מיטל שרון, שתיים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.1.2012

אפשר להתחיל מהסוף: 'שתיים' מצליח לעשות דבר שלא נתקלים בו כל יום – לתאר בכישרון סיפור אהבה. לבדוק איך שני אנשים – שתי בחורות, במקרה הזה – נקשרים זה לזה, מגדירים אחד את האחר במושגים של זוגיות, וטוחנים את החצץ של אותה זוגיות.

על פניו, זאת משימה שגרתית. במציאות, רוב ספרי הפרוזה הישראלית של השנים האחרונות שהתמקדו ביחסים אנושיים, בכלכלת רגשות, הלכו לכיוונים משפחתיים. גם אז, הסיפור נגרר בדרך כלל לכיוונים אלגוריים. משפחה מקרטעת כדימוי להתפוררות חברתית.

אפשר לקרוא גם את 'שתיים', ספר הביכורים של מיטל שרון, בכיוונים חברתיים־לאומיים – אבל הספר עצמו מדבר בשפה אחרת, נגיד שפה של נגרים. 'שתיים' הוא קודם כל מלאכה, רהיט בנוי היטב שאפשר להתיישב בו בנוחות. הספר מחולק לשני חלקים. כל חלק מסופר בגוף ראשון, במבט לאחור, מפי אחת משתי הבחורות. היעד הבולט של הספר הוא הַעֲמָדָה של דמויות: שימוש בשפה על גבול הספרותיות והדיבור הישיר (שרון היא גם בלוגרית פעילה), התעכבות רגישה אבל לא מנג'סת על מה שמציק לכל גיבורה, בנייה חכמה של המעגלים שמרכיבים את חייהן. הקורא מתבקש להשתכנע, להאמין, להיכנס לחיי אחרים.

האפקט הסטרייטי, התכליתי הזה, צובע בצבע ענייני גם את התיאור של זוגיות לסבית – שטח לא מאוד נחקר בספרות העברית. הגיבורות של שרון הן צעירות באמצע שנות ה־20 שלהן. שתיהן ממשפחות חילוניות של אמצע הדרך. לאף אחת מהן עוד לא הייתה זוגיות ארוכה. הדיבור של הספר על מיניות ואהבה כפוף לאופן שבו הן מתייחסות אליו, ולא משתמש בהן כבובות פיתום. בניגוד למשל לשימוש של הבמאי אבי נשר בסצנות מין לסביות – במקווה, בשלישייה, בחגיגיות קודרת – הגיבורות של שרון יכולות לתאר בפירוט ובהנאה פטמות ורודות או יד משתחלת לתחתונים, בלי רוטב של סנסציה ומציצנות. גם אם הוא חושף נופים פחות מוכרים לקורא הישראלי, הברנז'ה הלסבית בברלין, למשל, 'שתיים' מצליח לחדש בלי להתנשף.

ההיצמדות למשימות הבסיסיות של יצירה ספרותית מאפשרת ליהנות בלי להתבייש מחוויה אלמנטרית של ספר נעורים: לבטי אהבה. את המחצית הראשונה של הספר מספרת אפרת. בנקודה מסוימת היא מתארת את עצמה כ"חתיכת פוסטר גירל מפגרת של הולדן קולפילד". שרון העניקה לה את התפקיד הטרגי של המתבגר – או המתבגר המאוחר מאוד: בהלה מפני העולם, חוסר יכולת לפענח קודים חברתיים, רגעים של שיווי משקל שנסוגים במהירות לתהומות של חוסר ביטחון. כל אלה הופכים אותה לפרשנית מחודדת של התנהגות אנושית; למין איילה דרוכה לכל טורף במרחב. דרך העיניים שלה (היא כמובן צלמת) החוויות הטריוויאליות ביותר – פגישה ראשונה עם ההורים של החברה, למשל – הופכות לניסיון דרמטי. האם ללחוץ את היד, האם לנסות לנשק?

בדיוק ברגע שההלקאה העצמית של אפרת ותיאורי הדיכאון שלה עומדים להתחיל לנדנד, הספר מגיש את המיקרופון ליעל, בת הזוג שלה, וצועד צעד קטן בזמן. התיאור של אותו סיפור בעזרת כמה מספרים בגוף ראשון הוא מהלך ספרותי שחוק, ובמונחים ישראליים, כמעט אוטומטי. כאן, אחרי עשרות עמודים שבהם הקורא מאמץ את חוסר הביטחון של אפרת ואת ההתלבטות שלה אם היא באמת אהובה, שינוי הפרספקטיבה מרענן את הסיפור. השינוי בנקודת התצפית מגשים את הפנטזיה של האדם המאוהב: מגלה את החלק המוסתר של האהוב.

