תאוות בצע לעולם תזדקן. הנה, שתי מחוות ספרותיות הקדישה השנה הספרות הישראלית ל'הדודן פונס', הרומן הקצר של אונורה דה בלזק מ-1847 שבמרכזו התשוקה המודרנית לצבירת ממון. 'החמדנים', ספרו של ירמי פינקוס, שראה אור לפני כשנה, 'תרגם' את קומדיית האימים הפריזאית של בלזק למציאות תל אביבית עכשווית. וכעת, כעבור שנה, גם ספרה החדש של אורלי קסטל-בלום, 'ביוטופ', שואב במוצהר השראה מדמותו של פונס: אדם תמים, גרגרן ואגרן שמאבק אכזרי על ירושתו ונכסיו מתנהל בעודו בחיים.
פחות מאשר המשיכה הספציפית של סופרים בני זמננו לרומן של בלזק – יצירה שנונה, אפלולית ומלאת חיים, שיהושע קנז תרגם בשנות השמונים – צירוף המקרים הזה, הירושה הספרותית הזאת מהסופר הצרפתי, מעידים על דבר מה שמטריד ומסעיר את העולם הבורגני שקסטל-בלום ופינקוס מתארים. שני הספרים ניזונים מהפנטזיה ומהאימה שמעורר הדימוי של ירושה והתרוששות. האפשרות לזכות בירושת פתע, בפיסת נדל"ן נחשקת. וחלום הבלהות המשלים: האפשרות להיזרק לרחוב, להפוך לאחד מאותם מוכי גורל – נרקומנים וחסרי בית שעליהם הגיבור והמספר של 'ביוטופ' מתצפת ומדווח כאילו היה קריין משועשע בערוץ דיסקברי. "אני גר בקומה הראשונה שבחזית הפונה דרומה של בניין בן ארבע קומות", הוא מציג את עצמו, בסגנון דמוי ספרות ילדים, בניין "המשקיף אל הרחוב הסואן, אני – מר ז'וזף שימל (לא דוקטור ולא פרופסור), ואיתי כלב קטן דמוי תחש, לא גזעי, שלקחתי לאחר פיטורי מעבודתי כמורה־מן־החוץ חסר־קביעות בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל־אביב". קצת בהמשך הוא מעיד על המשאלה "להשקיע בשמשות בעלות זיגוג כפול, שיהפכו את החוץ שלי לסרט אילם אם כי צבעוני, אבל לדאבוני אני לא בנוי כרגע לשיחות עם קבלני אלומיניום וזגגים".
מעמדת התצפית הזאת ומטיוליו הרגליים עם כלבו, שימל מדווח על המתרחש ברחובות הרועשים. על חיי היונים המפוטמות. על נרקומנים בגמילה, על קבצנים ודרי רחוב שאותם הוא מציג כאוסף קטלוגי של כינויים וצורות התנהגות. "שינויים מהותיים התחוללו בחודשים האחרונים בציוויליזציה ובטופוגרפיה של המקום", הוא מתרשם וקובע, "נרקומנים רבים נעלמו ואולי הסתלקו לעולמם. נרקומן אחד כבן ארבעים הפך להומלס, והוא ישן על ספסל בכיכר רבין […] עורו כבר צרוב כמו של שאר ההומלסים, והוא הולך ומרזה. אני מכנה אותו 'ההומלס החדש'. כשהוא מבקש כסף הוא אומר במבטא רוסי: 'לא וודקה'".
'ביוטופ' מתנהל סביב הדימוי הזה של שאננות חרדה. סביב הרעיון של תצפית נוחה באכזריות הקיום בעידן קפיטליסטי ואולטרה-צרכני, מתוך נוחות שעלולה להתערער בכל רגע. שימל – כדמות שעליה קסטל-בלום מלבישה את הסטנד-אפ הספרותי שלה – הוא בתחילת הספר מוכה גורל בקנה מידה נסבל ונוח. הוא אמנם חי בצילם הנדל"ני של טייקונים, גנרלים ובעלי בית יהירים בלב העיר. ואף על פי כן, היקום העניק לו חלון הזדמנויות צר, פיסת נדל"ן – דירה הלומת עשן ורעש – שמאפשרת לו להתבונן בעולם כאנתרופולוג חובב. גם יהודית הנדל המנוחה תיארה כסופרת את חייהם של חסרי בית, מאותה סביבה עירונית. אבל אצל קסטל-בלום, בניגוד להנדל, לא מדובר במבט חומל ומזדעזע. במקום אחר ב'ביוטופ', שסודק את האפיון הידידותי, הבלתי מזיק, של דמותו כמספר, שימל מצהיר: "כשאני נתקל בעלובי החיים של האזור, לבי מתרחב ואני מאושר. יש לי בית, אני אומר לעצמי, ומצבי רחוק שנות אור ממצבם".
***
'ביוטופ' מתנהל בין שני מצבים עיקריים. שימל, רוב הזמן, מתפקד כמתבונן, כמאבחן, כסטנד-אפיסט. הוא מזהה בבריכת הנוי של בניין יוקרה ירוקת וטחב. מנסה לחשב את כמות המלח הגס שתאפשר להיפטר מהם. "לעזאזל, העובדים של גינדי מתרשלים ולא מנקים את הגועל־נפש הזה – חשבתי, כאילו אני דייר בבניין המשלם דמי תחזוקה רצחניים". לתוך המונולוגים הללו פורצים רגעים שבהם הוא מתפקד כדמות קומית בקומדיית מצבים מופרכת. שתי דמויות קריקטוריות – עולה ותיקה מצרפת, ניצול של הפיגוע במלון פארק – מגיחות לחייו כמין שדונים ליצניים שתפקידם לטרטר ולזעזע אותו, להפוך את שימל מצופה לנצפה. כשם ששימל נע בין התבוננות נינוחה להתרוצצות קומית, כך גם 'ביוטופ' נע בין פרוזה לירית, כמעט צילומית, שחורתת קווים דקים ושנונים על מציאות קיימת – לפארסה על התעשרות והתרוששות, כזו שמגיחה לחזית הסיפור ונעלמת ממנו בגלים מהירים.
קסטל-בלום, בניגוד לבלזק, לא מנסה לתאר חמדנות מחושבת או נצלנות אלימה. היא מיטיבה, לעומת זאת, לתת ביטוי לרצון מוזר, בלתי נשלט, לשתף פעולה עם הניצול, לזרום איתו, ואיכשהו בכל זאת להיחלץ מציפורניו. בדרכו, 'ביוטופ' יוצר רשת של השוואות ישירות ועקיפות בין הזיותיהם של חסרי בית, מתעשרים דשים, ואיש הרוח המנומנמם שרגיל לחשוב על עצמו כמי שנמצא מחוץ לעין הסערה; בין הג'ונגל העירוני בתל אביב לחיי הכפר הצרפתי בנורמדני. היונים המפוטמות בתל אביב משיקות כנפיים, איכשהו, עם השאיפה המוטרפת של כפריים צרפתיים להשמיד את היונים בסביבתם. כולם נמצאים במצב של זלילה או של היטרפות.
כאחד מחסידיה השוטים של קסטל בלום כסופרת, 'ביוטופ' פחות או יותר מצא חן בעיניי מראש. ובכל זאת, הספרים והסיפורים של קסטל-בלום שהיו אירוע משמעותי עבורי יצרו רושם מובהק יותר של נגיעה במשהו חשוף ומעורר חרדה. קסטל-בלום היא כותבת אנטי-רגשנית ואנטי-פסיכולוגיסטית, אבל אני אוהב במיוחד את הרגעים המלנכוליים בכתיבתה. גם כשהם מבעבעים דרך התרחשות סהרורית; וגם במקרים שבהם המלנכוליה עירומה וישירה, וההומור והאבסורד מתונים או נסוגים לשוליים. גם ב'ביוטופ' ניכרת נקודת המבט הייחודית שאופיינית לסופרת; היכולת – שנותרה כמעט ללא תחרות – לתאר באופן סרקסטי, בלתי מבוהל, את החיים המופרעים בישראל. ועם זאת, בסופו של דבר הרגשתי שנשארתי בעמדה דומה לזו שאיתה הקריאה יצאה לדרך: התבוננות בלתי מאוימת בקרקס שמתנהל כאילו אין לו נגיעה ישירה אלי. כאילו הסירחון, העוני, העושר המופרע מתנהלים במרחק בטוח.
יכול להיות שמשהו לא עובד עד הסוף או לפחות לא ממצה את עצמו בתנודה של 'ביוטופ' בין מצב צבירה מתבונן למחוות קצרות למלחמות הירושה האבסורדיות בסגנון בלזק. ויכול להיות שלא מדובר בשאלה ספרותית. אולי הפעם, כמו שנדמה לי ברוח הימים האלה, אולי הפעם הקרקס של קסטל-בלום מחוויר ואפילו מרגיע ביחס להומור הגרדומים של הפוליטית הישראלי. אולי הניסיון להתבונן בתאווה לרווח מופרך, במשאלה לחיים שלווים לצדם של (והרחק מא)נשים חסרי בית, חסרי מעמד נראית הרבה פחות מזיקה ומאיימת מזו שפוגשים בכנסת, ברחוב ובעיתון.
***
מוזמנות ומוזמנים לכתוב בגובות מה אתן חשבתן על הספר.
"דפקנו הקופה", אומרת תמר מרין, מצטטת אחת משורות המחץ של קומדיית הפשע 'מתחת לאף'. קשה לדמיין אותה – בטח בחולצת הפאייטים השחורה שהיא לובשת עכשיו – גונבת כספת מתחנת משטרה. ובכל זאת, משהו דומה קרה כשזכתה לאחרונה בשני פרסים ספרותיים; כך מרין מתארת את עצמה ואת המשורר רועי חסן מצחקקים בערב קבלת הפרס השני, כאילו היו איבגי וגבריאל, פושעי צעצוע שהצליחו לשבור את השוק – לזכות בצ'ק נחמד, בהכרה ממסדית.
לפני שנתיים מרין חזרה לארץ מפוסט-דוקטורט יוקרתי בארצות-הברית. היא לימדה אז בהנאה גדולה, בתנאי דלוקס. המשכורת שלה פרנסה את המשפחה שהקימה, ואפשרה לבעלה, הסופר מתן חרמוני, לשבת לכתוב. אבל בארץ, היא מספרת, גילתה באופן הכי לא ספרותי שהדלתות נעולות בפניה. שלא תשיג משרה באוניברסיטה, שהמפתח לא אצלה בכיס. אין אפילו כיס עם חור, רק משפחה של שני אנשי ספרות צעירים בתפקיד הורים, בלי עבודה מסודרת, עם ילד קטן ותינוקת בת חודשיים.
מרין – חוקרת ספרות, מרצה ומבקרת – היא לא בדיוק הפרצוף שעולה לראש כשחושבים על דו"ח העוני. אותם צילומים רחמניים של אנשים בשוק, בוררים ירקות בפרצוף מפוקסל. אביה הוא התסריטאי שכתב את 'מתחת לאף'; אמה מורה למשחק; היא גרה עם משפחתה באותה דירה צפון תל-אביבית שבה גדלה כילדה; פירסמה סיפורים ומאמרים בכתבי עת. בקיצור, גברת עם חדר משלה. ובכל זאת, האפשרות לפרסם ספר ראשון, אחרי כ-15 שנים של מירוץ אחרי תלוש משכורת, היא ניצחון ממשי מבחינתה – גם אם נדמה שאין קשר בין מקררים ריקים למאבקי יוקרה באקדמיה וזיונים בשירותי הספרייה שהיא מתארת ברומן.
"השוליים לא נמצאים מעבר להרי החושך. יש עוני אמיתי שלא מדברים עליו, גם בקרב אנשים משכילים. אני מכירה אנשים שמנסים לחיות מאלף שקל לחודש. אין הבדל בינם לבין כל הורה אחר בלי כסף. הרצון ללמוד ולכתוב לא הופך מישהו לעשיר יותר. גם סילביה פלאת דחפה את הראש לתנור. מה עזרו לה ההשכלה, הכישרון, בחורף הכי קר, אחרי שבעלה נטש אותה עם שני ילדים? יש לי חברה שלא יודעת איך היא תפרנס את הילד שלה. מה יועילו לה שירים? הדבר הכי בורגני ושבע הוא לדבר בלהט על הכיבוש, על הערבים, על העניים שרחוקים מהעין. אבל תסתכל מסביב – השוליים כבר לא שוליים".
