בעקבות הפסילה של גדר חיה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.1.2016

התמיכה בדורית רביניאן היא תגובה יפה והולמת לספר שלא לגמרי ראוי לה, לפחות מבחינה ספרותית. כלומר – לא יותר מכל ספר אחר שמסומן באיקס אדום. שעבר תחת ידיהם היבשות של פקידי משרד החינוך, או תחת האצבעות הלחות של פוליטיקאי ממולח.

הפרשה הזאת היא עניין פוליטי, קודם כל. אין מקום להשתקות ולשטיקים של משרד החינוך. רק חבל שנושא הדגל הנוכחי של המאבק לחופש הביטוי בישראל הוא ספר הססני למדי. הדרמה סביבו עוד עלולה ליצור את הרושם שמדובר ביצירה מרדנית, נועזת. אבל למעשה, לא בטוח שיש פער תהומי כל כך בין העמדה האנושית והרגשית שהספר מביע ומשקף – לבין הפסילה שלו.

רביניאן היא סופרת מוכשרת ומבוססת, ודאי עכשיו, אבל ב'גדר חיה' היא עושה לעצמה הנחות. הספר הזה עוסק במוצהר ובמודע בחוסר נכונות שמתחפש לחוסר יכולת: להתבטא, להעז, להתעמת, לספוג נזיפות. זה בדיוק הזמן לסיפור כזה. אבל 'גדר חיה' חוגג ומייפה את המבוי הסתום הזה, במקום למצוא דרכים לעקוף אותו. לקצץ את המחיצה שמפרידה בין הגיבורה הישראלית לבין שותפה הפלסטיני.

העברית העתיקה והמודרנית תיארה שוב ושוב ושוב את המפגש המיני, המעמדי והנפשי בין דמות מ"שלנו" לדמות מ"שלהם". ככל שהולכים אחורה בזמן, בספרייה, רואים בדיוק את ההבדל. רות המואבייה במגילה המקראית? תמר כלתו של יהודה? מלכת שבא בסיפורי חז"ל? הלוואי שרביניאן הייתה מזכה את הסיפור שלה בשמץ מהאנרגיה, התושייה והסקרנות שמאפיינים סיפורים כאלה. שלא לדבר על הגיבורות הנשיות שם. ודאי אלו מהן שלא יכולות להרשות לעצמן להתלבט, לגמגם בטלפון עם ההורים.

'גדר חיה' הוא וידוי מלנכולי, רובו בגוף ראשון, שנמסר במבט של שנים לאחור. בזמן אמת, הגיבורה עשתה ככל שביכולתה להסתיר את היחסים שלה עם אמן פלסטיני צעיר. הספר הוא מין יציאה מהארון, תוצר של התבגרות שעברה הגיבורה והמספרת בעקבות מותו.

רביניאן יודעת לתאר בדיוק, באמינות, את הגיבורה שלה נדלקת על חילמי. את המבט החי שלה בגוף שלו, בשיער הגוף. אבל היא מעמעמת ומערפלת את הרגש שמונע ממנה להתמסר לקשר הזה. לגיטימי ומובן לפחד מאבא ואמא. ודאי מהרבנות, מפקידי המדינה. את זה קל לראות עכשיו. אבל כסופרת, רצוי להתייחס לרגש הזה בישירות, אולי אפילו בהומור, ולא לתת לו נפח מסתורי, כמעט מקודש.

הפעם השנייה שהסיפור נדלק, שמורגש בו משהו חי, הוא בתיאור הסוריאליסטי של מות הגיבור. ניכרת כאן הפנטזיה של הגיבורה, האופן שבו היא נכנסת כביכול לגופו ולתודעתו של אהובה, אחרי שנפרדה ממנו. מציירת במילים את מותו בסגנון של הציורים הממשיים, הגליים, שהוא מצייר שוב ושוב בחייו. בעוד שפיו נמלא מים, בעוד שהוא הופך למין בת־ים שאין לה שיר – הגיבורה של רביניאן הופכת לאמנית. יורשת את מקומו. מייצגת אותו, כביכול. אלא שהסיפור ברובו הוקדש לייסוריה שלה. ועוד בפילטר ניו־יורקי, סתווי. רומיאו ויוליה? רביניאן מעדיפה להרוג את רומיאו, ולהתיישב בכיסא המחזאי.

