תפסי אותו בפוסי / על פריון נשי כמטפורה עכשווית בפרוזה הישראלית וכשדה קרב פוליטי ואמנותי

זה כנראה לא היה הצעד הכי חכם מבחינת תזמון ויחסי ציבור. בראיון לכבוד ספרו הלפני אחרון מ-2014, 'ניצבת', בחר א"ב יהושע להעמיד סימני שאלה סביב הבחירה של נשים כמו גיבורת הרומן שלא להפוך לאם. לחיות את חייהן ללא ילדים. בעשור שמסמן גל פמיניסטי חדש, תזוזה חברתית ומשפטית ביחס לזכויות נשים, צריך כנראה ללכת על הכל או כלום. הנשיא טראמפ, נער הפוסטר הקשיש של הפוליטיקה המיזוגינית בעידן הנוכחי, הביס את הילרי קלינטון למרות או אולי בגלל הקלטות שבהן תיאר את המתכון האגריסיבי שלו למגע עם נשים. מי יודע. אולי ההד התקשורתי, הפולמוס סביבו, הועיל לטראמפ להצטייר בעיני ציבור מסוים כמנהיג מהזן הישן, שמשתין בקשת על קוד ליברלי מתחסד. אכן, גם כשלא מקליטים אותו בסתר, הנשיא האמריקאי רוכב על ההתנגדות להפלות ומוצא דרכים נוספות, משפטיות ותקשורתיות, להגביל את השליטה החוקית והציבורית של נשים על גופן.

מהצד השני של הזירה, דימויים של פריון נשי ואימהות, כמצב פוליטי וכנושא יצירתי, הם תופעה הולכת ומתבלטת בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה. גם אצלנו וגם מעבר לים. הרטוריקה של שנאת נשים מבית טראמפ, כמו ההסתה נגד הומואים בסגנון פוטין או הייבוא המסוכן של 'טיפולי המרה' לנערים הומואים, היישר לישראל מאמריקה האוונגליסטית – מקבלות מענה. גם בתחום הספרות האמנותית וגם בהקשרים של תרבות פופולרית. למשל, בסדרת הטלוויזיה 'סיפורה של שפחה', שמתארת, על בסיס הרומן מאת מרגרט אטווד, עולם עתידני מסויט שבמרכזו השעבוד השיטתי של נשים בהתאם למידת הפריון שלהן. המרה של שיטת העבדים האמריקאית להקשר נשי ומיני.

אני מתנצל: זאת צורת דיבור מאוד לא מגניבה להתייחס לתופעה שיש לה צדדים מסקרנים ומרשימים. גם אצלנו וגם מעבר לים. גם בתחום הספרות האמנותית, וגם בהקשרים של תרבות פופולרית. אם הסלוגן האמיתי של טראמפ, בדיעבד, היה 'תפוס אותה בפוסי' – זמרת ומוזיקאית כמו ג'אנל מונה עוררה לפני כשנה רעש חיובי כשפרסמה את 'PYNK', שיר הלל לכל מה שמייצגת הווגינה, מלווה בקליפ שכולו אסתטיקה ורודה בהתאם.

במובן הזה, אפשר לומר שיהושע הקדים את זמנו. בשנים שאחרי פרסום 'ניצבת', ודאי בשנתיים האחרונות, ראו אור שורה של ספרי פרוזה שהעלילה, עיצוב הדמויות, החומרים הראשיים בהם סובבים סביב הנושא של הריון, לידה וחיים בלעדיהם. ספרים שהגיבורים המטפוריים שלהם הם הפריון הנשי, הרחם וכל מה שסביבו. גיבורת הרומן של יהושע היא מוזיקאית קלאסית בתחילת שנות ה-40 לחייה, שהחליטה מזמן שלא ללדת. אחד הדימויים הזכירים מהספר הוא דירה ישנה שבה הגיבורה נאלצת להתגורר כשהיא חוזרת לביקור כפוי בישראל, דירה שאליה מתגנבים שני ילדים חרדים כדי לצפות בטלוויזיה. רק נדמה לי או שמבצבצת כאן מטפורה ברוח המירוץ לעבר הביצית? בכל אופן, ההכרזות הגינקולוגיות של יהושע באותו ראיון אמנם סימנו אותו כנציג של דור סופרים מיושן ומנותק, אבל אפשר למצוא בעולם הדימויים של הספר הד לניסיונה המתמיד של הגיבורה להדוף פלישות ממשיות וסמליות לחייה, את השאלות וההטפות המתמשכות סביב השעון הביולוגי, שהגיבורה סופגת מרגע שהיא נוחתת בארץ. ואולי גם להדוף את הניסיון של הסופר עצמו להפיק משמעות מהמסתורין הלכאורה בלתי נתפס של חיים ללא ילדים.

PYNK

 

נזכרתי ברומן הזה של יהושע כשקראתי לאחרונה שני ספרי ביכורים מעניינים ומקוריים שמתרכזים בדיוק בנקודה הזאת. אבל הפעם, מאחר שסופרות כתבו אותם, אפשר לראות איך הן תובעות בעלות על הדימויים של פריון נשי והופכות אותן למטפורה לכוח היצירתי והאמנותי שלהן. כלי להתייצבות דרמטית, מפעילה, מול הקוראים.

