הצלמת לבית ישראל – בעקבות מותה של רונית מטלון

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.1.2017

רנקין

"מהי האשליה הזאת?", שואלת רונית מטלון בספר המסות שלה, 'קרוא וכתוב' (2001), בשעה שהיא מנתחת צילום שצילם הסופר לואיס קרול ומתעכבת על פרטי הבעתה של אחת הילדות מצילומיו הטעונים, המטרידים. "מבטה התקיף, הקבוע במצלמה, בעולם, חושף כביכול את האשליה, ובה-בעת גם מגלם אותה", קובעת מטלון, כשהיא בוחנת את ארשת פניה המתריסה של הילדה המצולמת. "אותה הבטחה מפוקפקת, שובת לב, שוברת לב ומרתקת שיש בכוכבת, ב'גיבורה', ב'סטארית האמיתית'".

מטלון עצמה ידעה ליצור את האשליה הזאת בדיוק. לשכנע שהמעשה הספרותי – הכתיבה, הקריאה, הפרשנות – הוא ביטוי לעוצמה, למעמד, לסמכות. למרות השוליים המחויכים-מלגלגים בכתיבתה (ובדיבור, כמרואיינת) – ההתייחסות של מטלון לאמנות המילה והסיפור מבטאת פאתוס גדול, חומרה, רצינות. אמנם לרגע נדמה שהיא לועגת לקרול – שם העט של המתמטיקאי, איש הכמורה, האקדמאי צ'ארלס דודג'סון – הצלם חובב הנערות. נראה שהיא מזדהה ככותבת עם הילדה המצולמת, המרדנית. עם המאמץ לשמור לעצמה דבר מה עצמאי, סרבני, מול המצלמה. למעשה, בצילום המסוים ההוא ובמסגרת המסה ההיא – מטלון מאתרת את נכונותו ויכולתו של הצלם-הסופר לוותר על חלק מכוחו ולשתף פעולה עם המצולמת. לאפשר לאישיותה לבקוע, להתייצב, לצאת החוצה – ולהנציח בצילום-ובסיפור את הרגע הזה של בקיעה והתייצבות.

מטלון הייתה הסופרת-צלמת הסמכותית האחרונה והיחידה. ואולי בעצם הראשונה. אבות הספרות העברית התיימרו לא פעם לדבר בשם "האישה העברייה". בשם קולה המושתק. מטלון הצטרפה למסדר המוסרי-מתעד-מבקר הזה, אבל בזכות הביוגרפיה שלה – בזכות המאבקים שראתה בבית שבו גדלה, המאבק שלה עצמה כנערה במערכת החינוך הישראלית, הגזענות והסקסיזם המובנים בתוכה – מטלון עשתה יותר מאשר לבטא הזדהות או לדבר בְּשם. מטלון ידעה כנראה בדיוק מה מרגישה הנערה המצולמת, המבוימת, בסטודיו, בכיתת החינוך, ברחוב, במערכת הספרותית – או לפחות שכנעה לחלוטין שהיא יודעת. כאשת ספרות, מטלון לימדה את עצמה איך להתייצב מול המצלמה המטפורית הזאת. איך להיישיר חזרה מבט לתוך העדשה – לתעתע, להרשים, לנצח.

במסות, בפרוזה, בראיונות – מטלון עיצבה לאורך השנים עמדה אמנותית ופוליטית. משנה סדורה. ספרה האחרון, 'והכלה סגרה את הדלת', הוא מחווה ברורה ליצירת לאה גולדברג – בגלוי, למחזור 'משירי הבן האובד', ואולי באופן עמוק יותר, למחזה 'בעלת הארמון', לגיבורה הכלואה-מסתגרת שלו. גולדברג לא אהבה להזדהות כמשוררת-אישה. 'לאה משורר' היה אחד משמות העט שלה בצעירותה. מטלון שייכת לעידן אחר, מפוכח ופוליטי יותר. היא ידעה שהיא נקראת קודם כל כאישה מזרחית. היא התנגדה פעם אחר פעם, לפעמים בעייפות ובמיאוס, לספרות ולדיון ספרותי שמתמקדים בזהות מגדרית, במוצא, בזהות אתנית. ומצד שני, אי אפשר להסביר את חשיבותה בלי להתייחס לנקודה הזאת.

בדומה לגולדברג, הפרסונה הציבורית של מטלון גילמה אריסטוקרטיה ספרותית חיה ונושמת (ובוז ישיר או עקיף כלפי מה שהיא תפסה כוולגריות ספרותית, כלומר, אנטי-ספרותית). מטלון התעקשה שישנו חדר כזה, שבו חיה, מדברת וקיימת הספרות כשלעצמה. לא אהבתי את ספרה האחרון, אבל עכשיו מתחדד הדימוי העיקרי שבו: אותו חדר שבו מסתגרת הגיבורה הבלתי נראית של הסיפור, אישה ביום כלולותיה. ננעלת, מתבצרת בחדר האם, ומוציאה מהכלים את שאר הדמויות בסיפור, שמבקשות לשווא להתפרץ פנימה.

באופן שיטתי, מטלון סימנה את מקורות ההשראה שלה. יוצרות – וגם יוצרים – שהתעקשו לבנות לעצמן חדר משלהן, נוסח משלהן. לשכה אפלה בארמון. היא דיברה על לאה גולדברג, על סיפוריה המוקדמים של עמליה כהנא כרמון. היא הפכה לנציגה הכמו-רשמית והיורשת של המסאית והסופרת ז'קלין כהנוב. לחלופין, באותו ספר מסות, מטלון התפלמסה עם עמוס עוז, ביקרה מחדש באחת התחנות הבולטות בספרו 'פה ושם בארץ ישראל'. מטלון הכריזה מאילו לבנים בדיוק היא מעוניינת לבנות לעצמה לשכה ספרותית – ועל אילו חומרי בנייה היא מוותרת ברצון.

ב-2010, בדירוג ספרי העשור שנערך במדור הספרות של ידיעות אחרונות, הרומן  של מטלון 'קול צעדינו' (2008) הקדים על חודו של קול את 'סיפור על אהבה וחושך' של עוז (2002). מצעדים ספרותיים הם אולי עניין טפל, ברנז'אי – אבל יש משמעות לניגוד-ולקרבה שבין עוז ומטלון. לאופן שבו כל אחד מהם עיצב דמות אם חונכת, במסגרת רומן גדול, ישראלי, פרטי-לאומי. עוז מצייר את האישה המשתתקת, המתמוססת, שלימדה אותו אהבת ספרות מהי. מטלון ציירה דמות אם נאבקת, עצבנית, ארסית ומצחיקה, שלא ממהרת להתכופף מול הבת, המספרת. שלא מוכנה לתפוס את עצמה במונחים של חולשה, דיכוי, גם בצריף המתפורר בגני תקווה, אחרי יום עבודה בניקיון.

אולי בזכות הנקודה הזאת, מטלון המשיכה לייצג סמכות אקטואלית בעיני דורות צעירים של קוראים וכותבים. ובעצם, ירשה בדרכה את תפקיד הסופר-המוכיח-היודע, 'הצופה לבית ישראל' – שאצלה התגלגל לתפקיד הצלמת לבית ישראל. מצד אחד, כפי שמעיד המקום של צילומים ממשיים בכמה מספריה, ושל טכניקות כתיבה כמו צילומיות בספרים אחרים – מטלון הייתה שייכת לעידן תרבותי חדש, לא טקסטואלי. מצד שני, היא ייצגה עולם שבו ספרות היא דבר חשוב – לעתים חשוב מדי, חסר קלילות או הומור עצמי. עולם שבו מעמד ספרותי קשור גם ליכולת לשנות ולהשפיע. כך היא עקבה במסה קצרה אחרי החניכה העצמית, הנסיכותית, של לאה גולדברג כמשוררת, על סמך שני צילומים – בקובנה שבליטא ובתל-אביב (מתוך 'קרוא וכתוב'). לחלופין, בקובץ המוקדם 'זרים בבית' (1992), מטלון סיפרה סיפור קצר וקשוח על רגע מכריע, טראומטי, בהתבגרות מסוג אחר של נערה שעובדת בקפה של אביה. ברחוב הרצל, באותה תל אביב, כעבור עשורים.

מטלון ביקשה להוכיח, ואמנם הוכיחה, לנערה הזאת – ולמי שמזדהה איתה – שהחיים בוודאי כוללים חבטות ותבוסות, ותוקפנות שמכוונת ישירות כלפיה. אבל גם אפשרות אחרת. שהיכולת לקרוא ולכתוב הם הזדמנות להתחזק, להבין מה קורה ברחוב ובמרחב התודעה, בתוך הראש. בזמנים עכשוויים, שבהם עורכים, סופרים ומבקרים מקוננים על מות הספרות, על התנוונות הרוח האנושית, על הנזק שיוצר השילוב של תרבות הסלבז, הלייקים, פוליטיקאים עויני השכלה – מטלון מזכירה לקוראות ולכותבות שלא להתפתות לייאוש המפונק הזה. במקום זה, לחפש נתיב לאותו חדר כתיבה וחושך, להקים אותו, להסתגר בתוכו. ולבקוע רק ברגע שהן מוכנות להגיד דבר משלהן על העולם שבחוץ.

ראיון עם חיים באר, חבלים, הוצאה מחודשת

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.6.2017

1

מלבד קעקוע אחד ספציפי, חיים באר לא סובל קעקועים. הקעקוע שייך למלצרית תל־אביבית, שלא יודעת, כנראה, שהסופר הוותיק ניצל את הרגע בו הגישה לו חשבון כדי לצלם את המילה שחקוקה בעור שלה – "ואהבת" – מסומנת בטעמי מקרא. בבית, אחרי צילום הפפראצי, התברר לבאר שהציטוט לקוח מתוך 'ואהבת לרעך כמוך'. "זאת הפעם היחידה שהרגשתי שיש אמירה מאחורי קעקועים כאלה, ולא רק השחתה של הגוף או איזו כתובת יפנית שאף אחד לא יכול להבין.

"באמונה הפרימיטיבית שלי, היהודית, הגוף הוא דבר קדוש. הדבר היחידי שמותר לגרום לו נזק הוא השיער, שגדל מחדש. הרי הקעקועים הראשונים שראיתי והטילו עליי אימה, בתור ילד בירושלים בתחילת שנות ה־50, היו המספרים על הזרועות של ניצולי אושוויץ. אז היית רואה אותם למאות ולאלפים. באוטובוס סביבך. או לחלופין, קעקועים על הגב של הפרות ברפתות. והיום, כשאני הולך בתל־אביב, פתאום אני רואה אנשים שמרצונם החופשי מתחייבים למשהו בלתי הפיך. אתה יודע כמה אמיתות אני כבר נטשתי לאורך השנים? כמה אמונות ודעות ואהבות ספרותיות? אז להתחייב למשהו כמו קעקוע?"

לא רק מלצריות מקועקעות. אם אתם פוסעים בצהרי היום ברחוב בתל־אביב, או רוכבים על אופניים חשמליים וכמעט דורסים איש חמוד וזועף, בן 72 – דעו שחיים באר בוחן אתכם בסקרנות, בתימהון. "פעם", הוא אומר, "כשסיימתי לכתוב ספר, יכולתי לשוות לנגדי  את הקורא האופטימלי שלי. היום, כשאני הולך ברחוב, מתחנת האוטובוס בסינמטק ועד בית ציוני אמריקה, אני רואה את האנשים ושואל את עצמי, יש מצב שמישהו מכל אלה – החבר'ה שיושבים במסעדה, האימהות החד־הוריות שרוכבות על אופניים עם שני ילדים, אחד מקדימה ואחד מאחורה – יתייחד עם ספר שלי לשניים־שלושה ערבים? ואני מוכרח להתוודות שאני לא יכול לדמיין את זה".

ובכל זאת באר, מהסופרים הבולטים והמבוססים בישראל, מפרסם עכשיו מהדורה חדשה לספרו 'חבלים' מ־98'. כלומר, מבקש להציג בפני דור נוסף של קוראים יצירה שהוא מחשיב לספר "הנאהב ביותר" שלו. אמו של הסופר וסבתו מככבות ב'חבלים', רומן אוטוביוגרפי במוצהר. מכינות אותו כילד לחיי ספרות. הרומן נפתח בבעתה שגורמות לסבתא נוצות טווס בגן החיות הירושלמי, תצוגה שמזכירה לה את אלף עיניו של מלאך המוות. לקראת סופו, אמו של המספר מצהירה בפניו שכישרון ספרותי הוא המפתח לחיי נצח: הכותב יכול לעצב את חייו כרצונו, מחדש, לקום לתחייה.

אתה עדיין חותם על הרעיון הזה?
"בהרגשה הפנימית כן. בשעה שאתה כותב, כמו בהתרגשות של מעשה האהבה, יש תחושה של ניצחון על המוות. אבל הנה אתמול צלצלה להתייעץ איתי אלמנתו של סופר חשוב, זוכה בפרסים, שפעם דיברו על הספרים שלו בחיל ורעדה – והיום נשכח למדי. היא אמרה לי, אני כבר לא מצפה שימכרו את הספרים שלו, אבל לפחות שיהיו בגרסת דפוס. היה לי כל כך עצוב בשבילה, בשבילו, בשבילי. בשביל כל העסק הזה. הטלפון הזה הזכיר לי שוב את הזמניות של הדברים – והיא מעוררת אימה. בסופו של דבר, מכל תקופה נשארים בזיכרון מעט מאוד כותבים".

אתה מפחד שתישכח?
"יכול להיות שסוג הספרות שאני אוהב, שאני מנסה לכתוב – שיש בה משהו מינורי, כמעט חיוור, פסטלי – הוא כבר לא סחורה. אבל אני לא יכול לכתוב אחרת, ולא הולך להשתנות. בכלל, הניסיון לכבוש את ליבם של קוראים בסופו של דבר הוא די נואל. אני כבר ירדתי מהרכבת. אני רואה את הרכבות רצות מול פניי. יכול להיות שמעגל הקוראים הכללי התרחב – אבל הפטריוטים שלך, האוהבים שלך כסופר, מצטמצמים.

"היום העולם הוא כמו ים עם המון איים קטנטנים ולא מובנים. אתה לא יודע אם אתה יכול לעלות לאי. אם תתקבל בברכה. אני חי את חיי היום בלי תחושה של בית. בתור ילד, בירושלים, הלכתי במקום שהוא שלי. אני זוכר, לעומת זאת, את אבא שלי הולך שם צמוד לקיר, כמהגר, כגולה שלא יודע אם הוא חוקי או לא חוקי. היום אני מרגיש כמוהו. פעם עוד הייתי נוסע מדי שבוע לירושלים, ליום שלם. אבל העיר הלכה למקום אחר".

ותל־אביב, מקועקעת מדי בשבילך?
"לא נעים להגיד, אבל חוץ מאנשים מסוימים, זה מקום שמעורר בי כמעט גועל. תעזוב את הפחד מהאופניים, את השחתת הגוף בקעקועים – זאת עיר שאין בה חיזורים. אני רואה את האנשים הצעירים שם, רוכבים, הולכים, ואין להם ברק בעיניים. זה מדכא אותי נורא. אין תשוקה ברחוב. אתה לא רואה בחור משתוקק לבחורה, ואתה לא רואה גם בחור משתוקק לבחור. כולם למדו להרכיב מין מסיכה של תקינות. אי רצון לקחת חלק, להכניס את הידיים, להיות מעורבים. אולי במועדונים ובפאבים אנשים עוד מרשים לעצמם להביע גילוי לב וחשיפה – אבל מולי, גם כשאני מלמד, אני רואה אנשים עם וילונות על הפרצוף. היו פעם מסיבות, היו חיזורים. נכון שתוצר לוואי של חיזורים הן הטרדות. היום אתה רואה שאנשים מסתובבים ממוגנים, הולכים ברחוב כמו שפעם היו הולכים עם מסיכות אב"ך".

* * *

כשכתב את 'חבלים' בשנות ה־90, הוא מספר, התכוון בכלל לעזוב את העיסוק בספרות ולדבוק בכתיבה עיתונאית. "אחרי ההתקבלות החמה של הרומן 'נוצות', אזרתי אומץ לכתוב את הספר הכי חשוב שלי, לדעתי, 'עת הזמיר', שיצא ב־87'. ספר פוליטי, חברתי, עם אמירה ברורה ואולי ברורה מדי, שביקש לתאר את הצמיחה של הציונות המשיחית הדתית, שהיום אנחנו רואים את הפירות שלה בדמות נוער הגבעות והמחתרת היהודית. זה שהספר התקבל בעוינות נוראה מהכיוון הדתי־לאומי זה בסדר. לזה חיכיתי, ואולי אפילו ציפיתי. הם ראו בי בוגד מבית. מבקר ספרות דתי פגש אותי ברחוב ואמר לי – אם היה לי עכשיו אקדח, הייתי הורג אותך. אבל מי שלא קיבלו ולא הבינו את הספר היו אנשים סביבי, מחוץ למגזר הדתי. הביקורת היו איומות ונוראות, ללא מידה של חסד, ומאוד נפגעתי. הציבור אז לא הבין את עוצמת הכוח שבונה הציונות הדתית, שבנט בעיניי הוא ראש החץ שלה עכשיו – וגם הוא ינשור מתישהו ויגיעו גרועים ממנו".