בספר את מתארת את המילייה המשכיל, החילוני, התל-אביבי כמין אצולה מזויפת. בִיצה משפחתית שבה כולם רבים על פירורי כוח, מזיינים אחד את השני באופן ממשי וסמלי. מירי רגב צודקת, בסופו של דבר?
"במידה מסוימת. בארץ יש קבוצה צרה עם כוח ומשאבים חסרי פרופורציות. אני רק כאילו תל-אביבית, פריבילגית, לא מזרחית. כל חיי הרגשתי שאני שייכת למעמד הנחות של ניצולי שואה, מהגרים. קיבלתי מגיל צעיר כל ספר שרציתי, למדתי בבתי ספר אמנותיים כל החיים, חונכתי על הרעיון שכישרון, עבודה קשה והשכלה הם המפתח – אבל זה שקר. ואני חושבת שאבא שלי כתב את התסריט של 'מתחת לאף' בדיוק מתוך התחושה הזאת. אמנם בתור אשכנזי, אבל בן של מהגרים שמרגיש שאין אפשרות אמיתית להתחרות בוותיקים יותר. כאילו יש קופה סמלית שהוא בחיים לא ייגע בה – ששייכת לבנים של המיוחסים. זאת החלוקה האמיתית בארץ – לא בין חרדים לחילונים, ערבים ויהודים, מזרחים ואשכנזים. יש מי שהקופה שייכת להם, ויש מי שהיו מתים לגעת בה".
'מתחת לאף' (למעלה – 'מי מפחד מווירג'יניה וולף')
מה שיפה ב'ילדים', ספרה החדש של מרין, הוא היכולת לתאר מצב מבהיל למדי – בלי בהלה ובלי להבות. הגיבורה שלה נכנסת בעיניים בורקות לתוך הכספת הרוחשת של חיי הספרות והמחקר האקדמי. על סף גיל 30, היא עוברת סדרת חינוך מהירה וקשוחה. ראש החוג לספרות מבטיח לה הבטחות על קריירה אקדמית. אשתו, עורכת ספרותית ותיקה, מזיינת אותה בשירותי הספרייה. בן זוגה של הגיבורה, סופר מתוסכל, תובע ממנה לפרנס את שניהם בזמן שהוא מתייסר בכתיבה ומנסה להשיג חוזה באחת ההוצאות. מחוץ למרובע הדרמטי הראשי, אלמנתו של סופר מיתולוגי מזכירה לגיבורה שספרות לא חייבת להפוך למירוץ כלבים.
ברקע, בצדדים ובחזית הסיפור – ילדים. ילדים כמצב קיומי, כמכשול בפני קריירה ומשכורת מסודרת, ילדים כתחושה עקרונית של מי שתכף מגיעים לגיל 30 ועדיין, אחרי כל הספרים, לא מבינים דבר מהחיים שלהם. לא מבדילים בין חלומות נאיביים לתנאי השוק.
מרין עצמה (40) הסתדרה בינתיים. מלמדת בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת בן-גוריון, מבסוטית. כשכתבה את הספר התלבטה אם לתאר את העולם האקדמי או "להרחיק עדות", כדבריה, "לכתוב על עולם התיאטרון או הפרסום. אבל הבנתי שהכי אפקטיבי יהיה לכתוב על מה שאני מכירה".
כשקראתי את הספר, היה לי ברור שהוא מתייחס לחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב שבו לימדת. קראתי אותו כסאטירה על ממליכי המלכים של עולם הספרות משנות ה-70 ועד היום. "לא כיוונתי לדור הזה דווקא. בכל מקרה, הספר הוא לא סגירת חשבונות, ולא מבוסס על דמויות ספציפיות שנתקלתי בהן בחוג. אבל ברור לי שיש בעלי כוח מסוימים, שגם אם לא ימצאו את עצמם בספר – לא ירגישו בנוח עם התמונה שמצטיירת בו. חשוב לי לתאר זירה של אנשים שלא מרפים מכיסאם, ולא רק באקדמיה; אם כי באקדמיה זה מאוד ניכר. זה מפגש בין אנשים מבוגרים בעלי כוח סמלי לאנשים צעירים ולפעמים מאוד אבודים, והוא יכול ללכת לכיוונים הרסניים ונצלניים. כשאתה ניצב מול מישהו שאתה תלוי בו ומצפה למוצא פיו – יש הרבה פעמים בלבול בין כוח לתשוקה. כל האגו שלך, תלוש המשכורת, תלויים באנשים כאלה – באקדמיה, בעולם הספרות".
כל הדמויות בספר מודעות לעניין של הטרדות מיניות. הדלת הפתוחה והסגורה במשרד של ראש החוג היא עניין טעון וקומי. את מציירת אנשים ליברלים, נאורים על הנייר, אבל תוקפניים ונצלניים בהתנהלות היומיומית.
"לאדם שחושב שהוא חלק ממילייה פוליטי מסוים, קשה לתפוס את עצמו כמטריד מינית, או כאדם לא מוסרי. קל לדאוג לפלסטינים ולמסכנים שנמצאים אי שם – אבל באותו הזמן להתנהג בצורה מחפירה לנשים ולאנשים בכלל. להשפיל אדם שעומד מולך. העמדה הפוליטית הנעלה הופכת לפעמים לאצטלה. ברור שמאבקי כוח נמצאים בכל תחום, בכל מקצוע. אין שחיתות מיוחדת באקדמיה – אלא שהיא בולטת במיוחד בגלל המבנה ההיררכי. וזה ממשיך גם מחוץ לקמפוס".
מה זאת אומרת?
"יש אנשים בקהילה הספרותית שחסינים לביקורת. שום דבר פחות מהערצה לא מקובל עליהם. כתבתי לא מזמן רשימה ביקורתית על סופר מרכזי מדור המדינה. לא חשבתי שהספר טוב, אבל כתבתי עליו בהערכה ובצורה עניינית. זמן קצר אחרי הביקורת שלי, התפרסמה ביקורת נרחבת, על כפולה שלמה, שבה מבקר לא פחות בכיר מהסופר מסביר למה כל מה שנכתב על הספר הוא שטויות. אתה רואה מיד איך האנשים האלה קופצים על הרגליים האחוריות ולא מאפשרים שום דיון פתוח. אסור לפצות פה מולם. גברים חזקים, נפילים, שנעמדים שכם אל שכם ושומרים את הכוח אצלם בידיים".
הגיבורה שלך נמשכת דווקא לכוחנות נשית. נסחפת לרומן עם אישה מבוגרת ומקושרת. לא הייתי בטוח אם יש ביניהן יחס אירוטי אמיתי או שזה רק כלי ספרותי עבורך.
"זה עלבון צורב מבחינתי. אבל אתה לא לסבית, מאמי, ולא בטוח שחברותיי הלסביות יסכימו איתך. לי היה חשוב שהמין ביניהן לא יהיה מליצי; שיער מתבדר ברוח וידיים אוחזות. היה לי חשוב שזה יהיה באמת סקס, לא חרטוט של פורנו רך. ובאופן אישי לא היה לי טבעי לספר שוב על הסטודנטית שמתאהבת במרצה הכוחני שלה. כוחנות מרתיעה אותי, אבל בנשים כוחניות יש משהו קורא תיגר ומדליק".
לך היו מערכות יחסים עם נשים?
"אם האפשרות להתאהב גם בנשים לא הייתה מוכרת לי מתוך עצמי – לא הייתי יכולה לכתוב עליה. זה כל מה שאני מוכנה להגיד. בכלל, תשוקה זה דבר מורכב ומשתנה לאורך השנים, ולא צריך להיות ג'ודית באטלר כדי להבין את זה. בעיניי, להיות סטרייט לגמרי זה הדבר הביזארי".
מתוך 'רבקה'
לפני כשנתיים ראיינתי את בעלה של מרין. להוט לקרב, מפוצץ אדרנלין, מתן חרמוני דיבר על סערות וחיכוכים דרמטיים בחיי הזוגיות של שני אנשים כותבים ולא מבוססים כלכלית. מרין אמנם מצהירה שהבחור בספר "הוא לא מתן במובן העמוק", אבל הגיבורה שלה, אולי כמוה, צריכה ללמוד להתייצב מול שאפתנותו של בן זוגה. להכיר בדחף הספרותי שלה עצמה.
"תמיד שואלים אותי לגבי קנאת סופרים. הפעמים היחידות בחיי שהרגשתי את הרגש הנחות הזה הוא כשראיתי אדם בינוני ולא מוכשר מקבל משהו שרציתי בעצמי וחשבתי שמגיע לי. כמו שאמרתי, התחום הזה רווי ב'בנים של' – כמו בפוליטיקה, כמו בכלכלה. לכן, לראות את ההצלחה של מתן כסופר זה דבר משמח, מעורר תקווה. הרי אני הייתי איתו באותן שנים של ניסיונות לפרסם, ודחיות ותסכולים. כשהוא פרץ, הרגשתי שיש צדק בעולם. ואני חושבת שהוא מרגיש את הסולידריות הזאת גם לגבי".
מהספר שלך מתקבל הרושם שהמשפחה החילונית היא מוסד כוחני לא פחות מהאקדמיה.
"פעם חשבתי שלא, שכל משפחה היא מקרה בפני עצמו. היום ברור לי שיש הבדל חברתי בין חיים הטרוסקסואליים לחיים הומוסקסואליים. שיש משמעות לעובדה של קשר בין גבר, אישה וילדים. אבל כוח הוא דבר יותר מורכב מהנראה לעין. גם לנשים יש כוחות. התא המשפחתי לא חייב ללכת לכיוון שמרני ומדכא. חוץ מזה שמתן הוא גבר סטרייט, לא היה בבחירה בו כבן זוג שום דבר נורמטיבי. לא בחרתי באיש צבא ולא באיש עסקים שיפרנס אותי. אולי באמת הייתי צריכה; החיים היו יותר פשוטים. אבל נכון שיש עניינים מגדריים בלתי נשלטים. דברים שמוטבעים או לא מוטבעים בגברים. אני, נגיד, מאכילה יותר טוב את הילדה. אף אחד לא מכין גברים לטפל, להיות מטפלים".
תרשי לי לחרחר מריבות. ראיינתי כל אחד מכם לפני ספר חדש, ואני רואה כמה פעמים את מזכירה את הילדים ביחס אליו. או לפחות, את כמות הסמסים המשפחתיים שאת שולחת. "טוענים שיש גברים סטרייטים אחרים – אבל אני עוד לא פגשתי אותם. מתן הוא אבא מצוין, אבל למרבה הצער, לנשים יש קשב אחר לילדים. אין ספק. אצלי הם קיימים בתודעה כל הזמן. אני לא מרגישה אף פעם באמת משוחררת מהם. זה, אגב, לא הופך אותי לאמא יותר טובה. זאת עוד אמת שמגלים כשהופכים להורים".
בספר שוב ושוב אומרים לגיבורה – חכי עם ילדים. זה עוד לא הזמן.
"אישה שומעת כל הזמן את הדיבור הזה בתחומים אינטלקטואליים. באמריקה, לרוב החוקרות שפגשתי היה ילד אחד, או בכלל לא. על מישהי עם שני ילדים אמרו במין רחמים מהולים בהסתייגות, 'טוב, נו, זאת הבחירה שלה'. זה עוד שקר שמוכרים לנו. לגברים שם, אגב, היו לפעמים ארבעה ילדים, הם התגאו בזה. זאת כביכול עדיין הבחירה – להיות הסופר, או להיות אשת הסופר. קריירה על חשבון הילדים היא לא אידיאל פמיניסטי מבחינתי. המחיר שנשים משלמות כדי להתקדם הוא כבד – וזה לא מוכרח להיות ככה. יש לי הרבה צער על תקופות שבהן הילד שלי היה מאוד קטן והייתי שקועה בענייני האוניברסיטה. אין שום דבר פמיניסטי בוויתור הזה. זאת מלחמה בלי מנצחים".
אז איך "דופקים הקופה"? איך יוצאים מהלופ הזה?
"לא חייבים לנפץ את תקרת הזכוכית. לא נשים, ולא אף אחד. בדיוק קראתי בבלוג פיננסי מנכ"לית שאמרה, אם את מגיעה לתקרת הזכוכית, את יכולה ללכת למקום אחר. בתנאים שלך. אפשר ללמוד, אפשר להתפרנס – ולעשות את זה בלי כתפיים מכווצות ופחד מתמיד. לא סתם נשים בחוגים האלה תמיד לובשות בגדים אפורים, מהוהים. אסור לבלוט, אסור להרים את הראש. אבל הדברים מתחילים להשתנות".
