ראיון עם יהודה ויזן, פֶּקח

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.1.2016

1

♥♥♥

יהודה ויזן צודק: רומן הביכורים שלו הוא לא בדיוק מדריך למתבגר ולא סיפור חניכה סנטימנטלי. אבל מי שירצה יכול ללמוד ממנו כמה דברים מועילים. איך להטביע חולדות. איך לירות ביונים. איך לצאת בשלום מהטירונות שעובר ילד פרברים בשנות ה־90 ("בטלון תחתית" בספר – יהוד, במקרה של ויזן). איך להתאפק ולא לרסס בעוזי את הברווזים, המקקים ודמויות הקרטון שהוא פוגש כבחור צעיר בעיר הגדולה ("בטלון עילית" בספר – תל־אביב, במקרה של ויזן); מקום שבו צעירים מברברים אחד לשני על מה שהם קוראים לו בטעות "שירה" או "ספרות".

בטלון עילית היא הכפילה הקרקסית שוויזן יוצר בספר לתקופה ולזירה הספרותית שאיתן הוא מזוהה, באשמתו ועל כורחו: כתבי העת הספרותיים שהופיעו בתל־אביב בשנות האלפיים, חבורות השירה הצעירות, בתי הקפה הרטרואידים, המפגש בין שועלים ספרותיים מקשישים לנערי פרובינציה כשרוניים ולהוטים לקרב, להכרה, לטמבלים שימחאו להם כפיים בערבי שירה.

'פקח' – שם עט שבוחר לעצמו הגיבור על שם רוצח מלכים מקראי שנקטל בעצמו כמה שניות לפני גלות ממלכת ישראל – מתאר את גטו הספרות הישראלית כפי שוויזן רואה אותו: ספרייה ריקה של ספרי יד שנייה ושירים יד שלישית. אבל לפני שנכנסים לפה המשונן של ויזן כמתבונן בהוויה של צעירים ספרותיים־אנאלפביתים, מאוננים, מדקלמים כמו תוכים ססמאות שאינם מבינים – עד כמה קשורות למציאות החיות הקטנות והבינוניות שנקטלות לאורך הספר, לאורך ההתבגרות של הגיבור?

"אתה שואל אם אכלתי יונים, כמו פקח ואבא שלו? בטח. יש יונה על האנטנה, אתה מוריד אותה עם רובה אוויר. הכשרנו אותה, כמובן. ואבא שלי שכח להוריד את המלח מהבשר. זאת הייתה ילדות מאוד נעימה בפרברים. וזה גם חלק מתהליך החניכה – יש חולדה, יש חפרפרת, אז צריך לטפל בהן. נכון שזה עסק מטורף – אתה משפד חפרפרות עם מכוש על הראש, העיניים של החולדה מתפצפצות כשנסגרת עליה המלכודת – אבל אחרי שראית דברים כאלה, בפעם הבאה שתצטרך להרוג חולדה, או לפחות בפעם השלישית, פחות תתרגש. כמו באימון קרטה שאומרים לך לתת לעצמך מקלות ברגל, כדי שהעצם תהיה קשיחה יותר. בזכות החניכה שעברתי כילד, אני מחזיק במושג שרוב האנשים סביבי לא מבינים: אויב".

שיפוד החיות בבטלון תחתית הוא הכנה למבט המשפד בהיפסטרים של בטלון עלית?
"קיבלתי מהאנשים שגידלו אותי את התשתית האתית הטובה ביותר שיכולה להיות לאיש ספרות: היכולת לגעת בשיט, ולא בבולשיט. וזה הדבר שחסר לרוב העוסקים בספרות היום. כולם עלים נידפים. פולואוורז. 'עוקבים' במלוא מובן המילה. רוב האנשים שגדלו בתל־אביב או ברעננה התחנכו על ערכים 'פלאפיים'. הם סאקרים של כל עמדה. רק תוציא את המילה 'מהפכה' מהפה והם חווים אורגזמה. חושבים שהם רדיקליים".

תיאורי הסקס התל־אביבי מזכירים את תיאורי החולדה במלכודת.
"גם בחברה הליברלית לכאורה – הקרניבוריות ממשיכה להתרחש. גם בקרב הצמחונים. במקום חיות, פשוט אוכלים בני אדם. כל הרווקוּת התל־אביבית היא דבר עצוב. יחד עם הפסבדו־אינטלקטואליות שנלווית לה. קיום ריק, עמום, ובעיקר עקר. האנשים האלה הרי לא עושים כלום. אין בהם שום תועלת. ואני לא חושב שהסצנה הספרותית הזאת הוכיחה את עצמה. כדי להתקבע ולקבל הכרה פשוט צריך לנדנד למספיק עיתונאים שיכתבו על כל נוד שאתה תוקע. יש אנשים שזה כל מה שהם עושים".

1111
מתוך עיבוד לבמה של 'המחברת הגדולה', צעירי גשר (צילומים: רדי רובינשטיין)

 

הפתיחה של 'פקח' עובדת כמו פיתיון. רק הפוך. מסמנת לקורא – זה לא בשבילך, חביבי. נא לחזור לגן הילדים, לקניון, למושב הסטודנטים, לבית הקפה. מילים חורקות ושברי ציטוטים מוטחים בדף כמו מנות הבשר שנוחתות על השולחן מול הגיבור. אבל ככל שמתקדמים עם סיפור החניכה הגרוטסקי שעובר הגיבור – כעכבר העיר, כציד חולדות בכפר – 'פקח' מתגלה כספר מצחיק, עצבני, רוחש חיים. ואני כותב את זה לא רק בגלל שוויזן יודע איפה אני גר.

בקרב החוג הספרותי הצעיר, ויזן הוא דמות מוכרת. גם אנשי ספרות שלא הכירו אותו לפני הפצצה הפיקטיבית ההיא שהניח עם שותפו דאז עודד כרמלי בפתח משרדי הליקון, גם כותבים ועורכים שלא שמעו על הגיליונות המחוספסים, הפנזיניים, של 'כתם' – ודאי נתקלו בקטילה מהדהדת או בהזמנה לדו־קרב. בראיונות, ברשימות, במסות שהוא מפרסם ב'דחק', כתב העת עב הכרס שייסד לפני כארבע שנים תחת המוטו 'הרדיקליזם האמיתי הוא השמרנות'.

"'דחק' הוא כתב עת טוטליטרי במהותו. אנטי־דמוקרטי ואנטי־ליברלי. אני בוחר את הכותבים לפי הכישורים שלהם. ולא יהיה אכפת לי אם מתרגם מעולה של הורטיוס גר בתחומי הרשות הפלסטינית". ויזן התחייב "להדיר את מיני השרלטנים שמצאו מקלט בשורותיה של הספרות". אחרי צ'יקי (שזוכה בספר לתיאור קריקטורי הדור), חבורת ערס פואטיקה ועוד שורה ארוכה של מטרות חיות, בגיליון החדש ויזן מתפנה לטפל בדורי מנור ורונן סונין, עורכי האנתולוגיה הלהט"בית 'נפלאתה', שאותם הוא מאשים, בין השאר, בהומופוביה.

בפגישה איתו, ויזן מספק סחורה כפולה ומכופלת. נאמן לדמות הלוחמנית שהספיק ליצור בתוך פחות מעשור בשטח ככותב, כמשורר, כמתרגם, כעורך – יהיר, מעליב, נרגן כאילו בילה חיים שלמים בעישון מקטרת, בחלוק ארגמן. כל זה לא סותר את העובדה שוויזן מעורר תוך שניות חיבה והזדהות – גם כשהוא מכבד אותי במחמאות כמו "רכילאי", "נחש עקלתון" או "גוי דובר עברית".

"בעניין דורית רביניאן", הוא מתנדב להגיב לענייני השעה, "איכשהו כולם התעלמו מהשאלה הבוערת היחידה: איך ייתכן שרביניאן – מחברת רבי מכר קריאים וקלילים, העשויים כמאמר בודלר 'מן הסחי והחלאה האהובים על נפשו של ההמון' – בכלל מועמדת לתוכנית הלימודים? מה, אין מה ללמד? כולם יודעים כבר הכל, שיש צורך לפנק אותם בספרי טיסה? לא צריך ללמד את רביניאן לא בגלל שאלות של ציונות. לא צריך ללמד אותה כי זו לא באמת ספרות".

אתה, מבחינתך, כותב ליחידי סגולה?
"אני לא חושב שאני כותב רק למביני דבר. ל'בחורים מאוקספורד'. אין באמת קבוצה כזאת. ביומיום, בני השיח שלי לגבי ספרות הם בעצם אנשים בודדים על קרחונים. יובל שמעוני לא יוצא מהבית. אתה יודע איזה אדם קשה זה אמנון נבות? או גבריאל מוקד? אני יכול לדבר עם לאה איני, בועז יזרעאלי, עם אשתי. ואלה רגעים שמפיגים את הבדידות. אבל גם אנשים כאלה, שיש לי איתם שפה משותפת, לא בדיוק חולקים איתי תחומי עניין. תמיד יש איזה חיכוך. אתה יודע איזו בעיה הייתה לי כשרציתי להכניס לספר את טעמי המקרא?"

אני מנחש שלא תדבר בתיעוב כזה על זירת הספרות ככל שתתבגר.
"אני מדבר ככה לא כי אני צעיר מתלהב. אני באמת לוקח ללב. למה להתייחס באופן ציני לפגיעה בערכים שאני מאמין בהם? זה באמת מתועב, אווירת השיווק. הפרסים המגוחכים. יריד הספרים בפרנקפורט. היחצנית של ההוצאה נעלבה מהביטוי 'נשות יח"צ מפשקות בפרהסיה' שמופיע בספר. מגיל צעיר אני רגיל שאומרים לי 'עוד תתבגר'. מוקד, ידידי, בן 80 – ונשמע אותו דבר כבר עשרות שנים. ויזלטיר כנ"ל. אולי התשוקה לספרות משמרת בך איזו מידה של נעורים".

ובכל זאת, יש משהו חשוד באליטיזם המופגן הזה. הרי אף אחד לא נולד עם תואר אצולה ספרותי.
"קיבלת מהספר תחושה שגדלתי בבית של בורגנות משכילה? בבית שבו מתעסקים בתרבות? מדובר בנובורישים מהפריפריה ממוצא מזרחי. ברור מהספר מה מידת ההשכלה שלהם ואיזה מעמד היא משקפת. ואין בזה גנאי. לא הייתי כמעט בשיעורים בתיכון. אין לי תעודת בגרות מלאה. אף אחד לא שלח אותי לשירת ספרד: הגעתי לספרים בכוחות עצמי. הייתי סקרן, הייתי צמא. אבל אנשים סביבי לא צמאים. להפך. הספרות מבחינתם היא רק תחמושת לרגע מסוים.

"הרבה פעמים אני מרגיש שיש את הספרות 'שלי', ויש את הספרות 'שלהם'. שקיימת ספירה שלא קשורה אליי, עם ניר ברעם וכל מיני כאלה. פרשנים פוליטיים בעיני עצמם. כל אחד נהיה לך הצופה לבית ישראל. עזוב ברעם – גם לדויד גרוסמן שאתה כל כך אוהב אין גישה לדו"חות השב"כ".

בדרכך שלך, יש משהו די גרוסמני בתיאורי הילדות של פקח. תיאורי העקידה, ביתור החיות, האבא הישראלי המסרס.
"אצלי האבא לא מסרס; הוא יורה. וגם אני יורה. ואת גרוסמן אני פשוט לא יכול לקרוא. השפה שלו לא עושה לי כלום. פלקטי לגמרי. כמו לקרוא חשבון מים. גרוסמן מכוון לקוראים שאין להם כלים להתמודד עם 'ספרות' במובן המחייב של המושג. עובדה שאת ברנר הם לא קוראים, והוא סופר יותר טוב במאתיים דרגות לפחות. ב'סוס אחד נכנס לבר' כאב לי הלב עליו. זו שפה של מישהו שמנסה להיראות רלוונטי, צעיר, אבל התוצאה מזכירה קיבוצניק עבש.

"והמבקרים הקיימים – לא קיימים. גם כשהם כותבים – הם לא קיימים. דיבור גבוה וריק על ספרות. קראת פעם ביקורת שכתב רוני סומק? 'המקום שבו הפרוז'קטורים של הנפש פורטים על מיתרי הנשמה – שם שירתו של' וכולי וכולי. שם אתה רואה שהוא לא רק משורר נוראי, אלא גם ישות לא אינטליגנטית".

לא תמצא שיר שלו שייגע בך?
"אלה שירים של ילדים מפגרים. גירסה מדוללת של הנוסח של עמיחי. יש לי מאמר שמראה את זה בצורה כמעט מתמטית. תשווה את זה לאליוט, לטשרניחובסקי, לאורי צבי גרינברג. רוני סומק זה פורצ'ן קוקיז".

עוגיות וספרות שייכות לעולמות נפרדים?
"אין בעיה בעוגיות – כל עוד על העטיפה לא כתוב 'ספר שירה'. אבל כגודל היומרה – גודל החומרה. אנשים מזדהים עם השירה שלו כי הם יכולים להבין אותה. אם ההמון יכול להזדהות עם זה, כנראה שעשית משהו לא בסדר".

אנחנו לא חלק מ"ההמון"?
"אולי אתה המון. אני לא".

