לילך נתנאל, המולדת הישנה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.2.2015

הכישרון הספרותי של לילך נתנאל הוא עניין חד משמעי. אבל ככל שמתקדמת ההיכרות עם ספרה השני, ההנאה והעניין שמעורר הכישרון הזה הולכים ודועכים. 'המולדת הישנה' מציע לקורא חוויה קצת ממסטלת, קצת הזייתית – מצב התודעה העיקרי שהוא חוקר אצל הדמויות שלו. אני הגעתי לדפיו האחרונים במצב מטושטש ודי אפאתי.

לא נעים לתאר את הספר העדין הזה במילים כאלה. לדבר עליו כמו איכר. יכול להיות שאם הפרוזה הלירית של נתנאל הייתה מוגשת בעיצוב של ספר שירה, בשורות קצוצות, התגובה הייתה אחרת. אפשר לקרוא את 'המולדת הישנה' כפואמה, כשיר ארוך במסגרת סיפורית. נתנאל אמנם משתמשת בדמויות, בשמות, בביוגרפיות, בקווים של עלילה, אבל אלה נמסכים ומתערפלים בתוך קול שמגביה ומנגן את פירורי הפרוזה שעליהן מבוסס הסיפור לתבנית מלנכולית, מקוננת, שכאילו נישאת מעל הזמן והמקום.

ספרה הראשון של נתנאל, 'המצב העברי', התפרסם ב־2008 וזכה לכמה ביקורות נלהבות. זה היה רומן "ספרותי" מאוד. העיצוב הלשוני הייחודי הבהב מול הקורא, המחוות המפורשות והמודגשות של נתנאל לאבות הספרות העברית המודרנית. נתנאל הייתה אחת מקבוצה של כותבים צעירים שנקראו כתגובת נגד לדיבור על ספרות עברית רזה, נונשלנטית, כאילו בלתי מסוגננת, כאילו אדישה לדורות ספרותיים קודמים. לא פלא שנתנאל השתלבה גם בכתב העת 'הו!' ובממסד האקדמי כחוקרת ספרות. לזכותה נזקפת התגלית הדרמטית של ספר מעזבונו של דוד פוגל, שראה אור ב־2012 תחת השם 'רומן וינאי'.

ביחס לספרה הקודם, 'המולדת הישנה' מוותר על מסגרת ריאליסטית והיסטורית יציבה. ובכל זאת, נתנאל ממשיכה את הקו הווינטג'י, המיושן באופן מובלט, שמאפיין אותה ככותבת. פריז, זירת ההתרחשות העיקרית של הספר, שייכת רשמית לזמן הזה – אבל במהותה היא העיר הספרותית, האירופאית, המתפוררת של תפר המאות ה־19 וה־20. הדמויות של נתנאל הן דמויות ארכיטיפיות, או ליתר דיוק, דמויות שחיות זמן אחר והוויה אחרת בתוך העולם העכשווי. כמעט־סטודנט צעיר לפילוסופיה, מי שמקבל בחלקים מסוימים בספר את תפקיד הגיבור ומחולל העלילה, נושא על כתפיו השבריריות את דימוי הגולֶה (ממולדתו העברית), המשוטט המודרני, בעל המיניות הסוטה־מעודנת, דייר בעליית הגג. גזרת אבדון מהדהדת בכל מחווה שלו. הבחירה להצמיד לו את השם "ניסן" היא כנראה איתות מודע לקשר בינו לדמויות התלושים של אורי ניסן גנסין, לסיפורי האהבה המאכזבים והמורבידיים שלהן, ובעיקר, למורשת של "שירה בפרוזה", לזרם תודעה תובעני, אוונגרדי, מפותל שמזוהה עם גנסין.

1
מתוך 'חצות בפריז'

 

למרות ההשראה שהיא שואבת מנסיכי הפרוזה העברית של ראשית המאה ה־20, מהאופן שבו הם ייבאו לספרות העברית את הצעיר המיוסר, את המיקום הטרגי שלו על תפר המודרנה – נתנאל הרבה יותר קלה לעיכול מהם. בכתיבה שלה מורגשים ניקיון, יציבות, ליטוש. העניין מעבר להבדל בינה ככותבת בת זמננו לכותבים שחרקו שיניים בניסיון לתאר הוויה אקטואלית בעברית, שפה כמעט לא מדוברת בזמנם; הניקיון הזה קשור לעצם ההיקסמות מהישן והנכחד. וודי אלן היה עושה קרקס מהנוסטלגיה המלנכולית הזאת.