'שתיים', אם כך, לא מתבייש לשאול פעם נוספת מהי אותנטיות, מיהו האוהב האמיתי, מיהו האהוב האמיתי. כדי לבדוק את השאלה השגרתית הזאת הוא משתמש בטכניקות השגרתיות ביותר ובזיווג השגרתי ביותר: של האדם הנזקק והתלותי ושל הרוח החופשייה חסרת השורשים. הנושא הזה נוצק כאן רוב הזמן למושג של 'מגניבות', היכולת להסתדר, להשתלב במקום לא מוכר, לצאת להרפתקה, להתחזות – מבלי להסגיר מאמץ. באותה מידה, הוא נשען על סגנון כאילו טבעי, לא ספרותי, שמאפשר למטפורות לשוניות להיכנס לספר במקומות ספורים, מודגשים, כשהגיבורות מרשות להן להיכנס.

כאן אולי נמצא גם החידוש של שרון. המגניבות הופכת כאן לשאלה מקומית וקיומית. במחצית הראשונה של הספר נוסעות שתי הגיבורות לברלין, עיר ילדותה של יעל. במחצית השנייה, יעל טסה לשם פעם נוספת כדי לבדוק הצעת עבודה, ולמעשה, את הרעיון להיפרד מאפרת. בתפאורה הברלינאית – שוב, ריאליסטית ורב־משמעית בלי להתאמץ – המגניבות מתגלה כשם אחר לאוניברסליות, לאידיאל החיים כאזרח העולם. על רקע ההתלבטות בין תל־אביב לברלין, הפחד להיעזב והתשוקה לעזוב רומזים אולי לאיום למה שכבר אינו מובן מאליו, וכנראה אף פעם לא היה שגרתי בישראל: זוגיות מערבית של שני יחידים.

מיטל שרון, שתיים, הוצאת חרגול

סיכום 2011 בספרות הישראלית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.12.2011

שנה עצובה עברה על הספרות הישראלית. שנה של חלושעס. ספרים טובים יצאו, כשרונות צעירים נחשפו – מדוע בכל זאת התחושה הכללית מדכדכת? האשמה – מושג מפתח כאן – נעוצה בספרים עצמם, שהוקדשו לקינות ולאבל. סעודת מלכים של מלנכוליה. הקורא הישראלי נחשף השנה לשורה של גיבורים מיוסרים וחסרי אונים, דמויות שרמזו שהמלט, ורתר הצעיר או הולדן קולפילד לא היו נפטרים מהקדרות הקיומית גם בעידן של פרוזק והעצמה עצמית.

התופעה הזאת בלטה בעיקר אצל סופרים צעירים. אם הנשף הראשון של אצילה צעירה אמור להציג אותה לחברה במלוא לבלובה – משונה להיווכח כמה ספרי ביכורים בחרו להציג את עצמם לקוראים מתוך עמדה נרפית ומיואשת. לא מדובר בקסם השחור של ג'יימס דין, אלא בדמויות של ילדים מבוגרים. פיטר־פנים עייפים ומופנמים.

רוני ידור, יאיר אסולין, מיטל שרון, אודי שרבני, בן ורד – סופרים ילידי שנות ה־70 וה־80, הציגו לקוראים קשת רחבה של גיבורים צעירים שמתקשים לתפקד במציאות. חלקם קשרו את הסירוב להתבגר לגיוס לצה"ל. גיבור 'נסיעה' של אסולין נוסע עם אביו המאוכזב לקב"ן. הגיבור של שרבני ב'למה אתה לא מחייך' מצליח להגיע למינימום חיכוך עם רשויות החאקי כעובד רס"ר שולי בקריה. 'חיילת אחת', ספר ביכורים של ל. ענת, בוחן את השממה הג'ובניקית מכיוון נשי. שרון, שרבני וידור הציגו את הפנים האזרחיות של התופעה הזאת. גיבורים צעירים, אינטליגנטים, עם זיקה לספרות ואמנות, צולחים במאמץ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. משתכרים בקושי, מתנשאים על העולם, נבוכים מכל נפש חיה. עדיין לא למדו לסלוח להורים אבל גם לא להתנתק מחסותם.

סופרים ותיקים ומוכרים הציגו דמויות דומות, מבוגרות יותר, שעדיין רוטנות מתחת לסינר של ההורים. 'שארית החיים' של צרויה שלו שרטט שושלת קטנה של ילדים נעלבים שמולידים ילדים נעלבים – כדגם מוקטן של הסיפור הציוני. 'נוילנד' של אשכול נבו הלך צעד קדימה. בשילוב משונה ושמרני של דרמה רומנטית ומחווה ל'אלטנוילנד' של הרצל, יוצא גיבור הספר לאתר את אביו האובד־הנוטש, שכבר מושווה ישירות לחוזה המדינה.