הוא נולד לפני 30 שנה ביהוד. ילד אמצעי לאבא קבלן ואמא גננת. שחקן כדורסל בנבחרת של תיכון בליך. לפני כשנה התחתן עם מיכל, דוקטורנטית לפילוסופיה בת 44. גר במרכז תל־אביב. משורר עצבני בגובה מטר תשעים. עובד במשך שנים כמאמן קבוצת כדורסל, היום של קבוצת נשים חובבות. עדיין מתפרנס גם מעבודות שיפוצים ("כל פעם שננו שבתאי עוברת דירה היא מתקשרת אליי").

העיניים החריפות של ויזן מוציאות כל תיאור בספר מהקשר אמין, אבל בשיחה איתו מתגלה שרוב האירועים וההתרחשויות, לפחות בבסיסם, לקוחים מחייו. הקומיקס אמיתי. המשפחה שלו, הדרך לבית הכנסת ביהוד, השולחן – היו עמוסים באותה מידה. "אני בא מבית טורקי, טריפוליטאי ותוניסאי. משפחות כאלה מכינות את המאכלים של כל העדות המזרחיות. אמא שלי היא מעין ארכי־שפית, וארוחה כוללת באמת שמונה מנות על השולחן. הכל בשר: בשר ממולא בבשר ברוטב בשר. לך למקרר שלי, תראה את תבשיל הריאות שנשאר מיום שישי".

בגלל הבוז שלך כלפי עיסוק בספרות ומוצא אתני, חשבתי שהתיאורים של הארוחות המשפחתיות בספר הם פרודיה.
"עצם העובדה שהדיבור על ספרות סובב היום סביב 'זהויות' הוא פסיכוטי. והסופרים 'המזרחים' מייצרים מזרחיות שלא קיימת. אני מנסה ליצור ספרות שהיא חלק מהמציאות. לא לקחת איזה מודל של כושים אמריקאים מדוכאים ולהלביש אותו על שכונה בחדרה. בכלל, מה זה הדיבור הזה על תודעה אשכנזית או מזרחית? לכל בנאדם יש תודעה משלו. ואין לה צבע. ביהוד, בבית הספר, אשכנזי הייתה קללה. אז למה שאני ארגיש מקופח? לכן דוחה אותי הדיבור על 'הגמוניה' ודוחה אותי הרצון התל־אביבי לתקוף אותה. בספרות אין הגמוניה. זה מרחב של טקסט, ולא של צבע עור. יש המון גרפומנים אשכנזים, ויש המון גרפומנים מזרחים".

לספרות ולתודעה האנושית אולי אין צבע עור, אבל באחד מקווי ההתרחשות בספר, הגיבור נדלק על בחורה ממוצא אתיופי. לא זכרתי מאיזה הקשר ספרותי נלקח השם שלה – זילזיל טיבס – אבל חיפוש בגוגל הבהיר לי שמדובר במנה אתיופית של כבש צלוי. אם זה לא מספיק, פקח משווה אותה לג'וקים מעוכים.

"מה לא מובן בדימוי הזה? היא שחורה ומבריקה. יש לה כל מיני לקים וליפ־גלוס. והגיבור נזכר בה כשהוא רואה פתאום מקק. זה לא יכול לקרות?"

נדמה לי שאתה מיתמם. יש משהו קצת יותר טעון בתיאור כזה של קופאית אתיופית צעירה.
"היא דוחה אותו כמו מקק כי היא סתומה. כי היא 'המון' וקל לתמרן אותה. היא עדיין לא עמדה על דעתה, ועושה רושם שזה גם לא יקרה".

גם אתה לא היית מלומד בגיל עשרים וקצת. אם היו מסתכלים עליך כעל מקק – לא היית לומד את האלף־בית.
"זה שאתה יודע לקרוא – לא הופך אותך ליצור עם בינה. לפחות האנאלפביתים של פעם לא חשבו שהם חכמים. נו, אז היום אנשים יודעים לקרוא. אני לא שוגה באשליות, ואני לא מתעצל. אתה יודע כמה עבודה כרוכה בלהוציא ולערוך כתב עת ספרותי כמו 'דחק'? אני מתעסק בספרות. אלה החיים שלי. מרגע שאני קם בבוקר. ממית את עצמי באוהלה של הספרות. זאת הבחירה שלי – לתת את עצמי לספרות העברית. זה ממלא אותי, ואני מרגיש שאני עושה דברים חשובים. תורם בדרכי ללשון העברית ולעם היהודי".

לעם הנבחר בפינצטה.
"אני לא חושב שיש צורך להשפיע על כולם. ספרות היא שיח קודקודים. מבחינתי, כשאני מדבר על ספרות עם אנשים שאני מעריך – אנחנו יושבים ומדברים יחד על תורה. על דברים בוערים. הפרצוף שמרוח על המוסף ב'ידיעות' לא מבלבל אותנו. אני לא צריך עזרה מבני ציפר או כל עיתונאי אחר כדי להבין כמה חמור מצב הספרות כאן. כדי לדעת שרועי חסן כמעט נושק לאנאלפביתיות. אנחנו במלחמה: הדבר הזה שנקרא 'הספרות העברית' הולך ונעלם. וכל בוקר קמים לו עוד אויבים. תוקפים אותו מכל כיוון, עד שהוא הצטמק לכלום. יוצאים המון ספרים שהם פשוט כלום. וגם אתה חלק מהלך הרוח הזה".

התלונות על מות הספרות הן עניין ישן מאוד. כולם מקטרים וכותבים. השאלה היא מה נותן לך הדימוי החוזר של אנאלפביתים.
"אני מכבד את התחום שלי. אם אנשים לא טרחו מספיק כדי להתכונן למשימה הזאת – זה מיד ניכר. אני הרי מאמן כדורסל לפרנסתי. כשאני מגיע לקבוצה חדשה, אני אומר לאנשים: תשחקו. עד סוף האימון אני כבר יודע מי בחמישייה, מה כל אחת בקבוצה שווה. אני יכול להגיד למישהי: תכדררי הלוך־חזור ואני אדע עליה כמעט הכל. אותו דבר בספרות. אני שונא משוררים ששולחים לי שירים ומבקשים חוות דעת. שמחפשים אישור. אם הם היו מתעניינים באמת בדעתי, הם לא היו שולחים לי שיר שמופיעות בו כל הבעיות שדיברתי עליהן".

אף אחד לא הסתכל עליך אף פעם מלמעלה? ביטל אותך כקורא, ככותב?
"מאה אלף פעם. הייתי צריך לעבוד קשה, המון עבודת מרפקים, כדי להגיע למקום שבו אני נמצא. אבל היום אני חושב שאני מוערך בידי האנשים שאני רוצה שיעריכו אותי. וגם בידי אלו שלא. זאת הצרה הבאמת גדולה. אבל הביקורת והמוטיבציה לכתוב צריכות לבוא מבפנים. אני יודע שגם 'פקח' לא חף מפגמים. אני יכול לכתוב עליו ביקורת קשה".

למשל?
"יכול להיות שהפתיחה קצת מקרטעת. כמו שאמרת: רוב הדמויות, חוץ מהגיבור, הן קריקטוריות או פלקטיות. התקשיתי להפוך אותן ל'דמויות' ממש. ואין לי יכולת לתכנן רומן מראש. אבל קראת בספר: הוכשרתי לעמוד בלחצים כאלה. בבית, ואחר כך בכוחות עצמי. אם יעמוד מישהו מעליי – אני ארים את הראש. אני לא באמת צריך את האישור של דן מירון – שאגב מופיע כאחד המסכימים המדומיינים בפתיחת הספר. אתה מכשיר את עצמך, עושה מה שצריך ומחכים. זה השכר: אתה עומד על דעתך".

איך?
"אתה לומד מהמסורת. אם אני משווה את מירון למבקר כמו קורצווייל – אז אני אבין שהוא מאופס. אם אני משווה מבקרים עכשוויים לפרישמן – אני מבין שהם מאופסים. זה לא קשה".

בספר, ככל שהדמות של הקופאית מתקרבת לזירת הספרות, ככל שהיא מרגישה יותר בבית בערב שירה – הגיבור נגעל ממנה.
"כי היא אוטומט. ההתהדרות של מישהו ב'תרבות' רק חושפת את הפגמים שלו. יצאתי פעם עם מישהי מדנמרק, והיא קנתה לי במתנה ספר של ג'ונתן ספרן פויר. עד אותה נקודה היה מסתורין של פערי שפה. ופתאום – יכולתי למקם אותה. מיהי בעצם בדנמרק. לאיזה קהל היא שייכת".

ומי מדבר ככה, בורר בין ברברים ליודעי דבר, אם לא בעל הבית?
"הספרות היא הבית שלי, אז כנראה שאני בעל הבית. באתי לספרות – וראיתי שאין שם אף אחד".

אולם ריק.
"כמעט. כמה אנשים יושבים בפינות. וזהו. הספרות ריקה. לכן לא הייתה לי בעיה אז, וגם אין לי בעיה היום, להגיד: זה הבית שלי עכשיו".

יהודה ויזן, פקח, הוצאת אחוזת בית

1

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

לאה איני, בת המקום

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.8.2014

♥♥♥

"היא די גרובית", קבע בהפתעה החבר שקרא לפניי את 'בת המקום'. "הרבה פחות כבדה ממה שאפשר לצפות מסופרת ישראלית". הוא צודק, כמובן. בתוך האפרוריות וחוסר האונים שעוטפים את תעשיית הפרוזה המקומית, לאה איני היא מקרה נדיר של סופרת שתמיד מעניין לקרוא מה יש לה לומר. בשנים האחרונות במיוחד, כשהיא מתבססת כסופרת מרכזית, אחרי כעשרים שנים של כתיבה שנחשבה ניסיונית, פרועה ואלימה.

'בת המקום' כולל שני סיפורים ארוכים שמדגימים את היכולת של איני לרקוד בשלוש רחבות. מצד אחד, להשתמש בכלים פופולריים, לשחק בסכמות מוכרות ואפקטיביות של עלילה, ז'אנרים ועיצוב דמויות כדי לספר סיפור מושך ומעורר הזדהות. מצד שני, להחדיר לתוך המלאכה הכמו־שגרתית הזו התבוננות 'אמנותית': לערפל כשצריך את ההתרחשות, לשחק עם רצף הזמנים, נקודות מבט ומסירת סיפור, לנוע בין זרם תודעה פנימי של המספרת לתיעוד כאילו חיצוני. ולתוך אלה, לצקת שמץ מהפאנקיסטיות או הפראיות שהיו בולטות יותר בספרים קודמים שלה.

הסיפור הראשון בקובץ מתרחש בעיירה קטנה בפלורידה, ומנצל היטב את המסורת הספרותית שעולה מאליה מ'עיירות אמריקאיות קטנות'. כל הדמויות בסיפור לקוחות מלקסיקון מוכר, ובראשן הגיבורה, סמוקי, אישה צעירה ומוגבלת בשכלה, שמפסלת כלבי ים מפסולת של מתכת. פורסט גאמפ הוא אולי האייקון המודרני המוכר ביותר לשוטה טוב הלב, שמגלם בצורה נאיבית אבל אותנטית רעיונות נאצלים. הטמבל שממנו אפשר ללמוד. איני מוציאה חלק מכמות הסוכר שמתלווה לגיבורים כאלה, אבל לא מהססת למקם אותה כמעט בסביבה של 'ספרות נוער', ובמובן החיובי של המושג: סיפור הרפתקאות בטעם סירופ מייפל, על האנדרדוג ומאמציו להיחלץ מצרות.

איני נותנת לקוראים ליהנות משני העולמות – להתרשם מהצד התמהוני והמצחיק בהתנהלות של סמוקי, אבל לפרש אותו על סמך החדירה לחיי הנפש שלה, שמאירה אותה בכל זאת כנפש אמנותית. התנועה הזאת בין פנים לחוץ עובדת יפה, והיא מאזנת את הצד הטלנובלי של הסיפור, את הכניסה של דמויות כמעט סטריאוטיפיות לבמה (ההילבילי החרמן, הטרנסג'נדר הקוקטית־פטפטנית ואחרים).


1

מתוך 'פורסט גאמפ'

 

הסיפור השני, 'ספרא', מציג פנים כאילו רציניות יותר. הוא מרחיב פרשה צדדית  מ'ורד הלבנון', הרומן היפה והחשוב של איני. בסיפור עלילה מפורק, איני משחזרת כאן סיפור התבגרות: ניסיון של נערה צעירה שגדלה בבת־ים למצוא לעצמה מקום בתיכון פרטי בתל־אביב, להשתלב בו כתושבת חוץ, "צ'חצחית קטנה" במילות הפתיחה. המתיחות המעמדית הזאת מול מנהלת התיכון ומול התלמידים מקבילה להתבגרות מינית מאיימת. הגיבורה מתמודדת בבית הספר עם נער מרתיע, ובבית עם תנאי חיים בלתי אפשריים, שבראשם פחד לא לגמרי מפורש מהכוונות המיניות של אבא ניצול שואה.

לצד אלה, הסיפור מתאר את הכניסה של הגיבורה לחיי הספרות, לכתיבה. ס' יזהר ודיקנס, שאותם הגיבורה מזכירה ומצטטת, הם השראה ברורה וכאילו מאזנת. שני כיוונים של סיפור חניכה. את הפוטנציאל הלכלוכי, את המאבק מעורר ההזדהות של הגיבורה הכמעט מיותמת, מסגנן ההקשר היזהרי – נפש אמנותית, אאוטסיידרית, משוקעת בנפתולי השפה וביופיה, נאחזת במבט האמנותי, בחופש הדמיון וההתבוננות, בזמן שמציאות בלתי נסבלת וגסה סוגרת עליה.