'אישה נחה', רומן הביכורים של מעין גולדמן, הולך ומתגלה, ככל שמתקדמים בקריאה, כספר שסובב סביב הדימויים של הריון והפלה. האישה הנחה של גולדמן היא מי שהולכת ושובתת מכל פעילות ביתית, מקצועית, זוגית. במאית היא כבר לא תהיה, ימיה כהבטחה קולנועית רחוקים. לאורך הרומן היא הופכת מיצרנית של תכנים בטלוויזיה למעין בטטת כורסה. לצופה ספק מזועזעת ספק מרותקת בהתרפטות שלה עצמה. אישה שמגדירה את עצמה מול העולם כאדם שלא ייכנע להורות. "הגוף שלי לא בנוי להריון", היא מעידה, אבל כשאחותה הצעירה ממנה נכנסת להריון לא רצוי, היא מדמיינת את עצמה הופכת לאם חלקית, אם ללא הריון, מה שיזכה אותה במעמד רשמי של מבוגר ובכל ההטבות הנלווות: "ההורים יתנו לנו את הדירה באופן פורמלי, ושלושתנו נגור בה, כלומר ליטל ואני, והתינוקת".

כמו אצל יהושע, ההריון מקושר כאן לבעלות על נכס. אצל יהושע הדירה היא עול, חובה שמכריחה את הגיבורה לעזוב את חייה בהולנד ולחזור לביקור מולדת. אצל גולדמן ההיריון הולך ומצטייר כנכס. מניה או אופציה, אפשר לומר, שתוקפה עומד להתפוגג מבחינה ביולוגית. משימה שהגיבורה כופרת בה בכזאת עוצמה, שהיא מתחילה לקבל חיים דמיוניים משל עצמה. עד שהיא נכנסת להריון, בפועל. את הריון הממשי היא מתארת כהזיה או כבדיחה שחורה ועצובה. כאילו א"ב יהושע כתב אותה, ההריון מוצג כאן כמי שמעצים את ההתנכרות של הגיבורה ביחס לקרובים אליה, כהד לניכור הדו-משמעי כלפי הגוף שלה, כלפי הפוטנציאל להפוך לאמא.

הילד, בשלב הזה בספר, הוא מה שיאלץ אותה להפוך לאישה עובדת במפעל האימהי, לעזוב את המצב הקיומי האסתטי, הצרכני. אמנם גולדמן וגם הגיבורה שלה עושות כמיטב יכולתן לגרום לנו לסלוד ממה שנראה כמו ייסורים שטחיים ופריבילגיים של ילדת שמנת – אבל הרומן מצליח להמחיש רגש עצבות, חידלון וחוסר יכולת או סירוב להחליט, להתמסר, לעבור מתחום הפוטנציאל לממשות, שהולך ומתחזק ככל שהיחס כלפי ההיריון כגאולה, כפיתרון או כמצב חירום הולך ונעשה מבולבל, סותר ומעליב יותר.

את ספרה הראשון של ליאת אלקיים, 'הלילה עוד צעיר', קראתי כמין המשך, או תמונת תשליל, של 'אישה נחה' – למרות ההבדלים המשמעותיים מבחינת סגנון ואפילו קהל יעד. גולדמן משתמשת בדימוי עכשווי של ניוון, דקדנס, חסר כל זוהר או שיק ביחס לשירה דקדנטית של סוף המאה ה-19. העוני אינו עוני, הביבים הם דירה יפה וממוזגת בתל-אביב. אלקיים, לעומת זאת, משתמשת במרץ, בקצביות, במסגרת שקרובה לפעמים למופע סטנד-אפ עקיף מול הקוראים. החלק הבולט בספרה מתאר את הגיבורה מתאוששת במחלקת יולדות, אחרי לידה מוקדמת. התינוקת, הפגה, צריכה להיכנס למצב יציב ונורמלי. ובעוצמה הרבה יותר גבוהה ממנה – האמא הטרייה נכנסת למצב הישרדותי.

שני הספרים משתמשים במסגרת עלילה או בטיפוס ספרותי שיש לו הקשרים כמעט קלאסיים. אלקיים מתארת את הסיטואציה כמין מחנה טירונות ישראלי. האחיות התכליתיות, האימהות המותשות הכפופות להיגיון של 'מכונת היונקים', כמו שנקרא הפרק הזה בספר – יכולות להיראות כמו גלגולים רפואיים ונשיים של מחנות צבאיים בפרוזה הישראלית. התיאורים המצחיקים ומעוררי ההתכווצות של הגיבורה מנסה להשתמש לראשונה במכונה לשאיבת חלב מזכירים גירסה מהופכת של צ'ארלי צ'פלין ב'זמנים מודרניים'. עובד בבית חרושת יושב בתוך מכונת האכלה אוטומטית. סימולציית האכלה שהופכת תוך שניות למכונה של חבטות והשפלות.

