ראיון עם רות אלמוג, החיים

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 3.2.2017

"אני לא טובה בחיים", אומרת רות אלמוג. הסופרת, בת 80, בתם הבכורה של זוג רופאים, גם היום מסתכלת הצידה כשלוקחים ממנה דם. בשנים האחרונות, בימים האלה במיוחד, חייה מתנהלים כמו קורס מתקדם במדעי החיים. לפני תשעה חודשים הפכה לסבתא. נכד ראשון. כמה שעות לפני שנפגשנו ראתה את בעלה לומד שוב לעלות ולרדת במדרגות. אוטוטו הוא אמור לחזור הביתה משיקום רפואי, ואין בבניין שלהם מעלית. בסוף השבוע שעבר הקימו בדירה חדר נוסף לדייר חדש: עובד סיעודי שיטפל בבעלה, המשורר והסופר אהרן אלמוג.

"אני זורקת חצי מהחיים לפח", אומרת אלמוג כשהיא מתארת את עצמה, בקול עייף ובכל זאת מבודח, מפנה מקום לכבוד השיפוצים. אוסף הפרפרים הישן שלה – אלמוג צדה אותם בעצמה, ברשת – כבר נמסר לפני שנים. את שתי הנוצות שהשאירה אחריה ציפור שֹליו שנקלעה לדירה, נלכדה מאחורי המקרר וחולצה משם, אלמוג שומרת.

הציפור וזוג הנוצות צצות בקובץ הסיפורים החדש שלה – אות חיים מובהק בספר שמתאר מעגלים שונים של השתנות והתכלות. "אנחנו במאה ה־21, המאה הגדולה של הביולוגיה", מכריזה דמותו של פיזיקאי, שאלמוג מתארת באחד הסיפורים הקצרים, האוטוביוגרפיים, בספר ששמו 'החיים'. את הפיזיקאי היא לא שבה לפגוש. אבל ההכרזה שלו המשיכה להעסיק אותה הרבה אחרי שיחה קצרה שניהלו בתור לרופאה. "אחרי הרבה זמן הבנתי מה שהוא ניסה להגיד: המאה ה־20, המאה של מדעי הפיזיקה, הייתה המאה שהביאה את ההרס הכי גדול לעולם, את המלחמות ואת ביקוע האטום. ואילו המאה ה־21 ממוקדת במדעי החיים, ברפואה, כמין תיקון למאה הקודמת. המאה שלנו אמורה להיטיב עם בני אדם. מצד שני, לא בטוח שטוב שהחיים יתארכו כל כך".

אולי זה הרקע של אלמוג כציירת. משהו אסתטי, מפוכח, כמעט נינוח, ניכר בדרכה להתייחס למכות הגדולות והקטנות של החיים. כשהיא מזכירה אירוע מוחי שעברה לפני כמה שנים, אלמוג מתארת את היד שלה כמין אובייקט אמנותי ("זאת ההרגשה הכי מוזרה בעולם – לראות את היד תלויה ככה, לנסות להניע אותה ובכל זאת לא להרגיש כלום"). כשהיא מסבירה איך מחלת האלצהיימר של בעלה השפיעה על חיי שניהם בשנים האחרונות, לצד התסכול והצער, אלמוג מביעה גם פליאה וסקרנות.

"זאת מחלה שמתפתחת בתהליך ארוך וסמוי שיכול להימשך עשרים שנה. במבט לאחור, אני יכולה לשחזר חלק מהסימנים. גם כשאהרן התחיל לשכוח דברים באופן גלוי, עדיין הייתה לו מידה של עצמאות. הוא היה יורד פעם ביום, זורק את הזבל, הולך למרכול. לכל היותר, הוא חשש להוציא כסף. איך שמים לב לשינוי? קודם כל צעדי ההליכה קטנים. חרדות צצות. בעצם, התכונות הבסיסיות של האדם נשארות – אבל מקצינות. מתברר שהשעון הביולוגי של אנשים במצב כזה משתבש. למשל, ויסות הורמון השינה, מלטונין. אהרן היה ישן כל היום ובלילה מתעורר, מתיישב לאכול בחצות, מושך אותי עד שלוש לפנות בוקר. עם הזמן הוא הפסיק להתעניין בדברים משותפים לשנינו. אין עם מי ללכת לקולנוע, לצאת לשמוע מוזיקה. פחות ופחות היה אפשר לחלוק איתו דברים כבן זוג".

את מדברת כאילו זה קרה בזמן רחוק.
"כי גם זאת שגרה שנעלמה. בתקופה האחרונה הייתה הידרדרות פתאומית. הוא נפל פעמיים בבית והיה צריך לקחת אותו לבית חולים. תוך יום הוא לא היה מסוגל ללכת בכלל. בתוך כל זה, מופיעים גם רגעים לא צפויים של בהירות. אתמול, כשאחת הבנות שלנו ביקרה אותו בשיקום, הוא התעקש ללכת, דבר מסוכן במצבו. הוא היה כל כך החלטי, שקשרו אותו בסדין לכיסא. אז הוא ביקש טלפון, צלצל אליי ואמר: 'בואי לכאן, אני אסיר פה'. בהתחלה הבת שלי שכנעה אותו שעדיף שלא יסכן את עצמו, אבל אז הוא נמלך בדעתו ואמר לה, 'בעצם לא אכפת לי אם אני אשבור משהו בהליכה, לפחות שיהיה גיוון'".

111מתוך 'ממנטו'

בניגוד לשכחה שתקפה את בעלה, אלמוג מתארת זיכרונות ישנים, לא צפויים, ששבים אליה בעשור האחרון. "אין לי הסבר למה דווקא בזקנה חזרתי לזיכרונות הילדות מתפתח תקווה. אולי מחלתו של אחי, שנפטר לפני שלוש שנים, גרמה לזה". עד כה לא כתבה על אחיה, שנולד שלוש שנים אחריה – ובניגוד אליה, נעשה אדוק בשמירת מצוות ובנותיו מנהלות אורח חיים חרדי. "אמא שלי ציוותה עלינו לפני מותה להיות ביחסים טובים, ולא לדבר על דת או על פוליטיקה. וזה עבד".

ספרה החדש נפתח בתיאור של אחיה כילד. חוט חלוד בגדר עומד לנקר את עינו. "היא כמעט קרסה", אלמוג כותבת על אמה שמגיעה למקום בעקבות צעקותיו, "אבל נשמה נשימה עמוקה, ייצבה את עצמה לשלוט בבהלתה […] בזהירות רבה, תפסה בקרס הברזל והוציאה אותו מעפעף עינו".

נדמה שאלמוג מאמצת בספר משהו מקור הרוח הזה. גישה קלילה יחסית מאפשרת לסיפורים לגעת בלי להכביד בתהליכים גלויים ומובלעים של הרס: פרטי, גופני, תרבותי, היסטורי. לעתים, אלמוג מבליטה את המאמץ שתובעת מבחינתה חשיפה אישית. סיפור בשם 'סודות', למשל, מתאר את הרקע להתנסות מינית ראשונה, של אלמוג ונערה נוספת מבית הספר שלה, עם רס"רים שהן פוגשות כמתנדבות במחנה צבאי. "היינו בנות 15. התוודעתי אז לדברים שלא ידעתי על קיומם. תחשוב, עברו 65 שנים מאז! הסיפור עבר אינסוף עיבודים בראש שלי עד שיכולתי להעלות אותו על הכתב".

סיפור אחר מתאר פרשת אהבים מסביבות גיל 18, מימיה כסטודנטית בירושלים וציירת צעירה. "הסיפור פורסם כבר בתרגום לספרדית, ולא התכוונתי לפרסם אותו בעברית. אבל אמרתי לעצמי, די, כמה שנים עוד נותרו לי בכל מקרה. גם היום, אני צריכה להתגבר על השפעת החינוך הדתי. זה תקוע כל כך עמוק בנשמה. חינכו אותי ואת חברותיי שמין זה פשע. ולא השתחררתי מזה, אני מוכרחה להגיד. לפחות מבחינה רגשית".

בכמה מקומות בספר היא מתייחסת לאהבת נעורים קצרה, קטועה או לא ממומשת. "כשהיא זוכרת את הרגע ההוא, פתאומי, ללא תקווה וללא הבטחות ככל שהיה", אלמוג כותבת על זיכרון של נשיקה ברחוב אלנבי בתל־אביב, מול הים, "היא חושבת: 'זה היה הרגע המאושר ביותר בחיי'".

מתבקש לקשר את הדברים הללו לחייה בהווה, בדירה המתרוקנת במרכז תל־אביב. אבל גם בסיפוריה המוקדמים, מסוף שנות ה־60, מופיעות גיבורות ספרותיות שהוגות בדבר שלא היה קיים ולעולם לא יתקיים: אהבה טוטאלית. "אם ממשיכים להרגיש רצון כזה? בכל מה שקשור ליחסי גבר ואישה הרצון הזה כבר גווע. אבל לא האופן שבו הצורך הזה מתגלם באהבת קוראים. אצל אהרן זה מאוד בולט. הדבר היחיד שנשאר לו זאת העובדה שהוא היה משורר. לפני שהוא הידרדר, בכל פעם שהייתי מזמינה אורחים אלינו, הוא היה מדקלם שירים שלו, גם בלי שביקשו ממנו. זה היה מביך", היא צוחקת, "אבל הדבר הזה מאשר את היותו אדם עם כבוד. בעל ערך.

"בשבת, אישה מבוגרת שגם התאשפזה בבית החולים, הצביעה עליו ואמרה לבת שלה, 'את רואה את האיש הזה, זה אהרן אלמוג'. מתברר שהבת היא מורה ואפילו מלמדת את אחד הסיפורים שהוא כתב. הוא היה מאושר. זה נותן לו חיוּת: האהבה של האנשים אליו דרך היצירה שלו זאת האהבה שהוא מחכה לה".

גם בסיפור בדיוני, שעל שמו קרוי הקובץ, אלמוג נוגעת בעקיפין בעובדה שהיא עצמה התייתמה מאב בגיל 14. "הוא נקרא לטפל בחולה במקום רחוק, בערב שבת של גשם וסערה. אבל לא לקח לשם מונית, כדי לא לחלל שבת. כתוצאה מזה הוא קיבל דלקת ריאות, שבסופו של דבר הביאה למותו. ואני לא סולחת על זה. למי אני לא סולחת? אולי לדת. אולי לשום דבר מסוים.

"אבא שלי היה נורא מתגאה בי כילדה. קרובת משפחה סיפרה לי שכשהייתי בת חמש הוא אמר לה: 'רותי כבר יודעת מה זה הטאג' מאהאל'. הוא לימד אותי כל הזמן – מהן בירות העולם, ההר הכי גבוה, הרי געש, נהרות. הוא נתן לי משהו מאוד בסיסי, אותה תחושה של אהבה שאחר כך אי אפשר לקבל. אני רואה את זה אצל הנכד שלי. הרגש שהוא מעורר בי נמצא במקום אחר בגוף מאשר רגש האהבה הרגיל. אין לו שיעור בכלל, לרגש הזה. אנחנו מחפשים אהבה כזאת כל חיינו, והיא לא תמומש אף פעם.

"לדליה רביקוביץ יש שיר ידוע שנפתח במילים, 'עומד על הכביש בלילה האיש הזה / שהיה בשכבר הימים אבא שלי', שמתייחס לאביה המת. פעם חשבתי שלרוב האמנים יש דחף שנובע מהמצוקה הזאת, מהפצע הזה".

בסיפור האחרון בקובץ, רביקוביץ מוזכרת בשמה הפרטי כידידה של הגיבור. כדמות כמעט מקודשת.
"התיידדנו בתחילת שנות ה־90, במפגש סופרים ומשוררים בארצות־הברית. דליה נכנסה לי מתחת לעור. היא הייתה מקסימה, וחכמה ומבריקה. ויפה כל כך. אבל קשה, קשה מאוד. הערצתי אותה, אבל אחר כך לא יכולתי יותר. היה בה משהו כפייתי. היא ניסתה להשתלט על החיים שלי באיזשהו אופן. והתרחקתי ממנה. בפעם האחרונה שראיתי אותה, זה היה בשבעה של הסופר דן צלקה. היא הייתה מוזנחת, באה עם נעלי בית וחלוק. כאב הלב לראות אותה".

נוצרת תחושת שותפות כשאת פוגשת אנשים שהתייתמו כמוך בגיל צעיר?
"בהחלט. אבל עם השנים שיניתי את דעתי, ואני לא חושבת שדווקא הפצע הזה הוא שמוליד את הדחף האמנותי, אלא שנולדים איתו. מין מבנה תודעה מסוים. אני רואה את עצמי מול אנשים, במצבים רגילים ברחוב: כל דבר מיתרגם אצלי בראש לסיפור. כל אינטראקציה מתעבדת פעמיים. לדעתי, עם התכונה הזאת סופרים נולדים".

לא נשמע כיף להיות בחברת אנשים כאלה.
"במשפחה היו אומרים עליי: 'אל תדברו על ידה מפני שהיא מסוכנת'".

מה קורה כשזוג אנשי ספרות חיים יחד, שני אנשים שצמאים לאהבת הקוראים?
"בהתחלה זה לא הפריע לנו. אבל זה התחיל להיות פחות פשוט כשנהייתי יותר ידועה כסופרת. לא דיברנו על זה אף פעם. אהרן לא בנאדם שמדבר. מה שכן, הוא תמיד רצה שאקרא כל דבר שהוא כתב, אבל בדרך כלל לא רצה לקרוא מה שאני כותבת. דווקא לפני שמצבו השתנה עם המחלה, אהרן קרא שני סיפורים מהספר הנוכחי ואמר לי: 'לא ידעתי שיש לך חוש הומור!'"

