הספרים היהודי. יש היום יותר ויותר שומרי מצוות – וחלקם הגדול הם פשוט עמי ארצות ופרימיטיביים. הם מתעניינים בביצוע קפדני וטכני של מצוות, ולא בתוכן הרוחני של הספרות היהודית. חלק גדול מהעולם היהודי כפי שהוא נראה היום הושחת לגמרי – כמו שהדגל האדום הושחת בידי סטלין. וזה גורם לי לעוגמת נפש גדולה.

"תיקח למשל את יהודה עציון, הנאשם מספר 2 של המחתרת היהודית – אדם שאני מוקיר ומחבב באופן אישי. תפיסותיו המטורפות הולכות ומקצינות משנה לשנה. עכשיו יש לו תוכנית להרוס את ירושלים ולהקים אותה מחדש עם בית המקדש במרכז. כמו התוכנית של מוסוליני לרומא. ובכל זאת, אם תשלח אותי לשטח לא מוכר בלילה אפל, האיש שאבחר ללכת איתו ואסמוך עליו יהיה אדם כמוהו. יחשבו שירדתי מהפסים להגיד דבר כזה, אבל עם אנשים כמוהו אני יכול לדבר. שנינו יצאנו מאותו קפל באדרת היהודית הגדולה, שנינו מודעים לאותן בעיות בחברה שבה אנחנו חיים – אלא שהפתרון שלו קטסטרופלי".

בשנים האחרונות יש יותר מקום לכותבים שגדלו בהתנחלות. משהו בחלוקות בין חילונים ודתיים מתערער ואולי לטובה.
"הנה, יונתן ברג הוא כישרון גדול. דברים קורים כל הזמן. השאלה היא איך מנקים את רעשי רקע. האופטימיות שלי היא בכך שאחרי כל תקופה חשוכה יש תקופה מוארת. בתרבות היהודית יש המון חיוּת, והחיות הזאת תחזור אלינו לא דרך הממד הוולגרי ושונא האויבים. אני זוכר, כילד, את האופטימיות האדירה שהייתה בחברה הישראלית: נניח, כשיצא הספר הישראלי הראשון. והבול הראשון. והכנסת הראשונה. לא שהכל היה טוב, היו המון בעיות – אבל הייתה הרגשה שאנחנו נתגבר. גם ניצולי שואה הצליחו להשתקם ולחזור לחיים. אז בטווח הארוך יקרו דברים. לגבי העתיד אני אופטימי. אני רק פסימי אם אני אזכה לראות אותו. לא הגיל שלי מעיק עליי בהקשר הזה, אלא המציאות החברתית והפוליטית. לא תיקח ממני את הכעס הנורא, הנורא, שיש בי על השלטון הנוכחי. והכעס הנורא על האופוזיציה העלובה – כולל מרצ וכולל המחנה הציוני".

* * *

'חבלים', במקור, היה מיועד לקהל שבוי ואוהד: ילדיו של באר. אחרי שפרסם ספר שעסק ביחסי ברנר, עגנון וביאליק, החליט לכתוב שוב פרוזה, להדפיס עותקים בודדים "כדי שהילדים שלי יידעו מי היו הוריי ואיפה גדלתי". אבל ידידו והעורך הקבוע של ספריו, אברהם יבין, קרא והמליץ לבאר לפרסם בכל זאת. "מאוד פחדתי. אמרתי לעצמי שאם הספר יתקבל כמו 'עת הזמיר', אני לא יודע איך אני אשרוד. אבל הייתי אז במצוקה כספית, וההוצאה נתנה לי מקדמה".

אם 'עת הזמיר' הפך לספר אהוב "אצל בחורי ישיבה שהתפקרו" – 'חבלים' זכה לאהבה חוצת מגזרים. "זה היה ספר לא פוליטי, והוא עורר אצל הרבה קוראים תחושה של פיוס והשלמה עם דור ההורים שלהם. אישה אחת כתבה לי שהחליטה להחזיר את אביה מבית האבות אליה הביתה, לטפל בו בימיו האחרונים. אני הרי אדם מורבידי; אמרתי לבני משפחתי, כשאמות, תיקחו כמה מהמכתבים האלה ותקברו אותם יחד איתי – שהם יעמדו לזכותי בעולם האמת".

באר לא קרא שוב בספרו אחרי שיצא לאור, לא תיקן עניינים משמעותיים במהדורות מחודשות. אבל הבדל אחד בולט בין הספר המקורי להוצאה הנוכחית. באר היה בן גילם של הוריו בערך כשתיאר את דמותם ב'חבלים' – בעלי חנות מכולת קטנה בירושלים, הורים לבן יחיד, שנולד לשניהם בגיל מאוחר אחרי נישואים קודמים. "היום אני בגיל שבו הוריי מתו. ואני מדבר איתם או עליהם כשווה אל שווים. אנחנו באותו גיל! אוטוטו אני אהיה גדול מהם – מבחינתי הרי אבא שלי לא התבגר מאז מותו, ונשאר בן 73".

באר הם ראשי התיבות של ברכה ואברהם רכלסבקי או בן אברהם רכלסבקי, שם משפחתו המקורי של הסופר. בראשית הספר, עומדות במרכזו אמו וסבתו. עם התקדמות הרומן מתגלה דמותו של אביו המבוגר – דמות קומית, מביכה, מעוררת הזדהות. "הספר נכתב תחילה מנקודת מבטה של אמא שלי. אני סולד מאנדרטאות, אבל פנטזתי לבנות לה איזו אנדטה חיה. היא הייתה לוחמת. היא הקימה את מפעל חייה בנחישות: חנות המכולת הקטנה שלה – ואני. היא עבדה אותי כאילו הייתי פרויקט שלה מול המוות. בעיניי היא הייתה גיבורה, ובכלל, אישה שהקדימה את זמנה. לא רק בנושאים הגדולים. היא עשתה למשל יוגה והייתה אוכלת אצות שנים רבות לפני ששמעו כאן על עניינים כאלה. תוך כדי כתיבה, אבא שלי התחיל להופיע אליי ושאל אותי: 'לא מגיע לי שתתייחס אליי עכשיו כאדם מבוגר, בראייה יותר מבינה? לא מגיע לי משפט חוזר?' הוא היה בן 55 כשנולדתי, ואני כתבתי את הספר כשהייתי בן 50. זה, בעיניי, ההישג הכי גדול של הספר – אין בו רגשי אשמה דווקא, כלפי ההורים, אלא התבוננות מאוחרת".

היית מסוגל לכתוב באופן דומה על הילדים שלך?
"זאת שאלה מכשילה. חלק ניכר מספרות העולם מתאר בנים שכותבים על הוריהם. כותבים, בוזזים, אוהבים, מתחרטים. האנשים החיים היחידים שאתה לא כותב עליהם הם ילדיך. הרי אתה לא רוצה לפגוע ביחסים איתם. דווקא מפני שכתבתי על הוריי ובחנתי אותם כדמויות ספרותיות, אני מבין שלעולם לא תוכל לצאת בשלום כהורה מול מבט כזה. תמיד יבואו אליך בטענה כלשהי. אמא שלי הייתה אומרת שלנכדים ולסבים יש יחסים טובים בזכות האויב המשותף להם: הדור האמצעי. כשאני שופט את הוריי ככותב ובכלל, באותה מידה אני צריך לשפוט את עצמי ביחס לילדים שלי. לשאול אם מה שדרשתי מהוריי, קיימתי כלפי ילדיי".

ומה גזר הדין?
"אני אגיד לך מה שאמר לי פעם עמוס עוז: באופן מוחלט, ברור שאני נותן הרבה יותר לילדיי ממה שההורים שלי נתנו לי. למשל, מבחינה כספית. אבל באופן יחסי, ההורים שלי נתנו לי הרבה יותר מאשר אני נותן לילדיי. הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם, גם אם זה היה נורא מעט. אני אולי נותן לילדיי הרבה מאוד – אבל זה לא כל מה שיש לי. זאת אבחנה נורא יפה שתקפה גם לגביי: הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם. ללא סייג. אני מעניק ומסייע לכל אחד מילדיי – אבל אני לא נותן כל מה שיש לי: הרי אני כותב, ומלמד ורץ ויש לי עניינים. בראש מעיניהם של הוריי הייתי אני, ולא שום דבר אחר. אני הייתי החיים הפרטיים שלהם".

אנחנו חיים בתרבות שמעמידה הורים למשפט תמידי, מבחינה פסיכולוגית.
"בדור שלי, רק מפונקים האשימו את ההורים שלהם. כשבני דורי ומבוגרים יותר כתבו על הוריהם, לרוב הייתה שם הרבה חמלה – גם אם חמלה היא דבר שונה מאהבה. רק בחור מפונק כמו יורם קניוק כתב ספר כמו 'פוסט מורטם'. כולם חסו, ריחמו, אבל קניוק, ככותב, היה אכזר ורע לב – לכן גם הספר שלו הוא ספר ייחודי. חשבתי על הספר שלו במפורש בזמן הכתיבה של 'חבלים' כמקום שאני לא רוצה להגיע אליו. ספר נוסף שעמד לפניי כדוגמה שלילית לתיאור הורים הוא 'אישה יקרה' של יהונתן גפן. יש שם אי יכולת להבין או לסלוח.

"אני וחבריי היינו יותר חזקים מההורים שלנו. אנחנו היינו בני המקום. היינו מעורים ויותר מלומדים מהם. פרשנו את חסותנו על הורים חלשים, שהחיים לא האירו להם פנים. ההורים – חלקם יוצאי שואה – היו מרוסקים ביחס לבנים, שהיו בני הארץ ויפים ושזופים והלכו עם מכנסיים מקופלים ועם כאפיות. המצב הכלכלי של בני דורי היה טוב משל הוריו. בן תמך באביו. והיום זה הפוך: המצב הכלכלי של בני דורך גרוע ביחס למצבם של ההורים. אותי מרתק, וגם מפחיד נורא, לחשוב מה יהיה בדור של בני ה־30 וה־40 – איך הם יוכלו לעזור לילדיהם. מלבד העשירים, האם לבני מעמד הביניים תהיה אפשרות לעזור לילדים שלהם להסתדר, לקנות דירה, לשכור דירה? אלה לא שאלות ספרותיות, אלא שאלות של החיים".

* * *

באר הוא קורא סקרן, גם ביחס לספרות עכשווית. בניגוד למצופה מאנשי ספרות ותיקים, במיוחד בשנים הללו, הוא לא איבד עניין בכותבים צעירים. מסתובב בחנויות, מדפדף, נותן "חמש דקות של חסד" לספרים חדשים. "למרות המספר העצום של ספרים שמתפרסמים ביחס לעשורים קודמים", הוא אומר, "לא השתנה מספרם המוחלט של הספרים הטובים שיוצאים מדי שנה. פעם הייתה משמעות לעובדה שההוצאות המרכזיות והעורכים החשובים בחרו לפרסם ספר מסוים – היום אין לה משמעות מיוחדת".

הזירה הספרותית היום, אומר באר, מדורי הספרות, ההוצאות, מקדשים את הממותג והאגרסיבי. את השמות הגדולים – או לחלופין את אנשי הספרות הצעירים, הקולניים והאלימים. הוא מסתייג ממשוררי ערס־פואטיקה והגל המזרחי, אבל בניגוד לשיחות עם מרואיינים אחרים, נראה שהוא בקיא יותר, מבחין בין כותבים שונים, משתדל שלא להשמיע שלילה גורפת.

"היכולת של אדם ללגלג על עצמו, לראות את נגעי עצמו, זה החלק הכי מעניין בספרות", הוא אומר כשאני שואל אותו לגבי הנושאים המשותפים ל'חבלים' ולעיסוק הספרותי היום בזהות אתנית. "לעומת זאת, היללה או הקינה או הבכי – מה קרה להוריי, מה קרה לי, השתיקו אותי – הרבה פחות מעניינים אותי. המבחן של כותבים כמו רועי חסן ועדי קיסר או שלומי חתוכה יהיה אם הם יכתבו גם דברים אחרים, ולא ייתקעו בשלב של קינת הקיפוח והרחמים העצמיים".

זאת ספרות שמבטאת רק רחמיים עצמיים?
"זאת ספרות שכועסת עליי: על האשכנזים, על היישוב הוותיק. אוקיי, עשו לכם, לקחו לכם, הרביצו לכם. הכל נכון. אבל אותי מעניין לראות לאן הם ייקחו את הנרטיב הזה. אני אגיד לך מה ההבדל ביני ובינם, במלוא הצניעות. אני מקווה שמצאתי את היכולת לאזן בין אהבה ויושר ככותב. לחשוב למשל מה הגביל את אבא שלי כאדם ספציפי, ולא רק כנציג של קבוצה מסוימת. לכותבים של ערס־פואטיקה יש אהבה גדולה מדי, בהשאלה, להורים שלהם. ולדעתי, במבט מהצד, אין להם בוחן מציאות מספיק מאוזן כלפי חוץ.

"כשהתחלתי לכתוב, עוד חבשתי כיפה. בשנות ה־60 וה־70, להיות דתי ולהשתחל למעמד הסופרים היה דבר נורא קשה, וכביכול לא לגיטימי. הדמות האידאלית של כותב הייתה של איש תנועת העבודה, קיבוצניק, גבר, צעיר, מהנח"ל המוצנח נגיד. מהבחינה הזאת, יש לי אמפתיה למי שלא נותנים לו להתקרב לצלחת. אבל הטרגדיה עם הגל המזרחי החדש היא במובן הספרותי: במקום לתת להם להתפתח לאט כיוצרים, החברה מנצלת אותם. כלי תקשורת ואנשי יחסי ציבור ממתגים אותם ומתפרנסים מהם ומשתלטים עליהם. הנה מירי רגב – פגשתי אותה פעם או פעמיים, היא אישה מאוד אינטליגנטית, יודעת מה היא רוצה, אבל היא מקדמת מה שנתניהו מקדם, וזה לפורר את הדבק המסוים שהדביק את החברה הישראלית".

משונה לדבר איתך באופן קודר כל כך על החיים כאן. בדמויות ההורים והסבתא בספר שלך, למרות המכות והאובדן שהם חוו, יש משהו אוהב חיים או שובבי.
"הם כל הזמן הישירו מבט קדימה, ושאלו לא מה היה – אלא מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. זאת השאלה המשחררת, זה החלק האופטימי של החיים. ולא כל הזמן לחפור ולגרד פצעים ישנים. הספר שלי עוסק בעבר – אבל אני מספר על החלומות הקטנים של אנשים לשיפור חייהם. איך אדם שעמד בפינת הרחוב ומכר ביצים שאף להפוך לבעל מכולת.

"בעיניי, המבט תמיד צריך להיות מופנה קדימה. מבט אחורה הוא מבט של נקם. נגרם עוול מרצון ושלא מרצון לדור שלם של מהגרים – אבל היום התפקיד של המדינה הוא לתקן, לא להסתכל לאחור. לא לשאול אם גנבו או לא גנבו ילדים, ולהקים ועדות חקירה – אלא להשקיע במוסדות חינוך בדימונה, באופקים, בשכונת התקווה. להשקיע הרבה יותר. הרי הייתה ועדה לבדוק מי רצח את ארלוזרוב. היו ועדות חקירה אחרי מלחמות. אבל כל הדברים האלה בלתי ניתנים לפתרון. צריך להשאיר אותם כפי שהם: לא יימצאו פתרון או ממצאים שיתקבלו על כולם".

באר מזכיר את תפקידו כעורך ספרותי בקידום צעדיהם הראשונים של סופרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ודן בניה סרי. "אני הראשון שהוציא ספר של מיכאל. הייתי הפטרון שלו – ואני משתמש בכוונה במילה גסה – במובן זה שדאגתי שיטפלו בעם עובד בספרים שלו. וכך עשיתי עם עוד כותבים, שהפכו לסופרים מרכזיים. הייתי שם כדי לעודד ולפתוח דלת, גם במקרה של משורר הומו שההוצאה לא אהבה את השירים שלו בגלל הנקודה ההומואית.

"אני לא מציין את זה כדי לקבל קרדיט. אני מבין ומקבל את הטענות לגבי קיפוח והדרה. הנקודה שלי היא אחרת: אני רוצה איכות יותר טובה. בתור שופט או לקטור – אני לא מוכן לתת הנחות למישהו כי הוא הומו, כי הוא מזרחי או כי היא אישה. על זה הוויכוח. אדרבה, בגלל שהמאבק הפוליטי הזה חשוב – הוא לא יכול להפוך מעבורת לטקסטים פחות טובים".

מישהו מערער על השאיפה ליצור ספרות טובה?
"כשאתה קורא ספר של סופר סטרייט אשכנזי בן 60, אתה מפעיל עליו את אמות המידה הכי מחמירות. ואני מזהה שברגע שמדובר על טקסט שנוצר כביכול מהשוליים או שייך למקופחים מסוגים שונים – דנים בו מתוך סלחנות. הסלחנות הזאת היא לטעמי מתנשאת. הוויתור הזה על שיפוט מלא – בביקורת הספרות, בלקטורה של ההוצאות. אני לא אוהב חנפנות. כמי שהיה עורך הרבה שנים, אני יודע שאם לא תהיה ישר עם עצמך ועם הכותב – זה יחזור אליך כבומרנג. אם אני מקבל כתב יד של חבר – אומר לו את מלוא דעתי, ללא כחל וסרק. כי אני מכבד אותו. ויותר מזה, כי אני מכבד את המקצוע".

