מאיה ערד, העלמה מקזאן

1

♥♥♥

"בתולות זקנות", כמו שמכונה גיבורת 'העלמה מקזאן' בתחילת הרומן, הן הטיפוס הספרותי האהוב עליי. ליתר דיוק, הזן המסוים של נשמות רכות, קוראות אדוקות של ספרות רומנטית, שאת חלומן הנאיבי, העקשני, צבא של פטישים מתעקש לפורר: המציאות.

סופרים ותסריטאים מנצלים שוב ושוב ושוב את ההזדהות עם דמויות שבמהותן הן שגרירות של הקורא, של מי שמייחל לראות את המציאות המדומה בסיפור – שהיא המציאות הממשית של הדמות – נענית לחוקים של סדר, הרמוניה, צדק. זהו הדחף ללוות את תולעת הספרים, את פרח הקיר, את הקרפדונֶת – ובמאמץ משותף איתן להביס את כוחות הריאליזם, את עולם הממשות, שנבנה סביבן.

וכמה כוח טמון ביכולת לפורר את הפנטזיה הזאת. את 'מדאם בובארי', למשל, אולי דוגמת המופת בתחום, אפשר לקרוא כמין עונש מתמשך ומפותל לאישה צעירה שקראה יותר מדי מעשיות אבירים ורומנים רומנטיים. לארס פון טרייר, אם לחשוב על דוגמה עכשווית, רכב בכמה מהסרטים המרכזיים שלו ('רוקדת בחשיכה', למשל) על דמויות נשיות כאלה, חולמות, אידיאליסטיות, יוצאות דופן. מעין מוּזוּת. את הפנטזיה שלהן להכפיף את המציאות החיצונית לסיפור פנימי, נעלה, מתוק – פון טרייר המיר לסיוט. חושף את הממד ההרסני בדחף (שלהן? שלו?) להעפיל לממד גבוה יותר, רומנטי או דתי, של המציאות.

מאיה ערד מצרפת את גיבורת 'העלמה מקזאן' אל המועדון הזה – אבל משגרת אותה לעולם שהתפרק מהמתיחות העקרונית שלו. העולם של איקאה. סופרים כמו צ'כוב, הנרי ג'יימס, בלזק ומופאסאן השתמשו בנשים ההוזות, לעתים דמויות ממשיות של "בתולות זקנות", כמי שעדיין נושאות עיניים לעבר. כמי שניזונות מעולם ערכים מסורתי – שלא מאפשר להן אולי להתמודד עם חוקי המשחק של עולם מודרני, קפיטליסטי. גיבורת 'העלמה מקאזן' היא אישה בת זמננו שגדלה בעולם מחולן לחלוטין. מורה, תל־אביבית, משכילה. המסורת של רומן רומנטי שהיא מאמצת – ערד מציגה אותה כקוראת אדוקה של הרומן האנגלי של המאה ה־19, של ג'ין אוסטן קודם כל – היא מסורת ספרותית בלבד, מיובאת. את מהלך העלילה כולו אפשר לסכם כרצף של חבטות מטאטא שערד חובטת בה – עד שתהיה מוכנה להתפכח מהדימוי העצמי המיושן, המתיפייף, האליטיסטי שבאמצעותו היא רואה את העולם. עד שתיפרד מההבטחה הכוזבת – עד שתודה בכזב.

הספר הזה מתמצת כמה קווים בולטים בכתיבה של ערד, שפרצה בתחילת שנות האלפיים עם 'מקום אחר ועיר זרה' – העיבוד שלה לפואמה המחורזת של פושקין,'יבגני אונייגין'. ברוב ספריה, ערד הציבה ז'אנר ספרותי או קלאסיקה ספרותית כנקודת השוואה להתרחשות ולדמויות העכשוויות שהיא מתארת. את כיוון הכתיבה שלה היא הציגה מראש כמין מלאכה רצינית־קלילה. נטועה במסורת גבוהה, אבל משועשעת באותה מידה מפער הזמנים והנסיבות (חיי החיילים בבסיס תל־השומר, למשל, החליפו את חיי הכפר והעיר של בעלי אחוזות רוסיים אצל פושקין).

ערד היא אולי הסופרת האקדמית ביותר שכותבת היום בעברית. רוב הדמויות שלה משתייכות לעולם האוניברסיטאי, לאליטה משכילה ותרבותית. ערד התמקדה לא פעם, ודאי בספריה האחרונים, בדמויות לוזרים יהירים, נסיכים בעיני עצמם – שתופסים את עצמם כמי שחיים בעולם שנכנע לכוחות של גסות, חומרנות וקרייריזם. המסגרת הז'אנרית המובלטת בכתיבה שלה – ולפעמים הדיון הישיר בספרות, בשושלות ספרותיות, מתלבשים יפה על טיפוסים ועלילות כאלה. הם מאפשרים לערד, אולי בניגוד לחלק מהדמויות שלה, להמשיך לאחוז בקלאסי גם בעולם שכביכול איבד בו עניין.

'העלמה מקזאן' מצטרף לקומדיות של ערד שמתבססות על פער בין הדימוי העצמי של הגיבורה למציאות המעליבה, האנטי־ספרותית. עידית, הגיבורה, היא כמעט דמות מצוירת. הקפיץ המכני שמפעיל אותה חשוף ועקבי. הפגישה הראשונית איתה מתרחשת כשהיא מצפה לבחור שמנסים לשדך לה ללא ידיעתו. ההיכרות המביכה ביניהם מתמצתת את הסיפור כולו: כל מחוות חיזור מחושבת, משוחקת, מצד הגיבורה – נתפסת מצד הסובבים אותה, מושא ההתאהבות שלה קודם כל, כביטוי שקוף של ייאוש ומניפולטיביות.

אם גיבורת 'קלוּלס', העיבוד הקולנועי הניינטיזי לרומן של אוסטן, הקסימה את הצופים בעיוורון שלה, בקלולסיות של נערה מתבגרת ובת עשירים – עידית מעוררת מבוכה, גיחוך, שמחה לאיד. התחבולות שלה, השאלות הקיומיות והרגשיות שמציקות לה, מקושרות לאוצר המחוות של יכנע חסרת מודעות. ערד מובילה כל שאיפה לטוהר וניקיון מצדה – ההקפדה על מזון בריא, למשל – להתפרש כסימן של יומרנות, התבדלות ופחדנות. הפחד להעמיד את הפנטזיה במבחן המציאות.

1
מתוך 'קלולס'

זהו ספר מוצלח וקולע יותר משני ספריה האחרונים של ערד. בין היתר, בזכות היכולת להסתחבק בלי הפסקה על חשבון הגיבורה, אבל באופן מאופק, שמשקף גם הומור עצמי לגבי דמותה של ערד והתכונות שמזוהות איתה ככותבת – הקלאסיציזם, הארכאיות, השמרנות. מאחורי רצף הצביטות שהגיבורה סופגת ממנה מסתתר אולי נאום הגנה מהופך על העמדה הזאת: בוא נראה איך הגיבורה תשרוד את רצף הצביטות וההשפלות שניצבות לפניה.

ההישג המרכזי של הספר הוא אולי היכולת לעקוב ברצף אחרי הדמות המעצבנת הזאת, ואיכשהו להיזהר מהגלישה לעיצוב של קריקטורה מוחלטת, למצוא דרכים לעקוף ולדלל את החמיצות שהיא מייצרת. אחת הדרכים הטכניות היא עיצוב לשוני של משפטים פשוטים מאוד, ישירים. ובכלל, הקפדה על ניקיון ונגישות, הימנעות מכל מצג של התחכמות. חלקים נכבדים מהספר הם דיאלוגים כמעט ישירים לחלוטין. למרות שהסופרת והגיבורה שלה הולכות בעקבות דגמים של ספרות קלאסית – ערד נמנעת מכל ביטוי של ניפוח והסתרה. פונקנציונלית כמו רהיט מאיקאה.

מתחת לסרקזם הגלוי, ערד מוצאת דרכים לאותת לקוראים שגם הלעג או ההתנשאות כלפי הגיבורה כרוכים בהעמדת פנים. קודם כל, מעצם העובדה שהקוראים נרתמים לסיפור העז על 'ההזדמנות האחרונה' של הגיבורה להשיג אהבה, לממש את עצמה כאישה, כאמא, ולמעשה, להתבגר. בלי מאמץ ניכר, ערד מסמנת קשר מקביל בין הקוראים לגיבורה; בין המעקב של הקוראים אחרי הגיבורה, אחרי הפרודיה על סוג הדמויות שהיא מייצגת – לבין ההתלבטות שעידית עוברת. האם להתפכח מההתייחסות הרומנטית לחיים, האם להודות שהציפייה היא רמייה עצמית רדודה. האם להודות שה'אמונה' בספרות, במעשה האסתטי, היא ירושה של העתק של העתק של העתק. השאלה עצמה, אפשר להבין, כבר חותרת תחת הספק.