והוא צודק? זה עניין חדש?
"לא, אני חושבת שתמיד היה לי הומור. אולי הוא היה יותר חשאי".

11111

בצד הרושם הבוטח שיוצרת הכתיבה האוטוביוגרפית, הבלתי מתחסדת – חוזרת בסיפורים הנטייה האישית לביקורת עצמית ולרגשי נחיתות. אלמוג היא כותבת חשובה בקבוצת יוצרי הפרוזה שהחלו לפרסם בשנות ה־60 – לצד אפלפלד, קנז, כהנא־כרמון, רחל איתן, יהושע ועוז. גם היום היא מעדיפה לרוב לא לקרוא בספרים של בני דורה. "אין לי זמן ואני גם מפחדת להיות בתחרות איתם".

הנובלה 'החיים', שחותמת את הקובץ – מעין תשובה לסיפור אהוב עליה מאת ג'יימס ג'ויס בשם 'המתים' ("נובלה נורא משעממת, אבל אני מתה עליה") – מעוצבת כסיפור מפתח שבו מסתתרות כביכול דמויות ממשיות של סופרים, מבקרים ואמנים בני גילה של אלמוג, שנפגשים לארוחת ערב מפוארת, מועדת לפורענות. באותה מידה שאלמוג חובטת במילייה הקרוב אליה – "עילית לבנה", שבעה, זחוחה – כך היא מתארת את המרירות ואת חוסר האונים של גיבורת הסיפור, מעין כפילה לבנות דמותה של אלמוג בסיפורים האוטוביוגרפיים.

"יצא לי להשתתף באירועים כאלה בשנים האחרונות. כל מיני סופרים, מבקרים ומשוררים, שבעל הבית בדרך כלל הזמין מתוך אינטרס גלוי. נגיד, פרסים ספרותיים. הרגשתי עלובה וענייה כמו הגיבורה בסיפור, אבל הלכתי בכל זאת. גם מפני שאהרן ואני בודדים לפעמים, ובעיקר מפני שאנשים וההתנהגות שלהם מעניינים אותי. ההתמקדות בחבורה הזאת, שיושבת בווילה מפוארת, נועדה לדבר על איך שהארץ השתנה. מה שהיה פעם מקום חקלאי, יצרני, נעשה למשהו נובורישי, פלצני".

את מתארת בסיפור קבוצה של נשים משכילות שיושבות בחדר ולא פוצות פה כשסופר מפורסם קורא לנערה שנאנסה 'נותנת'.
"גם אני הייתי בסיטואציה דומה, כשאותו גבר מצליח דיבר בביטול על קורבן האונס בשומרת. התביישתי בעצמי שכמו כולם ישבתי ושתקתי. חשבתי שאשתו של הגבר הזה, שהייתה אז חברה שלי, צריכה להגיב, ולא רציתי להעליב אותה".

הנושא של ניצול מיני של נשים, נערות או ילדות חוזר בכמה מהיצירות שלך. זה משהו שאת מכירה באופן אישי?
"הבת שלי הייתה מתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית, והנתונים והסיפורים שהיא הביאה משם מילאו את כל חיינו. זה עשה אותי מודעת גם לגבי דברים שקרו לי, מבחינה פסיכולוגית ופוליטית. בצבא, למשל, הגעתי למודיעין פיקוד דרום. עוד ביום הראשון סגן קמ"ן הציע לי לצאת 'לבלות יחד' באמצע התורנות הראשונה שלי. כשסירבתי הוא אמר שאשלם על זה, ושילמתי היטב.

"אין מקום שבו הטרדה של נשים לא הייתה נפוצה פעם. כשהייתי עורכת פעילה ב'הארץ', היו אינספור מקרים, ולא ידעו אפילו שאפשר להתלונן. היו מטרידים סדרתיים, והיו גם מקרים פחות מובהקים. עיתונאי מאוד מכובד, שאף פעם לא היה אומר לי שלום, הציע לי איזו הצעה מינית – אחרי ששאלתי אותו למה הוא מתעלם ממני במשך שנים. אני לא יודעת אפילו להסביר למה לא דיברנו, אולי התביישנו, אולי חשבנו שזה לא לכבודנו".

בסיפור הזה הדמויות עצמן מתייחסות לאשכנזיות שלהן. לעובדה שמדובר במועדון סגור.
"כן, זו קבוצה הומוגנית פחות או יותר. לכל היותר, היה אולי גבר מזרחי אחד בחבורה כזאת. אבל הוא היה פיזיקאי".

בשנים האחרונות חוזרים לעסוק ביצירה של בעלך, גם ביחס לעובדה שהוא תימני במוצאו. היחסים בין אשכנזים ומזרחים היו נושא לדיון במשפחה שלכם?
"לא ממש. אהרן באופן כללי אדם שלא מדבר, אי אפשר היה לדעת מה באמת עובר לו בראש. אבל הבנות תמיד היו מציגות את עצמן כ'חצי־חצי'. לתימנים כמיעוט עשו דברים נוראים בארץ, אבל הביוגרפיה המשפחתית של אהרן שונה, בטח ביחס לדיון במזרחיות היום. הם שלושה דורות בארץ. כבר בדור הקודם לו התחתנו עם אשכנזים. מאוד רצו להיות 'כמו כולם'. באופן אישי, מה שהכי מקומם אותי בהקשר הזה, הוא שכשסוף־סוף יוצר מזרחי קיבל פרס ישראל לספרות, לא נתנו את הפרס לבעלי. נורא כאב לו, הוא היה בטוח שיזכה".

ב'תיקון אמנותי', אחד מסיפוריה הידועים והמוקדמים יותר של אלמוג, היא מתארת נערה בת דמותה, שהתייתמה מאב, מתנגשת בכל הכוח עם בנות מכיתתה שמזהות בה משהו אחר, חריג, המתפרש ככוח אמנותי. קשה לחשוב על אלמוג במונחים של מרד והתרסה – בהתחשב בידענות ובלקטנות, בנטייה האנציקלופדית שניכרת בשיחה איתה ובסיפוריה. גם היום, אחרי עשורים, היא ממשיכה לכתוב במוסף 'תרבות וספרות' של 'הארץ', שבעבר שימשה בו כסגנית העורך. על התרגום האחרון לספרו של פטריק ווייט היא מדברת בהתלהבות לא צפויה, אחרי שנים של סקירת ספרות מתורגמת, מדי שבוע בשבוע.

"מגיל צעיר רדף אותי הדבר הזה: להיות יוצאת דופן. אמא שלי לא קיבלה את הרצון שלי להתעסק באמנות. מבחינתה, הייתי צריכה להיות רופאה כמוה. להתפרנס. במובן הזה היא צדקה: חיי היו מאוד קשים מבחינה כלכלית. כשהילדות שלי היו קטנות, הייתי עושה כל חלטורה אפשרית להשלמת הכנסה. בלילות הייתי מתרגמת טקסטים לחינוכית. כנערה, הייתי תופרת לעצמי בגדים, ולא בכישרון גדול.

"כשעברתי ללמוד בסמינר למורות בירושלים, נחשבתי ל'מופקרת'. גם בעיני החברות החילוניות שלי, שהיו יותר שמרניות ממני. אם להן היו בני זוג בזמן הזה, זה היה רק לקראת חתונה. הרגשתי אחרת. שאם יום אחד אני רוצה לצייר כל הבוקר, אז לא אלך ללמוד באותו יום. היו קודים של התנהגות שחרגתי מהם. מישהי הזכירה לי אחרי שנים רבות איך הגעתי לשיעור עם חצאית שציירתי עליה. איך היה צריך 'לשמור' עלי".

בספר את נתפסת, בין היתר, במונחים של פינוק, צדקנות, חוסר אונים. אבל בסופו של דבר עצם הכתיבה והסגנון מוכיחים כוח עיקש שעומד לרשותך.
"אני תוהה אם עוד תהיה לי אפשרות לכתוב בביטחון כזה. כבר עשרים שנה אני כותבת סיפור משפחה שהצלחתי לסיים רק חצי ממנו. פעם עוד הייתי כותבת במכונת כתיבה טיוטות שלמות. היום, אני לא יודעת אם יהיו לי תנאים בסיסיים שקשורים לזמן וריכוז בכתיבה, מול המשימות שקשורות לבעלי. הוא כל כך תלוי בי. עד שהוא יסתגל לעובד זר ואני אוכל להיות חופשייה, ייקח זמן. כן, הבנות מאוד עוזרות לי, אבל אני בודדה. לבד איכשהו. אני לא אגיד להן דבר כמו 'היום בכיתי כל הבוקר'. אני לא רוצה להעציב אותן".

עדיין בתפקיד המבוגר.
"המבוגר והחזק. וגם אהרן ציפה ממני למלא את התפקיד הזה. בשעות קשות, במחלות של הילדות, ישבתי במטבח ובכיתי. והוא אמר: 'עכשיו את בוכה? תפסיקי עם זה, את צריכה להיות חזקה'".

וזה עבד?
"כן, אבל לא רציתי להיות חזקה כל החיים, לקבל את תפקיד המושיע. רציתי גם להתפרק. קצת. אמא שלי הייתה תמיד חזקה, והיא גם שילמה על זה מחיר. אני עד היום לא יודעת איך היא הצליחה כאלמנה לממן את הלימודים שלי כנערה, בתקופת הצנע. כשהייתי קטנה יותר לא היה מה לאכול לפעמים. יכול להיות שירשתי משהו מהכוח שלה, בסופו של דבר. כן, אולי באמת נשים יותר חזקות. אבל החיים מלמדים אותן להיות חזקות, לא התורשה".

רות אלמוג, החיים, הוצאת כתר־זמורה־ביתן

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

1

מודעות פרסומת

ראיון עם ענת עינהר, תמונות עירום

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.5.2014

♥♥♥♥

ענת עינהר נגמלה מהאינסטוש. מכמות העוקבים והיקף הלייקים ברשת החברתית, שמתאימים יותר לדוגמנית בנסיקה מאשר לסופרת עברית ומאיירת. היא כבר לא מפרסמת, אחת לכמה שעות, עוד אחד מהאיורים החמודים־מופרעים־מיניים שלה – למשל, ילדה עם זנב־חזיר, לבושה בתחתונים, נרדמת על גבו של חזיר. "פרסמתי לפני חודשיים הודעת פרישה", היא מספרת, "ומאז אני מנסה לחיות את החיים. אבל במשך כמעט שנתיים לא הייתי מחוברת למציאות. לא היה לי כמעט עניין לפגוש אנשים. שתי הבנות שלי לא ראו את המבט שלי בכלל. לפעמים הייתי מדברת איתן כשהטלפון מול הפרצוף שלי. כל הזמן היה צריך להאכיל את המפלצת.

"זאת הייתה התמכרות. התחלתי לנהל באינסטגרם יחסים עם אנשים מרחבי העולם, סביב השעון. אנשים ממש התאהבו בי טרנס־אטלנטית בזכות האיורים. זה היה כמו החזון של ג'ון לנון ב'אימג'ן' – לא רק שאין גבולות, אתה הופך למין יצור חסר גיל. מתקשר עם אנשים מגיל 19 ועד שישים ומשהו שאין לך איתם שום מכנה משותף. החבר הכי טוב שלי היה דייג רד־נק מפלורידה".

ההתמכרות השמחה הזאת ליוותה את השלבים האחרונים של העבודה על 'תמונות עירום', ספרה השני של עינהר – קובץ בן שלושה סיפורים ארוכים, שכל אחד מהם מטשטש את הגבול בין החוויה האמנותית לבין יחסים כמעט סדיסטיים. שלושתם מתמקדים בגיבורות נשים, באופן שבו הן נושמות ופולטות אלימות. בפחד־המפתה לחצות את הקווים, שמוביל לפורענות גדולה. "רציתי לכתוב על גיבורות, בלי להתכחש לזה שאני סופרת. לא להתקשט בנוצות של גבר".

הגיבורה בסיפור הפותח, סבתא ואלמנה, נכנסת לסחרור הרסני, אבל גם יצירתי מאוד, כשהיא מתחילה לקבל במייל דואר זבל פורנוגרפי. "המיילים שהיא מקבלת על גמדים ונשים שחורות הם מיילים שאני קיבלתי פעם. לא העזתי לפתוח אותם, אני נורא זהירה. אבל יש בזה משהו פואטי. אין לך דרך להתגונן מפני מכתבים כאלה. הם הולכים ומצטברים. קיבלתי באינסטגרם מלא תמונות של בולבולים מכל העולם. בנים לא מבינים שזה לא עובד בכלל על בנות. צילום עירום מסקרן קצת בהתחלה, ואז מעורר אדישות".

קראת לספר 'תמונות עירום'.
"אני רוצה שהקשר עם הקורא יהיה דומה למין עם אדם זר. שהקריאה תהיה משהו עם המון סקרנות, אבל עם מידה של ניכור וריחוק. שלא נתמוגג אחד מהשני. שתמיד יהיה מקום לחשד".

יש קו שמבדיל בין ספרות לפורנוגרפיה?
"אני לא רוצה רק לרָצות את הקורא, להפעיל אצלו רפלקס. אני רוצה שגם אתה תעשה את חצי הדרך לכיווני. וגם אז, שהסיפוק לא יהיה מיידי. או מלא. שבסוף הסיפור יישאר לך משהו מציק על העור".