באר אמנם מסתייג מהעמדה נוסח בנט, אבל מתאר חובשי כיפות כקוראים האידיאליים של ספריו. "תשמע, הם קוראים נורא רציניים. ברמה האישית, אני מכיר אנשים שגרים בהתנחלות ויש לי דיבור איתם מעבר לעניין הפוליטי. ביום שבו אמריקה תחליט שאנחנו יוצאים מהשטחים, הם יהיו השותפים הטבעיים שלי לשיחה. התמונה האנושית שם היא לא נוסח גדעון לוי, אלא הרבה יותר מורכבת. במעשה הם חוליגנים, הם עושים דברים נוראים בשטחים, אבל ביום־יום הם בורגנים בדיוק כמונו. אלה אנשים שאתה בא אליהם הביתה ויש להם שירי יהודה עמיחי על המדף. הם קוראים את נתן זך. אבל ברגע מסוים, שאי אפשר לשים עליו את האצבע, הכל מתהפך ומתגלה פן אחר לגמרי בעמדה האידאולוגית שלהם".

עוד לפני שהוא נשאל, באר – בוגר החינוך הדתי, שספריו מבטאים פסיפס של מקורות השפעה, התנגדות והשתייכות דתית – הודף את הניסיון להגדיר את עצמו. "אני אדם שהולך לבית כנסת, שהולך להתפלל. אבל אני מאמין שזה עניין פרטי שאדם עושה בדל"ת אמותיו. אם תשאל אותי מי אני, אחרי שאני אומר שאני אדם, אני קודם כל יהודי. זה לא עניין דתי, אבל זה אומר שיש לי זיקת עומק לכל מה שהיהודים שקדמו לי עשו. מבחינתי, הפרוזה העברית מתחילה בגמרא ולא בברנר".

ככל שהחברה בישראל תיעשה דתית יותר, הספרים שלך אמורים למצוא יותר קוראים.
"יש הבדל בין תהליכי הדתה לבין להיות בן בית בארון הספרים היהודי. יש היום יותר ויותר שומרי מצוות – וחלקם הגדול הם פשוט עמי ארצות ופרימיטיביים. הם מתעניינים בביצוע קפדני וטכני של מצוות, ולא בתוכן הרוחני של הספרות היהודית. חלק גדול מהעולם היהודי כפי שהוא נראה היום הושחת לגמרי – כמו שהדגל האדום הושחת בידי סטלין. וזה גורם לי לעוגמת נפש גדולה.

"תיקח למשל את יהודה עציון, הנאשם מספר 2 של המחתרת היהודית – אדם שאני מוקיר ומחבב באופן אישי. תפיסותיו המטורפות הולכות ומקצינות משנה לשנה. עכשיו יש לו תוכנית להרוס את ירושלים ולהקים אותה מחדש עם בית המקדש במרכז. כמו התוכנית של מוסוליני לרומא. ובכל זאת, אם תשלח אותי לשטח לא מוכר בלילה אפל, האיש שאבחר ללכת איתו ואסמוך עליו יהיה אדם כמוהו. יחשבו שירדתי מהפסים להגיד דבר כזה, אבל עם אנשים כמוהו אני יכול לדבר. שנינו יצאנו מאותו קפל באדרת היהודית הגדולה, שנינו מודעים לאותן בעיות בחברה שבה אנחנו חיים – אלא שהפתרון שלו קטסטרופלי".

בשנים האחרונות יש יותר מקום לכותבים שגדלו בהתנחלות. משהו בחלוקות בין חילונים ודתיים מתערער ואולי לטובה.
"הנה, יונתן ברג הוא כישרון גדול. דברים קורים כל הזמן. השאלה היא איך מנקים את רעשי רקע. האופטימיות שלי היא בכך שאחרי כל תקופה חשוכה יש תקופה מוארת. בתרבות היהודית יש המון חיוּת, והחיות הזאת תחזור אלינו לא דרך הממד הוולגרי ושונא האויבים. אני זוכר, כילד, את האופטימיות האדירה שהייתה בחברה הישראלית: נניח, כשיצא הספר הישראלי הראשון. והבול הראשון. והכנסת הראשונה. לא שהכל היה טוב, היו המון בעיות – אבל הייתה הרגשה שאנחנו נתגבר. גם ניצולי שואה הצליחו להשתקם ולחזור לחיים. אז בטווח הארוך יקרו דברים. לגבי העתיד אני אופטימי. אני רק פסימי אם אני אזכה לראות אותו. לא הגיל שלי מעיק עליי בהקשר הזה, אלא המציאות החברתית והפוליטית. לא תיקח ממני את הכעס הנורא, הנורא, שיש בי על השלטון הנוכחי. והכעס הנורא על האופוזיציה העלובה – כולל מרצ וכולל המחנה הציוני".

* * *

'חבלים', במקור, היה מיועד לקהל שבוי ואוהד: ילדיו של באר. אחרי שפרסם ספר שעסק ביחסי ברנר, עגנון וביאליק, החליט לכתוב שוב פרוזה, להדפיס עותקים בודדים "כדי שהילדים שלי יידעו מי היו הוריי ואיפה גדלתי". אבל ידידו והעורך הקבוע של ספריו, אברהם יבין, קרא והמליץ לבאר לפרסם בכל זאת. "מאוד פחדתי. אמרתי לעצמי שאם הספר יתקבל כמו 'עת הזמיר', אני לא יודע איך אני אשרוד. אבל הייתי אז במצוקה כספית, וההוצאה נתנה לי מקדמה".

אם 'עת הזמיר' הפך לספר אהוב "אצל בחורי ישיבה שהתפקרו" – 'חבלים' זכה לאהבה חוצת מגזרים. "זה היה ספר לא פוליטי, והוא עורר אצל הרבה קוראים תחושה של פיוס והשלמה עם דור ההורים שלהם. אישה אחת כתבה לי שהחליטה להחזיר את אביה מבית האבות אליה הביתה, לטפל בו בימיו האחרונים. אני הרי אדם מורבידי; אמרתי לבני משפחתי, כשאמות, תיקחו כמה מהמכתבים האלה ותקברו אותם יחד איתי – שהם יעמדו לזכותי בעולם האמת".

באר לא קרא שוב בספרו אחרי שיצא לאור, לא תיקן עניינים משמעותיים במהדורות מחודשות. אבל הבדל אחד בולט בין הספר המקורי להוצאה הנוכחית. באר היה בן גילם של הוריו בערך כשתיאר את דמותם ב'חבלים' – בעלי חנות מכולת קטנה בירושלים, הורים לבן יחיד, שנולד לשניהם בגיל מאוחר אחרי נישואים קודמים. "היום אני בגיל שבו הוריי מתו. ואני מדבר איתם או עליהם כשווה אל שווים. אנחנו באותו גיל! אוטוטו אני אהיה גדול מהם – מבחינתי הרי אבא שלי לא התבגר מאז מותו, ונשאר בן 73".

באר הם ראשי התיבות של ברכה ואברהם רכלסבקי או בן אברהם רכלסבקי, שם משפחתו המקורי של הסופר. בראשית הספר, עומדות במרכזו אמו וסבתו. עם התקדמות הרומן מתגלה דמותו של אביו המבוגר – דמות קומית, מביכה, מעוררת הזדהות. "הספר נכתב תחילה מנקודת מבטה של אמא שלי. אני סולד מאנדרטאות, אבל פנטזתי לבנות לה איזו אנדטה חיה. היא הייתה לוחמת. היא הקימה את מפעל חייה בנחישות: חנות המכולת הקטנה שלה – ואני. היא עבדה אותי כאילו הייתי פרויקט שלה מול המוות. בעיניי היא הייתה גיבורה, ובכלל, אישה שהקדימה את זמנה. לא רק בנושאים הגדולים. היא עשתה למשל יוגה והייתה אוכלת אצות שנים רבות לפני ששמעו כאן על עניינים כאלה. תוך כדי כתיבה, אבא שלי התחיל להופיע אליי ושאל אותי: 'לא מגיע לי שתתייחס אליי עכשיו כאדם מבוגר, בראייה יותר מבינה? לא מגיע לי משפט חוזר?' הוא היה בן 55 כשנולדתי, ואני כתבתי את הספר כשהייתי בן 50. זה, בעיניי, ההישג הכי גדול של הספר – אין בו רגשי אשמה דווקא, כלפי ההורים, אלא התבוננות מאוחרת".

היית מסוגל לכתוב באופן דומה על הילדים שלך?
"זאת שאלה מכשילה. חלק ניכר מספרות העולם מתאר בנים שכותבים על הוריהם. כותבים, בוזזים, אוהבים, מתחרטים. האנשים החיים היחידים שאתה לא כותב עליהם הם ילדיך. הרי אתה לא רוצה לפגוע ביחסים איתם. דווקא מפני שכתבתי על הוריי ובחנתי אותם כדמויות ספרותיות, אני מבין שלעולם לא תוכל לצאת בשלום כהורה מול מבט כזה. תמיד יבואו אליך בטענה כלשהי. אמא שלי הייתה אומרת שלנכדים ולסבים יש יחסים טובים בזכות האויב המשותף להם: הדור האמצעי. כשאני שופט את הוריי ככותב ובכלל, באותה מידה אני צריך לשפוט את עצמי ביחס לילדים שלי. לשאול אם מה שדרשתי מהוריי, קיימתי כלפי ילדיי".

ומה גזר הדין?
"אני אגיד לך מה שאמר לי פעם עמוס עוז: באופן מוחלט, ברור שאני נותן הרבה יותר לילדיי ממה שההורים שלי נתנו לי. למשל, מבחינה כספית. אבל באופן יחסי, ההורים שלי נתנו לי הרבה יותר מאשר אני נותן לילדיי. הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם, גם אם זה היה נורא מעט. אני אולי נותן לילדיי הרבה מאוד – אבל זה לא כל מה שיש לי. זאת אבחנה נורא יפה שתקפה גם לגביי: הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם. ללא סייג. אני מעניק ומסייע לכל אחד מילדיי – אבל אני לא נותן כל מה שיש לי: הרי אני כותב, ומלמד ורץ ויש לי עניינים. בראש מעיניהם של הוריי הייתי אני, ולא שום דבר אחר. אני הייתי החיים הפרטיים שלהם".

אנחנו חיים בתרבות שמעמידה הורים למשפט תמידי, מבחינה פסיכולוגית.
"בדור שלי, רק מפונקים האשימו את ההורים שלהם. כשבני דורי ומבוגרים יותר כתבו על הוריהם, לרוב הייתה שם הרבה חמלה – גם אם חמלה היא דבר שונה מאהבה. רק בחור מפונק כמו יורם קניוק כתב ספר כמו 'פוסט מורטם'. כולם חסו, ריחמו, אבל קניוק, ככותב, היה אכזר ורע לב – לכן גם הספר שלו הוא ספר ייחודי. חשבתי על הספר שלו במפורש בזמן הכתיבה של 'חבלים' כמקום שאני לא רוצה להגיע אליו. ספר נוסף שעמד לפניי כדוגמה שלילית לתיאור הורים הוא 'אישה יקרה' של יהונתן גפן. יש שם אי יכולת להבין או לסלוח.

"אני וחבריי היינו יותר חזקים מההורים שלנו. אנחנו היינו בני המקום. היינו מעורים ויותר מלומדים מהם. פרשנו את חסותנו על הורים חלשים, שהחיים לא האירו להם פנים. ההורים – חלקם יוצאי שואה – היו מרוסקים ביחס לבנים, שהיו בני הארץ ויפים ושזופים והלכו עם מכנסיים מקופלים ועם כאפיות. המצב הכלכלי של בני דורי היה טוב משל הוריו. בן תמך באביו. והיום זה הפוך: המצב הכלכלי של בני דורך גרוע ביחס למצבם של ההורים. אותי מרתק, וגם מפחיד נורא, לחשוב מה יהיה בדור של בני ה־30 וה־40 – איך הם יוכלו לעזור לילדיהם. מלבד העשירים, האם לבני מעמד הביניים תהיה אפשרות לעזור לילדים שלהם להסתדר, לקנות דירה, לשכור דירה? אלה לא שאלות ספרותיות, אלא שאלות של החיים".

* * *

באר הוא קורא סקרן, גם ביחס לספרות עכשווית. בניגוד למצופה מאנשי ספרות ותיקים, במיוחד בשנים הללו, הוא לא איבד עניין בכותבים צעירים. מסתובב בחנויות, מדפדף, נותן "חמש דקות של חסד" לספרים חדשים. "למרות המספר העצום של ספרים שמתפרסמים ביחס לעשורים קודמים", הוא אומר, "לא השתנה מספרם המוחלט של הספרים הטובים שיוצאים מדי שנה. פעם הייתה משמעות לעובדה שההוצאות המרכזיות והעורכים החשובים בחרו לפרסם ספר מסוים – היום אין לה משמעות מיוחדת".

הזירה הספרותית היום, אומר באר, מדורי הספרות, ההוצאות, מקדשים את הממותג והאגרסיבי. את השמות הגדולים – או לחלופין את אנשי הספרות הצעירים, הקולניים והאלימים. הוא מסתייג ממשוררי ערס־פואטיקה והגל המזרחי, אבל בניגוד לשיחות עם מרואיינים אחרים, נראה שהוא בקיא יותר, מבחין בין כותבים שונים, משתדל שלא להשמיע שלילה גורפת.

"היכולת של אדם ללגלג על עצמו, לראות את נגעי עצמו, זה החלק הכי מעניין בספרות", הוא אומר כשאני שואל אותו לגבי הנושאים המשותפים ל'חבלים' ולעיסוק הספרותי היום בזהות אתנית. "לעומת זאת, היללה או הקינה או הבכי – מה קרה להוריי, מה קרה לי, השתיקו אותי – הרבה פחות מעניינים אותי. המבחן של כותבים כמו רועי חסן ועדי קיסר או שלומי חתוכה יהיה אם הם יכתבו גם דברים אחרים, ולא ייתקעו בשלב של קינת הקיפוח והרחמים העצמיים".

זאת ספרות שמבטאת רק רחמיים עצמיים?
"זאת ספרות שכועסת עליי: על האשכנזים, על היישוב הוותיק. אוקיי, עשו לכם, לקחו לכם, הרביצו לכם. הכל נכון. אבל אותי מעניין לראות לאן הם ייקחו את הנרטיב הזה. אני אגיד לך מה ההבדל ביני ובינם, במלוא הצניעות. אני מקווה שמצאתי את היכולת לאזן בין אהבה ויושר ככותב. לחשוב למשל מה הגביל את אבא שלי כאדם ספציפי, ולא רק כנציג של קבוצה מסוימת. לכותבים של ערס־פואטיקה יש אהבה גדולה מדי, בהשאלה, להורים שלהם. ולדעתי, במבט מהצד, אין להם בוחן מציאות מספיק מאוזן כלפי חוץ.

"כשהתחלתי לכתוב, עוד חבשתי כיפה. בשנות ה־60 וה־70, להיות דתי ולהשתחל למעמד הסופרים היה דבר נורא קשה, וכביכול לא לגיטימי. הדמות האידאלית של כותב הייתה של איש תנועת העבודה, קיבוצניק, גבר, צעיר, מהנח"ל המוצנח נגיד. מהבחינה הזאת, יש לי אמפתיה למי שלא נותנים לו להתקרב לצלחת. אבל הטרגדיה עם הגל המזרחי החדש היא במובן הספרותי: במקום לתת להם להתפתח לאט כיוצרים, החברה מנצלת אותם. כלי תקשורת ואנשי יחסי ציבור ממתגים אותם ומתפרנסים מהם ומשתלטים עליהם. הנה מירי רגב – פגשתי אותה פעם או פעמיים, היא אישה מאוד אינטליגנטית, יודעת מה היא רוצה, אבל היא מקדמת מה שנתניהו מקדם, וזה לפורר את הדבק המסוים שהדביק את החברה הישראלית".

משונה לדבר איתך באופן קודר כל כך על החיים כאן. בדמויות ההורים והסבתא בספר שלך, למרות המכות והאובדן שהם חוו, יש משהו אוהב חיים או שובבי.
"הם כל הזמן הישירו מבט קדימה, ושאלו לא מה היה – אלא מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. זאת השאלה המשחררת, זה החלק האופטימי של החיים. ולא כל הזמן לחפור ולגרד פצעים ישנים. הספר שלי עוסק בעבר – אבל אני מספר על החלומות הקטנים של אנשים לשיפור חייהם. איך אדם שעמד בפינת הרחוב ומכר ביצים שאף להפוך לבעל מכולת.