ספרה של גולדמן, לעומת זאת, יכול להזכיר את הרומן 'אובלמוב' מאמצע המאה ה-19, שלפני שבע  שנים זכה לתרגום עברי חדש והוא אחת הדוגמאות הידועות ביותר לגיבור ספרותי שבקושי ובמאמץ רב מסוגל להתרומם מהספה. לבצע פעולה ממשית, פיזיקלית. בן אצילים מרושש, בדומה לצפונבונית של גולדמן, שנולד אחרי שנות הזוהר של המעמד שאליו הוא שייך, בעידן שהכשרונות שלו (בעיניו, לפחות) יכלו להתבטא ולקבל הכרה. כבר במסגרת הרומן, הדמויות מדברות על אובלומוביות כמהות, כפילוסופיית חיים: חוסר מעש מוחלט, סירוב עקרוני לנקוף אצבע, להיכנע למירוץ החיים.

גונצ'רוב תיאר את הגיבור שלו כאילו מבחוץ, בעזרת דמות-מספר אמפתי ולא באמת נשכני. מספּר שאולי אפילו מעריץ את הבטלנות הפיוטית של הדמות שהוא מתאר, את המרד הרופס של אובלומוב. הגיבורה של גולדמן לעומת זאת מדברת על עצמה בגוף ראשון, אבל מדמיינת את חייה כאילו מישהו מצלם אותם. כאילו היא עצמה ניצבת מאחורי המצלמה, ולא מצחינה על הספה.  "השמיכה פרושה מעליי אלכסונית, משאירה כתף אחת בחוץ. באור הדק שחודר מהתריס העקום היא נראית לי חלקה כזו, יפה. הייתה יכולה להיות כתף של אישה צעירה ממני. מתוך הכתף צומחת זרוע ארוכה ומתוכה צומח אייפון". הגיבורה מזהה את עצמה "משתקפת בבוהק העץ" של רהיט בחדר השינה, "ואת עצמי, טבועה כולי בכריות, כמו מין מארי אנטואנט ירקרקה ואזובית, עור של אישה שנשכחה בחוץ בגשם ובשמש". במקום לדבר, לתפקד, לנסות לפטור עניינים – הגיבורה מתארת את עצמה בוהה ברהיט. כאילו היתה חלק ממנו. במובן אחר, היא מתארת אישה בוגרת הולכת והופכת לתינוק. הנה דוגמה מהספר, שמתארת את הגיבורה אחרי סקס לא רצוי ולא כפוי. "תן לה וניל", כתבה ד' רביקוביץ. ואילו כאן מדובר על תביעה לקוביית שוקולד. בתור פיצוי.

 

סטייה קלה מהנושא וממסגרת הזמן (אפשר פשוט לקפוץ שלוש פסקאות קדימה). לפני כחמישים שנה, 'תינוקה של רוזמרי' – הסרט שהתבסס על רומן מצליח – הפך את המצלמה לביטוי קולע של הנקודה הזאת. מבין סרטי האימה האגדיים שנולדו בשנות השישים, 'תינוקה של רוזמרי' הוא בוודאי אחד החשובים והמקריפים. בשלהי העשור שמזוהה עם הפופולריות של הגלולה למניעת הריון עם הגל השני של הפמיניזם האמריקאי – סרטו של רומן פולנסקי יצר את אחד הדימויים הפרנואידים ביותר סביב הריון. 'תינוקה של רוזמרי' המיר את הקשר המטפורי שבין אימה ופריון נשי לנקודת המבט של הגיבורה התמימה שלו, אישה צעירה וצייתנית, שעומדת מבלי ידיעתה להרות מזרעו של השטן. בניגוד לרעיון הפנטסטי הזה, הסרט מבליט דווקא תכנים מציאותיים לחלוטין שיסבירו את תחושת האימה המתעצמת של הגיבורה. חינוך קתולי נוקשה בילדותה, בעל מניפולטיני בהווה. שורה של דמויות ובעלי תפקידים שנמצאים במצב מתמיד של פלישה והפרת גבול לדירה, למחשבות ולגופה של הגיבורה, שאותה גילמה מיה פארו.  

'ניצבת' של יהושע, לפחות נדמה לי, אימץ משהו שמזכיר את התופעה הזאת ב'תינוקה של רוזמרי', את יכולתה של מצלמה קולנועית להמחיש ולייצר בו בזמן את הפחד ממעקב ואת היכולת וההתעקשות לעקוב, להיכנס למרחב סגור, שבמסגרת הסרט הפכו לדימוי הבולט ביותר להריון כמצב ביניים שבין מודעות, עיוורון ופרנויה. בעיניי, מבצבצת בשני המקרים עמדה אמביוולנטית (של יוצר ממין זכר) ביחס לתפיסה החדשה של מיניות נשית. ולמעשה לא מיניות, אלא פוליטיקה פמיניסטית. הפחד משינוי במאזן הכוחות, ההזדמנות היצירתית להשתמש באופן אחר, מחודש, בדימויים הקלאסיים (או המיזוגניים, אם רוצים) או בהקבלה בין פריון נשי לפריון יצירתי. ואיפשהו, בין לבין, הזדהות גם האישה המצולמת, המוטרפת, שהמצלמה הממשית והסמלית מבקשת להציץ לה מתחת לחצאית. כאחותו המרושעת של צילום האולטרסאונד הידידותי, האובייקטיבי, המדעי.