שני דברים עיקריים מצאו חן בעיני בספר, שהוא אמנם ספר קטן ולא מפוצץ במכלול של איני, אבל מאיר משהו עקרוני לגבי הספרות שלה. החיבור של שני הסיפורים, הבדיוני והאוטוביוגרפי, הקליל יותר והמורכב יותר, מזמין את הקוראים לא רק למתוח קווי דמיון עקרוניים בין העלילות ובין הגיבורות, אלא גם למצות מתוכם דיוקן עצמי כפול, חשוף ומעורר הזדהות. הפיסול הנאיבי של סמוקי מקביל לאופן שבו הנערה ב'ספרא' מפנימה את השפה הספרותית המודרניסטית, את המיזוג והחיכוך בין מרחבי הדמיון לבין מצוקת המציאות. המאבק להפוך גרוטאות לפסלים הוא מאבק עקרוני לחיים ולמוות שמאפשר לתפוס מקום במציאות, להבין ולארגן אותה וגם לתבוע ממנה להכיר בעולם הנפשי הפרטי. לאמץ לתוכה דימויים ומילים שהופכים לחומר פיזי, לספר, לפסל.

במובן הזה, עניין מהותי שהספר ממחיש הוא הרעיון של אחריות אישית. המסגרת של סיפורי חניכה והזיקה של הסיפורים לספרות נוער מבליטים את הנקודה הפדגוגית הזאת, אבל באופן מחויך ולא מטיפני. נדמה לי שאיני מתבלטת בהקשר הזה בנוף המקומי. ההתעקשות שלה לעצב דמויות אקטיביות שמסרבות לתפוס את עצמן כקורבן היא נקודת אור, בימים האלה בפרט.

לאה איני, בת המקום, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

עמיחי שלו, על החתרנות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.4.2014

'על החתרנות' בודק חצי בצחוק, ובעצם די ברצינות, מה אפשר עוד לעשות עם הדמות הספרותית המערבית השחוקה ביותר: המורד־המשכיל־המיוסר. ההתמקדות בו היא גם דרך לשאול אם אמנות יכולה לבטא עדיין אלטרנטיבה, התנגדות, מחאה. ספרו החדש של עמיחי שלו מורכב משני סיפורים לא קצרים. הפותח, שעל שמו נקרא הספר, הוא המעניין והניסיוני מבין השניים. הוא נע בין מסגרת סיפורית לכתיבה כאילו מסאית בנושא החתרנות התרבותית. זה מעין יומן של איש כנראה צעיר, דיכאוני, שמתאר מציאות ונוף תל־אביביים מתוך הזיה פיוטית־סאטירית. אחד הדימויים החוזרים בסיפור הוא של קופסאות: קופסאות שהגיבור והמספר אוסף, קופסת התרופות הממשית שלו, מחשבות ריבועיות, קופסאות מגורים.

הסיפור הזה אולי רוצה לדבר על אפשרות של חתרנות, של חבלה, של מרד – אבל הוא מדגים גם משיכה או געגוע לעולם של מבנים מסודרים, של צורות ברורות, שאפשר לנסות לכרסם ולפורר. בשדה הפרוזה הישראלית, המפוחדת, לעומת זאת, לא מאוד קשה לצאת מהשטנץ. הבחירה לשבץ בזרם התודעה של הגיבור קטעים דמויי מסה, מסמנת זרם מתגבר של כותבים ישראלים כמו ארנה קזין, עדי שורק ואפילו רות אלמוג – שממסמסים את הגבולות בין כתיבה בדיונית ועיונית.

הערבול הזה יוצר אפקט מעניין. דווקא בחלקים שאפשר לקרוא כמו כתבה או טקסט בלוגרי נעלמת רוב הזמן השכבה המטפורית, האישית. מאחורי הפרצוף של הגיבור, קל לשמוע את שלו מתאר באופן מסודר ובהיר את המפגשים שלו עם יוצרים ומסורות של אוונגרד, בספרות ובמוזיקה. מחשבות על דאדא, על דור הביט, על רוקנרול. תהיות אם רגש מהפכני באמנות מצליח לשרוד מחוץ להקשר המקורי שלו. אם יכול להיוותר ואקום של חוסר היגיון, פשר, או סדר בתוך מערכת של תרבות־מסחר־ומדיה־חדשה שיודעת לגייס לטובתה ולהפיק רווח מכל דבר: "אם תשמיע קול, אם תצייץ, אם תיראה שונה, חריג, יוצא דופן, כעוס – מיד תקבל חיבוק".

1
מתוך 'קיל ביל'

 

התוכן של ההרהורים האלה, בפני עצמו, לא מאוד חדשני או סוחף. רק בנקודות הספורות שההזיה והגיחוך המובהק נכנסים לתוכו – "השמש היא חלק מן השיטה" – נוצר רושם ייחודי. החלק המעניין והמתוח יותר בסיפור קשור דווקא לצד הנוסטלגי, השמרני, המתרפק שבו: הרצון להמשיך להאמין בגיבורי תרבות מרדניים, לשאוב מהם כוח, לשמר משהו טינאייג'רי גם אחרי ההתבגרות הרשמית.

העניין הזה מזכיר את הציפור המתה, את אדום החזה, שגיבור 'הנפשיים', הרומן האחרון של שלו, שומר בכיס לאורך הטירונות הצבאית. 'הנפשיים' הקביל בין החניכה הישראלית הצבאית לבין החניכה הרוקנרולית־אבסורדית למוזיקה של נושאי המגבעת. 'על החתרנות' מנסה לצייר שושלת של מורדים ובנים חורגים באמנות המערבית, כלומר, מדגים בעצמו את הדחף לעשות סדר, לצייר מסורת. למעשה, הוא משתמש במוצהר ובמודע בקופסאות הקלאסיות של סיפורי מרד. קודם כל, בעזרת דמות המתבגר המיוסר שמתוודע לפער בין עולם הערכים "שלו" לבין המציאות הטבעית והאנושית (אחים גדולים: קוהלת, המלט, רסקולניקוב או הולדן קולפילד).

לא ברור אם שלו רוצה באמת לקרוע את המסורת הזאת. מה שכן, הסיפור הזה ממחיש כמה "השיטה‭,"‬ או הסיפור המערבי, זקוקה למתייסרים האלה, לרוקרים, לברנרים, לג'יימס דינים, לכפיליו של ישו הצלוב. לא רק שהייסורים שלהם – ולא משנה כמה יגחיכו אותם ויציגו אותם בצורה אירונית – סופחים תמיד משמעות של יופי ושל משמעות, יצירות האמנות שמנציחות אותם תמיד מאשרות שיש פרי לייאוש שלהם, לחוסר התוחלת. שהם בעצם נושאי הלפיד האמיתיים של החברה המערבית.

הסיפור השני בקובץ מכניס את השאלות האלה להקשר ישראלי ברור, לזירה הישראלית הראשית של סיפור חניכה והתבגרות: המחנה הצבאי. כאן מתגלה הקשר בין 'על החתרנות' לספרי פרוזה אחרים מהשנים האחרונות, שמנסים למצוא נקודות של מרד וביקורתיות בתרבות הישראלית – מ'היידה להגשמה' של יפתח אשכנזי ועד 'ורד הלבנון' של לאה איני. סיפור החניכה הצבאי, האבסורדי, הקודר של שלו יכול להזכיר שהרעיון של מרד וחתרנות לא בדיוק מיצה את עצמו בזמן ובמקום האלה. יותר מזה, הסיפור הזה מבהיר שגם בהקשר ישראלי, דווקא האאוטסיידרים הם אלה שקיבלו את רשות הדיבור העיקרית בספרות ובקולנוע. שושלת מוצקה של חיילים וטירונים מתענים ועלובים: של יזהר, ברטוב, קנז, לאור. כמעט אף פעם לא נפגשנו בחייל עברי מתפקד, מאוזן, כגיבור ספרותי, שחי בשלום עם ההשתייכות שלו למנגנון. את הסיפור הצבאי של שלו, למשל, אפשר לקרוא בקלות כווריאציה על 'גאות הים', סיפור מוקדם, כמו־קפקאי, של א"ב יהושע, על נאמנות כלבית־מטורפת למנגנון.

במילים אחרות, אם 'על החתרנות' מבקש להוכיח את המבוי הסתום של המסורת הספרותית של המורדים המיוסרים – הוא מצליח. כמו אחיו הבוגרים, גם המורדים הרפים של שלו מצטרפים בתורם ובדרכם לשיירה, לשושלת. לא מפליא, בהקשר הזה, שחוץ מאשר לקזין, הוא לא מתייחס לנשים יוצרות. שהוא נשאר בטריטוריה המוכרת: כאבו המגוחך של הבן שמגלה שהחיים לא מקיימים את מה שהבטיחו לו. אבל סיפור המרד וההתנגדות רחוק מלמצות את עצמו: המורדים הפוליטיים הבולטים בשנות ‭2000־ה‬ בישראל היו בכלל נשים. ויקי קנפו, דפני ליף, טלי פחימה, 'ארבע אמהות' לפניהן. הן צעדו ברגל לכנסת, הקימו אוהל בשדרה עירונית; הן ניזונו מדימויים אחרים לגמרי של מרד, שהספרות העברית הגברית בקושי התחילה לחקור.

עמיחי שלו, על החתרנות, הוצאת אפיק

מיקי בן־כנען, אם החיטה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.5.2013

'אם החיטה', נדמה לי, הוא אחד המקרים הבודדים מהעשור האחרון של ספר שמגדל סביבו קהילה אותנטית של קוראים, של מיסיונרים שמעבירים מפה לאוזן ומיד ליד את שמעו, ומשביעים את הקורא הבא בתור להתלהב מרומן ההרפתקאות שכתבה מיקי בן־כנען על אישה זעירה וחלומותיה, חובקי השמים והארץ. כמעט שבע שנים אחרי פרסום ספר הביכורים של בן־כנען (שמאז הוציאה את ספרה השני, 'הקרקס הגדול של הרעיונות'), הוא זוכה למהדורה חדשה בהוצאה עצמאית שהקימה הסופרת, ומאפשר לנסות לבדוק שוב מה הוביל להתקבלות החמימה שלו בתחילת הדרך.

גם בפגישה שנייה, המאפיין הבולט ביותר ב'אם החיטה' הוא ההיצמדות שלו למין סירופ סימפתי אבל לא דביק. סימפתיה לא שגרתית: הספר מתבונן בעולם האנושי מתוך לגלוג קבוע, מתוך רגש של ייאוש לפעמים – מחוסר המעוף האנושי, מהדחף ההיסטורי לדכא יוזמה, מהמפגש המחזורי באטימות, בשתלטנות. כל הדמויות, גם אלו האהובות על הגיבורה והמספרת, פועלות בצורה מכנית ומתוארות כקריקטורות, כאזרחים בסרט מצויר. באופן משונה, ההתבוננות הקריקטוריסטית של המספרת לא הופכת ארסית, אלא יוצרת רושם של השלמה וסקרנות מצד.

הייחוד של 'אם החיטה' קשור לניסיון להוריש לקורא מה שמכונה בספר "קול פנימי נדיב" ("הירושה החשובה ביותר שהורים יכולים להנחיל לילדיהם"). התהליך הזה עובד בכמה צינורות. הראשון הוא לרוב מתכון בטוח לחררה: הקידוש של היחיד ושל הגשמת משאלות, כמעט בתבנית של סרטי דיסני. העניין הזה ניכר כבר בכותרת, 'אם החיטה', שמבטאת רצון לחזור לנקודה של אותנטיות, של איזה גרעין ראשוניות, והוא נמשך בהקדשה "לכל יוצאי הדופן באשר הם". ובאמת, עיצוב הספר, שמבחינה אסתטית לא ממש קורץ לי, מצהיר על הרצון להיבדל מהתבנית המקובלת של פרוזה למבוגרים – קודם כל בעזרת תרשימים ואיורים שיצרה בן־כנען, מעצבת ותפאורנית במקצועה, שפותחים את הספר וממסמסים את הגבול בינו לספר ילדים.

11111111111111111
ולנטינה טרשקובה, האישה הראשונה בחלל

במובן הזה, הספר דווקא חושף את הצד הבנאלי והקונפורמיסטי שבו. ספר שכולל משפטים כמו "אם אתה טועה, לפחות היית נאמן לעצמך" ושנפתח בהמלצה חמה מיאיר לפיד, לא בדיוק ניצב בקוטב הצפוני ביחס לקונצנזוס. גם המתקפה שלו על הדבקות באידיאולוגיה רציונלית ועל מחשבה ריאליסטית נראית היום מעט קשישה, כמו האזכור של דיסקטים למחשב.

למעשה, הפגישה המחודשת עם 'אם החיטה' מבהירה דווקא את הקרבה שלו לכמה עניינים חוזרים בספרות הישראלית בשנים האחרונות. המרכזי שבהם הוא היציאה מנקודת פתיחה של אבל ואובדן. הגיבורה, לבורנטית נמוכת קומה, הולכת ומתגלה לקוראים כמי שפרצה לסיפור הרפתקאות אחרי שנתחים שלמים מחייה התפוררו – חברה אנושית קרובה, זוגיות, הורים. הסיפור נמסר בשני קווים עיקריים: תיאור בגוף ראשון של עלילות הגיבורה, ודיווח בגוף שלישי של ניסיון החקירה שלה בידי הרשויות, אחרי שנתפסה מעופפת בשמי הארץ בהליקופטר זעיר ונחשדה כמרגלת.