IMG_20150310_214014
איורים של עינהר, מתוך חשבון האינסטגרם שלה
 

למרות ש'טורפי קיץ', ספר הביכורים שלה מ־2008, התקבל בהתפעלות יוצאת דופן – עינהר, בת 45, היא עדיין לא סופרת מוכרת לקהל הרחב. 'תמונות עירום' מזכיר את היתרונות הברורים שלה כסופרת בזירה המקומית. כתיבה שפתוחה לתרבות הפופ, לאמנות עכשווית, לקולנוע – ובאותה מידה לספרות ישראלית 'קלאסית'. הנכונות לכתוב פרוזה אמנותית, כמעט אלימה, בלי להישמע נפוחה.

הנקודה הזאת בולטת גם בפגישה איתה. ההומור העצמי, המוזרות, הגישה ה"לא ספרותית" לחיים. עינהר נראית ונשמעת קצת כמו טינאייג'רית. שולחת תוך כדי ראיון סמסים עם הביטוי הפיוטי "תאכל תחת". "אין לי כוח לירחמיאליות הזאת שיש בהמון ספרים", היא אומרת. "לספרות היפה הזאת. הספרים הפופולריים כאן מאוד הרמוניים מבחינת הקשר עם הקורא. אבל אנחנו חיים במקום קשוח, ואני לא רוצה לנחם. ברררר!"

באחד הסיפורים בקובץ היא שולחת נערה מוזנחת ודיסלקטית לעקוב אחרי דמותה של מיכל שלו, סופרת רבי־המכר, "שמעליה משתפל שיער ארוך מוזהב ומפזר סביבו ברק עושר ויוקרה והנאות חיים". הנערה מנסה להעתיק למחברת רומן שלם של הסופרת הנערצת, בתקווה ללכוד "קמצוץ מן הסדר והדיוק גם אל נפשה ואל תנועת ידה המגושמת". כשהיא נכשלת, היא פונה לתוכנית חדשה: לקצץ את שיערה הזהוב של הסופרת ולהלחים אותו אל שיערה שלה, השחור והמקורזל.

הוצאת הספרים, מספרת עינהר, העדיפה שהיא לא תתייחס בספר לסופרת הממשית, ותמציא לה שם בדוי. עורך הדין אמר שזאת הזמנת צרות. העורך התנגד מטעמים אמנותיים. "כמעט נכנעתי, אבל בסוף החלטתי שאין סיבה לא לפנות למיכל ופשוט לשאול אותה. כתבתי לה מייל שאני כותבת סיפור על מעריצה אובססיבית שלה, והיא הייתה הכי מגניבה. היא כתבה לי – את סופרת, את יכולה לכתוב מה שבא לך".

הראית לה את הסיפור? מה היא חשבה עליו?
"הפריע לה רק שתיארתי אותה נורא מטופחת, מתוכשטת, עם בושם כזה. נורא עשויה ומלאכותית. אולי היא הרגישה שיש לי תפיסה סטריאוטיפית לגביה".

קראת ספרים שלה?
"קראתי את 'ממערב לירח', לכבוד הספר".

למה התלבשת דווקא עליה?
"חשבתי מה יכול להקסים את הדמות שעוקבת אחריה. אולי כי מיכל נראית כמו נסיכה של דיסני. אולי כי היא כותבת במין מודל אמריקאי. רומן אפי, שחולש על מאה שלמה, על שתי יבשות, נורא מורכב מבחינה עלילתית. בכלל, לפעמים נדמה שהפירוש של להיות 'סופרת גדולה' זה לכתוב 'גדול'. עמלני. זה משהו שלא קיים כמעט בישראל. הספרות כאן יותר מאובקת ואפורה. ישראל היא עדיין מקום פלמ"חניקי, מפא"יניקי. אין פה מקום לפנטזיה מהסוג הזה".

היית רוצה סטוקרית כזאת? מישהו שיזדהה באופן כל כך עמוק עם מה שאת כותבת?
"אני מרגישה שהסטוקרית היא אני. יש לי סקרנות לא בריאה כלפי אנשים. אילולא הייתה לי ילדות כל כך טובה ויציבה, הייתי באמת הופכת לסטוקרית. היום, בזכות הפייסבוק והווטסאפ, יש המון אזורים נוחים למימוש הדחף הזה. אצלי זה בכלל בעייתי לפעמים; אני מתאהבת הרבה באנשים. אבל אל תכתוב את זה, אני אישה נשואה והכל.

"גם אני הרגשתי משהו דומה לדמות בסיפור כשקראתי ספרים של יהושע קנז ויובל שמעוני. לא יודעת אם 'התאהבתי' זאת המילה, אבל הערצתי את הכתיבה שלהם, וגם לי היה קשה להסתפק בעולם הספרותי־מילולי. אני מבינה את הרצון לכבוש את מי שברא את המילים".

היא צוחקת על ההתנהלות שלה מול העורך של ספריה, שמעוני, אולי הדוגמה הבולטת של "סופר לסופרים" בקהילה הספרותית כאן. "אני כותבת כמו מרלין מונרו כזאת: אוי, יובל, תציל אותי! אני לא יודעת מה לעשות עם הסיפור! מין מודל מיושן של חונך ונחנך. יחסים של תלות. הוא לא רק גבר מבוגר ממני, הוא 'האמן'.

"אני רוצה סמכות שתעמוד מולי. אף פעם לא להיות הכי טובה. אני חושבת למשל על סופר כמו ניר ברעם. על מי שרוצה להיות 'סופר גדול'. אני לעומת זאת רוצה לעמוד מול 'סופר גדול'. אחרת, למה אני אשאף? מה יישאר לי אם אני אצליח לכבוש את המקום הזה, להיות נגיד גרוסמן או עוז? אני אצטרך בטח לחזור בתשובה, ולא מתחשק לי. אולי בגלל שאני נקבה, יש בי משהו שמכיר במקומו בעולם".

IMG_20150114_194210

השיחה עם עינהר, כמו הסיפורים שלה, מדגישה את הסקרנות שלה כלפי מפגש עם כוח, עם סמכות. "אני נורא אוהבת בסייסים צבאיים, בתי חולים. מקומות נהדרים". בסיפור האחרון בקובץ היא הופכת בסיס חיל אוויר קטן בנגב למין גיהנום סגור והרמטי, שבקומה התחתונה שלו ניצב תנור לשריפת מסמכים. גיבורת הסיפור, חיילת, מקבלת הוראה מהמפקד שלה, מין מניאק כריזמטי־קולנועי ("כולו פאר ותורפה"), לצייר על קיר של בונקר דיוקן בגובה ארבעה מטרים של הרמטכ"ל, לקראת ביקורו בבסיס.

עינהר שירתה בבסיס דומה במצפה רמון ("הייתה לי פרוטקציה"). גם היא, כמו הגיבורה שלה, הייתה "יורדת למשרפות האלה עם דבוקות של מסמכים, מוודאת שהכל נשרף מבפנים וקוראת שם כל מיני מכתבי אהבה שחיילות היו שולחות לקצינים בבסיס".

בסיפור שלך ברור מי נמצא בתחתית הבונקר, בניגוד לבני הטובים שנשרו מקורס טיס. מי שכאילו יכול לעוף לתנור אם הוא יחצה את הקו.
"זה אולי מתואר כמו גיהינום, אבל מבחינתי זה היה גם קצת גן עדן. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם המציאות. נורא בקלות אתה לומד להפנים את הסקסיזם שם. גם היום, כשאני שומעת עדויות של בנות שהתמודדו עם הטרדות מיניות ועם מערכת סקסיסטית – קשה לי להזדהות איתן.

כשהייתה תסיסה סביב יצחק לאור בפייסבוק, נהניתי דווקא לעשות לו מלא לייקים. אני רוצה שיראו – אני לא איתכם במחנה הזה: הבכחנליה הצדקנית הזאת כל פעם שמישהו חוצה את הסף. באופן כללי, אני לא בנאדם מצפוני, וקשה לי לפתח עמדה מצפונית כלפי גברים בהקשר כזה. לא הרגשתי את הזעם הקדוש כלפי לאור, וניסיתי להבין מה לא בסדר אצלי. כנראה יש לי בעיה עם כל מועדון, על אחת כמה וכמה כשזה מועדון צדקני כזה".

עברת הטרדות בתור חיילת?
"גם בתור חיילת וגם בתור אזרחית. זה לא נעים, אבל יש לי עור עבה בכל מה שקשור להטרדות מיניות. אני לא מכירה את תחושת ההשפלה שמופיעה כשזה קורה. היה לי, לדוגמה, שכן שתמיד נתן לי נשיקות אשמאיות כאלה, כאילו של דוד, אבל ברור שהוא חרמן מוות. נתתי לו כי ראיתי כמה הוא חלש. נו, ברור שאני לא בעד אונס, ויש לי מודעות פמיניסטית, אבל זרות לי העדויות של נשים שמישהו החליק להן פעם על התחת והן לא יכולות לקיים קשרים נורמליים מאז.

"אלימות היא חלק מכלי הביטוי ביחסים, בטח בין גברים ונשים. יש משהו מגניב בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק שמצלמות גברים מפסקים רגליים באוטובוס. ויש משהו משחרר בלתת ככה עם נבוט בראש. כשאתה קורא את 'שידה ושידות' של רחל איתן על שנות ה־60 בחוג הספרותי – זה באמת מגעיל. אבל זאת לא תופעה שאפשר באמת לדכא. הכוח הזה תמיד נמצא שם. ואני מעדיפה אלימות על פני ציניות. משהו חשוף וטבעי על פני מניפולציות. קרה משהו קצת אמריקאי לחברה פה; המין הוא מצד אחד נורא מוחצן ומשומש וממוסחר, ומצד שני, מין הוא דבר שצריך להתייחס אליו בחשדנות. מיניות אף פעם לא נתפסת פה כדבר נורמלי".

אמהות בסיפורים שלך מתוארת על גבול המפלצתיות.
"אולי בגלל שיש כאילו משהו נורא מנוגד בין מיניות לאמהות. אמהות אמורה להיות כביכול נטולת מיניות, נטולת ליבידו. אפילו כשהפכתי לאמא, מילים כמו אמא ואבא הזכירו לי דמויות מתוך החבובות. אמא־אבא, אמא־אבא. אני מרגישה את הקונפליקט הזה גם בתור סופרת. כאילו אני צריכה לשמר ממד אנוכי, אינדיבידואליסטי, שמתעקש על הכתיבה. כל הכתיבה במובן הזה היא דבר שחותר נגד האמהות".

1 

השעה 11 וחצי בבוקר ואנחנו כבר אחרי שתי כוסות בלאדי מרי שהכנתי. עינהר הזהירה מראש שהיא משוחררת באמת רק בסביבת אלכוהול. "כשאני שיכורה – אני לא רואה בעיניים. בין 1 ל־10, כמו הדמות ההיא מ'ספיינל טפ' – אני ב־11". את הגביעים שמהם אנחנו שותים, היא מספרת, פילחה לא מזמן ממקום ציבורי.

אבל בניגוד לרושם שעשוי להתקבל, עינהר מתארת את עצמה דווקא כאדם פחדן, זהיר ומוגן. "לא אוהבת להיות מחוץ למים, לא מחפשת הרפתקאות". היא ובעלה יואב בזוגיות כבר 23 שנים. גרים בתל־אביב עם שתי הילדות, בנות 5 ו־11. "יותר ממחצית החיים עם אותו בחור, עם אותו זין. זה הרבה מעבר לאהבה כבר. אני לא יודעת בכלל מה זה להיות בלעדיו. כל מה שנשאר לי, אולי, זה לכתוב. ולהיות פלרטטנית. אין בזה סכנה רגשית".

ההורים שלה, היא מספרת, דווקא יודעים לשתות. הם הכירו כשעבדו באנגליה ("מרקס אנד ספנסר העסיקו אז המון סטודנטים יהודים"). חיו בלונדון חיים בוהמיינים לאורך רוב שנות ה־60. אחרי מלחמת ששת הימים נחתו בפתח־תקווה והקימו משפחה. עינהר היא הבכורה מבין שלוש אחיות. "הם היו יותר מדי מגניבים בשביל פתח־תקווה, אבל זה לא עבר אליי ואל האחיות שלי. אנחנו נורא סחיות.

"הייתה לי ילדות מאושרת. הייתי נורא שמחה ונורא מוכשרת. מגיל צעיר, בזכות היכולת לצייר, קיבלתי הערצה גם בבית וגם בחוץ. לכן עד היום כשאני משתכרת, יוצא ממני משהו נורא מגלומני. גידלו אותי בידיעה שאני מחוננת. גדלתי בתחושה של טביעת אצבע אלוהית שיש רק לי. בגלל שידעתי לצייר והייתי ורבלית, הניחו שאני אינטליגנטית ודי ויתרו לי על כל הדברים האחרים. כשלמדתי בבצלאל פתאום כולם היו נורא מוכשרים, אז התחלתי לכתוב וככה הצלחתי להתבלט גם שם".

שבע שנים עברו מאז ספרה הקודם. מאז התפרנסה כמעצבת גרפית, בין השאר בסטודיו של בעלה, וכמנחת סדנאות כתיבה. "אני אוהבת את זה, אבל מביך אותי להגיד את זה. זה הפך להיות העיסוק הכי בנאלי. כל הפיד שלי מלא באנשים שמלמדים כתיבה, ולא משנה אם הם פרסמו חמישה ספרים או אחד. אבל אני מלמדת במסגרת עצמאית, לא בבית הספר לכתיבה של אשכול נבו. כולם רוצים שאשכול נבו יקנה אותם. קנה אותי אשכול נבו!

"בזמן כתיבת הספר בקושי עבדתי, ואבא שלי נתן לי בנדיבות את כספי הרנטה שלו, של השואה. 3,200 שקל בחודש, במשך כמה שנים טובות. אני לא מוסרית אבל אני ילדה טובה, אז אמרתי לו שיפסיק. עכשיו אני נורא נהנית לא לכתוב, לא לעשות כלום. אני נורא עצלנית".