עד כמה את היית מכווצת או כוחנית כחוקרת, כמרצה?
"הייתי בעיקר נורא צייתנית ולהוטה לרצות, לשתף פעולה. גדלתי בבית שבו אין תלוש משכורת מסודר להורים. אני הרבה פחות תמימה מהגיבורה שלי, ונכנסתי בכל המרץ ובכל ההתמסרות למסלול הזה. אבל הוא הופך ליותר ויותר תובעני ומסוגר".
באיזה מובן?
"עזוב את כמות המאמרים המטורפת שאנשים צריכים לפרסם כדי לקבל קביעות. אני מדברת על התוכן – השיח נהיה שיח של קודים לא ברורים. דיבור רק למביני דבר. וזה חלק ממאבק קפיטליסטי על תקנים ומשרות שגולש החוצה. תקשיב היום לשיחה של אנשי אקדמיה על ספרות עברית ופשוט לא תבין מילה. אני יושבת בהרצאות לפעמים, ולא מסוגלת להבין. ואני מחזיקה מעצמי אדם די אינטליגנטי. אז למי מיועדים הדברים? ספרות אמורה להיות דבר מרתק, נגיש".
במובן הזה, הספר שלך באמת מעודד. הסגנון שלו יותר פתוח ומזמין, מתייחס לקוראים "צעירים", לא מנסה לעשות רושם.
"אני באמת מאמינה שאנחנו בעיצומו של רנסנס ספרותי בפרוזה ובשירה. אנשים כותבים דברים חדשים בצורות חדשות. הידע והתיאוריה עוזרים, אבל רק ככלי עבודה שמשכלל את הסיפור. אם אתה כבר כותב, אין טעם לרצות את המומחים. אין טעם לחכות לליטוף שלהם, כי לא תקבל אותו בכל מקרה".
תמיד אפשר לאסוף לייקים בפייסבוק.
"ההתמכרות הזאת ללייקים היא מחלה ממארת. הדברים הבאמת חשובים לא נסגרים בפייסבוק, וזה ודאי מזיק ליצירה. הצורך בסיפוק מיידי הוא אנטי ספרותי, אנטי יצירתי. אנשים שבוער להם לפרסם כל שיר וכל סיפור, ומצפים לתגובות, ואחר כך לא מבינים למה זה לא מצליח בעולם האמיתי, בחנויות. מהבחינה הזאת אני שמרנית. אני חושבת שיוצר צריך לשבת, להתבשל בשקט בפינה שלו, ולבד. אי אפשר לעקוף את הבדידות".
אנשים מוצאים דרכים שעוקפות את הממסד הישן.
"אפשר להגיד שאני אומרת את זה מעמדה מתנשאת – כי מיד רצו את הספר שלי ולא היה לי קשה להוציא אותו – אבל אני מאמינה שהדברים הטובים בסוף מתפרסמים. אם משהו מספיק טוב – מישהו יזהה את זה. אז כל גיוסי הכספים באינטרנט – אני מבינה את הצורך הזה, אבל יש בזה איזו ברוטליות שקשה לי איתה. קשה לי עם התביעה הזאת ממני – תשלמי לי. זה קשור לעידן חסר הבושה שאנחנו נמצאים בו. אנשים לא מתביישים כבר בצורך בהכרה. מתחילים אחד עם השני בפייסבוק. קופצים לי כל מיני בחורים – תעזבו אותי, מה קרה לכם, אני קשישה ומטופלת בשני ילדים!"
בזווית מסוימת, מאחד החלונות בדירה של סמי ברדוגו, נשקף נוף בלי זכר לאנושות. מין שטיח בהיר של צמרות עצים, בלי בניינים ועמודי חשמל שנגלים לעין. בימים הראשונים שלו בדירה, הוא מספר, ציפורים עוד היו מתעופפות פנימה בחופשיות, עד שהבינו שיש דייר בבית.
בפנים הדירה, ברדוגו מלטף עץ קטן וקירח בתוך עציץ ש"איתי כבר שנים. הדלות שלו היא הדבר הכי מושלם בעולם". בהומור, בלי דרמה, הוא מצייר בשיחה איתו את החיים במונחי פרישות. "בשנים האחרונות הבדידות הזאת הגיעה למצב של ניתוק. די מוחלט. אין לי חברים, אין לי אנשים. אני יושב פה בבית. אפילו המשפחה כבר לא נראית לי כמו עוגן נפשי בטוח, גם אם הם יתמכו בי במצב חירום. אני כבר לא יודע אפילו אם הכתיבה מכתיבה את המצב הזה, או החיים שהשתלטו על הכתיבה".
ברדוגו, שספרו הראשון התפרסם ב־99', הוא מקרה מקומי נדיר של התקבלות גורפת, שעמדה בניגוד לעולם הרגשי ששיקפו הסיפורים שלו: מבודד, מנותק, אוצר בתוכו תשוקות גדולות ומוזרות. לאורך השנים, דווקא ככל שהתבסס מעמדו ככותב – הסופר עצמו הצטייר כמי שנמצא במרחק בטוח מחיכוך עם בני אדם. "אני מרגיש מושלך לקיום, בלי לדעת להסתדר איתו. ובשנים האחרונות התחלתי לשאול את עצמי בשביל מה צריך את הדבר הזה. אם יש טעם לחיות בכלל. אני לא יודע כמה אני עוד אוכל להמשיך ככה. לפני שלוש־ארבע שנים לא חשבתי בכלל על האפשרות לשים סוף לחיי, ועכשיו זה צץ. מה עושים עם מחשבה כזאת? אבל הנה, אתה רואה, זה לא מפריע לי גם לפחד מהשמנה. הייתה לי איזו פציעה ואני כבר לא יכול לרוץ כרגיל, אז קשה לשמור על דיאטה. אני לא רוצה להפוך לבהמה".
ברדוגו רחוק מלהיות שבר כלי. מתפרנס מהנחיה של סדנאות כתיבה, מתרוצץ ברחבי הארץ, נודד בין בתי ספר. הספיק ללמד בשנה שעברה במכללה נחשבת בקונטיקט – ולסבול מאוד מהקור, מהגישה האמריקאית, מכוסות הפלסטיק שסטודנטים היו משאירים ליד הדירה שלו אחרי מסיבות בסופי שבוע. "צריך לעבוד כמו משוגע כדי לשלם את שכר הדירה פה. אז כן, אני עומד בדואר, אני הולך לבנק, לסופרמרקט, מדבר פה ושם עם אנשים, עם אמא שלי. אבל רוב הזמן אני באמת במצב נזירי".
הרומן החדש, 'סיפור הווה על פני הארץ', מציג אותו בשיא בטחונו ככותב. דימויים, נושאים וסגנונות שהופיעו בצורה נסיונית וראשונית יותר בספרים קודמים – מקבלים כאן ביצוע ישיר ונועז, לא פעם אפילו מצחיק. "הרגשתי במהלך הכתיבה שאני מתפלש בבוץ, משוחרר, עירום. שאני יכול לשלוט בעברית. להיכנס בה מאחורה, לזיין אותה".
את הרומן הקצר, מספר בגוף ראשון גיבור טיפוסי לברדוגו – פיוטי וחייזרי, חסר שורשים וקשרים. לאורך הספר הוא חוזר לתחנות מפתח בסיפור חייו, לפי מסלול גיאוגרפי מדויק. מקריית־שמונה דרך מגדל העמק ועד צומת צאלים, כל פרק משחזר פגישה אינטנסיבית מעברו, לאורך ההפיכה שלו לגבר, לישראלי, לאבא אבסודרי, נעדר, לאדם בלי מיניות או זהות מקומית ברורה.
כמו גיבורים קודמים של ברדוגו, גם הוא פותח את הסיפור בהצהרה על תוכנית אלימה ולא מובנת. מצויד בסכין, נדמה שהוא הולך לערוף כמה ראשים בהמשך הדרך. אבל מהר מאוד מתגלה שהאלימות הזאת מופנית דווקא נגדו; בתיאורים מזוכיסטיים, טקסיים, שבהם הגיבור חותך את עצמו. "איך שנכנסתי לדירה החדשה הזאת, האצבע נחתכה לי", ברדוגו מספר. "הכל התמלא בדם. הגעתי למיון. אבל בצד הכאב, התעורר שם איזשהו רגש. ואולי מין תשוקה ללכת עד הסוף עם הכאב. אני לא יודע אם הגיבור מנסה לברוא לעצמו גוף חדש כשהוא פוצע את עצמו, אבל אני כן יכול לומר שיש כאן תשוקה. רצון עז. בפציעה הזאת הוא מצליח לגעת במשהו. בפיזיות, בבשר. הדבר הממשי היחידי שהוא מצליח לאחוז בו זה הסכין".
ברדוגו לא מנסה לטשטש את הקשר בין ההתנסויות האירוטיות שעובר הגיבור והמפגשים הלא שגרתיים שלו עם הזולת לחוויות אמיתיות מעברו שלו. התקופה שבה עבד ברדוגו כפועל בניין בעצמו, כעוזר של רצף, מתגלגת כאן לסיפור קצר על יחסים מיניים ולא צפויים בין הגיבור שלו לבין פועל בניין ערבי, לחיכוך סמלי ומוחשי של נקודות הזהות והמרחק ביניהם. "אני נגד כתיבה שעוסקת בדמיון. דיסטופיה־שמיסטופיה. כושר הדמיון שלי שואף לאפס. אני לא יודע להמציא. כל דבר בכתיבה נטוע בחוויה המציאותית והאישית שלי".
אתה מתאר את עצמך כמין נזיר, אבל הספר מציג בצורה מאוד מוחשית ומשכנעת רגעים של התערטלות מוחלטת של הגיבור מול גברים ונשים שהוא פוגש.
"גם זאת צורה דפוקה מאוד של קשר, לא? בלי התקרבות הדרגתית. משהו מיידי ולא טבעי. כמו ילד או תינוק שישר תופס מישהו, בלי ללמוד את הזולת. הגיבור שלי, כמוני, לא יודע להחזיק בני אדם לאורך זמן. הדמויות חולפות על פניו, צורבות משהו ואז ננטשות. זה כבר מוטבע בי, חוסר היכולת להכיל מישהו אחר. לצד ההנאה, כל מי שאני פוגש, תמיד מאיים עלי. התחושה היא שאף אחד אף פעם לא יצליח להבין אותי עד הסוף. לקרוא אותי. אני כנראה מחפש משהו שאי אפשר למצוא: טוטאליות. והרי יש בזה טמטום ילדותי. הטוטאלית הזאת, היא איננה. גם בני זוג לא מכירים אחד את השני עד הסוף.
"כבר אמרו לי שהפתרון הוא להביא ילד לעולם. שזה יגרום לי להפסיק להיות אובססיבי ביחס לעצמי. לחרדות ולתסכולים ולפנטזיות שלי, ואז אני ארגיש יותר טוב. האומנם?"
תגיד אתה.
"האמת היא שאני לא יודע אם מהות החיים היא דיאלוג אחד עם השני, תקשורת. לא שכנעו אותי בזה. לא בשיחות, לא בספרי פילוסופיה. אנחנו כבולים בתפיסה שאורח חיים תקשורתי, זוגי, יצרני, הוא הנכון, המאושר, המלא. המיסיונריות הזאת של כל תוכניות הטלוויזיה להביא ילדים לעולם".
מה זאת ספרות אם לא דיאלוג?
"אני לא כותב כדי ליצור איתך קשר. אני יודע שהמילים בסוף פוגשות מישהו, וזה אולי הקסם באמנות הזאת, שמצליחה בסופו של דבר להיות תקשורתית למרות הכל. אבל אני תמיד אומר לתלמידים שלי – אתם לא מציבים לנגד עיניכם שום קורא. לא אמא, לא סבא, לא אלוהים, לא אתיקה, לא חברה, לא ראש ממשלה. במעשה הכתיבה יש צלילה למקום מבודד, מוחלט, שבאמת לא מתקשר. זה מעשה לגמרי פנימי. וזאת הבעיה שלי עם רוב הכותבים מסביב".
הציגו אותך לפעמים כמי שגולש לכתיבה מעורפלת בלי הצדקה. הכתיבה ללא נמען היא המקור לחלקים הסתומים, החידתיים, בסיפורים שלך?