כאן גם מתגלה ההבדל בינה לבין גוף הולך ומתעבה של ספרות ישראלית עצובה ומתאבלת, שהמקבילה שלו היא אולי החיבה הרדיופונית בעשור האחרון לשירים מלטפים שאומרים למאזין: עכשיו קשה, אבל עוד נצליח להתגבר. בשונה מהם, בן־כנען מתרכזת לא בתפר בין משבר להחלמה עתידית, אלא ברגע שבו האדם המתאבל פורץ חזרה לחיים, תובע מהם ומעצמו להוכיח את כוחם. היא עושה את זה באמצעות סגנון שקרוב מאוד לספרות ילדים ונוער או לספרי הרפתקאות שבמרכזם המצאה, פעולה וגילוי. 'סוסית' של לאה איני היה ניסיון ספרותי דומה – סאטירה לא עוקצנית שבמרכזה גיבורה שמתעקשת לממש את האושר. אושר שמהותו חופש ופעולה ולא רק נחמה או תיקון.

נדמה לי שזה ההישג של הספר, שכושר ההמצאה שלו אמנם מלהיב יותר בקריאה ראשונה, מגששת. עצם הנכונות של הגיבורה להרכיב במו ידיה הליקופטר זעיר, עצם התיאור הכאילו מדעי ומקצועי של תהליך ההרכבה שלו, למשל, הוא צעד מרענן ביחס להתעלמות של ספרים ישראלים רבים מהווי של עבודה, מהוצאה לפועל של תוכנית. הפגישה המחודשת עם 'אם החיטה' חושפת אולי את הנטייה של בן־כנען למרוח עניינים פה ושם, לטשטש את הגבול בין חינניות לחנדלעך ולא פעם לאפשר לקורא לפתור בכוחות עצמו סיבוכים עלילתיים – אבל היא שבה ומזכירה כמה נדיר יחסית הדימוי של יוזמה בספרים ישראלים, שמעדיפים תגובה פסיבית לאירועים קשים.

קל לקשר היום את הספר לעשור כלכלי אפור ושוחק, ולשנת יציאתו – 2006 השנה שבה נכנס אריאל שרון לתרדמת, גלעד שליט נחטף וישראל יצאה למתקפה נוספת בעזה. קל לזהות בו תחושה של מצור ודחף לחזור לחיים. הייחוד הספרותי של בן־כנען בהקשר הזה עדיין תקף: במקום ללטף את הקורא היא מדרבנת אותו לקחת אחריות. במקום לתת לדכדוך פורקן היא מזכירה את היכולת להשתעשע. במקום להתיילד – להיזכר בשאפתנות של ילדים.

מיקי בן־כנען, אם החיטה: חורים במסך וירטואלי, הוצאת קרקס

ראיון עם שמעון אדף, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.2.2013

שמעון אדף הוא המועמד המושלם לאנטי־קליימקס. שעות ספורות אחרי הטקס, שבעה אנשים כבר שאלו אותו אם צריך לשלם מס על הזכייה בפרס, ועדיין אין לו תשובה. בגלל בעיות קליטה, הוא עומד עכשיו מחוץ לבית ומתלונן בטלפון על הקור. הטקס עצמו היה "עשוי בטעם" מבחינתו, אבל לא עורר התרגשות ("לא ציפיתי לזכות. ההימור שלי היה לאה איני או סמי ברדוגו"). ולא, הוא לא צופה שהרומנים שלו יזכו מעכשיו לפופולריות. "אני מרגיש כמו תייר בשמי הספרות המרכזית," הוא אומר, "זה כמו להסתכל על העולם דרך טלסקופ. דברים רחוקים נעשים מאוד קרובים. דברים מעורפלים נעשים בהירים לגמרי. חוויה לא פשוטה".

אבל כבר זכית בפרסים.
"כן, אבל על השירה שלי, ושדה השירה הוא מראש אזוטרי. הפרסים בתחום מוגבלים מבחינת ההד שהם מקבלים. בפרוזה יש משהו שיכול להישמט מידך".

הדימוי הבולט ב'מוקס נוקס' – החל בשם הלטיני שלו – הוא העמדה העקרונית של חוסר תקשורתיות מול הקורא, מול העולם.
"אני כותב בחלל מצומצם מבחינת המחשבה על קוראים. ברור לי שקהל הקוראים שלי מאוד מצומצם מלכתחילה והדרישות שאני דורש ממנו ככותב הן בלתי אפשריות. לכן משונה מבחינתי לבוא לטקס שהוא נורא גדול, ולקבל פרס שיש לו הרבה הדהוד. אבל לא חשבתי על זה בכלל בזמן הטקס. להפך, הייתי נינוח בצורה מפתיעה. אני תמיד פוחד שמעגלי חיים שלי יצטלבו או ישיקו – שחברים מקבוצה אחת יפגשו חברים מקבוצה אחרת שיפגשו את המשפחה. הרי מתי כולם נפגשים, בחתונות ובהלוויות. בשנים האחרונות זה קרה בשבעה על אחותי ועל אבא שלי, ואז הייתי מחוץ לעניינים. הפעם הייתי נוכח לגמרי, וזה עבר בשלום".

אתה משווה בין הפרס לטקס חתונה?
"חס וחלילה. אני אשווה את זה בהגזמה לפלייליסט של גלגלצ. אם אתה מתאים את עצמך כיוצר מראש לפרס, הוא לא משרת שום תפקיד באמת. רק אם הפרס מאפשר לכותב לחקור לעומק את העולם שלו ולהמשיך להאמין בכתיבה שלו – יש לו זכות קיום".

ויש לו?
"אני אישית לא מרגיש את הבלבול של מי שזוכה בפרס וצריך להחליט מה לעשות מחר. זאת תקופה פורה יחסית בשבילי, ויש לי שני ספרים מוכנים שאני צריך להחליט אם בכלל לפרסם. אני לא מרגיש הקלה או שחרור למרות הקשיים של השנים האחרונות. לשמחתי, הפרס גם לא מעלה אצלי שאלות או סיבוכים. אני גם ככה שקוע כל הזמן בלופים אינסופיים של בחינה עצמית, בלולאות על גבי לולאות שכבר רצות מאליהן".

הגיבור של 'מוקס נוקס', שנושא סימנים מזהים שלך, הוא סופר לא נקרא בהגדרה, מין אנטי־סופר. הוא היה מגיב בפחות שוויון נפש?
"הוא מבטא אספקט ממני, אבל אני פחות קנאי ממנו לעצמי שלי. הוא יכול להתמסמס מעצם זה שמישהו אחר ייגע ביצירה שלו, בלב שלו. הפרס היה הורס אותו, מפורר אותו. הרי המגן שלו זה חוסר התקשורת. אני מקווה שזה לא יהיה האפקט במקרה שלי".

הבחירה באדף, גם אם היא תוצר של שיקולים עניינים בלבד, מתפרשת כנפנוף בתו תקן איכותי, ספרותי, לא פופולרי כביכול. מי שיעלעל בפתיחת 'מוקס נוקס' יחשוב אולי שנקלע למבוך מסובך של פרספקטיבות ומישורי זמן. אלא שהרומן עצמו (חלק מטרילוגיה שכוללת גם את 'כפור' ואת 'ערים של מטה') הוא כנראה ספר הפרוזה המתקשר והממוקד ביותר שאדף כתב בשנים האחרונות.

הגיבור והמספר הוא סופר כושל ועייף בקו עלילה אחד – ובקו עלילה מוקדם יותר, שנמסר לסירוגין, הוא מתגלה כצעיר מיוסר בעיירת פיתוח שנכנס לחיי הספרות כמרד באביו ובספרות התורנית. דווקא ההתמקדות בחוסר היכולת והרצון של הגיבור ללמוד את חוקי המשחק של שוק הספרות מחדירים לקריאה בו משהו מתמסר יותר ופחות יומרני. אפשר גם לדבר על האופן הנינוח יחסית שבו אדף נוגע כאן בקווים ביוגרפיים, אישיים – בלי התכסות ביותר מדי משחקי מראות, קודים שיש לפענח או פריצה נרחבת למחוזות פנטסטיים, שמאפיינים את שני הספרים המקבילים לו. גם קווי העלילה ברורים יחסית, ומסודרים בשני סיפורים מקבילים של התקשרות הגיבור לדמות אישה.

אדף טוען שדווקא 'מוקס נוקס' הוא הפנטסטי או המטפיזי מבין הספרים שלו. לי נדמה שדווקא המציאות, ובייחוד התחום של קשרי אנוש יומיומיים – בעבודה, במשפחה, בזוגיות – מוצגים בו כפנטזיה שאי אפשר לפצח. "זה כנראה נכון, אבל באופן עקרוני הייתי רוצה לראות כאן יותר ספרות שמאתגרת את תפיסת המציאות שלנו. את עצם היכולת לדווח עובדות בפרוזה. לא מעניין אותי הסיפור הישראלי שמתעסק במדינה הישראלית – מין ישות שמוגדרת מראש, ולא שואלים שאלות לגבי הנחות היסוד שלה".

אדף לא מסתיר את המרחק או האדישות שלו כלפי 'ספרות ישראלית' כמושג. הוא אמנם מזכיר כותבים שקרובים לליבו – דרור בורשטיין, עינת יקיר, חביבה פדיה, שהרה בלאו, כליל זיסאפל, שבא סלהוב ורונית מטלון – אבל כבר הצהיר כאן בעבר: "המודלים שלי כסופר הם לחלוטין לא ישראליים. הבקיעה שלי היא לא מספרות ישראלית אלא מספרות פנטזיה שקראתי בגיל ההתבגרות".

הגיבור שלך הוא מין טינאייג'ר קפוא, כמו רוב הגיבורים שלך. הדמויות התלושות האלה, של ילדים מגודלים ועצובים שלא מצליחים להפנים קודים בסיסיים של בגרות, נעשו שכיחות בספרות שלנו.
"אני לא עברתי בחיים איזה רגע של חניכה או התבגרות. לכן הספרות שלי היא ספרות של רפאים, של גלגולים, של עיוותים. כל הרעיון של התבגרות זר לי, ונתפס כמין הפעלת כוח אלים על התודעה והגוף. נכון שזאת תשתית שנמצאת ממילא בספרות העברית. ביצירות המרכזיות אתה פוגש דמויות שלא מסוגלות לתפקד במציאות כי הן לא מוכנות לוותר על החלום שהיה להם כשהן היו צעירות. פעם זה התכסה בכל מיני מחלצות של בניית הארץ והקמת מפעלים. ובימינו זה יותר חשוף, ופתאום עולה הדיון האמיתי במצב האדולסנטי, המתבגר, שמאפיין אותנו כחברה וכפרטים".

אתה מדבר על הכתיבה שלך כתהליך של התכנסות. איך ההרגשה להתחכך בגוף ענק ועוצמתי כמו מפעל הפיס? בחשיפה והלגיטימציה שהוא מקבל בזכות הפרס?
"אין לי בעיה. העמדה הקיומית שלי בכל מצב היא להיות ספק־חשדן ספק־נבוך. במובן הזה אין שינוי".

 והכסף?
"כן, הפרס על המועמדות בפני עצמו שווה יותר מכל כספי התמלוגים שקיבלתי אי־פעם".

הרומן התפרסם כחודש לפני שמחאת האוהלים פרצה. העובדה שהגיבור שלך מתפרנס מעבודות כמעט מעליבות מבחינתו, בשולי החיים הספרותיים, מקבלת משמעות רחבה יותר מהסיבוך הפרטי שלו.
"כבר בספר 'פנים צרובי חמה' מ־2008 ניסיתי להתעסק בשאלה הכלכלית בהקשר לכתיבה. כבר אז יכולת לראות פעם ועוד פעם מישהו עומד ליד הכספומט ולא יכול למשוך כסף. מישהו שמפוטר לידך בסופרמרקט. מראות שהולכים ומצטברים. לי יש כביכול צרות של עשירים. אני מצליח להתפרנס מסדנאות ומהוראה של כתיבה וקריאה – אבל אני צריך לוותר על הרבה דברים כאילו מובנים מאליהם. כל דבר שהוא לטווח הארוך. מצד שני, המחאה לא הצליחה לענות על השאלות שהיו לי. הדבר הראשון שניטל מהאנשים בישראל זה היכולת לפנטז חלופה, ובזה המחאה לא התעסקה לצערי. זה מתחבר מבחינתי לספרות הישראלית שתמיד מגיבה למצוקות עכשוויות, אבל לא יודעת לחקור את עצמה לעומק, להצביע על הכשלים שלה".

אבל עכשיו אתה שמח? נהנה קצת מהזכייה?
"הגעתי לשלב הזה בחיים שתמיד יש ברקע איזה משהו אפל וקודר שלא מאפשר לשמוח, שתמיד שומר אותי בעמידה על המשמר כל פעם שאני יותר מדי שמח".

ובכל זאת קיבלת צעצוע חדש. הוא לא ייתן לך כמה ימים של סיפוק?
"קר לי. בוא נראה מחר בבוקר".

צילום: יח"צ

לאה איני, סוסית

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.2.2012

לאה איני לקחה סיכון כשפרסמה את 'ורד הלבנון' ב־2009. היא סטתה מנתיב אלים ונסיוני יותר של כתיבת פרוזה ללב הסיפור הישראלי של שנות האלפיים – שואה, הגירה, לבנון. הרומן האוטוביוגרפי צלל לאזורים בוערים וחשוכים בתולדות חייה; בעיקר ילדות שהתעצבה בצל סיפורי הזוועה של אביה, ניצול השואה, תחת איום מתמשך להפוך קורבן לתשוקות האב. איני הייתה מודעת כנראה לכוח המשיכה של הסיפור הזה על קוראים עכשוויים – מכיוון הסנסציה ומכיוון התביעה לשמוע סיפורים בגוף ראשון על ישראל 'האחרת', המהגרת, הפולקלוריסטית; כמו גם סיפור מזווית 'חדשה' על השואה הלא מאוד מדוברת של יהדות יוון.