הספר נפתח בתיאור של אישה קשישה, בת תשעים – שתחושת ההווה שלה קרסה. בלילות היא מדמיינת שבעלה המת נצמד אליה, קשיח, במין זקפת־מוות. ספק לכודה בדירה, ספק נועלת את העולם מחוץ לדלת. רוב הנפשות בספר נמשכות למצב דומה. פייה נובלת, דמות בשם הרומנטי 'פיונה' לובשת את תפקיד התופרת האביונה, שמכלה את לילותיה ועיניה מול מכונת תפירה ("אני רוצה להיות תופרת ישנה, לחיות לפני מאה שנה"). מפנטזת על "שמלה שחורה של אלמנה".

אולי פנטזיה היא מילת המפתח כאן. לא במובן ההרפתקני. פנטזיה על "המולדת הישנה" – שהיא המולדת הישראלית שאותה ניסן עזב, אבל יותר מכל היא שם נרדף לממלכה של רוחות רפאים. נתנאל אולי הופכת את פריז המודרנית לעיר כזאת, "שתושביה עייפים כבר יגעים", בה "כל המבנים כולם נוטים על צדם". היא מצליחה למסמס את הגבולות בין עיני המספר שלה לדיאלוגים של הדמויות, למחשבות ולתחושות הפנימיות שלהן. את גבול המרחב שבו הדמויות והמספר נמצאים. היא מצליחה ליצור נוף שמזכיר ציורים של שגאל – הכל מרחף באוויר, מעל למציאות, ספק משוחרר, ספק מחוץ לחיים.

הרושם המצטבר של המפגש עם העולם הזה הוא סטטי. נתנאל מצביעה על הפנקס המיושן של אחת הדמויות. על "הכמיהה הענייה" להפוך לדמויות מתוך אגדה מודרניסטית: "היא תחכה לו יחידה […] עד שיבוא בסוף כמו לטיפת קטיפה, ושוב יכסה את אדמת אירופה היפה, הרעילה". אבל הרעל שהיא מתארת מרגיש מוגן מאוד, ספרותי מאוד, מושאל. ודאי ביחס לתעוזה של כותבים כמו פוגל וגנסין, לממד האירוטי, החלוצי, האפל והמגורה בכתיבה שלהם – שכאן מקבל פנים שמרניות. אין ספק שנתנאל יודעת לאחוז בגלגל העין הספרותי. להציב מולו דימויים נקודתיים מפתיעים ויפהפיים. מה שחסר כאן הוא ניסיון ישיר להתבונן מאחורי גלגל העין הזה. מאחורי המשיכה העכשווית אל הפנקס המיושן, אל הקטיפה ואל בגדי האלמנה.

לילך נתנאל, המולדת הישנה, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

דוד פוגל, רומן וינאי

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.3.2012

הסיפור המעניין באמת של דוד פוגל נמצא מחוץ לספרים. איך יוצר שהיה שולי למדי בימי חייו – טענה שאפילו היא דורשת זהירות מפני להקה של מומחים – מקבל את תפקיד הקדוש של הספרות המודרנית של קוראי העברית. איך אדם שכתב את רוב שיריו וסיפוריו בעברית, אבל היה כנראה אדיש עד עוין לכמה מהכותבים העבריים המרכזיים בזמנו, התיישב לצידם בפנתיאון. בניגוד לרבים מבני דורו, מהדורות של ספריו מצליחות לשרוד ולהתחדש בחנויות שונאות הספרות בישראל. על הספרים עצמם מואצלת איזו רוח מרדנית וסקסית, שלא פינקה סופרים חשובים לא פחות – שופמן וגנסין, למשל – שהגישה הספרותית שלהם נועזת ומעודכנת לא פחות, והיחסים שלהם עם האידיאולוגיה והתרבות הציונית מורכבים וחופשיים לא פחות.

העיזבון של פוגל הוא התגלמות הפנטזיה של חוקרים ועורכים. מאז שנות ה־50 התפתחה שושלת של אנשי ספרות שגילו אותו והעמידו אותו בראש שמחתם. המפעל המרכזי, בהקשר הזה, היה של מנחם פרי, ששב והציג לקוראים יצירות פרוזה נשכחות של פוגל, בטענה שהן מאפילות אפילו על השירה שלו. 'רומן וינאי' הוא הפעלול הנוכחי במופע המדהים שפוגל עורך אחרי מותו. הספר הוא תוצר תגלית. טיוטה נסתרת, יצירה שולית בעולמו של איש השוליים, שחמקה מבעלי הארמון שהוקם מיצירת פוגל אחרי מותו. מנהלי העיזבון השדוף של איימי וויינהאוס, למשל, היו חותמים עליו בעיניים עצומות: סיפור ארוך ששב ומציג מזווית חדשה ולא צפויה זירות ודמויות שפוגל עסק בהן – מווינה הפורחת־נרקבת של ראשית המאה הקודמת, ועד הצעירים תאבי החיים שזרע מוות הולך ונובט מתוכם, תושבי בבל המודרנית של סוגי מיניות, שפות ועמים. לילך נתנאל, חוקרת וסופרת צעירה, מציגה את הספר כיצירת מוקדמת של פוגל, שקודמת ליצירות המרכזיות שלו כמשורר וסופר. אולי עוד יתווכחו על הקביעה הזאת. בכל מקרה, לא צריך לקרוא הרבה פוגל כדי להתרשם שכמה מהטכניקות המרכזיות שלו ואפילו דימויים חוזרים מופיעים כאן בצורה מגובשת. למשל, החיבה שלו כתאורן לעימות בין צבעי כחול וכתום, ש'חיי נישואים' חגג כאילו לפי הקולנוע של אלמודובר.