"בעיניי, המבט תמיד צריך להיות מופנה קדימה. מבט אחורה הוא מבט של נקם. נגרם עוול מרצון ושלא מרצון לדור שלם של מהגרים – אבל היום התפקיד של המדינה הוא לתקן, לא להסתכל לאחור. לא לשאול אם גנבו או לא גנבו ילדים, ולהקים ועדות חקירה – אלא להשקיע במוסדות חינוך בדימונה, באופקים, בשכונת התקווה. להשקיע הרבה יותר. הרי הייתה ועדה לבדוק מי רצח את ארלוזרוב. היו ועדות חקירה אחרי מלחמות. אבל כל הדברים האלה בלתי ניתנים לפתרון. צריך להשאיר אותם כפי שהם: לא יימצאו פתרון או ממצאים שיתקבלו על כולם".

באר מזכיר את תפקידו כעורך ספרותי בקידום צעדיהם הראשונים של סופרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ודן בניה סרי. "אני הראשון שהוציא ספר של מיכאל. הייתי הפטרון שלו – ואני משתמש בכוונה במילה גסה – במובן זה שדאגתי שיטפלו בעם עובד בספרים שלו. וכך עשיתי עם עוד כותבים, שהפכו לסופרים מרכזיים. הייתי שם כדי לעודד ולפתוח דלת, גם במקרה של משורר הומו שההוצאה לא אהבה את השירים שלו בגלל הנקודה ההומואית.

"אני לא מציין את זה כדי לקבל קרדיט. אני מבין ומקבל את הטענות לגבי קיפוח והדרה. הנקודה שלי היא אחרת: אני רוצה איכות יותר טובה. בתור שופט או לקטור – אני לא מוכן לתת הנחות למישהו כי הוא הומו, כי הוא מזרחי או כי היא אישה. על זה הוויכוח. אדרבה, בגלל שהמאבק הפוליטי הזה חשוב – הוא לא יכול להפוך מעבורת לטקסטים פחות טובים".

מישהו מערער על השאיפה ליצור ספרות טובה?
"כשאתה קורא ספר של סופר סטרייט אשכנזי בן 60, אתה מפעיל עליו את אמות המידה הכי מחמירות. ואני מזהה שברגע שמדובר על טקסט שנוצר כביכול מהשוליים או שייך למקופחים מסוגים שונים – דנים בו מתוך סלחנות. הסלחנות הזאת היא לטעמי מתנשאת. הוויתור הזה על שיפוט מלא – בביקורת הספרות, בלקטורה של ההוצאות. אני לא אוהב חנפנות. כמי שהיה עורך הרבה שנים, אני יודע שאם לא תהיה ישר עם עצמך ועם הכותב – זה יחזור אליך כבומרנג. אם אני מקבל כתב יד של חבר – אומר לו את מלוא דעתי, ללא כחל וסרק. כי אני מכבד אותו. ויותר מזה, כי אני מכבד את המקצוע".

באר הוא אדם מצחיק והרבה פחות רטנוני ביחס למתבקש מאיש ספרות בן גילו ומעמדו, גם אם קדרות מסוימת אוחזת בו בזמן הפגישה בביתו ברמת־גן. עננה קטנה על הפרצוף; עננה קטנה על הצלחת – פרוסות לחם עם קוטג' שהוא אוכל.

אולי זה קשור להיבט הסמלי, המורבידי, בשיבה אחורה לספר מלפני 20 שנה. אולי לטיפול השורש שהוא עומד לעבור אוטוטו. "חפר לי בתעלות", הוא מספר אחרי הביקור אצל רופא השיניים, "ירדתי איתו לביבים, כמו שאומרים החסידים של יעקב פרנק, משיח השקר". באר קצת פחות מחויך כהוא מתאר את הפופולריות של ביקורות ספרות קטלניות, נוסח טיפול השורש המדמם שיהודה ויזן העניק לאחרונה למשורר רוני סומק.

"איש שאני מעריך אמר ששווה להתייחס לויזן ברצינות, אבל כשקראתי את הרשימה שלו על רוני חשבתי לעצמי – לא חבל לך? זה מה שגורם לך סיפוק או חדווה? לקחת את רוני סומק ולמרוח אותו, לתת לו מכות מעל החגורה או מתחתיה? כשאני קורא רשימה כזאת, הרחמנות שלי לא נתונה לרוני אלא לויזן, שיש לו כישרון. אתה רואה בנאדם הולך ברחוב, ואתה רואה במרפסת עומד מישהו ומשתין עליו. מתחשק להגיד לו, רד מהמרפסת. תתחיל גם אתה לצעוד ברחוב".

ויזן ומבקרים תוקפניים אולי מחזירים עטרה ליושנה. ביקורת הספרות העברית הייתה די מרושעת מראשיתה, לא?
"בעיניי, תרבות היא משא ומתן בין דורות, ולא הכאסח והתוקפנות של מבקר צעיר כלפי משורר מבוגר ממנו. אולי הסוג הזה של כתיבה מוצא חן בעיני קוראים צעירים, מעורר בהם ויברציות. במקום שבו אני חי את עולמי, זה לא גורם לי לזקפה. נכון שהיו תמיד פולמוסים תוקפניים וכתיבה תוקפנית, אבל פעם היו שוחטים בסכין חדה. היום הורגים עם מעדר. העניין הוא לא הכוח, אלא העיצוב שלו. בזה השקיעו. יצר ותוקפנות היו פעם בסטייל. עזוב את הוויכוח בין אלתרמן לזך שהיה קשה מאוד – אחת הרשעויות הכי מזהירות שאני מכיר היא של המבקר חיים גמזו. על המחזה 'סמי ימות בשש' הוא כתב: 'מצדי הוא היה יכול למות כבר בחמש'".

ביקורת באורך טוקבק מושלם.
"נו, לפחות ויזן חתם על הרשימה בשמו. הטובקסיטים לרוב מנאצים ומחרפים בלי לחתום בשם. נכון, רוב הסופרים אומרים שהם לא קוראים טוקבקים – אבל העיניים לא יכולות להימנע. והסגנון הזה הפך ללב הביקורות – מתוך אינטרס ברור להחזיר למדור ספרות קוראים. לכתוב על רוני סומק באופן כזה זה צעד של דה־הומניזציה".

אולי מאחורי הסגנון הבוטה הזה עומד ניסיון להעיר דיון ספרותי מנומנם.
"אם זה המקרה, הגיע הזמן שאני אצא לפנסיה. אבל מה שחשוב זה מבחן התוצאה. דן מירון יצא בשצף קצף נגד לאה גולדברג. היום מירון כבר לא רלוונטי, מתייחסים אליו כמאובן; ולאה גולדברג לעומת זאת חזרה לחיים. מוציאים אותה לאור, קוראים אותה, חוקרים אותה. אז לא בטוח שיש ערך לתוקפנויות אלה. אולי תנצח אותי עכשיו בצעקות, אולי תשתיק אותי ותחנוק אותי ותעיף אותי – אבל לא בחשבון הכללי. הגלגל חוזר ומסתובב. אם מי שנוסע עכשיו באמצע הכביש זה הקונטיינר של הביקורת האגרסיבית, זה לא אומר שהאופנוע של רוני סומק לא ימשיך לנסוע אחרי שהקונטיינר שלהם יתהפך. והוא יתהפך, אתה תראה".

אתה חושב ששינויים כאלה גורמים לך נזק ישיר כסופר?
"אני באופן כללי יושב בבית עם המזגן. כותב רומן שאני עוד מתלקק איתו, ומלמד, ומגיע לכל מקום שמזמינים אותי. ואני נהנה. ביום־יום, תפקידי הוא לעזור לאשתי להרים את סלי הקניות הביתה. אבל בהקשר ספרותי, גם אם לא לעצמי, אני חרד לאנשים צעירים שכותבים והאווירה הזאת יכולה לגרום להם להפסיק לכתוב. להרים ידיים. בתלמוד כתוב – אדם שנתקל בכת של כלבים, מה יעשה? אם הוא יברח, הם ירדפו אחריו. אם הוא יתעלם מהם, זה לא יילך. והגמרא אומרת: שיישב ביניהם, עד שיתייחסו אליו כאחד משלהם".

בקיצור, תתקרנף.
"אני רואה הרבה אנשים שמתקרנפים במובן הזה. באקדמיה, בביקורת הספרות. אבל אני כבר לא אהיה קרנף. אין לאף אחד צורך בקרנפים זקנים".

חיים באר, חבלים, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם נוית בראל, מחדש

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.2.2016

נעלי ספורט שוות, עם האותיות המוזהבות NB, שמייצגות בדרך כלל את חברת ניו באלאנס, שייכות לכפות רגליה של נוית בראל. סימן רשום של עורכת הספרות והמשוררת. "אלה ראשי התיבות של השם שלי", היא אומרת, "תקרא לזה פרסונליזציה של המותג. גם לנפתלי בנט כדאי".

זאת פחות או יותר הבדיחה היחידה ש־NB משמיעה בפגישה איתה. ספר שיריה השלישי, 'מחדש', לא בדיוק מאפשר שיחה קלילה ועולצת. אני הייתי בטוח שלאורכו מצטיירים קווי עלילה של אפוקליפסה פרטית, של אובדן אהבה שממנו השירים והמשוררת מוכרחים להתאושש, לקום על הרגליים בנעלי הזהב. אבל בראל מבהירה בסבלנות ובעקשנות שלא כך. התיאורים הקודרים של קשר עם זולת קרוב ואוהב שמרכיבים את רוב הספר; הדימויים האסוניים, המשבריים, שעומדים מול האופי המרוסן, המתון, שלו; הם חלק קבוע, שגרתי, מוכר בחייה של אישה מפוכחת, מתוכננת, צמודה ללוחות זמנים ולעקרונות עבודה. "נטועה בעולם המציאות", כמו שבראל מגדירה את עצמה כמה וכמה פעמים. עדיין נשואה לבעלה, שאיתו היא בקשר עוד מגיל הנעורים. שום תהומות, שום סופות.

אם רוצים ללכת בדרכה של בראל, ושל הדיוקן השירי המצטבר לאורך הספר, צריך לזגזג בין שני סיפורים. במרכז הראשון עומדת אשת ספרות מבוססת והישגית. מין שחמטאית מקצועית. לפני כארבע שנים התמנתה בראל לעורכת ספרי המקור של הוצאת ידיעות ספרים. בזירה קטנה ולא עשירה במשרות מסודרות כמו הספרות הישראלית – זאת עובדה ראויה לציון. במונחי מסלול החיים של בראל – לא ממש. גם לא בעיניה.

בתור תלמידה ביסודי, כבר היה לה מפתח פרטי לספריית בית הספר. בתיכון היתה העוזרת של "הספרנית הקשישה בספריית בית עלי היפהפייה באשקלון". אנחנו יושבים עכשיו מחוץ לספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב. בראל עבדה גם שם בתור סטודנטית.

הסיפור השני שמבצבץ לאורך הספר ובשיחה איתה יכול להסביר איזה קור רוח, צורת דיבור ממוקדת, חמורה, דומה ללשון כתיבה. בראל, 38, התייתמה מהוריה בסוף שנות העשרים שלה. אביה אושפז והפך לאדם חולה כמה ימים לאחר שעברה לתל אביב, העיר שהיתה נוסעת אליה מאשקלון בשני אוטובוסים כדי למצוא כתבי עת לשירה, לקרוא את המשוררות שפעלו בשנות התשעים. הוא נפטר לפני פחות מעשור. אמה נפטרה שנתיים לאחר מכן. הוריה, כפי שסיפרה בעבר, הביאו אותה לעולם אחרי שנהרג בנם הראשון בשירות צבאי. "נולדתי כשהם היו אנשים מבוגרים. הם ידעו ואני ידעתי שלא נהיה תמיד יחד. אבא שלי סיפר פעם שרצתי אליו בגיל שלוש ואמרתי לו: 'אתה תמות כשאני אהיה גדולה'".

השירים בספרה החדש נכתבו לאורך שנים. כשהיא כותבת שורות כמו "בכל שעה שבה תגיע הביתה משהו יפגע בקיר/ בהד גדול שיוכפל ויועצם, בבקשה, כמו מאת/ אישה, אבל אינך זוכר בעצם כמו מה: שא מים", היא מתארת תחושה כמעט שגרתית מבחינתה: לחזור הביתה ולהרגיש שמישהו קרוב ואהוב חסר שם. "אם זה ספר מלנכולי? ברור שכן, ובמובן הכי פשוט", היא מסבירה. "הרי מלנכוליה היא חוסר היכולת להיפרד, להשלים עם האובדן. אתה נשאר עם אד דק של עצב, עם השאלה התמידית: מה היה יכול להיות. דברים שלא נפתרו.

"הספר נפתח בפתגם בערבית של יהודים טריפוליטאים: 'אני השלמתי עם הצער, אבל הצער לא השלים איתי'. אני אפילו לא יכולה לזכור מתי בדיוק ואיך שמעתי אותו מההורים שלי, ואני לא יכולה כבר להרים טלפון ולברר. אבל בשבילי זה לא פתגם, זה עניין ששוקע בי. אני כבר לא חושבת על אובדן ועל ההתגברות עליו כיעד, כמטרה. אני אחיה איתו תמיד – וזה בסדר. אני אשא את ההורים שלי. המתים נמצאים איתי. כל הזמן. בשבילי זה לא דבר רע. זה מנחם.

"לפעמים, בבוקר, בשניות שאני מתעוררת ועדיין לא יודע איפה אני נמצאת, אני שואלת: מי אני. ועונה  לעצמי: אני הבת של אליהו ואילנה. זה זה מה שירים אותי מהמיטה. זה הגזע, אלה הקביים. דווקא הידיעה שהם לא כאן. הידיעה שהגעתי לכאן ממקום מסוים, שאני שכבה בתוך תל היסטורי. 'שמור וזכור' זה הציווי שלי. הפחד הכי גדול שלי הוא לשכוח את ההורים, ואני תובעת מעצמי להיזכר".

 +++

שני הוריה עלו מלוב. אביה היה מנהל בית ספר, אמה מורה לכלכלת בית. "אבא שלי היה מעין ביבליופיל. הוא היה מנוי של הוצאות ספרים. היו המון ספרים טובים בבית. עגנון, רחל, שלום עליכם. ספריית תרמיל היפהפייה. אמא שלי מאוד אהבה לקרוא. היו לה דעות מוצקות גם על ספרות, גם על קולנוע. אני זוכר שסופר קאנוני התקשר אלי אחרי שיצא ספר השירים הראשון שלי ואמר לי שהוא אוהב את השירה שלי. כל מה שהיה לי לומר לו זה, אמא שלי מאוד אוהבת אותך. התרגשתי בשבילה.

"גדלתי בבית ממעמד הפועלים, וכנראה אמות באותו מעמד. לא נסענו לחו"ל. לא אכלנו במסעדות. לא קנו לי שלושה זוגות נעליים כל שנה. יש בי תודעת פרולטר. תמיד מפחיד אותי שמחר לא תהיה לי פרנסה. אבל ההורים שלי עבדו קשה כדי שתהיה לי תחושת ביטחון. והם היו מסודרים וחכמים מספיק לדאוג שיהיה לי כל מה שאני צריכה. גם לחם וגם שושנים: פסנתר, חוגים, שיעורים. מבחינת מה שהם היו יכולים לתת לי, קיבלתי מעל ומעבר".

ספרים וספרות היו חלק בלתי נפרד מהבית שלך, מהחינוך שלך. היה ברור שתלכי למסלול כזה?
"לא יודעת. ניטלה ממני היכולת לבחור אם אני בספרות או לא. גדלתי לתוכה, לצדה, בסביבה. שמעון אדף כתב: 'תמיד סביבי שירה חזקה כמו סטירה'. אני מזדהה עם זה לחלוטין. אבל ההורים שלי גם רצו שיהיה לי מקצוע, שתהיה לי עבודה. הם ידעו שיהיו לי חיים קשים בתחום הספרות. אני חושבת שאבא שלי איחל לעצמו שתהיה לי עבודה יותר בטוחה. כבר בתיכון היה ברור שדואגים לי במובן הזה, בגלל המודעות לגיל המבוגר שלהם, לכך שלא נהיה יחד לנצח. הם רצו לראות אותי מסודרת כי הם ידעו שיש דחיפות גדולה. רציתי להיות ילדה טובה. לרצות את ההורים שלי. ההשקעתי המון תעצומות נפש כדי שהם יהיו גאים בי.