'ורד הלבנון' סיפק במידה רבה את הציפיות האלה, אבל גם נלחם בהן. איני הקבילה את מלחמת ההישרדות הפרטית שלה למלחמת ההישרדות של אביה והעמידה את שתיהן בסימן מלחמת לבנון הראשונה, אבל גם ביקשה לנער את הקורא מהקשרים האוטומטיים שהוא מתבקש לקשור ברומנים כאלה.

'סוסית', הספר החדש שלה, יוצא כביכול לדרך חדשה: מתנתק מהריאליזם של 'ורד הלבנון', מהפוליטיות, מהווידוי האישי, מהקדרות. אבל לא רק הכותרת המסחרית על הכריכה – "מאת מחברת 'ורד הלבנון"' – יוצרת קשר בין הספרים, ולא רק השימוש בגיבורה מספרת בגוף ראשון. 'סוסית' נוצר כנראה בשני שלבים, לפני כתיבת 'ורד הלבנון' ואחריה (בסוף הספר מצוינות השנים 2003 ו־2010). במידה רבה, אפשר לקרוא אותו כעיבוד אחר או כפרשנות אישית של איני לרומן הקודם. זה כנראה העוקץ בפרסום רומן אוטוביוגרפי. הסופר יוצר את הרושם שהוא חושף את המפתח ליצירה שלו, את תמונות הילדות המכוננות, את המוטיבציה שלו ככותב. הצעד הזה מעשיר את הקריאה בספרים אחרים של הסופר, אבל גם מכפיף אותם לפרשנות אוטוביוגרפית.

נדמה ש'סוסית' מבטא מודעות לכך, וכאילו מקדים תרופה למכה. הסיפור המשפחתי כבד המשקל מ'ורד הלבנון' מתגלגל ב'סוסית' לפנטזיה קלילה ואנרגטית, שכאילו הולכת בעקבות ספרות נוער בשאיפה הברורה שלו לבדר ולחנך. הוא מספר את סיפורה של אישה צעירה שמבקשת להתנתק מחייה וממשפחתה בישראל – לטובת חיים חדשים בטקסס. ירושה מפתיעה מצד סבתא נדיבה ומסתורית מאלצת את המספרת לחזור לארץ, להשתכן בנחלה הכפרית של הסבתא ולהתוודע לסוד המשפחתי שבצבץ והוסתר מפניה כילדה.

את התבנית הזאת של שיבה בוגרת לילדות, לעבר המודחק, לשבט, איני יוצקת בתבונה וביצירתיות לסיפור קומי־מיתולוגי. השדים של העבר והתפיסה המיתולוגית של השואה הופכים כאן לסיפור על־טבעי שבמרכזו הדימוי הסוסי. את הירושה המכבידה של הדורות הקודמים היא מעצבת בעזרת עלילה שמחה על יורשת מאושרת. סודות העבר מתגלים כאן כסוד האושר.

1
מתוך 'מר דידס הולך העירה'

 

הרבה יצירות אוהבות להעמיד גיבור טמבל ולראות איך הוא מתמודד עם הצלחה מיידית, איך הוא מגן על אושר לא צפוי. הסרט 'מר דידס הולך העירה' מ־1936 הוא דוגמה קלאסית. גרי קופר מגלם בסרט בחור כפרי שתמימותו נאבקת בתככים הנלווים לירושה פתאומית של 20 מיליון דולר ולחיים בניו־יורק. הגרסה של איני דומה אבל אחרת. הגיבורה שלה אמנם מייצגת איזה טוּב אנושי לא מקולקל שיוצר עם הקורא ברית מיידית, אבל היא חושפת מלכתחילה את השנינות וההומור העצמי שלה. באותה מידה, היא משתמשת בלשון עבר ובתיאורים מבודחים של סיטואציות מתוחות שמבהירים לקורא שהכל ייגמר בטוב – אחרי שהגיבורה תיפטר דווקא מהדבקות שלה בחוקי ההיגיון. תתיישב מחדש בכפר, באגדה.

הכוח הגדול של איני כסופרת נחשף כאן פעם נוספת – הכוח ליצור קשר בלתי אמצעי עם הקורא. הדיבור אליו כאל רוח אחות. איני משתמשת במסורת הגיבורים האינדיבידואליסטים של ספרות הנוער והילדים המערבית; הילדים החורגים, או הילדים המבוגרים, שלא מוכנים לוותר על המוזרות שלהם, על מקור כוחם. בילבי, למשל, מוזכרת כבר בחלקים הראשונים של הספר. 'סוסית' הוא הכינוי שהגיבורה מדביקה לעצמה על שום המראה שלה. היא מייצגת את האישה הלא נשית, את הסוררת שטעונה אילוף, את הטום בוי. הברווזון המכוער השמח בחלקו (או השמח בדיעבד).

העמדה הזו של חריגה גאה מהתלם היא הבסיס לאמפתיה המיידית של הקורא כלפי המספרת – כשני שותפים לגורל. העניין מתודלק בעזרת סגנון שכאילו נשפך היישר ממיקסר שבו נקצצו עשרות תרגומים קלאסיים. 'מסעות גוליבר', ספרי דיקנס ואחרים משמשים את איני לסגנון סיפור סאטירי, עוקצני־אוהב אדם, חובב הגזמות יבשות, של פרוזה אנגלית ואמריקאית מהמאה ה־19.

'סוסית', במילים אחרות, הוא מעין מתנה לקורא של מי שמציגה את עצמה כקוראת. אם הספרות ומעשה הסיפור הוצגו ב'ורד הלבנון' כגלגל הצלה מחיים בלתי נסבלים – כאן מודגש הכוח של חיי הדמיון. במה שמצטייר עכשיו כפיצוי לחיים שתוארו ב'ורד הלבנון', המטלה הראשית והמוצהרת של הספר היא להעמיס עוד ועוד אושר על גבי הגיבורה. לראות איך היא תחזיק מעמד. איני מקצינה את כל הפנטזיות השגרתיות לגבי אושר – אהבה, כסף, משפחה – למימדים מופרכים, ונהנית עם הקורא ועם הגיבורה שלה ממסלול ההרפתקאות הקרקסי־טלנובלי בדרך אליהם.

ההנאה הזאת ניכרת קודם כל בקרנבל לשוני. התחכמויות, משחקי מילים ודו־משמעות הם לב ההרפתקה. לפעמים התאווה הזאת, ההתפרצות הסוסית, קצת מתישה או לא מצליחה להצחיק. בתוך הגעש, לא ברורה ההיררכיה של איני כקומיקאית – מהם רגעי השיא ומה אמור להרים להנחתה. איני היא אחת הסופרים המרוכזים והאנרגטיים ביותר שכותבים היום בעברית. ועדיין, נדמה שהיא משתעשעת כאן בעיקר ברעיון של אושר וחירות, בדימויים המילוליים שלו – אולי כמו הסופרים שבעקבותיהם היא דוהרת – ופחות מצליחה לתאר אותו בצורה חושנית. רגעים רציניים, ממושכים, של ההיבט הגופני והרגשי של החוויה הזאת היו אולי הופכים את 'סוסית' מניסוי חכם ומבדר במילים לביטוי משכנע של אושר.

לאה איני, סוסית, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

יאיר אסולין, נסיעה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.3.2011

נדמה שהסיפור הזה כבר סופר אצלנו לאורך העשור האחרון מכל הזוויות. והנה, 'נסיעה' של יאיר אסולין מגיש אותו בצורה המתומצתת והישירה ביותר: סיפורו של הצעיר הישראלי שנשבר לו הזין מהצבא.

מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה, גיבורי רומן החניכה הישראלי מולבשים שוב ושוב בשמלה אדומה ושיערם נקלע בשתי צמות. הנסיונות להשיב לשאלה הנצחית 'למה' היו מגוונים מבחינת הסגנון והז'אנר. 'אם יש גן עדן' של רון לשם טען שמרבץ הזהב האחרון של גבריות וסולידריות בחברה הישראלית מתחבא מתחת לגרביים המהבילים של לוחמים במוצב בלבנון. 'הנפשיים' של עמיחי שלו הקביל בין מסלול הטירונות של חיילים פגועי נפש לטקסטים האבסורדיים של נושאי המגבעת, ורמז אולי למושא האחרון למרד ולמחאה שנשאר לצעיר הישראלי בחברה המופרטת והמתירנית. 'ואלס עם באשיר' צייר את השירות הצבאי במונחים מופשטים עוד יותר: כמערה תת־קרקעית שבה מתעצב הזיכרון. גם לאה איני ב'ורד הלבנון' וגם סייד קשוע ב'גוף שני יחיד' יצרו דמות אילמת של חייל חסר הכרה, שמולו יכול האאוטסיידר (האישה היהודייה הלא־אשכנזית והגבר הערבי) ליצור דיאלוג חד־צדדי ולהקים לעצמו זהות עצמאית.

'נסיעה', ספר הביכורים של אסולין, בחר בדרך כביכול פחות מורכבת. זהו סיפור קצר בגוף ראשון שבו משחזר הגיבור נסיעה למשרדי הקב"ן עם אביו. לאורך הסיפור הוא מנסה להסביר איך "הנפש שלי הלכה וגססה" במשך השירות הצבאי, עד כדי איומים בהתאבדות. אין ייחוד בחוויות שהוא מתאר, כחייל שעבר משירות קרבי לניילוּן מפות בחיל המודיעין: הפער שנוצר בזמן התיכון בינו לבין חבריו ללימודים שמשפרים את הכושר לקראת השירות, המבוכה מול מפקדים אדישים ונמוכי מצח, העימות המגומגם עם הקב"ן. אלא שהסיפור הזה עדיין לא פורסם בצורה כזו: סיפור פשוט באופן עקרוני שלא מעמיד מול החניכה הצבאית מבנים מתחרים. רק רצון לחיות חיים ללא צבא. פתיחת הסיפור מצהירה על הטקטיקה הזאת בגלוי – בריחה מדרמה מסוגננת, ממטאפורות, מעיבוי, ממה שהוא מכנה "הבגידה הזאת של המילים". כאשר מופיע דימוי, הוא מנוסח כ"עובדה חותכת, יבשה כמו עור מת בכפות הרגליים". אם מתעקשים, אפשר להקביל את הסיפור למסע המקראי של אברהם ויצחק להר המוריה, אל העקדה.

הדמויות, בהתאם, הן דמויות יומיומיות. שום דבר בסגנון 'אפוקליפסה עכשיו'. ההורים לא שולחים את בנם לצבא כמו אברהם, ועם כל הצער שנגרם להם, הם לא מתמוטטים מול הדיכאון שלו אלא מלווים אותו במתינות עצובה ותכליתית לאורך הדרך. גם הממסד הצבאי לא מוצג כממלכה של סאדיזם. מפקד הבסיס, למשל, מתגלה כמורה מחליף לשעבר, שלא מסוגל לעכל לחם ובאותה מידה גם לא להתמודד עם חייל במשבר. וכמוהם הגיבור עצמו – גם כשהוא מפנטז על קפיצה מול מכונית נוסעת, מודע ליצר החיים שעדיין פועם בו. אין ניגוד חריף בינו לבין הסביבה. כל המעורבים מפוכחים מהדיבור הגבוה על השירות הצבאי. ההבדל היחידי בין הגיבור לבין החיילים סביבו מתבטא ביכולת ההסתגלות שלהם, "לשמור על התחת" ולהעביר את הזמן עד השחרור.

גם המסורת הספרותית שעומדת מאחורי 'נסיעה' נראית בנאלית, אולי במכוון. העלם הרומנטי שמתפכח מאמיתות החברה הגדולות. האינדיווידואליסט. גיבור 'התפסן בשדה השיפון' של סלינג'ר מתנער בפתיחת הספר מכל קשר ל'דיוויד קופרפילד' – וכך מציג את עצמו דווקא כצאצא ספרותי שלו. הגיבור של אסולין לא דורש שום הצגה מאחר שהוא כל כך מושרש בתרבות הפופ שלנו ובספרות המקומית על החייל העברי יפה הנפש, נוסח ס' יזהר: "הבנתי את כל הקלישאות שמשתמשים בהן […] אבל כבר לא האמנתי בהן". ובמקום אחר: "כל העניין הזה עם צבא וערכים והגנה על המולדת הוא הצגה גדולה". סלינג'ר ידע לשחק את המשחק הכפול – ללכוד ברשתו דורות של צעירים שראו בהולדן נציג של מרד הנעורים שלהם, ובו בזמן להציץ מאחוריו ולסמן לקוראים נקודות של זיוף ורמייה עצמית אצל הגיבור. הגיבור של אסולין כבר מקבל אבחנה מקצועית מפסיכיאטר לגבי הנרקיסיזם שלו – ועדיין לא פטור מהמבט על החיילים סביבו כעל "נמלים. בחיי. כל כך עלובים, מודחקים, חסרי עצמיות".