בתזמון מוצלח יצא השנה מחדש אוסף הסיפורים של אורי ניסן־גנסין, נסיך הפרוזה העברית המודרנית, שרוב קוראי העברית לא קראו או לא הבינו עוד בימי חייו. מעבר לחידושים בסגנון ובשפה – גנסין הציג את הגרסה הפיוטית ביותר ליהודים צעירים שמהותם היא גמגום. ביקורת הספרות העברית כבר גיבשה אז את מושג ה'תלוש' – אותו צעיר משכיל שעזב את העיירה היהודית ואת צורת החיים המסורתית, אבל הספיק להתפכח מאשליית הנאורות והקדמה של התרבות המערבית המודרנית. גלגול עדכני לחוויה הזאת הופיע השנה ברומן 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמתאר לסירוגין שתי תקופות בחייו של איש ספרות צעיר. העבר מציג את הספרות כמוקד של הצלה בחיים מדכאים; ההווה מדשדש במי האפסיים של חיי סופר שולי בישראל.

בניגוד מובהק לספרות של גנסין, וגם לזו של אדף, רוב הספרים של הדור התלוש החדש מעדיפים שפה ישירה, כמעט דיבורית, ומבנה צורני וכרונולוגי פשוט של סיפורים. לא מדובר במשחקים חדשניים בשפה לא תקנית נוסח הפרוזה הישראלית בעשורים הקודמים. זו אינה ארכיטקטורה מרדנית, שוויץ אנטי סגנוני. שם המשחק הוא ישירות תכליתית. הרבה סופרים צעירים בחרו להשתמש בסיפור בגוף ראשון, שמשיק ברמות שונות לסיפור חייהם. מורגשת כאן ההשפעה של תרבות הבלוגים והריאליטי, שמשמשת מין גשר אחורה – לרומן המכתבים, לאוטוביוגרפיה וליומן. גם הספר הבולט של השנה, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מציג שימוש מורכב בגוף ראשון־רבים ובמאפיינים יומניים, אוטוביוגרפיים, כאילו מחוץ לספרות היפה. וגם הוא מדבר על הקיבוץ כסיפור של התבגרות שמעולם לא הושלם ומיד עבר להזדקנות והתפרקות. הקיבוץ כילד מזדקן.

מעניינת הבחירה בסיפורי התבגרות או חניכה; השימוש בדגם שבו האדם הצעיר לומד לסגל לעצמו תפיסת עולם מסוימת ולדחות תפיסות אחרות. לקוות, להתפכח מהתקווה ולמצוא נוסחה בוגרת של גאולה אישית. אלא שגיבורי הספרות הישראלית ב־2011 לא מוכנים ולא יודעים להתבגר. הם שונאים את גופם, הם לא מוכנים לעבור חישול צבאי, חלקם עדיין צמודים לארנק של ההורים. הם יתומים בפועל או מתאבלים על הורים חיים.

מעניין שגם בסיפורים מסוג שונה התופעה הזאת מורגשת. 'תיק נעדר', רומן בלשי וספר ביכורים לדרור משעני, מתמקד במתבגר שנעלם מעל פני האדמה ואולי נרצח. 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין מתאר את הטיפול של הגיבורה באמה הקשישה שגוססת מסרטן; היפוך של תפקידי ההורה והילד, שנכפה על מי שמעולם לא ידעו לשחק את התפקיד המשפחתי. 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, הספר המכובד והמרכזי של השנה מבחינת התקבלותו, תיאר מערכת יחסים עם הבן המת שממשיך לגדול בהיעדרו. גם ב'דרוש לחשן' של חגי ליניק, המושג של ילד או של הורות נצבע בצבעים של קורבן, של היעדר, של אבל קבוע מראש. ואולי הסיפור החשוב ביותר השנה בהקשר הזה היה סיפורו התקשורתי של גלעד שליט – הילד־החייל שנקבר חיים, חזר לחיק הזמן, המשפחה והמדינה, ונדרש לחדש את תהליך ההתבגרות שלו.

מתבקש לשאול מה הקשר בין ספרות הצעירים המזדקנים היתומים והלוויינים שלה לבין גל המחאה החברתית בקיץ האחרון – שהובילו אנשים צעירים מרקע דומה. אם רוצים, אפשר לשמוע בהרבה מהספרים האלה משהו דומה לשביתה והתנגדות, גם אם הוא דומה לרפיון. הסירוב או חוסר היכולת לגדול, להתפרנס כמו שצריך, להמשיך הלאה, הוא אולי גם סירוב עקרוני. הפיתוי של הבגרות הישראלית נעלם ואולי הסתאב. הצעירים האבודים לא מוכנים למצוא את מקומם בסדר הקיים – אבל הם דורשים לדבר בגוף ראשון.