באר הוא אדם מצחיק והרבה פחות רטנוני ביחס למתבקש מאיש ספרות בן גילו ומעמדו, גם אם קדרות מסוימת אוחזת בו בזמן הפגישה בביתו ברמת־גן. עננה קטנה על הפרצוף; עננה קטנה על הצלחת – פרוסות לחם עם קוטג' שהוא אוכל.

אולי זה קשור להיבט הסמלי, המורבידי, בשיבה אחורה לספר מלפני 20 שנה. אולי לטיפול השורש שהוא עומד לעבור אוטוטו. "חפר לי בתעלות", הוא מספר אחרי הביקור אצל רופא השיניים, "ירדתי איתו לביבים, כמו שאומרים החסידים של יעקב פרנק, משיח השקר". באר קצת פחות מחויך כהוא מתאר את הפופולריות של ביקורות ספרות קטלניות, נוסח טיפול השורש המדמם שיהודה ויזן העניק לאחרונה למשורר רוני סומק.

"איש שאני מעריך אמר ששווה להתייחס לויזן ברצינות, אבל כשקראתי את הרשימה שלו על רוני חשבתי לעצמי – לא חבל לך? זה מה שגורם לך סיפוק או חדווה? לקחת את רוני סומק ולמרוח אותו, לתת לו מכות מעל החגורה או מתחתיה? כשאני קורא רשימה כזאת, הרחמנות שלי לא נתונה לרוני אלא לויזן, שיש לו כישרון. אתה רואה בנאדם הולך ברחוב, ואתה רואה במרפסת עומד מישהו ומשתין עליו. מתחשק להגיד לו, רד מהמרפסת. תתחיל גם אתה לצעוד ברחוב".

ויזן ומבקרים תוקפניים אולי מחזירים עטרה ליושנה. ביקורת הספרות העברית הייתה די מרושעת מראשיתה, לא?
"בעיניי, תרבות היא משא ומתן בין דורות, ולא הכאסח והתוקפנות של מבקר צעיר כלפי משורר מבוגר ממנו. אולי הסוג הזה של כתיבה מוצא חן בעיני קוראים צעירים, מעורר בהם ויברציות. במקום שבו אני חי את עולמי, זה לא גורם לי לזקפה. נכון שהיו תמיד פולמוסים תוקפניים וכתיבה תוקפנית, אבל פעם היו שוחטים בסכין חדה. היום הורגים עם מעדר. העניין הוא לא הכוח, אלא העיצוב שלו. בזה השקיעו. יצר ותוקפנות היו פעם בסטייל. עזוב את הוויכוח בין אלתרמן לזך שהיה קשה מאוד – אחת הרשעויות הכי מזהירות שאני מכיר היא של המבקר חיים גמזו. על המחזה 'סמי ימות בשש' הוא כתב: 'מצדי הוא היה יכול למות כבר בחמש'".

ביקורת באורך טוקבק מושלם.
"נו, לפחות ויזן חתם על הרשימה בשמו. הטובקסיטים לרוב מנאצים ומחרפים בלי לחתום בשם. נכון, רוב הסופרים אומרים שהם לא קוראים טוקבקים – אבל העיניים לא יכולות להימנע. והסגנון הזה הפך ללב הביקורות – מתוך אינטרס ברור להחזיר למדור ספרות קוראים. לכתוב על רוני סומק באופן כזה זה צעד של דה־הומניזציה".

אולי מאחורי הסגנון הבוטה הזה עומד ניסיון להעיר דיון ספרותי מנומנם.
"אם זה המקרה, הגיע הזמן שאני אצא לפנסיה. אבל מה שחשוב זה מבחן התוצאה. דן מירון יצא בשצף קצף נגד לאה גולדברג. היום מירון כבר לא רלוונטי, מתייחסים אליו כמאובן; ולאה גולדברג לעומת זאת חזרה לחיים. מוציאים אותה לאור, קוראים אותה, חוקרים אותה. אז לא בטוח שיש ערך לתוקפנויות אלה. אולי תנצח אותי עכשיו בצעקות, אולי תשתיק אותי ותחנוק אותי ותעיף אותי – אבל לא בחשבון הכללי. הגלגל חוזר ומסתובב. אם מי שנוסע עכשיו באמצע הכביש זה הקונטיינר של הביקורת האגרסיבית, זה לא אומר שהאופנוע של רוני סומק לא ימשיך לנסוע אחרי שהקונטיינר שלהם יתהפך. והוא יתהפך, אתה תראה".

אתה חושב ששינויים כאלה גורמים לך נזק ישיר כסופר?
"אני באופן כללי יושב בבית עם המזגן. כותב רומן שאני עוד מתלקק איתו, ומלמד, ומגיע לכל מקום שמזמינים אותי. ואני נהנה. ביום־יום, תפקידי הוא לעזור לאשתי להרים את סלי הקניות הביתה. אבל בהקשר ספרותי, גם אם לא לעצמי, אני חרד לאנשים צעירים שכותבים והאווירה הזאת יכולה לגרום להם להפסיק לכתוב. להרים ידיים. בתלמוד כתוב – אדם שנתקל בכת של כלבים, מה יעשה? אם הוא יברח, הם ירדפו אחריו. אם הוא יתעלם מהם, זה לא יילך. והגמרא אומרת: שיישב ביניהם, עד שיתייחסו אליו כאחד משלהם".

בקיצור, תתקרנף.
"אני רואה הרבה אנשים שמתקרנפים במובן הזה. באקדמיה, בביקורת הספרות. אבל אני כבר לא אהיה קרנף. אין לאף אחד צורך בקרנפים זקנים".

חיים באר, חבלים, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

ראיון עם רות אלמוג, החיים

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 3.2.2017

"אני לא טובה בחיים", אומרת רות אלמוג. הסופרת, בת 80, בתם הבכורה של זוג רופאים, גם היום מסתכלת הצידה כשלוקחים ממנה דם. בשנים האחרונות, בימים האלה במיוחד, חייה מתנהלים כמו קורס מתקדם במדעי החיים. לפני תשעה חודשים הפכה לסבתא. נכד ראשון. כמה שעות לפני שנפגשנו ראתה את בעלה לומד שוב לעלות ולרדת במדרגות. אוטוטו הוא אמור לחזור הביתה משיקום רפואי, ואין בבניין שלהם מעלית. בסוף השבוע שעבר הקימו בדירה חדר נוסף לדייר חדש: עובד סיעודי שיטפל בבעלה, המשורר והסופר אהרן אלמוג.

"אני זורקת חצי מהחיים לפח", אומרת אלמוג כשהיא מתארת את עצמה, בקול עייף ובכל זאת מבודח, מפנה מקום לכבוד השיפוצים. אוסף הפרפרים הישן שלה – אלמוג צדה אותם בעצמה, ברשת – כבר נמסר לפני שנים. את שתי הנוצות שהשאירה אחריה ציפור שֹליו שנקלעה לדירה, נלכדה מאחורי המקרר וחולצה משם, אלמוג שומרת.

הציפור וזוג הנוצות צצות בקובץ הסיפורים החדש שלה – אות חיים מובהק בספר שמתאר מעגלים שונים של השתנות והתכלות. "אנחנו במאה ה־21, המאה הגדולה של הביולוגיה", מכריזה דמותו של פיזיקאי, שאלמוג מתארת באחד הסיפורים הקצרים, האוטוביוגרפיים, בספר ששמו 'החיים'. את הפיזיקאי היא לא שבה לפגוש. אבל ההכרזה שלו המשיכה להעסיק אותה הרבה אחרי שיחה קצרה שניהלו בתור לרופאה. "אחרי הרבה זמן הבנתי מה שהוא ניסה להגיד: המאה ה־20, המאה של מדעי הפיזיקה, הייתה המאה שהביאה את ההרס הכי גדול לעולם, את המלחמות ואת ביקוע האטום. ואילו המאה ה־21 ממוקדת במדעי החיים, ברפואה, כמין תיקון למאה הקודמת. המאה שלנו אמורה להיטיב עם בני אדם. מצד שני, לא בטוח שטוב שהחיים יתארכו כל כך".

אולי זה הרקע של אלמוג כציירת. משהו אסתטי, מפוכח, כמעט נינוח, ניכר בדרכה להתייחס למכות הגדולות והקטנות של החיים. כשהיא מזכירה אירוע מוחי שעברה לפני כמה שנים, אלמוג מתארת את היד שלה כמין אובייקט אמנותי ("זאת ההרגשה הכי מוזרה בעולם – לראות את היד תלויה ככה, לנסות להניע אותה ובכל זאת לא להרגיש כלום"). כשהיא מסבירה איך מחלת האלצהיימר של בעלה השפיעה על חיי שניהם בשנים האחרונות, לצד התסכול והצער, אלמוג מביעה גם פליאה וסקרנות.

"זאת מחלה שמתפתחת בתהליך ארוך וסמוי שיכול להימשך עשרים שנה. במבט לאחור, אני יכולה לשחזר חלק מהסימנים. גם כשאהרן התחיל לשכוח דברים באופן גלוי, עדיין הייתה לו מידה של עצמאות. הוא היה יורד פעם ביום, זורק את הזבל, הולך למרכול. לכל היותר, הוא חשש להוציא כסף. איך שמים לב לשינוי? קודם כל צעדי ההליכה קטנים. חרדות צצות. בעצם, התכונות הבסיסיות של האדם נשארות – אבל מקצינות. מתברר שהשעון הביולוגי של אנשים במצב כזה משתבש. למשל, ויסות הורמון השינה, מלטונין. אהרן היה ישן כל היום ובלילה מתעורר, מתיישב לאכול בחצות, מושך אותי עד שלוש לפנות בוקר. עם הזמן הוא הפסיק להתעניין בדברים משותפים לשנינו. אין עם מי ללכת לקולנוע, לצאת לשמוע מוזיקה. פחות ופחות היה אפשר לחלוק איתו דברים כבן זוג".

את מדברת כאילו זה קרה בזמן רחוק.
"כי גם זאת שגרה שנעלמה. בתקופה האחרונה הייתה הידרדרות פתאומית. הוא נפל פעמיים בבית והיה צריך לקחת אותו לבית חולים. תוך יום הוא לא היה מסוגל ללכת בכלל. בתוך כל זה, מופיעים גם רגעים לא צפויים של בהירות. אתמול, כשאחת הבנות שלנו ביקרה אותו בשיקום, הוא התעקש ללכת, דבר מסוכן במצבו. הוא היה כל כך החלטי, שקשרו אותו בסדין לכיסא. אז הוא ביקש טלפון, צלצל אליי ואמר: 'בואי לכאן, אני אסיר פה'. בהתחלה הבת שלי שכנעה אותו שעדיף שלא יסכן את עצמו, אבל אז הוא נמלך בדעתו ואמר לה, 'בעצם לא אכפת לי אם אני אשבור משהו בהליכה, לפחות שיהיה גיוון'".

111מתוך 'ממנטו'

בניגוד לשכחה שתקפה את בעלה, אלמוג מתארת זיכרונות ישנים, לא צפויים, ששבים אליה בעשור האחרון. "אין לי הסבר למה דווקא בזקנה חזרתי לזיכרונות הילדות מתפתח תקווה. אולי מחלתו של אחי, שנפטר לפני שלוש שנים, גרמה לזה". עד כה לא כתבה על אחיה, שנולד שלוש שנים אחריה – ובניגוד אליה, נעשה אדוק בשמירת מצוות ובנותיו מנהלות אורח חיים חרדי. "אמא שלי ציוותה עלינו לפני מותה להיות ביחסים טובים, ולא לדבר על דת או על פוליטיקה. וזה עבד".

ספרה החדש נפתח בתיאור של אחיה כילד. חוט חלוד בגדר עומד לנקר את עינו. "היא כמעט קרסה", אלמוג כותבת על אמה שמגיעה למקום בעקבות צעקותיו, "אבל נשמה נשימה עמוקה, ייצבה את עצמה לשלוט בבהלתה […] בזהירות רבה, תפסה בקרס הברזל והוציאה אותו מעפעף עינו".

נדמה שאלמוג מאמצת בספר משהו מקור הרוח הזה. גישה קלילה יחסית מאפשרת לסיפורים לגעת בלי להכביד בתהליכים גלויים ומובלעים של הרס: פרטי, גופני, תרבותי, היסטורי. לעתים, אלמוג מבליטה את המאמץ שתובעת מבחינתה חשיפה אישית. סיפור בשם 'סודות', למשל, מתאר את הרקע להתנסות מינית ראשונה, של אלמוג ונערה נוספת מבית הספר שלה, עם רס"רים שהן פוגשות כמתנדבות במחנה צבאי. "היינו בנות 15. התוודעתי אז לדברים שלא ידעתי על קיומם. תחשוב, עברו 65 שנים מאז! הסיפור עבר אינסוף עיבודים בראש שלי עד שיכולתי להעלות אותו על הכתב".

סיפור אחר מתאר פרשת אהבים מסביבות גיל 18, מימיה כסטודנטית בירושלים וציירת צעירה. "הסיפור פורסם כבר בתרגום לספרדית, ולא התכוונתי לפרסם אותו בעברית. אבל אמרתי לעצמי, די, כמה שנים עוד נותרו לי בכל מקרה. גם היום, אני צריכה להתגבר על השפעת החינוך הדתי. זה תקוע כל כך עמוק בנשמה. חינכו אותי ואת חברותיי שמין זה פשע. ולא השתחררתי מזה, אני מוכרחה להגיד. לפחות מבחינה רגשית".

בכמה מקומות בספר היא מתייחסת לאהבת נעורים קצרה, קטועה או לא ממומשת. "כשהיא זוכרת את הרגע ההוא, פתאומי, ללא תקווה וללא הבטחות ככל שהיה", אלמוג כותבת על זיכרון של נשיקה ברחוב אלנבי בתל־אביב, מול הים, "היא חושבת: 'זה היה הרגע המאושר ביותר בחיי'".

מתבקש לקשר את הדברים הללו לחייה בהווה, בדירה המתרוקנת במרכז תל־אביב. אבל גם בסיפוריה המוקדמים, מסוף שנות ה־60, מופיעות גיבורות ספרותיות שהוגות בדבר שלא היה קיים ולעולם לא יתקיים: אהבה טוטאלית. "אם ממשיכים להרגיש רצון כזה? בכל מה שקשור ליחסי גבר ואישה הרצון הזה כבר גווע. אבל לא האופן שבו הצורך הזה מתגלם באהבת קוראים. אצל אהרן זה מאוד בולט. הדבר היחיד שנשאר לו זאת העובדה שהוא היה משורר. לפני שהוא הידרדר, בכל פעם שהייתי מזמינה אורחים אלינו, הוא היה מדקלם שירים שלו, גם בלי שביקשו ממנו. זה היה מביך", היא צוחקת, "אבל הדבר הזה מאשר את היותו אדם עם כבוד. בעל ערך.

"בשבת, אישה מבוגרת שגם התאשפזה בבית החולים, הצביעה עליו ואמרה לבת שלה, 'את רואה את האיש הזה, זה אהרן אלמוג'. מתברר שהבת היא מורה ואפילו מלמדת את אחד הסיפורים שהוא כתב. הוא היה מאושר. זה נותן לו חיוּת: האהבה של האנשים אליו דרך היצירה שלו זאת האהבה שהוא מחכה לה".

גם בסיפור בדיוני, שעל שמו קרוי הקובץ, אלמוג נוגעת בעקיפין בעובדה שהיא עצמה התייתמה מאב בגיל 14. "הוא נקרא לטפל בחולה במקום רחוק, בערב שבת של גשם וסערה. אבל לא לקח לשם מונית, כדי לא לחלל שבת. כתוצאה מזה הוא קיבל דלקת ריאות, שבסופו של דבר הביאה למותו. ואני לא סולחת על זה. למי אני לא סולחת? אולי לדת. אולי לשום דבר מסוים.

"אבא שלי היה נורא מתגאה בי כילדה. קרובת משפחה סיפרה לי שכשהייתי בת חמש הוא אמר לה: 'רותי כבר יודעת מה זה הטאג' מאהאל'. הוא לימד אותי כל הזמן – מהן בירות העולם, ההר הכי גבוה, הרי געש, נהרות. הוא נתן לי משהו מאוד בסיסי, אותה תחושה של אהבה שאחר כך אי אפשר לקבל. אני רואה את זה אצל הנכד שלי. הרגש שהוא מעורר בי נמצא במקום אחר בגוף מאשר רגש האהבה הרגיל. אין לו שיעור בכלל, לרגש הזה. אנחנו מחפשים אהבה כזאת כל חיינו, והיא לא תמומש אף פעם.

"לדליה רביקוביץ יש שיר ידוע שנפתח במילים, 'עומד על הכביש בלילה האיש הזה / שהיה בשכבר הימים אבא שלי', שמתייחס לאביה המת. פעם חשבתי שלרוב האמנים יש דחף שנובע מהמצוקה הזאת, מהפצע הזה".

בסיפור האחרון בקובץ, רביקוביץ מוזכרת בשמה הפרטי כידידה של הגיבור. כדמות כמעט מקודשת.
"התיידדנו בתחילת שנות ה־90, במפגש סופרים ומשוררים בארצות־הברית. דליה נכנסה לי מתחת לעור. היא הייתה מקסימה, וחכמה ומבריקה. ויפה כל כך. אבל קשה, קשה מאוד. הערצתי אותה, אבל אחר כך לא יכולתי יותר. היה בה משהו כפייתי. היא ניסתה להשתלט על החיים שלי באיזשהו אופן. והתרחקתי ממנה. בפעם האחרונה שראיתי אותה, זה היה בשבעה של הסופר דן צלקה. היא הייתה מוזנחת, באה עם נעלי בית וחלוק. כאב הלב לראות אותה".

נוצרת תחושת שותפות כשאת פוגשת אנשים שהתייתמו כמוך בגיל צעיר?
"בהחלט. אבל עם השנים שיניתי את דעתי, ואני לא חושבת שדווקא הפצע הזה הוא שמוליד את הדחף האמנותי, אלא שנולדים איתו. מין מבנה תודעה מסוים. אני רואה את עצמי מול אנשים, במצבים רגילים ברחוב: כל דבר מיתרגם אצלי בראש לסיפור. כל אינטראקציה מתעבדת פעמיים. לדעתי, עם התכונה הזאת סופרים נולדים".

לא נשמע כיף להיות בחברת אנשים כאלה.
"במשפחה היו אומרים עליי: 'אל תדברו על ידה מפני שהיא מסוכנת'".

מה קורה כשזוג אנשי ספרות חיים יחד, שני אנשים שצמאים לאהבת הקוראים?
"בהתחלה זה לא הפריע לנו. אבל זה התחיל להיות פחות פשוט כשנהייתי יותר ידועה כסופרת. לא דיברנו על זה אף פעם. אהרן לא בנאדם שמדבר. מה שכן, הוא תמיד רצה שאקרא כל דבר שהוא כתב, אבל בדרך כלל לא רצה לקרוא מה שאני כותבת. דווקא לפני שמצבו השתנה עם המחלה, אהרן קרא שני סיפורים מהספר הנוכחי ואמר לי: 'לא ידעתי שיש לך חוש הומור!'"

והוא צודק? זה עניין חדש?
"לא, אני חושבת שתמיד היה לי הומור. אולי הוא היה יותר חשאי".

11111

בצד הרושם הבוטח שיוצרת הכתיבה האוטוביוגרפית, הבלתי מתחסדת – חוזרת בסיפורים הנטייה האישית לביקורת עצמית ולרגשי נחיתות. אלמוג היא כותבת חשובה בקבוצת יוצרי הפרוזה שהחלו לפרסם בשנות ה־60 – לצד אפלפלד, קנז, כהנא־כרמון, רחל איתן, יהושע ועוז. גם היום היא מעדיפה לרוב לא לקרוא בספרים של בני דורה. "אין לי זמן ואני גם מפחדת להיות בתחרות איתם".

הנובלה 'החיים', שחותמת את הקובץ – מעין תשובה לסיפור אהוב עליה מאת ג'יימס ג'ויס בשם 'המתים' ("נובלה נורא משעממת, אבל אני מתה עליה") – מעוצבת כסיפור מפתח שבו מסתתרות כביכול דמויות ממשיות של סופרים, מבקרים ואמנים בני גילה של אלמוג, שנפגשים לארוחת ערב מפוארת, מועדת לפורענות. באותה מידה שאלמוג חובטת במילייה הקרוב אליה – "עילית לבנה", שבעה, זחוחה – כך היא מתארת את המרירות ואת חוסר האונים של גיבורת הסיפור, מעין כפילה לבנות דמותה של אלמוג בסיפורים האוטוביוגרפיים.

"יצא לי להשתתף באירועים כאלה בשנים האחרונות. כל מיני סופרים, מבקרים ומשוררים, שבעל הבית בדרך כלל הזמין מתוך אינטרס גלוי. נגיד, פרסים ספרותיים. הרגשתי עלובה וענייה כמו הגיבורה בסיפור, אבל הלכתי בכל זאת. גם מפני שאהרן ואני בודדים לפעמים, ובעיקר מפני שאנשים וההתנהגות שלהם מעניינים אותי. ההתמקדות בחבורה הזאת, שיושבת בווילה מפוארת, נועדה לדבר על איך שהארץ השתנה. מה שהיה פעם מקום חקלאי, יצרני, נעשה למשהו נובורישי, פלצני".

את מתארת בסיפור קבוצה של נשים משכילות שיושבות בחדר ולא פוצות פה כשסופר מפורסם קורא לנערה שנאנסה 'נותנת'.
"גם אני הייתי בסיטואציה דומה, כשאותו גבר מצליח דיבר בביטול על קורבן האונס בשומרת. התביישתי בעצמי שכמו כולם ישבתי ושתקתי. חשבתי שאשתו של הגבר הזה, שהייתה אז חברה שלי, צריכה להגיב, ולא רציתי להעליב אותה".

הנושא של ניצול מיני של נשים, נערות או ילדות חוזר בכמה מהיצירות שלך. זה משהו שאת מכירה באופן אישי?
"הבת שלי הייתה מתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית, והנתונים והסיפורים שהיא הביאה משם מילאו את כל חיינו. זה עשה אותי מודעת גם לגבי דברים שקרו לי, מבחינה פסיכולוגית ופוליטית. בצבא, למשל, הגעתי למודיעין פיקוד דרום. עוד ביום הראשון סגן קמ"ן הציע לי לצאת 'לבלות יחד' באמצע התורנות הראשונה שלי. כשסירבתי הוא אמר שאשלם על זה, ושילמתי היטב.

"אין מקום שבו הטרדה של נשים לא הייתה נפוצה פעם. כשהייתי עורכת פעילה ב'הארץ', היו אינספור מקרים, ולא ידעו אפילו שאפשר להתלונן. היו מטרידים סדרתיים, והיו גם מקרים פחות מובהקים. עיתונאי מאוד מכובד, שאף פעם לא היה אומר לי שלום, הציע לי איזו הצעה מינית – אחרי ששאלתי אותו למה הוא מתעלם ממני במשך שנים. אני לא יודעת אפילו להסביר למה לא דיברנו, אולי התביישנו, אולי חשבנו שזה לא לכבודנו".

בסיפור הזה הדמויות עצמן מתייחסות לאשכנזיות שלהן. לעובדה שמדובר במועדון סגור.
"כן, זו קבוצה הומוגנית פחות או יותר. לכל היותר, היה אולי גבר מזרחי אחד בחבורה כזאת. אבל הוא היה פיזיקאי".

בשנים האחרונות חוזרים לעסוק ביצירה של בעלך, גם ביחס לעובדה שהוא תימני במוצאו. היחסים בין אשכנזים ומזרחים היו נושא לדיון במשפחה שלכם?
"לא ממש. אהרן באופן כללי אדם שלא מדבר, אי אפשר היה לדעת מה באמת עובר לו בראש. אבל הבנות תמיד היו מציגות את עצמן כ'חצי־חצי'. לתימנים כמיעוט עשו דברים נוראים בארץ, אבל הביוגרפיה המשפחתית של אהרן שונה, בטח ביחס לדיון במזרחיות היום. הם שלושה דורות בארץ. כבר בדור הקודם לו התחתנו עם אשכנזים. מאוד רצו להיות 'כמו כולם'. באופן אישי, מה שהכי מקומם אותי בהקשר הזה, הוא שכשסוף־סוף יוצר מזרחי קיבל פרס ישראל לספרות, לא נתנו את הפרס לבעלי. נורא כאב לו, הוא היה בטוח שיזכה".

ב'תיקון אמנותי', אחד מסיפוריה הידועים והמוקדמים יותר של אלמוג, היא מתארת נערה בת דמותה, שהתייתמה מאב, מתנגשת בכל הכוח עם בנות מכיתתה שמזהות בה משהו אחר, חריג, המתפרש ככוח אמנותי. קשה לחשוב על אלמוג במונחים של מרד והתרסה – בהתחשב בידענות ובלקטנות, בנטייה האנציקלופדית שניכרת בשיחה איתה ובסיפוריה. גם היום, אחרי עשורים, היא ממשיכה לכתוב במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', שבעבר שימשה בו כסגנית העורך. על התרגום האחרון לספרו של פטריק ווייט היא מדברת בהתלהבות לא צפויה, אחרי שנים של סקירת ספרות מתורגמת, מדי שבוע בשבוע.

"מגיל צעיר רדף אותי הדבר הזה: להיות יוצאת דופן. אמא שלי לא קיבלה את הרצון שלי להתעסק באמנות. מבחינתה, הייתי צריכה להיות רופאה כמוה. להתפרנס. במובן הזה היא צדקה: חיי היו מאוד קשים מבחינה כלכלית. כשהילדות שלי היו קטנות, הייתי עושה כל חלטורה אפשרית להשלמת הכנסה. בלילות הייתי מתרגמת טקסטים לחינוכית. כנערה, הייתי תופרת לעצמי בגדים, ולא בכישרון גדול.

"כשעברתי ללמוד בסמינר למורות בירושלים, נחשבתי ל'מופקרת'. גם בעיני החברות החילוניות שלי, שהיו יותר שמרניות ממני. אם להן היו בני זוג בזמן הזה, זה היה רק לקראת חתונה. הרגשתי אחרת. שאם יום אחד אני רוצה לצייר כל הבוקר, אז לא אלך ללמוד באותו יום. היו קודים של התנהגות שחרגתי מהם. מישהי הזכירה לי אחרי שנים רבות איך הגעתי לשיעור עם חצאית שציירתי עליה. איך היה צריך 'לשמור' עלי".

בספר את נתפסת, בין היתר, במונחים של פינוק, צדקנות, חוסר אונים. אבל בסופו של דבר עצם הכתיבה והסגנון מוכיחים כוח עיקש שעומד לרשותך.
"אני תוהה אם עוד תהיה לי אפשרות לכתוב בביטחון כזה. כבר עשרים שנה אני כותבת סיפור משפחה שהצלחתי לסיים רק חצי ממנו. פעם עוד הייתי כותבת במכונת כתיבה טיוטות שלמות. היום, אני לא יודעת אם יהיו לי תנאים בסיסיים שקשורים לזמן וריכוז בכתיבה, מול המשימות שקשורות לבעלי. הוא כל כך תלוי בי. עד שהוא יסתגל לעובד זר ואני אוכל להיות חופשייה, ייקח זמן. כן, הבנות מאוד עוזרות לי, אבל אני בודדה. לבד איכשהו. אני לא אגיד להן דבר כמו 'היום בכיתי כל הבוקר'. אני לא רוצה להעציב אותן".

עדיין בתפקיד המבוגר.
"המבוגר והחזק. וגם אהרן ציפה ממני למלא את התפקיד הזה. בשעות קשות, במחלות של הילדות, ישבתי במטבח ובכיתי. והוא אמר: 'עכשיו את בוכה? תפסיקי עם זה, את צריכה להיות חזקה'".

וזה עבד?
"כן, אבל לא רציתי להיות חזקה כל החיים, לקבל את תפקיד המושיע. רציתי גם להתפרק. קצת. אמא שלי הייתה תמיד חזקה, והיא גם שילמה על זה מחיר. אני עד היום לא יודעת איך היא הצליחה כאלמנה לממן את הלימודים שלי כנערה, בתקופת הצנע. כשהייתי קטנה יותר לא היה מה לאכול לפעמים. יכול להיות שירשתי משהו מהכוח שלה, בסופו של דבר. כן, אולי באמת נשים יותר חזקות. אבל החיים מלמדים אותן להיות חזקות, לא התורשה".

רות אלמוג, החיים, הוצאת כתר־זמורה־ביתן

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

1

ראיון עם איל מגד, אושרליה; ראיון עם אהרן מגד (2008)

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.4.2016

1

"יתום זקן מאוד", מכנה את עצמו איל מגד, שבוע אחרי שנפטר אביו, הסופר אהרן מגד, בגיל 95. "כשהוא היה בחיים, לא היה בינינו מגע גופני משמעותי. לא החזקתי לו מעולם את היד. פתאום, בימים האחרונים שלו, כשהוא שכב על ערש דווי, כולנו החזקנו לו את היד, במשך שעות.

"עשרה ימים הוא לא יכול היה לדבר. רק במשך יומיים מתוכם הוא פקח עיניים – ראיתי שהוא רואה, אבל עדיף היה מבחינתו להישאר בעיניים עצומות. הוא התייסר. ודווקא בשעות האלה, הכי קשות, לא יכולתי לעזור לו בכלום. רק לגשת לרופא ולבקש שייתנו לו משהו יותר חזק. אלה יחסים בין בני אדם – ולא יחסים ספרותיים. זה מצב נוראי – ובאותו זמן גם אינטימי. פתאום לגעת לו ביד, ללטף אותו".

הוא הגיב?
"רק כשהבן הבכור שלי ליטף אותו. הנגיעה שלו הייתה אמיתית, טובה. הוא גם היחיד שידע לדובב אותו בתקופה האחרונה, לדבר אליו. איתי זה לא היה הדדי בשלב הזה, לא הייתה תקשורת. אבל היה פה צעד אינטימי, שלמרבה הצער הגיע רק בימים האלה".

ולפני?
"כל חייו, אבא שלי לא היה אדם פתוח. הוא לא חלק את רגשותיו האינטימיים עם אנשים חוץ מאשר אמא שלי. גם לא עם חברים. אבל תמיד הרגשתי שאני לא ממש זקוק לפתיחות כזאת. היו שנים שחשבתי שאני מכיר אותו דרך הספרים שלו, ושזאת דרך התקשורת הכי אינטימית שהוא מכיר. ברבות הימים הבנתי שזה לא מספיק, והייתי שמח גם שהספרות שלו עצמה תהיה יותר אינטימית.

"דווקא בשנים האחרונות השהייה במחיצתו השתנתה. הוא התחיל לעשות דבר שהוא לא עשה אף פעם: להתלונן. לבטא את מרי לבּו. להגיד כמה רע לו. מבחינתו, זה צעד אינטימי. אני חושב שהוא אמר לך פעם בראיון: כל עוד אני כותב – אני חי. וזה ממש ככה. בשנים האחרונות הוא כבר לא היה יכול לכתוב, או לקרוא. נשמט ממנו משהו שהגדיר אותו באופן בסיסי. ובכל זאת, הוא אף פעם לא אמר, 'אני רוצה למות'. הוא רצה לחיות כל עוד הוא חי. גם בגילו, הגוף שלו היה מאוד חזק. הוא נלחם במוות. ממש נלחם. אבל פתאום נפרץ הסכר הזה, והוא היה מסוגל לקטר. 'מה שלומך, אבא?' – 'רע מאוד'. והמצב הזה פותח פתח. צריך למצוא את הנימה הנכונה לענות לו. לא לזייף ולהגיד, 'נו באמת, אתה בסדר גמור, אבא. החיים שלך דבש. אתה נראה מצוין'. הייתי אומר לו, 'נכון, אלה לא חיים, להיות מרותק לכיסא גלגלים. אני לגמרי יכול להבין אותך".

11
מתוך 'מערכת אגוצנטרית', יוליוס פון ביסמרק

אין כאן צירוף מקרים סמלי, אומר מגד, שספרו החדש יצא מן הדפוס ביום שבו אביו נפטר. "ספר הוא לא ילד, והפרסום שלו לא מקביל ללידה". ובכל זאת, 'אושרליה' – הספר הראשון שכתב מגד ואביו לא קרא – הוא רומן שמתמקד בהורות, ביחסי אבות וילדים. הגיבור והמספר הופך לאב בגיל מאוחר, בניגוד לרצונו. הווה הסיפור מתאר אותו נוסע לאוסטרליה, נוטש בחוסר רצון את חייו הנזיריים בירושלים, כדי לפגוש את הילד אחרי שנים של שמירת מרחק קפדנית מהבן הלא רצוי ("ילד מיותר", בלשונו) ומאמו שממנה נפרד מזמן.

"הגיבור לא יודע שהוא יעמוד שם למבחן. הוא היה בטוח שהילד יתחנף אליו, ישמח בו. אבל שוב ושוב הדמויות סביבו מנסות להסביר לו עיקרון פסיכולוגי פשוט, שגם מבחינתי הוא לא לגמרי מובן: נטשת את הילד הזה, ניערת חוצנך ממנו. ברור שהילד יחשוב שהאיש הזה, שהוא לא מכיר, ירצה להיעלם שוב מחייו".

מגד מעולם לא הסתיר את הקשרים בין חייו הממשיים לספריו. מיקום ההתרחשות המרכזית בספר, בחווה להצלת גורי קנגורו, יחד עם הבן ואמו, מסתמך על ביקור קצר בן שבועיים באוסטרליה, של מגד, אשתו הסופרת צרויה שלו, ובנם המאומץ, היום בן תשע. "הביקור שם לא עשה עליי שום רושם מיוחד. היינו שם במסגרת עבודה, שנינו העברנו שם הרצאות, אבל בלי לתכנן, פתאום הסיפור התמקם שם, עם כל הפרטים – כולל הצואה של הקנגורו שאני מתאר. תוך כדי הכתיבה הרגשתי כאילו זה אני שם".

למגד עצמו יש ארבעה ילדים. שניים מנישואיו הראשונים, בני 38 ו־28. שניים מנישואיו השניים עם שלו, בני 20 ו־9. מה לו ולרגשי הניכור והאשמה שמלווים את גיבור הספר מול בתו המבוגרת, מול הילד הצעיר והתזזיתי, שבנקודה מסוימת כמעט גורם לאביו להחליק מצוק? "אני אב די מצטיין, מהראשון ועד האחרון. נדמה לי שלא יהיו לאף אחד מהילדים טענות. בניגוד לגיבור שלי, שמעמיד את העצמאות שלו ואת חיי היצירה שלו במרכז חייו – אני יודע מה סדרי העדיפויות שלי, ויכול להגיד בלב שלם שאני אבא מסור. אין הרבה אנשים שקרובים אליי כמו הילדים הגדולים שלי. אבל החיים הפנימיים שלו לא זרים לי; הרגש הזה שלא תפור עליי להיות אבא. שיש כאן 'תפקיד' שצריך למלא. כמעט 40 שנה אני הורה, מגיל 28 ועד היום, בגיל 67. יש לי חבר אחד בלי ילדים – חסר דאגות, אחראי רק לעצמו – ואני מקנא בו לפעמים".

זאת הפעם הראשונה, אומר מגד, שהוא מלביש על גיבור שלו עיסוק אמנותי; מדגיש באופן נוסף את ההיבט האוטוביוגרפי, הישיר והעקיף, שניכר בספרי הפרוזה שלו. הילל רוט הוא מלחין לא מצליח – יותר פילוסוף מאשר מוזיקאי, כמו שמאפיינת אותו אשתו לשעבר. את הרומן אפשר לקרוא כסיפור על האמן, איש הרוח, שנאלץ לטבול את ידיו בחיים הממשיים. להפסיק להרהר בפרטיטות של באך ובתפיסת המוות שמהדהדת בהן, לצאת מעורו, מסבך המחשבות המפותל שלו, להגיב כאן ועכשיו לילד עוין, להתבגר בעצמו. "צרויה אומרת שילד הוא הנוגד־דיכאון הכי גדול שיש, וזה נכון. ילד לא מאפשר להישאר במצב סטטי או דכאוני. מה שלא יהיה – אתה צריך לתת לו: את הפעולה הגואלת, את המילה הגואלת".

אתה דווקא עושה רושם של אדם רגוע, שלם עם עצמו.
"אני שמח לשמוע. תגיד את זה לצרויה, ונראה מה היא תאמר. רגוע – ועוד בלי עזרת ציפרלקס! אנחנו חיים בעידן שנוטה להעלים בעיות בעזרת כדורים. ואני חושב שבגלל זה החיים שלי די קשים: הסירוב לעשות קיצורי דרך, לכסות על דברים לשם הנוחות. אני מכיר כמויות של אנשים על תרופות. מבחינתי זה לא בא בחשבון. לא שאני איש עקרונות או מזוכיסט – אבל לא ישכנעו אותי שתרופות לא פוגעות ביצירתיות. הרי זה תפקידן – לשכך מציאות, לשכך את הקיום. באך לא היה מגיע לעומקים אם הוא היה לוקח ציפרלקס. לא היה כותב יצירות קורעות לב.

"אבל דווקא במובן הזה, החולשה שלי ושל צרויה כאנשים יוצרים – חיזקה אותנו כהורים. אני מניח שכל אחד מאיתנו ראה אצל השני את בבואתו הלא סימפטית כהורה (גם לשלו ילדה מנישואים קודמים), וזה נתן דחיפה להשתפר. לחרוג מעצמך. הכרנו אחרי שהיא כתבה על ספר השירה שלי, 'קרפה'. שורה מתוך הרשימה שלה הפכה לכותרת: 'הפחד של האני מפני הזרע'. היא כתבה באופן נוקב וחד על האבהות הכושלת שמתוארת בפואמה הזאת, כבר שם, לפני יותר מ־25 שנים. שאלתי אותה בזמנו: איך הכרת אותי כל כך טוב. והיא אמרה לי, אני מכירה את זה מעצמי. כל אחד מאיתנו, אני חושב, ראה את השני בחדלונו הפוטנציאלי, כלומר, באפשרות להיות אדם שמרוכז רק ביצירתו – ולא בחיים האלה. כל אחד הציב לשני אתגר, להתעשת ביחד ולחוד".

מיסטר שלו. כך, מספר מגד, פונים אליו כמעט תמיד כשהוא מצטרף לנסיעות עבודה בחו"ל עם אשתו הסופרת, אחת מהכותבים הישראלים המתורגמים ביותר באירופה. האם מיסטר שלו מתקן את הפונים אליו בשם אשתו? "בכלל לא. זה נוח לי".

מגד מתורגל בשאלות לגבי פערי ההצלחה בינו ובין אשתו. גם 'אושרליה' מתייחס באופן ישיר ליחסים דומים. אשתו לשעבר של הגיבור היא מלחינה ופסנתרנית בעלת מוניטין עולמי. הוא, לעומת זאת, מסתפק בעבודות הוראה מזדמנות.

"הגיבור שלי למד להיות מבסוט מהמצב הזה, בסופו של דבר, וגם אני. למרות שבשנים הראשונות זה עורר אצלי מרירות מסוימת. למשל, אם יצאו שני ספרים שלנו בסמיכות, היו מבקרים שהתענגו להציג אותי ככותב האיכותי מבין שנינו. אולי כדי לעקוץ את צרויה ואת ההצלחה שלה, אולי מתוך חמלה כלפיי. לזרוק לי פירור. אבל אחרי כמה שנים לא הייתי צריך את הניחומים האלה, והרגשתי שהמצב הזה משרת אותי מבחינת האופי שלי.

"אם לא הייתי מלווה את צרויה במסעות שלה בחוץ לארץ, אם לא הייתי רואה מה המשמעות המוחשית של הצלחה בסדר גודל כזה, לא הייתי יודע כמה היא תובענית וטובענית. זאת עבודה קשה להצליח, להיות אחראי על קריירה והתחזוקה שלה. ראיתי שאין בזה זוהר, שזה נון סטופ עבודה".

כמו הגיבור שלך, גם אתה יוצא לסיבוב פאבים בזמן שאשתך עסוקה מעל לראש בפסטיבלים?
"לטייל, לראות כדורגל. כמו הילד שההורים שלו מתעסקים בעניינים רציניים שהוא פטור מהם. ככל שאתה מתבגר, אתה לומד באמת שהכל בר חלוף. אתה רץ אחרי עוד פרס, עוד כיבוד ספרותי – ופתאום כל זה מאבד מחשיבותו. האמביציה מאבדת מהתוקף שלה. פתאום לא אכפת. אני לא מדבר כך מתוך עליונות, בטח לא על צרויה. הרי היא אחראית על פרנסת הבית. היא לא יכולה להרשות לעצמה את ההתפלספות שלי לגבי הצלחה, להתייחס אליה בצורה זן־בודהיסטית. למזלי, אני כן יכול".

בזמן השבעה על אביו, מגד מספר, עורך ההוצאה שלו, דב אייכנוולד, הגיע לניחום אבלים. "הוא בדיוק קרא את הספר. ישבנו שלושתנו – הוא, צרויה ואני – והוא שאל אותה מה דעתך על הסצנה שבה הגיבור יושב מול אשתו לשעבר, ונהנה לראות את הקמטים שלה, את הסימנים להזדקנותה. כלומר, להיווכח שהיתרון שלה עליו נחלש. אז צרויה שאלה את דובי, 'מה אני צריכה לחשוב?'"

מה באמת היא צריכה לחשוב?
"הוא התכוון לשאול אם היא רואה את עצמה בספר, אם המבט של הגיבור שלי באישה הזאת משקף את המבט שלי. אבל צרויה בכלל לא יכולה להבין שאלה כזאת. היא הרי קראה את הספר חמש פעמים; במובנים מסוימים, היא בקיאה בו יותר ממני. יש לה מבט חיצוני אובייקטיבי על היצירה, בלי לחשוב: הנה אני, הנה איל, הנה הילד שלנו. היא מסוגלת להתייחס ליצירה בפני עצמה.

"אנשים מתפלאים עד כמה אני שמח בהצלחתה של צרויה. את המילה 'מפרגן' אני שונא. בכתיבת הספר, התברר לי שזה לא בגלל שאני צדיק, אלא כי יש בסיטואציה הזאת המון בונוסים. הגיבור אוהב את החופש שלו יותר מכל דבר אחר. תהילה והצלחה משעבדים את הבנאדם לקהל שלו. אני רואה סופרים מבוגרים ממני שעדיין חותרים לאיזו מטרה. לתהילה נוספת. למה? הרי ראית סביבך בלי סוף את כל אלה שחתרו למעלה, וכמו שסבתא שלי אמרה – בסוף זורקים אותם לבור. למה להתענות במה שאתה לא רוצה לעשות? לשבת עם מו"לים בארצות זרות, נידחות פחות או יותר, מול אנשים שאתה לא מכיר, לקושש זרדים במדורת השיחה, באיזו ארוחת ערב מיותרת. בזמן הזה יכולת לשבת בבית שלך, לאכול את הטופו שאתה מכין והרבה יותר טעים".

אני מניח שהעמדה שלך כלפי הצלחה ספרותית קשורה גם להתבגרות בבית של אבא סופר.
"באתי אחרי טירונות רצינית בבית. שנות הזוהר שלו כסופר היו בדיוק בזמן הילדות שלי. כמו כוכב טלוויזיה היום, שמו יצא לתהילה – וראיתי שהוא לא בדיוק רוקד על הגג משמחה. אנשים מתקשרים אליי עכשיו, קוראים שמתייחסים למוות שלו כאירוע ציבורי. וזה נכון, אבא שלי השפיע כאיש ספרות על הציבור הישראלי – אבל האם קיים ציבור כזה היום? זה הרי מושג אמורפי לחלוטין. מיהם הקוראים שלי? למי גיבור הספר שלי והמחשבות שלו אמורים לדבר?"

 –

את ביתם שבשכונת רחביה בירושלים יארזו בקרוב הזוג מגד־שלו, אחרי יותר מעשרים שנה בעיר, ויעברו לגור על הכרמל בחיפה. במהלך השיחה הוא אמנם מכנה את ירושלים "עיר המתים הזאת", אבל את העזיבה הוא תולה בעיקר בשינויים נדל"ניים בשכונה, לצד חיבה ארוכת שנים לחיפה.

"מסביבנו יש המון בניינים שמשתפצים, מוסיפים להם קומות. וכשגם הבניין הצמוד קיבל היתר להריסה בשביל לבנות במקומו בית מידות, החלטנו לעבור. שנינו הרי עובדים כל היום בבית, וזאת גם הזדמנות להתחיל פרק חדש בחיים. אבל האמת היא שכל מה שמעסיק אותי עכשיו זה איך להעביר לחיפה את החתולים שאני מאכיל כאן, בסמטה ליד הבית".

לאורך הפגישה עם מגד, שלוש חתולות מתרוצצות בדירה, רודפות אחרי זבובים, מאיימות לשבור כלים בכיור. "הבת של צרויה העבירה אותן אלינו. כמו שהגיבור שלי קורא לחתולים – אלה נכדים עם זנב. הילדים מביאים אותם, והם נשארים לכל החיים".

גם אתה, כמו גיבור הספר, לא מסוגל לסרס את החתול שלך?
"בוודאי. אם היה לי ילד מופרע, הייתי חותך לו את הביצים? לא. אז אין הבדל מבחינתי בין בעלי חיים לבני אדם".

בשנים האחרונות מגד נעשה דובר נלהב בשבח הטבעונות. מצטט במאמרים את גארי יורופסקי, פעיל למען חתולי הרחוב. "לא תמיד הייתי ככה, אבל זה הולך ונעשה חריף יותר. עם השנים נהיו לי יותר ויותר חתולים. פעם אנשים כאלה היו נחשבים לתמהונים. דודה של צרויה, למשל, רופאת לב ידועה, הורישה את רוב רכושה לעשרות חתולים שהיא האכילה. אז יש לי עוד לאן להתקדם בתחום".

כולם אצלכם במשפחה מתנזרים מבשר?
"חוץ מהבן הקטן. אם כי לדעתי, הוא יותר צמחוני מאיתנו – רק שהוא מתגרה. 'בוחן גבולות'. כמו הילד בספר, הוא יכול לדרוש פתאום סטייק. אז צרויה תיקח אותו, נגיד, לאכול המבורגר. יש פה גם שכנים שמרחמים על הילד האומלל, ובשבת מביאים לו מגש של קציצות".

הגיבור שלך מאחל לבני האדם "להימחות מעל פני הארץ" כעונש על אכילת חיות.
"מבחינתי, תעשיית הבשר פתרה את שאלת השואה, שפעם הייתי אובססיבי לגביה כתעלומה אנושית. היא כבר לא נראית לי כמו אירוע קוסמי יוצא דופן שלא יחזור על עצמו – למרות שברור לי שאנשים מזדעזעים מההשוואה. היום אני כבר לא מבין מה התמיה אותי לגבי השואה: בני אדם מתרגלים לכל עוול. עובדה שהם מתרגלים לרצח בדם קר של בעלי חיים. יש פה תורת גזע מובהקת. והעניין הזה המאיס עליי את כל העיסוק בפוליטיקה".

על הרומן עם בנימין נתניהו נמאס לו לדבר. את יחסי הידידות שנרקמו בינו ובין ראש הממשלה אי שם לפני תוכנית ההתנתקות, וכבר הפכו עניין אוטומטי בכרטיס הביקור של מגד כסופר, הוא מכנה היום "ניצחון פירוס". "הקישור הזה הפך אותי לפרסונה נון גרטה, למנודה במילייה מסוים, הקהל שאני אמור לפנות אליו. בדיעבד, ערי סטימצקי אמר לי שזה היה ידוע מראש, שהקשר הזה לא יועיל לי מבחינת הקריירה הספרותית. אבל אני לא חושב בצורה כזאת. אולי הייתי צריך להיות מציאותי ולהגיד לעצמי – תיזהר שקהל הקוראים שלך לא ירגיש שאתה בוגד בו. אני הרי לא פוליטיקאי. הייתי צריך כבר אז לעזוב את הדיבור הפוליטי ולהתרכז בכתיבה על בעלי חיים".

 –

"'איל דוחף אותי לכתוב אוטוביוגרפיה", אמר לי ב־2008 אביו אהרן. הדחיפה לא עבדה. "הוא לא היה בנוי לזה", מסביר היום הבן, "לכתוב כמוני בלשון 'אני'. בטח שלא לכתוב רומן אוטוביוגרפי כמו 'ארץ אישה' שלי. הוא הזה את הסיפורים שלו. אני, לעומת זאת, מתפלא בכל פעם שמופיע משהו בדיוני בכתיבה שלי, שהיא מתנתקת מהחיים שלי ולקוחה מהדמיון".

את התכונה הזאת של מגד הבן, מעצימה גם הנטייה של כמה מגיבוריו לחשבון נפש ולצורת ביטוי הגותית־וידויית. בפגישה איתו הוא מזכיר באגביות מטפלים שבהם נעזר. השוטטות של הגיבור במזרח ירושלים. ההסתננות לחצר בית החולים שהוקם בכפר דיר יאסין. הבת הבוגרת שממנה קיבל שיעורי יוגה קפדניים. כל אלה עברו משטח המציאות לתחומי הספר. ילדיו קוראים את ספריו ומגיבים בעניין. האם ההיבט החשוף בכתיבתו, במיוחד בהקשרים משפחתיים, הפריע להוריו, בני תרבות ותקופה הפוכה מבחינת פרטיות וחשיפה אישית?

"זה בהחלט היה נושא לדיון. הספר 'סודות מונגוליה' מבוסס על תולדות משפחת אמי (הסופרת אידה צורית), והגיבור דומה לסבא שלי. אבא שלי ביקש שאני אשנה דברים שנוגעים לדמות הבת, שיש בה אלמנט חושפני מבחינת אמא שלי. וזה היה רק קדימון לספר 'ארץ אישה', שכבר היה אוטוביוגרפי באופן גלוי, ונגעתי בו בתקופה הקצרה שבה חייתי כילד בקיבוץ, רק עם אבא שלי – מפני שאמא שלי לא הסכימה לעבור לשם. אחרי מותו של אבא של צרויה, חוקר הספרות מרדכי שלו, מצאתי את העותק שלו של 'ארץ אישה'. אתה יכול לראות שם בכתב ידו הערות נזעמות בכיוון דומה, כשאני מתייחס אליו" (ואני מוצא: "לא נכון", "עוד הלשנה", "נכון מאוד", "בעיקר פוליטי, זה מה שעניין אותו").