הספר משלם לפעמים את מחיר הבחירה בסתמי ובשגרתי, והקריאה לא תמיד ממריאה – ועדיין, יחסית לספר ראשון, התוצאה רוב הזמן יעילה כמו דיכאון שקט ומתעצם. אסולין מבקש לומר את המובן מאליו, לדבר על מחיקת האישי במסגרת הצבא, דווקא בתקופה שבה יותר מתמיד מקובל להתייחס לשירות כאל שיא של מימוש עצמי. ה'דיוקן העצמי' על כריכת הספר – צילום בקו"ם שחרכה סיגריה – מבהיר זאת מיד. 'נסיעה' מעוצב כמו מסע ניצחון צבאי של יחיד מול רבים, כמו שמבהיר עצם השימוש בלשון עבר וגוף יחיד, הלשון של מי ששרד. באותו זמן, אפשר להתייחס אליו גם מכיוון הפוך, ולמצוא זיקה בין הגיבור לבין הגוף שממנו הוא מנסה להשתחרר. "כור ההיתוך", "הצבא המוסרי בעולם","טוהר הנשק" – ספרות החיילים הפגומים מציגה את צה"ל כמושא של תביעות בלתי אפשריות מצד חברה שלא מאמינה יותר בחינוך שהיא מספקת ובמנהיגים שהיא בוחרת. 'נסיעה', נדמה לפעמים, מציג את הצבא כילד שכורע תחת עול הציפיות.

יאיר אסולין, נסיעה, הוצאת חרגול

אברי הרלינג, סליחה איך מגיעים מכאן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.2.2011

הספר הזה כל כך הולך בקטנות, עד שהוא כמעט משכנע את היד לעזוב אותו ולהמשיך הלאה. אבל לוותר על קובץ הסיפורים 'סליחה איך מגיעים מכאן' תהיה טעות. למרות האפרוריות שלו, למרות שנדמה שהוא חוזר על עצמו, למרות הנטייה הקלה להתחכמות – ספר הביכורים של אברי הרלינג הוא אחד הספרים הטובים והחשובים שראו אור בעברית בשנה החולפת. בעזרת חומרים אוטוביוגרפיים ופנטסטיים, הרלינג הופך את הנתונים הסטטיסטיים המצטברים על האזרח הישראלי הממוצע – גרוש, שכיר־מובטל לסירוגין, בקושי משתכר למחייתו, מצנן את מוחו הלוהט מול תוכניות ריאליטי – למשל ספרותי שהיה אמור להבעית את הקורא. הוא מתאר את שגרת יומה של נשמה מעונה ואוהבת חיים שמדי בוקר מגיחה מתוך הפציעות והעלבונות של היום הקודם כמו מתוך יציקת גבס, רק כדי לדדות מדי ערב עם חבורות טריות הביתה.

כבר שלוש שנים שהרלינג מפרסם במוסף התרבות והספרות של 'הארץ' סיפורים קצרצרים שמבוססים על חייו בדרום תל־אביב. על גבי נייר עיתון, הסיפורים האלה מזכירים קצת בלוג של דוד חביב ופיוטי. אפילו השם המתנחמד של המדור שלו, 'סיפורונים', מרמז על פכים קטנים, דיווחים אינטימיים מארץ פלאים: ארצם של חובשי הקסקט קשי היום, של חתולים קטומי זנב, של פחי זבל פעורי פה – צאצאים רחוקים של המשתתפים בסרטים כמו 'קזבלן'.

לאה איני, שספר הביכורים שלה תיאר בתחילת שנות ה־90 את אותה אקס־טריטוריה שכונתית (בצלילים זועמים יותר), סיפרה פעם בראיון איך ביקשה להתנער מהתפקיד הזה שמתווך בין אנשי השוליים לקוראי הספרות. הספר של הרלינג יכול היה ליפול בדיוק במלכודת הזאת, אלא שהוא מגלה שההפרדה בין צרכני תרבות גבוהה ל'ישראל האחרת' כבר לחלוטין לא תקפה. להפך, הוא מראה איך האדם שנמשך ליופי לירי הולך ומאבד את האחיזה שלו בחיים הכלכליים בישראל. הוא מראה איך איש התרבות, ולמעשה כל אדם שלא מוכן או לא מצליח לשחק לפי חוקי המשחק הקרייריסטי, נסחף אל בין הרוחות החמות שפולטים אגזוזי האוטובוסים ברחוב העלייה, ואל בין דפי החשבונות שרודפים אותו כמו אלות נקמה יווניות.

אם בגירסת העיתון נראו הסיפורונים של הרלינג כחומר גלם לגזירים שנשמח לתלות על המקרר כדי להרגיש רחומים יותר – בצורתם המקובצת הם הופכים לתמרור אזהרה. הרלינג לא רק מתאר קבצנים, הוא מתאר את עצמו כקבצן מול הקורא – שמוזמן לדמיין בעצמו את המשך השרשרת. כך, למשל, בחירה לתאר בצורה כרונולוגית את ההתרחשות סביב פח זבל במשך יום שלם הולכת ומתפרשת לכמה פנים: מהחזות הכאילו־פקידותית, אל הפרודיה החביבה והכמו־אנתרופולוגית, ובסופו של דבר אל שברון הלב שעומד מאחורי התיעוד הזה. של מי שבילה יממה ללא שינה במרפסת, צופה בפח אשפה כבתוכנית טלוויזיה. הפוזיציה הזאת נכפית על הקוראים כל כך בנחמדות, עד שהם מתקשים לשים לב שהם צופים בגיהנום: בלולאה בלתי סופית, מחזורית כמו מילוי ופינוי פח האשפה, שאין ממנה גאולה. וזאת הגדולה בכתיבה הכאילו־קטנה של הרלינג: לא מדובר בהצטנעות, ולא בדיוק בנתיב שבו אלוהים מסתתר־מתגלה בפרטים הקטנים. המבט קטן ומקובע מפני שכך קיבעו אותו כוחות שונים ומפני שזהו מרחב החירות שנותר לו. באותו זמן, המבט המקובע הזה מצליח בכל זאת לאתר הומור וחיים בתוך המטר המרובע והמושתן.

בניגוד לטכניקה דומה שמופיעה לפעמים בשירים של עמיחי, למשל, הסיפורים של הרלינג לא ממש מאפשרים להתנחם בחיקו של איזה מוסר יהודי אוניברסלי (למרות המחוות שלו לספרות חסידית לאורך הספר). גם הרגעים ה'הומניסטיים' מתגלים כמלכודת: החיבוק החם במיטה בסוף היום, הארוחה הטובה עם ידידים וההתפלפלות לרגע עם פילוסוף רחוב אולי לא כל כך שונים במהותם מכדורים נגד דיכאון או ג'וינט עסיסי (והרלינג יוצר ספרות סטלנית מובחרת). גם הם מרפאים לרגע, מרככים את הפגיעה המתמשכת ושולחים את הקורבן שהחלים בחזרה לאינקוויזיציה של היומיום. האופטימיות, התקווה ואפילו יכולת הביטוי והמודעות הפוליטית הן מכשיר עינויים במסווה.

השאלה הגדולה שהספר מעלה היא מדוע הייאוש הגדול לא הופך אצל הרלינג לזעם. למה המושג של השלמה חוזר לאורך הספר שוב ושוב בניסוחים שונים: "עד כאן הגעתי וטוב מזה לא יהיה", "יותר מן המעט מאשר מן היותר". המחאה החריפה ביותר שבן דמותו של הרלינג מרשה לעצמו היא לזרוק עציצים מהמרפסת על עננים חולפים. גם אם לרגע הוא נכנס לנעליו השיכורות של איוב ומקלל את אמו יולדתו – ההתפרצות הזאת תמיד תסתיים ב"להזמין פיצה וללכת לישון כאילו לא קרה כלום מעולם". בזמן שההמונים במדינות ערב סביבנו מדיחים דיקטטורים וקורעים בראש חוצות את דיוקנם, ספרו של הרלינג לא רק מעלה את השאלה לגבי הרודנים השקופים של החברה הישראלית; הוא שואל את עצמו אם הספרות היפה, אם המבע הספרותי האינדיווידואלי, הם כלי של שחרור או סימום.

אברי הרלינג, סליחה איך מגיעים מכאן, הוצאת כרמל

ראיון עם סמי ברדוגו, זה הדברים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.7.2010

אם סמי ברדוגו היה כותב מדריך תיירים, הייתה בו כנראה רק קטגוריה אחת: סופרמרקטים. הדבר היחיד שהצליח לנתק אותו מחדר העבודה באוקספורד, שם כתב את ספרו החדש, היה פיתוי המרכולים הבריטיים. "סוּפּרים מדהימים‭,"‬ הוא משחזר, "במיוחד סיינסבריס. אח, למות איזה סופר. תענוג. יש שם מבחר קוסמופוליטי של דברים מהודו ומיפן. בשרים וגבינות וחמאות, וכמובן מאפים היסטריים. והצ'יפסים – הכי פַיין. ורטבים שווים כאלה, לא כמו בארץ. גן עדן של סופר‭."‬

בארץ ברדוגו מחזיק בכרטיס מועדון לשתי רשתות, מבקר בשלושה סופרים ליד ביתו בצפון תל־אביב ומגוון בגיחות לשוק הכרמל ושוק התקווה. "כדי להרגיש יותר טוב, כדי למלא את החלל – אני הולך לקנות, להיות איפה שכולם הולכים. בסופר אני מרגיש שאני נדמה לאחרים, שאני הופך לאחד מקבוצה. אם נגיד אני רואה אישה קונה פסטרמה – גם אני קונה. אני הולך לאט עם העגלה ומרגיש שאני כאילו קונה למשפחה, כמו אמא שלי שקונה בכמויות‭."‬

התיאור הזה מצליח לדחוס לרשימת מכולת אחת את הקווים הבולטים בכתיבה של ברדוגו: הבדידות והמשיכה המסויגת לקבוצה, היכולת למצות עסיס חיים גם מנתח חיוור של פסטרמה, הקיום כמשפחה של איש אחד בצילה של אמו. קוראים שמלווים אותו מראשית דרכו ייזכרו ב'שוק‭,'‬ הסיפור הראשון שפירסם. עכשיו ברדוגו מפרסם את ספרו הרביעי, 'זה הדברים', שבו הוא חוזר אל אותם יחסים ארסיים ואינטימיים בין אם לבנה – וכאילו מפשיר את כנפי העוף הקפואות שחתמו את הסיפור היפה והקינקי ההוא.

גיבור הרומן החדש פחות או יותר חוטף את אמו מבית האבות וכולא אותה בביתה הישן כדי ללמד אותה את האל"ף־בי"ת העברי. היא, בתגובה, מספרת לו בניגוד לרצונו את סיפור חייה עד עלייתה ממרוקו לישראל. שלד הסיפור מתבסס על חיי אמו של ברדוגו, אסתר. "תמיד ידעתי שאני צריך לכתוב את הסיפור שלה, אבל הלחיץ אותי באמת ללכת על זה. חיים באר נתן לי פעם עצה: 'סמי, תשמור את הסיפור שלך. אם תספר אותו, זה ייגמר. ומה יקרה אחר כך‭."'?‬

אבל לפני שנתיים אמו חלתה ועברה ניתוח, וברדוגו החליט להתעלם מהחששות וניגש לסיפור. לראשונה בחייו, החליט לערוך תחקיר. "ירדתי עם אמא שלי דרומה, וישבנו שבועיים מבוקר עד ערב כשאני מקליט אותה ומנסה לשחזר את הסיפור שלה מנקודת האפס קדימה. הייתי צריך להוביל אותה שלב־שלב, כמו הורה או מורה, כי אין לה יכולת נרטיבית לינארית. זה קשור גם בהיותה אנאלפביתית. היו רגעים שהיא אמרה לי, 'די כבר, תעצור, מספיק‭.'‬ גם אני התעייפתי, אבל ידעתי שאין ברירה. ניסיתי להבין למה היא כזאת ומאיפה תפיסת העולם הזאת של אני, אני ואני בלבד. זו לא האמא המזרחית החמה שמצפים שתהיה‭."‬

מה זאת אומרת?
"לא נעים להגיד, אבל מרוב שחשוב לה לספר את הסיפור שלה, היא מבטלת כל מי שלידה. זה כנראה מתוך צורך הישרדותי, מתוך הצורך הגדול להגיד: 'אני כאן ואני קיימת והנה, זה הסיפור שלי. אני חיה, למרות הכל. ובעצמי! לא משפחה, לא חברים, אני עם עצמי‭.'!‬ כילד, היא כל הזמן היא אמרה לי: 'החיים שלי הם סיפור‭.'‬ כמו סלוגן או מנטרה. באופן מוזר היא כאילו קבעה את גורלי ואת הפרקטיקה שלי‭."‬

1
מתוך 'סודות ושקרים'
 

'זה הדברים‭,'‬ השאפתני והרחב מבין ספריו של ברדוגו, מצטרף לשורת יצירות ספרות שמזמנות למשפט־שדה הורים וילדים מהצד השחור של מפת העדות בישראל. הוא הופך בית עמידר נטוש לשדה־קרב על העברית הנכונה ועל הסיפור הלאומי הנכון בין אמא מהגרת לבנה הישראלי שעובד כספרן. זה אולי נשמע כמו מתכון שבושל כאן למוות בעשורים האחרונים, אבל ברדוגו ‭– (40)‬ מהסופרים הבולטים של העשור האחרון – מצליח לעקוף את המלכודות ולהישאר נאמן לקסמו המופרע.