הספר לא מבליט חזק מדי את מסגרת המשמעות התרבותית. את הדיון התרבותי. כאילו מאמץ מראש את הקוּליות, את מידה הטובה וההסתפקות במועט שהגיבורה מתבקשת להפנים. וזה עובד. התחושה שהמציקה בחלק מספריה של ערד, שמאחורי הקלילות יש ניסיון ברור לחנך, להרצות, לעורר התפעלות – נעלמת לטובת התמקדות בהתרחשות עצמה, בתמונות ממשיות. גם אם יש לסיפור ממד פדגוגי מובהק, כסיפור על התבגרות מאוחרת, מחזה מוסר קליל אבל רצוף עונשים ואפשרות לתגמול שבמרכזו הניסיון לפתח יושרה עצמית, ראייה נכונה במציאות.

היה מעניין אולי להשוות את 'העלמה מקזאן'  לספרה האחרון של עירית לינור, בעצמו מחווה ספקנית לרומן הרומנטי נוסח אוסטן. גם הרומן של לינור כאילו קורא לקוראיו להתנער מכל הזיה רומנטית, מגביהה, של יחסים אינטימיים וזוגיים. אבל לינור מעצימה את ההיבט השמרני והחינוכי בספרות כזאת לכיוונים רדיקליים וציניים: אצלה כביכול קיימים רק השיטה, רק המבנה החברתי, הדחף להסתדר היטב.

ערד מובילה את הגיבורה בכל תחנות החובה של תיירים בספרות שעידית אוהבת, ובשיאן אולי ביקור במנזר ובבית יתומים, ברוסיה, בעיר קזאן. גם כאן, הרומן לא מתאמץ להבליט את הסאטירה, את הפער בין פנטזיה למציאות, בין עבר להווה. הכל מונח שם כעובדה: האפשרות לחסד באימוץ של ילד יתום – ומנגד, התכליתיות המכוערת, הקניינית, של תהליך האימוץ ובחירת ילד. מאחור, למי שירצה, מחכה אולי הנמשל האסתטי של פעולת האימוץ: של ז'אנר, של שפה, של קוד תרבותי.

תהיתי לאורך הקריאה אם ערד תצליח לשמור על המבט המרושע, הכמעט־סדיסטי, בגיבורה שלה – או שהיא תמצא דרך לפצות אותה, להוביל אותה ואת הקוראים למרות הכל ואחרי הכל אל "המודל היחיד המוצלח שאליו מגיעים בסוף הספר הוא שילוב של אהבה וייעוד עם חסד" [לספוילר ולהתרשמות אחרת משלי – X]. ואולי זאת השאלה שערד מבקשת לשאול כאן: על האמונה בנס "כנגד כל הסיכויים" – אמונה מתוך ידיעה שהנס והמופת מזויפים. 'העלמה מקזאן', מתחילתו העוקצנית ועד סופו, מאשר מחדש את המכנה המשותף לגיבורה, לסופרת, לקוראים. הסירוב לוותר על סיפור ישן. על הסיפור הישן.

מאיה ערד, העלמה מקזאן, הוצאת חרגול

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

1
מתוך 'קימי שמידט הבלתי שבירה'
מודעות פרסומת

נעה ידלין, בעלת הבית, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.2.2014

פרס ספיר של מפעל הפיס כבר חצה את קו ה"לא מועיל אבל לא מזיק". איך יודעים? כשמתחילים לקרוא ספר ומופתעים לגלות שהוא הרבה פחות תפל וזניח ממה שהיה אפשר לצפות מהזוכה בפרס. במיוחד השנה, אולי יותר מכל שנה – שום דיון ערני, התנגדות או התלהבות מינימלית לא נוצרו סביב ההכרזה על המועמדים. אם לפני כמה שנים הזכייה עוד גרמה לאוזניים להזדקף, שלחה אותך לבדוק בחנות הספרים את העמודים הראשונים בטקסט ששווה 150 אלף שקל – השנה היה נדמה שלפרס כבר יש תפקיד הפוך: לסמן את הרע במיעוטו, את המקצועי אבל לא מלהיב, את מה שאפשר לחיות גם בלעדיו.

'בעלת הבית' של נעה ידלין מצליח, במידה רבה, לערער את הדעה הקדומה הזאת. הוא מתמצת לסיפור אחד תופעה תרבותית עכשווית שיש לה שלוחות וביטויים שונים. אם אחד הקווים המרכזיים בספרות הישראלית של העשורים האחרונים היה התבוננות במשפחה של מהגרים ובני מהגרים, בפתיחות יחסית כלפי הסיפור וההיסטוריה הפחות לבנים ומיינסטרימיים – בשנים האחרונות מתגבש הסיפור המשלים: התבוננות במשפחה הצברית, האשכנזית, ה"ישראלית". וכן הלאה. תיאור המבוכה וההתפוררות שלה בזמן שכוחות אחרים כובשים את הבמה. פרידה מצחיקה ונוגה ממעמד האליטה; פרידה של בעלי הבית, או פרידה כביכול, מהירושה ומהפריבילגיות שהיו מבחינתם טבעיות ומובטחות.

ידלין היא לא הראשונה לתאר באופן קומי את התפוררות המעמד הזה ומאבקי הדורות הפנימיים שלו. מאיה ערד כבר הייתה שם בפרוזה. 'הערת שוליים' של יוסף סידר בקולנוע. 'בעלת הבית' אפילו מזכיר במפורש ובבדיחוּת את אבי הזרם המתאבל הזה – 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי מסוף שנות ה־70. במובנים רבים, הוא הופך את הטרגדיה הלבנה לסיטקום. לרושם הזה אחראית, למשל, כבר הרשימה בפתח הספר שמציגה את הדמויות, חברי משפחת פוגל, כמו פתיח טלוויזיוני של קומדיות או אופרות סבון משפחתיות.

מעבר לטכניקות שמזכירות את הז'אנר – למשל, שימוש נרחב בדיאלוגים עוקצניים, בין דמויות שכאילו מודעות לקהל שצופה בהן, ולמעשה רגילות להציג, להמחיז, לשחק בתיאטרון המשפחתי – הספר עצמו ממחיש מאבק מעמדי בין אליטה ישנה וחדשה: בין עולם הספר לעולם התקשורת, בין האמנות לבידור. מבחינת הסגנון, זה ספר שמדבר בחלקו בשפה כמעט טלוויזיונית, של מערכונים, פאנצ'ים וקיטועים חדים בין סצינות. מבחינת התכנים, הוא מציג דמויות, ובראשן הגיבור – ילד פלא כושל, חוקר צעיר לשעבר שמעולם לא הצליח באמת להשתחל לאקדמיה – שנשלטות באופן מודע ומוטרד בידי צורות מחשבה טלוויזיוניות. הריאליטי, מצג השווא החנפני של דמוקרטיה ועממיות בעיניהן, לא רק הופך את המדליות שלהן לשמאטעס ("מומחיות, השכלה וותק") אלא גם מסמן אותן כמטרה להתקפה: "בדיוק כפי שהאס־אם־אסים של כולם שווים בפני הגמר הגדול, כך שווים כולם בפני הדעת והמדע". לא רק שהנובורישיות, הפופ והאפקטים הזולים חודרים לחייהן – הן עצמן נמשכות לכוחה של הטלוויזיה והעיתונות הצהובה, לדחף להפוך לפרצוף על המסך.

ידלין מפתחת כאן את הנושא, הזירה החברתית והסגנון מהרומן הקודם שלה, 'חיי מדף' – ספר שנראה לי בזמנו זחוח וכמעט ילדותי בניסיון שלו לתקוף את מעוזי האליטה הישנים והמדומיינים, ובראשם מדורי הספרות הוותיקים והנכחדים של העיתונות הישראלית. לתקוף, אבל יותר מזה, להסתפח אליהם. 'בעלת הבית' הוא קפיצת מדרגה ברורה. הוא מצליח להשיג פרספקטיבה, תחושה של תלת ממד ומרחב ספרותיים, בזכות שני עניינים מרכזיים. הגיבור הוא בנה המריר של כוכבת: אקדמאית ופונקציונרית ותיקה ומוערכת במרכז שלום ותרבות. החשיפה שלה כמי שאחראית למעילה מתמשכת ושיטתית בכספי תרומות היא חלומם הרטוב של נתניהו, לבנת ועינב בובליל: האשכנזייה, הנאורה, השמאלנית, מלכת הטעם הטוב וקצינת האתיקה, עומדת להתגלות כבסטיונרית מושחתת וצבועה.

ידלין בוחרת להתמקד דווקא בהתפוררות משנית ומואצת – בהלם שנגרם לבנה הלוזר והאנין, שעיצב את חייו, זהותו, העדפותיו הרומנטיות והפוליטיות בהתאם לסולם הערכים של בעלת הבית. הסיפור הגדול והפוליטי מואר עבור הקוראים באמצעות הסיפור השולי, הלווייני, בעיני 'התקשורת'. הטלוויזיוני מוכפף כביכול למבט הספרותי, המופנם יותר. מעבר לכך, הספר מצליח להשיג את הפרספקטיבה הזאת, את התחושה של כמה מימדים, בעזרת המעקב אחרי הגיבור והמחשבות שלו. בגוף שלישי, שמוגבל לתפיסת העולם של הגיבור ולידע שגלוי ומוסתר ממנו, מומחש הגיחוך הסיינפלדי שלו כלפי כל סימן של יומרה, טיפשות והעמדת פנים מצד הזולת. הקול שעוקב אחרי המונולוגים הפנימיים שלו דומה לו במובנים רבים, קרוב אליו ועדיין נפרד ממנו: סולד כאילו מקלישאות ומבנאליה, משועשע מעצמו – אבל מאיר (לפעמים בעדינות, לפעמים באופן מנג'ס) את נקודות העיוורון של הגיבור. קורץ מאחורי גבו.

אם ספרה הקודם של ידלין נפל לתיאור של 'טיפוסים' סטטיים, התענג על היכולת ללעוג לקריקטורות – 'בעלת הבית' מסמן בצורה מוצלחת יותר תהליך שעובר הגיבור: את היכולת שלו להשתחרר קצת, לוותר על חלק מהלעג הטינאייג'רי לזולת, להיות סלחני יותר כלפי עצמו וכלפי אחרים. במובנים מסוימים, הספר הזה מציג התבגרות מאוחרת – נושא שהולך ומתבלט בספרים ישראליים לאחרונה. הגיבור הופך מפוץ – לאדם נסבל ומפוכח. לא יותר נרקיסי משאר בני זמנו, אנשי האינסטוש והפייסבוק.

התהליך הזה, הוויתור על העמדה האליטיסטית, מקבל משמעות נוספת כשמתייחסים לסיפור המסגרת החדש שנוסף לספר – הזכייה בפרס ספיר. למרות כמה יוצאי דופן, אחרי יותר מעשור די ברור שהפרס לא השיג הישגים יוצאי דופן. הוא לא גילה לציבור פנינים נסתרות, ולא בדיוק שיגר קריירות ספרותיות פורצות דרך. סופרות וסופרים מרכזיים, בני הדור הוותיק, לא ממש סופרים אותו, והפרס עצמו לא להוט אחריהם (השנה, למשל, הסופר הוותיק והמוערך ישעיהו קורן לא הגיע אפילו לחמישייה הסופית). אם כבר, חלק לא קטן מהזוכים בפרס לאורך השנים הם לא אנשי ספרות מובהקים. הספרים שנבחרו עמדו לא פעם על התפר שבין ספרות יפה למשהו אחר (זכרונות, אוטוביוגרפיה). בכלל, קשה לדבר על קו מובהק שמאפיין את הפרס ואת הוועדה, שבראשה עומדת היום בכלל שגרירה לשעבר באו"ם ואשת אקדמיה. נייטרלית, חיצונית, לא מסוכנת.

אם הפרס אמור לסמן את ה־אירוע הספרותי של השנה הקודמת, לסמן תהליכי מפתח בספרות ובתרבות, לא זה המקרה של 'בעלת הבית'. זה ספר מקצועי, נבון ונחמד, עם אצבע רכה על הדופק – אבל לא מפגש יוצא דופן עם יצירת אמנות. "בורגנית טובה", קובע הגיבור לגבי אחת הדמויות, ומיד עוקץ את עצמו, "כאילו שהוא בורגני לא טוב". 'בעלת הבית', בסופו של דבר, עוזר לגיבור ולקורא להשלים עם העובדה הכאילו אלמנטרית: כולנו בורגנים ומעגלי פינות, כולנו רוצים כסף, הכרה, אישור של ההורים. קצת נחת. ובכל זאת, אפשר לדרוש מספר שישבור את ההגה ימינה או שמאלה, שיאיר את החיים ואת הנפש האנושית בצורה מפתיעה, חדשה, מרוממת או טרגית. שישאיר אותי בעמוד האחרון במקום אחר משהייתי בו בעמודים הראשונים.

אבל פרס ספיר הוא פרס הסטטוס קוו. הפרס שאין טעם להתרגז ממנו או לחשוב עליו. פרס הבסדר, השקט התעשייתי. הוא סידור עבודה נוח לסופרים: לא לאריות הוותיקים, ולא לחתולי השוליים האלטרנטיביים. בשנה שעברה זכה דווקא 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמפריך לפחות חלק מהטענות: ספר תובעני, קודר ומורכב. ואולי החריגה הזאת מעידה על הכלל: זהו פרס אקראי. לסופרים זאת אפשרות לזכות בתמלוגים שלא יראו במשך חיים שלמים. ספר כטופס לוטו. למפעל הפיס – תשדיר שירות מחויך, תעמולה בתחפושת "תרבותית". ועבור הקורא? הוכחה שספרות נעה בין פיהוק לפנאי נעים.

נעה ידלין, בעלת הבית, הוצאת זמורה־ביתן

ראיון עם מאיה ערד, חשד לשיטיון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.9.2011

מארק צוקרברג עושה סידורים בשכונה שלה. איילי בר חולפים על פניה כשהיא מטיילת בגבעות המיוערות. לפעמים, בתחרות סמויה ואגבית, היא עוקפת גמלאים שצועדים לצידה בחליפות ספורט. זה נכון, עמק הסיליקון מאיר פנים למאיה ערד. הבליל המוזר של אקדמאים, אנשי היי־טק, פנסיונרים ומהגרים – מוקפים בטבע הקליפורני – הוא הרקע גם לרומן החדש שלה, 'חשד לשיטיון'. במרכזו עקרת בית בת 60 פלוס, אשתו של פרופסור לאווירודינמיקה. שניהם עזבו את ישראל עוד לפני שהומצא הערוץ הראשון. במשך עשרות שנים הם מטפחים זוגיות הרמטית, מבודדים מהסביבה, מנותקים מהארץ כמעט לחלוטין. כשגיל הזהב דופק בדלת, גיבורת הרומן מתלבטת בין שתי אפשרויות מבהילות: האם בעלה הולך ומסתגר מפניה אל ממלכת הזיקנה והדמנציה? אולי הוא מנהל רומן עם אישה צעירה?

מה משך את ערד, אמא לשתי ילדות קטנות, לרומן שמוקדש לחרדה מהתבלות הגוף והנפש? "אני בת 40 השנה. במחקר שקראתי על אלצהיימר, בני 40 עד 60 הוגדרו כקבוצה אחת, קבוצת אמצע החיים. המקום שאני נמצאת בו הוא מין קו פרשת מים. אתה עומד מלמעלה ויכול לראות את שני הצדדים – הצעירים והזקנים. ניקח דוגמה הכי פשוטה. נכנסתי לחנות בגדים. רוב מי שקונה שם הוא בערך בגילי. כדי לתת לנו תחושה שאנחנו צעירים, משמיעים שם מוזיקה משנות ה־80. מצאתי את עצמי תוהה איך מרגישה אישה מבוגרת יותר כשהיא שומעת את השירים האלה. מה שבשבילי נחשב נוסטלגיה, בשבילה הוא דבר זר. הגיבורה הזאת הייתה לי מאוד ברורה מלכתחילה, אבל פתאום הבנתי שכמוה, גם אני עוברת איזה סף".

גם ספרים קודמים שלה נגעו בחיי האקדמיה, אבל את העלילה שתלה הפעם ערד ממש בחצר האחורית: חיי הקהילה באוניברסיטת סטנפורד האקסקלוסיבית. בעלה של ערד, רויאל נץ, הוא פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטה הזו; היא עצמה סופרת אורחת במרכז ללימודי יהדות. בתחילת הרומן, כמו פולשים לגן עדן, זוג אקדמאים צעירים חודרים לחיי הגיבורה. השפה שלהם נשמעת לאוזניה סלנגית, צורמת, ישירה. "הרבה פעמים", אומרת ערד, "ככל שאתה צעיר יותר, אתה יהיר יותר. כמו תינוקות שלומדים ללכת ועוד לא יודעים שאפשר ליפול. אני רואה לפעמים סטודנטים שהתקבלו לסטנפורד. הם יודעים שניצחו אחרים בתחרות קשה על מקום. חלק מהם מרגישים על גג העולם, מלאים מעצמם. אחר כך אתה רואה אותם מיישרים קו עם החיים.

"אני זוכרת את עצמי כתלמידה לתואר ראשון, בתוכנית למצטיינים באוניברסיטת תל־אביב, מסתכלת ברחמים וגם קצת בלגלוג על הנשים בנות ה־40 פלוס שישבו איתי בשיעורים. היינו קוראים להן 'הדודות'. הן היו שומעות חופשיות או שזו הייתה קריירה שנייה שלהן – ואני חשבתי, למה לקח לכן עשרים שנה לדעת מה אתן רוצות לעשות בחיים? 15 שנים אחר כך, מצאתי את עצמי עוזבת את העיסוק שלי בבלשנות, מתחילה קריירה שנייה, ואפילו יושבת לפעמים בשיעורים מתקדמים בסטנפורד עם סטודנטים לתואר ראשון. דודה לכל דבר".

4444
עבודות בהכנה של ליו בולין

בתה בת הארבע של ערד אמורה אוטוטו לקבל דרכון ישראלי. למרות השנים הרבות, ערד עדיין מזוהה כסופרת הישראלית שחיה בחו"ל וכותבת בעברית. בעבר כבר הביעה עייפות מהסקרנות שהסוגיה הזאת מעוררת. 'אמן הסיפור הקצר', הרומן הקודם שלה, התרחש כולו בישראל. "קיבלתי אחריו מחמאות בסגנון 'לא מרגישים שאת חיה בחו"ל'. תהיתי אם זה דבר טוב. זה מה שאני רוצה לעשות, להעמיד פנים שאני לא חיה בארה"ב? אני חושבת שבשלב הזה הייתי רוצה לתת יותר ביטוי בכתיבה לחוויה המפוצלת הזאת".

הרומן החדש מעמת בין השפה והזיכרון של הגיבורה לבין המהגרים הטריים מישראל שהיא פוגשת. שאלת הניתוק מהמולדת, מההיסטוריה ומהתרבות המקומית משיקה לפחד של הגיבורה מהפגיעה ביכולת השכלית והתקשורתית. בשיחה הטרנס־אטלנטית עם ערד היא דווקא מקפידה להפגין גישה נונשלנטית כלפי השתקעות בחו"ל: "נראה לי קצת בומבסטי לקבוע משהו בסגנון 'ישראל לא תהיה הבית שלך'. אני אזרחית ישראלית. כל המשפחה שלי, חוץ מהמשפחה הגרעינית, נמצאת שם, ועוד לא הזכרנו חברים ואנשים מהעולם הספרותי. בכלל, יש משהו נורמלי ברעיון של פזורה ישראלית, של כתיבה בעברית בתפוצות. אבל אם פורטים את זה לדברים קטנים, אז כן, אין לי בעיה שהבנות שלי לומדות במערכת החינוך האמריקאית ושבמכולת מדברים אנגלית במקום עברית. ההתפצלות הזאת, בין שני העולמות, התחילה לפני 17 שנה. הייתי אדם אחר אז, והיום אני לא יכולה לדעת לאן דברים היו מתגלגלים. קשה לי אפילו להיכנס ליקום האלטרנטיבי הזה. מי יודע אם הייתי בכלל מתחילה לכתוב, מי יודע אם הייתי כותבת דווקא את הספרים שכתבתי".

הגיבורה של ערד קצת יותר החלטית. לאורך הספר היא מביעה כמה דעות עסיסיות לגבי הישראלים שהיא פוגשת, לגבי העדריות, הדביקות והחמדנות שלהם. "כולן הולכות למועדון הספר, גם את תלכי. כולן הולכות ל'הדסה', אז גם את תירשמי. כולן הולכות לפיקניק השנתי של יום העצמאות, גם את תלכי […] אבל לא רק בגלל העדריות היא מתרחקת מהישראלים כאן. פשוט הם לא אנשים שמעניינים אותה. קהילה חומרנית. גסת רוח. אנטי־אינטלקטואלית. בעסקי כסף כולם. גם האקדמאים. מינהל עסקים ושיווק או מחשבים, חושבים רק איך לעשות כסף מאיזו חברה קקיונית. והנשים שלהם. אותו דבר בדיוק. כל מה שמעניין אותן זה בעלה של מי עושה הכי הרבה כסף ושיפוצים וקניית בתים ואיפה אפשר להשיג שקדי מרק וחומוס כמו בארץ".

ערד מקפידה להבהיר שהיא לא מזדהה עם הגישה הזאת ודווקא מעורבת בקהילה הישראלית באזור. בספר, לעומת זאת, כמו שדר כדורגל מחתרתי, הגיבורה מפרשנת לעצמה את ההתרחשות בטקס חינוכי לכבוד יום השואה: "היא מבחינה שעל שולחן הוכנו כבר שישה נרות. אחד לכל מיליון. שוב מאיימת עווית הצחוק להתפרץ".

הגיבורה שלך לא מתביישת להסתלבט על הישראלים. את מעדיפה את הקודים של נימוס אמריקאי על המקבילה הישראלית?
"במילה אחת, כן. זה נוח. אם הייתי עוברת למקום אחר, הייתי כנראה מסתדרת גם ככה. אבל למה להכחיש, יותר נעים לשמוע משהו בסגנון, 'תודה רבה על הרצאה מרתקת, אבל אני לא בטוח לגבי העניין הבא' – מאשר 'איזה שטויות אתה מדבר'. לאוזן המקומית, 'אני לא בטוח לגבי העניין הבא' אומר בדיוק 'אתה מדבר שטויות', אבל עצם העובדה שזה נאמר אחרת עושה הבדל.

"לקחתי פעם את הבנות שלי לפעילות במרכז היהודי הקהילתי. כשהגעתי, הרבנית המליצה לי בחום להגיע גם למפגשים שהם מארגנים לילדים. רק כשהגעתי הביתה, נפל לי האסימון שהיא התכוונה בכלל לגעור בי שהבאתי אותן איתי. אני מרגישה את התפיסה הזאת גם אצל הילדות שלי. החינוך שלהן אחר לגמרי. קודם כל, מעצם זה שהן לומדות עם ילדים מהמון סוגים של מוצא. כשדיברתי פעם על מישהי בתור שמנה הן היו מזועזעות".

נוזפים בך.
"גם על האנגלית לפעמים. לבעלי הן מעירות על האופן שבו הוא אומר 'מייקל'".

את כותבת גם באנגלית? יש לך כוונות לפנות לקוראי אנגלית?
"המצב שלי באנגלית דומה לשל חולה שבץ ששוכב בלי תנועה: מבין הכל, אבל לא יכול להגיד שום דבר".

5555

ערד עדיין זוכרת בחיבה את מסעדת אורנה ואלה. הקשר הסמלי בין הסופרת למוסד השינקינאי – שב־94' השנה שבה עזבה את ישראל, היה מקום צעיר וזוהר – לא יפתיע קוראים ששמו לב לעיסוק המדוקדק באוכל בחלק מספריה. אפיית עוגות, למשל, היא דימוי מפתח למצבה הנפשי של הגיבורה ברומן החדש. עושה רושם שכרטיס הביקור הפיינשמעקרי של המסעדה הולך יד ביד עם המזג האמנותי של ערד. רומן הביכורים שלה מ־2003 היה אדפטציה ישראלית ל'יבגני אונייגין' של פושקין – שקול ומחורז עד הפרט האחרון. ערד מזוהה גם כאחד הקולות הבולטים בחבורת 'הו!', שביקשה להחזיר את העיסוק הצורני למרכז הדיון הספרותי (ב־2008 פרסמה עם בעלה את 'מקור הטעם', ספר מסות שקורא לחזור למסורת הספרותית ההיסטורית).

"כשאתה מוציא רומן ראשון בחרוזים ומחדש יצירה קלאסית", היא אומרת, "כדאי לקחת בחשבון שאחר כך יידבק אליך דימוי קלאסיציסטי. לא עזר שגם הספר השני שלי היה בחרוזים. אבל היום אני במקום אחר. יכול להיות שאחזור לכתוב בצורות יותר מסוגננות – אבל אני מתכננת עוד רומנים 'פשוטים'".

ספרה החדש סוטה מהנטייה שלה להעמיד בחזית הדברים את העיסוק בדגמים ובז'אנרים ספרותיים. נדמה שהגיבורה התלושה והמבודדת איפשרה לה ליצור רומן משוחרר מהרגיל.

בספרים האחרונים שלך בולט הנושא של שאפתנות והישגיות מול החמצה. עד כמה את עצמך שאפתנית?
"אני שאפתנית במובן הזה שאני רוצה לכתוב הרבה ולכתוב טוב. אני זוכרת שפעם בתקופת הבי.איי אמרתי למישהי שאני רוצה להיות מרצה בעתיד והיא אמרה, 'אני לא אמביציוזית כמוך'. היה בזה צל של גנאי. היום היא מרצה, אגב. באקדמיה, כמובן ששאפתנות זה דבר מרכזי. בלי זה אפשר לסגור את הבסטה.

"אני עזבתי בשמחה את הניסיון לעסוק בבלשנות. בדיעבד, אני יכולה להסביר את קצב העבודה שלי כסופרת בזה שהייתי 12 שנה בתחום הלא נכון. זה היה כמו לתת פול גז בניוטרל. הכתיבה האקדמית – הדוקטורט והספר של הפוסט־דוקטורט – הייתה עינוי. כשעברתי לכתוב כתיבה ספרותית, כאילו משהו השתחרר ופרץ החוצה. כבלשנית הייתי די שולית. מאמרים שלי לא התקבלו לפרסום או התקבלו בקושי. חייתי משנה לשנה על כל מיני עבודות זמניות. לא ציטטו אותי. זה לא המצב בספרות. אני מקבלת מכתבים מבלשנים שלא קראו שום מאמר שכתבתי, אבל קראו את הספרים שלי. גם לטובת הבלשנות וגם לטובתי האישית, המצב הנוכחי עדיף בהרבה".

מעניין שגיבור הרומן האחרון שלך הוא דווקא סופר שאיבד את מקומו בעולם הספרות.
"הצלחה ספרותית זה הרבה עניין של מזל. כשהספר הראשון שלי יצא, פחדתי שהוא פשוט ייעלם וזהו. אני עוד זוכרת איך שלחתי את אבא שלי לקנות איזה 70 עותקים ממנו. היה לי מזל שהוא התקבל בהוצאה, ואחרי שהוא יצא, היה לי מזל שהוא עורר מספיק עניין ולא רק נתפס כמין קוריוז מוזר בחרוזים. זה לקח כמה חודשים עד שהוא התחיל לצבור תאוצה. עם הספרים הבאים, שוב, היה מזל שהם מצאו להם מספיק קוראים טובים.

"בכלל, לקח לי זמן להבין שהכתיבה זו העבודה שלי. היו זמנים שלימדתי בחצי משרה וכתבתי בשאר הזמן. כששאלו אותי פעם אם אני עובדת במשרה מלאה, הייתי אומרת שחצי. הבת הגדולה שלי חשבה פעם שאני עקרת בית כי אני לא 'יוצאת' לעבודה כמו אבא. אבל אחרי ביקור בארץ, כשהיא ראתה ערימת ספרים שלי בחנות, היא הבינה שזו העבודה שלי. עכשיו, כשהיא חוזרת מבית הספר, היא עושה לי בוחן פתע מה כתבתי היום".

אגב בוחן פתע, שתלת בספר מין כפילה שלך – כמו היצ'קוק ששתל את עצמו כניצב בסרטים שלו.
"ברור לי שיש קוראים שמחפשים אותי בכל ספר – ולא את היכולת הספרותית או את כישורי הניסוח שלי. קצת כמו 'הקורא הרע' של עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך'. זה פשוט מחליש את המוטיבציה לחפש אותי בדמויות היותר ראשיות. ברגע שיש דמות שחולקת איתי פרטים ביוגרפיים, אני בעצם אומרת לקוראים: 'רציתם אותי, אז הנה אני, קחו'".

אבל גם ככה כל החיצים מובילים אלייך. יש לך צורך להתגונן מפני הקורא?
"אני בהחלט חושבת שזה יתרון שסופרת מצליחה לשמור על איזה תעתוע. להשתמש בצעיפים. נראה לי קצת פשטני שאתה גומר לקרוא ספר ויודע בדיוק מה הסופר חשב על כל דמות. לא הייתי קוראת לזה להתגונן מפני הקורא, אלא פשוט ליצור ספרות. אתה יכול לקרוא לי מיושנת".

מאיה ערד, חשד לשיטיון, הוצאת חרגול

יפתח אשכנזי, פרסונה נון גראטה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.7.2010

רק אחרי שמפסיקים לקרוא את 'פרסונה נון גראטה', אפשר להתחיל לאהוב אותו. לאורך הדרך מתחשק לא פעם לנטוש את ספרו השלישי של יפתח אשכנזי, שמשקיע מאמץ אדיר כדי להיראות מחופף וריקני. עוד לפני ההתרשמות מהתוכן, יש משהו מרתיע בשימוש המתמשך שלו בחריזה. בניגוד ל'מקום אחר ועיר זרה' של מאיה ערד מתחילת העשור, אשכנזי משתמש רוב הזמן בחרוזים דלים, רשלניים וטכניים, שנותנים לכל העסק ניחוח היתולי־פלמ"חניקי. ועדיין, משהו דוחף להמשיך בקריאה, איזה רשרוש שמבטיח שגשם אסימונים ייפול בבוא הזמן. התחושה הזאת לא מכזיבה. בסופו של דבר מתגלה שהיא קשורה לשאיפה של 'פרסונה נון גראטה' לפוצץ את הדברים מבפנים, להביא אותם לחד־מימדיות וסינתטיות מוחלטת, עד שרגש חדש ייוולד מתוכם. ובמילות הספר: "העיר מייללת, כמעט מתחננת, למלחמה רצינית – כזו שתמחה אותה לגמרי, כמו את קרתגו המלוחה, כדי שתוכל להיבנות בשנית. אלמלא תיהרס באלימות נוראה, איש לא יציל אותה מעצמה".

שלושה מעגלים של הרס ואלימות עומדים בלב הרומן. אהבתו הנכזבת של הגיבור אראל לחברתו לשעבר שירה, מלחמת לבנון השנייה, וההשתקפות של שתיהן בעלילה ובפרספקטיבות משובשות. הספר נפתח על סף הבחירות לכנסת ב־2006 – עם הצבעת המחאה למפלגת הגמלאים ועלייתו לגדולה של ליברמן – ובגילוי מותה בעינויים של שירה, כשנתיים אחרי שזרקה את אראל. הוא מסתיים בהיבלעות של המוות הפרטי ברעש של ראשית המלחמה.

'פרסונה נון גראטה' ממחיש את האופן שבו אירועים דרמטיים פורצים לחיים בישראל ואז נמחקים, או מבקשים להימחק, כאילו לא היו, בתהליך חוזר על עצמו של ניפוח וריקון ממשמעות. מבצע צבאי מפצה על זכר המבצע הקודם. קריאת התקשורת לצאת לקרב מתחלפת בקריאה לוועדות חקירה. הרצף המתחלף של אירועים אלימים מאלץ את האדם הפרטי, כפי שנרמז בשם הספר, להיצמד למסכות, לפרסונות, כדי להשיג תחושת שליטה מינימלית. להסתתר מאחורי מסכת מגן של פטריוטיות, ובו בזמן להתלכד כציבור מול מסכה שמוצמדת לגוף עוין וזר: ערבים, שמאלנים, עולים, דתיים, זקנים. הספר ממחיש את המחיר שהתהליך הזה גובה במישור האישי – כשהאישיות עצמה, הנפש הפרטית, הופכת מכשול מול השאיפה לשגרת חיים יציבה. במילים אחרות, הוא עוסק במטוטלת של אפתיה ונקמנות שמאפיינת את החיים בישראל מזה עשור וחצי – בעיקר בקרב צעירים כמו אשכנזי שנולדו אל מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונות, והתבגרו על רקע רצח רבין והגל השני של אינתיפאדה, לבנון ועזה.

3333
מתוך 'רקוויאם לחלום'

 

באחד הקווים ברומן, שמפברק בדיחה קונספירטיבית סביב הביקור ההיסטורי של אייכמן בפלסטינה שנת 37', משתמש אשכנזי במושג הגרמני־רומנטי "וולטשמרץ". צער העולם. המפגש עם 'פרסונה נון גראטה' מעלה את השאלה מה יהיה הביטוי הפילוסופי שיתאר את עידן המררה והזעם הרופס שלנו. עידן המיאוס. "גועל נפש", מהצירופים הטוקבקיסטיים הנפוצים ביותר, היה יכול להתאים – אבל לדמויות שיצר אשכנזי אין נפש, רק מסכות, פרסונות.

כדי לדלג מעל מלכודות הבוץ והדיכאון של הנושא, הוא משתמש במגוון נוגדני־סנטימנטליות שמדגישים את המלאכה הספרותית מאחורי הרומן, את המסכה, ומצד שני מפוררים אותה בצורה גלויה ופושטקית. הטריק הבולט קשור לתחלופה הפרודית של מספרים – בהם קולו של אראל, רשמיה של סטודנטית לתואר שני שמפרשת את העלילה בכלים מגדריים ופרוידיאניים, ולחלופין, התערבותו של סופר ציוני, מעורכי הספר 'שיח לוחמים' על מלחמת ששת הימים. ברגעים מסוימים, המעבר בין זוויות ראייה כל כך מהיר ושרירותי, עד שנדמה שהפרצופים הללו עומדים במעגל מטופש מעל לקורא ששוכב מטומטם על הקרקע.