"ההצטיינות חשובה לי. מגיל צעיר מה שאני לא הכי טובה בו בכיתה לא עניין אותי. אובר־אצ'יברית קלאסית. היה בי קונפורמיזם כילדה, אבל לא מוחלט. היו ילדים טובים ממני, שבניגוד אלי, פחדו מהמערכת. לא שהיה לי כיף בבית הספר. לפעמים חשבתי ששמים אותנו במוסדות האלה רק כדי שנלמד להיות יצורים חברתיים, להסתדר עם אנשים ששונאים אותנו ולסבול את נוכחותם בחיינו. אם ילד משך בצמות שהיו לי כילדה, לא הצלחתי להבין למה אומרים לי, הוא מחבב אותך ולכן הוא מושך בצמות. זה נשגב מבחינתי עד היום, למה אתה מכאיב לי אם אתה אוהב אותי. לפעמים, כשסביבת בית הספר נהיתה תובענית מדי, רועשת מדי, אלימה מדי, הייתי פשוט הולכת וסוגרת את הדלת בספרייה. היו וילונות שחורים והייתי יכולה להחשיך שם הכל".

אם פותחים שוב את הווילונות, וקופצים תל־אביבה וקדימה בזמן, אפשר למצוא את בראל, בלי צמות וככל הנראה עם ביטחון עצמי מרשים, יושבת ועושה סדר לסופרים שאיתם היא עובדת כעורכת. האופן שבו היא מדברת על עצמה במונחים מקצועיים – כעורכת ומשוררת – יוצר רושם מחושב. אין לה, היא אומרת, שירים שמחכים במגירה. אין יומנים וטקסטים לעיזבון. כל שיר שכתבה, פחות או יותר, התפרסם.

איך זה לחזור להתיישב בכיסא הכותבת, לעבוד בעצמך עם עורכת?
"אושר גדול. רוב היום אני מעניקה יחס כזה לאנשים אחרים, ופתאום ניתנה לי ההזדמנות שמישהו יקרא אותי מתוכי. מובן שיש אלמנט פסיכולוגי גדול ביחסים בין עורך לכותב. זה תמיד אישי. אני צריכה לאהוב את האדם. רוב הסופרים שלי הפכו לחברים שלי. נפשי נקשרה בנפשם.

"כעורכת, אני הקוטב המערכתי של ההוצאה לאור. אני מייצגת את הסופרים שלי. אני מודעת לכך שמתייחסים לספרים שלי כמוצר, ויש אנשים בהוצאה שאחראים לרווחיות שלהם. ואני מקצועית גם בזה. לא רק בייצור עלילות מהודקות. אני נתונה לצרכים של שוק, ואני יודעת שאם איש שיווק בהוצאה רוצה ספר מתח, אני צריכה להיענות לתביעה שלו. אבל יש לכך יתרונות. אני יכולה להוציא טווח רחב של ספרים, מספרות פופולרית מהסוג של רבי מכר ועד לספרות אתרוגית שמכוונת לחיי נצח. לא הייתי רוצה לעשות ספרות נישתית מדי שקונים 200 איש. אני דורכת בעולם, ואני רוצה להטביע חותם בתחום".

את חושבת שתגיעי ליציבות כלכלית בזכות המקצוע הזה?
"אני חיה בחרדה כלכלית מבוססת. אין לי הרי ירושות או הורים ליפול עליהם. כמו כל שכירה במגזר העסקי, מעמדי אינו מובטח. אפשר לפטר אותי בכל רגע".

חוסר ביטחון כלכלי, פחד מאובדן פרנסה, יכולים להפוך אותך אדיש. באופן טבעי, אתה עסוק בצרות של עצמך.
"אנחנו דור של אנשים עם חרדות פרנסה. באופן משונה, הנימוס והאדיבות שאנחנו נתקלים בהם מגיעים דווקא מגופים כלכליים. הנחמדות התעשייתית הזאת. הנה, נכנסנו לפברואר. ברכת המזל טוב הראשונה שקיבלתי היתה בפתק החשבונית בשופרסל. ליד סכום הקנייה: מזל טוב ליום הולדתך. זה הרי דבר מזעזע. נימוס מאנשים כבולים, שמשננים טקסטים מטעם החברות. כולנו הפכנו לאנשי שירות לקוחות. כבודנו העצמי הפך לסחורה. אבל אלה המחלות של התרבות המודרנית, לאו דווקא התרבות עצמה"

 +++

בשנים האחרונות ראה היתה פעילה בקבוצת היוצרים גרילה תרבות, ששותפה למאבקים חברתיים, בעיקר ביחס לעובדים מנוצלים. המודעות החברתית היתה גלויה יותר בספרה הקודם, 'ממש', שיצא ב־2011. ב'מחדש' ההתבוננות הפוליטית הישירה פחות נוכחת, "ניסיתי להתנתק בשירים מהחוץ, אבל אי אפשר באמת להתחפר בבית", מבהירה בראל. "בספר הקודם כתבתי על פליטים, על עובדים זרים, על קופאיות, והם נמצאים איתי גם מול האדם הפרטי שאני אוהבת. אנחנו חיים במקום עצוב, ואנחנו מוצפים בדימויים של סבל. הילד הפליט שנסחף מת אל החוף יהפוך לילד שידקרו אותו מחר. תוסיף לזה את העובדה שנולדתי בבית של שכול: אין לי לאן לברוח. אפשר לעשות סמים, אפשר להשתגע. אני לא ברחתי. להפך, אני שואבת חוזק מלתפוס את החיים במקומות הכואבים. מהיכולת להסתכל בהם מקרוב. אני תמיד אעדיף שיחה על נושאים כאלה, על האופן שבו כאב מפעיל אנשים, איך הוא גורם להם להתייחס לקרובים אליהם, מכל סמול טוק או דיבור תכליתי ועקיף".

בכמה משירי הספר החדש בולטים דימויים של ילדים מתים, ילדים נחלמים, שלא ייוולדו. נראה שבראל כבר מוכנה לרגע שבו תצטרך לספק הסברים ונאומי הגנה. "אני אישה בת 38, נשואה, בלי ילד. עמוד הענן הזה מרחף מעליי לכל מקום שאני הולכת. זאת השאלה הראשונה ששואלים אותי. אני נתבעת לתת עליה את הדעת, גם אם לא בא לי לדבר על זה. אני לקוחה פוטנציאלית בתעשייה הישראלית המפותחת ביותר, ששמה 'הורות'. מחזרים לפתחי אנשי העסקים והמכירות התובעניים ביותר: מהאישה בתור בסופּר ועד אנשים שעובדים איתי. כולם משדלים אותי. כל הזמן שואלים אותי".

לגבי ילדים.
"שים לב שאף פעם לא מדברים על ילד אחד, אלא 'ילדים'. כאילו לא מדובר בתהליך הכי מורכב, הכי עדין, הכי איטי ושברירי שיש, מהמחשבה על הריון ועד כל שן שצומחת לילד. מעבר לזה, במונחי הספרות העברית, העניין הזה קושר אותי בעוד אופן לשושלת של משוררות עריריות, משוגעות, דכאוניות או סתם תמהוניות. עד היום תלך לכנסים אקדמיים על משוררות מרכזיות, יבוא הפרופסור שיעלה על הבמה ויכריז: היא היתה מכשפה, ועכשיו אני אסביר לכם למה שיריה מכשפים אותי. עדיין רוב הדיבור על משוררות כמו לאה גולדברג ורחל מציג אותן כנשים עריריות".

זה עניין תרבותי כמעט קומי. למה אצלך בשירים הוא מקבל פנים קודרות כל כך?
"כי זה לפעמים עצוב. אני אסירת תודה על העובדה שיש לי חברים ובן זוג שאני יכולה לאהוב בצורה כזאת, ואני מודה לאלוהים שיש לי אהבה כמו שתמיד חלמתי, ועדיין, אני מוצאת את עצמי לפעמים מתפקעת מרוב אהבה שאין על מי להרעיף אותה. אם ילד היה משלים את התמונה? לא יודעת. אני גם לא קונה את המחשבה על החרב המתהפכת – כאילו אפשר להפוך להורה רק עד גיל מסוים. כשארצה ילד יהיה לי ילד. או לפחות, אוכל לפחות לפתוח את השאלה הזאת לדיון. אבל המציאות כרגע היא אין ילד, ואין לי הווה אחר".

בראל לא מבסוטית כשאני חוזר אל הפתגם הטריפולטאי שפותח את הספר ואומר בחצי חיוך שבניגוד לציפיות שהציטוט הזה יוצר, לאור הדיון הבולט לאחרונה על ספרות וזהות אתנית, השירים בספר לא מבליטים את הנקודה הזאת. "היית מחפש את היידיש בשיריה של משוררת שנולדה בפולין? זה יצר אצלך ציפייה לסיפור טריפוליטאי? לקוסקוס? אני לא מרגישה את 'כאב שתי המולדות' במילים של גולדברג בהקשר של שפה. אולי באופן אחר: אני היגרתי מהפריפריה לפה, לתל אביב. היה לי בית שנחרב, כמו שלאבא שלי היה בית שנחרב כשהוא עלה לישראל. אני יכולה להזדהות עם ההורים שלי במובן הזה. הם המציאו את עצמם מחדש כשהגיעו לישראל, וגם אני המצאתי את עצמי מחדש כשעברתי לתל אביב, בצורה משחררת".

המעבר בין אשקלון לתל אביב היה חד כל כך?
"הייתי מוקפת ספרים, והיתה לי משיכה לתחום, אבל זה לא היה יכול להתפתח אם הייתי ממשיכה לגור באשקלון. הפריפריה נוצרה לשמור את האנשים בתוכה. כל אדם שיצא ולא חזר אליה, עשה את זה במאבק עיקש. מתוך תודעה של מיעוט. לא הרגשתי שאני גרה בחור, אלא בעיר יפהפייה, אבל כדי ללמוד ספרות מהאנשים שקראתי את המאמרים שלהם, הייתי צריכה ללכת ללמוד בתל אביב. כדי להיות מוארת במאורות גדולים, צריך לדעת איפה השמש זורחת.

"מצד שני, לא באתי לתל אביב ללמוד מנהל עסקים, הספרות שייכת לשוליים. גם לא התמקמתי בלב העסקי הרוחש של המרכז. תמיד גרתי באזור האוניברסיטה, אולי כי מרכז העיר איים אלי, והיה נראה לי עמוס מדי. באתי משכונה ירוקה שקטה באשקלון ורציתי את הקיפודים מתחת לחלון. אני מאוד אוהבת את הירקון, את הפארק, וגיליתי את הים בשנים האחרונות".

פעמיים אולי נכנסתי לים בתל־אביב.
"מגיל 20, כשעברתי לעיר ועד לפני שנתיים הייתי בדיוק ככה. דבר משונה ביחס למי שגדל באשקלון. אבל תראה, אנשים מתפתחים בחיים. בתור ילדה, אמא שלי עמדה על כך שאני אלמד לשחות. ולא שארכב על אופניים, למשל, הרי ההורים תמיד פחדו שיקרה לי משהו. והנה, אני עושה בשיעורי השחייה שימוש. אפילו יש לי 'בגדי ים' – בלשון רבים! הזמן האידיאלי לשחות – בימי הקיץ, בשקיעה, בדיוק כשהחרדים עוזבים את החוף. תוך 20 דקות הליכה אני בחוף, יוצאת מעבר לשובר הגלים. מספיקות לי אפילו 40 דקות של שחייה כדי להיות מאושרת. אושר בל יתואר. אנשים שרואים אותי יוצאת מהמים – בטח רואים את העיניים נוצצות".

1111

נוית בראל, מחדש, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

לא גדולות ולא קטנות

111

עוד פוליטיקאי. עיתונאי. איש ספרות. עוד גבר מקושר ומשפיע מתגלה כמטריד סדרתי של נשים. צעירות, לרוב. כמורה, כמעסיק. רגע הפרסום הוא נקודת הפתיחה למסע השמצות של המתלוננות מצד מקורבים לצלחת. בסוף, לקינוח הדם, עוד משת"פ מנצל את המיקרופון או המקלדת להתמרמר ברבים: ציד מכשפות פמיניסטי, היסטריה, התחסדות.

אבל כל סיפור כזה הוא גם תזכורת לשינוי חיובי. הזעקות, ההשמצות, הן תגובת־נגד. נכון, בראש הפירמידה הספרותית – הג'ובים, הפרסים, התארים שייכים בעיקר לגברים. וכן, בטבלת הסופרים המתורגמים – כלומר המופצים, הרווחיים, המוברגים – תמצאו שם אחד ויחיד של סופרת (צרויה שלו). מצד שני, יחסי הכוחות המספריים, המסחריים והיצירתיים, בזירת הספרות המקומית נוטים במובהק לטובת נשים. קוראות, כותבות, סופרות, סטודנטיות, מורות, עורכות, חוקרות. בטבלת רבי המכר. בבתי הספר. בחוגי הספרות. הכישרון, הידע, ובעתיד הנראה לעין – הסמכות, המשרות, הכסף. הנדנדה משנה כיוון, ובעלי הבית מתגוננים.

m3
מרינה אברמוביץ' ואוליי, מתוך 'קשר בזמן'

שני ספרי פרוזה שראו אור לאחרונה שמים את האצבע על נקודה בוערת. מטפלים באלגנטיות בתפקיד "האישה" בתרבות הישראלית. כדמות ספרותית – וכאדם ממשי. שניהם מתמקדים בסיפור (מציאותי וספרותי) שבמרכזו רגיל לעמוד יוצר־גבר־בעל, ובשוליו, אם בכלל, עומדת אשת הסופר. מקלידה מאמר שלא היא כתבה. מפרנסת, מטפלת בילדים, מאזינה זמינה ונצחית. אורלי קסטל־בלום הקדישה ב־2011 לדמות הזאת, לשותפות החד־סטרית הזאת, סיפור שנון: 'אשת הסופר' (בקובץ 'חיי חורף'). שני הספרים החדשים מרחיבים את היריעה: 'ילדים', רומן הביכורים של תמר מרין, ו'סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי' של נתן שחם – מהכותבים הוותיקים והפוריים בארץ.

'ילדים' של מרין הוא סיפור בדיוני שמתחזה לרומן מפתח. מרין לא מנסה להסתיר את הקשר העקרוני בין חייה לסיפור העלילה – מאבקה של אישה צעירה להשתלב בעולם האקדמיה והספרות. שחם כותב בגלוי על אמו, ורדה שטיינמן, על סמך עדויות ועובדות. מנסה, אחרי מותה, לצייר לראשונה דיוקן שלה, ולא כאורחת אפורה בסיפור גדול יותר. אביו של שחם – איש ספרות חלוצי בתחילת המאה ה־20, ששמו ידוע היום בעיקר לחוקרים – מוצג בספר כזמר הראשי במקהלה שמבקשת להשתיק את אמו: לפקח על הרדיו שלה, על חוקי הדקדוק, על הזמזום לעצמה לבד בבית. "קול באישה".

גם שחם וגם מרין לוקחים את הסיפור שבמרכזו דמות האמן הגבר היוצר ומשנים את זווית הסיבוב. מתמקדים באשת הסופר – בדחף היצירתי שלה. המאמץ הספרותי הזה לא נולד היום, ולא אתמול. שורת יוצרות חשובות נתנו לו צורה עברית: גולדברג, כהנא־כרמון, רביקוביץ, איתן, הנדל, קסטל־בלום, מטלון, אלמוג ואחרות. מרין קשורה בגלוי, בצורה נונשלנטית, למסורת הזאת. שחם מתייחס לשושלת של גברים שכותבים בשם "האישה העברייה", או מגרונה ממש. שני הספרים מתעקשים לתאר כניסה של אישה לחוגי הספרות – באופן ארצי. לא מתוך האדרה. לא קדושה מעונה, לא מורדת, מיסטיקנית, גאון, כיפה אדומה.

מרין מלמדת את הגיבורה שיעור בפרופורציות. מקצינה כדי לפוצץ את הדימוי הקפיטליסטי של חיי הספרות כמלחמת גלדיאטורים, משבצת של שניים־שלושה כוכבים. שחם מחנך את עצמו להקשיב לאמו כאדם בוגר, על סמך זיכרונות ממנה, שלו ושל אחרים. הוא מגלה, למשל, שהתקבלה כנערה ללימודי אופרה, ללא תמיכה או ייחוס, ומעולם לא הפכה לזמרת. כל חייה עמדו בסימן המאבקים הפוליטיים והשאיפות הספרותיות של בעלה, בן זמנם של ביאליק ושלונסקי. החופש, ההרפתקה, הסיפוק שחמקו ממנה – שמורים לו, ולבניה הסופרים.

'ילדים' של מרין, באופן משלים, משקף אכזבה וביקורת ביחס למערכת הספרותית בישראל – אבל מורגשת בו אופטימיות עקרונית: בזכות הנוכחות הבוגרת של מרין כמספרת; בזכות הסגנון הבהיר, הקל, שבו הגיבורה נזרקת למערבולת רגשית, מקצועית ומינית. מצד אחד, מרין והגיבורה מתפכחות משאיפה לספרות טהורה (תככים ומאבקים פוליטיים הם עניין בלתי נפרד מכתיבה, קריאה, מחקר) – אבל הספרות עוצמתית יותר מכל חונטה.