אולי כאן הנה המקום לציין שלצד העניין הגובר של סופרות שעוסקות בנושאים ובדימויים כאלה, אפשר לדבר גפ על תופעה משלימה. על סופרים גברים שמאמצים מבט וגוף נשי בהקשר המסוים הזה. 'שפיגלפוגל, שפיגלפוגל', ספרו האחרון של מתן חרמוני הוא דוגמה לספרות דראג סטרייטית, שבמרכזה הדימוי של האינטלקטואל הכושל כאישה, וההקבלה בין קריירה אקדמית תקועה לגילוי של איברי מין נשיים וביוגרפיה נשית שצמחו בן לילה. מול הכיוון הקומי הזה, אפשר להזכיר את 'שלוש', ספרו האחרון של דרור משעני, שלקח לכיוונים של מתח ואימה את המהלך היוקרתי שבו סופר ממין זכר מדובב דמות נשית, כמו שחקן תיאטרון אליזבתני המגלם אישה. שלוש הנשים במרכז ספרו – זהירות, ספוילר – מתוארות בעקיפין כדמויות נשיות בסרטי אימה. בדומה לכך, הרוצח שעוקב לאורך הספר אחרי אותן שלוש נשים אכן נכנס לעורן, וזאת לא לגמרי מטפורה, אבל מתוך מארב. כצייד הבוחן את העולם דרך עיניהן של נשים מבודדות, נטולות משפחה, שהוא קושר באופן סמלי, פלילי, עלילתי. וכאן אפשר לחזור מהסטייה הארוכה לעניין.

11

מתוך צילומי 'תינוקה של רוזמרי' (1968)

 

במילים אחרות, גולדמן ואלקיים מעצימות את ההקבלה בין כוחות השוק והעבודה לבין הביולוגיה הנשית. אלקיים מדגימה, על גבול הצורה של מדריכי הריון והנקה, את המהירות שבה הגיבורה שלה הופכת מהייטקיסטית מלומדת לעובדת בקולחוז. גולדמן מעדיפה לתאר את אויבת המהפכה, אפשר לומר, את הדוכסית חסרת התואר שמפוררת את חייה, שמסרבת להכריע בין קולות הפוכים ביחס לאימהות. לממש את הנכס הביולוגי והרוחני, או בכל זאת לסרב להפוך לבורגנית מהשורה, לאם מכובדת.

כשנה לפני ספרו של יהושע, יעל נאמן פתחה את הקובץ 'כתובת אש' בסיפור בשם 'עקרות', שבו מתוארות הרדיפה והכניעה ביחס לטיפולי פוריות בגיל מבוגר. הסיפור מתמקם ברגע העדין והקומי שבין הכניסה פנימה לתוך המנגנון, לתוך הביורוקרטיה, ההוצאות הכספיות, הטורנדו הרגשי והחברתי – לבין הנסיגה אחורה וקבלת המצב של חיים בלי ילדים, כפי שהיו. בהבדל אחד – ללא האפשרות לשינוי. 'ארץ אררט', רומן הביכורים של יעל גלר מ-2017 הציע גרסה משלה לזרם של תיאורים אפוקליפטיים ודיסטופיים בעשורים האלה – עולם בן זמננו, שממוקד בזירה מקצועית, רפואית, שבו מתגלה מעין מכת בכורות עכשווית. רצף לידות של תינוקות מתים. ככל הנראה אחד הדימויים העזים והמטרידים במונחים ישראליים ויהודים, בחברה שבה טיפולי הפריון וגם הלידות והפסקות ההיריון הם תופעה אינטנסיבית, ממוסדת, שכרוכה בהרבה כסף והרבה כאבי לב.

ישנם עוד ספרים, שבהם לא נגעתי, וגם בהם חיי העבודה, המשרד, החובה של יעילות מתמשכת מקבילים ומנוגדים לתיאורים של הריון ואימהות ('הארכיברית' של ענת לוין, למשל). או לדימוי המחזור החודשי כמין דימום פנימי בחיי העבודה (הסיפור 'אישה בחלל עבודה' בקובץ 'חברה' של תהילה חכימי). 'ילדים' של תמר מרין הקצין את ההקשר המעמדי של הנושא הזה, את הדרישה הסותרת, הפנימית והחיצונית, שסופגת אישה צעירה בתחילת הקריירה שלה: להתקדם ולא להיכנס להריון, לנצל עכשיו את השנים הטובות.