"יכול להיות שזה עניין דורי. לי גם אין חשיבות עצמית יתרה במובן הזה. אבל אז, כשאבי רב את ריבה של אמי – זה איכזב אותי מאוד. חשבתי שראוי שכסופר הוא יגלה פתיחות ושחרור. אבל הוא מעולם לא חשף את חייו בצורה כזאת. בכלל, גם בקרב סופרים בני גילי – אתה רואה את הנטייה הזאת לשמור על פרטים כאילו חושפניים. הרי היה אפשר לעשות מטעמים מחיי האהבה שלהם, לא רק מסיפורי הילדות שהם מוכנים לחשוף. אני באמת לא מסוגל להבין מה יש לנסות להסתיר, מה הנזק?"

המתיחות עם אביך בהקשר הזה לא גרמה נזק?
"לפחות פעם אחת, בתחילת הדרך, זה תבע ממני מחיר בריאותי: נתפס לי העורף במשך חודשים, בצורה שפשוט השכיבה אותי. לא עזר שום ריפוי. מתי זה נפתר? ברגע שהבנתי את מה שהיה אמור להיות ברור: שאני קשה עורף מולו. אם עשיתי מה שרציתי? בסופו של דבר כן, וכולנו המשכנו הלאה. אבל כשאמא שלי הייתה באה עם טיעון כמו, נראה איך תגיב אם הילדים שלך יכתבו עליך באופן כזה, אמרתי לה – אני נותן לילדים שלי עדיפות על עצמי ועל האינטרסים שלי בצורה גורפת ואוטומטית. אם היה לי בן סופר שהיה כותב עליי באופן חשוף ומסגיר דברים אצלי מנקודת ראותו – אני יכול להגיד בביטחון מלא שלא הייתי מנסה להכתיב לו מחיקות ושינויים.

"עשו על אבא שלי סרט תיעודי בשנותיו האחרונות, ממש תפסו אותו בדקה התשעים, כשהוא עוד יכול היה לספר על עצמו. ותראה דבר מוזר: אחרי גיל 28, הגיל שהוא עזב את קיבוץ שדות ים, אין לו כמעט מה לספר על עצמו, חוץ מראשי פרקים בסגנון: בוהמה תל־ אביבית, כסית, אלתרמן. על הילדות שלו ברעננה יש לו סיפורים שהוא שב ומספר. אם היית שואל, היו לו עדיין סיפורים על הקשר עם חנה סנש. אבל מה עשית במשך 60 שנה מאז? רוב חייך? כאילו עם המעבר לעיר ועם ההתמקצעות כסופר – כל פרט אחר נעלם. כתבתי עוד ספר, עוד רומן, עוד מחזה. כאילו אין מה לספר יותר. ואולי לכן זאת בדיוק השאלה שמעניינת אותי בכתיבה: איך סופר או משורר או מלחין חי את החיים האלה? איך הוא מתמודד?"

איל מגד, אושרליה, הוצאת ידיעות ספרים

ראיון עם אהרן מגד, עם צאת ספרו 'זבובים'

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.9.2008

"אנחנו נצעד בקצב של הקוצב", אומרת לי אידה צורית כשאני מצטרף לצעידה היומית שלה, של בעלה אהרן מגד ושל קוצב הלב שהושתל בגופו. הצעידות של בני הזוג הסופרים מתנהלות בשכונת בבלי התל אביבית. כל ערב הם מתייצבים על השביל לצד גדות הירקון ומפלסים את דרכם בין האצנים, הכלבים ועגלות הילדים. לפעמים הם נעצרים ורושמים לעצמם רעיונות לכתיבה, שעונים על גזע עץ.

מגד סופר פורה. מאז שהתחיל לפרסם רשימות עיתונאיות כנער בסוף שנות ה־30 כתב יותר מארבעים ספרי פרוזה, מחזות, ספרי ילדים ומסות, וזכה כמעט בכל פרס אפשרי. והנה בספרו החדש, 'זבובים', מופיע סקופ קטן: ברשימת יצירותיו בסוף הספר מגד יוצא לראשונה מהארון ומודה שהוא זה שכתב בשם בדוי את 'מיליזילדה היפה', רומן מתח ארוטי שהתפרסם לפני כשש שנים תחת הפסבדונים מאיר גירונדי, כשאת כריכתו מעטרת פטמה אמנותית לתפארת.

"כתבתי את הספר די בקלות", אומר מגד וצוחק. "השתעשעתי, נהניתי לכתוב משהו קל ומצחיק, ואחר כך חשבתי לעצמי שזה לא לכבודי לכתוב על סטודנטית תל אביבית שנעשית זונה וכל זה. מכיוון שהרבה זיהו אותי, החלטתי להודיע סופית שזה אני". 'זבובים', לעומת זאת, מתאר צעיר תמהוני ומבריק בשם חזי חזיז, שבניגוד לאחיזתו הרופפת בחיים המציאותיים, מבקש להמציא מנגנון ענק להפקת אנרגיה באמצעות זבובים, שיציל את העולם משואה אקולוגית. את הראיון עם מגד מלווה, כמו איש יחסי ציבור זעיר, זבוב שנח מדי פעם על אחד מספרי הספרייה. לצורך תחקיר נפגש מגד עם פרופסור לאנטומולוגיה, ביקר בזבובייה בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל אביב ואף שתל בספר פרט טריוויה מפתיע: זבובים, מתברר, לא מפליצים.

מה פתאום זבובים? מה משך אותך לכתוב עליהם?
"התמימות שלהם. נראה לי שאין להם מזימות רעות, בניגוד לחיות אחרות. בספר נאמר שלזבובים, כמו לשירה, אין תכלית".

ניסית לצוד זבובים כמו הגיבור שלך?
"לא, אבל כשהיינו קטנים בצריף ברעננה לאבא ולאמא היה מקל עם עור בקצה והיו מרביצים, בלי יותר מדי תוצאות. אחר כך המציאו מין נייר דבש שהיו משלשלים מהתקרה, והמון זבובים מסכנים היו מוצאים שם את מותם".

אפשר להסיק מזה שיש לך מודעות אקולוגית?
"לא ממש. אני אפילו לא אוכל אורגני. אם כי אשתי כן, והנכדה שלנו בת ה־20 ממש פנאטית".

מגד הוא אחד הנציגים האחרונים של 'דור תש"ח'; אותו דור ספרותי שמזוהה עם עלומים נצחיים, עם הצבר יפה הבלורית והתואר. בגיל 88 בולט אצלו בעיקר הניגוד בין רפיון לעוצמה. גם כתיבתו של מגד – שבצעירותו עבד בנשיאת שקים "של מאה קילו אשלג מים המלח שצריך היה להעמיס על אוניות בנמל" והיום נושא את עצמו במתינות בתוך המולת פארק הירקון – הצטיינה בניגוד שבין כתיבה פובליציסטית שוצפת לבין פרוזה שהציגה אנטי־גיבורים חסרי אונים, כמו נהוג לומר לגבי יצירתו.

"באישיות שלי יש סתירה גדולה", הוא אומר. "נטלתי לעצמי איזה תפקיד של מוכיח ומטיף ונביא זעם בעיתונות – ב'דבר', ב'למרחב' ואחר כך ב'ידיעות'. הרגשתי את עצמי אחראי לגורל העם והאנושות. סופר, לעומת זאת, לא צריך להיות נביא, וברומנים שלי אין הטפה לאידיאה מסוימת. אבל חזי, הגיבור של 'זבובים', שונה מהאנטי־גיבורים האחרים שלי. הוא לא מהמחלקה של החלכאים והנזקקים של דוסטויבסקי ולא של עלובי החיים של ויקטור הוגו. כמו דון קישוט, הוא אולי עלוב החברה, אבל יש לו רעיונות גדולים".

למה בחרת למקם את הרומן בשנת 68'?
"זאת נקודת מפנה בהוויה הישראלית. אחרי ששת הימים התנפחנו. תפסה אותנו מגלומניה עצומה. ראינו את עצמנו פתאום כאימפריה. אנשים, מלח הארץ, פרצו לאפריקה, לדרום אסיה. האנשים שהיו גיבורי מלחמה הפכו לסוחרי יהלומים בבורסה, לסוחרי נשק בכל העולם. כל האתוס הציוני התהפך. במקום הסתפקות במועט עברנו ל'חטוף ככל יכולתך'. ההרגשה של אחדות חברתית התפרקה. חזי הוא היפוכה של ההוויה הזו, הוא אנטי־חומר".

אנטי התקופה הנוכחית?
"היום אני לא יכול לתפוס מה שקורה. אני קורא על מיליונים ומיליארדים וסכומים שאני לא מעכל. אני רואה איך אנשים מסוגלים להוציא על ארוחת צהריים אלף שקל. יכול להיות שזה הטבע היהודי שרץ תמיד קדימה ללא רסן, לפעמים בלי מעצורים מוסריים".

מגד מתרפק אמנם על ערכי הצניעות של בני העלייה השלישית, אבל מאז סיפוריו המוקדמים הוא מתמקד לא פעם  בדמויות שלא הצליחו להתנתק מהעבר היהודי. "אף פעם לא הרגשתי באמת בפנים, בתוך החברה של בני גילי ושל אנשי הפלמ"ח", הוא אומר. "אפילו בקיבוץ שדות ים שבו מילאתי כל מיני תפקידים הרגשתי תמיד מהצד.

"לפעמים אני באמת חושב, מה לי וליידיש? מה נטפלתי אליה? אצלנו בבית לא דיברו יידיש אף פעם. לפעמים יש אירועי זיכרון של העיר שנולדתי בה בפולין ואני לא זוכר ממנה כלום. מה פתאום אני מגיע לאזכרות האלה? מה לי ולזה? למה אני מרגיש קרבה נפשית ליהודי פולין, ליהודי מזרח אירופה וללשון שלה שאני לא בן בית בה? אני לא יכול להסביר. אולי זה בגנים, כמה מצחיק שזה נשמע. ההורים שלי הסתכלו קדימה, וגם אני הייתי חבר תנועת נוער, וקיבוץ, ויחד עם זה הרגשתי קשר גורדי לעבר לא שלי, לעבר היהודי".

איך אתה מתייחס לעיסוק החילוני המתחדש בתרבות יהודית?
"לדבר הזה יש שתי פנים. מצד אחד, זה טוב שיש התעניינות והכרה באוצר הספרים היהודי. מצד שני, אני רואה בזה משהו צנטריפוגלי. מין רצון להתרחק מהליבה הציונית של ארץ ישראל. יהדות היום נתפסת כמשהו מנוגד לציונות. אותו דבר העיסוק בקבלה ובמסתורין. אותו דבר הנסיעות להודו בלי סוף. והיידיש – מה פתאום חוזרים ליידיש? יש לזה גם צד שלילי, רוצים להתרחק מהעברית ומהחלוציות.

"במקביל, אני רואה איך בני הדור שלי הולכים לעולמם. משה שמיר, ס' יזהר, עוזר רבין, שלמה ניצן, בנימין גלאי, אמיר גלבוע, ט' כרמי, שלמה טנאי ודן צלקה. אני מסתכל מסביב ולא רואה אנשים".

אתה מרגיש שהשארתם כקבוצה חותם על התרבות הישראלית?
"כן, בטח. כמו שכתב אבן גבירול: 'אברח ממך – אליך'. זה בא בתקופות, אז יחזרו גם אלינו ואל הציונות. הדבר הנורא ביותר הוא שאנשים לא מקווים. בהימנון אמנם כתוב 'עוד לא אבדה תקוותנו,' אבל בעצם היא אובדת עכשיו. זה מדהים אותי לקרוא ראיונות עם סופרים ששואלים אם ישראל תהיה קיימת עוד עשרים שנה. איפה יש דבר כזה בעולם שאדם ישאל אם המדינה שלו תהיה קיימת עוד עשרים שנה? זה מחריד. לאנשים אין פרספקטיבה. עם כל כמה שהיה רע בשנים הראשונות של המדינה, אנשים חשבו מה יהיה מעבר לאופק, וקיוו שיהיה יותר טוב ותהיה חברה טובה יותר. ועכשיו? 'חיים על קו הקץ', כמו שאלתרמן כתב".

לך יש תקווה כזאת?
"כן. תקווה אי רציונלית. אני חושב, אם כי אני לא איש מאמין, שיש עניין כזה של נצח ישראל, למרות הכל. העם הזה נופל וקם, נופל וקם".

כמו הזבובים בספר.
"כן, על החזון של חזי בספר כולם אומרים שהוא אבסורדי, אבל כל עניין הציונות הוא קצת אבסורדי. ההיסטוריה של עם ישראל כולה היא פרדוקס אחד גדול".

ואתה, איזה שגיאות עשית לדעתך לאורך השנים?
"שגיאות בצורת ספרים. יש ספרים שאני מתחרט שכתבתי. למשל 'חדווה ואני', למרות שהוא הצליח מאוד והפך למחזה ולסדרת טלוויזיה. השפה הזאת שבה הוא נכתב, זה יותר מדי. קצת שלום עליכם, קצת מנדלי מוכר ספרים, קצת הזז ואחרים – זה לא בדיוק אני".

יש סיפור שהיית רוצה לכתוב ואף פעם לא הצלחת?
"באמריקה מספרים תמיד באירוניה על הסופרים שמכריזים שהם יכתבו את הרומן הגדול על אמריקה. הלוואי שאני הייתי כותב את הרומן הגדול על ארץ ישראל. הלוואי. אבל אני לא מוצא בי כוח. המחשב שלי עמוס בקטעים, קטעים, קטעים, מתוך מחשבה שאולי, אולי, אולי. אני טומן אותם באדמה מתוך מחשבה שאולי הם יישאו פרי פעם. אבל היום אני כבר לא כל כך בטוח. הזמן, בכל זאת".

זה מטריד אותך?
"הבן שלי איל (הסופר איל מגד) אומר לי, דוחף אותי: 'למה אתה לא כותב אוטוביוגרפיה? הגיע הזמן בגיל שלך'. אבל אני לא מרגיש צורך. אני נתתי את עצמי בדמויות הגיבורים שלי, או יותר נכון – חשתי כלפיהם אמפתיה מאוד עמוקה, בבחינת 'והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם', כמו שנאמר בקהלת".

בהתחשב בהספק שלך, נראה שעוד מוקדם לסיכומים.
"כן. באתי לשיחה בבית ספר בלוד על הסיפור שלי 'יד ושם', ולפני שנכנסתי לכיתה אחת התלמידות מצביעה עלי ואומרת: 'מה, באמת, לא ידעתי שהוא עוד חי'. יש כאלה שמעליבים אותי, שאומרים לי 'אתה עוד כותב? בגיל שלך?'"

ומה אתה עונה?
"זה מזכיר לי סיפור של הרבי מקוצק. הוא עבר פעם בחצות הלילה ליד ביתו של סנדלר שהיה כפוף ובידו פטיש וראה שהוא מתקן נעליים לאור הנר. הרבי שאל את הסנדלר: 'רבי יהודי, בשעה כזו אתה עובד?', והוא ענה: 'כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן'. את זה אני ממשיך לומר לעצמי. כל עוד הנר דולק אני יכול ללמוד לכתוב יותר טוב".

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

לקראת פרס ספיר 2016

1

אולי לא סלטה באוויר, אבל לפחות קפיצת מדרגה. האירוע הספרותי־שיווקי־תקשורתי ששמו פרס ספיר ביסס מאז שנוסד ב־2000, בוודאי בעשור האחרון, סטנדרט מפוהק. במקרה הטוב. הפרשה הקרקסית של ביטול הפרס לאלון חילו עדיין מרחפת – מזכירה שהרעש הגדול ביותר סביב הפרס היה פוליטי ולא ספרותי. בשנים שאחרי, היה ניכר משהו מתפתל, עלק־ממלכתי, מצד ועדות הפרס – שהוא עדיין הפרס השנתי המשמעותי כאן מבחינה מספרית. 150 אלף שקלים.

למה קפיצת מדרגה? סוף־סוף רשימה קוּלית של מועמדים. בשנים האחרונות, אם הרשימה לא נראתה אקראית ושרירותית, היא יצרה לכל היותר רושם לא מביך, לא נורא. אבל הפעם יש אקשן, יש אמירה, יש מכנה משותף ברור ביחס לכל הספרים והמועמדים. סקרנות, מקוריות ובעצם – אומץ.

מקטן (עילי ראונר, שמועמד על רומן ביכורים) ועד גדולה (אורלי קסטל־בלום, ש'הרומן המצרי' הוא ספר הפרוזה ה־13 שלה) – מדובר בכותבים לא ממלכתיים, לא צופיפניקים, שלא בדיוק היו מסתדרים עם ההורים והדודים המטאפוריים של הקורא בארוחת שישי. פתיחת הרומן האוטוביוגרפי של יותם ראובני, הוותיק מבין הכותבים, לא משאירה מקום לספק: ראובני מתאר את עצמו ככותב אנטי־בורגני, שכמו קוראיו, חי ונושם בחברה של אנשים "מעוקלים" בלשונו – עבדים לחלום הבורגני על קיום יציב מבחינה כלכלית ונפשית.

על פניו, בתחילת 2016, אין שום חידוש או ייחוד בכך שכל אחד מהספרים שואל מהי נורמטיביות, מהם אנשים רגילים, מהם אנשים חריגים. על פניו, אין מה להתפעל מכך שכל אחד מהכותבים מבליט חוסר־נחת, אי־השתייכות, רגש אלים או רצון להימלט ביחס למקום ולתרבות שבתוכה הם כותבים וחיים. זאת כביכול המשימה הראשית של יוצרי ספרות עברית, מודרנית, אמנותית.

אבל המובן מאליו הזה הוא פנטזיה בישראל היום. במקום שבו צנזורה ספרותית והסתה נגד הפלצנים השמאלנים הפכו ללחם חוקם של נציגי השלטון. לדרך מהירה וזולה להפגין שרירים ולהשיג תשומת לב. נראה מה יגידו ציידי המכשפות, אם יש להם זמן פנוי, על הדימוי של צבא וצבאיות בספר כמו 'עריק' של ראונר. או ב'המפקד העליון', אחד הסיפורים בספרה של המועמדת ענת עינהר, 'תמונות עירום'.

במידה רבה, קסטל־בלום פתחה את השער ליוצרים הצעירים ממנה באותה רשימה. או לפחות, נתנה מכה הגונה בדלת הספרותית הזאת. הכישרון, ההומור, המקוריות שלה סללו את הדרך לגישה ספרותית פריקית, עוקצנית, חשופה ולא נפוחה. אם רוצים, גם ברומן הקצר של סמי ברדוגו, 'סיפור הווה על פני הארץ', שמועמד לצידה ורחוק ממנה מבחינה סגנונית – אפשר למצוא את עקבות קסטל־בלום. וליתר דיוק, את הדימוי המדובר ביותר שיצרה – מפת ארץ ישראל שחורתת בסכין גיבורת 'דולי סיטי' בעורו של הילד שלה. הגיבור של ברדוגו, לעומת זאת, יוצא למסע לאורך ישראל הממשית והספרותית (תודה לעמוס עוז, שגם מתארח בספר), חותך את עצמו, מדמם תחנה אחרי תחנה. מתרחק מילד לא ברור שהשאיר מאחור.

אצל ברדוגו, קסטל־בלום, וגם אצל ראובני – שידוע בעיקר כמשורר, עורך ומתרגם – הכתיבה עומדת בסימן של סיכום חיים, מאוכזב־מפוכח, במבנה של אפיזודות וקיטועים. באופן משלים, אצל הכותבים הפחות מבוססים, ראונר ועינהר – הכותבת הנמרצת והפּוֹפית מבין המועמדים, בדרכה האלימה והקודרת – בליל דחוס של דימויים ספרותיים, של הזיות, הודף קדימה את הגיבורים. ברוב הספרים מורגש הגודש הזה, הסלע שרודף אחריהם, אבני הרחיים על צווארם. ברובם מורגש בכל זאת מאמץ להצחיק, להטריד, להרגיש חיים.

בקיצור, יש על מה לדבר. יש קווים למתוח. יש תחושה שהפעם, אולי במקרה, מישהו בוועדה עשה עבודה מקצועית. שיש קשר לא רפה בין התרחשות ספרותית ממשית לרשימת המועמדים. גם אם ברדוגו וקסטל־בלום כתבו בעבר ספרים חשובים ובולטים יותר – יהיה משמח לראות כותבים מסורים ונועזים כמוהם זוכים. יהיה גם נחמד לראות איך ראובני – שכל כתיבתו עומדת בסימן התנגדות, התבדלות ואנטי – יסתובב ברחבי הארץ באוטובוס המדומיין של מפעל הפיס.

היה אפשר להסתפק בזה. אלא שמפעל הפיס לא מסתפק, ומקלקל את הרגע הקוּלי. אם יש כאן הצהרה בשבח ספרות לא פחדנית ולא קונפורמית – היא עדיין נראית כמו תשדיר פרסומת. עדיין משרתת את התחפושת הקבועה של מונופול ההימורים הענק והסמכותי. עד שמפעל הפיס לא יוותר על החסות הרשמית והאגרסיבית שלו, עד שלא יעביר את הכסף לקרן עצמאית וייצא מהתמונה, עד שלא יוותרו על הלוגו הבולט, עד שהיו"ר והמנכ"ל יסתלקו מעיני המצלמות – עד שהספרות, הקוראים והסופרים יהיו המרכז הבלעדי של הטררם – פרס ספיר ימשיך ליצור רושם של תעמולה.

150 אלף שקלים? עלות העסקתו של כל אחד מחמשת הבכירים ב'מפעל' סובבת סביב 800 אלף שקלים לשנה. 70 מיליון שקלים מההכנסות הלכו ב־2014 למשכורות של כלל העובדים בארגון. ומי מימן? אנשים רגילים שלא יכולים לסמוך על פנסיה מובטחת, על תמיכת המדינה – ומצפים לנס, לזכייה. במונחים דמוקרטיים, ובכל הנוגע לפרס ספיר, הזכייה האמיתית של הציבור ושל הקהילה הספרותית עדיין לא הגיעה. והגיע הזמן – גם לקפיצת המדרגה הזאת.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

לא גדולות ולא קטנות

111

עוד פוליטיקאי. עיתונאי. איש ספרות. עוד גבר מקושר ומשפיע מתגלה כמטריד סדרתי של נשים. צעירות, לרוב. כמורה, כמעסיק. רגע הפרסום הוא נקודת הפתיחה למסע השמצות של המתלוננות מצד מקורבים לצלחת. בסוף, לקינוח הדם, עוד משת"פ מנצל את המיקרופון או המקלדת להתמרמר ברבים: ציד מכשפות פמיניסטי, היסטריה, התחסדות.

אבל כל סיפור כזה הוא גם תזכורת לשינוי חיובי. הזעקות, ההשמצות, הן תגובת־נגד. נכון, בראש הפירמידה הספרותית – הג'ובים, הפרסים, התארים שייכים בעיקר לגברים. וכן, בטבלת הסופרים המתורגמים – כלומר המופצים, הרווחיים, המוברגים – תמצאו שם אחד ויחיד של סופרת (צרויה שלו). מצד שני, יחסי הכוחות המספריים, המסחריים והיצירתיים, בזירת הספרות המקומית נוטים במובהק לטובת נשים. קוראות, כותבות, סופרות, סטודנטיות, מורות, עורכות, חוקרות. בטבלת רבי המכר. בבתי הספר. בחוגי הספרות. הכישרון, הידע, ובעתיד הנראה לעין – הסמכות, המשרות, הכסף. הנדנדה משנה כיוון, ובעלי הבית מתגוננים.

m3
מרינה אברמוביץ' ואוליי, מתוך 'קשר בזמן'

שני ספרי פרוזה שראו אור לאחרונה שמים את האצבע על נקודה בוערת. מטפלים באלגנטיות בתפקיד "האישה" בתרבות הישראלית. כדמות ספרותית – וכאדם ממשי. שניהם מתמקדים בסיפור (מציאותי וספרותי) שבמרכזו רגיל לעמוד יוצר־גבר־בעל, ובשוליו, אם בכלל, עומדת אשת הסופר. מקלידה מאמר שלא היא כתבה. מפרנסת, מטפלת בילדים, מאזינה זמינה ונצחית. אורלי קסטל־בלום הקדישה ב־2011 לדמות הזאת, לשותפות החד־סטרית הזאת, סיפור שנון: 'אשת הסופר' (בקובץ 'חיי חורף'). שני הספרים החדשים מרחיבים את היריעה: 'ילדים', רומן הביכורים של תמר מרין, ו'סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי' של נתן שחם – מהכותבים הוותיקים והפוריים בארץ.

'ילדים' של מרין הוא סיפור בדיוני שמתחזה לרומן מפתח. מרין לא מנסה להסתיר את הקשר העקרוני בין חייה לסיפור העלילה – מאבקה של אישה צעירה להשתלב בעולם האקדמיה והספרות. שחם כותב בגלוי על אמו, ורדה שטיינמן, על סמך עדויות ועובדות. מנסה, אחרי מותה, לצייר לראשונה דיוקן שלה, ולא כאורחת אפורה בסיפור גדול יותר. אביו של שחם – איש ספרות חלוצי בתחילת המאה ה־20, ששמו ידוע היום בעיקר לחוקרים – מוצג בספר כזמר הראשי במקהלה שמבקשת להשתיק את אמו: לפקח על הרדיו שלה, על חוקי הדקדוק, על הזמזום לעצמה לבד בבית. "קול באישה".

גם שחם וגם מרין לוקחים את הסיפור שבמרכזו דמות האמן הגבר היוצר ומשנים את זווית הסיבוב. מתמקדים באשת הסופר – בדחף היצירתי שלה. המאמץ הספרותי הזה לא נולד היום, ולא אתמול. שורת יוצרות חשובות נתנו לו צורה עברית: גולדברג, כהנא־כרמון, רביקוביץ, איתן, הנדל, קסטל־בלום, מטלון, אלמוג ואחרות. מרין קשורה בגלוי, בצורה נונשלנטית, למסורת הזאת. שחם מתייחס לשושלת של גברים שכותבים בשם "האישה העברייה", או מגרונה ממש. שני הספרים מתעקשים לתאר כניסה של אישה לחוגי הספרות – באופן ארצי. לא מתוך האדרה. לא קדושה מעונה, לא מורדת, מיסטיקנית, גאון, כיפה אדומה.

מרין מלמדת את הגיבורה שיעור בפרופורציות. מקצינה כדי לפוצץ את הדימוי הקפיטליסטי של חיי הספרות כמלחמת גלדיאטורים, משבצת של שניים־שלושה כוכבים. שחם מחנך את עצמו להקשיב לאמו כאדם בוגר, על סמך זיכרונות ממנה, שלו ושל אחרים. הוא מגלה, למשל, שהתקבלה כנערה ללימודי אופרה, ללא תמיכה או ייחוס, ומעולם לא הפכה לזמרת. כל חייה עמדו בסימן המאבקים הפוליטיים והשאיפות הספרותיות של בעלה, בן זמנם של ביאליק ושלונסקי. החופש, ההרפתקה, הסיפוק שחמקו ממנה – שמורים לו, ולבניה הסופרים.

'ילדים' של מרין, באופן משלים, משקף אכזבה וביקורת ביחס למערכת הספרותית בישראל – אבל מורגשת בו אופטימיות עקרונית: בזכות הנוכחות הבוגרת של מרין כמספרת; בזכות הסגנון הבהיר, הקל, שבו הגיבורה נזרקת למערבולת רגשית, מקצועית ומינית. מצד אחד, מרין והגיבורה מתפכחות משאיפה לספרות טהורה (תככים ומאבקים פוליטיים הם עניין בלתי נפרד מכתיבה, קריאה, מחקר) – אבל הספרות עוצמתית יותר מכל חונטה.

מרין משתמשת בכלים של סאטירה קלה, הומור, קמצוץ אבסורד. בולמת את הרגש הטרגי. שואבת השראה מטרגדיות־קומיות כמו 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' – אבל לא מאפשרת לגרוטסקה, לתבוסה מוחלטת או לשברון לב להשתלט על הסיפור. אצל שחם, באופן אחר, מתגלה־ונבלם הרגש הטרגי. האמפתיה שלו ככותב מאפשרת לו להתבונן באמו באופן הגון ואסתטי. לגלות ולתאר אישה אוהבת חיים, מחוננת אולי, שלא זכתה לכבוד רב, בזירת המשפחה ובזירה האמנותית, שלא עמדה על במה מעולם (חשבו, למשל, על זוהרה אלפסיה מהשיר של ארז ביטון).

בעשור שבו זכה בפרס ישראל, נדמה ששחם מאלץ את עצמו להבין: אמו לא מדדה את עצמה באופן הזה. לא רק. בין היתר, מפני שכוחות הנפש שלה היו גלויים ופעילים מילדות; מרגע שבו התייתמה והתחילה לפרנס את אביה ואחיה. לא סינדרלה, אלא אדם מציאותי, מתמודד. בכל נקודה הצליחה ללמוד משהו, להתקדם, להשכיל באופן רשמי ופרטי. חיים פרטיים ועיסוק באמנות מעולם לא נתפסו אצלה במונחים של תחרות או ניגוד.

בהיפוך משלים לספר של מרין – שם ילדים הם גם דימוי כמעט שֵדי – טיפול בילדים, הקמת משפחה, לא מוצגים אצל שחם כייעוד אלוהי, חובה קדושה, או פרס ניחומים. גם לא כמכשול לנשים במסלול האמנותי והאינטלקטואלי (שחם, באופן סמלי, מציין שאמו נשאה את כתבי אביו תחת בגדיה, כשהיא בהריון, בזמן שנמלטו משלטונות המהפכה). לאורך הספר, שחם חוזר וטוען שלמרות החשש המתמיד של אמו משגיאות, בדיבור ובכתיבה – דווקא העברית שלה הייתה חיה, גמישה. בניגוד לאביו ולסגנון הכתיבה האליטיסטי־מרדני שלו. בזכות ההכשרה המתמשכת שלה כמטפלת וגננת, בזכות היכולת להסתגל לשינויים, לפנות לילדים ומבוגרים, מלומדים ועובדים. אם מתגלה בספר טרגדיה, היא אחרת. פשוטה, אישית: "אהבתי אותה יותר מכל אדם אחר בחיי", כותב שחם, "אבל לא ממש הכרתי אותה".

m2מרינה אברמוביץ', מתוך 'גיבור'

במילים אחרות, מרין ושחם מנסחים דרך בוגרת לחשוב על מרחב החירות של נשים ואנשים בכלל. גישה קוּלית לחיים ולספרות, שנובעת דווקא מהתבוננות בניסיון להאט נשים, להעמיד אותן במקום, בספרים וברחוב. יש משהו משמח בפיכחון הזה. בשיחה עקיפה בין סופרת מתחילה לסופר ותיק. בין דמותה של אשת הסופר – לגיבורה צעירה שאולי תהפוך לסופרת.

שני הספרים מתייחסים למסורת ספרותית של מאבק נשי, ושניהם מוותרים על הדימוי המעונה, הנשגב, חסר ההומור. חיי אישה כקורבן – בצל הסיפור הגברי הגדול. הצל לא גדול, ובטח לא נצחי. השינוי מתרחש. עוד עורכות בהוצאות, עוד סופרות, עוד משוררות. עוד תמיכה מצדן בנשים אחרות במקצוע. מגיהות, מוכרות ברשתות. ובסוף: עוד גיבורות ספרותיות. לא גדולות ולא קטנות מהחיים. בדיוק בגודל שצריך.

[בהזדמנות הזאת, תודה לנשים שלימדו אותי קרוא וכתוב: אלפא ליבנה, ורד אסולין, ליאורה כוחלני, לילי רתוק, מירב שרמן, שושי אביב, נאוה גלוסקא]

סייד קשוע, בן הארץ

1

פורסם במדוק הספרות של ידיעות אחרונות, 19.6.2015

♥♥♥

מודה שעם הזמן התחלתי להשתעמם מהטור של סייד קשוע ב'הארץ'. אולי בגלל שכל היכרות ממושכת, גם אם ספרותית, עם בני אדם נחמדים ושוחרי טוב מתחילה לשעמם מתישהו. הפגישה עם האוסף הכרוך והמסונן של הטורים בספר הזכירה לי מחדש את החשיבות והייחוד של קשוע ככותב, אבל גם עזרה לי להבין למה ההתלהבות הבסיסית דעכה עם הזמן.

להיות גבר ערבי צעיר ומשכיל בישראל – כמו שמבהירים הטורים – משמעו להימצא תחת מעקב, תחת חשד, במבחן קבוע של נאמנות ושיקולי ביטחון. אבל הטקס המשפיל והקבוע שאזרחים ערבים עוברים בנתב"ג, בכניסה לקניון – הוא הזדמנות פז לסופר ערבי שכותב בעברית, שרוב הקוראים שלו הם יהודים. הקוראים המדומיינים של קשוע דרוכים לכל מחווה שלו, מפשפשים במכנסיו ככותב: במילים, במשפטים, בדימויים. החשדנות הלאומית כלפי ערבים – הופכת כאן את הקורא לקהל שבוי.

קשוע מנצל כמיטב יכולתו את המתיחות הבסיסית הזאת. מבחינה ספרותית, מבחינת אווירה, מבחינת הדמות או הדיוקן העצמי שהוא יוצר בטורים האלה – הדבר הבולט ביותר הוא הנונשלנטיות שלו. זריקת הזין הסגנונית, שבאותו זמן נראית מחושבת ועקרונית. קשוע כאילו לא מנסה להרשים אף אחד. ככותב או כאדם. כל זה, במקביל לפלירטוט הגלוי שלו עם הקוראים, השאיפה החצי־מוצהרת לרתום אותם לצדו. להרשים אותם כבעל הטור המבריק, הווירטואוזי, הניו־יורקי ולפעמים היהודי.