מתבקש להזכיר גם את 'מאחורי הגדר' של ביאליק. אולי שֵם הרומן אפילו מבקש לעורר כזאת השוואה. ביאליק מתאר בסיפור את היחסים שנוצרים בין שני אאוטסיידרים; נֹח הבלתי מלומד – ומרינקא, נערה נוצרייה, יתומה מהורים, משרתת של קשישה קשוחה. גם ביאליק מעמיס על הרומן האבוד הזה ביקורת כלפי העולם היהודי השמרני. גם הוא הופך התאהבות 'נעורים' בבועה זמנית – למשל על אינדיבידואליזם, יצר, דחף אמנותי. אבל ביאליק לא מייפייף: הגיבור מתבגר, חוזר לתלם, משאיר מאחור את הנערה ההרה, במעמד נמוך יותר, חשוף לפגיעה. ביאליק יודע שהגיבור שלו קובר למעשה את הנערה מאחורי הגדר, מאחורי גבו. ורביניאן? פותחת את שפופרת הצבע, מנקה את המכחול.

כמה תוקפנות, כמה גיחוך, כמה להט מעורבים בדיבור סביב הספר – בשעה שהספר עצמו טבול באי־נוחוּת נוחה למדי.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

11

אשכול נבו, שלוש קומות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.2.2014

פגישה בין ספר של אשכול נבו לבין ביקורת ספרות יכולה להפוך למלודרמה רק אם הספר יעורר אכזבה חד משמעית, זעף וחרון אף. או להפך – גילוי מחדש, התאהבות, התמסרות לסופר שספריו מייצגים "אי של קהות ושמרנות […] בורגניסטאן", במילות אחת הגיבורות החדשות שלו, שמתבוננת בבניין הפרוורי שלה.

אבל הפעם שתי האפשרויות התמסמסו. לא הפתעה משמחת ולא הזדמנות להשמיץ את היצרן הבולט ביותר של פרוזה עברית מיינסטרימית. העניין הזה מפליא מפני ש'שלוש קומות' הוא ספר מודע לעצמו באופן בולט. ספר שמתבסס על הווידוי כמושג, כמבנה ספרותי, כסגנון כתיבה. לא רק שלושת הגיבורים של שלושת הסיפורים שמרכיבים את 'שלוש קומות' מנסים להתבונן בחייהם ללא מורא או משוא פנים. נבו עצמו כאילו מתמודד כאן עם הדימוי שלו כסופר שמרן ולא מאתגר. אבל 'שלוש קומות' מגיע תמיד אל סף השאלה. לא נראה שמעניין אותו לפשפש היטב בפופיק של הגיבורים־המספרים שלו. הדרמה הגדולה כאן היא היכולת לתאר דרמה גדולה של רגשי אשמה, של פחד משיגעון, של דחפים עזים – לגעת בכל אלה אבל לא לצאת לרגע אחד מהשטנץ, מהסדר המוכר.

נבו מחבב דימויים מתחום הארכיטקטורה והמרחב. 'צימר בגבעתיים', 'ארבעה בתים וגעגוע', 'המקווה האחרון בסיביר', 'שלוש קומות' – השמות של כל ספריו מתארים מקומות כמו ומבקשים לנטוע מיד את הקורא בקרקע מוגדרת. גם הפעם הגיבורים שלו דוברים ישראליאנה שוטפת ומייצגים ישראליות גנרית, מסוימת מאוד. זאת שמשתרבבות לה בטבעיות שורות של מאיר אריאל ואריק איינשטיין לתוך הסיפור. גם דמות "השופטת", הספרותית והמשכילה מבין המספרים, מסיימת את הווידוי שלה במין משמש של דני בסן, ערן צור ופרנק סינטרה: "מעתה זו לא דרכנו, אהובי, ששוני, אסוני. זו דרכי".