את הייחוס ההיסטורי כ"דור שני" היא מסרבת לחגוג. "אהוד מנור ראיין פעם את נינה האגן ואמר לה, 'לטס גו בק טו ברלין'. והיא ענתה, 'איי דונט וונט טו גו בק'. גם כשאני מנחה סדנאות כתיבה זה מבחינתי משהו שאסור לגעת בו בכלל, לפחות לא בסמלים המובהקים. 'היא הושיטה לו את היד והמספר המקועקע התגלה' – פאקינג תמחקי את זה!"

למרות הילדות המאושרת שהיא מתארת, קל לקרוא את הסיפורים של עינהר כהצהרת הזדהות עם פריקים ויצורים באשר הם. ברית דו משמעית, הפכפכה, עם אנשי שוליים, עם מחנה המדוכאים. בלי להטיף, בלי להציג את עצמה כפרשנית פוליטית, היא מדגימה את סיר הלחץ של החיים בישראל.

"אחותי, שהיא פסיכולוגית קלינית, האשימה אותי פעם שאני נצלנית. שאני מתלהבת מאנשים שחיים בשוליים, שאני מאבדת בהם עניין אחרי שהתיידדתי איתם וכאילו פיצחתי או מיציתי את המסתורין שבהם. אולי זה נכון. בחברות אמיתית לא אמור להיות ממד של פריק שואו. אבל אני משתדלת לא להתנשא על אנשים. גם לא לחשוב שהם יותר אומללים או פחות חסינים ממני.

"עכשיו, למשל, נורא אופנתי להגיד על כל תמהוני שהוא פדופיל. הבת שלי רואה חסר בית עם קעקוע וישר אומרת שהוא פדופיל. ואני אומרת לה, ראית אותו עושה משהו רע למישהו? במובן הזה, אני שמחה שאני חיה בתל־אביב ולא באזור נורא סטרילי. אנשים שמקדשים את הבסדריוּת מוציאים ממני את הרע שבי. חברה שגרה בטבעון באה לבקר אותנו, ושאלה איך אנחנו מגינים על הבנות ממראות של הומלסים ונרקומנים בשדרה. אבל אני לא רוצה 'להגן' עליהן. אני רוצה שהן יידעו שזה חלק מהעולם. שיש קשת ביטויים וצורות קיום להיות אנושי".

יכול להיות שתלוי פה ציור של הבת שלך עם הכיתוב "אני רוצה להיות ממש עשירה"?
"כן, לבת הגדולה שלי יש משיכה לעושר, ואני לא מציעה לה את זה כאן. מצד שני, היא גם לא מבינה איך יכול להיות שיש ילדים עניים שמקבצים נדבות בעיר. הדור של ההורים שלי חי חיים עם המון מעברים ודרמה, והשאיפה של ההורים שלי הייתה שהחיים שלי יהיו כמה שיותר מוגנים ויציבים. אבא שלי נורא לחץ שנקנה בית. הוא אמר, 'אדם בגיל 35 שאין לו דירה משלו הוא אדם אומלל'. אני לא חושבת שהוא צודק.

"בבניין שגרנו בו בפתח־תקווה, אחד השכנים קפץ מהקומה השלישית אל מותו. וההורים הסתירו את זה מפנינו. מנסים ליצור פה תחושה של המקום הכי בטוח ונורמלי, אבל איך יכול להיות שבניין של שבע קומות, ארבע דירות בקומה שכולן בנויות אותו דבר, לא יתפוצץ מדרמה. זה חייב להתפוצץ בסוף, אי אפשר אחרת. אבל אל תכתוב את כל הדברים האלה, זה לא סקסי".

להיות סופר זה לא סקסי.
"מה, ניר ברעם הוא לא סקסי?"

סקסי?
"כן. הוא כוחני, הוא כריזמטי. זה סקסי".

ענת עינהר, תמונות עירום, הוצאת עם עובד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

נורית זרחי, בצל גבירתנו

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.10.2013

♥♥♥

הספר הזה יוצר רושם של שמורת טבע מגודרת, מטופחת להפתיע, שלא פותחת את שעריה לציבור בתרועה רמה – אבל מרגע שנכנסים לתוכה קשה שלא להתפעל. זאת ספרות אמיתית, מהבהב איזה שלט לאורך הקריאה; ככה חינכו אותנו לקרוא. ספרות שמציבה מול הקורא שורה של חידות, וממריצה אותו להפוך את אי־הוודאות ואת סימני השאלה לאירובי ספרותי: להשלים את החסר, להדביק התרחשות בזירה אחת בסיפור לחור שחור בזירה אחרת. לא להיבהל ממקומות שבהם דרמה אמיתית מתחילה להופיע אבל מיד נקטעת. להפך: להתלבש על סימנים של צנזורה בסיפור, של שכחה, של אינפורמציה מוגבלת או חסומה – ובעזרתם להבין מה באמת קורה, מה הסיפור האמיתי.

'בצל גבירתנו' – קובץ צנום של תשעה סיפורים (עם אחרית דבר נרחבת) – הוא צורה מפורקת, מאופקת ואולי עקיפה לרומן אוטוביוגרפי. ברוב הסיפורים מופיעות, בלי כיסוי ולא בצורת מָשל, עובדות מחייה האמיתיים של נורית זרחי, ובראשן האזכור החוזר להתייתמות הגיבורה מאב, סופר במקצועו, בגיל צעיר. גם אם לא באופן עקבי ומתמשך, הסיפורים יוצרים ביחד מסגרת אופיינית לרומן, של מעבר מילדות לבגרות, של סיפור חיים.

שם הקובץ מתייחס לביטוי חוזר בסיפורים, כינוי לאמה של הגיבורה והמספרת (בת־דמותה של זרחי). הכותרת 'בצל גבירתנו' הולכת וצוברת משמעויות לאורך הספר. חיים בצילה של אם דומיננטית, די מסרסת, שממשיכה לתבוע התייחסות והבנה גם אחרי מותה. אבל הגבירה הוא לא רק שם אירוני־מוקיר לאמא (הפרטית, הדתית, האם החורגת ממעשיות). הגבירה היא גם הספרות, הרצון להתבטא, הרצון למצוא בספרות נפש קרובה, לברוח ממציאות חיים לפעמים בלתי נסבלת.

11111111111111111
כריס אופילי, 'הבתולה הקדושה מריה'

מה שיפה ועמוק בקובץ הזה הוא היחס הכפול הזה לספרות – כחבל הצלה וכקרש טביעה. הדחף למשהו צלול יותר, גבוה או עמוק מהחיים הרגילים, שגם מעקר אותם ממשמעות, מייצר תסכול תמידי. תורם לכך המבנה של קובץ סיפורים קצרים, בסגנון שמתחזה לפעמים לרישום לא מחייב או לתערובת פירורים של הווה ועבר. לא ש'בצל גבירתנו' הוא ספר קליל, אבל לזרחי יש יכולת לא שכיחה להתעסק בסוגיות כבדות משקל בלי מחוות של רקדנית בלט, בלי שתיחשד בהתייפייפות או ביומרנות. ההומור שלה, היכולת להיצמד לדמיון קצת ילדותי או נכון להזיה – מאזנים את הניסיון להסביר לעצמה ולקוראים מה הוביל אותה לעיסוק בספרות, מה משך אותה להיכנס למסדר של האנשים שמאמינים במציאות בדיונית ושירית לצד העולם הממשי.

השחזור של חוויות ילדות הוא כאילו מפתח מתבקש למשימה כזאת. זרחי נוגעת כאן בנוכחות של אב מת, שהכתבים הפיזיים שלו ממשיכים ללוות את משפחתו, כמין אוצר סודי וגם כנטל, כגרוטאה. יותר מהקשר האישי והפילוסופי בין ספרות למוות ואובדן, חלק מהסיפורים מתמק דים בהתמודדות הפיזית היומיומית של האמא עם פרנסה דלה, עם בעל חדש, עם חיים של ציפיות נכזבות ומבויים סתומים. האמא מוצגת כמי שוויתרה על שאיפותיה האמנותיות, על הרצון להפוך לפסנתרנית – ויתור שהילדה והבת המבוגרת, המביטה לאחור, רואה את הנוכחות שלו בכל מקום. בהתנהגות העקשנית של האם בזמן משבר, במסרים הסותרים שהיא מעבירה לבת: לך לא מגיע לגעת ביצירה, ואולי בכלל עדיף לך להיזהר מהפיתוי המאכזב והעקר הזה; באותו זמן, האמא ממחישה בהתנהגותה את הצורך לשחק, להתעלות, להתגבר, להפוך לשחקנית ראשית.

השילוב הזה של רצינות והומור, של חשיפה ושל איפוק, מעורר הערכה והתפעלות. בכלל, בכתיבה של זרחי יש משהו מעורר אמון ואמיץ יותר מהרגיל, במיוחד בהקשר אוטוביוגרפי. ובכל זאת, ואולי דווקא מה סיבות האלה, עזבתי את הספר עם תחושה שדומה לאכזבה. נדמה לי שהאחראי הראשי הוא האיפוק שלו. הדרמה הממשית נשארת מחוץ למסגרת החיה של הסיפור: הסתבכות בהימורים, ניסיון התאבדות או התאבדות מוצלחת, סקס באונייה עם בחור צעיר ותפוס. הספר רומז לדרמות כאלה – אבל בצורות שונות ובתירוצים שונים הוא נותן לקוראים רק לדמיין או לפענח את הרגעים העזים האלה.

כל זה מכניס תחכום לקריאה, ואולי באמת ממחיש מאיפה צומחת ספרות. אבל בעיניי, ההיבט הזה בספר מבסס נוכחות חזקה מדי לרעיון שיש דברים שאסור לבטא, להראות, לחוות. הוא מצטרף לחינוך של קוראי ספרות להעדיף את החידה, את השתיקה, את המרומז והלא מדובר – על פני החווייתי והקונקרטי. הסיפור האחרון בקובץ נלחם באופן מיוחד בעניין הזה, בספרות כ"גבירה". הוא מראה גיבורה שמוכנה לכמה רגעים לעזוב את התפקיד הספרותי שהיא כופה על עצמה: אישה מוסרית, מתחשבת, ותרנית. חבל שההעזה ליהנות מפרשה קצרה עם צעיר שרירי ויפה לא מובילה את שאר הספר.

נורית זרחי, בצל גבירתנו, הוצאת ידיעות ספרים

ראיון עם ישעיהו קורן, שתי כפות ידיים ומילה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.4.2013

אם יש דבר שאפשר לדעת בוודאות על ישעיהו קורן – אדם שמשתמש במילה "אולי" לפחות באותה תדירות כמו במילה "כנראה" – הוא שאין לו צורך בחבילה מוזלת של בזק. זה לא מטריד כמובן את נציג חברת הטלפון שמתקשר אליו בעקשנות מדי שעה, רק כדי לקבל עוד סירוב מנומס. בפעם השלישית או הרביעית שהוא מתקשר, נחמד לראות איך מקורות האיפוק של קורן מתחילים להתייבש.

רק הגיוני שסופר שתמיד חיבב דמויות שתקניות, שנמנע באופן שיטתי מדרמה מפורשת, שפרסם רק חמישה ספרים קצרים לאורך חצי מאה והתרחק מראיונות עיתונאיים – לא אמור להתרווח בעידן של חדירה לפרטיות, טלפוניה אובססיבית ותיעוד עצמי ברשתות חברתיות. גם לא כשהוא לוגם תה יסמין בפאתי שמורת טבע, במושבת מגוריו זכרון־יעקב. אבל החיים, כמו סוכן מכירות טלפוני, לא מתחשבים באנינות של קורן – סופר שאולי לא מוכר לקהל הרחב, אבל שמו הוא כבר דוגמה אוטומטית ל"סופר של סופרים".

יותר מהפער הכפוי בין קצב החיים למה שהספרות היפה של קורן מייצגת – ריסון, ספקנות, חידות לא פתורות, תכליתיות של חיי מושבה – נדמה שהספרות שלו מזמנת את הזמזום הזה סביבה. קצת כמו גיבור 'מיץ פטל', ככל שהוא מטשטש את הנוכחות שלו בספרים, ככל שהוא נמנע מווידויים וחשיפות – קוראים ופרשנים מבקשים להשלים את החסר, לפתור את המסתורין.

ספרו החדש, 'שתי כפות ידיים ומילה', מתרכז יותר מתמיד במקום ובזמן שאליו חזר ברבים מסיפוריו: כפר־סבא כמושבת איכרים, במחצית המאה ה־20. רוב חלקי הספר פורסמו לאורך השנים בבמות שונות. "כשאחד הסיפורים פורסם", אומר קורן, "קיבלתי מכתב קטן ממישהי שגרה בזמנו בכפר־סבא. מבחינתה, היא כבר זיהתה את כל הדמויות שבסיפור ונותרה לה רק שאלה אחת: 'אבל מי זה קיפניס?'. לך תסביר שכל הדמויות בדויות לחלוטין. אפילו תיאורי מקום עוברים דרך מסננות של זיכרון, שכחה ודמיון".

ובכל זאת, אלו סיפורי התבגרות של ילד בכפר־סבא של סוף שנות ה־40. כמעט מתבקש לקרוא לו "ישעיהו" ולא "יוליק".
"אני לא אומר שאין קשר בין המציאות לבין הסיפור. אבל הקשר דומה בעיניי לקשר שבין אבנים שנחצבו במחצבה, סותתו לאבני בניין, ושימשו לבניית בית. האבנים הגיעו ממחצבה באזור חברון, למשל, אבל הבית שנבנה מהם בירושלים הוא כבר משהו אחר לגמרי. כך גם בסיפור יש אירועים ומראות שנחצבו מעולם הילדות, אבל בעזרת הדמיון הם עוברים תהליך מורכב של סיתות, עיבוד ובנייה עד שהקשר שלהם למציאות, קשר של אחד לאחד, נעלם".