"אני חושב שאלה מקומות של נסיקה, של התעופפות. לא של טשטוש. אני לא מנסה להיות הסופר המעומעם בכוונה. אלה הרגעים שבהם אני מוליך אותך כקורא לערוצים העמוקים של הכתיבה. אני עצמי לא מבין מה קורה שם עד הסוף, למה אני בוחר לתאר משהו, למה הוא צד אותי, ולמה בדרך כזאת. ואני מתמסר לזה לחלוטין".
האמן קית' הרינג, בקטע מצילום של אנני ליבוביץ'
ברדוגו, בן 44, לא סובל את השכונה הצפון תל־אביבית שבה הוא גר. "לא מחובר בשיט למקום. זה אפילו לא זעיר־בורגנות. משפחות היי־טק. כל מיני מסתדרים כאלה, ההארד־קור של המיינסטרים הישראלי, היעני תל־אביבי. כולם פה נורא בסדר. לא סובל את הסוּפרים כאן, את הדואר, את השיח נדל"ן־עבודה־ילדים".
אם בסיפורים המוקדמים שלו, הזמן והמקום מטושטשים ומנוחשים – הספר החדש נצמד למפת ישראל. "שלוש שנים המפה הגיאוגרפית של הארץ הייתה פרושה מול עיניי, אבל אצלי בחיים זה הפוך. פעם הרגשתי יותר שייך לעיר, היה לי טוב בקובייה שלי – היום כל זה נעלם. כמו גיבור הספר שלא מוצא לעצמו מקום. כל עיר שאני מגיע אליה בארץ, ישר אני מברר עם נהג המונית לגבי יוקר המחייה והמחירים. כל פעם נדמה לי שאולי כדאי לעבור לשם, אבל מיד אני מבין שזה לא המקום בשבילי. איבדתי את התחושה שיש לי בכלל מקום, שיהיה לי מקום".
היחס של ברדוגו למקום מקבל ב'סיפור הווה על פני הארץ' ביטוי מתעתע, מזוכיסטי אבל לא מפוחד. הוא מתחכך בספר עם דימוי חוזר בפרוזה הישראלית של מסע נפשי־גיאוגרפי, הליכה סמלית, כיבוש הארץ דרך הרגליים. ספק מחווה ספק התקפה מצדו על ספרות ישראלית בסגנון ספרי המסע התיעודיים שגרוסמן ועוז פרסמו בשנות ה־80.
"נקודת המבט בספרים כמו 'פה ושם בארץ ישראל' הייתה לחלוטין חיצונית למקום. לא הייתי אומר מתנשאת, אבל כן בוחנת ומנתחת, אנתרופולוגית. יש בה אדנות מסוימת. הרעיון ההתחלתי ברומן שלי היה ללכת ולהיכנס בעולם, בארץ ישראל, בדמויות שנקרות בדרך. להרוס אותם. אבל מהר מאוד הבנתי שאת האחרים אי אפשר לפצוע, ונשאר לגיבור רק לפצוע את עצמו".
באחת התחנות בספר מופיעה קריצה ישירה, סמלית, לעמוס עוז.
"האבות, במרכאות כפולות, של הספרות הישראלית עדיין חיים וקיימים בתוכנו – עם התכתיב של עלילה כפולה, דו־סטרית, שנעה תמיד בין שני קצוות. הוויכוח בין הישראלי לפלסטיני. המהגר מול הלא־מהגר. המזרחי מול האשכנזי. נישואים וגירושים, חיים ומוות. כשלימדתי בקונטיקט, נחשפתי מחדש ליצירות ה'חשובות' של הספרות העברית החדשה וחשבתי לעצמי, לא ייאמן שזאת התשתית שלי. שקיבלתי את החומרים האלה פעם בזרועות פתוחות".
ברומן 'זה הדברים', שתלת רמזים אוהבים לסופר בנימין תמוז. גם פה, בפגישה של הגיבור בילדותו עם דמות ה־סופר יש משהו מתרפק, נדמה לי.
"אבל תראה מה קורה לאותו סופר – הוא מת. אני בעצם יורה בו. אני הורג את עמוס עוז".
הורג את אבא.
"כן. חשוב לי להרוג את אבא. את עמוס עוז. הוא ואחרים מפריעים לי. לא כי אני לא מעריך אותם או שאין לי כבוד כלפיהם. אבל המסורת שהם השתיתו, התכנים הקבועים והבלתי משתנים, של דרך סיפור מסוימת, האופן שהם משפיעים על הדור של שנות ה־80 וה־90, ובעיקר עכשיו. אין לי ברירה אלא להרוג אותם כדי לקיים אותי".
הספקת לקרוא את הספר החדש של עוז?
"עיינתי בכמה עמודים. וגם קראתי על מה הספר. די, בחייאת רבאק. הנה שוב היהדות מול הציונות. מי היה כאן קודם. הגישה הזאת מוגבלת בעיניי. לכן אני קורא לספר שלי 'סיפור הווה'. אני מסרב להיות חלק מ'ההיסטוריה'. להיות סטורי־טלר כזה שמספר את דברי הימים שקרו לזה ולזה. בכלל – לשון עבר היא לדעתי דיקטטורה בספרות. אני רוצה להפנות עורף למסורת הזאת של סגנון ושל נושא. אני מסרב להיכנס לרצף הספרותי הקיים. אם אין בספר שלי איזו הפניית עורף, אז אין לו שום ערך ואין טעם לדבר עליו".
עבודות של קית' הרינג
אם נדמה שברדוגו מבקש להדליק מרד ספרותי, זה לא בדיוק המקרה. רגע אחד הוא מדבר על השמרנות היבשושית של פרוזה ישראלית, ורגע אחר הוא מסתייג מהגל החדש של שירה ואקטיביזם מזרחיים. "חלק מהדברים ש'ערס פואטיקה' עושים לגיטימיים בעייני. מצד שני, נדמה לי שהם מנסים לחקות את מה שעשו כאן הלבנים האשכנזים. במקום לעשות קופי־פייסט, הם צריכים לחפש פרקטיקות אחרות. להמציא משהו חדש. בכלל, למה שאני ארצה שמשורר ספרדי יופיע על שטר כסף במקום טשרניחובסקי? למה שבכלל יהיו על השטר דמויות? למה שלא יופיע שם אקליפטוס?
"יש לי בעיה עם הדחף הזה לסימטריה, עם ה'גם אנחנו רוצים'. בדרישה הזאת לתת ייצוג למזרחי, הם אומרים שהמזרחי הוא ערך. לדעתי, זה נורא להכריז על כל דבר כבעל ערך. אני לא חושב שמזרחי הוא ערך, כשם שאני לא חושב שאשכנזי הוא ערך, שהומוסקסואליות היא ערך או שהאמת היא ערך. אם אתה אומר שהמזרחי הוא ערך, אתה מושיב אותו מעלינו כמשהו לשאוף אליו, להאדיר אותו, להנציח אותו. ואני נגד הנצחה".
גם את הספרים שלך תיארו כ"קול מזרחי חדש". לספר הראשון שלך קראת 'ילדה שחורה'.
"השם הפרטי ושם המשפחה שלי ישר צבעו אותי בשעתו כנציג הספרותי של הפריפריה. עד היום מורות לספרות שאני פוגש מתעסקות בזה. בעיקר מורות לספרות מרוקאיות – ויש לא מעט כאלה, אגב. בתור בן להורים שנולדו במרוקו, הן רואות בי נציג שלהן. אבל אני יותר שמח כשקורא מזהה את עצמו בצורה הקיומית, העקרונית, בסיפורים שלי. פחות מרגש אותי שמישהו רואה בי חבר לאותה קטגוריה – המזרחית, הפריפריאלית, ההומואית.
"המזרחיות נמצאת בכל הספרים שלי. אבל מה זאת מזרחיות בכלל, ואיך אני תופס אותה? בעיניי זה דבר שאי אפשר להגדיר, כמו גבריות, או כל זהות אחרת. נכון שבתחילת הדרך, אם אתה שואל, היה נדמה שמוכנים לקבל אותי כסופר כל עוד אני לא חד־משמעי, החלטי, מוגדר ומייצג. כל עוד אני לא באמת 'מזרחי'. אבל תראה, בגיבור הספר החדש יש כל כך הרבה זהויות. הוא גם מסלק זהויות וגם מאמץ אותן. אני מאמין שישנה איזו חוויה שהיא אפריורית, שהיא קודמת לניסיון. שהיא נשענת על מצב תודעתי ונפשי מאוד סגולי. ובמקום הזה אין פלחים ואין קטגוריות. אין רעיונות גדולים שצריך להעביר ואין ז'אנרים. אני אולי מדבר על אוניברסליות, אבל בה בעת אני מדבר על חוויה סובייקטיבית לחלוטין. אני הכותב, עם עולמי הפרטי, לבד".
ברדוגו מצליח באותה תנופה להשתייך ולא להשתייך לציבור הכותבים. לפני חודשיים הוא פרסם טור עיתונאי, שבו הציע לסופרים להתרכז ביצירת ספרות במקום להתלונן ולהתקשקש בנושאים כלכליים כמו חוק הספרים. "שוב ושוב נשמעות מפי סופרים אמירות קשות על שערורייה ומחדל תרבותיים", כתב שם. "לו ידעו דווקא הסופרים והסופרות שחלק לא מבוטל מן השפל הנוכחי נעוץ דווקא בהם".
כלומר, הדיבור על כסף וספרות הולך יד ביד עם התפיסה של ספרות כמוצר?
"סופרים פה מנסים לענות על צרכים של ציבור הקוראים, הם כותבים ספרות מכוונת מטרה. ספרות משעממת שנשענת על אותה מסורת שקובעת איך לכתוב סיפור ומה לייצג בו. אז כן, סופרים צריכים לדבר על המצוקה הכלכלית שלהם – גם אני כותב על זה, הגיבור שלי מתחנן לכתוב לעיתון – אבל עדיף שמישהו אחר יתעסק בחוק הספרים, לא הסופרים. שלא יהפכו לדמויות ציבוריות, לסלבס, לעוד נציגים של מיעוט שדורש הכרה".
כבר 15 שנים אתה מפרסם. אתה בטח רואה את המצב בהוצאות הספרים.
"ברור שהדיון על מעמד הסופר מקדם גם את הזכויות שלי. הרי לי עצמי אין כסף, אין לי הסכם עבודה קבוע. אני לא יודע איפה אני אכתוב את הספר הבא. יש בארץ תחושה של אדנות מצד ההוצאות, בעלוּת על הכותב. ואני מרגיש שתמיד אהיה כבול להוצאה זו או אחרת. שלא לדבר על הכסף, לחלוקות המוזרות של תמלוגים שאני בכלל לא מבין. הרי חוץ מהמקדמה, לא הרווחתי שקל מתמלוגים על הספר האחרון שלי, ואני בטוח שאותו דבר יקרה גם עם החדש. אבל זה לא התסכול האמיתי שלי".
אלא?
"יש הזנייה של התחום. של הדבר שנקרא סדנת כתיבה למשל. כל מי שפרסם ספר או שניים הופך למנחה סדנאות. שמות אנונימיים או מוכרים שמלמדים בצורה מזעזעת. אני יודע שגם אני מתפרנס מזה, ויש ערך ללימוד, אבל האם אני בכלל רוצה להיות חלק מתעשייה כזאת? להיות בתחרות עם כותבים אחרים?
"הפוליטיקה פה מרסקת את הספרות. כל מלחמה שפורצת. המצב התרבותי המנוון. הפסבדו־ספרות של סיפורים כאילו חשובים וכאילו עדכניים. אבל עזוב את הספרים – תראה את הסופרים עצמם, גם הצעירים. אין להם שום אדג', שום קצה. תסתכל על מסכת החיים שלהם, בלי קשר לכתיבה. איזו שבלוניות משעממת. איזו סערה קרתה להם בחיים? השמרנות היא בלבם ובדמם של הכותבים המרכזיים שלנו. החיים שלהם הם סטגנציה אחת גדולה. כולם נשואים, עם ילדים. זה גר לו במבשרת וזה גר לו בחיפה. רק תחשוב על החיים של קפקא, למשל".
חתיכת מודל אופטימי לחיים.
"אבל אני מאמין לקפקא ולכתיבה שלו. לפתיחות שלה. הוא דיבר על האלימות הגדולה שאמורה להיות בקריאת ספרות. שקריאה צריכה להרגיש כאילו זרקו אותך ליער, כמו מהלומה. אבל אצלנו, גם דור הכותבים היותר צעיר שאני שייך אליו – בוחר ללכת בתלם. גם הסופרים הטובים. מי שאמורים להיות הכותבים החשובים כאן לא תופסים את החיים בביצים. גם כשמתארים משהו קטסטרופלי, הגישה היא תמיד שומנית. מין בון־טון של כתיבה נכונה. חנופה במקום תעוזה".
למי אתה כן מאמין?
"כל טקסט של אורלי קסטל־בלום מדבר אליי. היא לא נענית לתכתיבים, והתחושה שלי שהיא כותבת מדם לבה".
אתה לא חשדן קצת כלפי הדמות של אמן מוחלט, מעורער? אלה החיים שאתה מאחל לעצמך?
"כתיבה היא הכרח שנוצר מתוך קושי, מתוך מצוקה. היא לא יוצאת מתוך מצב נינוח ובטוח – מה שניכר במרבית הספרות הצעירה היום. זה לא שאני אומר לעצמי – תהיה מעורער, תהיה מסכן. זה טבוע בי. משהו יסודי בעיניים שלי, שככה רואות העולם וככה מתרגמות אותו. מגיל מאוד צעיר".
בספר הזה יש מוקד חזק של געגועים לדמות האבא – יחד עם ניסיון די מטורף של הגיבור להפוך לאב בעצמו. נדמה לי שאם יש מקום בספרים שלך שבו מופיע קשר כמעט הרמוני, כמעט מסורתי, הוא קשור ליחסים בין אבות ובנים.
"בתור ילד אבא שלי היה לוקח אותי לתפילה בבית הכנסת. אבא שלי, שהיה איש לא קל, נפטר חודשיים בדיוק אחרי הבר מצווה שלי. ההליכה לבית הכנסת כשהוא היה בחיים, ובטח בשנת האבל אחרי שהוא נפטר – היתה קשורה דווקא לכפייה ולקשיחות. התביישתי לומר עליו קדיש כל שישי ושבת, עם שאר האבלים. זיהיתי את הרחמנות עליי מהאנשים בבית הכנסת. אבל הקרבה בין גברים בתפילה מאוד יפה בעיניי. מחבקים אחד את השני. נעטפים בטליתות. מגלים ממש אהבה. זה הדליק אותי כילד. גם עכשיו, הייתי לא מזמן בבר מצווה ולבי נצבט. לראות את ברכת הכוהנים. מין כור גרעיני של אבא ושל הבנים שלו.
"באופן משונה, היתה תקופה שאבא שלי היה שולח אותי בזמן ברכת כוהנים בבית הכנסת – לעמוד ליד החזן, שהיה חבר שלו – אוי ואבוי, אני רואה ששם המשפחה של החזן הוא שם המשפחה שבחרתי לגיבור שלי. זה היה קשה אבל גם נורא נעים: זכיתי להיות עם החזן על הבמה. לשמוע את הפנייה שלו לקהל, להרגיש את כף היד שלו על הכיפה שלי. בחיים אני לא אשכח את זה.
"נוצרת מין אחווה זכרית כזאת, מדהימה. ואת הנשים – פוסלים. כי ככה זה. נורא רציתי להיות חלק מהאחווה הזאת, ורק כמעט הצלחתי: במקום להיות בתוך החוויה עצמה, להתפלל כמו האחרים, שבשבילם התפילה היא דבר מובן מאליו, קבוע, לא משתנה – גם אז בחנתי את הדברים מהצד. גם אז שאלתי איך אני אהפוך להיות בדיוק כמוהם. ולא רק שם. גם כשהייתי חלק מהמעגל, תמיד הרגשתי מחוץ להתרחשות. ולא נעים להגיד, אבל ההיבדלות הזאת גרמה לי גם לתחושה מסוימת של עליונות. של כוח".
סמי ברדוגו, סיפור הווה על פני הארץ, הוצאת הספרייה החדשה
היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם
'שוק', אנימציה בבימוי דותן מורנו, על פי סיפורו של ברדוגו
לפני שנה וחצי, זומנה תהל פרוש לסניף הבנק שלה. אוברדראפט, הלוואות, שיחת 'יחסינו לאן'. "הפקידה ביקשה ממני לפרט מה אני עושה בחיים. אמרתי שאני מתחילה התמחות בפסיכולוגיה קלינית, שאני גם עיתונאית. לא אמרתי כמובן שאני משוררת. הפקידה אמרה שהכל נשמע מצוין, אבל אז הייתי צריכה להסביר שאני לא הולכת לקראת יציבות כלכלית בשנים הקרובות. שאני עומדת להרוויח 2,500 שקל בחודש מההתמחות. שאצטרך למצוא עוד מקור פרנסה. שאלתי אותה מה היא מייעצת לי לעשות".
ומה היא ענתה?
"'אני חושבת שתצטרכי להתחתן עם בעל עשיר'. חשבתי לעצמי, הבנק באמת היה יכול לפתוח מסלול כזה: חיבור בין מיליונרים לנערות במצוקה. או במקרה שלי – בגיל 37 – קשישות במצוקה. באותו רגע נפלו מבחינתי כל היסודות המדומיינים של מוסד בנקאי, כמו שמוכרים לנו אותו. באותו רגע היו שם שתי נשים, שאחת אומרת לשנייה: תכירי במציאות. לא משנה שיש לך מקצוע. מה שבאמת כדאי לך לעשות הוא להתחתן, למכור את עצמך".
פרוש החליטה להקצין את העצה הבנקאית, ולהפוך אותה לשיר שנפתח במילים: "הו בנק שלי זיין אותי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון אתה לא רוצה/ אף טייקון לא, כן כן כן, הו בנק שלי אתה רוצה לזיין אותי טוב ואף טייקון/ לא טוב, לא, עם הטייקון אתה יושב לארוחת צהריים אצל איל שני ואתם/ אוכלים חסילונים ברוטב שמח אבל איתי יש זיקוקים ויצרים יש הרבה תנטוס/ וזה כידוע עד איפה שהחיים נמתחים".
השיר לא העשיר את הקופה הפרטית של פרוש, אבל הוא הוכיח שיש לה חומר טוב ביד. בכמה הזדמנויות מאז, היא התבקשה בנימוס לא לקרוא אותו בפני קהל. בעצרת לכבוד יום האישה הבינלאומי, למשל. בפסטיבל בדימונה נזפו בה המארגנים אחרי שהקריאה אותו מול עובדי עירייה. 'הו בנק שלי' נכלל ב'בצע', ספר הביכורים של פרוש, שהוא חלק מזרם מתחזק של שירה ישראלית שהתבלט סביב מחאת האוהלים: בחינה של שאלות כלכליות־חברתיות בצורת שירה, תוך ניסיון לפתוח תחום ספרותי שנחשב אליטיסטי ומופנם לקהל רחב ולסוגיות פוליטיות עדכניות. פרוש מתמקדת ב'בצע' בעולם הדימויים והמציאות הקפיטליסטי ובאופן שבו הוא חודר לכל תחומי החיים.
"תאוות בצע היא לא דבר רע", היא אומרת, "חמדנות היא חלק בסיסי בחיי אדם. בדיוק כמו חמלה ועדינות ורוך. השאלה היא מה עושים איתה, מה התרבות שמה במרכז. אנחנו חיים בתרבות שבה עולם העבודה מוחק את החלקים האחרים, והמהותיים בעיניי, בחיים שלנו. הכסף חודר למקומות הכי אינטימיים. העבודה מכתיבה גם את סדר היום של היחסים. הקפיטליזם מבטיח לנו אהבה חופשית, חופש בחירה אינסופי – אבל איך בכלל מכניסים ארוטיקה או אהבה ליומיום? רוב העובדים, לפי סקרים, לא רוצים ללכת לעבודה. הם במתח מתמיד בגללה. כשהם חוזרים הביתה הם צריכים להתאושש ממנה. אז אהבה אפשרית רק בשישי־שבת? הרעיון של אהבה מבחירה שייך כאילו רק למי שפטור משאלות כלכליות. אמא של אחת החברות שלי אמרה לה במפורש שהיא בחרה להתחתן עם אבא שלה, גבר עשיר, כדי שלַבָּנות שלה תהיה אפשרות להתחתן מתוך אהבה".
פרוש, אגב, לא יישמה את העצה הרומנטית של פקידת הבנק. בן הזוג שלה הוא מוזיקאי ודוקטורנט למוזיקולוגיה. הם מתגוררים בדירת חדר בתל־אביב, עם שתי חתולות. מצפים לילד, בלי עין הרע – אף על פי ש"כמו שירה, להיכנס להיריון זאת החלטה לא רציונלית, בטח מבחינה כלכלית".
מארק קווין, 'נשימה'
על הנייר, קורות החיים של פרוש מדגימים חניכה הישגית, במסלול שמייצג את השיטה שהיא מבקרת. היא גדלה בהרצליה, במשפחה מ"מעמד פועלים אשכנזי". לימודים בתיכון הנדסאים. שירות צבאי במודיעין, בתחום המחשבים. לימודי משפטים. לימודי בפסיכולוגיה קלינית. בקרוב תתחיל דוקטורט בספרות. "בכלל הייתי צריכה להיות מהנדסת. כל סטייה מהכיוון הזה הייתה מרד בחינוך שלי, בבית שבו היה נורא חשוב 'מקצוע מסודר'. החיים הם לא מוזיקה או אמנות או משחק. הם משהו שאתה עושה ממנו כסף. גם אני וגם אחי, שהוא מוזיקאי, מייצגים כישלון נוראי של מערכת הייצור של ההורים שלנו. פגומים".
סימנים מוקדמים לכישלון התגלו כבר בהתמחות, במשרד עורכי דין גדול, שאחריה לא עבדה מעולם במקצוע. "מתמחים אמורים להגיע למשרד לפני כולם. אני הייתי הבנאדם שהגיע הכי מאוחר, ויצאתי הביתה ראשונה. הייתי משחקת עם עורך דין אחר במסירות של כדור ספוג. היה במשרד קוד לבוש אמריקאי, מוקפד – נעליים עם רצועה מאחורה, חצאית באורך הברך. נורא. אני זוכרת שהוציאו פעם נזיפה כללית בענייני לבוש, בטח בגללי.
"בכלל, מרגע שהתחלתי לעבוד כשכירה, הבנתי מיד שמערכות עבודה הן מערכות כוח היררכיות ששואפות למחוק את האדם. בגלל זה כמעט בכל מקום שבו עבדתי ניסיתי לעורר בחברים העובדים שלי רגשות זעם מול המערכת. הייתי בין מקימי ועד עיתונאי 'הארץ' כשעבדתי שם, בין מקימי התנועה לפסיכולוגיה ציבורית, השתתפתי בניסוח החוקה של 'כוח לעובדים'. יש בי משהו ילדי שלא מוכן להפסיק לשאול למה. למה זה ככה ולא אחרת, ומי קבע, ואיפה הצדק".
עולה מהספר קשר בין העבודה השוחקת של אבא שלך לבין מחלה שתקפה אותו. "אבא שלי חולה במחלה סופנית. גילו אצלו סרטן קטלני לפני שנתיים, וטפו טפו, למרות הסטטיסטיקה הוא מחזיק מעמד. כשהייתי ילדה הוא עבד ללא הפסקה, עבודה זה מה שתמיד הגדיר אותו. כמו הרבה אחרים, מערכת היחסים האמיתית שלו הייתה עם העבודה, לא עם הילדים. הוא לא יצר את הקישור בין מצבו לבין המחלה, ואף פעם לא דיברנו על זה בעצם. להפך, אבא ואמא שלי עדיין מאמינים בקדושת העבודה. אבל אנשים מתים מעבודה כל הזמן. לא בגלל שצנח עליהם מנוף; מעצם העובדה שאתה נתין של כוחות שרירותיים שמופעלים עליך. לחץ הוא אולי גורם התמותה מספר אחת בעולם, והוא משויך בעיקר לעבודה. מרגע שנשים נכנסו למעגל העבודה, למשל, אפשר לראות אצלן עלייה בשימוש בתרופות נגד דיכאון ובהופעה של מחלות נפש. אנשים ששוכחים תינוקות במכונית – הרבה פעמים פשוט קיבלו טלפון מהמשרד, או מיהרו לעבודה".
ואולי את מפונקת? את כותבת בספר: "אני לא קומוניסטית/ אני לא סוציאליסטית/ גם לא קפיטליסטית/ לעזאזל!/ אני בעד עבודה שלא צריך לעבוד בה/ בעד עבודה שמביאה הרבה כסף במעט זמן".
"אני בת למשפחת פועלים שהצליחה להתיישב. החלום של המשפחה הבורגנית שלי התפרק בשנות ה־90 כשפיטרו את אבא שלי, שהיה בעצם קורבן להפרטות הקשות שנמשכות מאז ועד היום. זה היה משבר משפחתי שלקח לי הרבה שנים להבין והוא העמיק את חוסר האמון שלי בעולם העבודה מלכתחילה. בתחילת שנות האלפיים ההורים שלי די התרוששו, ועברו לגור בנתניה. אולי בגלל שאני לא יכולה לקבל מהם תמיכה כספית, יש לי יכולת כמשוררת להגיד 'אני רוצה'. ראיתי את שני הצדדים, של יציבות כלכלית וחוסר יציבות. נכון שיש הרבה 'מגיע לי' בשירים, אבל זה לא פינוק אלא הכרח קיומי: הרצון לחלום, רצון שיהיה זמן פנוי, שיהיה מרחב אסתטי. אלה דרישות בסיסיות לחיים.
"פעם העבודה הייתה הפרנסה – ושאר העיסוקים נחשבו לתחביבים. היום, מבחינתי, העבודה שלי היא כתיבה והתחביב שלי הוא להתפרנס. אבל זה תחביב שנכפה עליי כדי שיהיו לי אוכל וקורת גג. ואני מציעה שנוותר על עבודת הכפייה הזאת. המיליונרים, העשירים, הצליחו לשבור את הקשר בין עבודה לבין כסף. ואני חושבת שהקשר הזה צריך להיות מנותק בשביל כולם. לחברה יש מספיק עושר כדי ליצור מין סל בסיסי שיאפשר לכל אחד לחיות וליצור".
אחרי שמשה סילמן הצית את עצמו, וכמה ימים לפני מותו, פירסמתרשימה עיתונאית ששאלה מה מחבר ביניכם. כשאני קורא בשירים שלך – עםהרקע התרבותי שהם מייצגים, הביטחון היצירתי, הביקורת שמשולבת בהומור – עושה רושם שלא הרבהמחבר.
"משה סילמן ואני לא חווינו אותו סבל. השפה של הסבל שלו היא לא השפה של הסבל שלי. אבל אני יכולה להזדהות עם ההגבלה העקרונית של החיים, של אפשרויות הבחירה שהולכות ומצטמצמות בכל התחומים לרוב האנשים כאן. מבחינה כלכלית, מבחינה רומנטית, מבחינה יצירתית. מי – אולי חוץ מרקפת רוסק עמינח – חי בעולם נטול בעיות כלכליות?"
אפשר להתייחס אלייך גם כאל סיפור הצלחה. היכולת שלך להשכיל ולהתמקצע בתחומים שונים, האפשרות לפרסם ספר, לזכות בהכרה.
"אני ממש לא תופסת את עצמי ככה. אם הייתי סטף ורטהיימר זה היה סיפור הצלחה. אבל אני הרי כישלון כלכלי. וכסף הוא השורה התחתונה של כולנו. הניצחון היחיד שלי הוא היכולת לומר משהו אישי בשירה. לבטא את המחאה שלי".
העיסוק בשירה, הפרסום, הם לא חלק מהמרוץ המערבי, ההישגי, האינדיבידואליסטי?
"לא בעיניי. משוררים נמצאים בשוליים הכלכליים והרגשיים של החברה. אני לא אקבל שקל על העבודה שעשיתי כמשוררת. יש משהו נחשק או יוקרתי בעובדה שמישהו הוא משורר? שירה היא העובד הזר של התרבות הישראלית".
למה כל כך הרבה אנשים נרשמים לסדנאות שירה?
"השירה היא לא מוצר צריכה, היא לא נצרכת, ולכן היא מחוץ לקפיטליזם. דווקא מול ההידרדרות המקצועית והכלכלית של יוצרי פרוזה – נראה לי שהפיצוץ של כותבי השירה נובע מהמשיכה למקום שבו הקפיטליזם נעצר, שנוצר איזה פער בתוך המכונה שמאפשר לך להפסיק, להיכנס להלך רוח אחר. ומעבר לזה, כמעט אין ברירה אלא לגשת לשירה אם רוצים לכתוב ספרות היום: היא מאפשרת להתבטא באמצעים דלים יחסית, היא לא דורשת כסף, לא דורשת הרבה זמן. לכתוב פרוזה, לעומת זאת, זה כמו לפתוח חנות כל יום".
מארק קווין, 'הצעקה'
בזמן הפגישה, התמוטטה ברעש גדול קומה בבניין השכן. קומפלקס של בניינים ישנים. דיירים הובהלו לבית חולים, שכנים התאספו בחצר נרעשים. אנחנו היינו בטוחים שמדובר ביירוט של טילים. פרוש בדיוק סיפרה שלא שומעים בשכונה את האזעקות כמו שצריך, שהיא מסתמכת על המצילים בחוף הסמוך, כשהם צועקים במגפון לפנות את החוף.
היא מוטרדת מהאופן שבו התקיפות בעזה "שוב משתיקות אנשים. קולות של נשים מושתקים בזמן מלחמה. המאבק הכלכלי מושתק. אם יש משהו שסוחף את הליבידו הקולקטיבי, גם של הימין וגם של השמאל, זאת מלחמה. יש קסם במאבק על האדמה. במוות הזה. אנשים עניים שמתים מדי יום בגלל מצבם הכלכלי, או שמגורשים מהבתים שלהם, לא מעוררים אותה התלהבות. יש היררכיה ברורה של אלימות, וברור שהמלחמה מנצחת. יש לה את כל הפירוטכניקה. הרבה יותר קשה להתייחס לחיים וחלומות שנהרסים מדי יום.
"אבל הדברים משולבים. אי־אפשר להפריד בין אלימות כלכלית וצבאית. הרעיון של טרנספר למשל – מה שחוו היהודים באירופה, האיום בטרנספר של ערבים – זה קשור גם לפינוי המתקרב של תושבים כאן בגבעת עמל, גם למי שצריך לעזוב את העיר שבה הוא גדל בגלל מחירי הדיור המופקעים, למי שצריך לעזוב את הדירה כי הוא לא יכול לשלם שכירות".
במסגרת עבודת התזה שלה כפסיכולוגית, שנקראה 'הדינמיקה של תאוות הבצע', ראיינה פרוש כמה מראשי המשק הישראלי. "מהפגישות איתם ראיתי שהכסף יוצר עולם משלו. מנותק ערכית מהעולם שאנחנו חושבים שכולם חיים בו. מי שנכנס לעולם הכסף חווה אותו כמשחק שצריך לנצח בו. ובמשחק הזה יש מערכת מוסרית וחוקית אחרת. כמו שבמועדון סאדו־מאזו חוקי המיניות והכוח משתנים: בחוץ יש עולם אחר, שבו אי־אפשר לתלות אנשים מהתקרה מתי שבא לך. מבחינתם, הם שחקנים. ועולם המשחק מוגדר בעזרת רווח ותחרות. מי שיש לו כסף – אין לו יכולת להבין מה אומר חוסר ביטחון כלכלי".
בשיר 'אזהרה דחופה' את קוראת לפעולה: "הפסיקו לעבוד. עזבו הכל […] צאו לשבת ליד בתיהם של עשירי ישראל המעסיקים אתכם, ואם יזדמן לכם לראות אותם – שבו בחיקם. צאו. צאו לשבת במגדלי אקירוב, על גג בנין האופרה, בסביון, כפר שמריהו, הרצליה פיתוח, ארסוף וקיסריה. הציפו את רחובות תל־אביב והיזכרו: מה לא. מה כן".
"אפשר להשפיע על העשירים רק באמצעות לחץ ציבורי שיאיים על שורת הרווח שלהם – זה המדד היחיד מבחינתם לניצחון ולהפסד במשחק. ולציבור יש כוח עצום בהקשר הזה".
שלוש שנים אחרי, מה לדעתך שרד ממחאת האוהלים?
"הנכונות להתעסק בנושאים כלכליים־חברותיים־פוליטיים נהייתה בולטת ולגיטימית יותר מאז המחאה. ומבחינתי, גם ההבנה שצריך למצוא דרכים לחזור לאושר הזה שחוויתי שם, של ההתחברות, של הסולידריות, לחגיגה של השירה שהייתה שם. אנחנו רואים את זה היום בגלגול של חבורת 'ערס פואטיקה', למשל. באמונה ברעיון שמאבק פוליטי יכול להיות חגיגי ושמח".
מה עוד משמח אותך, חוץ משירה? "אמבטיות".
יש לך אמבטיה?
"לא, אבל להורים שלי יש. ולפעמים אני גם הולכת לחברים עם אמבטיה. אין יותר כיף מזה. בסך הכל אני כמו זורבה היווני – אדם חושני שמבקש שלא יפריעו לו לממש את החושניות הבסיסית, הארצית שלו. מבחינתי זאת זכות פוליטית".
לפני עשר שנים, בגסטהאוס בצפון הודו, איילת גונדר־גושן שמה לב לבחור ישראלי שלא ישן בכלל, רק בהה במשך שעות. "הוא נראה כמו בחור נורא חמוד, עם הגיטרה והשירים של אהוד בנאי, ועם ספר של מאיר שלו. ואז הוא אמר לי שלפני כמה ימים הוא רכב על האופנוע בהימאליה, דרס הודי – והמשיך לנסוע. לדעתי, הוא אפילו לא ידע אם האיש ההוא חי או מת".
הווידוי הזה הפך לגרעין של 'להעיר אריות' ספרה השני של גונדר־גושן. רופא ישראלי, אבא צעיר ובחור מוצלח, דורס למוות גבר אריתריאי בתום יממה בלי שינה של תורנות בבית חולים וסיבוב עם הג'יפ בחולות המדבר. הוא מחליט להשאיר מאחוריו את הגופה ולנסות להמשיך בחייו, במחשבה שלא היו עדים לתאונה. אלא שאשתו של הגבר שנדרס הייתה שם. היא מחליטה לסחוט את הרופא המבוהל ומוכה האשמה, ולאלץ אותו לפתוח במוסך נטוש חדר ניתוח פיראטי לפליטים אפריקאים.
"הבחור הישראלי שפגשתי", אומרת גונדר־גושן, "היה מהחבר'ה הטובים. הוא לא היה פסיכופת, ועובדה שהוא התייסר אחרי התאונה. בנסיעה לילית בכביש הערבה, בטוח שאתה היית מתנהג אחרת ממנו? אם היינו דורסים בטעות מישהו שנראה כמו 1,000 אנשים אחרים, כמו המנקה בסופר, ואף אחד לא היה יודע על זה לעולם – יש אפשרות סבירה מאוד שתעזוב את מי שפגעת בו ותיסע. מקסימום, תרגיש עם זה רע כל החיים. אולי תלך עם זה לטיפול, אולי תהפוך את זה ליצירת אמנות. אולי זאת תהיה השיחה החגיגית הזאת בזוגיות, שבה אתה מתוודה ובאמת נפתח. אבל באותו רגע היית ממשיך הלאה, כי אתה יכול".
ואת?
"בדיעבד, אני מבינה שגם אני, ברגע ששמעתי את הסיפור הזה, לא אמרתי: פאק, אני צריכה ללכת לבעלים של הגסטהאוס ולדווח לו. אולי המישהו הזה שנדרס עוד זרוק על הכביש? אולי המשפחה שלו צריכה פיצויים? ובהחלט, הילד הזה נראה כמו מישהו שיכול לשלם פיצויים. המחשבה שאני יכולה לפעול לגבי הדבר הזה לא הייתה קיימת. הרי אם הוא היה מספר לי שלפני שבוע הוא דרס בחורה ישראלית שיצאה משיעור יוגה והמשיך לנסוע, אין סיכוי שלא הייתי עושה עם זה משהו. בטוח שהוא עצמו לא היה נוטש אותה. אבל אני שמרתי את זה כסיפור. ברגע הזה של בחירה בין מציאות צודקת ובין סיפור טוב, העדפתי ללכת עם סיפור טוב".
'להעיר אריות' מוציא מהארון שורה ארוכה של דרמות משפחתיות מהספרות והקולנוע הישראליים בעשור האחרון. במקום הסיפור המוכר, הרגיש, על משפחה מתפוררת, הוא מציג דרמה קונקרטית, מותחת, ישירה. במקום סמלים מעורפלים, משל לגורם זר שמכרסם את התא המשפחתי והזוגי – עולה על הבמה אישה שחורה, פליטה, כועסת, עם שם פרטי ויכולת דיבור.
השלד המקורי של הסיפור היה אמור להיות תסריט, שנכתב עם בן זוגה של גונדר־גושן, ואמור להפוך לסרט בעתיד. "בהתחלה זה כן היה אותו סיפור בורגני", היא אומרת, "מישהו דורס מישהו וחוזר הביתה לסלון שלו, ולא יודע איך לחיות עם עצמו. נגיד, לבטים קלאסיים על נישואים כושלים ברעננה. אבל בהמשך עלה הרעיון של עין חיצונית: אחד מאותם אנשים שעדים לכל מה שאנחנו עושים פה בלי שאנחנו שמים לב. אני תוהה למשל כמה ריבים, נשיקות, שיחות אינטימיות ניהלתי בבתי קפה – בזמן שאנשים שחורים פינו את הצלחת שלי. עניין אותי לשאול מה קורה כשפתאום יש כוח לעין שלהם, שאתה כל כך רגיל להתעלם ממנה".
מתוך 'קדחת הג'ונגל'
גן השעשועים שבו אנחנו יושבים לדבר הוא תפאורה מושלמת. מאחורי גונדר־גושן עובד פועל ניקיון אפריקאי שלא מרים את הראש מהיעה שלו. פועלי בניין מדברים בערבית באתר בנייה בקצה הגן. שנינו יושבים בנחת על המושבים החתוכים שעיריית תל־אביב מפיצה בשנים האחרונות כחלק מהמלחמה שלה בהומלסים; גונדר־גושן, בת 31, כורכת סביב הראש רדיד, הגנה מפני השמש.
על הנייר, היא עברה בכל התחנות שמייצגות את ההפך ממה שהגיבורה השחורה שלה מסמנת: פסיכולוגית קלינית בהתמחות, שירות צבאי בביטאון חיל האוויר, לימודים בסם שפיגל, זכייה בפרס ספיר לספר הביכורים על ספרה הקודם 'לילה אחד, מרקוביץ', חתונה רפורמית, זוגיות תל־אביבית. מסלול חיים כזה מאפשר בכלל לייצג תודעה של מישהי כמו סירקיט האריתראית?
"יש שני חטאים ספרותיים בהקשר הזה. אפשר לכתוב את הדמות של סירקיט כשהיא בעצם אני. בחורה אשכנזייה שנצבעה שחור לצורך כתיבת הספר. אבל החטא השני הוא להניח שאין בה את ההומור והמיניות והמודעות שאנחנו מייחסים לעצמנו. שהיא יכולה להיות רק הקורבן בסיפור. ואני רציתי לצאת מהמרחב המצומצם שיש לה, דרך העיניים של אנשים לבנים: התכחשות או רחמים.
"חשבתי בהתחלה לטוס לאפריקה בשביל תחקיר, אבל אז אמרתי לעצמי, באמת תכירי את האנשים שם? אז למדתי קצת את השפה התיגרינית, ונפגשתי עם אריתריאים בתחנה המרכזית. אבל אני לא בטוחה שחייבים לפגוש בנאדם במקום הפיזי שבו הוא חי כדי להבין אותו. צריך לבדוק מה זה בית בשבילך, ככותב, מה זאת פליטוּת בשבילך, איפה המקומות שבהם לא רואים אותך. וסליחה, אני מדברת כמו פסיכולוגית".
את מתמחה כפסיכולוגית באוניברסיטה בתל־אביב. החשיפה לצורות חיים של פליטים אפריקאים גורמת לך להביט בצורה אחרת על הייסורים של סטודנטים בני טובים?
"אני מבינה למה אתה מתכוון, אבל יש בזה משהו משטיח. לכאורה, איך פסיכיאטר שעוזר לאריתריאית שנאנסה יטפל אחר כך בבחורה ישראלית שצריכה ציפרלקס כי היא לא מגשימה את חלומות הילדות שלה? אבל זה לא עובד ככה. יש סבל גם בחיים הלבנים. אי־אפשר לבטל את הסבל שלך בגלל שאחרים חוו סבל גדול יותר, היסטורי יותר. תעודת הזהות שלי אולי רומזת שאני ילדת שמנת, אבל גם בשמנת יכולה להיות טיפת רעל. אחרת אתה לא יכול לכתוב, או להיות מטפל".
הרגשת פעם כמו חלק ממיעוט?
"יצא לי להרגיש לא נוח מתוקף זה שאני אישה. להיות במקום עבודה ולהרגיש שמסתכלים לי על התחת לפני שמקשיבים למה שיש לי לומר. האחראי עליי בכל העבודות שהיו לי תמיד היה גבר מבוגר ממני ב־20 שנה לפחות. הכוח נמצא שם תמיד, ואפשר להניח עלייך מבט כמו רצועה על כלב. זה משהו שגברים בכלל לא מבינים: למה טרמפיסטיות יושבות מכווצות לידם, למה שפת הגוף של אישה ברחוב, בלילה, שונה משל גבר. בקליניקה, אין בחורה שמגיעה בלי איזה סיפור על הפעם הזאת שהיא הרגישה פחד אמיתי, עם דפיקות לב מהירות. זה אולי העיוורון הכי בסיסי שלנו בחברה. אני עכשיו בהיריון, בחודש שמיני. זה מופרע: הילדה הזאת עוד לא יצאה לאוויר העולם, ואני כבר יודעת שמתישהו, מישהו יצעק לה הערה שתגרום לה ללכת מהר יותר ברחוב".
הדימוי המיני והפחד מאונס בולטים בוויכוח הפוליטי בארץ לגבי פליטים, שלא לדבר על ארגונים נגד יחסים בין יהודיות ולא יהודים. "הלבנה שהולכת ברחוב מלא בשחורים זה דימוי טעון שיש בו פנטזיה לגבי הלא מתורבת, ופחד ממי שכאילו פורץ לחיים שלנו מהג'ונגל. זה דימוי שכאילו מוחק את האלימות שלנו, את התוקפנות המינית שלנו, מכסה את הבעיות שלנו ושם אותן מתחת לעור השחור. יש כאן גם מין תימהון: שהם יזיינו את בנותינו? הרי אנחנו מזיינים אותם בכל רמה – כלכלית, פוליטית, ברמת התרבות והשפה. זו תערובת של פחד וכמיהה: יום אחד יבוא המישהו הזה ויעשה לי את מה שאני עושה לו".
גם בספר שלך יש אלמנט של משיכה בין הגבר הלבן לאישה השחורה. זה חלק מהפנטזיה?
"הקשר ביניהם הוא לא פנטזיה קולוניאליסטית מנותקת מהמציאות. קודם כל, גברים לבנים באמת רוצים לזיין נשים שחורות. ומעבר לזה, היה לי חשוב לתאר גם את המשיכה שלה כלפיו, כלפי מי שדרס את בעלה. זאת משיכה לכוח, לאדנות. אי־אפשר להתנער מהשפה הזאת של יחסי הכוחות בין שחורים ללבנים אחרי שהפנמת אותה".
במובן מסוים, הגיבור הגברי של 'להעיר אריות' מזכיר סדרות כמו 'מד מן', 'בית הקלפים' או 'הסופרנוס', שבוחנות את הדיכאון הקיומי של הגבר הלבן, המערבי. משבר הזהות הזה בולט עוד יותר על רקע מפגשים ספרותיים וקולנועיים בין נציגי הבורגנות הלבנה לבין מהגרים. "זה שאתה למעלה לא מונע את פחד הגבהים," אומרת גונדר־גושן. "עובדה, גברים לבנים קופצים מהחלון. גם אני, כשהוצאתי את הספר הראשון, וכשזכיתי בפרס עליו, הגשמתי לכאורה את החלום הפרוע ביותר שלי כילדה, ואין לי את תחושת הניצחון הזאת.
"חוץ מהזר, מהפליט, יש עוד 'אחר' שמאיים על הגבר הזה, או על כולנו – הגורם שמולו אתה רוצה להגיד: הגעתי, הצלחתי, עשיתי את זה. זה המקור לכוח התוקפני שרוצה להראות לעולם מה זה. במקביל, לגיבור עצמו יש פנטזיה שמישהו יחשוף אותו, שיראה אותו מבפנים, את הנפיחוּת והקטנוניות שלו, מעבר למעטה הלבן. זה מזכיר את היחס הכפול לפסיכולוג: את השנאה למי שמנסה לחדור אליך, לחיי הנפש שלך, שהיא גם משיכה למי שיראה אותך באופן מעמיק ואינטימי".
כשעוקבים אחרי הגיבור בספר, נדמה שהציפייה של הקוראים תהיה לראות אם הנציג שלנו, הישראלי, האשכנזי, יצליח להיחלץ מהצרה, גם על חשבון הדמויות האחרות.
"כקורא לבן, אתה מסתכל על המאבקים שלו כמין הודיני שצריך להשתחרר מהקופסה, מהמכשול או האסון שלו, ולחזור למעמד שלו. אתה רוצה לראות את הגבר הלבן מתפתל, יורד לשאול, מתמודד עם השדים, אבל רק כדי שהוא יגיח החוצה וירגיש את השמש חמימה מתמיד. מצד שני, המשבר הזה של הגיבור, הערעור על המעמד שלו, הוא הדבר הכי מעניין שקרה לו בחיים. הוא נמשך ללוליינות הזאת בין מה שמפחיד ובין מה ששקט ומוגן – אחרת הוא מת".
הספר כאילו מכריח אותו להפוך לרופא אמיתי. לוותר על ההילה של רופא לטובת טיפול באנשים.
"מבחינתו, התאונה היא הדבר הנוראי שקרה דווקא לו. לא עלה על דעתו שהוא הדבר הרע שקרה למישהו אחר. התאונה היא גרגיר החול שנכנס לו לעין, וחייבים להעיף אותו משם. זאת אותה עמדה שיש לנו כלפי חסרי בית. כמו שאני משלמת ארנונה כדי שיעזבו אותי – יש לי עשרה שקלים בארנק כדי שההומלס ילך. הרגע הזה, שאמור להוציא ממך חמלה אבל הופך לרגע של מיאוס, נורא מעניין אותי. הרי בפעם הראשונה שראיתי כילדה אדם ישן ברחוב, הייתי בשוק. אני זוכרת את זה בחדות: זה הרגע שהדיסק נתקע, שהמוזיקה נקטעת, שאתה לא יכול להמשיך הלאה. למה מונעים מילד להסתכל ישירות על הומלס חולה ברחוב? אולי כי הילד עוד לא הצמיח את השכבה שתאפשר לו להסתכל על ההומלס ולא לראות אותו. לסנן. ואחת הדרכים להפנים את הסינון הזה היא העמדת פנים של ליברליות. כל הדמויות בספר מנסות לשקר לעצמן לגבי הפחד שלהן מהזר. להכחיש את הרתיעה שיש להן מער – בים ומאפריקאים. במובן הזה, התאונה עוזרת להם. כל עוד הזר לא ייכנס לחדר, אתה תמשיך לחיות בחדר של מראות, עם ההשתקפות של עצמך".
מצד שני, קל ללעוג לאשמה הבורגנית כלפי מיעוטים, להתייחס אליה כהתחסדות.
"בהלקאה עצמית יש עונג סאדו־מזוכיסטי. זה נכון בקטן, בקליניקה, וגם בגדול. אני לא יודעת איפה הקולנוע הישראלי היה היום בלי הכיבוש. זו חוויה שמצמיחה יצירות אמנות, שיחות סלון, לינקים בפייסבוק לעצומות עם ילדים שחורים חמודים. זה חלק מהתו תקן של להיות אינטלקטואל. כאן, כמו בניו־יורק. הדמעה שזולגת לנו פעם בכמה זמן בעקבות סיפור מהחדשות היא לא דמעה של כאב, היא גורמת לנו להרגיש: אני אנושי, אני בסדר, אני בכל זאת בצד של הטובים. הרי החלום הרטוב שלי הוא שאנשים יאהבו את הספר ויגידו, 'אתה לא תאמין איזה רומן מרגש על פליטים קראתי עכשיו'. אי־אפשר להימלט מזה. גם ספילברג, בהגזמה, מת לקבל אוסקר בעקבות רצח שישה מיליון יהודים".
הספר שלך מתפרסם בזמן שהרבה גרגירי חול מציקים לעין הישראלית: פליטים, פלסטינים, נערות מזרחיות, מורים שמאלנים.
"השאלה היא אם ספרות אמורה להכריח את הקורא להסתכל על מה שהוא לא מסתכל בדרך כלל, או שספרות היא שותפות לפשע. הרי גם בספרות, אתה צולל לתוך הספר שמעמת אותך עם החלקים הפחות סימפטיים באישיות שלך, כל עוד אתה יכול לסגור אותו ולחזור לחיים המסודרים. הפחד שלי היה שהספר יהפוך להטפת מוסר: אוי, כמה מסכנים האריתריאים ואיך אנחנו לא רואים אותם. ובכל זאת, אני כן חושבת שיש הבדל בין מי שטורח להשיג ידע למי שלא. הלקאה עצמית עדיפה על אדישות או עיוורון. וספרות היא כן פעולה בעולם. היא התבוננות ששונה מההתעלמות היומיומית, מהפניית המבט הצידה.
"כשעבדתי כעורכת בעיתון, השאלה הייתה בעצם – כמה מציאות אנשים יכולים לסבול עם הקפה בבוקר, איזה מינון של תמונות זוועה. כל זמן שאתה יכול לבלוע את הקורנפלקס שלך, העיתון עושה את תפקידו. חדשות בסופו של דבר זה איזי ליסנינג – הן לא מעבירות את המציאות אלא מתווכות אותה, מצנזרות אותה עם פוטושופ, עושות אותה נסבלת. אני מקווה שספרות עושה יותר מזה, שהיא תגרום לך להשפריץ קפה מהפה".
איילת גונדר־גושן, להעיר אריות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן
פרס ספיר של מפעל הפיס כבר חצה את קו ה"לא מועיל אבל לא מזיק". איך יודעים? כשמתחילים לקרוא ספר ומופתעים לגלות שהוא הרבה פחות תפל וזניח ממה שהיה אפשר לצפות מהזוכה בפרס. במיוחד השנה, אולי יותר מכל שנה – שום דיון ערני, התנגדות או התלהבות מינימלית לא נוצרו סביב ההכרזה על המועמדים. אם לפני כמה שנים הזכייה עוד גרמה לאוזניים להזדקף, שלחה אותך לבדוק בחנות הספרים את העמודים הראשונים בטקסט ששווה 150 אלף שקל – השנה היה נדמה שלפרס כבר יש תפקיד הפוך: לסמן את הרע במיעוטו, את המקצועי אבל לא מלהיב, את מה שאפשר לחיות גם בלעדיו.
'בעלת הבית' של נעה ידלין מצליח, במידה רבה, לערער את הדעה הקדומה הזאת. הוא מתמצת לסיפור אחד תופעה תרבותית עכשווית שיש לה שלוחות וביטויים שונים. אם אחד הקווים המרכזיים בספרות הישראלית של העשורים האחרונים היה התבוננות במשפחה של מהגרים ובני מהגרים, בפתיחות יחסית כלפי הסיפור וההיסטוריה הפחות לבנים ומיינסטרימיים – בשנים האחרונות מתגבש הסיפור המשלים: התבוננות במשפחה הצברית, האשכנזית, ה"ישראלית". וכן הלאה. תיאור המבוכה וההתפוררות שלה בזמן שכוחות אחרים כובשים את הבמה. פרידה מצחיקה ונוגה ממעמד האליטה; פרידה של בעלי הבית, או פרידה כביכול, מהירושה ומהפריבילגיות שהיו מבחינתם טבעיות ומובטחות.
ידלין היא לא הראשונה לתאר באופן קומי את התפוררות המעמד הזה ומאבקי הדורות הפנימיים שלו. מאיה ערד כבר הייתה שם בפרוזה. 'הערת שוליים' של יוסף סידר בקולנוע. 'בעלת הבית' אפילו מזכיר במפורש ובבדיחוּת את אבי הזרם המתאבל הזה – 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי מסוף שנות ה־70. במובנים רבים, הוא הופך את הטרגדיה הלבנה לסיטקום. לרושם הזה אחראית, למשל, כבר הרשימה בפתח הספר שמציגה את הדמויות, חברי משפחת פוגל, כמו פתיח טלוויזיוני של קומדיות או אופרות סבון משפחתיות.
מעבר לטכניקות שמזכירות את הז'אנר – למשל, שימוש נרחב בדיאלוגים עוקצניים, בין דמויות שכאילו מודעות לקהל שצופה בהן, ולמעשה רגילות להציג, להמחיז, לשחק בתיאטרון המשפחתי – הספר עצמו ממחיש מאבק מעמדי בין אליטה ישנה וחדשה: בין עולם הספר לעולם התקשורת, בין האמנות לבידור. מבחינת הסגנון, זה ספר שמדבר בחלקו בשפה כמעט טלוויזיונית, של מערכונים, פאנצ'ים וקיטועים חדים בין סצינות. מבחינת התכנים, הוא מציג דמויות, ובראשן הגיבור – ילד פלא כושל, חוקר צעיר לשעבר שמעולם לא הצליח באמת להשתחל לאקדמיה – שנשלטות באופן מודע ומוטרד בידי צורות מחשבה טלוויזיוניות. הריאליטי, מצג השווא החנפני של דמוקרטיה ועממיות בעיניהן, לא רק הופך את המדליות שלהן לשמאטעס ("מומחיות, השכלה וותק") אלא גם מסמן אותן כמטרה להתקפה: "בדיוק כפי שהאס־אם־אסים של כולם שווים בפני הגמר הגדול, כך שווים כולם בפני הדעת והמדע". לא רק שהנובורישיות, הפופ והאפקטים הזולים חודרים לחייהן – הן עצמן נמשכות לכוחה של הטלוויזיה והעיתונות הצהובה, לדחף להפוך לפרצוף על המסך.
ידלין מפתחת כאן את הנושא, הזירה החברתית והסגנון מהרומן הקודם שלה, 'חיי מדף' – ספר שנראה לי בזמנו זחוח וכמעט ילדותי בניסיון שלו לתקוף את מעוזי האליטה הישנים והמדומיינים, ובראשם מדורי הספרות הוותיקים והנכחדים של העיתונות הישראלית. לתקוף, אבל יותר מזה, להסתפח אליהם. 'בעלת הבית' הוא קפיצת מדרגה ברורה. הוא מצליח להשיג פרספקטיבה, תחושה של תלת ממד ומרחב ספרותיים, בזכות שני עניינים מרכזיים. הגיבור הוא בנה המריר של כוכבת: אקדמאית ופונקציונרית ותיקה ומוערכת במרכז שלום ותרבות. החשיפה שלה כמי שאחראית למעילה מתמשכת ושיטתית בכספי תרומות היא חלומם הרטוב של נתניהו, לבנת ועינב בובליל: האשכנזייה, הנאורה, השמאלנית, מלכת הטעם הטוב וקצינת האתיקה, עומדת להתגלות כבסטיונרית מושחתת וצבועה.
ידלין בוחרת להתמקד דווקא בהתפוררות משנית ומואצת – בהלם שנגרם לבנה הלוזר והאנין, שעיצב את חייו, זהותו, העדפותיו הרומנטיות והפוליטיות בהתאם לסולם הערכים של בעלת הבית. הסיפור הגדול והפוליטי מואר עבור הקוראים באמצעות הסיפור השולי, הלווייני, בעיני 'התקשורת'. הטלוויזיוני מוכפף כביכול למבט הספרותי, המופנם יותר. מעבר לכך, הספר מצליח להשיג את הפרספקטיבה הזאת, את התחושה של כמה מימדים, בעזרת המעקב אחרי הגיבור והמחשבות שלו. בגוף שלישי, שמוגבל לתפיסת העולם של הגיבור ולידע שגלוי ומוסתר ממנו, מומחש הגיחוך הסיינפלדי שלו כלפי כל סימן של יומרה, טיפשות והעמדת פנים מצד הזולת. הקול שעוקב אחרי המונולוגים הפנימיים שלו דומה לו במובנים רבים, קרוב אליו ועדיין נפרד ממנו: סולד כאילו מקלישאות ומבנאליה, משועשע מעצמו – אבל מאיר (לפעמים בעדינות, לפעמים באופן מנג'ס) את נקודות העיוורון של הגיבור. קורץ מאחורי גבו.
אם ספרה הקודם של ידלין נפל לתיאור של 'טיפוסים' סטטיים, התענג על היכולת ללעוג לקריקטורות – 'בעלת הבית' מסמן בצורה מוצלחת יותר תהליך שעובר הגיבור: את היכולת שלו להשתחרר קצת, לוותר על חלק מהלעג הטינאייג'רי לזולת, להיות סלחני יותר כלפי עצמו וכלפי אחרים. במובנים מסוימים, הספר הזה מציג התבגרות מאוחרת – נושא שהולך ומתבלט בספרים ישראליים לאחרונה. הגיבור הופך מפוץ – לאדם נסבל ומפוכח. לא יותר נרקיסי משאר בני זמנו, אנשי האינסטוש והפייסבוק.
התהליך הזה, הוויתור על העמדה האליטיסטית, מקבל משמעות נוספת כשמתייחסים לסיפור המסגרת החדש שנוסף לספר – הזכייה בפרס ספיר. למרות כמה יוצאי דופן, אחרי יותר מעשור די ברור שהפרס לא השיג הישגים יוצאי דופן. הוא לא גילה לציבור פנינים נסתרות, ולא בדיוק שיגר קריירות ספרותיות פורצות דרך. סופרות וסופרים מרכזיים, בני הדור הוותיק, לא ממש סופרים אותו, והפרס עצמו לא להוט אחריהם (השנה, למשל, הסופר הוותיק והמוערך ישעיהו קורן לא הגיע אפילו לחמישייה הסופית). אם כבר, חלק לא קטן מהזוכים בפרס לאורך השנים הם לא אנשי ספרות מובהקים. הספרים שנבחרו עמדו לא פעם על התפר שבין ספרות יפה למשהו אחר (זכרונות, אוטוביוגרפיה). בכלל, קשה לדבר על קו מובהק שמאפיין את הפרס ואת הוועדה, שבראשה עומדת היום בכלל שגרירה לשעבר באו"ם ואשת אקדמיה. נייטרלית, חיצונית, לא מסוכנת.
אם הפרס אמור לסמן את ה־אירוע הספרותי של השנה הקודמת, לסמן תהליכי מפתח בספרות ובתרבות, לא זה המקרה של 'בעלת הבית'. זה ספר מקצועי, נבון ונחמד, עם אצבע רכה על הדופק – אבל לא מפגש יוצא דופן עם יצירת אמנות. "בורגנית טובה", קובע הגיבור לגבי אחת הדמויות, ומיד עוקץ את עצמו, "כאילו שהוא בורגני לא טוב". 'בעלת הבית', בסופו של דבר, עוזר לגיבור ולקורא להשלים עם העובדה הכאילו אלמנטרית: כולנו בורגנים ומעגלי פינות, כולנו רוצים כסף, הכרה, אישור של ההורים. קצת נחת. ובכל זאת, אפשר לדרוש מספר שישבור את ההגה ימינה או שמאלה, שיאיר את החיים ואת הנפש האנושית בצורה מפתיעה, חדשה, מרוממת או טרגית. שישאיר אותי בעמוד האחרון במקום אחר משהייתי בו בעמודים הראשונים.
אבל פרס ספיר הוא פרס הסטטוס קוו. הפרס שאין טעם להתרגז ממנו או לחשוב עליו. פרס הבסדר, השקט התעשייתי. הוא סידור עבודה נוח לסופרים: לא לאריות הוותיקים, ולא לחתולי השוליים האלטרנטיביים. בשנה שעברה זכה דווקא 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמפריך לפחות חלק מהטענות: ספר תובעני, קודר ומורכב. ואולי החריגה הזאת מעידה על הכלל: זהו פרס אקראי. לסופרים זאת אפשרות לזכות בתמלוגים שלא יראו במשך חיים שלמים. ספר כטופס לוטו. למפעל הפיס – תשדיר שירות מחויך, תעמולה בתחפושת "תרבותית". ועבור הקורא? הוכחה שספרות נעה בין פיהוק לפנאי נעים.
מתוך 'רבקה'
מיטת סדום - יוני ליבנה 