בניגוד לספריו הקודמים, שהתרחשו ברובם במתחמים ביתיים וסגורים, 'זה הדברים' מפליג מהסלון והספה הישנה אל עלילה פנורמית ששועטת קדימה מפי האם. כל אחת משתי הדמויות בספר מציגה סגנון סיפור משלה, וכך נאלצים הקוראים להתמודד עם הלשון המשובשת והלא־תקנית של האם, ולהפוך לשופטים בקרב בין שני הסיפורים והסגנונות.

"אני לא חושב שהבן מתנשא עליה בזה שהוא מדגיש את העילגות שלה. עצם העובדה שהוא מאפשר לקורא לשמוע אותה בדיוק כפי שהיא, בהגייה שלה, בשיבוש ובשיכול האותיות, בשילוב הצרפתית המרוקאית ובבליל הלשוני הזה – כל זה יוצר את ההפך: הוא מחיה אותה ומאדיר אותה. הוא נותן לה את הבמה הכי גדולה שהיא יכולה לקבל. הוא נותן לה תוקף‭."‬

הוא רוצה לתקן אותה.
"בתחילת הסיפור הוא מרגיש שיש לו הזדמנות חד־פעמית לתקן את האמא, אבל לאט־לאט הוא מוותר על הנסיונות לעשות את זה. כי מה שחשוב זה הסיפור, ולא העברית. זו האמירה החשובה של הטקסט מבחינתי. וזה סיפור שיש לו חשיבות לא במובן הפרטי המשפחתי שלי, אלא בנרטיב היהודי־ישראלי באשר הוא. זה עולם שלם של קהילה יהודית מהגרת. דרך הסיפור שלה נחשפתי לכפרים, לגיאוגרפיה, לתפיסת עולם, לקבוצות יהודיות. וחשוב לי שגם הקורא ייחשף לסיפור הזה.

"אני והאחים שלי שמענו את אמא שלי מספרת את הסיפור הזה כל הזמן בתור ילדים, אבל כל פעם שמענו משהו אחר – פעם העיר הזאת ופעם הכפר הזה; פה צרפתית, פה מרוקו, פה אלג'יר; פה היה לי גבר כזה ופה כזה. הכל בתמונות שאף פעם לא הצלחתי לארגן לכדי רצף היסטורי‭."‬

כמו ברומנים האחרונים של רונית מטלון ולאה איני, גם אצלך מורגשת האשמה חריפה כלפי ההורים. הספר מתחיל במשפט "עוד בחייה אני מחכה למותה‭."‬
"החוט שמקשר בין הספרים הוא המלחמה בין הילדים ובין ההורים המהגרים החלשים־משתקים. צריך להביא את דור ההורים למשפט משמעתי. חייב להיעשות משפט צדק. אבל גם אצל איני וגם אצל מטלון, למרות שהמשפט מאוד חמור, יש חמלה אצל מי שמעמיד למשפט את הדמויות האלה. המצב האירוני הוא שמי שעומד למשפט, בסוף תובע את השופט‭."‬

איך אתה מסביר את זה שבשנים האחרונות דמות האם המזרחית מקבלת מקום כל כך מרכזי בספרות שלנו?
"הדמויות האלה מולידות קונפליקט, כי כל כך הרבה זמן הן הודחקו ולא נתנו להן לפתוח את הפה. אם הייתי שולח את הטקסט הזה לפני שלושים שנה לאיזו הוצאת ספרים, היו מעיפים אותי קיבינימט. אני חושב שיידרש זמן עד שהדמות של האם המזרחית תהיה מובנת מאליה. ואז היא פשוט תיעלם. הנכדים של אמא שלי כבר לא יתעסקו במה שמעניין אותי‭."‬

אמא שלך תקרא את הספר?
"אמא שלי לא קוראת ולא כותבת. יצטרכו להקריא לה את הספר. לי נורא קשה להקריא לה. עשיתי את זה פעם אחת והפסקתי. כרגע אני לא יכול להתמודד עם זה‭."‬

נראה שהאמא בספר חזקה יותר מהבן.
"נכון. כי בניגוד אליו, היא לא בוכה על המצב שלה. היא מקבלת אותו. כמו שאמא שלי אומרת – 'סה נורמל‭.'‬

"בכלל, אני מרגיש שהגברים בכתיבה שלי כל כך כפופים וחלשים. אני לא יודע ליצור דמות של גבר אמיתי. ואני לא היחיד. הספרות והאמנות בישראל יוצרות גבר שעומד בסתירה מוחלטת לגבר הישראלי החי והנושם. אנחנו האמנים מתעקשים להציג את עצמנו כגברים חלשים, לא גבריים, לא עושים צבא, פוחדים ממלחמות ומנשים. אצלי זה קשור גם ליתמות שלי, ולעובדה שאין אף גבר שאני יכול להידמות לו‭."‬

אביו של ברדוגו מת מסרטן כשהיה בן 13. "עד כמה שזה נורא להגיד, בזכות זה אני כותב‭,"‬ הוא אומר. "אם אבא שלי לא היה מת – לא הייתי כותב. ואם לא הייתי כותב, מה הייתי עושה? אז אוי ואבוי, איזה מזל שהוא מת. זה הלופ שאני נמצא בתוכו. והערגה העצומה לדמות של אבא נמשכת עד היום. השבוע ישבתי בקפה, ובפינה ישבו בני זוג שמילאו את הפתקים עם השמות לשולחנות בחתונה שלהם. פתאום היה טלפון והבן דיבר עם אבא שלו. רק לשמוע את ה'טוב, אבא' – זה כל פעם דוקר אותי מחדש.

"זה לא שאבא שלי היה דמות נערצת. הוא היה דמות מאוד קשה ומאוד נרגנת ומתוסכלת. אבל אני כן כמהַ לענף הזה בחיים שלי שאיננו. אני נושא עיניים לאלפי גברים שאני רואה ברחוב – עם הפיזיות המרשימה והכוחניות הקשה שלהם – ואני אומר לעצמי, אני לא כזה. והם הרוב. הגיבור שלי בוחן את הגוף שלו מול אחרים, ויש איזו הבנה שזה הגורל שלו. נולדתי 'זכר‭,'‬ ובתור זכר מצופה ממני להיות גבר ולהתנהג לפי קודים גבריים. אלא שהקודים הגבריים של המדינה הזאת לא מתלבשים עליי‭."‬

MSDSEAN EC002

בין ספרו הנוכחי והקודם, ברדוגו הספיק לכתוב רומן שונה מכל מה שכתב עד כה. "משהו נורא מדליק, מטריף ואיני וטרנדי‭,"‬ הוא מתבדח על חשבונו, ומספר על רומן בין שני גברים שמקושט בפיתולים עלילתיים ובבריחה מפשע אל העיר הגדולה. התגובה של הקוראת הראשונה הובילה אותו לגנוז את הטקסט, "שהיה פשוט מזעזע, מזוויע‭."‬

רק לפני ארבע שנים התראיין לראשונה על חייו כגבר הומו. בפועל, הוא "מסתובב בשוק משהו כמו עשר שנים".‬ על השוק הזה הוא מדבר בצורה פחות חמימה מאשר על הסופרמרקט באוקספורד. "היו לי כל מיני מפגשים, היתקלויות, דברים קצרים, אבל לא רומן. אנשים סביבי כל הזמן אומרים לי, 'תוציא את עצמך לשוק, תציג את המרכולת‭.'‬ אבל גם כשאני נמצא באיזו התרחשות שיש בה פוטנציאל, אני לא רואה. זה מצחיק, התחלתי לאפות עוגות עכשיו, אבל לעצמי אני לא אופה כדי לשמור על הגזרה. אני רץ פעמיים בשבוע, בין היתר כדי לא להשמין. אבל למי אני רץ? מול מי אני רוצה להיראות טוב? עברתי עכשיו לחדר כושר חדש. לא ידעתי את זה, אבל אמרו לי שזה ממש המרכז של הקהילה. כמו מועדון. מגיע לשם ז'אנר מסוים של גברים, ולפעמים מסתכלים עליי ואני מתבלבל, ישר חותך.

"הייתי למשל לפני שבועיים במסיבה בלופט כזה: מוזיקה, סמים, 90 אחוז הומואים. הכל כמו שצריך להיות. באתי לשם ונחרדתי. זה כמו תמיסה שמכניסים לתוכה חומר שלא מתמזג. אני מתעוות כשאני מגיע לקבוצה. כל כך קשה לי. אין לי כלים, אני לא יודע מה לעשות. בסיטואציות כאלה אני מרגיש שאני עומד לשיפוט, למבחן, ואני לא ראוי. העולם בחוץ הורג אותי. מבחינתי, כל דמות שאני פוגש רומסת אותי. במובן הזה, הבריחה אל הכתיבה היא מתבקשת‭."‬

צברת ביטחון בזכות העובדה שאתה כותב? הגישה שלך לעולם נעשתה יותר קלה?
"אולי. השבוע למשל יש כנס באוניברסיטה שאני צריך לדבר בו, ואני חושב שיהיה בסדר. כסופר, אין לי בעיה לדבר כמעט על הכל. הסרתי את הבגדים שלי ב'ילדה שחורה‭,'‬ הספר הראשון. אבל כל זה בעולם הטקסט. בחיים זה לא ככה. במסיבה אני לא יכול לשחק אותו משחק. אני מתכווץ ומזהים את זה בשניות. ואז אני עם הזנב בין הרגליים, נמלט לי ב־11‬ בלילה וחוזר למקום הבטוח. יש לי דימוי עצמי מאוד נמוך בתור בנאדם. ומה לעשות, דימוי עצמי מאוד נמוך משאיר אותך בבית ולא מוציא אותך החוצה. סופר אחד פעם אמר לי, 'מה שסקסי בך זה שאתה מיוסר‭.'‬ לא רוצה שזה יהיה מה שסקסי בי. אני רוצה שמה שיהיה סקסי בי זה אני. ולא הדימוי‭."‬

אבל גם אתה אחראי לדימוי הזה. סיפרת פעם בראיון שאתה יושב לבד בבית ומאונן לפעמים תוך כדי כתיבה.
"אלוהים ישמור, זה הפך למין מיתוס כזה. אבל גם סופרים אחרים אמרו לי, 'ברור, מה זאת אומרת' – הטקסט מאוד מגרה אותם, ומעשה הכתיבה מאוד ארוטי לפעמים. הייתי למשל מאוד מגורה כשתיארתי בספר את הגיבור מקרב את הלחי החלקה שלו למשקוף. הרגשתי שאני עושה אהבה עם המשקוף. אני יכול לקחת עמוד מתוך חבילת הטיוטות שלי, לקרוא אותו – ולהתמלא. אבל זה לא שאני מתרפק על האומללות. למרות שאני באמת רוב חיי לבד. אני כן מנסה, אני רוצה שתהיה לי אהבה. אבל אני מרגיש שלא הוכשרתי לזה, שאין לי דיפלומה ביצירת קשרים. בלהבין את מקומי בחברה הזאת‭."‬

בתור סופר אתה דורש את המקום שלך בחברה.
"גם הגיבור של הרומן דורש את מקומו בחברה, גם הוא מתעקש. אבל בתור מי? לאיזו קבוצה הוא שייך? בתור מזרחי? בתור הטרוסקסואל או הומוסקסואל? בתור מהגר, בתור חייל? בתור גבר, בתור זכר? בתור משכיל או אדם עממי? בתור מורה בישראל שלא יכול להפוך לכזה? זאת השאלה ואני לא יודע לענות עליה. אני רוצה להיות כל אלה. מגיל צעיר רציתי להיות כולם. אבל אני לא יכול להיות אף אחד באמת. אני חושב שזאת הטרגדיה‭."‬

אתה חושב על עצמך במונחים של טרגדיה?
"החיים שלי הם סוג של חריגה. אני בהגדרה 'איש חורג‭.'‬ אני בסטייה תמידית. כמו שהגיבור שלי אומר – אני נטוי. העקימות שלי היא בכל מובן: באיך שאני נראה, בצבע העור שלי, בשם שלי, במוצא שלי, בשפה שלי, ברכוש שלי. אני סוטה, אני חורג. מגיל אפס רציתי להתיישר, ועכשיו אני מבין שאי אפשר‭."‬

סמי ברדוגו, זה הדברים, הוצאת הספרייה החדשה

ראיון עם יגאל שוורץ, מאמין בלי כנסייה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.10.2010

ערימות של אלפי ספרים מזדקרות מרצפת הסלון בביתו של יגאל שוורץ ביישוב נווה־שלום, מכסות גם את הספה והשולחן, מעלות על הדעת דוכן מכירה במבצע סוף עונה. "כל הבית בבלגן", הוא מסביר. "הייתה הצפה במרתף, והיה צריך להעביר את הספרים למקום בטוח".

כמו המרתף של שוורץ, שוק הספרים הישראלי עובר בשנים האחרונות הצפה של כותרים, מבצעים ומאבקי שליטה בין רשתות והוצאות. שוורץ הוא אחד מקבוצה מצומצמת ומתמעטת של עורכים, קובעי טעם ומדיניות שמרכזים בידם שליטה בכמה מוקדי כוח. הוא עומד בראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון ובראש מכון המחקר 'הקשרים', וגם עורך בכיר בכנרת־זמורה־ביתן, הוצאה שהפכה לשחקן מפתח בשוק הספרים הישראלי וסופגת הרבה ביקורת על שיתוף הפעולה העסקי שלה עם רשת צומת ספרים.