האסטרטגיה הזאת מגניבה גם בגלל הנטייה של סופרים, מבקרים וחוקרי ספרות להתרשם מהעברית המשובחת והעשירה של יוצרי ספרות ערבים או של דמויות ערביות. להתמוגג, נגיד, מהשימוש המתוחכם שלהם בשירת ביאליק. קשוע מביע מודעות ליחסים האלה בין כותבים ערבים לקהל קוראים יהודי־ליברלי. הבחירה שלו היא להשתמש דווקא בלשון כאילו דיבורית מאוד, שפה ושם גולשת במין קול מאנפף, מבודח, לניסוח ספרותי מיושן. כשבעלי טורים יהודים עושים משהו כזה – זאת מחווה לאבות הגדולים, לכותבים האגדיים של טור אישי־פוליטי. כשקשוע עושה את זה, נוצר קשר ייחודי יותר בין התפקיד הקלאסי של כותב הטורים – לבין האישיות הממשית־הממוצאת של קשוע. מצד אחד, ניצבים ברקע הנביא המודרני, הכותב הסאטירי־העוקצני, מטיף המוסר לאומה ולהנהגה (אלתרמן והטור השביעי שלו כדוגמה ראשית). מצד שני, מובלטים כאן האגוצנטריות, הילדותיות, השלוכיות של קשוע. מי שכאילו נקלע בטעות  לעמדת הכותב, ולמעשה נעדר כל אמביציה פוליטית ומודעות חברתית שחורגת מעולמו הצר והשמנמן.

11
מתוך 'לואי'

לאורך הטורים, קשוע חוגג את העמדה הזאת ככותב – בניגוד לקשיים ההולכים וגוברים שלו במישור המציאות שעליו הוא מדווח. מצטט במין היתממות דמויות סביבו, אביו או אשתו, או סתם גבר ערבי שמתקשר לנזוף בו בטלפון. מציג אותם כמי שעולים עליו בכל תחום. אשתו מקבלת תפקיד קלאסי ובכל זאת הפוך מזה שמקבלות דמויות דומות לה, הדולצינאות של יוצרי הסאטירה משפחתית־בורגנית – "הקטנה" של אפרים קישון, "שתחיה" של יאיר לפיד. אם קשוע הוא הבטלן, הארטיסט – היא מקדמת בפועל את ענייני המשפחה, מייצגת את ההתמודדות המעשית עם כוחות המציאות. כל זה, תוך כדי לגלוג מתמיד על בעלה, שמצייר אותה כאדם שנון וחריף ממנו. כקומיקאית האמיתית מביניהם.

קשוע, ככותב, מתענג על הצגת הכישלונות שלו להיכנס לתפקיד הגבר, הבעל, הבן, האזרח, האבא, הסופר, המפרנס. הכישלון העקרוני והקיומי הזה הוא לא רק בסיס ההומור שלו – הוא מייצג את הניצחון שלו ככותב וכאדם. כל העולם בוחן אותי, מודד אותי, נותן לי ציונים – הוא כאילו אומר. לא רק שאני כנראה חשוב מאוד; אני אמשיך להיכשל, להתיילד, לפדח את עצמי מתוך בחירה. בראש מורם.

העיקרון הזה הוא כנראה הסיבה הראשית לאהבה שהוא מקבל מקוראים. כמו לואי סי.קיי, שהפך בשנים האחרונות לאבא של קומיקאים־אמנים־מדוכדכים־אוהבי חיים־ומודעים פוליטית – קשוע מאפשר לקוראים להרגיש טוב עם החרא שלהם. עם האישיות המחורבנת. עם הפישולים והתבוסות. הוא מצליח אפילו לצייר את התבוסה כניצחון: למרות ההשפלות שהמדינה היהודית והחוקים היהודים שלה יוצרים, למרות  האופי הקלוקל שמכשיל אותו – הוא שב ומנסה. שבוע אחר שבוע.

בחלקים האחרונים של הספר שוב איבדתי את הסבלנות. גם מפני שהטורים נעשים מרים ומובסים יותר – קשוע מתבסס ככותב וכיוצר, כבעל מקצוע, אבל המציאות הפוליטית קשוחה ומדכאת. מבצע אחר מבצע. מלחמות בעזה, בלבנון. מלחמת התשה פנימית ביישובים הערבים. ברור שספר כזה צריך לקרוא במשך שבועות וחודשים, אבל נדמה לי שהעייפות לקראת סופו מייצגת משהו עקרוני יותר. קשוע מודיע כאן, או הולך ומתקרב להכרה, שתפקידו ככותב הגיע למבוי סתום. שאין מקום יותר לפיצול הזה בין חיים מצונזרים ומתסכלים – לכתיבה קלילה ומנצחת. הבחירה לחתום את הספר בהכנות של המשפחה הצעירה למעבר לארה"ב מבהירה את הנקודה. ההומור הקל שמופיע שם הוא רק ביטוי עדין לתחושה שאין מקום יותר לצחקוקים. שגם האדם האדיש והא־פוליטי ביותר חייב להתגייס למחנה מסוים. לדאוג לקרובים ביותר.

קשוע, כדמות, מנסה להשיג ויזה אמריקאית. לפתוח דף חדש. להישאר אופטימי גם בעידן הזה. אבל כאן, אצלנו, בעיתון ובחדשות – נדמה שהמציאות מנצחת סוג כזה של ספרות ועמדה קיומית. מול הקרקס התקשורתי המתוחכם שממשלת נתניהו מנהלת, מול היכולת של שריו לגמד ולהשתיק כל ביקורת, איזה מקום נשאר להומור של קשוע; לדיבור בשם השאיפה הבורגנית להיות מבסוט. לספרות שרוצה להיות קלה כמו כוס בירה בבר שכונתי – אבל שוקעת כמו אבן בנהר.

סייד קשוע, בן הארץ, הוצאת כתר

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אורלי קסטל־בלום, הרומן המצרי

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות האחרונות, 23.1.2015

♥♥♥

גם ספר פחות קולע, פחות מסעיר, של אורלי קסטל־בלום מעניין ומשעשע יותר מארבעים ספרים סטנדרטיים ובשרניים יותר בשוק הפרוזה העברי. במידה רבה, 'הרומאן המצרי' הוא ספר שהחמצה היא הנושא העיקרי שלו. אכזבה גדולה ולא מפוארת בכל תחומי החיים: מהבטחות למהפכה ולשוויון, מנאמנות וחיבה בתנאי משפחה וזוגיות. מין התפכחות מאהבת החיים עצמה. מפגש אפור בין קסטל־בלום והחיים בישראל היום.

הפער הזה מתבטא גם בהגדרת הספר כרומן. 'הרומאן המצרי' הוא למעשה סיפור ארוך ומקוטע שעומד בניגוד לציפיות השגרתיות מרומן: דרמה מתמשכת, מתפתחת, דמות ברורה של גיבור או גיבורים מרכזיים. מצד שני, זאת בדיוק הציפייה הקלאסית מקסטל־בלום: לעשות שמות במוסכמות ספרותיות. אבל 'הרומאן המצרי' לא יוצר תחושה מרדנית ומשוחררת. אם כבר, הסיפורים הקצרים שמרכיבים אותו מזכירים ניסיון חוזר לטפס ברגליים רטובות על דופן האמבטיה, רק כדי להחליק שוב מטה לרצפה.

מבחינת זמנים הספר מזגזג בין ההדף של שתי מהפכות מצריות. מהפכת הקצינים בשנות ה־50 ומהפכת 2011, משיאי "האביב הערבי". אלה ממסגרים את ההיסטוריה המשפחתית של קסטל־בלום, את חיי המשפחה של שני אחים, אביה ודודה, אמה ודודתה של הסופרת – משפחת קאשטיל הקהירית. קסטל־בלום, המכונה בספר "הבת הגדולה", מקבלת את תפקיד ההיסטוריון. היסטוריון ליצני, לא ייצוגי, חסר סמכות: ככל שהספר מתקדם, נחשף המעמד השולי והמעורער של המספרת (העקיפה) בעיני משפחתה.

כאילו ברוח הרומנים המשפחתיים, האוטוביוגרפיים, שנעשו שכיחים אצלנו בעשור האחרון – קסטל־בלום מתארת דמויות שנמחקו מההיסטוריה הציונית. קבוצת בני טובים יהודים מקהיר, שהצטרפו לתנועת השומר הצעיר, ויתרו על חיי הנוחות ועלו ארצה – אבל לא הצליחו להיטמע באמת, מאוכזבים מההבטחה הישראלית. נקודת המפתח באכזבה הזאת היא גירוש הגרעין שלהם מהקיבוץ, כחלק מפולמוס אידיאולוגי שהסעיר את התנועה הקיבוצית בשנות ה־50.

רק לכתוב משפט כזה, עמוס אינפורמציה מאובקת, הוא עניין משונה בהקשר של קסטל־בלום. אבל הסופרת לא מנסה לייצר היסטוריה חלופית לסיפור הלאומי. קסטל־בלום מחפשת דרך אחרת, פחות נפוחה, חצי־קומית, לתאר היסטוריה כזאת. בפרקים קצרים, היא עוקבת אחרי התודעה של בני משפחה מתחלפים, לרוב נשים מפוכחות ומתפכחות, כאלה שהמהפכה לא מרגשת אותן ("אפילו אחד חלקי רבבה של ציונות לא היה באדל […] ציונות, קומוניזם, סוציאליזם – ג'וקים, זה מה שזה היה בעיניה").

בהתאם, הבוז החשדני לכל מוסד, לכל הצהרה ערכית, עולה לאורך פרקי הרומן. כמעט כל שאיפה להתרוממות, לנגיעה ביופי, מתפוררת. קסטל־בלום כאילו נוטעת את הדחף הסאטירי העמוק שמזוהה עם הכתיבה שלה – ברקע משפחתי והיסטורי.

111
מומיה מצרית של חתול, בת המאה ה־1 כנראה
 

האכזבה הזו, הנחיתה המהירה על הקרקע, מורגשות בעצם המבנה של הספר, שנפתח בתיאור חתונה ומסתיים בתיאור מותה של חברת הנפש של המספרת, כנראה בת דמותה של העורכת פביאנה חפץ, שהספר מוקדש לה. אם קומדיה קלאסית נפתחת באסון ומסתיימת בחתונה – קסטל־בלום הופכת את היוצרות. בשני המקרים ניכרת תחושה של אשמה ופספוס. דמות האם הממשית של המספרת סופגת לא מעט חבטות מהבת־המספרת בהמשך הספר – אישה שהחיים לימדו להחמיץ פנים, להחניק חיבה. מותה של העורכת בסוף הספר, מין דמות אם סמלית, מדגיש את אוזלת היד של המספרת, חוסר יכולת לחלץ ידידה ממבוי סתום. הסידורים אחרי המוות שקשורים לאישה הנמרצת, האוהבת החיים, מסמנים את הספר כולו כמין כניעה עקרונית, מתמשכת. התרוקנות מיצר.

מיתות נוספות מופיעות לאורך הספר. מציגות את המספרת חסרת אונים מול הממסד הרפואי ומול בני משפחתה שלה. כאילו בניגוד לכוח המכניע הזה, הרומן עצמו פורץ מהתלם, מהציפייה לסיפור משפחתי מסודר ומובנה. למשל, סטייה לפרשייה היסטורית משלהי המאה ה־15, סיפור ההתנצרות של אחד מאבות המשפחה ובתו – הכבשה השחורה שנחטפה, התנצרה שוב ושוב והפכה למגדלת חזירים. הסיפור הזה, כנראה מומצא ומוגזם, נקרא כמעט מיידית כמשל למיקום של קסטל־בלום בתוך משפחתה. כמו גם סיפורים אחרים שבהם המספרת מתארחת, או מתבוננת בדמויות מחוץ למשפחה – ומשקפים הבנה מרה לגבי חייה שלא מקבלת בספר ביטוי ישיר, אוטוביוגרפי.

המבנה המפורק, הכאילו אקראי; העדר היומרה לתאר באופן חזיתי תהליך נפשי מורכב ודרמטי; ההימנעות משיאים בכל כיוון (קומי, פרודי, משברי) – כל אלה יוצרים את התחושה ש'הרומאן המצרי' הוא ספר לא ברור במכלול הכתיבה של קסטל־בלום. מצד שני, הספר רומז לקורא לא ליפול בפח. לחפש מטען מאחורי הנונשלנטיות והמבנה הספרותי הלא ברור. בשני מקומות קסטל־בלום משתמשת בהקשר הזה בדימוי של פירמדות. כלומר, יצירת מופת נצחית, שתהליך הבנייה שלה נשגב מהבנה. גיבור אחד הפרקים מהרהר כילד באבנים הפנימיות, הלא מלוטשות, של הפירמידות: סלעים נשכחים ש"עושים את רוב העבודה הקשה של נשיאת משא הפירמידה […] האבנים האלה מופלות לרעה לעומת חברותיהן, ואי־הצדק הזה הוא נצחי". בסיפור אחר היא כותבת: "לריח של בושם יש מבנה מורכב כמו של פירמידה […] צריך להשפריץ על המקומות הדרושים ולעזוב". 'הרומאן המצרי' הוא מין אתר בנייה הפוך. אם הפירמדות הבטיחו חיי נצח למלכים פרעוניים, הבטיחו וקיימו – קסטל־בלום מציירת כאן, בחצי חיוך שמסווה ומחזיק נפילה גדולה, את מותו של האלמוות, של האחיזה במשהו גדול ומוחלט: השראה, אהבה, השתייכות.

אורלי קסטל־בלום, הרומן המצרי, הוצאת הספרייה החדשה

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אליס ביאלסקי, ראינו לילה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.10.2014

♥♥♥♥♥

זה זמן טוב לקפוץ על העגלה של 'ראינו לילה'. לא רק בגלל שספר הביכורים של אליס ביאלסקי הולך וצובר הכרה. 'ראינו לילה' יכול, ומגיע לו, להפוך ללהיט ספרותי. קודם כל מפני שהקלילות שלו מזינה את עומק המחשבה שמאחוריו, ולהפך. ויותר מזה, אם מתעקשים לקלקל את הקלילות: הוא אמנם מתמקד בתרבות ובזמן רחוקים מכאן – סצינת הפאנק במוסקבה בשלהי שנות ה־80 – אבל אפשר ללמוד ממנו דבר או שניים על הזרמים שמתערבלים כאן ועכשיו, של שמרנות ולאומנות מול תחושה של שינוי חברתי, כלכלי, אנטי־ממסדי.

אבל לפני שקושרים ל'ראינו לילה' כתרים מהפכניים – דבר שמנוגד לנונשלנטיות שלו, ולפיכחון שביאלסקי והגיבורה־המספרת בת דמותה מביעות כלפי כל פאתוס, קומוניסטי, רוקיסטי, טינאייג'רי – אפשר לנסות להסביר מה הופך אותו לספר מגניב. העניין הראשון קשור למשחק העדין שלו במסגרות שונות של סגנון וז'אנרים שלא הופכים לבלילה גושית, אלא נוצקים יפה לכוס בירה, בצלילות, כאילו בלי מאמץ.

אפשר לקרוא את 'ראינו לילה' כרומן תקופתי־עיתונאי, כרומן מפתח. ביאלסקי, במאית דוקומנטרית ילידת שנות ה־60 וישראלית בהווה, מזכירה כאן את הקסם הכמעט אוטומטי שיש לסרטים תיעודיים שחוזרים לחבורות או לסצנות בוהמיות – השילוב של נוסטלגיה, פיכחון מאוחר, שרידי הערצה וניסיון לפתור איזו חידה, לרדת למעמקיה של תנועה תרבותית בתחילתה, בשיאה, בגוויעתה.

הבמאי טוד היינס, למשל, עשה משהו דומה בסרט 'ולווט גולדמיין'. הוא תיאר את מהפכת הגלאם־רוק בעזרת דמותו של עיתונאי ששב כמבוגר לזמרים שהעריץ כטינאייג'ר – דמויות שהצופים התבקשו לחבר לדמויות היסטוריות כמו דיוויד בואי ואיגי פופ. ביאלסקי, כמוהו, משתמשת במסגרת של רומן התבגרות וחניכה מינית ומזמינה את הקורא להיכנס לתחום זר, שמתגלם בדמות כריזמטית: האהוב והסופר־סטאר.

כאן 'ראינו לילה' מתבסס דווקא על מסורת ספרותית, ותיקה יותר, רומנטית. סיפורים שמקבילים בין התאהבות נעורים להפיכה או חניכה לאמן. ובאופן ספציפי יותר, הפיכה לאישה־יוצרת. בספרות העברית אפשר להזכיר יוצרות כמו לאה גולדברג, עמליה כהנא־כרמון ורות אלמוג. סיפורים כמו 'נעימה ששון כותבת שירים' או 'והוא האור'. התבוננות מאוחרת, מעמדת הכותבת הבוגרת, ששבה לתאר היקסמות מגבר מבוגר יותר, מפתה, מחנך ומתסכל. המשיכה כלפיו מתגלה או מתגלגלת למשיכה למעשה האמנותי. הגיבורה של ביאלסקי היא מין כתבת־חצר של הסצינה הפאנקיסטית, שכמעט לא מצליחה לפרסם כתבות בזמן העלילה. הספר הכתוב הוא מין תשובה לדרמת הנעורים: הנערה הפכה לכותבת, למספרת. האהוב – לדמות, למושא התבוננות. עכשיו היא בעלת הכוח, הסמכות, העיניים.