למה חשוב לך כל כך להדוף הקשרים ביוגרפיים, להבהיר שהסיפורים לא מתארים אנשים ומקומות אמיתיים?
"כשהייתי ילד, האמנתי שכל מה שקראתי הוא אמת לאמיתה. כשקראתי את קרל מאי, חשבתי שקיימים כל החבר'ה האלה מ'יד הנפץ' וראיתי את עצמי משתלב בחיים של הבוקרים והאינדיאנים. אפילו כתבתי לעצמי איזה רומן טיפשי באותו סגנון. הייתי כל כך תמים, שאפילו התלבטתי אם טרזן הוא אמיתי או לא. אבל קריאה אמיתית, בוגרת, מתייחסת בראש ובראשונה אל הטקסט. חיי המחבר הם בפירוש לא העיקר.

"חוץ מהעניין הביוגרפי, לפעמים נדמה שישנם היום רק עוד שני תחומים שצריך להתייחס אליהם בביקורת: המגדר והצד החברתי. אלה דברים חשובים – אבל יש גם מילים, יש גם עיצוב של דמויות ושל טקסט. נראה לי שאיבדנו את הפרופורציות, את ההתייחסות ליפה, לאסתטיקה. אתה מתעניין בתולדות חייו של הנגר, או באיכותו של השולחן שבנה? מה זה משנה אם הנגר שירת בצנחנים?".

11111111111111111
מתוך 'Apache Gold'

קצב הגילוי של קורן מבחינת קוראים הוא איטי ויציב, למרות שהתחיל לפרסם בשנות ה־60' יחד עם מי שהפכו לאצולת הספרות הישראלית. במובן מסוים, קורן הפך לאנטיתזה לדימוי הספרותי והציבורי של בני דורו, עמוס עוז וא"ב יהושע – שכמו יהושע קנז למדו במקביל לקורן באוניברסיטה בירושלים.

בדומה לקנז, ידידו, קורן החל לקבל תשומת לב רצינית יותר מאז שנות ה־70 (בין היתר בזכות העורך מנחם פרי, שמתמחה בהצבת כותבים כאילו־שוליים במרכז הספרותי), אבל מעולם לא פרץ לטבלאות רבי המכר או הפך לשם ידוע. נהוג לתאר אותו בעיתונות כסופר "מינורי" – ספק מי שלא מתקבל ללב הזרם, ספק מי שלא מבקש בגלוי להשיג עליונות וכוח מול הקורא.

גם היום הפגישה עם קורן יכולה ליצור רושם של מפגש עם נציג מובהק של אמנות משנות ה־60; האמונה היוקדת במעמד העצמאי של היצירה, הזלזול בפרטים ביוגרפיים, החשדנות כלפי החדירה של השקפת עולם ופוליטיקה לדיון הספרותי. קורן מציע גישה כמו בתולית לתחום ספרותי, לנופים, לנושאים ולהשפעות פילוסופיות שכאילו עברו מן העולם. המפגש עם ספריו מקביל לתאווה לאוכל אורגני, לא מרוסס או מהונדס גנטי. לא רק שהוא מספק מפלט למי שמאס בדיבור הפסיכולוגי בספרות, בריאליטי, ביומיום – הוא מתאר בפרוטרוט צורת חיים פרובינציאלית, מסוגרת, איכרית, שכאילו מנבאת את המחיר שיגבה ממנה העתיד.

במובן הזה, המניה השמרנית של קורן מתפרשת היום דווקא כספרות מתנגדת, אלטרנטיבית. "הרי הכל היום נחשב לסיפור," הוא אומר. "האינטרנט, בלוגים, ראיון בעיתון, ידיעה חדשותית. אחרי שהכל נהפך ל'טקסט' – בספרות נשאר משהו עצמאי, משהו שאי אפשר להגדיר אולי, שהוא רק 'ספרות'. אותו דבר שהוא ההפך מ'אדם נשך כלב', מהסנסציה. הספרות בעיניי צריכה להיות 'כלב נשך אדם' – לגלות את הייחוד שבשגרה, את הזרימה האטית בכל מיני פרטים וארגזים וחבילות וכפיות ודיבורים".

לא מפליא לגלות שגם הספרות המועדפת עליו נכתבה הרבה לפני עידן המבצעים. "באיזשהו מקום עולם הקריאה שלי מסתיים פחות או יותר בשנות ה־60. לא שאין ספרים טובים שהתפרסמו אחרי כן, אבל בדרך כלל אני מחפש את הספרים הקלאסיים יותר. אני מרגיש שאני לא יכול להתמודד עם ההצפה של ספרים שמתפרסמים כיום. אני משוכנע שההצפה המסחרית הזאת גורמת עוול לסופרות ולסופרים חדשים וטובים, שנעלמים בים הזה".

גם אותך תיארו לא פעם כמי שנדחק לשוליים בגלל שיקולי יחצנות.
"אני לא מרגיש שנעשה לי עוול כלשהו, בשום שלב ככותב. כתבתי מה שרציתי כשיכולתי. אני קורא לאט, וגם כותב לאט. כך התפתחו הדברים. המטרה שלי היא לכתוב את מה שאני כותב באופן הכי טוב שאני יכול. וגם מזה אני לא תמיד מרוצה. אם אני מתחרה במישהו – זה בי עצמי. מעולם לא ראיתי בעצמי סופר מרכזי, וכך גם היום. אני רואה את עצמי כ'עצמאי'. אני גם לא אוהב שמקשרים אותי לקבוצת סופרים זו או אחרת. ובכלל, תמיד עיצבנו אותי ההיררכיות של עולם הספרות. כל סופר עומד בפני עצמו, וכך צריך למדוד אותו, כפי שהוא".

קורן, מזכירים פה ושם בעיתונות, הוא איש מערכת הביטחון. שתקן כסופר, שתקן במקצועו. בפגישה איתו, קורן מבטל את ההקבלה הזאת, טוען שהוא יודע לפטפט בעת הצורך ומדבר על הנטייה האוטומטית לחלק אנשים למחנות וסטריאוטיפים. להסביר מה היה תפקידו או לציין את שם הארגון שבו עבד הוא מסרב, ולא מטעמי ביטחון.

בקיץ ימלאו לו 73. יש לו ארבעה ילדים ושישה נכדים. לפני שהתחתן, נע ונד בין עבודות שונות: מחלק עיתונים, למשל, שומר במאפייה, עובד מלתחה באוניברסיטה. מלבד 19 שנים במערכת הביטחון, עסק גם בהוראה, בייעוץ חינוכי ובעסקי אבטחה. "לא בטוח שהייתי כותב הרבה יותר אם הייתי עוסק רק בספרות", הוא עונה כמעט מבלי שנשאל. "כשהייתי צעיר כתבתי מהר, אבל עם הזמן הכתיבה הואטה. יש שנולדים עם עט מידאס ביד, עגנון למשל. אני לא נולדתי עם עט כזה. למדתי הרבה מעצם החיים שעברתי, החיים הרגילים עם משפחה ועבודה. זה אולי לא תרם להספק של הכתיבה, אבל אני מאמין שזה תרם לאופי שלה. חיים אחרים היו יוצרים סיפורים אחרים, אם בכלל. אין לי שום תחושה של החמצה. נו, אז הייתי כותב עוד ספר או שניים – יש אנשים שכתבו רק ספר חשוב אחד".

אחד הסיפורים החדשים ב'שתי כפות ידיים ומילה' מתאר פרה שמתיישבת באמצע הדרך ומסרבת ללכת הלאה עם העדר, למרות המכות וההפצרות שהיא סופגת. בכלל, קורן מתמקד לא פעם בדמויות של נשים, ילדים וחיות שמסרבות לרגע לקבל מרות חיצונית שנכפית עליהם. בסיפורים אחרים שכתב לאורך הדרך, ילדים מתעללים בחיות, במין פריקת עול שנראית גם כמו טקס מקדים לחיים כגבר ישראלי, כחייל.

"גבולות וסמכות היו מאוד נוכחים כשהייתי ילד. ההורים תמיד האמינו קודם כל למורה. נוצר רצון לפרוץ החוצה, שהתבטא בתחומים לא נחמדים כמו התעללות בחיה, שהיא יותר חלשה ממך. בכלל, במצב שילדים חיים בחוץ, בשטח, מתחילים להיווצר ביניהם כללים שבדרך כלל החזקים קובעים. החלשים מרגישים צורך להשתוות ולהתחרות, להראות שהם לא חלשים. זה מתקשר אחר כך גם לסוג מסוים של גבריות וראוותנות. בתוכי, הייתי כנראה בצד שראה את עצמו כחלש, אבל רציתי לצאת מזה, ולמדתי לעמוד על שלי".

קבלת העול היא תהליך מרכזי בסיפורים של קורן, ולא רק מבחינת ההגבלות שהוא מטיל על עצמו. דמויות רבות שיצר מתקרבות לאזורי גבול ונסוגות לגבול המותר. לפעמים הגבול הנפשי מופיע בצורה גלויה כגבול מדיני. "כפר־סבא גבלה פחות או יותר בגבול שנוצר במלחמת העצמאות", הוא מסביר, "והעניין הזה חדר כנראה גם לסיפורים. הייתה מודעות לכך שממזרח יכולה להיפתח הרעה. בשנות ה־50 המוקדמות הייתה בכפר־סבא מכה של מסתננים. כמעט מכל רפת או אורווה גנבו פרות, סוסים או פרדות. שזיפי, רפתן שגר בתים אחדים מאיתנו, שמע שבאים לגנוב לו את הפרות, יצא החוצה, נורה ונהרג. לנו גנבו את הפרד והפרדה. הרעילו לי את הכלב ששמר על האורווה. כל זה יצר אווירה מתוחה. ובמיוחד כשאתה רואה שהפרנסה של הוריך נגנבה".

מצד שני, נדמה שהגבול הזה מבטא גם דיכוי כלפי פנים בסיפורים שלך. כוח שנכפה על הדמויות.
"בעולם שלפני הקמת המדינה, עם כל הבעייתיות שבו, המרחב היה הרבה יותר פתוח. מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד ההכרזה באו"ם על הקמת שתי מדינות, התקופה הייתה שקטה יחסית. נסעתי כמה פעמים עם אבי, שהיה עגלון, לכפרים ערביים בסביבה. זה לא היה יוצא דופן לבקר בכפר ערבי, במיוחד לצורכי פרנסה. נהגי משאיות הגיעו הרי גם לביירות ולדמשק. עם כל המתח הלאומי, ברמה האנושית היו גם קשרים טובים בין יהודים לערבים. מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד ההכרזה באו"ם על הקמת שתי מדינות, התקופה הייתה שקטה יחסית. נסעתי כמה פעמים עם אבי, שהיה עגלון, לכר פרים ערביים בסביבה. זה לא היה יוצא דופן לבקר בכפר ערבי, במיוחד לצורכי פרנסה. נהגי משאיות הגיעו הרי גם לביירות ולדמשק. עם כל המתח הלאומי, ברמה האנושית היו גם קשרים טובים בין יהודים לערבים.

"העולם של אחרי הקמת המדינה באמת סגר אותנו בבת אחת. אולי הגיע הזמן לשנות את פני הדברים. ברמה הבסיסית, האנושית, הנורמלית – אנשים רוצים לחיות, להתפרנס, לקנות. למרות כל הדעות הקדומות והפחדים. אני מאמין שאם יהיה גבול מדיני ברור ומוסכם בינינו לבין הפלסטינים בגדה, הדבר יתרום להסרת הגבולות האנושיים בינינו. הגבול הפוליטי יכול לעזור בהסרת הגבול האנושי".

נדמה שהיום, יותר מתמיד, ישראלים מתייחסים לשאיפה הזאת כפנטזיה.
"אחד הדברים הראשונים שאבי עשה כאן היה ללמוד ערבית. הוא ישב עם שומר ערבי, וכתב ביידיש את המילים שהוא למד. לא שהוא היה מ'שלום עכשיו', אבל זה נראה לו טבעי כדי להסתדר. בכלל, מפריע לי מאוד שלא מכירים כאן כמעט ספרות ערבית שנכתבת בישראל, ובמיוחד פרוזה. זה חלק מההסתגרות הגוברת. רוב הישראלים גם לא יודעים ערבית, למרות שכחמישית מאזרחי המדינה הם ערבים, ואנחנו חיים במרחב שזאת שפתו. למה שלא נדע מה קורה בספרות הזאת באופן מסודר וקבוע ? אין רומן פלסטיני טוב או סופר מצרי חשוב שכדאי שנכיר?".

'Winnetou 3' (1965)

בסיפור שחותם את הספר קורן מרשה לעצמו לסטות לרגע מהסגנון החמור שהכתיב לעצמו, ולהפר את העקרונות של פרטיות ומופנמות. זה סיפור אוטוביוגרפי במוצהר, שהוא מחווה להוריו ולהשפעה היצירתית והאתית שלהם עליו. מחווה שיש בה גם מין מרד קטן: בעצם הדיבור הגלוי, האוטוביוגרפי והרגשי עליהם. פתאום מופיעה המילה "אהבה".