וישנו כמובן 'דולי סיטי' של אורלי קסטל-בלום מ-1992, שהציב ככל הנראה את הרף הגבוה ביותר של טיפול אלים, הומוריסטי, שנון וחרד בנושא הזה, בעברית. ספרה הידוע ביותר של קסטל-בלום הפך את האמא הישראלית לרופאה בתפקוד-יתר, למין מדען מטורף או מוהל ממין נקבה, למין אבא מקראי שלא מפסיק לעקוד את הבן שפתאום נחת עליו. במבט לאחור, קסטל-בלום, ויוצרות אחרות כמו אילנה ברנשטיין, לאה איני ואחרות שפרצו בשנות ה-80 וה-90 ותיארו בהקשרים של אימה, גרוטסקה והומור שחור את ההיריון והחובה האימהית – אחראיות לחלק מהתנופה המחודשת של ספרות כזאת. אבל מה שנראה אז אוונגרדי, ניסיוני, מתריס – הולך ומתגלה היום כביטוי של סמכות ספרותית.

לקוקטייל שמשלב בין פריון נשי, אימהות ותכנים קטסטרופליים יש היסטוריה ארוכה בספרות ובתיאטרון המערביים. מספיק לחשוב על הדרך שבה שייקספיר קושר בין הרצחנות שמאפיינת את ליידי מקבת והשאפתנות הפוליטית שלה – לבין התפילות שלה לייבש כל שריד לאימהות בגופה, כל אפשרות להניק, להרות, לחוס על חיי אדם. בשנות האלפיים, עושה רושם, הדור העכשווי של פעילות פמיניסטיות שאפשר לרתום את הכוח הזה גם לטובתו. הטקטיקה של 'צעדות השרמוטות' ברחבי העולם היא דוגמה מובהקת. נדמה לי שגם הכותבות שהזכרתי עושות צעד דומה, כשהן נותנות פנים חדשות-ישנות לשימוש הספרותי בפריון נשי. כטכניקה, כנושא, כדימוי של גאולה וחרדה, יצרנות וחידלון. במילים אחרות, אלה השנים שבהן נוצר קנון חדש של ספרות כזאת, שמחכה עדיין ל'דולי סיטי' של עידן הנשיאים טראמפ וקצב, הקפאת עוברים ושוק הביציות.

שלום סדומאים, הלו סדומניות. מה דעתכן בנושא? מוזמנות ומוזמנים להגיב.

ליאת אלקיים, אבל הלילה עוד צעיר

אפשר לקפוץ הלאה, ולוותר על הקדמה קטנונית לביקורת עצמה:
מאחר שכבר המלצתי על הספר הזה, עוד לפני שקראתי דף אחד מתוכו, אין לי ברירה כנראה אלא להסכים עם עצמי. ועם הציטוט היח"צני שמופיע בשמי על הכריכה. מהיכן הציטוט הזה לקוח, שאלתי את עצמי. ובסוף נזכרתי. מביקורת ישנה שפרסמתי על קובץ סיפורים מאת מחברים שונים. אחד מהם נכתב בידי הסופרת הטרייה. אבל על כריכת הספר החדש שלה, הציטוט הזה מקבל הקשר אחר ומטעה.

לא, זאת לא טרגדיה ולא מחדל מוסרי. סתם עקיפה בתור בסופר, בדרך לקופה, של קשישה ספרותית מנומסת כמוני, שנהנית לחשוב שביקורת ספרותית היא המקום לדבר ביושר, לפעמים ברגש ומתוך חירות יחסית, על ספרים שקראתי – עם אנשים שאני לא מכיר אבל כמוני, אוהבים לקרוא. מזל שהספר מוצלח. ועכשיו, אחרי הנזיפה, אפשר להמשיך.

'אבל הלילה עוד צעיר' הוא רומן הביכורים של ליאת אלקיים. רומן או קובץ שמורכב משלושה סיפורים. אחד קצר יותר, ושניים ארוכים בעקבותיו, שמדלגים בין שלושה רגעים שאמורים לסמן הצלחה ופרידה מנעוריה של הדמות המרכזית בסיפורים. פרידה כזאת היא סתירה בפני עצמה בעולמו של הספר ובעולם הממשי שאליו הספר משתייך: הדרישה להישאר במצב תמידי של נעורים, כלומר לצרוך ולהיצרך, להקסים ולהיקסם, לדפוק וכן הלאה – ובאותו זמן, להתקדם בשרשרת הפיקוד, לעשות מכה ולברוא עוד אפליקציה מצליחה וחסרת תועלת, לעבור לפרברים או לפרדס חנה, למצוא מורה ליוגה, לטפח את עור הפנים שעוטף את התודעה הרובוטית. את המרק המסובך הזה, אלקיים מצליחה למקד ולבטא בעזרת סיפור על המכונה הפגיעה והיצרנית ביותר של החברה הזאת והספר הזה. הגוף הנשי.