מרין משתמשת בכלים של סאטירה קלה, הומור, קמצוץ אבסורד. בולמת את הרגש הטרגי. שואבת השראה מטרגדיות־קומיות כמו 'מי מפחד מווירג'יניה וולף' – אבל לא מאפשרת לגרוטסקה, לתבוסה מוחלטת או לשברון לב להשתלט על הסיפור. אצל שחם, באופן אחר, מתגלה־ונבלם הרגש הטרגי. האמפתיה שלו ככותב מאפשרת לו להתבונן באמו באופן הגון ואסתטי. לגלות ולתאר אישה אוהבת חיים, מחוננת אולי, שלא זכתה לכבוד רב, בזירת המשפחה ובזירה האמנותית, שלא עמדה על במה מעולם (חשבו, למשל, על זוהרה אלפסיה מהשיר של ארז ביטון).

בעשור שבו זכה בפרס ישראל, נדמה ששחם מאלץ את עצמו להבין: אמו לא מדדה את עצמה באופן הזה. לא רק. בין היתר, מפני שכוחות הנפש שלה היו גלויים ופעילים מילדות; מרגע שבו התייתמה והתחילה לפרנס את אביה ואחיה. לא סינדרלה, אלא אדם מציאותי, מתמודד. בכל נקודה הצליחה ללמוד משהו, להתקדם, להשכיל באופן רשמי ופרטי. חיים פרטיים ועיסוק באמנות מעולם לא נתפסו אצלה במונחים של תחרות או ניגוד.

בהיפוך משלים לספר של מרין – שם ילדים הם גם דימוי כמעט שֵדי – טיפול בילדים, הקמת משפחה, לא מוצגים אצל שחם כייעוד אלוהי, חובה קדושה, או פרס ניחומים. גם לא כמכשול לנשים במסלול האמנותי והאינטלקטואלי (שחם, באופן סמלי, מציין שאמו נשאה את כתבי אביו תחת בגדיה, כשהיא בהריון, בזמן שנמלטו משלטונות המהפכה). לאורך הספר, שחם חוזר וטוען שלמרות החשש המתמיד של אמו משגיאות, בדיבור ובכתיבה – דווקא העברית שלה הייתה חיה, גמישה. בניגוד לאביו ולסגנון הכתיבה האליטיסטי־מרדני שלו. בזכות ההכשרה המתמשכת שלה כמטפלת וגננת, בזכות היכולת להסתגל לשינויים, לפנות לילדים ומבוגרים, מלומדים ועובדים. אם מתגלה בספר טרגדיה, היא אחרת. פשוטה, אישית: "אהבתי אותה יותר מכל אדם אחר בחיי", כותב שחם, "אבל לא ממש הכרתי אותה".

m2מרינה אברמוביץ', מתוך 'גיבור'

במילים אחרות, מרין ושחם מנסחים דרך בוגרת לחשוב על מרחב החירות של נשים ואנשים בכלל. גישה קוּלית לחיים ולספרות, שנובעת דווקא מהתבוננות בניסיון להאט נשים, להעמיד אותן במקום, בספרים וברחוב. יש משהו משמח בפיכחון הזה. בשיחה עקיפה בין סופרת מתחילה לסופר ותיק. בין דמותה של אשת הסופר – לגיבורה צעירה שאולי תהפוך לסופרת.

שני הספרים מתייחסים למסורת ספרותית של מאבק נשי, ושניהם מוותרים על הדימוי המעונה, הנשגב, חסר ההומור. חיי אישה כקורבן – בצל הסיפור הגברי הגדול. הצל לא גדול, ובטח לא נצחי. השינוי מתרחש. עוד עורכות בהוצאות, עוד סופרות, עוד משוררות. עוד תמיכה מצדן בנשים אחרות במקצוע. מגיהות, מוכרות ברשתות. ובסוף: עוד גיבורות ספרותיות. לא גדולות ולא קטנות מהחיים. בדיוק בגודל שצריך.

[בהזדמנות הזאת, תודה לנשים שלימדו אותי קרוא וכתוב: אלפא ליבנה, ורד אסולין, ליאורה כוחלני, לילי רתוק, מירב שרמן, שושי אביב, נאוה גלוסקא]

אליס ביאלסקי, ראינו לילה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.10.2014

♥♥♥♥♥

זה זמן טוב לקפוץ על העגלה של 'ראינו לילה'. לא רק בגלל שספר הביכורים של אליס ביאלסקי הולך וצובר הכרה. 'ראינו לילה' יכול, ומגיע לו, להפוך ללהיט ספרותי. קודם כל מפני שהקלילות שלו מזינה את עומק המחשבה שמאחוריו, ולהפך. ויותר מזה, אם מתעקשים לקלקל את הקלילות: הוא אמנם מתמקד בתרבות ובזמן רחוקים מכאן – סצינת הפאנק במוסקבה בשלהי שנות ה־80 – אבל אפשר ללמוד ממנו דבר או שניים על הזרמים שמתערבלים כאן ועכשיו, של שמרנות ולאומנות מול תחושה של שינוי חברתי, כלכלי, אנטי־ממסדי.

אבל לפני שקושרים ל'ראינו לילה' כתרים מהפכניים – דבר שמנוגד לנונשלנטיות שלו, ולפיכחון שביאלסקי והגיבורה־המספרת בת דמותה מביעות כלפי כל פאתוס, קומוניסטי, רוקיסטי, טינאייג'רי – אפשר לנסות להסביר מה הופך אותו לספר מגניב. העניין הראשון קשור למשחק העדין שלו במסגרות שונות של סגנון וז'אנרים שלא הופכים לבלילה גושית, אלא נוצקים יפה לכוס בירה, בצלילות, כאילו בלי מאמץ.

אפשר לקרוא את 'ראינו לילה' כרומן תקופתי־עיתונאי, כרומן מפתח. ביאלסקי, במאית דוקומנטרית ילידת שנות ה־60 וישראלית בהווה, מזכירה כאן את הקסם הכמעט אוטומטי שיש לסרטים תיעודיים שחוזרים לחבורות או לסצנות בוהמיות – השילוב של נוסטלגיה, פיכחון מאוחר, שרידי הערצה וניסיון לפתור איזו חידה, לרדת למעמקיה של תנועה תרבותית בתחילתה, בשיאה, בגוויעתה.

הבמאי טוד היינס, למשל, עשה משהו דומה בסרט 'ולווט גולדמיין'. הוא תיאר את מהפכת הגלאם־רוק בעזרת דמותו של עיתונאי ששב כמבוגר לזמרים שהעריץ כטינאייג'ר – דמויות שהצופים התבקשו לחבר לדמויות היסטוריות כמו דיוויד בואי ואיגי פופ. ביאלסקי, כמוהו, משתמשת במסגרת של רומן התבגרות וחניכה מינית ומזמינה את הקורא להיכנס לתחום זר, שמתגלם בדמות כריזמטית: האהוב והסופר־סטאר.

כאן 'ראינו לילה' מתבסס דווקא על מסורת ספרותית, ותיקה יותר, רומנטית. סיפורים שמקבילים בין התאהבות נעורים להפיכה או חניכה לאמן. ובאופן ספציפי יותר, הפיכה לאישה־יוצרת. בספרות העברית אפשר להזכיר יוצרות כמו לאה גולדברג, עמליה כהנא־כרמון ורות אלמוג. סיפורים כמו 'נעימה ששון כותבת שירים' או 'והוא האור'. התבוננות מאוחרת, מעמדת הכותבת הבוגרת, ששבה לתאר היקסמות מגבר מבוגר יותר, מפתה, מחנך ומתסכל. המשיכה כלפיו מתגלה או מתגלגלת למשיכה למעשה האמנותי. הגיבורה של ביאלסקי היא מין כתבת־חצר של הסצינה הפאנקיסטית, שכמעט לא מצליחה לפרסם כתבות בזמן העלילה. הספר הכתוב הוא מין תשובה לדרמת הנעורים: הנערה הפכה לכותבת, למספרת. האהוב – לדמות, למושא התבוננות. עכשיו היא בעלת הכוח, הסמכות, העיניים.

111
מתוך 'ולווט גולדמיין'
 

השיחוק העיקרי של הספר הוא היכולת לתאר אנשים, סצינות ותהליכים עזים – בריחוק בטוח, שלא הופך לעמדה מתנשאת או מאובנת. לרושם הזה אחראי קודם כל התרגום של הספר מרוסית. גם בלי להכיר את שפת המקור, קל להרגיש את החדווה של המתרגמת, יעל טומשוב, שמתאימה את עצמה לדמויות בספר: משכילות, ספרותיות (הרבה מהפאנקיסטים כאן מוצגים כ"בנים של מיוחסים"), ובאותה מידה גסות וסלנגיות.

ואולי זה מוקד המשיכה של הספר. הקסם הפוטנציאלי של ספרות רוקנרול, של אמנות כאילו נושנה שמתארת אמנות צעירה יחסית. הספרן מול החוליגן. השילוב הזה מתחבר יפה גם למפגש בין המספרת המבוגרת לצעירה שחווה את הדברים (מתבקש להשוות את העניין הזה ל'נערתו', מקרה נדיר של רומן רוקנרול בעברית, שכתבה נילי לנדסמן). ביאלסקי אמנם מודעת לנקודות העיוורון המצחיקות והנוגעות ללב של נערה מתאהבת, של נפש רכה, נבונה וחרמנית שמתאמצת להצמיח קוצים ודוקרנים, אבל היא גם נותנת לגיבורה לבטא אירוניה, תחכום וחוש הומור. את העניין הזה מתדלק גם הפער התקופתי: קל להתבדר מהניסיון הכושל של הגיבורה להשתמש בטייפ, כשהיא מראיינת לראשונה רוקיסט מיתולוגי; לחייך חיוך סלולרי מול הזיכרון של פנקס הטלפונים העשיר שהיא הרכיבה אז בשקדנות.

הפער העדין הזה, המחויך, מאפשר לקוראים להיחשף בצורה בטוחה לסכנות הממשיות שכרוכות בחיים שהספר מתאר. גילויי האנטישמיות, הפחד ממעקב השלטונות, מהמשטרה חסרת הרסן והפיקוח, מהנוער הלאומני שצד פאנקיסטים ברחוב כמו האריות של הצל. ומעל הכל, העובדה שכל מחנה וכל מפלגה מסכימים על הנחיתות של נשים ושל נערות. הגוף של הגיבורה, במובן הזה, הוא גיבור בפני עצמו. גם הלבוש. סצינת הרוק כמו מאפשרת לגוף להשתחרר, להתבטא, לחוות בצורה מוגנת יותר את החבטות והחיטוטים שמחכים לו בעולם החיצוני: אצל הגניקולוג, אצל הפסיכיאטרית, אצל שיכורים בשכונה.

אבל 'ראינו לילה' נוגע באזורים טראומטיים בלי להיכנע לכתיבה טראומטית. הקורבן הלאומי, האישי, המקראי – הוא דימוי שכיח ובסיסי בסיפורי התבגרות ישראליים. במובן הזה, הקריאה ב'ראינו לילה' מזכירה השתחררות ממחוך של מלנכוליה, אשמה, נרקיסיות. הקלילות הזאת עוזרת גם להוביל את הקריאה לכיוונים פוליטיים, לעורר את ההשוואה המתבקשת בין החיים בספר לחיים עכשיו, בישראל. שם: חברה שעומדת כאילו לקראת שחרור מכבלי המדינה הסובייטית, שמאמינה שהיא צעד לפני התקרבות למערב, לשפע, לחופש המחשבה. ואצלנו, בגדה ההפוכה של הנהר: משבר כלכלי מחריף שמשתלב בסתימת פיות בשם הלאום והביטחון הלאומי.

גם אם ביאלסקי פיתחה יחס אירוני, מעודן, כלפי הפאנק הרוסי, היא למדה ממנו איך להתריס בלי להטיף, לתאר בלי להרצות. אפילו לקראת סופו, כשהמתיחות העלילתית והדרמטית של הרומן מתחילה להתרופף, 'ראינו לילה' יודע שאמנות יכולה לגרום לבני אדם להביט סביבם ולהתחיל לשאול שאלות.

אליס ביאלסקי, ראינו לילה, תירגמה מרוסית יעל טומשוב, הוצאת אפיק

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם טוביה ריבּנר, לקראת מחווה בפסטיבל מטולה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.5.2014

בחדר מקושט בפסלי בודהה מחייכים, יושב המשורר בן ‭90־ה‬ ומצחקק. אם קודם היה רק נדמה לי שטוביה ריבנר, חתן פרס ישראל, מתבדח על דמיון הצלילים בין "מנגל" ל"מנגלה‭,"‬ עכשיו אין מקום לספק. "כמה דיברנו‭,"‬ הוא אומר, "אני הופך לשלד. אתה תגרום לעיזבון שלי להתפרסם יותר מוקדם. העצמות שלי מתאדות‭."‬

ההומור השחור של ריבנר מאיר את הפגישה איתו, שנפתחת בטרמפ שהוא נותן לי על הקלנועית. הוא מאפשר לגעת בישירות בשורה של אסונות ומיתות שפקדו את הקרובים אליו לאורך חייו, והוא מאפשר גם לדבר באופן חופשי על ההתקבלות המאוחרת והסוחפת שלו כמשורר בעשור האחרון, אחרי שנים של מעמד מכובד אבל "בשוליים, בצל‭,"‬ כדבריו.

אחרי שורה של פרסים, ביקורות ומחוות לכבודו – הבאה בתור תתרחש השבוע, במסגרת פסטיבל המשוררים במטולה – ריבנר יכול סוף־סוף להשתלם באמנות האהבה העצמית. "היום אני הגאון התורן‭,"‬ הוא צוחק. "יש לי חצי שנה עד שיעברו לגאון הבא. מה אני אעשה באירוע המחווה לכבודי? אני אשב ואחייך מול משוררים שיקריאו את השירים שלי, הרי אני לא אצליח לשמוע אותם. בבית אני אוכל להקשיב להקלטה.

"המחמאות ותשומת הלב מדגדגים אותי, אבל בגיל 90 הכל גם נראה כמו שטויות. לא פיללתי שאגיע לגיל כזה. אני לא אוכל להיות בודהיסט טוב כי אני לא יכול לחיות בלי להטיל ספק כמוהם, אבל למדתי משהו מהבודהיסטים: רוב הצרות של הבנאדם מגיעות מהאגו שלו. הסינים ידעו את החוכמה: כשבא גל גבוה, תוריד את הראש‭."‬

אין לו כוונה, אומר ריבנר, לפרסם ספר שירה חדש בחייו. מצבור הולך וגדל של שירים, לפי התכנון שלו, יהפוך לספר מהעיזבון. "שיפרסמו את החומרים אחרי שאני אמות. למה? קודם כל, אחרי שקראתי לספר האחרון 'אחרונים', זאת בעיה לפרסם קובץ נוסף, לא? גם היה ב'אחרונים' איזה כיוון אופטימי, מסכם – שבינתיים אני לא רוצה לקלקל לקורא. אבל בעיקר, אני כותב עכשיו כמעט כל יום, דבר שאף פעם לא קרה לי. ממש כמו תרנגולת טובה. אם כי לא תמיד אני מטיל ביצי זהב. לא היה לי דבר כזה מעולם. כמו מבול. כמו להבה אחרונה".

המבול הזה קשור לתחושה שהזמן אוזל?
"אין לי הרגשה שאני בקרוב עומד למות, אבל ייתכן שכן. בגיל הזה, זה עניין של מה בכך. אני כותב – משמע אני קיים. הכתיבה לא נותנת לי מנוח. עוד ועוד גרסאות עד שהשיר בסדר. עד אז אני לא יכול לישון. ולא שאני כזה קפדן. המשורר דן פגיס, למשל, שהיה ידיד נפש שלי, לא היה מפרסם שיר אם הוא לא היה מושלם לגמרי. אני, לעומת זאת, פירסמתי גם שירים שהיו חלשים בעיניי, מפני שהם היו נחוצים למבנה הכללי של הספר. והיום פשוט לא אכפת לי: שהשירים יהיו רעים או טובים. אנשים יקבלו מהם מה שיקבלו".