הספר מתבסס בשלוש מהזירות הפופולריות ביותר בספרות הישראלית. המלודרמה המשפחתית, הבניין כתיאטרון, כמיקרוקוסמוס ישראלי, וכאמור, הסגנון הווידויי. גרסה מלוטשת ומוחלקת שהתרחקה כמה צעדים בטוחים מרומנים כמו 'מיכאל שלי', 'זכרון דברים' או 'מחזיר אהבות קודמות', והפכה למיני סדרה טלוויזיונית שמיועדת לצפייה באור יום. שלוש הקומות מתגלות כהגשמה של המשל הקלאסי של פרויד ליחסים בין החייתי, המודע והביקורתי בנפש האדם. הגיבור־המספר של הסיפור הראשון הוא גבר עירוני אלים ורדוף שאמור לייצג את המיצים הקדמוניים בחיי אדם, והנמען האילם של הסיפור שלו הוא סופר רבי מכר חיפאי. בקומה מעל מתחרפנת אמא צעירה, מעצבת במקצועה, שמסכנת את שלום ילדיה ומרמה את בעלה באפיזודה חד פעמית שעליה היא מדווחת במכתב לחברת ילדות. ומעליה, שופטת בדימוס שמגלה בפנסיה שלה את כתבי פרויד, ומדווחת עליהם לבעלה המת, בהודעות שהיא משאירה במזכירה אלקטרונית ישנה. כל אלה מסופרים בזמן מחאת האוהלים – כלומר, בזמן שמעמד הביניים המשכיל מגלה שהעיסקה שמכרו לו לא עובדת יותר – צבא, אוניברסיטה, משפחה הם לא מסלול לביטחון כלכלי ומעמדי. דחף של מהפכה חברתית שמקביל להתפרצות האישית בחיי כל דמות.

1
נורמן רוקוול, 'השלל'

 

מחאת האוהלים הייתה הזדמנות לציבור גדול להתבונן במראה. לבדוק אם המובן מאליו של חייו קשור עדיין למציאות. הגיבורים של נבו עוברים כביכול תהליך כזה, אבל כל ניסיון לסכם את התהליך כאן הוא מיותר. הדמויות עצמן מבינות את הצפוי להן. "תמיד שנאתי ספרים שמציגים בהם את האישה כפסיכית", אומרת עקרת הבית המשתגעת, "תמיד יש עליית גג בספרים כאלה". נבו נותן לדמויות שלו להתוודות וידויים טריוויאליים, כאילו קודרים ("אני יודעת שלא נהוג להודות בזה, אבל להיות עם ילדים כל כך הרבה שעות זה מצחיח. אולי יש אימהות שבונות עם הילדים שלהן מיניאטורות ומוצאות בזה אושר"). זורק למי שרוצה עצם של נמשל פוליטי ("לאף אחד בעולם לא אכפת ששנים ירו עלינו קסאמים לפני שנכנסנו לשם"). מאפשר לדמויות עצמן להתבונן בתפקידן כמספרות סיפור ("וכמה תמרונים ספרותיים אני עושה כדי להסתיר את זה שאני כבר לא מגניבה").

וזה עובד. זה סוחב לא רע. במיוחד בסיפור השלישי. הפיתולים העלילתיים, ההפתעות, מרגישים מוכנים מראש – ועדיין מעוררים עניין. בכלל, 'שלוש קומות' הוא ספר הדוק ומעניין יותר משני הקודמים של נבו. אפילו הדיון הארס־פואטי על גב הדמויות לא מעליב את האינטליגנציה – גם אם לא גורם לה לצאת במחול: "שלוש הקומות של הנפש לא מתקיימות בתוכנו בכלל! לא ולא! הן מתקיימות באוויר שבינינו לבין מישהו אחר, ברווח שבין הפה שלנו לאוזן של זה שאנחנו מספרים לו את הסיפור שלנו. ואם אין מישהו כזה – אין סיפור".