אם משהו יכול לקומם בספר, זו הנטייה להתענג בקלילות על סבל נשי. במרכזו עומדות ארבע־חמש סצינות מיניות ששוחקות עד דק דמויות של נשים צעירות. אבל דווקא ההקבלה בין חורבן מדיני לאונס מגלה את הצד האנושי, הפועם והפגוע, מתחת לסרקזם הרמוס ולפרודיות החלולות של הספר. אשכנזי, אם להפליג, כאילו הולך בדרך נביאים מקראיים שדימו את ציוֹן לאישה שזנתה אחר אלים אחרים, איימו עליה בחורבן ובאונס בידי כובשים זרים, ולבסוף פינטזו על חזרתה לזרועות בעלה־אלוהיה. מתחת לליצנות הריקה, אם כך, הספר מבטא לא רק את הצורך הנואש של אוהב נכזב לכפות על מושא אהבתו לחזור אליו ולשנות את מהלך ההיסטוריה הפרטית; הוא קושר את האהבה החסלנית הזו לזעם של ישראלים רבים ביחס לארצם. היכולת להסתיר נבואת זעם אינטימית מאחורי ליצנות היא הישג לא שגרתי: היא מציעה לקורא דרך להסיר מעל עצמו מסכה של עור עבה ואפתיה, שהחיים כאן מצמיחים על הבשר החי.

פרסונה נון גראטה, יפתח אשכנזי, הוצאת חרגול

נעה ידלין, חיי מדף; מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר; רועי ארד, החלום הישראלי

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.7.2010

הכרטיסים אזלו. הקופאי הלך הביתה. ההצגה ששמה 'ספרות עברית' סגרה את הבסטה. "ההצלחות היו גדולות, מלוּות אופטימיות גדולה ולא מעט מגלומניה", הספיד לאחרונה העורך מנחם פרי את מפעל חייו ועל הדרך גם את תולדות הספרות העברית, "אבל הן היו קצרות מועד, ועד מהרה נשארו מכל אחת מהן רק צללים עלובים של עצמה, שרידי חורָבות".

קינה דומה, פחות מזהירה בסגנונה, נושאת אחת הדמויות ברומן האחרון של מאיה ערד: "זה לא שאין יותר ספרים שנכתבים בעברית, מה שאמרתי זה שאין 'ספרות עברית', במרכאות. כלומר הספרות העברית. נגמר הרצף הזה מברנר ועד… נגיד גרוסמן. כל העניין הזה במה הולך, מה כותבים, מי הדור החדש שמופיע. כל המיפוי הזה של גרשון שקד, נו".

פרי אמנם מציג את עצמו כאחרון הסמוראים, אבל הסיפור על הגירוש מארמון השן אל מי האפסיים הדמוקרטיים חי גם אצל כותבים צעירים בישראל. בחודשים האחרונים יצאו כאן שלושה ספרים סאטיריים שמיישרים קו עם הקדיש של פרי ומתארים באופן חסר רחמים את שפל היוקרה וההשפעה שאליו הגיעה זירת הספרות הישראלית: אל 'אמן הסיפור הקצר' של מאיה ערד (הוצאת חרגול) הצטרפו לאחרונה 'חיי מדף' של נעה ידלין (זמורה־ביתן) וגם שניים מסיפורי הקובץ 'החלום הישראלי' של רועי ארד (חרגול). שלושתם בוחנים את אחורי הקלעים של הביצה המקומית. ממצאי החקירה, אפשר לומר, מעודדים המתת חסד.

'אמן הסיפור הקצר' של ערד מתרכז בדמותו של סופר סיפורים קצרים שהגיע למבוי סתום בקריירה שלו. שנים אחרי שכבש את הקופות ומדורי הביקורת, אדם טהר־זהב הפך לשחקן שולי ומר נפש שמכתת רגליו בין מוקדים מתחלפים של עלבון ספרותי – שיעור בבית ספר, פאנל סופרים אוניברסיטאי, חיקה של מבקרת צעירה וחצופה. כולם מתנהלים מכוח אינרציה סתומה, מכרסמים פירורים שהותירו אחריהם ענקי הדורות הקודמים.

רועי ארד מפקיד את פשיטת הרגל בידי שני טיפוסים פרועים יותר. גיבורת סיפור הנושא היא תמצית קריקטורית של העיתונאים, עיתונאיות יותר נכון, שעלו לגדולה בשנות ה־90 הפכו לסופרות רב מכר, ובסיבוב פרסה חד התקרנפו, התברגנו והולידו ילדים. ארד מעניק לגיבורה, טלי פאפו, את תפקיד מספידת התרבות, אחרי שמִשׂרת התליין חמקה מציפורניה: "ההוצאה פרסמה בשנים האחרונות הרבה סופרות חדשות שטלי פאפו מאוד לא אהבה. הן נראו לה פרועות מדי, בורות וזולות. במה שטלי פאפו כתבה היה תחכום, התרסה ורעננות […] כיום היא חשה שדור הכותבים החדש מנצל את אווירת ה'הכל מותר' וה'הכל כלול', ומתבל את רוח החופש בבורות ובהיעדר סגנון אישי. אם דיברה פה ושם על המחזור שלה, כדי לפעור לדיון נושא שהיה טאבו, הרי שהיום לקחו את העניינים באופן מוגזם מדי קדימה, עד למקום שבו סופרות קוראות לספרים שלהן 'וסת' או 'מיס אנאלית'". אחד השיאים בסיפור הוא תיאור מסיבת עיתונאים קרקסית שבה נפגשים סופרי ההוצאה עם כלבים המיועדים לאימוץ ועם מתאבקים אמריקאים – הזניה מושלמת של ספרות ויחצנות ("זה אירוע ענק. יהיו שם מדור האופנה של 'הארץ' ו'פנאי פלוס' ואנשים מ'ידיעות'").

'דומני', סיפור אחר בקובץ, פונה מתחום העיתונות ורבי המכר לזירת האוונגרד הספרותי, שארד הוא שחקן מפתח בה. הסיפור מסופר מפיו של בחור פלגמט שנלכד ברשתו של בושם פינקלמן, מבקר אמנות וממליך מלכים לשעבר – בן דמותו של העורך האגדי גבריאל מוקד, כמדומה – שהיום מטיל את חיתתו על חצר קטנה של גרפומנים ומלחכי פנכה. 'דומני' הוא שמו של כתב עת ספרותי חדש שפינקלמן מקווה להקים באמצעות דודו של המספר, מנכ"ל משרד המשפטים ואיש עסקים בעל קשרים מפוקפקים בעולם השלישי.

'חיי מדף' של ידלין משלים את התמונה בעזרת פרודיה בלשית שמתרחשת בין כתליו של מוסף ספרות. גם ידלין נצמדת לטקטיקה של קטלוג 'טיפוסים'. במטרה כנראה להלעיג מעוז ישראלי אחרון של אליטיזם, היא מציירת עולם שמתעלם משקיעתו הוודאית באמצעות מאבקי כוחות נמלוליים: עורך המוסף האנטיפת, מגיהה זוטרה ויומרנית, סופר צמרת במחסום יצירתי, חוקר תרבות ערבי שבז לשמאל הישראלי ומשוררת של "שירי כוס וכיבוש". אוסף האנשים המפוחדים והמזויפים של ידלין משקף אולי כמיהה לספרות שיופייה ואמיתותה אינם ניתנים לזיוף, חיקוי או הכחשה; לחיי נצח בניגוד ל'חיי מדף', כשם הספר.

11111111111111111

הספרות העברית המודרנית צמחה ממדפי הסאטירה והקטטות בין משכילים לחסידים. קשה לחשוב על דור כותבים מאז שלא הנציח את זירת הספרות בדיו רעיל – מרשימות של פרישמן שמלגלגות על גדולי הדור ועל קוראיהם, ועד הרומנים הפנים־ברנז'איים של אהרן מגד.

איך נראית הספרות הישראלית העכשווית דרך עיניהם של ערד, ארד וידלין? למרות הבדלי הסגנון, היכולת הספרותית וזווית הראייה ביניהם, שלושתם מציירים מגרש גרוטאות חסר תקנה, פרובינציאלי, עסקני, גוסס; זירה שהשתלטו עליה שרלטנים תוקפניים שמשתמשים בטקטיקות שונות כדי לנשל את סופרי האמת מתחומם.