שוורץ – טיפוס דעתן ובוטה בדרך כלל, "תרנגולי" כהגדרתו – לא השמיע עד היום את קולו בסערה הספרותית, שמונחים כמו 'ארבעה ב־100' ו'החוק הצרפתי' משווים לה אופי זר, תיאטרלי. "זה מרגיז כמה עיוורון מעורב בדיון הזה", הוא אומר. "הרעיון שיש פה הוצאה אחת שהיא השטן ושצריך לחוקק חוק שלא יאפשר מבצעים הוא ממש קשקוש־בלבוש. מה שיש פה זה מאבק כוח ואינטרסים. מאוליגרכיה מצומצמת של שלושה וחצי טנורים, סופרים חשובים ורבי מכר, עברנו למקהלה של שלושים־ארבעים זמרים שכולם משתתפים בחגיגה. זו דמוקרטיזציה של המערכת הספרותית והרחבה שלה, וזה לא כל כך רע בעיניי".

תסביר.
"יש פה מאבק בין שתי קבוצות עם שתי שיטות עבודה. קבוצה אחת מקדמת את העניינים שלה באמצעות כוח פוליטי־תרבותי באופן לגיטימי: נגיד עם עובד, ון ליר, שוקן. קבוצת אנשים שמזוהים עם תרבות גבוהה. הם אלה שצועקים נגד המערכת ומקדמים את העניינים שלהם באמצעות הכרטיס האליטיסטי שלהם. ויש קבוצה שנייה, שאני שייך אליה, שמקדמת את העניינים שלה באמצעות כוח כלכלי, תושייה שיווקית ויחצנית. כשעמוס עוז וא"ב יהושע וגרוסמן ויורם קניוק צועקים, זה משום שהאינטרסים הפוליטיים־כלכליים שלהם מאוימים על ידי קבוצה אחרת, שיש לה אמצעים משלה לנסות לרכוש אותם דברים שלהם כבר יש".

אתה אומר שזה לא מאבק עקרוני, אלא מאבק בין כסף ישן לכסף חדש. שהגיע הזמן שהמודל הכלכלי יעבוד לטובת כוחות אחרים. ומה עם הקולות שמחוץ למקהלת הארבעים?
"פה בא התפקיד שלי ושל מנחם פרי ושל אילנה המרמן. של העורכים. אתה צריך לשכנע את המו"לים שטוב להוצאה מבחינה אסטרטגית להוציא לא רק רבי מכר, אלא גם את יואל הופמן או ספר שירה. אם מקום כמו כנרת־זמורה־ביתן, שמוציא 400 ספרים בשנה, רוצה להמשיך לשרוד עוד הרבה שנים – הוא חייב לחשוב אסטרטגית. הוא חייב להבין את הצורך במוניטין. אז תפקיד העורכים הוא לקדם את השלושים שכן מוכרים, וגם את הסופרים מהשוליים שהם מאמינים בהם. הם צריכים להיות הפקחים בתוך המערכת שגם מספקים את הסחורה לבוסים שלהם, אבל גם יוצרים אליטות חדשות. הם צריכים להגיד: 'אני מוכן לשתף פעולה, אבל בתנאי שתבינו שאני צריך כיסוי תחת. תוציאו גם דברים משמעותיים, אחרת אני לא אוכל להסתכל בראי"'.

מה שלום הראי שלך?
"יש לי כל מיני חברים באקדמיה שחושבים שכשעורך נוגע בסופרים לא קאנוניים הוא משחית את המערכת. אמרו לי את זה בהקשר ליוכי ברנדס או יהונתן גפן ואחרים. יש כאן שתי טעויות בסיסיות: קודם כל, בכל נישה יש ספרים טובים בסוגם ולא טובים בסוגם. הדבר השני זה שעורך הוא לא מבקר. צריך שיהיה לו טעם ספרותי מגוון מאוד. הוא סוכן כפול: הוא צריך להביא את הסופר לאן שהוא יכול להגיע, אבל גם לקחת בחשבון את הקהל ואת ההוצאה. אני עורך היום ספרים שחלקם נמכרים מאוד, ואני עורך חמישה־שישה ספרים אקדמיים עם אוניברסיטת בן־גוריון שאף אחד מהם לא עבר עד כה את ה־1,500 עותקים. וזה המצב ההרמוני בעיניי".

כחלק מאותה הרמוניה, שוורץ מלווה כבר שנים את אהרן אפלפלד. ביד אחת הוא מקדם את רבי המכר התנ"כיים של יוכי ברנדס וביד שנייה משקיע את מרצו ביצירתו של אפלפלד, שגם עבר יחד איתו בין הוצאות ספרים. עכשיו יוצא ספר העיון השני שכתב שוורץ על אפלפלד, 'מאמין בלי כנסייה', שבו הוא מבקש לשחרר את אפלפלד מהתווית המחמירה של סופר שואה. "חושבים שהוא עוסק כל הזמן ב'שם' וב'אז', וזו טעות", מסביר שוורץ. "היהודים שהוא עוסק בהם, במיוחד הגיבורים האוסטרו־הונגרים שלו, הם פשוט אנחנו. עם השאיפה להיות אירופאים, עם החשדנות כלפי הדת היהודית.

"מה שהיום מאוד מובן, במיוחד אחרי 'סיפור על אהבה וחושך', נמצא אצל אפלפלד מתחילת דרכו: החברה הישראלית מצטיירת אצלו בעקיפין כחברת מהגרים. אלף אנשים מאלף מקומות עם הכעס והכאב של הגירה. הרעיון של היהודי החדש לא קנה אותו אף פעם. היום כולם חושבים ככה, אבל הוא שילם מחיר על זה שהוא לא דיבר על הישראלי".

נראה שספרות מהגרים דווקא זוכה להצלחה בשנים האחרונות. 'קול צעדינו' נבחר כאן לספר העשור לא מזמן.
"הספר של רונית מטלון הוא מין יצור ביניים. זו ספרות ישראלית, לא מזרחית בכלל. אם כבר, הוא הולך בעקבות ספרות הפריפריה של סופרים כמו קנז, רות אלמוג וישעיהו קורן. בעיניי הכניסה של סופרים מהפריפריה למרכז הבמה היא דבר נהדר. אני מרגיש שאנשים כמו שמעון אדף, סמי ברדוגו או לאה איני מתחילים את הספרות העברית מחדש. משהו אצלם מאוד דומה למה שקרה לספרות העברית באמצע המאה ה־19, כשאנשים יצאו מהעיירה ועברו לעיר הגדולה, עם כל המתח שבין דת לחילון. האנשים האלה, שבאים מבתי ספר דתיים, משתמשים בלשון בצורה שכבר לא השתמשו בה הרבה שנים. קורצווייל הספיד את הספרות העברית, אבל הוא לא לקח בחשבון שיש מעגלים. זה היתרון בספרות של מהגרים. הייתי מביא הנה מהגרים בכוח במקום למנוע מהם להיכנס. אני מבסוט כשאני הולך לגן חיות עם הבת שלי ואני רואה הורים שמדברים רוסית עם הבן שלהם שקוראים לו שי או ענבר".

איך אתה מסביר את הפופולריות של הספרים האלה, מול היחס הממשי אצלנו למהגרים ולפליטים?
"אני לא יודע אם קוראים את הסופרים האלה כסופרים ישראלים. תראה איך קוראים לא פעם את סמי מיכאל – כאילו זו ספרות אקזוטית. כאילו הוא סופר עיראקי שתירגמו לעברית. השאלה היא אם כור ההיתוך שלנו מספיק חזק. אם אנחנו לא בולעים דג גדול מדי".

הקשר עם אפלפלד נוצר בזמן לימודיו של שוורץ לתואר שני. "כתבתי עליו עבודה ושלחתי לו אותה". אבל ליחסים עם אפלפלד, שעבר את השואה כילד, יש יסודות עמוקים יותר בהיסטוריה המשפחתית הפרטית של שוורץ, בן לניצולי שואה. "למרות הסיפור של שני ההורים – אבא שלי, למשל, היה אחד הנוסעים ברכבת של קסטנר – לא דיברתי איתם על זה. הייתה לי התנגדות לדעת פרטים ועובדות, גם כמבוגר. דור שני קלאסי. אמא שלי הייתה בצעדת המוות. בפעמים היחידות שהיא דיברה על צעדת המוות, היא תיארה את זה כמו קייטנה. אלה הנעורים היחידים שהיו לה, והיא שמרה אותם לא בתור סיפורי זוועות. רק לפני עשר שנים פתחתי פעם ראשונה אנציקלופדיה כדי להבין מה זה בדיוק הצעדה הזאת שאמא שלי השתתפה בה. וזה גם מה שאפלפלד עשה לי".

הכניס אותך לאזור שהיה סגור בפניך עם ההורים?
"כן. הוא איפשר לי להיכנס לעולם הזה דרך הספרות. וגם במישור האישי יש לו קיום מאוד חשוב בחיים שלי, כולל דברים שהם לא מילוליים. האינטונציה שלו, הפיאניסימו שלו, העדינות – גם כשהוא מאוד ממזרי ועוקצני – בתי הקפה, הרוח המרכז־אירופית הזו. אין לי ערגה לשם, אבל זו אותה תרבות כמו של ההורים שלי. אפילו ברמת העוגות, הריהוט. יותר מזה, זו תפיסת העולם האמביוולנטית כלפי היהדות, שירשתי מהצירוף של שני ההורים שלי – אבא שלי בא ממשפחה הונגרית סאטמרית ונעשה חילוני; אמא שלי באה מרקע חילוני לחלוטין והתקרבה לדת.

"הגוף היהודי של הגיבורים של אפלפלד הוא גוף מת. השואה זו החוויה היחידה שהם חיים. אלה אנשים שהוציאו אותם מבית קירור ונתנו להם מכת חשמל – השואה. ובשואה הם מתפקדים ומרגישים את הרגש הרליגיוזי. ואחרי השואה, גם בארץ, הם חוזרים למצבם הרדום. פעם היה לי מאוד קשה עם העניין הזה אצלו – עד שנזכרתי בחוויות שלי עצמי כחייל. זה כמובן לא דומה, אבל הייתי בקרב סולטן־יעקב ב־82', במלחמת לבנון. חוויית המלחמה היא חוויה מטפיזית. זה פשטני להגיד, אבל אולי גברים נמשכים למלחמות בגלל ששם הם עוברים מה שנשים עוברות בלידה. יש משהו במלחמה שמוציא אותך מההקשר של החיים הרגילים אל המקום המיתולוגי. אפלפלד משתמש בטריטוריה של שואה כאזור הדמדומים הזה. הגיבורים שלו חיים, נושמים ומקיימים יחסי מין בשואה. שם זה הרחם הגדול".

שוורץ מרבה להשוות בין עבודת העורך לעבודת פסיכולוג. "גם כאן יש חיסיון שבין מטפל ומטופל, למרות שלא תמיד ברור מי המטפל ומי המטופל. מצד שני, אני לא חסיד גדול של טיפול פסיכולוגי בכלל, ושל גישה פסיכואנליטית לספרות. יש לי אלרגיה לשרינקים. הם באמת מצמצמים את הבנאדם. אני זוכר שבאתי במלחמת לבנון לפסיכולוגית והיא ביקשה ממני לספר מה היה שם. אמרתי לה, 'גברת, לא מכניסים את השטן לנעלי בית'. היום לא הייתי הולך לפסיכולוג בשום אופן. אני חושב שצריך להתמודד עם בעיות לבד. אני מעדיף מסאז' על פני פסיכולוג".

אם כבר פסיכולוגיה, איך אתה מסביר את החיבור בין מאצ'ו חובב מכוניות כמוך, 'הילד הבריון של האקדמיה', לבין אדם עדין ונחבא אל הכלים כמו אפלפלד?
"אני חושב שיש בי את שני החלקים. גם החלק שהוא מאוד עדין, וקצת מרכז־אירופאי, וגם החלק הארצישראלי. יש לי שלושה בני דודים בהונגריה – כשאני נפגש איתם אני חושב על אפלפלד, אני רואה איך הייתי יוצא אם הייתי נולד בהונגריה ולא פה. הם לא פחות עוקצניים ממני ולא פחות מאצ'ואים ממני, אבל הכל בסוג מסוים של עדינות ועידון שלא נמצאים אצלי. הכל הרבה פחות אלים וכוחני. אני רואה איך הם נוהגים ואיך אני נוהג. לי הם נראים קצת נחנחים, אבל באיזשהו מקום הייתי רוצה להיות קצת כמוהם. זה הרבה יותר נכון בעיניי. ואפלפלד נותן לי את המושג של ה'נכון' הזה".

מזמן באמת לא התעמתת עם יצחק לאור או מנחם פרי. אתה יכול להסביר למה יש כל כך הרבה אמוציות בקרבות הספרות הגבריים האלה?
"אנשי ספרות הם אנשים עם אגו מאוד גדול. די מוכשרים, די ורבליים, ש־80 אחוז מהזמן שלהם רואים מחשב מול העיניים. הם בטוחים שהם יכולים לכבוש את העולם, לפחות כמו נפוליאון. אחרי 18 שנים שהם עובדים על ספר, הם בטוחים שכל העולם צריך לכרוע ברך לרגליהם. ואז, כשהמסכנים האלה יוצאים לאוויר העולם ורואים בנאדם אחר, הם מוציאים עליו את כל האגרסיה שהצטברה אצלם. בתחילת הדרך שלי, אם השם שלי לא הופיע לפחות בשלושה־ארבעה עיתונים כל סוף שבוע, הרגשתי שמשהו לא בסדר. היום זה הרבה פחות מטריד אותי".

יגאל שוורץ, מאמין בלי כנסייה, הוצאת דביר