האם הווידויים של הדמויות גילו לי משהו לגבי עצמי? האם הם האירו נקודה חשוכה בבניין הפרטי שלי? לא ממש. לגבי התפקיד של נבו כסופר, החשיבות שלו בספרות העכשווית? גם לא. מישהו צריך לייצר ספרי 'הולמרק' לא מזיקים, וזה בסדר גמור. ככל שהספר מבליט יותר דימויים של פורענות, של סכנה בלתי נשלטת וסטייה מהתקן, כך ברור שנבו והשימוש שלו בווידוי מיועדים לשמור על הסדר הקיים, לעזור לקורא לקבל אותו. החומר המסוכן, הרעיל, בחיי הדמויות, עובר כאן גיוס, כניסה לשבלונה: "הספיק לי מבט אחד אל התהום שמעליה מתוח החבל הדק של השפיות […] אז חזרתי לעבודה, כי שם לפחות הכללים היו ברורים לי". לא פלא שכשאחד הגיבורים מציץ על שד של נערה מתבגרת – מתגלה שם קעקוע של מגן דוד.

אשכול נבו, שלוש קומות, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

בעקבות 'יונה', סרטו של ניר ברגמן על חיי יונה וולך

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.1.2015

אם יש זמן לסרט ביוגרפי על יונה וולך, עכשיו זה הזמן. האגדה של וולך מנצנצת כהיפוך מוחלט לחומר האפרפר, המאובן, שכאילו כיסה את החיים בישראל בשנים האחרונות. פיטום התודעה בסלבס, בכוכבים סינתטיים – כל אלה מייצרים דרישה לדמות של מורד, משיח רוקנרול, דם חדש בגוף זקן. אם וולך הייתה היום בחיים, היו מגייסים אותה למפלגה של כחלון.

אבל ההבטחה, הפוטנציאל, המיתוס הפראי של וולך שממשיך להתעצם עשורים אחרי מותה – כאילו לא יכולים אלא לייצר אכזבה מהסרט הקונבנציונלי, החמוד, המקצועי, שניר ברגמן עשה עליה. צריך אולי אישיות בסדר גודל של וולך שתצליח להשתלט על היומרה האדירה הזאת – לפענח את "יונה", להעלות אותה באוב, לנצל באומץ את אחד סיפורים הנדירים על כוכבת ישראלית, קדושה מודרנית, חילונית. להוציא מהצופים תגובות קיצוניות של קבלה ודחייה.

זה לא המקרה של 'יונה'. אם כבר, הסרט יכול להיחשב לצעד נוסף של התקדמות במיינסטרים הקולנועי, שימוש יעיל בנוסחה האמריקאית של סרטים ביוגרפיים שנעשו, למשל, על ריי צ'ארלס או ג'וני קאש בשנים האחרונות. הוא עשוי לשמש מורים לספרות. הוא יכול לגרום ללא מעט אנשים לפתוח ספר שירים של וולך.

אבל 'יונה' הוא לא רק סרט "יעיל". אפשר למצוא בו מפגש מעניין בין סוגים מנוגדים של יצירה, של יוצרים. ההתבססות הגלויה על מוסכמות, נוסחאות, דימויים קולנועיים מוכרים שמאפיינים את הסרט – מול הטוטאליות והרומנטיקה שברגמן מעמיס על דמותה של וולך. בניסוח מרושע יותר, אפשר לדבר על 'יונה' כעל התבוננות של הבינוני במבריק, בפורץ הדרך. התבוננות מוקסמת, מפנטזת, שדוחסת את החד־פעמי לתוך המוכר.