"אבל איך אני נוגע במילה 'אהבה'?", הוא מסייג, "באופן ממשי. באופן שבו אני מתאר את אמא שלי כותבת שוב ושוב את המילה. כתבתי את הסיפור זמן קצר אחרי מותם של הוריי, והוא מאוד לא מצא חן בעיניי בגרסה הראשונה והמגושמת. עברה איזו שנה, כאילו שכחתי אותו, ואז, בלי החלטה מראש, הסיפור חזר אליי. ישבתי על הטיוטה והתחלתי לנכש אותה בלי סנטימנטים. למה לא אהבתי את הגרסה הראשונה? אולי בגלל שהיא הייתה יותר בנוסח של הספד, ולא רציתי לכתוב עליהם הספד. רציתי לכתוב משהו חי".

נדמה שיש בספר איזו הכרה מאוחרת כלפי ההסתגלות הקשה של דור ההורים שלך לחיים כאן.
"מעולם לא היה ביני לבין הוריי משבר. כמו שאפשר לראות בסיפור עליהם, גם לא דיברנו הרבה מעבר לנדרש. הייתה להם תרבות של שתיקה. אבל כשהייתי זקוק לעצה, או קצת לפתוח דברים, יכולתי למצוא את זה אצל הוריי. לאבי היה כושר אבחנה מעולה לגבי בני אדם, והוא ידע לספר סיפורים. לאמי הייתה גם רגישות, גם אהבת ספרות ואמנות. קיבלתי הרבה מהצירוף הזה. במובן הזה, אני יציר כפיהם.

"אני לא יודע אם יש בסיפור הזה מרכיב של בקשת סליחה, אבל יש בו רגע של הבנה מחודשת. הסיפור הראשון שפרסמתי בחיי היה תחת השם ק. ישעיהו. לא רציתי את כל ה'קורנבליט' הארוך הזה. נסעתי למשרד הפנים ושיניתי את השם ל'קורן'. היום זה אולי נראה לך לא טבעי, אבל זה היה חלק מההרגשה שאתה משהו חדש כאן. ההורים הולכים לבית הכנסת בראש השנה, והילדים זורקים עליהם גולגלך, כדורי פרי של אזדרכת. היינו ילדים רעים. רצינו להדגיש שאנחנו שונים. אבל מצד שני, גם אם שיניתי את שם המשפחה שלי, אני אישית מעולם לא מרדתי בהוריי כהורים. תמיד אהבתי אותם. בעיניי הם חיים עד לרגע זה, ואני משוחח איתם".

זה מזכיר קצת את הדמויות שלך שחוזרות בספרים שונים לאורך השנים.
"יש כמה דמויות שלא יוצאות לי מהראש. אני מקווה שהן ייצאו. דמות אחת, אשכנזי, באמת חוזרת אצלי מתחילת הדרך. למה זה קורה? אין לי מה לומר חוץ מזה שהדמויות האלה הן חלק מהמציאות הנפשית שלי. מין ג'וק בראש. אותו דבר אם אתה שואל אותי למה יונים חוזרות ומופיעות אצלי בסיפורים. אולי כי רציתי שובך בתור ילד. למה נתתי את השם 'יונה' לדמויות בסיפורים קודמים? עד ששאלת לא שמתי לב בכלל".

אתה קורא במומחיות את הדמויות שלך, אבל נרתע מלפרש את עצמך ככותב.
"למרות העבודה הארוכה על הטיוטות – אני נותן לכתיבה לזרום. אני מניח נקודה במשפט או משנה מילה כי כך אני מרגיש שצריך לעשות. כשהייתי ילד, יצא לי להכיר צייר ריאליסטי מעולה, אבל לא מאוד ידוע, אהרון גלעדי. הוא גר לא רחוק מאיתנו, ואני אהבתי לבוא ולראות אותו מצייר. אני זוכר שהוא היה מצייר במהירות הבזק. הוא היה תולש דף ממחברת, מצייר דמות או חפץ, וזורק. עשרות פעמים אם לא יותר. יושב, מצייר וזורק. עבורי, כבר הציור הראשון היה מצוין. אבל הוא – כל הזמן עוד טיוטה ועוד טיוטה, בלי לחשוב. עד שפתאום, בנקודה מסוימת, הוא היה עוצר וכאילו אומר לעצמו, זהו זה. אולי למדתי את העניין הזה ממנו".

ישעיהו קורן, שתי כפות ידיים ומילה, הוצאת הספרייה החדשה

רות אלמוג, אישה בגן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.3.2013

נאסר עליהן לחתום את שמן על ציורים, לצייר ציורי עירום, ללמוד אנטומיה ולהתקבל לגילדות מקצועיות. הכסף שהן מרוויחות עובר כמעט אוטומטית לרשות הבעל או האב. כמעט תמיד הן מנוצלות מקצועית (או מינית) על ידי הקרובים אליהן או על ידי מעסיקים רשמיים. מה מקשר סופרת ישראלית ותיקה וממוסדת ליוצרות חלוציות בתולדות האמנות באירופה?

במבט ראשון, ואחר כך במבט שני ושלישי, 'אישה בגן' של רות אלמוג היא יצירה שמרנית ומסוגרת. הבחירה לקבץ ביוגרפיות של ציירות ופסלות אירופאיות, שרובן פעלו בעידן הבארוק, יוצרת רושם של מנה שחוממה פעמים רבות, גם אם לא בעברית: ניסיון לתאר היסטוריה חלופית, שמעמידה במרכזה גיבורות שיצירתן הושכחה או יוחסה ליוצרים גברים בכירים. אחת מנקודות השיא של הניסוי היצירתי־תיאורטי הזה רשומה על שמה של וירג'יניה וולף. במסה 'חדר משלך' מ־1929, היא מפנטזת את חיי אחותו של שייקספיר ואת הקשיים, החרפה והפשרות שהיו בוודאי נכפים על גאונה ספרותית בזמנו. אסופות נושאיות על חיי אישים דגולים מהדהדות גם את האגף הפדגוגי של היסטוריה קלה, מקוצרת, שרווחו כאן לפני עשרות שנים והיו מיועדים לבני נוער. יותר מזה, נדמה שהספר עצמו עומד בסימן התנגדות לעידן האינסטנט הנוכחי, בכל מה שנוגע הן ליצירה אמנותית והן לידע היסטורי.

על פניו, איזה יתרון יש לאלמוג, נגיד, ביחס לקטגוריה של "ציירות איטלקיות" בוויקיפדיה? רוב היצירות שהיא מזכירה בספר לא נכללות בו, ורק מיעוט מתוכו מופיע בהדפס צבעוני. חשדנות דומה מעוררת עצם הפנייה לעידן של מלאכת אומן, של תהליך חניכה מפותל שכולל חשיפה לאסכולות וטכניקות שונות, התמודדות עם חומרי גלם מגוונים, עם פוליטיקה של גילדות, פטרונים וחצרות אצולה. ההיקסמות הזאת, רוצים או לא, מעמידה באור פושר את הסער והפרץ של יוצרי אינסטגרם ופייסבוק בני זמננו, את הקלות הילדותית של לחיצת האצבע על האייפון. גם כאן, אלמוג נכנסת לזירה כשבעים שנה אחרי שנוסח הדיבור על אמנות משוכפלת ועל אובדן ההילה של האמן, כיוצר של מופתים חד־פעמיים.

11
לוויניה פונטאנה (Lavinia Fontana), ציירת איטלקית, ילידת המאה ה־16, 'דיוקן אנטואנטה גונזלס'

 

את ההתנגדות הראשונית הזאת לא מוכרחים לסלק, ובכל זאת, די מהר מתברר שמעניין לקרוא את היצירה של אלמוג. שיש בה משהו מושך וכיפי למרות שורה של סוכנים לא סקסיים. אלמוג מזגזגת בין שני סגנונות עיקריים כאן: כתיבה כמו ביוגרפית, כאילו יבשה וכרונולוגית, על חיי היוצרות שהיא מתארת בגוף שלישי; ומולה סיפור בגוף ראשון, דרמטי יותר, לפעמים אפילו מעושה או נמלץ מדי, מפי הגיבורות שמביטות בחייהן במבט לאחור. לתוך שתי התבניות האלה אלמוג מחדירה התבוננות פרשנית ביצירות, קטעי מסה או הגות שעוסקים בזיכרון ומאבק להכרה אמנותית, והתייחסות לרדיפות היהודים באותם זמנים ומקומות – שמקבילה לרדיפה או להצרת דרכן של אותן נשים יוצרות.

מעל הכל, ניצב מול הקורא האתגר המוצהר לקרוא את הספר כדיוקן עצמי של אלמוג, לפענח מתוך ההתבוננות שלה ביוצרות אחרות "דברים שאיני רוצה לזכור, שעליהם לא סיפרתי מעולם וכבר לא אספר". הספר, שמוקדש לאביה של אלמוג, נוגע כמה פעמים בניצול מיני ובאונס של חלק מגיבורות הסיפורים. במובן הזה, הספר לא רק מתייחס במפורש לעמדה הכפולה של אישה יוצרת מול התרבות וחוקי המשחק היצירתי שבתחומם היא פועלת – הוא מאפשר לפרש ולחדד את העיסוק ההולך וגובר של אלמוג באלימות לאורך ספריה.

ההיבט האישי והחזק ביותר קשור לעצם המבט של סופרת ותיקה, ילידת 36', מהכותבות המוערכות בספרות הישראלית – בנשים שנכנסות לתוך העולם האמנותי ולתוך ההיסטוריה הצעירה־עדיין של נשים יוצרות. כשאלמוג מתמקמת בעמדת הפרשן והחוקר, ניכר שהיא מבקשת להדגיש את הכוח האמנותי שלה כמספרת, ואת התעוזה להשלים על פי הציורים והפסלים את סיפורי החיים המקוטעים (והבדויים לפעמים) של גיבורות הסיפורים. היא אמנם ממשיכה כאן את העיסוק ארוך השנים שלה בציור כדימוי (היא עצמה עוסקת בציור, ספריה מרבים להשתמש בדמויות של יוצרות ובמספרות־ציירות), אבל העניין הייחודי ב'אישה בגן' הוא הרצון הגלוי להשיג הכרה ומעמד, להיחשב לרב־אמן. אלמוג, שזכתה כסופרת לתשומת לב אקדמית ולכר פורה של פרשנויות, מצביעה על תחום סודי ובתולי ביצירתה שמחכה, אולי לשווא, לפרשן כמוה. בעקיפין, אפשר גם לשמוע את הביקורת שהעבירה בראיונות על הסקסיזם שאפיין את עולם הספרות הישראלי, את הפגיעות בה כסופרת אישה.

בסופו של דבר, למרות הרתיעה הראשונית, 'אישה בגן' מתגלה כמהלך עכשווי ודי אמיץ. העיצוב של דיוקן אישי דווקא בעזרת חיקוי של כתיבה אנציקלופדית מצליח להחזיק יפה את האלימות והבוטות שהסופרת מבקשת להציג. בדחיפה קלה מאחורי הגב, אלמוג מדרבנת את הקוראים לבדוק את ההגבלות והמחיצות שחלות היום, אצלנו, על מי שלא נולדו לקסטה הנכונה אבל מבקשים לקבל את חירות היוצר. איזה מחיר משלמים כאן נשים ואנשים שמבקשים להתבטא  – אבל שייכים למקום, לדת או לגזע הלא נכונים.

רות אלמוג, אישה בגן, הוצאת זמורה־ביתן

חמוטל בר־יוסף, מוסיקה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.10.2012

בתור ספר פרוזה ראשון של משוררת ותיקה, משתדל 'מוסיקה' לעשות דווקא. בניגוד לציפייה לסיפורת פיוטית ועדינה שהוא מעורר – מתעלל קובץ הסיפורים הקצרים של חמוטל בריוסף בשאיפה להתעלות מעל היומיום ולגעת ביופי. אם פלובר הוביל את אמה בובארי מקריאה תמימה בספרות רומנטית לחיכוך מכוער במציאות, בריוסף מגחכת על עצמה ועל קוראיה ועל כל היתר שמחפשים בעולם הרמוניה ומוזיקליות.

גיבורי הסיפורים, שתופסים עצמם לא פעם כאנשים בינוניים, נושאים עיניים לדמויות שיכולות לגעת בשלמות. גיבורת סיפור הנושא, למשל, היא מורה לשעבר, אישה מבוגרת ועולה חדשה שהעבירה שנים ארוכות בוויתורים מסורים לבעלה הפסנתרן. מכתב לא צפוי ממנו, שנים אחרי שעזב אותה לטובת זמרת – כלומר, חברה במסדר המבורכים בכישרון ליופי – מוביל אותה להשוות בין החיים לצידו ובין חייה החדשים. למרות הניסיון שצברה, אף שהשנים הסירו כל קישוט מהאנוכיות חסרת הבושה של הבעל, שוב מובילה אותה התשוקה לחיי מוזה לעמדת המעריצה העיוורת מרצון.

את הסיפורים בקובץ אפשר לחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון בוחן את מה שמוצג כהשתוקקות אטומה להתבונן ביפה. הכישלון הברור מראש להגשים אותה מנוסח מנקודות תצפית שונות, ותוך כדי ביטויים מתחלפים של רצינות והומור. הסיפור 'דברים יפים' מתאר מעבר גחמני מעיר מכוערת לעיר כאילו יפה, כאילו נצחית, בסרקזם קצת אורלי קסטל־בלומי: "הילד אוהב קוקה קולה, את הכלב ואת הפעולות של הצופים […] הבטחתי לו שהכלב יאהב את העיר שעל ההר. הבטחתי לו שלג. אני משתדלת לחנך אותו שגם כן יאהב דברים יפים". בעיר היפה פוגשת הגיבורה־מספרת את ההשתקפות המופרכת, הילדותית או המטורפת של המשיכה ליפה. בדירה מעליה רוקדים השכנים בתחתונים שחורים ובכפכפים לבנים ומרעישים כי "זה מה שאנחנו אוהבים. ככה זה יפה בעינינו. אין מה לעשות". בדירה שמעל מתגורר זוג זקנים בנוסח חנוך לוין, גרוטסקיים ומחרחרי מלחמה על פני השטח, אבל כמעט פיוטיים והרואיים באור המתאים.