האם הספר יצליח לפרוץ את המעגל של קוראי ספרות מקצוענים? האם הוא יצליח לפתות קוראים חדשים לקהילה המתרחבת של קוראי פוגל? כרגע, 'רומן וינאי' נראה קודם כל כמו הזמנה למסיבה של סוציולוגים וחוקרי תרבות. בראש ובראשונה, הוא מלמד על האופן שבו אנשי הממלכה הספרותית בישראל מבקשים לראות את עצמם, ועל הגיבורים הספרותיים שקהל הקוראים מוכן לאמץ. פוגל מספק לאלה מבט לעולם נפשי והיסטורי שיש לו כנראה ביקוש כאן ועכשיו: עולם שנע בחופשיות בין זירות יהודיות ולא יהודיות; בין שאריות חלומיות של קיום מסורתי, טרום מודרני, לחיי עיר אירופית גדולה ומנוונת; עולם שמתאר בעברית את מה שהעברית כאילו מיעטה לתאר, שמתעסק במין בגילוי נפש וכמעט ללא מבוכה.

פוגל, אולי יותר מתמיד, מתגלה כאן כפטרון של האדם היחיד. מי שאפילו לא נאבק במעגלים של תרבות, משפחה, דת או מוסר שעיצבו אותו – אלא מתענג בראש ובראשונה על ההווה, על שינוי מתמיד, על האפשרויות השונות של חיכוך עם העולם. האופן שבו הדמויות בספר מתענגות על פריצת גבולות, ומוכנות להפקיר את עצמן לאלימות ולפורענות, מעידה על קשר מעניין בין מי שהיו יכולים להיות קוראי הספר (שנכתב בין שנות ה־20 לשנות ה־40, המומחים יקבעו) לבין הקוראים הישראלים היום. אלה וגם אלה חיים בתוך תרבות שמציירת את עצמה מתוך קריסה ומשבר, מתוך פחד הקץ ומתוך ששון לקרב.

222
מתוך 'עיניים עצומות לרווחה'

 

השם 'רומן וינאי', שעורכי הטיוטה לילך נתנאל ויובל שמעוני העניקו לסיפור, מדויק אבל יותר מזה – מטעה. הספר אכן שייך לטריטוריה של הספרות הווינאית, שעמדה בסימן החרדה של ראשית המאה ובהשפעת ההגות האוונגרדית של פרויד, כולל חקירה לא מוסרנית של כוחות האלימות והמין בחיי האדם ('עיניים עצומות לרווחה', סרטו של קובריק המבוסס על סיפור של ארתור שניצלר הווינאי, הוא נקודת פתיחת טובה להיכרות עם העולם הזה). אלא שקשה להתייחס לסיפור כאל רומן, במובנים הפשוטים והישירים של הכותרת הזאת. במידה רבה, הספר מבטיח הבטחות לרומן, שמופרות בזו אחר זו. הפתיחה היפהפייה והחסכנית – מיטב הספר, בעיניי – מציגה את הגיבור, מיכאל רוסט, כמהגר, כנראה ותיק, בפריז. גבר ששייך אולי לבוהמה של מהגרים ויוצרים, אדם בעל טביעת עין חדה שכנראה פיענח את צפונות המין האנושי. אחרי כמה מפגשים מהוגנים יותר ופחות – פלירט עם בורגנית משכילה, שיחה עם שחקן משוטט, תמהוני דמוי שד, עסקים מרגשים עם זונה – הספר מצהיר על קפיצה של עשרים שנה אחורה, לעלומיו של הגיבור. כמו צעירים רבים, הוא נטש את משפחתו בעיירה המזרח אירופית, ועבר למטרופולין במטרה להכיר את העולם הגדול ואת עצמו.