בחורבן התרבותי הזה, על פי שלושת הכותבים, אשמות מפלצות כמו הקפיטליזם, פוליטיקת המגדר ומשהו בשם 'פוסט־מודרניזם' – אמנות שהתנערה מהניסיון לגעת במוחלט, במשמעותי. אצל ידלין העניין מתבטא בגופה החיה של הרומן – בדמות סגן העורך היפה, הנרפה והנעדר (השרלטנות הספרותית כבשה את מחוזות היופי והאמת), שפרסם סיפור מבריק בעלומיו ומאז יבש עטו. איזו ברירה אחרת עומדת מול הנחשול מרובה הזרועות של ספרות נשית, הומואית, מזרחית, סלבריטאית, שמאלנית וצדקנית שהוא עצמו צמח מתוכה.

 גם שנאת הנשים שארד מקשט בה את סיפורי הקובץ (לא לעיתים קרובות זוכים להיתקל בתיאורים מבועתים כל כך של שדיים) מסגירה את צקצוק הלשון של אדוני התרבות נוכח 'ספרות הנשים' הפופולרית. ספרות שהשליכה כביכול לפח את ערכי האיפוק והטעם הטוב שעל ברכיהם חונכה ומצאה לעצמה אפיקים בספרות הרווקות העירוניות, בז'אנר המלודרמות התנ"כיות, ההצצות לחדר השינה החרדי, או בפולקלור המדומיין על מטבחה של סבתא קווקזית.

ספרה של ערד הופך את קרב המינים הזה לאמצעי פיוטי, וממקם את הגיבור הערירי מול שוק שמוחזק כולו על ידי נשים – מורות אומללות לספרות, מבקרות שטחיות, קרובות משפחה מעריצות. גם כאן מופיעה הדמות המאיימת של סופרת רבי מכר, הפעם בגלגול האקסית שהולכת ומבססת את מעמדה ואת כישוריה לאורך הרומן.

איום נוסף לשלום הספרות שעולה מתוך הספרים היא פוליטיקת המיעוטים ודיקטטורת השמאל בשיח האמנותי, עניין שבולט במיוחד אצל ידלין, כשהיא מתארת את ההתמכרות של סופרינו לנושא 'הכיבוש', לפואמות לסביות ולגיבורי שוליים כמו ניצולי שואה או פועלים זרים.

מעניין לשים לב לזיקה של שלושת הספרים לספרות הסלונים נוסח המאה ה־19; לאופן שבו הם מתארים קרב תרבות עכשווי במונחים של אצילים מרוששים מול בורגנים שאפתנים. ערד, כנראה האקדמית והקלאסיציסטית מבין שלושת הכותבים, מתייחסת במפורש להתפרקות מושג הקאנון הספרותי וכוהניו, ומסבירה מפי אויבו של הגיבור: "עכשיו הספרות פחות היררכית, יותר פלורליסטית, יש מקום לקולות אחרים". גיבורי שלושת הספרים לכודים בתהייה אם "כל מי שיש לו שכל סביר פלוס־מינוס יכול לעשות כל דבר? שכלום אינו דורש כלום, שהשמיים הם הגבול עבור כל מי שאיננו לגמרי מטומטם?", כפי שמהרהר העורך הספרותי שיצרה ידלין. "זאת תמצית העידן שאנחנו חיים בו: הבינוני, הסביר, הוא סופרמן. הוא יכול לעשות הכל". הסיפורים האלו פוחדים, בצדק, מההמון – אלא שנדמה שהם מסתתרים מאחורי בוז לגוורדיה הישנה שהם מבקשים להסתפח אליה.

ארד הוא אולי הנוקב והאפקטיבי מבין שלושתם, בין היתר מפני שהוא מעז לחשוף את עצמו במידת מה ולשגר חיצים ישירים לעבר עצמו. בדמותה של טלי פאפו אפשר לזהות התמודדות עם תוצאות הקשר החתרני שנסיכי שנות ה־90, בהם ארד, קשרו נגד הרוזנים המזדקנים של התרבות הישראלית. מרד שהכין את הדרך לספרות שונאת־ספרות.

בניגוד לארד, המגמה של ידלין נראית שמרנית ביסודה. על פניו, גם היא מבקשת לתאר עולם עלוב ומסואב שחייב לעבור שינוי כדי לשרוד. בפועל, עושה רושם שהסאטירה שלה מבקשת להחזיר עטרה ליושנה ולעולם שבו ספרים היו ספרים וסופרים היו סופרים. כל הדמויות בספרה עסוקות באותה צורה בשאיפה להעפיל מעלה באיזו היררכיה מדומיינת של יוקרה ספרותית. כמו במערכת מיסטית של מדורים שמימיים שעל כל אחד מופקד מלאך שומר – כך ניצבים שומרי פתח ספרותיים שמונעים מהאספסוף לבוא בשערי הגן של ההכרה: המבקרים, עורכי העיתונות, ועדות הפרסים. ידלין מתמקדת בתחרות הסיפור הקצר האלמותית (ע"ע מדור 'תרבות וספרות' של 'הארץ') שקובעת מי לשבט ומי לחסד. כביכול, היא מלגלגת על הרצינות התהומית והתחרותיות של אלו הנלחמים על פירורי היוקרה בעולם גווע, אלא שככל שהיא מגחיכה את התחרות הזו ואת חותמת הכשרות שהיא מעניקה – כך ניכר יותר האופן שבו היא מאדירה אותה ומפנטזת עליה.

11111111111111111

ב'אשליות אבודות', רומן המופת מ־1837, בלזק מתאר שדים דומים של שרלטנות, כוכבנות ומסחריות שמשתלטים על מגרש האמנות הטהורה. גם בלזק מקשר את התופעה הזו למציאות שבה בני המעמד התחתון תובעים את מקומם בחוגי האינטלקטואלים ובכלי תקשורת ההמונים. עולם העיתונות והספרות שהוא מצייר מושחת וקטלני עשרות מונים מזה שמתארים הסופרים הישראלים, אבל בעוד 'אשליות אבודות' הוא ניצחון ספרותי, נדמה ששלושת הספרים הטריים מודעים מראש לאופיים האנקדוטלי.

למרות השימוש בכל הארסנל הסאטירי – הלעגה, עיוות, ביקורת, שנינות, וולגריות, הומור וסטריאוטיפים – אף אחד מהסיפורים לא מצליח בדיוק לגרום הלם או להטביע חותם עמוק. אם סאטירה אמורה לחשוף פן סמוי של המציאות, שלושת הסופרים פחות או יותר מגלים את אמריקה.

זה בולט בעיקר בתקופה שבה סדרות טלוויזיה כמו 'הפמליה', 'רוק 30' או 'תרגיע' חושפות את גן הילדים האכזרי שמאחורי תעשיית הבידור והפרסום. הסדרות הללו נאבקות בכוח אמיתי, במדיום ובמפרסמים ששולטים 24 שעות בתודעתנו – בעוד שהסאטירה הספרותית הפנים־ישראלית מכוונת את אגרופיה אל מה שהיא תופסת כגוף רופס וחסר השפעה. מה שמתקבל הוא סאטירה מלנכולית, אבלה, מובסת מראש: בקשה לעלות לסיבוב אחרון על מתקן השעשועים לפני שמנתקים את השטקר. עניין שמשתלב היטב בהספד הכללי על מצב החינוך, האקדמיה, המנהיגות והכדורגל בישראל.

בניגוד לבלזק, הכותבים הצעירים מתקשים, או כלל לא מנסים, לאזן את המימד הסאטירי ביצירה שלהם. הם יודעים לתאר את חדירת רוחות 'כוכב נולד' לעולם הספרות, אבל מעבר לגיחוך – אינם יודעים להסביר את הקסם או היופי שהשאיפה לתהילה יכולה להצמיח; להסביר מדוע הם עצמם ממשיכים להתבטא במדיום הספרותי המושפל (לשם השוואה, גם סרטים כמו 'הכל אודות חוה' או 'שדרות סאנסט' הציגו את החצר האחורית הגרוטסקית של המדיום שבו הם פועלים, אלא שבמקביל לארס ולמגלומניה אותן יצירות ידעו לאתר את התשוקה האמיתית והיומרה שבלעדיהן לא יכול להיווצר סרט טוב).

שלושתם מצליחים ליצור מוצר אינטליגנטי ורהוט, אבל מתקשים לחקור לעומק את המערכת שהם מתארים. אם בלזק פותח את ספרו בתיאור השינויים בטכנולוגיית הדפוס שהתלוו למהפכה הצרפתית; מתמצא במערכת השלמה של בעלי התפקידים בעולם שהוא מתאר (מהמבקר המושחת ועד פועל הדפוס האנאלפבית) ויודע לטוות ביניהם קשרים – שלושת הכותבים הישראלים כמעט מצהירים על חוסר יכולתם ליצור מבט שיקשר בין הדמויות שלהם לתהליך כלכלי והיסטורי רחב.