 

החיבוק שריבנר, "הגאון התורן‭,"‬ מקבל מהממסד הספרותי בארץ ומהקוראים ספק מסיט הצידה עניינים אחרים בביוגרפיה שלו, ספק מאחד אותם לכדי דמות אחת. מתרגם, חוקר ספרות ומרצה בעברו, שהיה מקורב ליוצרי ספרות גדולים, בעברית ובגרמנית. העורך של יצירת לאה גולדברג אחרי מותה, ופרשן מרכזי של יצירתה. צלם, שהציג ופירסם את צילומיו. במשך שנים היה שמור לריבנר מקום כ"משורר שואה" – בין היתר בזכות השיר 'באוויר שאיננו' שמלמדים בבתי הספר, שבו הוא מקפיא לנצח את רגע מותה של אחותו הצעירה באושוויץ. מול אלה ניצב הטון המפויס בקובץ האחרון שפירסם, מין שילוב של טוב לב והומור־גרדומים נינוח. ריבנר מודע היטב לדחף של קוראים ושל מעניקי פרסים להציג אותו ואת שירתו במונחים של שכול והתגברות, לתפוס אותו כנציג של ניצחון היסטורי, אישי ולאומי. העניין הזה מורגש, לדבריו, גם בישראל וגם בגרמניה, שם ההכרה הממסדית בו כמשורר הייתה מוקדמת הרבה יותר. "בטקס של פרס שקיבלתי בגרמניה קראו לי 'בונה גשרים', כמי שכותב בעברית ומתרגם לגרמנית. אמרתי להם שאין לי שום כוונה להיות בונה גשרים. הופכים אותי לאיוב, ואז מבטלים את ה'איוביזציה' הזאת. אבל אני לא רוצה להיות איוב – ולא להיות ההפך ממנו".

ההשוואה בין ריבנר לאיוב כאילו מתבקשת. שנה וכמה חודשים אחרי שהגיע לישראל כנער, הוריו ואחותו, שנשארו בסלובקיה, נרצחו במחנה ההשמדה. אשתו הראשונה נהרגה בתאונת דרכים, שממנה ניצל ריבנר בקושי. בנו הצעיר טס לטיול בדרום אמריקה ונעלם ללא זכר בתחילת שנות ‭.80־ה‬ בתו הבכורה חיה עם משפחתה באיסלנד. בן אחר חי במנזר בודהיסטי בקטמנדו. "שנים אחרי מותם של הוריי ושל אחותי הייתה לי הרגשה שנשארתי בחיים במקרה לחלוטין. במקרה הייתי בשומר הצעיר. במקרה הייתי אחד מחבורה של תשעה צעירים בסלובקיה שעלו לארץ, למרות שהסרטיפיקטים עלו הרבה כסף. במקרה שום אונייה רוסית לא הטביעה אותנו כמו שקרה לאוניות אחרות ששטו כמונו בים השחור. במקרה נשארתי בחיים אחרי התאונה שעברתי עם אשתי הראשונה. הרופאים נתנו לי 24 שעות לחיות. מוות וחיים היו בשיווי משקל אצלי. כל פעם אחת מכפות המאזניים ירדה או עלתה.

"אבל אפשר להגיד שהחיים ניצחו במקרה שלי. אולי זה קשור לגנטיקה. אולי זה באמת משהו יהודי, ההישרדות, הקיום, למרות כל הרדיפות. למרות שאני לא מרגיש את עצמי כל כך יהודי. אתה רואה את הזבוב המציק הזה? לפי בני הבודהיסט, אסור לי להרוג אותו. נו, פיספסתי אותו – הם זריזים, הזבובים. עגנון הרי הרג זבובים תוך כדי בְּרָכה אחרי האוכל. גם להם יש כנראה יצר הישרדות חזק".

בשירים האחרונים שלך מופיע לפעמים דחף לשכוח הכל.
"בסופו של דבר, למרות שכתבתי על עניינים שונים – שירים על נופי הארץ, שירים שמתעסקים באמנות פלסטית – כל היצירה שלי עומדת בסימן אושוויץ. אני מין 'החי על המת' בשירים שלי, כאילו נבנה מהמוות. אני רואה לנגד עיניי תמיד איך המשפחה שלי הלכה. כתבתי שאני מבקש את השכחה, אבל השכחה לא מבקשת אותי. האדם חי מזיכרונו. כל עוד הוא זוכר, הוא אדם, בטח בתרבות היהודית. אבל למרות שאני חי מהזיכרונות שלי, הייתי רוצה להשתחרר מהם. אם הייתי חי בעיר, אולי אושוויץ לא היה דוגר לי ככה בראש. אבל הקיבוץ פוטר אותך מהדאגות שאדם בעיר כנוע להן. לא היו לי הסחות דעת כמו לאדם עירוני.

"בכלל, לשכחה יש יתרונות גדולים. מחקתי למשל מהראש את כל הביוגרפיה האקדמית שלי. למי יש חשק היום לתיאוריה, כשאני יכול עוד לכתוב שירים? אבל אף פעם לא היה לי זיכרון מופלג. שנים לימדתי את 'פאוסט' באוניברסיטה והייתי שוכח את שמות הגיבורים. הנה, אני נזכר שצריך עכשיו לקחת כדור".

איך אתה מסביר את הצד המואר, המפויס, שמופיע בשירים האחרונים שלך?
"תראה סופר כמו אימרה קרטס. הוא, בניגוד אליי, היה באושוויץ. וניצל. הוא אדם שאהב את החיים, שידע לחיות טוב, לאכול טוב. גם אני אוהב את החיים. אני אוהב את אשתי, גלילה. לאכול אף פעם לא אהבתי, ועם התותבות אני אוהב עוד פחות. אבל אני אוהב מוזיקה טובה, סרטים טובים, וגם סרטים קיטשיים. אני יושב מול הטלוויזיה, והתנועה על המרקע עוזרת לי לכתוב. זה לא תמיד היה ככה. היו לי תקופות נוראות של דיכאון. שנתיים אחרי שבאתי לארץ לא יכולתי לישון. הייתי שוכב שעות במיטה עם הפנים אל הקיר. אחרי תאונת הדרכים שעברתי, שכבתי שלושה חודשים כמו מומיה. גם בתחום השירה, כמשורר צעיר הייתי שאפתן, דיכא אותי שלא היה הד לשירים שלי, ודאי בתחילת הדרך".

מה עודד אותך להמשיך?
"אף פעם לא הייתי קיבוצניק לדוגמה, אבל היום אני מבין שאני חייב לקיבוץ את העובדה שאני משורר. בעיר לא הייתי מחזיק מעמד. קודם כל, מבחינת פרנסה. הרי אין לי אפילו תעודת בגרות. גם בתור צלם בטח לא הייתי מצליח לעבוד. הקיבוץ היה גם מכשול בשבילי ככותב – אבל כל אמנות צריכה כנראה מכשול, משהו להתגבר עליו".

החיים היום נעשו קלים יותר מבחינתך?
"הגוף דואג לזה שהחיים לא יהיו קלים יותר. הלב, הגב. לפני כמה ימים פשוט נפלתי במחסן ופצעתי את הראש. יש לי שיר חדש: 'הנורא הוא/ שהנורא הוא/ לא נורא'. אתה שואל אם יש משהו יותר נגיש בשירים המאוחרים שלי? נפתחתי עם הגיל. זה לקח הרבה זמן. אני מסוגל לכתוב שירים על פלאי החיים, על רגעים של אושר. עם הגיל גם באה הפשטות. אחרי שנים, פתאום ההומור שלי בא לידי ביטוי בשירה. נכון שהזקנה מפייסת, הבעד והנגד שקולים זה לזה. מבינים שלצד כל הנוכלים והרוצחים שבעולם – קיים למשל גם מלחין כמו היידן. כשהייתי צעיר, ראיתי מול העיניים בעיקר את הנוכלים והרוצחים. לא שדברים לא מרגיזים אותי, אבל אני יודע שאם אני רוצה לחיות, אני צריך לקבל את הסתירה הבסיסית בממה שאנחנו קוראים לו 'המציאות'. אבל שלא תצא בתחושה לא נכונה – לא הכל פיוס בחיים. הנה אני אקריא לך שני שירים קודרים בתור הוכחה".

 

ריבנר לא מסתדר עם החום הישראלי. אולי בגלל זה בחדר העבודה שלו בקיבוץ מרחביה תלויים צילומים לבנים, מושלגים וכמו מושלגים, שצילם. נראה שההיענות המאוחרת לשיריו קשורה גם ליכולת שלו לשחק במתחים ובאסונות דווקא בקול מדוד ולא מבוהל. ההתעקשות לראות מרכיב של חיים בכל כיליון היא כנראה מצרך מבוקש מול החרדה הפוליטית־כלכלית של החיים בישראל היום.

"הארץ חולת רוח‭,"‬ הוא אומר. "ישראל היא ארץ המולך. לא עובר יום אחד בלי דיווחים על מתים, על רוצחים ונרצחים. אני לא חושב שאי פעם הייתה אצלנו שנאת ערבים כמו היום. ואותה התבהמות מתבטאת גם בתאונות של פגע וברח. אפשר לנשום את האלימות באוויר. הפכנו לעם אלים, כמו שמעולם לא היינו.

"דיברנו על הרצון לשכוח. הייתי שמח למחוק מהראש שלי את המסדרים, את הדגלים, את החצוצרות, את המפגנים והטקסים שאנחנו עורכים היום באושוויץ. זאת השפלה של המתים. ניצול פוליטי מטונף, חסר בושה. רק מילה אחת מתאימה לאושוויץ – שתיקה. ואנחנו עומדים עם הנשק על הכתף. אולי זה מאפשר לאנשים פורקן. אבל מי אמר שצריך פורקן? אתה צריך לחיות עם המועקה הזאת. אושוויץ הוא האסון הגדול של היהודים, של כל האנושות במאה ‭.20־ה‬ אדם שחושב על היותו אדם – צריך להיבהל מאושוויץ, ממה שבני אדם יכולים לעשות. אצלנו הפכו את זה לעסק מדיני, לחגיגת השואה. יום השואה עוד יהפוך לחג של מנגלים, כמו יום העצמאות. כל הפוליטיקה שלנו נובעת מזה – מהסיפור על עם שהיה חסר כוח וחושב היום שהוא מעצמה, שהכל מותר לו".

סיפור החיים שלך לא מלמד שאלימות היא משהו בסיסי, נצחי, באופי האנושי?
"אפשר לומר שזה מוח התנין של האדם. שלא סתם ההומו ספיאנס ניצח את הניאנדרטלים. אבל אני חרד למדינת ישראל כמדינה יהודית. האם היא עדיין יכולה להיות דומה לארץ שהצילה אותי ממוות? אנחנו גומרים את עצמנו – לא האויבים מבחוץ. אני לא סוציאליסט, למרות הרקע שלי בשומר הצעיר ולמרות החיים בקיבוץ. כאמן אני לא יכול להיות בעד שוויון – הרי באמנות יש היררכיה. אבל אני נגד אי־צדק משווע. מה שקורה פה הוא זוועה. יצחק תשובה בונה רב־קומות בתל־אביב על חשבון אנשים בשכונת מצוקה. כמה מיליונים הושקעו אצלנו במאחזים לא חוקיים מטעם המדינה? כמה זמן אפשר לחיות בתרבות כזאת של שקר והעמדת פנים? יש כאן דיכוי של אוכלוסיות שלמות, עניות, רק בגלל מעט אנשים עשירים. הרי בכל מקום בעולם ברור שהשוק הגלובלי פשט את הרגל. רק אצלנו לא מבינים את זה. המדינה הזאת תקרוס לתוך עצמה".

אתה בן ‭.90‬ לא בריא להתרגז כל כך.
"חבל באמת להתרגז, אבל זה מפחיד. דיווחים על ג'יפ משטרתי שזורק אדם ערבי, פצוע קשה, למות באמצע שומקום. התפרצויות באמצע הלילה לבית של משפחה בשטחים, להוציא משם ילד שזרק או לא זרק אבן. אני יודע מה זה ימין קיצוני, ראיתי אותו עולה בסלובקיה. חלוקה לשמאל וימין נראית לי היום פרימיטיבית, אבל לאומנות קיצונית היא סכנת חיים. אין דבר קל יותר מלהסית את ההמון – ממצב נורמלי לעדר קטלני. מספיקה רק דמות כריזמטית שתבעיר את השטח".

אתה מדבר על ניצול פוליטי של זיכרון השואה. הממסד הספרותי, בארץ ובגרמניה, לא "מנצל" את השירים שלך?
"בדיוק שלחתי שיר לכתב העת של אוניברסיטת אריאל. שיר שהוא בעצם נגד ההתנחלויות. מבחינתי יכולים לעשות עם השירים שלי מה שרוצים. התקשר אליי מישהו מעפולה לא מזמן ואמר לי, 'שינית את חיי'. הוא אמר שבשירים שלי יש יכולת לראות את הצד החיובי שבדברים. אין דבר גדול יותר שמישהו יכול לומר למשורר. הרי הנפש האנושית נעשתה אינפנטילית. השפה טכנולוגית, כלכלית, ממוחשבת. אין היום זמן לספרות גדולה, למוזיקה גדולה. כשהרגש לא פעיל – הוא מתנוון. ואם השירים שלי הפעילו את כוחות הנפש של מישהו, גרמו להם להתאמץ – אני יכול לומר שחיי לא היו לשווא".

שרה בן־ראובן, כעץ באפלת היער: על אהבותיה של לאה גולדברג

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.9.2013

לאה גולדברג אהבה לנשוך כתפיים. איך יודעים? קושרים בין דימוי שחוזר בשיריה (צעקה עצורה־נשוכה), מגלים מכתבים ישנים ששלחה לידיד, מראיינים את ילדיו, מצליבים עדויות ביומניה ומגישים על צלחת. בניו של אחד מידידיה – כך מתגלה בספר חדש על המשוררת – "סבורים שנשיכת הכתף הנזכרת בשירים […] מתייחסת להבדלי הגובה בין גולדברג" לאביהם. "כשהלכה לצידו הגיעה רק עד כתפו, שנהנתה כנראה לנשוך".

הגילוי הנשכני הזה הוא משיאי הספר היבשושי שכתבה שרה בן־ראובן על חיי האהבה של גולדברג. ביוגרפיה פולשנית, חטטנית, חסרת מורא, היא עניין נדיר בשוק הספרים הישראלי, ובתרבות שמעדיפה לחבק, להתגעגע, להספיד. אבל לבן־ראובן אין מספיק אומץ (וגם, אם להאשים את גולדברג, מספיק חומר) ללכת בראש מורם בדרך הזו: לתת דרור לדחף של קוראים וכותבים להידחק לחדרי השינה של אנשים מתים ולברוא מתוכם סיפור סנסציוני, מסמר שיער.

'כעץ באפלת היער', למרות הרמז הקודר־מפתה של הכותרת שלו (ציטוט משירי גולדברג), מעדיף להציג את עצמו כמוצר תרבותי, פיוטי, מהוגן, בתוך סיפור על מיניות נשית לא ממומשת, שוגה באשליות. ייסורים של אישה פרטית אחת הופכים כאן מבליל נפשי לנכסי תרבות: "המשוררת לא זכתה בחייה לאהבת אמת, לא זכתה להרות וללדת, אך שירי הזהב שלה מעשירים את חיי קוראיהם עד היום".

33 שנים אחרי פרסום המונוגרפיה המרתקת, החלוצית, של טוביה ריבנר על גולדברג, ואחרי שנחשפה בשנים האחרונות כמעט כל פיסת טקסט שגולדברג כתבה, בן־ראובן מבקשת להציג לקוראים את תולדות חיי האהבה של המשוררת – ועל פניו, לתאר את ההשפעה שלהם על יצירות הספרות שלה. לחשוף את ההתרחשות והאנשים המציאותיים מאחורי מה שנחשב למרכז היצירה של גולדברג: שירי אהבה. הספר הזה הוא תוצר של עידן שלא מאמין בהפרדה בין חיים ציבוריים לחיים פרטיים, בין תקשורת אישית לבין ביטוי ציבורי או אמנותי. באופן דומה, הספר מזגזג בין מסגרות שונות של כתיבה: תחקיר ביוגרפי, ניתוח פסיכולוגי, פרשנות ספרותית. אם להוסיף לאלה את סיפור החיים המסקרן של גולדברג, שהקרובים אליה שמרו אמונים להגנה על פרטיותה גם אחרי מותה, הספר נשמע כמו הרפתקה מובטחת.

11111111111111111
מתוך 'טרטיף'

הצרה היא שבן־ראובן היא כותבת חסרת מעוף. מעבר לכך שהמפגש בין הכתיבה שלה לכתיבה של גולדברג מזכיר מפגש בין רקדן טבעי למגפיים צבאיות, הוא מקשה גם להתייחס ברצינות לקביעות בספר, גם אם הן מתבססות על תחקיר ועל אינטואיציה בריאה ("מקריאה ביומנה של גולדברג מתגלה כי מעולם לא זכתה בנשיקה מנחום לוין, אך הדבר לא הפריע לה להוסיף נשיקה לשיר"). היא אמנם לא הראשונה שמציגה דיוקן סכמטי, פסיכולוגיסטי, של גולדברג, שנכנע בקלות מדי לסיפור הבנאלי על אישה שבורת לב, מנוכרת לאביה, שכותבת שירים  – אבל ניסיונות קודמים כאלה, בספרות ובטלוויזיה, יצרו לפחות רושם של מוצר קצת יותר מקצועי.