'דבש', חלקו הפותח של הספר, בחוכמה רבה, כאילו מסווה את הנושא הזה – דווקא בעזרת תיאור של ירח דבש לכאורה מאכזב, פלסטיקי, כמעט בלתי נסבל. בוונציה, העיר האיטלקית שבה כבר אי אפשר לגווע בה באופן מרהיב, כמו בסיפור של תומס מאן. "כשהיא קמה בבוקר" – היא, הכלה, הגיבורה, בעליה של טבעת נישואים, הממשיכה של כל הדמויות הנשיות שאודרי הפבורן היתה יכולה לגלם, אלא שהיא מבוגרת יותר, מפוכחת יותר, ולפיכך, פחות חיננית – "הבגדים עדיין מפוזרים ברחבי החדר, היא פרקה אבל לא תלתה בארון, ועכשיו שמלת הסאטן בצבע פודרה היתה מקומטת. אלה הבגדים שקנתה במיוחד לירח הדבש, שאגרה בחודשים האחרונים מתוך מחשבה על ירח הדבש, מתוך תשוקה לירח הדבש. ירח הדבש, כך הסכימו ביניהם, יהיה כזה כיף. היה לה קשה להיזכר במשהו ששכחה לקחת, אבל היא ידעה שיש דבר-מה כזה. הטבעת שוב גירדה ומתחתיה בצבצה פריחה. צריך לשים קרם".

זה ציטוט כמעט סתמי ממהלך סיפור אנרגטי יותר. אבל אפשר לשמוע בו את הקלילות והדיוק שבהן מתנגשות ומתערבלות ציפייה ילדותית ומודעות בוגרת, פנטזיה ומציאות. אלקיים והגיבורה האינטלגנטית שלה מנהלות דו קרב מדומה-ממשי בין הגוף והמודעות, העור וצורת המחשבה היאפית. המשך הסיפור בולם או מבליע את הטפת המוסר שמבצבצת כאן (כלומר את השאלה: מי עונד את מי – הטבעת או האישה, הדימוי או התיירת). בדומה לאופן שבו הגיבורה שלה מתעקשת על ירח הדבש, ירח הדבש, ירח הדבש – כמו החזרה המובלטת בציטוט למעלה – גם אלקיים כאילו שומרת אמונים לז'אנר הספרותי (קומדיה רומנטית). ולחלופין, מוכיחה שהיא מוכרת אשליות מוצלחת, שמצליחה להזין באופן משכנע את הרצון של הקוראים להאמין בחופשה המושלמת, ולהעלים בקרם את סימני הפריחה על העור, מתחת לטבעת. את חוש הביקורת וההתנגדות.

'מכונת היונקים' – החלק הבא בספר, הבולט והאינטנסיבי משלושת הסיפורים – שובר בחדות את העונג הצרכני ש'דבש' מצליח לספק – ובאותו זמן כאילו מקצין אותו. מירח הדבש, בום, לחדר היולדות. למחלקת הפגים, בימים הראשונים והמסויטים שאחרי לידה ראשונה. במקום החתונה שסולקה כביכול מפתיחה הספר, הפעם הלידה מוסתרת מהפריים. אם ירח הדבש היה ביצוע מאוחר של פנטזיית נעורים, 'מכונת היונקים' הוא הקצנה השילוב בין הבוסרי והמאוחר. אלקיים מעצבת אותו כ סיפור על מחלקת טירונים – או נענית לאופן המתוקתק שבו עובדת המכונה הרפואית היעילה והדורסנית מול היולדות. אלה נמצאות בדרגות שונות של הלם והכנעה מול האחיות ומול גוף שאי אפשר לקרוא לו כבר 'פרטי'. ההגשה השנונה של הסיפור, כמו היעילות וחוש ההומור של הגיבורה, אמורים לפורר את הבהלה ואת ההשפלה, את סימני החיתוך הממשי והנפשי. אשכרה הרגשתי כאב פיזי מול תיאורי הגיבורה ומכונת השאיבה לחלב, באותו זמן שנשאבתי בעצמי לתוך הבדיחה.

אחרי שמתרגלים לקודים הצבאיים של מחלקת היולדות, הסיפור הולך ומתקרב למחוזות הסטנד-אפ והטור הסאטירי: "בינתיים, אין מה לומר, שניידר לגמרי התאפסה על עצמה, היא עוברת משד לשד מיד כשמתחיל לכאוב לה […] היא מורחת משחה נגד יובש על הפטמה כשמחזור שאיבה מסתיים. היא שותה מים, ליטרים רבים. במקום להתמקד באי-נוחות של תהליך השאיבה, היא מנסה להתרכז בתפוקה. הדקות יחלפו והסי-סי יתאפסו".

הכישרון של אלקיים – ובו בזמן, הקריצות והניים דרופינג הספרותי שהיא משלבת בסיפור – מצליחים לספק גם את יצר הקריאה הצרכני וגם את יצר הקריאה הסנוביסטי. כמו הגיבורה שלה, שכדי להיכנס לתפקוד, נאלצת או נהדפת בפועל לכבות או להחליש למינימום את הקול הפנימי החרד, המתנגד, המתלבט – הספר הזה נהנה מהתצוגה של יעילות ושליטה בחוקי המשחק והנוסחה הספרותית. כל אלה הופכים את 'אבל הלילה עוד צעיר' לספר ביכורים מצוין שאמנם מעוניין לתקשר עם מסה של קוראות וקוראים, להימכר, להרשים, להיקלט, אבל באותה מידה להביע משהו ששמו אישיות.

'קלאב לאב לימבו', החלק האחרון, נותן כבוד עצום, פנטסטי, לסצנת המועדונים התל-אביבית, כשהוא ממקם בתוכה לילה ארוך, מסומם וקולנועי, שעל שמו נקרא הספר. אותה אישה, פחות צעירה. שוב, יציאה לסיפור ברגע שאחרי המפץ. חברת ההיי-טק שבה הגיבורה עבדה כבכירה נמכרה הרגע לכריש אמריקאי. הבעל והתינוקת שגדלה כבר נרדמו בפרדס חנה. הפעם מספרת את הסיפור ההכרה של הגיבורה, כדמות בפני עצמה. הספר חוזר לאזורים סקסיים יותר, כמעט לתבנית של "סיפור מוסר" ארוטי. חזרה מאוחרת של הגיבורה לימיה הבלייניים בתחילת שנות האלפיים, בחברת גוף שגם עכשיו היא לא במיוחד מחבבת, ובחברתו של היריב המושבע שלה בחברת ההיי-טק. האביר האפל, אפשר לקרוא לו. מיסטר דארסי, כריסטיאן גריי.

"אני רואה אותך מתעקשת לפתות אותו יותר", מתארת ההכרה, הקול הרציונלי, הבוסי, את האישה הגופנית, הפועלת, "מקערת את הגב התחתון. מושכת מעלה ומאריכה את הצוואר, מטה קלות את הראש, אני מכירה היטב את המהלכים האלה. אני זו שאספה אותם אחד-אחד במשך שנים של קריאה ב'לאישה', באתרים אמריקאיי ובמדריכים עסקיים לשפת גוף. אבל את זו שהפנמת אותם בבשר".

החלק הזה בספר מאבד כמה גרמים מהקוליות שלו, עניין מוצדק לגבי מעקב אחרי אישה וגבר בשנות הארבעים לחייהם, בעודם מנהלים דיאלוג חצי פילוסופי, חצי מסומם, על אקסטה. במסורת הדיאלוגים השנונים של סרטים צרפתיים משנות השישים – והגלגול הטלוויזיוני, העכשווי, שלהם בעלילות על לילה קלאברי של התבגרות ופיכחון. גיבורי הסיפור של אלקיים מוקפים עכשיו בגופים צעירים, עמידים משלהם. הם שוב במצב של התמחות או היזכרות (ביחס לשנות העשרים שלהם). איך לתפקד על קו התפר שבין הישרדות והנאה, עינוי ומשחק, שבזכותו חלל תעשייתי הופך להזיה מועדונית.

אולי זה פשוט הפונט המכוער, גופן האותיות, שבו משולבות לאורך הפרק הוראות משחק כמו "אם את זוכרת את הכדור, צאי מהמסדרון ולכי לעמוד 222 […] אם את בולעת את הכדור חזרי לעמודי 213. ואם אין לך כוח ללופים ואליי, פשוט המשיכי לקרוא". אבל השטיק המנג'ס הזה דווקא מעבה את האופי הרטרואי של הספר, שגם מבחינה סגנונית כאילו בוקע מתוך שנות התשעים וחגיגת ההיי-טק והקלאבינג. בו בזמן, הספר עושה כמיטב יכולתו להתמסר למבנה קלאסי, כשהוא רומז לעתים בעקיפין, לעתים בישירות כמעט מוגזמת, שההרפתקה המסויטת והרגישה שנבנית כאן היא מסע במדורי גן העדן, הגיהנום וכור המצרף. כלומר, בתוך גוף האנושי והנשי של שנות האלפיים.

ליאת אלקיים, אבל הלילה עוד צעיר, הוצאת כנרת זמורה ביתן

הלו סדומאים! מוזמנים להגיב

געגועים למחר, קובץ דיגיטלי של סיפורי מד"ב

33333

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.12.2013

'געגועים למחר' הוא בשורה טובה, גם אם לא מפוצצת. לא מפצחים כאן את הפורמט של ספר אלקטרוני, וששת הסיפורים הקצרים שכלולים בו לא ישנו את ההיסטוריה ויסחפו אחריהם שיירה אדירה של קוראי עברית לשדות המדע הבדיוני. ובכל זאת, 'געגועים למחר' מזכיר שספרות יכולה להיות שעשוע חכם, לא מחייב ולא מטיפני. 12 השקלים שעולה האנתולוגיה הזאת, בעריכת סופר הקצרצרים אלכס אפשטיין, עוזרים לא מעט לתחושה הזאת – לשחרור זמני מתעשיית הספרים הממוסדת, ולקפיצה של כמה דקות בטרמפולינה.