111
מתוך 'ולווט גולדמיין'
 

השיחוק העיקרי של הספר הוא היכולת לתאר אנשים, סצינות ותהליכים עזים – בריחוק בטוח, שלא הופך לעמדה מתנשאת או מאובנת. לרושם הזה אחראי קודם כל התרגום של הספר מרוסית. גם בלי להכיר את שפת המקור, קל להרגיש את החדווה של המתרגמת, יעל טומשוב, שמתאימה את עצמה לדמויות בספר: משכילות, ספרותיות (הרבה מהפאנקיסטים כאן מוצגים כ"בנים של מיוחסים"), ובאותה מידה גסות וסלנגיות.

ואולי זה מוקד המשיכה של הספר. הקסם הפוטנציאלי של ספרות רוקנרול, של אמנות כאילו נושנה שמתארת אמנות צעירה יחסית. הספרן מול החוליגן. השילוב הזה מתחבר יפה גם למפגש בין המספרת המבוגרת לצעירה שחווה את הדברים (מתבקש להשוות את העניין הזה ל'נערתו', מקרה נדיר של רומן רוקנרול בעברית, שכתבה נילי לנדסמן). ביאלסקי אמנם מודעת לנקודות העיוורון המצחיקות והנוגעות ללב של נערה מתאהבת, של נפש רכה, נבונה וחרמנית שמתאמצת להצמיח קוצים ודוקרנים, אבל היא גם נותנת לגיבורה לבטא אירוניה, תחכום וחוש הומור. את העניין הזה מתדלק גם הפער התקופתי: קל להתבדר מהניסיון הכושל של הגיבורה להשתמש בטייפ, כשהיא מראיינת לראשונה רוקיסט מיתולוגי; לחייך חיוך סלולרי מול הזיכרון של פנקס הטלפונים העשיר שהיא הרכיבה אז בשקדנות.

הפער העדין הזה, המחויך, מאפשר לקוראים להיחשף בצורה בטוחה לסכנות הממשיות שכרוכות בחיים שהספר מתאר. גילויי האנטישמיות, הפחד ממעקב השלטונות, מהמשטרה חסרת הרסן והפיקוח, מהנוער הלאומני שצד פאנקיסטים ברחוב כמו האריות של הצל. ומעל הכל, העובדה שכל מחנה וכל מפלגה מסכימים על הנחיתות של נשים ושל נערות. הגוף של הגיבורה, במובן הזה, הוא גיבור בפני עצמו. גם הלבוש. סצינת הרוק כמו מאפשרת לגוף להשתחרר, להתבטא, לחוות בצורה מוגנת יותר את החבטות והחיטוטים שמחכים לו בעולם החיצוני: אצל הגניקולוג, אצל הפסיכיאטרית, אצל שיכורים בשכונה.

אבל 'ראינו לילה' נוגע באזורים טראומטיים בלי להיכנע לכתיבה טראומטית. הקורבן הלאומי, האישי, המקראי – הוא דימוי שכיח ובסיסי בסיפורי התבגרות ישראליים. במובן הזה, הקריאה ב'ראינו לילה' מזכירה השתחררות ממחוך של מלנכוליה, אשמה, נרקיסיות. הקלילות הזאת עוזרת גם להוביל את הקריאה לכיוונים פוליטיים, לעורר את ההשוואה המתבקשת בין החיים בספר לחיים עכשיו, בישראל. שם: חברה שעומדת כאילו לקראת שחרור מכבלי המדינה הסובייטית, שמאמינה שהיא צעד לפני התקרבות למערב, לשפע, לחופש המחשבה. ואצלנו, בגדה ההפוכה של הנהר: משבר כלכלי מחריף שמשתלב בסתימת פיות בשם הלאום והביטחון הלאומי.

גם אם ביאלסקי פיתחה יחס אירוני, מעודן, כלפי הפאנק הרוסי, היא למדה ממנו איך להתריס בלי להטיף, לתאר בלי להרצות. אפילו לקראת סופו, כשהמתיחות העלילתית והדרמטית של הרומן מתחילה להתרופף, 'ראינו לילה' יודע שאמנות יכולה לגרום לבני אדם להביט סביבם ולהתחיל לשאול שאלות.

אליס ביאלסקי, ראינו לילה, תירגמה מרוסית יעל טומשוב, הוצאת אפיק

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

על פתיחה אהובה של ספר, וסגירה אהובה לא פחות

"כל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה. בכל פעם שאני פותח לאמא שלי את החזייה אני יודע שאפשר להירגע. מרגע זה מפסיקים לעבוד, מפסיקים לנקות, מפסיקים לבשל ומקבלים את המלכה. כשאני משחרר קליפס ועוד קליפס ועוד אחד אמי נאנחת, ואני עונה לה כהד". פתיחת הסיפור 'שוק' מאת סמי ברדוגו, מתוך הספר 'ילדה שחורה', 1999

כל התחלה של ספר אומרת לגוף להשתתק. מעכשיו הקורא הופך למציצן אילם. רק לדמויות ולחפצים בסיפור מותר לזוז. פתיחת הסיפור 'שוק' של סמי ברדוגו היא אחת הפתיחות הגופניות והיפות ביותר בעברית. הקורא פוגש עוד שתי דמויות מעונות כמוהו – אלא שהגוף שלהן בדיוק משתחרר מרצועות שבישלו את הגוף במשך שבוע.

זאת אחת הפתיחות היפות והחריגות בעברית מפני שהיא מייצרת בן־רגע קול סוטה, בודד, כועס ואינפנטילי – שעדיין כלוא בו אולי הד לקינות של ביאליק ועגנון על האם־האחות הגדולה. מי שיגיע לצד השני של הסיפור, ישמח לגלות את כנפי השכינה ארוזות־מרוטות במקפיא.


ברניני, 'אפולו ודפנה'

 

"ימים אחדים אחרי שקברנו את אמא אמר לי סבא: 'נו, לכסיי, אתה לא מדליה, אין לך מה להיות תלוי לי על הצוואר. קום, לך אל בין הבריות‭'…‬ והלכתי אל בין הבריות". סיום הרומן 'ילדות' מאת מקסים גורקי, 1913־1914, מרוסית: נילי מירסקי

יש יותר מדי סיבות טובות למסור לילד תפקיד של מספר סיפור. יש די והותר סיפורים שמסופרים כסיפור התבגרות. "ילדות" של מקסים גורקי הוא מקרה נדיר שמשתמש בשתי המושכות האלה בלי להוביל את הקורא לשביל של רחמים עצמיים, התייפייפות והזדהות אוטומטית.

הספר, ראשון מתוך שלושה שמרכיבים את האוטוביוגרפיה של גורקי, כאילו קרוב לאופן שבו אנשי ספרות מתארים לפעמים את ילדותם כחיזיון, כהתגלות של כוחות האמנות. הוא גם יוצר הקבלה מהירה ומוכרת בין הגיבור והמספר – ילד שמושלך בן רגע לזירה של עוני, יתמות ואלימות – לבין הקורא. שניהם מתחילים את הרומן בחוסר ידע, בעיניים פעורות. שניהם מצוידים גם בציפייה לסוף טוב: הילד יתבגר ויהפוך לסופר. הוא עתיד להשתלט על המילון, על חומר הגלם של המציאות.

אבל גורקי לא מנצל את ההזדמנות לצייר את עצמו כמי שנמשח מינקות לעבודת האמן. להפך, הוא משתמש בזכרונות הילדות שלו כדי לאתר את היכולת לספר סיפור בדמויות המבוגרים שמקיפות את הגיבור. כבר מתחילת הספר, דווקא מתוך שכרות, כוחנות או גסות חיים – בוקע הרצון של אנשים לספר, לשיר, לרקוד.

אבל "ילדות" לא הופך למחזמר. אחרי שהוא 'מלמד' את הקורא, דרך עיני הילד הגיבור, לפתח סקרנות כלפי הזולת, להימשך לסיפורים שחבויים בבני אדם, בלי לייפות פגמים ובלי להיבהל מהם; אחרי שהוא מקרב את הקורא לעולם הקשוח שמתואר בו, הוא לוקח ממנו בבת אחת את הצעצוע הזה: את הביטחון של ההשתקעות בספר, את ניסיון החיים שהקורא צובר לאורך הקריאה. החיים האמיתיים ממוטטים את חיי "הדמויות". בתנופה מהירה – הן עצמן מזדקנות, חולות, מתקשחות שוב, חוזרות להיות זרות. ההופעה של נגינה או סיפור בחייהן נעשית פתאום מרה. הקסם פג.

לסיפורים יש די והותר דרכים לתת מתנת פרידה לקורא. לא רק סיום הרמוני של עושר ואושר. גם סיומים מודרניסטיים לא ברורים שמציידים את הקורא בחידה לגבי הסיפור, במין ערפל או סימני שאלה שמזמינים אותו לחזור ולקרוא. להישאב פנימה. אבל גורקי שולח את הקורא בבעיטה החוצה מתוך הסיפור, בדיוק כמו שהילד נבעט אל הבגרות ואל העצמאות. הסבא של הגיבור מפסיק בבת אחת להיות סבא. הילדות מאבדת את ההגנה של מסגרת ספרותית. החוט נקרע. הקורא נשלח למקום שבו אין דמויות ואין סדר ספרותי: חזרה לחברת בני אדם.

סלין אסייג, צעקה הפוכה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 17.5.2014

'צעקה הפוכה' הוא חלק מזרם ספרותי ישראלי, שהולך ומתבהר בשנים האחרונות. לפעמים קוראים לזרם הזה 'ספרות הגירה'. לפעמים אפשר לשייך אותו לתבנית ספציפית יותר. בנים או בנות שנולדו בישראל יוצרים דיוקן כפול – של הוריהם המהגרים, המתאקלמים בישראל, ושלהם, בני הארץ, דוברי העברית ה"טבעית". האמהות והאבות שגידלו ילדים בשנות ה־50, ה־60 וה־70 מזדקנים או נפטרים בשנות האלפיים. הילדים, הכותבים, לפעמים כבר הורים בעצמם, עורכים חשבון נפש אישי־היסטורי.

ברוב המקרים, פצע מושווה לפצע. משבר העקירה וההתאקלמות של ההורים מול פצעי הילדות של הילדים. פצעי הילדות או החוויה הטרייה מושווים לאופן שבו הם השתמרו בזיכרון, לאופן שבו הם הופכים לסיפור, לסצינה, דרך הפילטרים של הניסיון, הגיל וההבנה המאוחרת של הכותבים. המשברים של המדינה הטרייה מושווים בעקיפין לחוסר הביטחון והחשש של החיים בישראל בשנות האלפיים, שנות השפל הכלכלי והאינתיפאדה השנייה.

חלק משמעותי מהספרים האלה כתובים כסיפורי חניכה והתבגרות. יותר מזה, הם מתבוננים בעצם תהליך ההיזכרות, בעצם המפגש בין הילד שלומד להכיר או להבין את העולם סביבו, לבין הסופר שמנסה להפוך את 'חומר הגלם' ליצירה אמנותית. העובדה שהילדה או הילד הפכו לכותבים, ליוצרים של הספר – והממד האוטוביוגרפי והכאילו־תיעודי בספרים האלה – בעצמם ממחישים שורה תחתונה אופטימית: לכאבי הגדילה יש פרי – השליטה בשפה, בסיפור, בדימוי העצמי וההיסטורי.

ההכללה הזאת היא חלק משמעותי בקריאה ברומן הביכורים של סלין אסייג, ילידת 67'. הוא מגיח אחרי שכמה וכמה ספרים במסגרת דומה זכו להכרה ולדיון רציני ('קול צעדינו' של רונית מטלון, למשל, או 'זה הדברים' של סמי ברדוגו). חלק מרכזי בטכניקה הספרותית של 'צעקה הפוכה' וחלק משמעותי מהתמונות שהוא מציג כבר כאילו הוצגו לקוראים, כבר הפכו לתמונות קולקטיביות. למשל, דמות הסבתא העיוורת, המיסטית, שמשמרת את זכר העבר, את שפת האם שהעברית החליפה. או הזיכרון החוזר בספרים דומים, של ההורים שצופים ב'סרט הערבי' בערוץ 1. מין רגע של הפוגה וריכוז שהמלודרמה הקולנועית, המסוגננת, מאפשרת: להתרפק על החיים שנקטעו, אבל גם להבין את המאבק הקיומי, הכלכלי, הנפשי של החיים בשיכונים או בשכונה כתחנה בדרך לעתיד ורוד יותר.

גם הטכניקה שבה אסייג מתארת ומפרשת את ההיסטוריה הפרטית והמשפחתית הזאת מרגישה מוכרת. הספר מורכב מתמונות קצרות ורוב הזמן קונקרטיות מאוד. אלה לרוב תיאורים בזמן הווה, שמוצגים כזכרונות וחוויות ילדות ונעורים בבת־ים, משנות ה־70 והלאה, עם גיחות קצרות להמשך החיים, לבגרות. התיאורים האלה מתמזגים גם לדמיונות, להזיות או להבנות של ילדה. למרות שאיסוף החומרים מוטל על הילדה, תמיד מורגשת בהם ההבנה המאוחרת, הכבדה, שצופה את העתיד. התהליך הנפשי המפותל הזה מומחש בעזרת שינויים של פרספקטיבה, זמנים וגוף לשוני בין התמונות. מצד שני, המשפטים עצמם ממוקדים, קצרים ופשוטים רוב הזמן.

הרושם שמתקבל מזכיר שילוב של סיאנס ושל עדות. עדות חיה, דרוכה, מרוכזת – שכאילו אין בה מקום לפטפוטים מיותרים במאמץ לגעת בזיכרון. הפרקים הקצרצרים עצמם משחקים על הדימוי של תמונה מקוטעת או דיבור מקוטע: בתוך אלבום, בתוך מגבלות הזיכרון, בתוך הקושי לגעת לפעמים בתכנים קשים ולא פתורים: "חצי שעה אנחנו הולכים, אבא תמיד כמה צעדים לפנינו. את הגב שלו אני אזכור בדרכים רבות. לא מסתובב לבדוק שאנחנו מאחור". או, "מחוץ לבית אני מרגישה חזקה ולא צריכה את האהבה שלה […] יום אחד אני גם אחליט לא לבכות יותר. תהיה לי חומה שאפילו המילים של אמא לא יוכלו לעבור. יום אחד אפסיק לקרוא לה אמא".

 

שם הספר, 'צעקה הפוכה', קולע. הוא לא רק מצהיר על נאמנות לאיזה קוד אסתטי מופנם, מאופק – הוא גם ממחיש דימוי אקוסטי של גל קול הפוך, מעוות, שכאילו הולך ומתחזק עד שמופיעה נקודת המקור שלו. האפקט הקולי הזה עובד. לאורך הקריאה הולכת ומצטברת המועקה, התוגה. כביכול, כמין היפוך למלודרמות הקלאסיות של סרטים מצריים, בעזרת חומרים פרוזאיים, מוקטנים, ילדותיים, שרק נוגעים בדרמה הגדולה, בסודות המשפחתיים.

אסייג מתמודדת יפה עם האתגר הזה, עם הכניסה לז'אנר מתגבש ומוכר. אבל אצלי הספר עורר גם רתיעה, שאופיינית אולי למסגרת של שיבה לזיכרונות ילדות. 'צעקה הפוכה' משאיר, בסופו של דבר, רושם הומוגני של רחמים גדולים, "רחמים עליי ועל כולם", כמו ששרה מיקה קרני. רחמים יכולים להיות רגש נעלה, אבל הם יכולים גם להמית רגשות לא פחות חשובים. למרות ומפני שהספר הזה כאילו מנסה להפוך את הצעקה, להחניק אותה, המלנכוליה המסוגננת שלו חדה ותובענית. למרות שהוא מתאר את כוח החיים וההישרדות, ואפילו את יצר המשחק שאופייניים למצבור של דמויות, כולל ניצולי שואה, עיוורים או פגועי נפש – הוא עצמו לא גולש להומור ישיר אף פעם, לקלילות, לוולגריות. והחומרה הזאת יוצרת רושם מכובד ומעיק.

זאת בחירה לגיטימית, שקשורה לנקודות מפתח בסיפור, והיא מעוררת תגובה מורכבת שיש לה כנראה ביקוש וצורך אמיתי מצד קוראים ישראלים. ובכל זאת, במובן הזה הספר מאיר לטובה את סרטי הבורקס שלפני עשרות שנים תיארו את השיכון, הבניין או השכונה כמיניאטורה של החברה היהודית בישראל. למרות כל ההאשמות שהטיחו באותם סרטים – הקיטש, הגזענות, השוביניזם, האופטימיות המגויסת – הם נתנו לצופים כלים להילחם במלנכוליה המתבקשת מתנאי החיים. הגיבורה והמספרת של אסייג, לעומת זאת, יודעת שהיה גם יופי גדול בחיים שהיא מתארת, בדיכוי המשפחתי, בקושי הכלכלי, בחולות של בת־ים הצעירה עדיין, בחופש שהיה לצד הכל. אבל בדרך להמחיש את היופי והחופש האלה, אסייג נותנת לצעקה 'ההפוכה', המתאבלת, להכתיב את הטון.

סלין אסייג, צעקה הפוכה, הוצאת אחוזת בית