רשימת הפניות למאמרים ולספר של בן־ראובן על המשוררת אמנם כבר חקוקה בוויקיפדיה, אבל סיפור חייה של גולדברג עוד מחכה לפרשנות יצירתית, מלאה, אמנותית. עצם העיסוק של גולדברג באהבה רומנטית כדימוי – מחכה עדיין להשתחרר משכבות של קיטש, של המובן מאליו. גולדברג ידעה מראשית דרכה ששירים שכתבו נשים נקראים כווידוי, כיומן, ופחות כמעשה אמנות. השירים שלה לא רק משחקים עם הציפייה הזאת, הם פורצים מתוכה כדי לדבר על הניסיון לאהבה במאה ה־20 – כשאלה רוחנית, דתית, היסטורית. הם שואלים אם האדם המודרני, המפורק, החשדן, יכול לבצע קפיצה מתוך אותה תודעה זרה לעצמה – ולהיפגש עם תודעה אנושית אחרת, מבותרת גם היא.

חלק מהגילויים והסיכומים של בן־ראובן אולי יכולים לעזור לדיון כזה. כרגע, הם מוכיחים בעיקר את כושר השכנוע של גולדברג ככותבת, את כוח הרטוריקה ועולם הדימויים שיצרה. הספר מנסח בצורה נאיבית ושמרנית את הסיפור שגולדברג עיצבה כיוצרת והוגה: את הניסיון להאמין בתפקידן של שירה ושל אהבה ככלי של התעלות, ושל מפגש עם העולם – גם בעידן שאיבד את האמון במושגים המקובלים של שירה ושל אהבה.

אם לרגע מרפים מהסיפור הזה – היומנים של גולדברג, המכתבים שלה ועדויות המקורבים אליה יכולים לצייר גם דמות חיה ונועזת בהרבה מהדיוקן המבאס שבן־ראובן ואחרים ממשיכים לשכפל. הם מגלים אישה שמוכנה להיקשר לאורך חייה לגברים שונים, שלא נבהלת משיברון לב או מאכזבה, שקושרת בין התאהבות לכתיבה ככלי לחשבון נפש, לגילוי עצמי. הם מגלים אדם שמצליח לנסח בצורה שירית וקולעת את העוצמה של משיכה מינית, את הקשר בין מיניות להכרת העולם.

לא צריך להתאמץ כדי לראות את מכלול הדעות הקדומות שמנחה את הספר הזה ("כשאהבה, הייתה נשית יותר וידעה מהם צרכיו של האהוב החולה"). משוררת, לפי הספר, אמורה לחבר הספדים ולסעוד חברים במחלתם. חיי היצר שלה, הנשיות שלה, הכתיבה שלה, אמורים לזרום לכיוון מסוים. הם לא בדיוק שייכים לה. מילא. אבל מה אפשר ללמוד על הבחירה לפתוח ספר שעוסק באהבותיה הנכזבות של אישה אחת, מיוסרת, רדופה – דווקא בהקדשה והודיה לשבט פרטי של צאצאים (בן זוגה של המחברת, ילדים, נכדים ו־14 שמותיהם) "על החיים המאושרים שהענקתם לי"? ברוך שלא עשני משוררת.

שרה בן־ראובן, כעץ באפלת היער: על אהבותיה של לאה גולדברג, הוצאת שוקן

מחשבות בעקבות ימי חול של עינת יקיר

11111111111111111

21.9.2012

בדרך כלל זה סימן. ספר שממשיך לנקוש על המצח, להציק לך – ימים, שבועות, אם שנים אז בכלל – אחרי שקראת אותו, הוא ספר שאפשר לקרוא לו ספר טוב. הרומן האחרון של עינת יקיר ממשיך להטריד אותי שבועות אחרי שקראתי אותו, אבל מסיבות אחרות. 'ימי חול' הוא ספר שנכתב במיומנות וברגישות. נדמה שיש לו מה לומר, ואיך; הוא עונה להגדרות המקובלות של מלאכה ספרותית רצינית. ובכל זאת, הקריאה בו יוצרת רושם עקר, מדכדך. לא העולם הרגשי שהרומן מגבש הוא הבעיה, אלא האופן שבו הוא משווק "ספרות טובה". האופן שבו הוא מאותת "בון־טון ספרותי". כישרון שהיה אמור לעורר אופטימיות, ממחיש את הוויתור על הכוח הבסיסי של ספרות – הכוח להפתיע, לסקרן, להפעיל את הקורא.

יקיר היא סופרת שהתקבלה בהתלהבות מראשית דרכה וסומנה כיורשת של קלאסיקון עברי מודרני. הספר שלה הוא רק משל. אם רוצים, אפשר להתעמק בו כמעט בכל משפט. למעשה, זה מה שהוא מבקש, התבוננות מעמיקה. "קודם היה אבק", נפתח הספר. "אחר כך התבהר קצת. היא הלכה למשוך את התריסים. הילדה זחלה מתחת לשולחן. הם לא הבחינו בה. ופטר פיזר במחיאות כפיים את היונים שנקלעו לחדר". משפטי הפתיחה כאילו צנועים, כאילו תכליתיים – ובה בעת, במעבר מהאבק לבהירות, רומזים אולי למעשה בראשית, למעשה האמנות האלוהי. בהמשך התמונה הקצרה יקיר כאילו רק מונה את החפצים בדירה ישנה ועזובה, ששלושה בני משפחה אחת חוזרים לגור בה, כנראה אחרי שנים. אבל כל פרט זועק ממשמעות וכובד ראש. "היונים פרחו לבסוף מהאשנב הצר של השירותים. האמבטיה העלתה חלודה. הרצפה הייתה מוכתמת בעקבות".

יונים, חלודה, כתמים. אחר כך, אחרי הכניסה למין תיבת נֹח, התמונה עוברת במהירות בין התודעות של שלוש הדמויות – "היא", "הילדה", "פטר" – ובין נקודות התצפית שלהן. היחסים ביניהן עוד לא ברורים. הבלבול ועירוב הפרטים הם אפקט מצוין לפתיחת ספר, לסצנה ראשונה. ודאי במסגרת תיאור של כניסה לדירה טעונה, זרה ומוכרת. מצד שני, האם העבודה הרגישה הזאת משתלמת? למה בעצם צריך להתאמץ? האם יש כאן באמת תעלומה חשובה?

יכול להיות שהרומן של יקיר יתקבע באחד הימים כספר חשוב. כרגע נדמה שהוא תוצר של מנגנון הציות של סופרים ישראלים, בעיקר הצעירים שבהם, למוסכמות כתיבה בנות למעלה ממאה שנה. ציות לתבנית של "ספר שאין בו עלילה בעצם", שרוב הדרמה בו היא פנימית, תודעתית, נפשית. העדפה של ה"איך" על פני ה"מה". באופן משונה, חיי הדמויות אצל יקיר דווקא רוויים דרמה, מאבקים ותפניות. אלא שהדרמה, השינוי הקונקרטי, נוטים שלא להיכנס לסיפור ומוזכרים או מובנים רק בדיעבד ובעקיפין. גם כשסצנות דרמטיות ועימותים נכנסים לזמן ההווה של הספר, לא מצבי הפעולה הם שנשארים בזיכרון – אלא דווקא המקטעים של התבוננות אמנותית, של הזרה. ההתפוצצות נשארת בחוץ: התמורות בחיי הדמויות בדרך כלל נקבעות לפני תחילת הסיפור ולאחריו. התוצאה המתמשכת, הנשורת הרדיואקטיבית, היא העיקר.

111112
דיאן ארבוס, 'ענק יהודי בבית עם הוריו בברונקס'

 

תלונות כאלה חוזרות על עצמן בשנים האחרונות. אסף ענברי כתב לפני עשור על הנטייה של הספרות המקומית לגיבורים נרפים, חסרי יכולת לפעול ולבחור. רועי ארד וכותבים אחרים שמזוהים עם כתב העת 'מעין' יצאו נגד ספרות ואמנות מצטנעת, פצועה, פסיכולוגית, שמדובבת את המשבר האישי.

מסיבות שונות ומגוונות תו התקן לספרות טובה בישראל הוא של ספרות תיאורית, פסיכולוגית, תודעתית. במחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה סיבה טובה להירתע מסיפורים גדולים ועלילות גדולות. לאה גולדברג אחראית לאחד הניסוחים המדויקים ביותר לרתיעה הזאת ולבחירה באלטרנטיבה. על רקע התהפוכות הקודרות באירופה בשנת 38', קל להבין למה גולדברג, אז בת 27, קבעה במסה בשם 'האומץ לחולין', שתפקיד הספרות הוא תפקיד אפרורי וכפוי טובה: להתמקד באוסף הרסיסים שהם תודעתו העצמית של האדם המודרני ותפיסת המציאות שלו – ולחבר את הרסיסים בעבודת נמלים פרוזאית. לעבודת הנמלים, להתמקדות באדם הקטן, במעשים הכאילו־קטנים, במחוות הבלתי מורגשות – לכל אלה היה ערך מובהק ב־38'. התנגדות לתשוקה למנהיג גדול, להבטחה פוליטית חסרת אחריות, לפתרונות גורפים ונחושים לבעיות הקידמה. מול השימוש של תנועות פשיסטיות בסיפור המיתולוגי, בדיבור מיסטי בשם הלאום או הגזע – גולדברג דיברה על יוצר שנוגע בקדוש רק דרך ההתעלמות מהנשגב, דרך החיטוט באזורים חילוניים, יומיומיים.

לעבודת הנמלים הספרותית יש ערך גם היום. למה בכל זאת ההעדפה להתמקד ב"איך" על פני ה"מה" יוצרת לא פעם רושם של קיבעון שמרני? מה מבדיל בין "האומץ לחולין" ל"ימי חול"? אולי הנסיבות, אולי הדגשים. אצל יקיר מורגש הצורך להבליט את המלאכה הספרותית. יותר מדי בקלות אפשר להרגיש את הזוהר – שהוא רק כאילו עקיף – שמוענק אצלה למבט האמנותי, למבט היוצר. פתיחת הספר, למשל, לא מצליחה לשמור על האיפוק הסגנוני עד סופה. "פתאום באה רוח וכמו הקנתה תוקף למעבָר. והוא רכן לשרוך את נעליו והשרוך התפורר לו ביד". כל המאמץ האפור מתנקז בסופו של דבר לדימויים ספרותיים במוצהר. לתנופה סמלית, כמעט מטפיזית, של רוח. לא ממש 'ימי חול'.

השרוך אולי מתפורר, אבל העיניים שמביטות בו מוחנפות, מועצמות, מנציחות את הכוח שלהן למצוא יופי בפרט שולי ומוכר. אצל גולדברג מרגישים קריאת תיגר, אזהרה מפני אחיזת העיניים של כוחות פוליטיים שמדברים בשם עלילות גדולות. אצל יקיר מורגש עונג בסגנון האינסטגרם. צילום יפה של משהו מתקלף, שבמחי לחיצה אחת מופקע מהרגילות שלו. גולדברג מבקשת לחזור ולמצוא את הכוחות הגדולים של האדם הרגיל, האנטי־גיבור, לגלות מחדש את הסגולות שלו כיצור מתבונן. לבנות סיפור חדש. יקיר, נדמה לי, רוצה להתרפק. לסלק את הלכלוך.

 111112
דיאן ארבוס, 'תאומות זהות'

האם הקורא בן המאה ה־21 צריך באמת שמישהו יבהיר לו, יברא מחדש, את הסיפור הנפשי שכרוך במעבר דירה, ברצון לפתוח דף חדש? האם ההתייחסות לרעש שעולה מצינורות חלודים או לטעם המים שיוצאים מהם מפיחה בהם חיים מחודשים? האם עדיין יש צורך בספרות שמלמדת אותנו לאתר את הפיוט של שקית ניילון, שטה כמו מדוזה ברחוב?

אפשר לטעון שזאת רק שאלה של רזולוציה ושל מרחק. מי אמר שעימותים עזים, גירוש, פיטורים או הפיכות חצר הם באמת יותר דרמטיים מברז חלוד? האם המחווה והרמז לא עוצמתיים יותר מהדרמה עצמה? אלה שאלות חשובות. העניין הוא שהסיפור שמבקש להפתיע ולגרות את הקורא בעזרת התרחשות דינמית לא באמת ננטש בפאת השדה. כוחות חזקים ומיומנים עושים בו שימוש אפקטיבי.

הפוליטיקה הישראלית מדברת כמעט בלעדית בשפת הספין. היא משתמשת בדמויות של נבלים, בעלילות גותיות על כוחות קודרים שמסתננים לבית ויש להילחם בהם. ברוח הסיסמה הילדותית והאפקטיווית של 'ציר הרשע' מבית הנשיא בוש, הפוליטיקאי הישראלי מציג סיפורי אבירים ותסריטים על מלחמות בני אור ובני חושך. כל זה עוקף או פשוט מוחק דיון רציונלי על תהליכים היסטוריים, על אינטרסים כלכליים ובריתות פוליטיות, דיון שהמרכז שלו הוא לא־סיפורי.

העיתונות הישראלית, במקרים רבים, מדברת כמעט רק במונחים סיפוריים. הדיבור על "פרשות", על "שחקנים" ועל "טייקונים" – תופס את מקום הדיון על ליקויים בסיסיים, על כשל ארגוני בשיטה, או על ההיחלשות המתמשכת של מוסדות הביקורת והאכיפה. במקביל, תוכניות הריאליטי משתמשות במיומנות בתפקידים ספרותיים סטריאוטיפים – השוטה טוב הלב, היפהפייה המרשעת – במשיכה של הצופה לסיפור מלודרמטי ולהתרחשויות עזות. אנשי הספרות, לעומת זאת, מקדשים את ההתרחקות מהפופולרי. מחמאה חוזרת לספרים היא שהם לא מתחנפים לקורא. אבל לְעַניין, לסקרן, למשוך הם לא כלים של חנופה. הם אולי היעד הבסיסי של סופר, היום יותר מתמיד.

לא הסיפורים הדקים היום הם אלה שלא מסופרים. סיפורים בומבסטיים, גורפים, מסתובבים ברחוב כמו ענקים שקופים – ולא זוכים להתעצב לצורה של סיפור חזק ואפקטיבי. סחורות של בני אדם מוטסות ומטולטלות על פני הגלובוס – סיפור שונה מהסיפור על 'מסתננים' שזוממים לפגוע ברוב היהודי בישראל. עובדים צעירים בהמוניהם מכלים שנים בתעשייה של שירות לקוחות ושירות טלפוני – שוקעים בעוני שכאילו אין לו הסבר. במקום לקבל משכורת ראויה – הם ניזונים מסיפורים על הסיכוי להתקדם ולפרוץ, במיתולוגיות על אמביציה, על השתייכות למשפחה גדולה, כלכלית.

אבל סופרים מוכשרים עדיין מנסים להמציא את הגלגל הפסיכולוגי מחדש, לחשוף את הנימים הדקים בחדר הפרטי ובחיק המשפחה. הם מייצרים קורא רגיש, כאילו מודע לעצמו, דרוך לסימנים של יופי כאילו מוסתר. למה נדמה שמרוב התבוננות רגישה בפרטים, קורא כזה מְפתח עיוורון לעולם שמסביבו? האם הוא יודע לקרוא את המהלכים העזים והסוחפים, את המניפולציות שמפעילים עליו הפוליטיקאי, העיתונאי, הפרסומאי? האם הוא מצליח לפתח תודעה עצמאית?

דווקא אמני הסיפור מוציאים מארגז הכלים שלהם את הכלי הבסיסי של סיפור המעשה, של שינוי חד והתמודדות. מוציאים או מטשטשים אותו. הם נכנעים לחלוקה המלאכותית בין בידור לאמנות רצינית – ואגב כך שוכחים או משכיחים את העובדה שגדולי הספרות המודרניסטית ידעו לא רק לפרוש את הנפתולים הדקים של הזיכרון, התודעה והחרדה האנושיים – אלא גם להבעית, להפתיע, להצחיק. קפקא ויצוריו המוזרים יכולים לפרנס ספרי קומיקס ולא רק סמינרים באקדמיה. המינגוויי לא רק רמז בשתיקה לתהליכי הנפש המורכבים של גיבוריו – הוא גם מיקם את חלקם בסיטואציות קיצוניות ומורטות עצבים.