לאור העובדה שמדובר בכותבים בעלי השפעה בשיח התרבותי־תקשורתי בישראל – הביקורת שלהם יכולה להיתפס גם כביקורת פנימית, כהכאה על חטא. אם תרצו, זה אולי המקום שבו מתגלים בכל זאת כוח ובגרות בסאטירה החדשה, לפחות בזו של רועי ארד ומאיה ערד. זו סאטירה שמודעת לחולשות הדור הספרותי הצעיר שאליו הם משתייכים – כביכול אגוצנטרי ושטחי (טלי פאפו), ואולי בעצם מנותק ומופרט מקשר עם דורות קודמים של יוצרים (מסונוור מהרהב הפסקני, המפריד־ומושל, של דמויות כמו בושם פינקלמן). זו סאטירה שמדגימה רצון להתמודד, להשכיל ולהתפתח. לצקת חיים מחודשים בקלישאות יחסי הציבור על עטיפות ספרים. לתקשר מחדש עם קוראים ועם אבות ספרותיים, מבלי לוותר על העוקצנות והחופש שעומדים לרשותם. אולי בכל זאת מוקדם מדי לנסח הספדים.

נעה ידלין, חיי מדף; מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר; רועי ארד, החלום הישראלי

מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.12.2009

סופרים, ציירים ותסריטאים מתים על משחק הקופסה הזה: בלב היצירה מופיעה יצירה נוספת, סיפור בתוך סיפור, תמונה בתוך תמונה. המלט של שקספיר מציג בפני אנשי החצר מחזה שאינו אלא המחשה לרצח אביו. במערכה האחרונה של 'חלום ליל קיץ' חבורת חובבים מעלה טרגדיה מצחיקה על זוג נאהבים. גיבורי סדרת האנימציה 'סאותפארק' מכורים לתוכנית בשם 'טרנס ופיליפ', שאינה אלא מחווה חובבת הפלצוֹת של יוצרי 'סאותפארק' לעצמם. במקרים רבים, המחזה הפנימי הזה הוא אמצעי התבוננות של האמן במעשה היצירה. כשבארט וליסה סימפסון מתפוצצים מצחוק מול 'איצ'י וסקרצ'י' – תוכנית מערכונים פסיכופתיים על חתול ועכבר – הצופים מקבלים הזדמנות להסתכל על עצמם מגיבים למכניקה של סרטים מצוירים.

ההתבוננות במעשה היצירה היא כנראה הקו הבולט בספרים של מאיה ערד – בלשנית בהכשרתה – עניין שזיכה אותה מתחילת דרכה בתשומת ליבם של מבקרים. ספר הביכורים שלה, 'מקום אחר ועיר זרה' (2003), העתיק את המסגרת העלילתית ואת המבנה השירי של 'יבגני אונייגין', הפואמה הקלאסית מאת פושקין, לבסיס תל השומר. מאז התנסתה ערד בז'אנרים שונים. ספרה השלישי, 'שבע מידות רעות', לדוגמה, הציג את הגרסה שלה למחזה מוסר קומי על תככים במסדרונות האקדמיה.

ספרה החדש, 'אמן הסיפור הקצר', ממשיך את המהלך הזה של בחינה והתבוננות. במרכזו עומד אדם טהר־זהב, מחבר סיפורים קצרים בן 43 שעתידו מאחוריו. הקוראים וההוצאות מפנים לו עורף. מקורות ההכנסה מידלדלים. חיי האהבה על הקנטים. ומעל לכל – הוא סובל ממחסום יצירתי כבר שנים. את הדמות הזו אנחנו מכירים היטב, גם בקולנוע: לרוב היא לא מגולחת.

ערד לא סוחבת את הגיבור שלה למחוזות אקסטרווגנטיים נוסח סרטים כמו 'ברטון פינק' או 'אדפטיישן' כדי לחלץ אותו מהמבוך הקיומי־יצירתי הזה. במקום זאת היא מטילה עליו שיעורי בית: לחזור ולקרוא את הסיפורים שכתב לאורך השנים, לבחון מחדש את כוחו כיוצר. את המסע הפנימי הזה מחוללת מבקרת ספרות צעירה ומאגניבה שמכריזה בעיתון על מות הסיפור הקצר, ומדגימה את טענתה באמצעות הסיפורים של אדם.

מכאן הספר פונה לכמה נתיבים. אחד מהם הוא תיאור סאטירי של הסצינה הספרותית בישראל, שמאפשר לערד להשתמש בשלל אנלוגיות ספרותיות, ברוח הפרודיה של סרוונטס על רומן האבירים, למשל. ובאמת, אין הרפתקה מעליבה שהגיבור לא מתנסה בה, רק בלי כיסוי העיניים שהגן על דון קישוט: מפגש אפרורי עם תלמידי חטיבת ביניים, כנס אקדמי ריק מתוכן, סדנת כתיבה יוצרת עם גרפומנים מתחילים. על הדרך נחשפים השחקנים בעולם הספרות הישראלי – התלמידים האדישים, המורות המרוטות, המבקרים העקרים.

ועל זה נאמר: וואלה. לא בדיוק הצצה נדירה מאחורי הקלעים. למלכה אין בית, למלך אין כתר, ואף אחד לא מופתע לגלות ששניהם עירומים. גם הדיון התיאורטי על מהות הסיפור הקצר לא מאוד מרענן. ערד, בהקשר זה, היא חלק מתנועה של סופרים ומשוררים שמבקשים מזה עשור להחזיר למרכז הבמה את המעשה הספרותי, לחזור אל המשחקים הצורניים ואל חדוות הווירטואוזיות – מין ריאקציה לזרם הניהיליסטי או האנטי־ספרותי כביכול, שבלט בספרות העברית בשנות ה־90.

מה שמושך ומעניין ב'אמן הסיפור הקצר' הוא השינוי שעובר על אדם, או השינוי ביחס של הקוראים, קוראי הספר, כלפיו. בתחילת הרומן ניצבת לפנינו דמות מרירה, מתנשאת ואופורטוניסטית. קריקטורה של סופר אנטיפת. אבל המאמר הארסי נגדו הופך את היוצרות. לאט־לאט מתגלה דמותו האמיתית. או יותר נכון, הספר מאפשר לגלות אמפתיה לדמותו ולמצבו: מישהו שהספרות התקדמה בלעדיו – עד שאיבד את היכולת לקרוא את חוקי המשחק. בסופו של דבר, הסופר מתגלה כאדם נאיבי, שמבקש לחזור ליצר הראשוני שלו ככותב.

הניגוד הזה הוא החלק המעניין והנוגע ללב בספר: ערד מצהירה על שימוש במבנה ספרותי מורכב ורב־משמעי; הגיבור שלה, לעומת זאת, רק מבקש ליהנות שוב ממעשה היצירה. להיפטר מהניסיון המקצועי, מהיומרה וממראית העין של אירוניה. את התהליך הזה מזווגת ערד, באופן קלאסי, לדימויים של חיזור. את אדם סובבות דמויות נשיות, שאילו ממחישות את המושג המדומיין של קהל קוראים נשי. לאורך הספר הוא מנסה לזכות באהבתן של שתי 'קוראות' עיקריות – הקוראת הביקורתית והאירונית, ומולה הקוראת המתמסרת והמזדהה שלא יוצרת חיץ בין החיים לאמנות.

החלק הפחות מושך בספר קשור להרגשה שערד מחנכת אותנו כקוראים. קצת קשה לדעת מתי היא מסתלבטת עלינו ועל הגיבור ומתי אנחנו שותפים לבדיחה. הדבר הזה בולט בעיקר בסיפורים שכתב אדם. כמו סרט מצויר בתוך סרט מצויר, הם מדגימים מכניקה של סיפור, ולא סיפור ממש. בניגוד לשימוש שעושה אלמודובר, למשל, בטריק של סרטים בתוך סרטים – הסיפורים הללו לא במיוחד מעניינים, למרות הקשרים המפותלים שלהם לסיפור המסגרת. ועל שעמום, שום דיון תיאורטי ושום תחכום ספרותי לא יכסו. עמדתה של ערד, לעומת זאת, נשארת מכוסה. אין ספק שהיא יודעת לכתוב רומן קולח, בנוי היטב, שהיא עוברת תהליך מתמשך ומעניין ככותבת. אבל לא ברור מה היא מבקשת לומר על התהליך הזה ומה היא מוכנה לחשוף מעצמה מול הקוראים.

 מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר, הוצאת חרגול ועם עובד