ההשתקפויות האלה של הגיבורה מאפשרות לבריוסף לשחק משחק כפול: להציג מבט מבודח, מפוכח ועכשווי בתפיסות מיושנות של יופי – ובאותו זמן להצדיק את עצם ההיקסמות, ולאפשר למשהו גדול מהחיים לבצבץ דרך ההריסות של המאות ה־20 וה־21. גם אם אלו שאוחזים ביופי מתגלים כנצלנים, כאכזרים – המתבוננים בהם, חסרי אונים ונרפים ככל שיהיו, זוכים לרגעים של התעלות. הסיפור הארוך בקובץ, למשל, בוחן את תפקיד האוהב המיוסר וטרוף הדעת, מין ורתר הצעיר, באמצעות סיפור של אהבה אפלטונית בשנות השבעים.

האגד השני של הסיפורים הולך כמדומה בכיוון אוטוביוגרפי ומתבסס על ילדותה של בר־יוסף בשנות הארבעים. הסיפורים האלה משתמשים בצורה בולטת יותר במבנה אדיפלי, ומתארים רגעים של תשוקה ילדותית והתעלמות מאיסורי הילדות. גם כאן, המבט המפוכח לאחור, המציג בצורה קלה דברים שהיו חריפים בעיני ילדה – הוא גם רישיון לגעת במשהו מיסטי, מועצם, נסתר. גם אם הוא מתגלם בלעיסה של מסטיק משומש שילדה ערבייה מעבירה לגיבורת אחד הסיפורים, דרך גדר במחנה עצורים: "ידעתי שההנאה הזאת היא זמנית ושיש לשמור עליה בסוד מוחלט".

הסיפורים האוטוביוגרפיים, סיפורי הילדות, לא רק חושפים צד אישי ביצר המוות ובשכול המשפחתי שמופיע בסיפורים הראשונים בקובץ – הם מכוונים את הקורא לקשר את הגיחוך כלפי המשיכה ליופי, את ההתבגרות ביחס למשיכה הזאת, לסיפור ישראלי רחב יותר. מצד אחד מוצגות כאן תמונות חושניות של ילדות ישראלית קלאסית, עמק יזרעאלית – צמה שנגזרת בטיול שנתי, חלב שנשפך בהליכה לילית במושב. מצד שני מתגלית בהם אלימות ופציעה עצמית שמושלכות אל העתיד, אל ישראל העירונית, הבוגרת, הלוחמנית.

הסיפורים האחרונים בקובץ חוזרים להווה, ומשגרים חיצים סאטיריים לכיוון בר־יוסף עצמה, כמו לעבר אחרים שמבקשים לאתר במציאות העכשווית סימנים ליופי, לעדינות. הם מאלצים את הקורא ואת המספרת להתבונן במחוות של גסות לשמה, ואולי להיבהל מהן פחות. 'אני שונאת את בוסטון', הסיפור האחרון בקובץ, מוביל את הגיבורה והמספרת, חוקרת ספרות כמו בר־יוסף, להתפעל מגילויי עדינות, פאר ועושר בעיר זרה, מחוץ למרחב הישראלי הערסי. ההתגשמות המתמשכת של הפנטזיות שלה – מחיאות כפיים באקדמיה, סקס עם חתיך אירופאי – מסתיימת בהתרוקנות מוחלטת, בהכרה בכיעורה של העיר הזרה. "בוסטון", חותמת בר־יוסף את הסיפור, "הרימה את שמלתה ההדורה, והראתה לי את אחוריה. הייתי מוכנה לנשק אותם". סיפורי הקובץ אולי לא מנסחים עיקרון חדש של יופי או מציעים דרך חדשה לגעת בו, אבל הם מוליכים את הקורא בחוכמה לנשק את המציאות בישבנה.

חמוטל בר־יוסף, מוסיקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים

ש. שפרה, אישה היא רק זירה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.4.2012

ש. שפרה נפטרה בתחילת 2010, בגיל 80. לפני הכל, הקובץ הזה מוכיח שיש ספרות עברית חיה. שכל מהלך יצירתי – שחוק, זול, מיושן או יומרני – מתעורר לחיים בידיים המתאימות, בידי אמן. למרות הפגמים שאפשר למצוא בסיפורי הקובץ, הקריאה ב'אישה היא רק זירה' מרגישה לא פעם כמו קריאה בקלאסיקה. על הדרך, היא מלמדת כמה מורכב ויצירתי יכול להפוך העיסוק של אדם בקשר שלו למקום. שהדיבור על 'אדמה' ועל 'שורשים' יכול לחדד את המחשבה ואת החושים – ולא חייב להיגרר לכיוונים לאומניים ופלקטיים.

מהסיבה הזאת אפשר לדלג על הקשר של ש. שפרה – שם העט של המשוררת והמתרגמת שפרה שיפמן – לתנועת 'הכנענים'. מסיבה דומה, אפשר לדלג על תולדות חייה של שפרה ועל חשיבותה כיוצרת וכחוקרת של תרבויות המזרח הקדום. כל אלה מובילים מהר מדי למקומות אנציקלופדיים, היסטוריים, תרבותיים, שלא עוזרים לחלץ אותה מהמקום המעט מאובק ששמור לה כיוצרת. ההגשה של הספר דווקא מקלה על המלאכה הזאת, מאחר שהוא מוותר כמעט לחלוטין על דברי רקע והקדמות, ומשאיר את הקוראים לגשת ישירות לסיפורים עם מינימום ציפיות מוקדמות. מה שנראה כמו התייחסות פושרת או רשלנית לספר חשוב – הופך כאן דווקא ליתרון.

התפקיד המרכזי ששפרה לוקחת על עצמה בקובץ, או הדימוי המרכזי שהיא חוקרת, הוא של אישה – אלה קדומה בהקשר המקורי – שמעזה לרדת לשאול, לחדור לממלכה אסורה ולהגיח ממנה בכוח, מתוך ניצחון שכרוך בקורבן. הירידה לשאול היא אחד הדימויים הקלאסיים למלאכת האמן ולגילוי העצמי, וההופעה שלו בספרות הישראלית נעשתה שכיחה בשנים האחרונות. גם שפרה מבצעת את המהלך הזה, אבל מצליחה להוליך את הקורא אל מעמקי הזיכרון, הילדות ואפילו הטראומה בקלות ובערנות, ולשלוף אותו חזרה להווה בדרך לא צפויה.

 חלקו הראשון של הספר ראה אור ב־94' תחת השם 'רחוב החול'. זה קובץ של שישה סיפורים, קצרים וארוכים, שסובבים סביב נושא דומה ומסופרים מפי אותה מספרת. כך נוצרים ביניהם קשרים חזקים – של מקום, של זמן ושל דמויות שמטיילות ביניהם – במבנה שנהוג לכנות 'מחזור סיפורים'. הם מציגים את המספרת כבת דמותה של שפרה, את הקשר הביוגרפי והרגשי שלה לאירועים ולאנשים שהיא מתארת. בזירה שמזכירה את הספרות של אסתר ראב או רות אלמוג, הסיפורים מתארים את המושבה הדתית באופייה שהפכה לימים לעיר בני־ברק והתנכרה לעברה החקלאי החלוצי. המחויבות הראשונה של שפרה היא לסיפור שהיא מספרת – לפרטים עובדתיים ומשוערים לגבי חיי הדמויות, לנתונים החושניים שמקיפים אותן. המעגל ההיסטורי והרעיוני אף פעם אינו בחזית. יותר מזה, למרות העיסוק הישיר במוות, הספר לא נבלם ברוח מלנכולית או בשמחת ההירקבות. הוא נהנה לנסות לחבר בין המעגלים השונים וההיסטוריות השונות, בין המופשט והמוחשי, בין האגדי והאישי – בעזרת כתיבה של פרגמנטים, של שברים וחזרות, שממחישים את כשלי הזיכרון ליצור סיפור אחיד ומתמשך, אבל גם את הניסיון להקים אותו לתחייה.

במקביל לחופש היצירתי, תחושה עמוקה של אשמה עולה מהסיפורים בחטיבה הראשונה בספר, שמשחזרים בגרסאות שונות סיפורים על מות ילדים. מפתיחת 'רחוב החול', הסיפור הראשון בקובץ, שפרה חושפת כישרון לתאר את הדרמטי ביותר – שלא לומר המציצני – מתוך דיבור אמין, כאילו נבוך לפעמים, שנע במהירות בין יובש מציאותי ועובדתי לגבהים של רומנטיקה ופאתוס. "עכשיו, תלויה בחסדי האחות הראשית", המספרת מתארת את ימיו האחרונים של אביה, "נאחזת בעבודה הסמינריונית שלי, להנפיק למענו תעודה אקדמית. הוא לא זכה, האיש הענק אשר בילדותי הענקתי לו נצח, ויתר". השאיפה הבורגנית לרצות את אבא בתואר אקדמי, הבירוקרטיה הפשוטה של בית החולים, ובאותו הינף, הדיבור על נצח ועל ענקים.

על פניו, הפתיחה הזאת היא פרומו לעשרות ספרים גרועים מהשנים האחרונות. האב המת, הילדה האשמה, החזרה בזיכרון אחורה מתוך שאיפה לתיקון ההווה, ההקבלה של הסיפור האישי לסיפור על המהגרים מגרמניה שהשאירו מאחור עבר לא פתוח, ובהמשך – הרמזים לגילוי עריות, לבגידות ולמסתורין. אלא שהשליטה ממרחק אפסי בחיי הדמויות שלה, בפרטים ובמראות שמרכיבים את סביבתם, מחלצת את שפרה מתחום המלודרמה ההיסטורית הזולה.

החלק החדש, שעל שמו נקרא הספר, מבצע מהלך הפוך. הוא נוגע ישירות – לפעמים בצורה אגבית – באסון או במקור הבושה של המספרת, שבסיפורים הראשונים מולבש על גבי סיפורים מקבילים או נמסר בצורת רמז. הסיפורים האלה מתמקמים בעיקר בבגרותה של המספרת, ומה שהושתק בסיפורים הראשונים – זוגיות עם גבר נשוי, הפלה של ילד מחוץ לנישואים – מוזכר כאן בצורה מפורשת. הטון בסיפורים האלה מר ונוקב יותר. הקסם של ההוויה הבראשיתית ושל המיתוס והילדות מפנה מקום לגישה חילונית, שמתאימה גם להווי החיים העירוניים והקפיטליסטיים שמתואר כאן. עם כל הכבוד לאלה המורדת והנועזת שמלווה את הספר, שפרה לא מהססת להציג את המספרת ואת בת דמותה כאישה נשלטת לחלוטין, לא רק לגחמות של בן זוג עריץ, איש המחתרת שמשתלב בשלטון בגין (בדומה לבן זוגה במציאות של שפרה).

לא צוין מתי הסיפורים האלה נכתבו, אף שניכרת בהם שפה עדכנית יותר וספרותית פחות. מפליא לגלות בהם יחס חופשי למין, וכנות לגבי המרכזיות שלו בחיי המספרת והגיבורה של הסיפורים. גם דורות אחרי יונה וולך, לא זכורים לי הרבה סופרים בעברית שהיו מוכנים להתייחס מזווית נשית לזיונים בצורה כזאת; לתאר כמו שפרה סירוב בשתיקה של גבר לרדת למאהבת שלו ("למרות כל פיתוייה אף פעם לא משם והלאה […] והיא אין לה איסורים, כל גופו הפקר"). וגם כשהיא גולשת באחד הסיפורים לדימויים כמעט פורנוגרפיים, הגישה הישירה מסירה מהם את הבוטות ("ולשונו בפיה כמו חותרת לפגוש את עטרתו, לסגור מעגל כמו האצבע המורה הנצמדת אל הזרת").

פרסום מוקדם יותר של הספר היה מבליט אולי את ייחודו – גם בגלישות שלו לאבסורד ולהזיה – וחושף את ש. שפרה לקהל רחב יותר. גם כך, מדובר באחד מספרי הפרוזה החדים והמושכים ביותר שראו אור בעברית זה שנים.

ש. שפרה, אישה היא רק זירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

עמוס עוז, בין חברים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.3.2012

פגישה עם ספר חדש של עמוס עוז היא קודם כל פגישה עם מוסד. ההישג הראשון של 'בין חברים', קובץ הסיפורים החדש שלו, הוא היכולת לעקוף את החומה הזאת וליצור דיבור אינטימי עם הקורא – דווקא כשעוז מבצע מהלך של סיכום ומתבונן ב'ארצות התן', ספרו הראשון מ־65', בניגוד לבן זוגו הספרותי, א"ב יהושע, שספרו האחרון חזר לסיפוריו הראשונים מתוך חגיגה של קריצות ורמזים – עוז משתדל לדבר בקול צלול וגלוי, שלא מחייב את הקורא לעקוב אחרי מחוות שלו לעצמו.

במילים אחרות, אפשר להתייחס ל'בין חברים' כתצוגה של צניעות, של צמצום האגו. זה מתבטא בעצם החזרה לעידן האפרורי שאחרי הקמת המדינה ולהווי הקיבוץ. עוז אפילו קורא לקיבוץ הספרותי שהוא מקים בשם "יקהת" – מילה מקראית שפירושה כנראה משמעת או הכנעת רצון בפני אחרים. הגיבורים של שמונת הסיפורים הקצרים הם אנטי־גיבורים מובהקים, רובם אנשי השוליים של הקיבוץ. אנשים עדינים וכאילו כנועים שסופגים בשקט את החבטות שהחיים הכינו עבורם – מרות הקיבוץ ותביעות החיים המשותפים, הזדקנות, בגידת בני זוג או ילדים, בגידת המציאות והזמן בחלום השוויון והאחווה.