11111111111111111
מרילין מונרו קוראת את 'יוליסס'

 

החדשות הטובות הן שאפשר להרגיש שינוי. ספרות המסע, ספרות המתח והמלודרמה חודרות למיינסטרים הספרותי בישראל. דמויות מעמיסות על גבן את ספת הפסיכולוג ויוצאות למרחב. מפתחות חוש הומור. 'אל מקום שהרוח הולך', הרומן האחרון של חיים באר, הוא דוגמה טובה לזרם מתחזק של סופרים שמוכנים לבחון מחדש את הקשר בין סופר, קורא, מציאות ועלילה. בסיפור על צדיק חסידי שבורח מתככי החצר שלו ויוצא למסע פלאי בטיבט – באר שחרר את עצמו ואת הקוראים משורה של תכתיבים קבועים ברומן הישראלי המסורתי, וזאת בלי לעבור מהמים העמוקים לרדודים. מאחורי הנוסח הקל של סיפור ההרפתקאות מסתתר סיפור רציני לחלוטין על אדם שאיבד את שמחת החיים שלו, שהתנתק ממקורותיו הרוחניים. במקביל לסיפור אהבה משועשע, תכליתי ולא לגמרי משכנע, ממשיך באר להתכתב עם מקורות הספרות העברית החדשה, בלי להעיק על הקורא ולהכביד על הקריאה. באיגוף אחרון, אחרי המסע המופלא והמיסטי, חוזר הרומן בסופו לקרקע ריאליסטית וממחיש את הפוליטיקה ומאבק האינטרסים החילוני לחלוטין בחצרו של האדמו"ר. אחרי שנים של התבוננות רגישה, של אימון עיניים מול טיח מתקלף וצינורות חלודים, גם הָרֶגל חוזרת ללמוד משהו על נפש האדם.

ימי חול, עינת יקיר, הוצאת כתר

צרויה שלו, שארית החיים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.4.2011

האם כרטיס האשראי של צרויה שלו ייבלע אי פעם בכספומט? האם יש דבר כמו משיכת יתר ספרותית, אובר־דרפאט של חומר מילולי, של דימויים, של השתקפויות? מכל השמות שבעולם, 'שארית החיים' הוא השם שבחרה שלו לרומן החמישי שלה – רומן רעבתני עד כדי בולימיה, שמתמרד נגד עצם הרעיון של הסתפקות במועט, של התכלות הגוף. לא פלא שהספר כולל תיאור של אצבעות נתחבות לפתח הלוע ופוצעות את הענבל. לטוב ולרע, זאת המוזיקה של שלו – פעמון של בשר שלא מפסיק לצלצל.

'שארית החיים' הוא גם שם מחזור שירים של לאה גולדברג, שנכתב סמוך למותה. המרירות הנזירית שהפגינה שם גולדברג לא תמצא את מקומה כאן. יש לרומן הזה עלילה וגיבורים ונושא – אבל הגיבור האמיתי הוא יצור ששמו 'עוד' שנלחם בחייל ושמו 'די'. על שני אלו מולבשים שלושה סיפורים. הראשי בהם שייך לדינה, מרצה להיסטוריה בת 45, שהמגע שלה עם העולם הולך ונעשה קהה. הקריירה מדשדשת, בעלה מסור מדי לעבודתו, ובתה לתפקיד הטינאייג'רית המתנכרת. אחרי שאמה מתאשפזת בבית חולים, משתלט על דינה זיכרון של תינוק, אחיה התאום של בתה, שמעולם לא נולד. היא מתחילה לתפוס את חייה כסיפור על אמהות ואהבה מוחמצות, ובחשבון נפש פנימי ומתפתל מעמידה לדין את הקשרים עם הקרובים אליה.

שני הסיפורים המקבילים, של אחיה ושל אמה, משלימים את התביעה הזאת לפריון. האמא, בדמדומים על סף המוות, הוזה את הילדות היפה והקשוחה שלה כבת הראשונה של קיבוץ ליד אגם החולה. הבן־האח מתמודד עם כרס מתפתחת ועם תוצר הפשרות שעשה לאורך חייו: נישואים חמוצים, ילדים אומללים, שחיקת מעמדו כעורך דין שמייצג בדואים שזכויותיהם נפגעו.

למרות הביוגרפיה המעניינת של כל אחד מהם – שלושת הגיבורים מדברים בעצם בקול אחד. קול קדומים רומנטי שנקבר תחת אבק היומיום, אבל מתפרץ בעקבות מחלת האם ותובע לצאת למסע צלב, לגעת במשהו מוחלט שהחיים הבורגניים מלמדים לוותר עליו. הקול הזה מקבל אינספור שמות ואפיונים ברומן: נשמה, נפש, אהבה, דיבוק. בדרך כלל הוא מדומה לרוח רפאים – של ילד שלא נולד, של אהבה שפוספסה, של יצירת מופת לא כתובה. לדמויות המשנה, נציגי ההיגיון כביכול, יש שמות אחרים לפרץ הזה. את האגדות שיוצרת הסבתא כילדה, למשל, אביה מנסה לגרש בעזרת חינוך ספרטני. הקרובים לדינה, בתורם, מאבחנים אצלה "משבר גיל המעבר" ו"בעיות הורמונליות", כשהיא מחליטה לנסות לאמץ ילד למרות התנגדות המשפחה.

המסע של הגיבורה לאמץ ילד הופך למלחמה נגד ערכי המעמד הבינוני־משכיל שאליו היא שייכת – נגד העיקרון של רגליים על הקרקע והסתפקות בביטחון משפחתי. שלו יודעת לתקוף את הנושא, בין היתר באמצעות שימוש בחומרים אישיים. בשנה שעברה פירסם בעלה, הסופר איל מגד, מעין יומן פילוסופי על אימוץ ילד זר באמצע החיים. בניגוד למגד, שלו מעצבת את תולדות מעשה האימוץ – צעד שהוא חלק מרשת כוחות בירוקרטיים, משפטיים וכלכליים – על גבול המלודרמה והמעשייה.

בהקשר הזה, שלו היא הקול הבולט בזרם של סופרים משנות ה־90 שיצאו למלחמה בשלטון הריאליזם בספרות העברית וביקשו לפוצץ אותו בכלי הרומן הרומנטי; מה שנחשב למוגזם, יפה מדי, קיטשי, רגשני – הפך אצלה לחומר אמנותי. מאז הפכה לסופרת נמכרת־מתורגמת־משווקת, והיום נדמה שהפרויקט של הספרות שלה הוא שניצח. האדם הישראלי הממוצע – כלומר זה שמופיע בתוכניות ריאליטי או צופה בהן – הפנים היטב את כללי המלודרמה. התביעה לרגש ולהתרגש, הדיבור הפסיכולוגי, הבחינה העצמית המתמשכת – כולם הפכו ללחם חוק בטלוויזיה.

 אלא ששלו הולכת ברומן הזה צעד קדימה. מעשה האימוץ, הפנטזיה של אמהות כל־יכולה, מוצג כאן כמאבק בכוחות מדכאים של רציונליות וחוש מידה. ובאמת, שלו היא עדיין אחת מהסופרים הבודדים שמוכנים לתאר בעברית ובלי הסוואות, למשל, השתוקקות של אם לבת במונחים גופניים וארוטיים. או לתאר את דמות האח המבוגר על סף ריגוש מיני בזמן שאמו הגוססת מנסה לחנוק אותו. 'שארית החיים' מוקדש לרצון לשקוע בביצה הזאת, במרק של דחפים אדיפליים, בהתפלשות נרקיסית חסרת בושה.

מצד אחד, יש משהו מרשים ועוצמתי בשאיפה של הספר ושל הדמויות לגעת בטוטאלי. מצד שני, הדחף הזה להכיל ולייצר את הכל, להימצא במצב בלתי פוסק של לידה – גם כנושא וגם כטכניקת כתיבה – חושף מגבלה בסיסית אצל שלו: אומץ לב שלא באמת חוצה את גבולות המותר, פריקת עול שבעצם משתוקקת לשליטה ולסדר. ההתרחשות אף פעם לא תזעזע או תגעיל. השפה תמיד מתפייטת, עשירה, חפה מגמגומים. גם המודעות העצמית לפאתוס לא תהפוך אף פעם להומור, לרגע נינוח, לשמץ קלילות. להפך: הקורא רק מתבקש לטבוע בבריכת הקטיפה, בעוד ועוד קפלים: כל התרחשות תמיד תשקף רגע מילדות הדמויות, כל לידה היא תאומה של אובדן או התייתמות. כלב לא יעבור בסצינה מבלי ששלו תקביל אותו לאחת הדמויות. אם יש הריון בספר הזה, הוא זה שבו האני יולד את עצמו, בולע, מפריש ומקיא.

צרויה שלו, שארית החיים, הוצאת כתר

לאה גולדברג, אבדות: רומן גנוז

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.2.2010

השאלה, בסופו של דבר, היא אם יש טעם בפגישה עם אנשים אהובים בשעתם הלא זוהרת. אם אנחנו רוצים לראות אותם כשהם לבד בחדר, עושים פרצופים מול המראה. תוכניות כמו 'האח הגדול' מוכיחות שאנחנו רוצים גם רוצים, כמו גם הגיחה של רומן גנוז מאת לאה גולדברג לרשימות רבי המכר.

נדמה שיש קשר בין הדברים. בשנים האחרונות, עם ההתעניינות הגוברת בגולדברג כיוצרת וכדמות היסטורית, הוצאת ספריית פועלים מעלה לפני השטח יצירות פרוזה נשכחות או גנוזות שמציגות את המשוררת באור חדש: שני הרומנים שלה, סיפוריה הקצרים, יומניה ואפילו ספר פעוטות שמעולם לא נועד לפרסום. לעיתים נלווה להוצאה המחודשת הזאת (למשל במקרה של הרומן 'מכתבים מנסיעה מדומה', שגולדברג התכחשה לו בבגרותה) דיון רפה על הזכות לפרסם חומרים שהיוצר עצמו ביקש להשכיח. אבל הזכות לפרטיות היא ערך דל־השפעה בדיון התקשורתי והתרבותי היום.

העניין הזה חריף במיוחד במקרה של גולדברג, שמצטיירת בפי מכריה וחוקריה כדמות פרטית במיוחד בחייה האישיים, וכמבקרת חמורה של יצירתה. 'מוקדם ומאוחר', קובץ שירים שגולדברג ערכה והתפרסם ב־1959, הוא דוגמה בולטת לצנזורה האישית של גולדברג, במיוחד ביחס לשיריה המוקדמים. "מחר אני אמות," כתבה גולדברג בהתרסה נכנעת בימיה האחרונים, והמשיכה: "מחר יהיה הכל/ לכם ושלכם./ מחר אתם צודקים/ בכל אשר תאמרו".

האם הפרסום של הרומן 'אבדות' היה מוצדק? התשובה הברורה מראש היא כן. גולדברג היא יוצרת חשובה ואהובה שמקבלת עם הזמן מעמד של משוררת לאומית – בניגוד אירוני לנטייה שלה להתרחק מדיבור בלשון רבים – ויש חשיבות רבה לחוליה החסרה הזאת בכתביה: הנסיונות הבוגרים הראשונים שלה בתחום הפרוזה, במיוחד כאלה שמתבססים על חייה כסטודנטית צעירה בגרמניה של שנות ה־30, רגעים לפני שעלתה לארץ ישראל. במילים אחרות, שום הוצאה לא הייתה מוותרת על פרסום הרומן הגנוז של נבוקוב שראה אור לאחרונה, שלא לדבר על האוצרות שסלינג'ר השאיר אחריו.

לגולדברג עצמה, לעומת זאת, הייתה תשובה אחרת לגמרי לשאלת פרסום היצירה הזאת. היא אמנם השקיעה בה מאמץ רב, ואף פירסמה חלקים ממנה בעיתונות, אבל את ה'אבדות' שלה היא השאירה בסל האבדות של ההיסטוריה, כמצבור טקסטים שלא עברו גיבוש ועריכה סופיים ולא הפכו ליצירה של ממש. מה שלא מפתיע לאור היחסים המתוחים וחסרי הנחת שקיימה גולדברג עם יצירות הפרוזה והתיאטרון שלה.

אז מה אפשר להפיק מהקריאה ב'אבדות?' הרושם הראשוני דומה מאוד לצפייה בדי.וי.די מיוחד עם תוספות: הפתעה, עניין, חיבה – אבל לא הרבה חידוש. במרכז הרומן עומדת דמות כמעט ארכיטיפית במונחי היצירה של גולדברג: גבר יוצר, שתקן ודון קישוטי, נציג עולם ישן של ערכים ואסתטיקה שמקבלים פנים לא רלוונטיות בתקופתו. מין מלך גולה שאופיו האצילי מהול בשמץ לא מוסתר של גיחוך. כאלה הם, למשל, הרוזן לשעבר זאברודסקי, גיבור המחזה 'בעלת הארמון', או אלברט ארין, מושא אהבתה של גיבורת הרומן 'והוא האור'.

כזה הוא אלחנן קרון, גיבור 'אבדות', משורר למשוררים ומזרחן שחוקר את הזיקה בין ספרות המיסטיקה ביהדות ובאסלאם; יליד רוסיה, חניך גרמניה וציוני ספקן שעלה לארץ ישראל. הרומן מתרכז במסדרונות הנסערים של האקדמיה הברלינאית ובחוגי הבוהמה המקומית בימי עליית הנאצים לשלטון. קרון, שאמור לסיים את מחקרו בגרמניה ולשוב לארץ ישראל, מאבד את כתב היד של שירו הטוב ביותר ומסתחרר בין אהבתן של נשים שונות ומשונות – בנוסח מסורת הרומנים הווינאיים הפרוידיאניים שדעכה כנראה כבר בעשור שקדם ל'אבדות'.

1
Karl Mediz, 'מלאך אדום'

 

זו אולי היצירה הדקדנטית שגולדברג כתבה. העירוב של שאלות גזע וארוטיקה, האהבות הסמליות לנשים סמליות, קטעי ההזיה והחידה הפסיכולוגית, העימותים עם דמויות אב ואם, השיטוטים ברחובות והדימויים המיניים־חלומיים המתפתלים כמוהם ("מיד פרצו הפנסים וככלבים עליזים […] ניסו לנשוך את פטמות שדיהם של ניצני התרזות הרכות"). בקיצור, כל מה שגולדברג נאבקה להשתחרר ממנו בהמשך דרכה כיוצרת, מבחינה אידיאולוגית וסגנונית.

הניסיון הספרותי הלא מגובש הזה הוא גן עדן לחוקרים. עושה רושם שגולדברג מעולם לא נגעה בצורה כל כך מפורשת בשאלות של פוליטיקה, זהות יהודית, רליגיוזיות ומיניות. אפשר לשער שהעיסוק הגלוי הזה הוא אחת הסיבות ש'אבדות' לא הפך ליצירה של ממש. עם זאת, אוהבי השירה של גולדברג יזהו כאן מיד את הדימויים והניסוחים הבסיסיים במילון של שיריה המוקדמים: 'מסתלחת', 'אביב', 'אישה זקנה בת 21'. אפילו ההזיה של גיבור הרומן, שבה הוא נותר בקרון נייח, מנותק מרכבת, הוא גילוי סיוטי ומפתיע של אחד הדימויים המרכזיים ב'המפוזר מכפר אז"ר'.

אבל החלק המעניין ברומן הוא המודעות המתמדת של כל הדמויות לכך שהן משחקות תפקיד שאבד עליו הכלח, כמו אותו שיר אבוד; לפרודיה העייפה של פרודיה שהן מגלמות. "הוא ליטף את ידה", כותבת גולדברג, "ואחר מחה במטפחתו את דמעותיה. 'לעולם אל תגידי 'לעולם'". הדיבור ה'מת' הזה, עושה רושם, הוא ביטוי למותה של תרבות. 'אבדות', לפיכך, מתגלה לא רק כניסיון של גולדברג הצעירה לעצב רומן מודרניסטי, אלא גם כניסיון של הדמויות השונות למצוא את כלי התקשורת שיהלום את אובדנן. מסיבה זאת מצטופפים ברומן הזה ז'אנרים שונים – ממסות ספרותיות בזעיר אנפין, דרך דיאלוג כאילו אפלטוני בין מורה לתלמידו וכלה במעשייה אמנותית על ימי מלחמת העולם הראשונה, ואפילו קווים של רומן בלשי.

התערובת הזאת לא הופכת לתרכובת של ממש, בין היתר בגלל הפאתוס שכרוך בפרידה הטרייה מהעולם הישן ובגלל החרדה מפני המלחמה העומדת בפתח. גולדברג מנסה לאזן את אלו בעזרת סרקזם, אבל התוצאה לא פעם מזכירה את הפוזה של נערים שמעשנים סיגריות מהמגירה של אמא. למעשה, כל הדמויות המרכזיות ברומן הזה נגועות באצילות פיוטית שמונעת מהן מלהפוך לדמויות של רומן. גם נקודות התורפה שלהן לא מסוגלות להפוך לכיעור אמיתי.

בהמשך דרכה למדה גולדברג להשתלט על הטכניקה הרצויה בהקשר הזה לה ולהימנע מכיסוי העירום והכיעור באסוציאציות ספרותיות יפות מדי. את שיאי הניסיון הזה בפרוזה אפשר למצוא בעיניי ב'פגישה עם משורר', ספר הזכרונות הנזירי של גולדברג על המשורר אברהם בן יצחק. ואם כבר הצצה למעבדה סודית, יומני גולדברג מספקים הדגמה מאלפת לאופן שבו אדם מדבר עם עצמו, בלי להפריד בין החיים לאמנות.

לאה גולדברג, אבדות, הוצאת פועלים