ההישג העיקרי של עורכי הספר קשור לעיצוב הלשוני שלו. גם כאן אולי יתפתח ויכוח בין מומחים, אבל התחושה המיידית היא של שטף מפתיע, של איזון בין זרות וקרבה ביחס לשפה המתווכת והמעובדת של פוגל ועורכיו (שפה שיוצרת לפעמים רושם של בדיחה מאחורי גבו. מהי למשל "כרכשת ממולאה" אם לא הקישקע שהצליח לשמור על שם נעוריו אצלנו). עם זאת, בכל מה שקשור למבנה העלילתי של הסיפור וליחסים שבין חלקיו מבחינת חשיבות ונפח – 'רומן וינאי' נופל נפילה יפה ורכה בין הכיסאות. מצד אחד, ניכר בו רושם חזק של טיוטה וניסוי, כולל מין פתקיות שפוגל כאילו רשם לעצמו לגבי תולדות הדמויות, לגבי קווי האופי המרכזיים שלהם והמנגנון הפסיכולוגי שמניע אותן. נדמה שנתנאל ושמעוני לא היו מוכנים להתייצב בביטחון מלא מול הסיפור ומול פוגל, ולקצץ חלקים פחות אכילים בבשר. מצד אחר, לפי אחרית הדבר, העורכים הכריעו כמה הכרעות חשובות בתחום הזה מתוך רצון להנגיש את המקור לקהל – ולא פרסמו את המקור הגולמי. כל צעד בדילמה הזאת, סביר להניח, היה חושף אותם לביקורת והסתייגות.

אם הוצאת הספר הייתה מחזה בפני עצמו, היה נחמד לגלות שמדובר בהמצאה, בחיקוי מקורי של פוגל. במובנים רבים, האופי של טיוטה וסימני התפירה או המחסור בבד, גורמים לרומן להיראות עכשווי, נסיוני. ההצגה של גיבור הרומן כמקור לחידה, והקפיצה אחורה לנעוריו הווינאיים, מעוררים ציפייה לגילוי הדרגתי של התעצבות הגיבור כגבר. בניגוד לציפייה הזאת, הגיבור דווקא הולך וחומק מאחיזה. ככל שהספר מתקדם, רוסט הופך למין מדריך־מתווך בין סיפורי חיים ובין דמויות. החידה לגביו הולכת ונעשית דחופה פחות ודמותו מיטשטשת. הפרשה המרכזית בספר, המשיכה הכפולה שלו לאם ולבתה, לא מגיעה לשיא או לפיתוח. גם הרמזים הדרמטיים השונים בתחילת הסיפור – ברית שטנית־מעודנת שהוא כורת עם גבר עשיר מסתורי, אותות מקדימים להתאבדות – פשוט מתנדפים. כל זה, בניגוד לרומן 'חיי נישואים' או לסיפור 'נוכח הים' שפורטים אחד לאחד שורת דימויים בפתיחה, ביטויים לתשוקה לא ממומשת, שהופכת בהמשך למהלכים עלילתיים מוחשיים. על 'רומן וינאי' הולכת ומשתלטת תחושת שרירותיות, שוטטות, כאילו מתוך נאמנות לעיקרון היחיד שמנחה את הגיבור. חיי רגע. בחינה מלאה של ההווה, פגישה עוצמתית עם הזולת, בלי ניסיון לקשור אותן לתכלית עתידית או לנאמנות כלפי העבר. ההצצה לחיי הנפש של דמויות המשנה מתעצמת – עד שנוצר רושם של כמה סיפורים קצרים, כמה סצינות עזות ומדוקדקות, שמחוברים בקשרים לא מחייבים.

האם פוגל עצמו איבד עניין ביצירה? האם הוא פנה לבחון קווים מובחנים יותר באישיות של הגיבור בסיפורים אחרים? בכל מקרה, לפני שהוא דוהה, רוסט מתבלט כנציג מפתיע של גיבורים פוגליים אחרים. הוא כנראה הדמות הגברית והמצליחנית שפוגל ברא. למרות האפלה הסגנונית והפסיכולוגית שאופפת אותו, הוא אחד הגיבורים הבריאים ובעלי היכולת שהקורא העברי יכול לפגוש. הכוח שלו איפשר אולי לפוגל להגיע לאזורים שגם היום מתבלטים מול המהוגנות והאשמה של הפרוזה העברית. לתאר חוויות מיניות בחושפנות לא מתנצלת ולא שמנונית. לתאר דחפים של אכזריות ואנוכיות בלי להוביל אותם לכיוונים מוסרניים. לתאר את הנפש האנושית כנוזל שמשתנה ללא הרף, נספג בזולת ונסוג. ובעיקר, לעטוף את כל אלה, רוב הזמן, בלשון של שירה. כל אלה הופכים את הקריאה ב'רומן וינאי' לחוויה מתגמלת וערנית – אבל לא כזו שמתעלה מעל לשירה המלוטשת של פוגל, ולהבדיל, מעל היומנים המפורטים, הפרוזאיים והאינטימיים שנוגעים והוגים בקשת שלמה של אפור.

דוד פוגל, רומן וינאי, הוצאת עם עובד