למרות התיאור הלא מפתה הזה, 'בין חברים' יכול דווקא להתחבב על קוראים רבים בזכות הגישה המופנמת והציות לצו של ספר כאילו קטן ורגיש על בני אדם שנעשה להם עוול אך בוחרים לשאת בשתיקה וכמעט בהבנה את עלבונם. בהקשר הזה, הוא משתלב בזרם המתגבר של שיבה מפוכחת לקיבוץ, בספרים כמו 'הביתה', 'היינו העתיד' ו'לוח חלק', או בסרט התיעודי 'ילדי השמש'. השיבה העכשווית לקיבוץ מתבצעת תוך מודעת למגבלות החיים בו, לחלומות הנאיביים של מקימיו, לקורבנות שהוא גבה מחבריו – מתוך ניסיון לאתר מחדש נקודות של יופי ושל אמת, אולי כתמונת מראה לחוליי המציאות העכשווית.

השיבה של עוז לקיבוץ היא כאמור גם שיבה לראשית דרכו כסופר. הקיבוץ הספרותי שעוז תיאר בשנות ה־60 היה זירת קרב בין חזון מודרניסטי של קדמה ורציונליות לבין כוחות קדמוניים שמקיפים אותו ובוקעים מתוכו. הספר הבליט את המפגש בין דמויות של אנשים ממוצעים, הולכים בתלם, לדמויות חריגות גדולות מהחיים שכאילו מאיימות למוטט את הסדר החברתי. עוז הדגיש ב'ארצות התן' את הקשר שלו לספרות של ברדיצ'בסקי, ספרות שהציגה גיבורים יהודים כמין כוחות טבע מתפרצים, מעל לגבולות ישנים של מוסר מנוון ומלאכותי.

'בין חברים' מסלק מהשטח את ההזיה, את הבחינה של המופרע והמיני, או יותר נכון, מחזיר אותם למימדים אנושיים. הרמזים החוזרים לגילוי עריות – שגם אצל עוז הצעיר היו קודם כל ספרותיים ולא קונקרטיים – מתגלגלים בסיפור הנושא לתוגה ריאליסטית של גבר מבוגר שבתו בת ה־17 הופכת לבת זוג של חברו הוותיק. ברגע השיא של הסיפור, במה שהיה אמור להיות עימות בין הגברים, במקום להטיח ספר לימוד בשולחן, הגיבור מניח אותו בעדינות.

כמוהו, רוב הגיבורים בקובץ מחניקים את האלימות או את התשוקה שלהם. כובשים את יצרם. גיבור הסיפור הפותח, שעדיין מובלטת בו גישה סאטירית שנמוגה בהמשך, מתואר כמי שלא יכול לסבול מגע אדם, מימוש פיזי של חיבה ומשיכה; אף על פי, או בהתאם לכך, שאותה דמות אחראית לגינון בקיבוץ. הטבע עצמו מרוסן. בסיפור אחר, בפרץ נדיר של עוינות, הליצן הארסי של הקיבוץ מתנפל במכות דווקא על ילד – כתגובה להתעללות בבנו, בלינה  המשותפת, וכנראה גם לדיכוי וההקטנה שהוא עצמו עובר.

הסיפורים בקובץ לא נרתעים מלספר את הסיפור המובן מאליו – האימה הקיומית של החלשים בקיבוץ, מחיקת הזהות שעובר גיבור אחר, ילד חוץ 'ספרדי', שנפרד ממשפחתו וממסורתו, בידיעה שלעולם לא יתקבל כשווה ערך בקיבוץ או יחזור לחיק משפחתו. עוז בעצמו מצטייר כאן כמי שמוכן לבצע עבודה שגרתית, פרוזאית. כמי שנפרד מראוותנות ומעודף משקל יצירתי, כפי שהאשימו אותו לא פעם, ומתמקד בכלים פסיכולוגיים וריאליסטיים, במעדר או במגרפה, שכביכול לא משכו אותו בתחילת דרכו – כדי ליצור ספרות על גבול החינוכית והסוציאליסטית. יותר מזה, נדמה שכשהסיפורים מתמקדים בקורבנות הצביעות, הקטטוניות או הקרתנות של חיי הקיבוץ, הם מציגים אותם כגיבורים האמיתיים של הקיבוץ, כמי שממחישים איזו מהות נסתרת שלו – ובאופן הזה מעניקים לקיבוץ עצמו גבורה אפורה, אנטי־הירואית, כלומר תובעים את עלבונו  (מעניין, במובן הזה, לעקוב אחרי המעברים של הקול המספר בספר בין השתייכות לציבור הקיבוצניקי חסר הפנים, שאליו הוא משתייך, לבין הצצה לחיי הנפש הפרטיים של נידחי הקיבוץ). במובנים מסוימים, הספר נראה כמו תשליל של ספרו הקודם של עוז, 'תמונות מחיי הכפר', שנעזר גם הוא במבנה של מחזור סיפורים על אנשי יישוב כפרי קטן. כאן האמפתיה והריאליזם הנוגה מאפילים על הארס, על המעוות והמתפורר שהתבלטו בספר הקודם.

מעניין לראות איך השלמה ארצי של הספרות, איך היורש המוכתר של אבות הספרות העברית החדשה, מאמץ פחות או יותר רטוריקה של ספרות שוליים, של ביטוי לקולות נשכחים או מדוכאים. איך הקיבוץ עצמו, ליבת החלום הישראלי, מוצג כמעט כעיירה יהודית שנמחקה מהעולם. אם התנים של 'ארצות התן' המחישו איום קדמוני – אולי העבר הגלותי שהישראליות ביקשה להדחיק, אולי התרבות הערבית שמנוכחותה ניסו להתעלם – קולות התנים שאופפים את קיבוץ יקהת ב'בין חברים' יכולים להתפרש כקולות העתיד המאיים דווקא. אולי רמז לחברה הישראלית הטורפנית של שנות האלפיים, שהתכחשה לחלומות מראשית דרכה.

עמוס עוז, בין חברים, הוצאת כתר

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.3.2009

איך מזהים מפגן של אנטיפתיה ספרותית? כאשר שניים מתוך שמונה סיפורים כוללים תיאור של צוואר אדם אדום, רפוי ומקומט, שמדומה לזפק של תרנגול הודו; כאשר לומדים שמפא"יניק מקשיש מריח "כמו גבינה שעבר זמנה"; כשקובץ סיפורים נפתח בהצצה עוינת מתוך ערסל ומסתיים בזחילה מתחת למיטה.

עוד יהיו אולי השוואות בין ספר הביכורים של עמוס עוז מ־1965 'ארצות התן', לבין השיבה שלו למתכונת של מחזור סיפורים קצרים ב'תמונות מחיי הכפר'. אולי יעמידו זה מול זה למסדר זיהוי את יללות התנים שחוזרות לביקור בספרו החדש, את הברושים הדרמטיים, את האקווריום שמופיע בשני הספרים. מה שמעניין לדעת הוא איך התבצע המהפך הזה ומה המשמעות שלו: עוז הצעיר נתפס לא פעם ככותב שהזריק דקדנס בריא לוורידי הספרות הישראלית, כמי שחידש את הקו של ספרות עברית שעוסקת ביצריו האפלוליים, הקדמוניים, של האדם היהודי, חסר הגוף כביכול. הסיפורים החדשים, לעומת זאת, מציגים מקבץ של סטיות קטנות, עלובות, חסרות תנופה. כולן, עושה רושם, עומדות בסימן התשוקה להתמזג עם הזקן, המתכלה, המתפורר; להתכרבל באיזה חור קטן ולדמדם בנחת. אם 'תמונות מחיי הכפר' היה צימר, על הדלת שלו היה תלוי השלט: "תנו לגסוס בשקט, תודה".

הגסיסה הזאת נוכחת כבר במיקום הסיפורים. תל־אילן, יישוב בדוי בן מאה ויותר, הוא כפר רק מבחינת התואר. הרפתות ולולי העופות שבו נטושים. פועלים מארצות זרות מאיישים את ענפי המשק האחרונים שנותרו בו. בסופי שבוע הומה המקום מבקרים שבאים לקנות קצת שמונצעס בחנויות הרהיטים מהמזרח הרחוק.

תחושת המיאוס מורגשת גם בשמות הסיפורים – 'יורשים,' 'קרובים,' 'חופרים' וכו' – שרק מדגישים בלשון ההווה הסתמי ובגוף הרבים שלהם את היעדרו של הווה מוצק ואת הריקנות שעומדת מאחורי לשון הרבים הזאת. כל סיפור מתמקד בדמות אחת או יותר מקרב תושבי הכפר כדי לתאר רגע של איבוד שיווי משקל בחיי ההחמצה והבדידות שלהם. המפגש החוזר איתם כניצבים ברקע שאר הסיפורים לא מאיר את הדמויות באור חדש, רק מדגיש את חוסר הקשר ביניהם (שוב ושוב מוזכרים כאן טלפונים סלולריים לא תקינים).

1
מתוך 'דוגוויל'

 

רוב הזמן מקריין את הספר מספר חסר שם, מין רוח כללית של רכלנות צרת עין, שמבקשת לגלות מה עומד מאחורי חיי המין של השכנים. בהתאם, הדמויות מתוארות כתוצר של שיפוט חברתי. "ד"ר שטיינר הייתה רווקה צנומה וצפודה, זוויתית, ולה שיער שיבה קצוץ", מצהיר באופן צפוד לא פחות אחד הסיפורים. אלא שהמשך התיאור מלמד הרבה יותר על אופן ההסתכלות שמאפיין את הספר מאשר על שטיינר עצמה – "בתל־אילן נחשבה לדיאגנוסטיקאית מצוינת שאינה טועה כמעט אף פעם באבחון מחלות אבל […] יש לה טון יבש ומחוספס והיא אינה מקרינה אהדה לסבלות החולים אלא רק הקשבה מחודדת." ובהמשך: "אצלנו הכירו את ד"ר שטיינר רק מבעד לברק החד והצונן של זגוגית המשקפיים הרבועים" – כאילו הסיפורים מעדיפים להתמקד בפרטי הפרטים הקטנים והמבישים ביותר של הדמויות רק כדי להימנע מלראות אותן במלוא אנושיותן.

אלא שמשהו קורה. ככל שעוז מקטין את גיבוריו לאוסף של סימפטומים, כך נדמה שהם מתקוממים נגדו. ככל שהוא מעודד אותם להירקב בשקט, הם מתגלים כמי שכמהים לאידיאלים, ליופי, למשמעות. איזה תימהון שפוך על המספר כשד"ר שטיינר הערירית מנסה להיחלץ מ"קליפתה הצפודה" וליצור קשר עם אחיינה הפלגמט, שותפה למסכת עמומה של גילוי עריות. ואותו זקן מבאיש, "מי שהיה חבר הכנסת", שכאילו פונה אל המכחול הגס שצייר אותו: "אם רק מסתכלים בנו קצת מבחוץ, רואים שאנחנו ראויים רק לשנאה ולבוז". בין נאום תוכחה אחד למשנהו על קטטות המפלגה הישנות ועל כשלי החברה בהווה, מתגלה אותו ליצן כמי שמחפש קוביית שוקולד מוסתרת במגירות ביתו "כדי להמתיק קצת את אופל החיים". בתוך המרירות שאופפת את הסיפורים וברית האירוניה שהמספר כופה על הקוראים, קשה שלא להזדהות פתאום עם הקריקטורה הזאת שמחפשת קצת מתוק במגירות.

בסופו של דבר עוז עורך כאן ניסוי יחסית נועז: מלחמה בין הדמויות ליוצרן. האם הן יצליחו לחשוף באיתותי מורס את צידן האנושי, או שהסופר יקדים אותן ויפעיל את פסקול הסאטירה לפני שיספיקו לפנות לקהל. "למה גוועו הלבבות?", זועק הזקן מין זעקה ספרותית רוסית־עברית בנוסח הישן בלב הפרודיה שעוטפת אותו. ואכן, ככל שהספר מתקדם הוא מתגלה כמי שמשתוקק להתקף לב, לפרץ של תחושה שתשבור את הניסוחים הקהים והשגורים כמו "שקט רחב ועמוק שרר בחוצות הכפר", או תיאור פזילתה החיננית של הספרנית שכאילו נלקח מעשרות ספרים לפניו.

נדמה כאילו הציפייה הסתומה של הדמויות למשהו לא ברור, פחד הנטישה שאופף אותן, איזכורי ההפלות, העיקורים והילדים המתים לאורך הסיפורים – הם למעשה געגועים לפרץ השראה, לאיזו מוזה טובה. למשל, בסיפור על ראש המועצה שמחפש אחר אשתו הנעלמת: התיאור הקפדני והיבש של שיטוט ברחבי ממלכתו הזעירה, בשעות המוזרות שלפני כניסת השבת, מעלה על הדעת את עוז עצמו, ראש הפרובינציה הספרותית, מנסה לגלות מחדש את הנוף הישראלי השחוק וחסר החן. והניסיון הזה, לאתר מחדש אהובה ישנה ולא אהובה – אולי הד לספרות הדורות הקודמים – הופך בסופו של דבר את 'תמונות מחיי הכפר' למסע (לא חגיגי) שכדאי בכל זאת לעבור, למרות הרתיעה הראשונית מהספר.

עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר, הוצאת כתר