 הרושם המרכזי מהקריאה בספר הוא מפגש מחודש עם שנות ה־90 ועם הספרות הישראלית שלהן – בעיקר עם הוויברציות החיוביות של אותו עשור, וקצת פחות עם הדיכאוניות והשיק הקודר. שילוב של ניכור, רגשנות, פלסטיק וחדוות משחק. לתחושה הזאת אחראים לא רק הפורמט של קובץ סיפורים מאת יוצרים (די) צעירים, ולא רק החיבה הכמעט כפויה למבנה של סיפור פואנטה, לפאנץ' מהדהד. אולי זאת שכבת הגיל של ששת הכותבים, שיכלה לחזות בזמן אמת במסיבה הנחמדה של תרבות המקומונים והכתיבה הכאילו־רזה של שנות ה־80־90, אבל נדמה שהתחושה הזאת קשורה לעצם הרצון שמביעים הסיפורים להיפתח לעולם הרחב (כלומר, האמריקאי, רוב הזמן), להתנסות בספרות כאילו זולה (זולה במונחים של תרבות הקריאה המקומית.) ובעיקר, הניסיון שמשותף כמעט לכל הסיפורים לבדוק מה המשמעות של קריאה וכתיבה ספרותית מבחינתם; לתת דין וחשבון לשימוש שלהם במדיום העתיק של סיפורים בהקשר כאילו חדש (אומרים שמעבר להרי החושך כבר משתמשים באינטרנט עשור או שניים).

הצד הפילוסופי יותר של הסיפורים, אם כך, מתקשר להצטרפות לטכנולוגיה שבשנים האחרונות משנה מהיסוד, שלא לומר מחריבה, את תעשיית הספרים הישנה. כמעט כל הסיפורים נוגעים בחילופי משמרות – מרצים זקנים, סופרים מתים, מהפכנים טריים, תינוקות ממוחשבים – שממזגים לדימוי אחד את הטלטול הפוליטי והתרבותי של המאה ה־21, שכאילו נולד מתוך גלי הים האלקטרוני.

11111111111111111
מתוך 'פלאנט טרור'

 

אבל השאלות הרציניות האלה לובשות צורה קלילה רוב הזמן. חלק מהסיפורים נקראים כמו מערכונים או פיליטונים עיתונאיים. לפעמים נדמה שהם משתמשים בצורה לא מודעת או נאיבית בדימויים שחוקים, אבל אפשר לתת להם את הקרדיט שיש כאן פרודיה מכוונת, לזרום עם הבדיחה.

כל סיפור בקובץ מוצא מסורת ספרותית משלו להיאחז בה, שמשתלבת בדימויים מוכרים מתחום המדע הבדיוני, שגלשו מזמן למיינסטרים הספרותי והקולנועי. הסיפור של שחר אבן־דר מאנדל, למשל, משתמש בפנטזיה הקלאסית והפרדוקסלית על מסע אחורה בזמן (ספוילר קטן מיד מגיע) במטרה לחסל את הצורר הנאצי. 'על כף ידה' של רותם ברוכין הוא מין מלודרמה רומנטית וסיפור חניכה אמנותית (אב סופר מת, כתביו הבלתי מושלמים, בתו הרדופה), שמכניס לקדירה של סודות ורוחות רפאים את הדימוי של תעשיית זיכרונות ממוחשבים, כמשל לתהליכים של טראומה והחלמה (ע"ע 'שמש נצחית בראש צלול'). 'הספרדי', סיפור חמוד של רוני גלבפיש, הוא גרסה של גרסה של גרסה ל'הכל אודות חוה': חוקר מריר באקדמיה, שבעצמו סייע לקבור את חקר הספרות הוותיק כשפנה לחקור את הצד הסיפורי במשחקי מחשב, מתמודד עכשיו עם כוכב חדש שממוטט את תחום המחקר שלו ומכריז על הסיפור עצמו כאויב האנושות. אם 'הכל אודות חוה' דיבר על מות התיאטרון בחסות מצלמת הקולנוע המשכפלת – גלפביש מדברת על הרשתות החברתיות והעתיד הסייבורגי המבצבץ בפתח.

חיבבתי במיוחד את 'אהבה שעירה' של ליאת אלקיים, שהוא כנראה האפל בסיפורים. התיאור של מעקב אלקטרוני מרחוק אחרי תינוק שמוקף בשמרטפים־רובוטים נכנס אמנם למים צפופים: החרדה מחוסר היכולת המודרנית להבחין בין זיוף לאמת, בין אדם למכונה (ממכונת ההאכלה של צ'פלין, ועד 'אינטליגנציה מלאכותית' של קובריק וספילברג, שמורגש כאן בבירור). הקביים האלה טבעיים מאוד לניסיונות לייבא סגנון מסוים אל המרכז, בטח לכותבים שלא מזוהים עם הז'אנר. אבל גם כך, ולמרות הפואנטה הבומבסטית, אלקיים עושה דבר יפה: היא משתמשת בצורה אמנותית, קצת קסטל־בלומית, בטקסטים של הוראות שימוש ובעולם של אפליקציות. היא לא רק מזהירה בפעם האלף את הקורא מהרובוט שהוא נושא בקרבו, מההפיכה שלו לאוטומט, לצרכן מכור ומנותק מהמציאות – היא גם מחדירה משהו אנושי וסנטימנטלי לתוך העולם המכני, המתכתי. ברוכה הבאה, ספרות אלקטרונית. בואי ניפגש שוב.

געגועים למחר, קובץ דיגיטלי של סיפורי מד"ב מאת אמיר בן־דוד, לביא תדהר, ליאת אלקיים, רוני גלבפיש, רותם ברוכין, שחר אבן־דר מאנדל, הוצאת בוקסילה