התסריט משתמש בשתי מסגרות עלילה קלאסיות ומוכרות. הראשית בהן היא ההפיכה לכוכב, הזריחה, ההתגלות. בתחילת הסרט הממסד הספרותי מתעלם מ'יונה'. בסוף הסרט פניה נעלמות, היא עומדת על במה. אחד הלחנים המפורסמים ביותר לשיר שלה, מלווה את הצופים מחוץ לאולם. מסגרת עלילה כמעט חופפת היא זאת של אילוף הסוררת. יונה קולטת את הקטע: היא לא רק משתלטת על הכוח ה'פראי', הבראשיתי, שלה כמשוררת – היא מבינה את השיטה, את כללי המשחק. מחלצת את עצמה מאשפוז פסיכיאטרי. מדקלמת מה שהרופאים מבקשים לשמוע. מתחפשת לבובה, לומדת את סודו של הבורגני. היא כבר 'מופיעה' – ולא 'זועקת'.

מפתה לומר שהאופן שבו ברגמן מציג את וולך ממחיש ומעצים דווקא את הגבולות שהשירה שלה ביקשה לפרוץ. הבולט שבהם הוא כנראה הגבול הביוגרפי והאישי. הסרט לא רק משתמש בשטיק של כתוביות־מנבאות בסופו – המגלות בין היתר שוולך תכתוב "שירי אהבה" באחרית ימיה – הוא מצמיד ליצירה שלה הסבר פרוידיאני, פסיכולוגי, צפוי. אם וולך פינטזה על דובת גריזלי שגידלה אותה – ברגמן מציג את יונה הקטנה, הילדה, מחכה לאביה המת. עומדת בחלון. שורקת למתים שריקה סודית. כמעט כמו פרסומת מטרידה לשוקו. ברגמן לא רק הולך בדרכים סלולות ומוכרות, הוא גם מציית לניסיונות פופולריים קודמים, תיעודיים, לפענח את וולך.

ובכל זאת, בשינוי קטן של פרספקטיבה אפשר למצוא עוקץ ב'יונה' – בהצגה הצייתנית של המורד, במבט הקונפורמיסטי בדמות הנון־קונפורמיסט. לא פלא שהציטוט הראשון מוולך שמופיע בסרט הוא "פתאום אני אדם פחדן". ולא פלא שדמותה נשארת חידתית ולא מפוענחת עד סוף הסרט – למרות החדירה להזיותיה, החשיפה של גופה למצלמה, המעקב הצמוד אחרי שפתיה של השחקנית שמגלמת אותה. את רוב הסצנות בסרט אפשר לסדר תחת הכותרת: יונה מתפרצת לחיי השגרה של הזולת. עושה סצנות בבית קפה, מעירה באמצע הלילה את אמא שלה. אי־אפשר לראות אותה מבצעת פעולות רגילות, פרוזאיות – חוץ מעישון. הדרמה שחוות מולה דמויות המשנה, לעומת זאת, חדה וברורה.

'הדקדוק הפנימי', סרטו הקודם של ברגמן, היה עיבוד נאמן, צייתני ומופנם לספרו של דויד גרוסמן. 'יונה' כאילו משלים את התמונה. דווקא מתוך קריאת התיגר על וולך, על האונייה החד־פעמית שלה, הוא מבטא התבטלות מולה. כמעט מוכן להודות ש"הפרוע" הוא לכל היותר פנטזיה של "המיושב". שדמות המורד היא דרכו של המיושב לגעת לרגע, בלי להסתכן, ברוקנרול – ולחזור למים שקטים. במקום שבו השירים של וולך תובעים מהקורא להיכנע למחלה, לאלימות, פנימית וחיצונית, כדי להיפתח לחיים פעילים ואמיצים יותר – 'יונה' מזדהה עם עמדת הצופה הממוצע, הצרכן, היושב בכיסא. במקום שבו וולך הציעה לקוראים לקרוע מעל עצמם בכוח את המסכה, הביוגרפיה, הזהות שהצמידו להם – 'יונה' מדביק את המסכה מחדש.

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם