פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.2.2016
נעלי ספורט שוות, עם האותיות המוזהבות NB, שמייצגות בדרך כלל את חברת ניו באלאנס, שייכות לכפות רגליה של נוית בראל. סימן רשום של עורכת הספרות והמשוררת. "אלה ראשי התיבות של השם שלי", היא אומרת, "תקרא לזה פרסונליזציה של המותג. גם לנפתלי בנט כדאי".
זאת פחות או יותר הבדיחה היחידה ש־NB משמיעה בפגישה איתה. ספר שיריה השלישי, 'מחדש', לא בדיוק מאפשר שיחה קלילה ועולצת. אני הייתי בטוח שלאורכו מצטיירים קווי עלילה של אפוקליפסה פרטית, של אובדן אהבה שממנו השירים והמשוררת מוכרחים להתאושש, לקום על הרגליים בנעלי הזהב. אבל בראל מבהירה בסבלנות ובעקשנות שלא כך. התיאורים הקודרים של קשר עם זולת קרוב ואוהב שמרכיבים את רוב הספר; הדימויים האסוניים, המשבריים, שעומדים מול האופי המרוסן, המתון, שלו; הם חלק קבוע, שגרתי, מוכר בחייה של אישה מפוכחת, מתוכננת, צמודה ללוחות זמנים ולעקרונות עבודה. "נטועה בעולם המציאות", כמו שבראל מגדירה את עצמה כמה וכמה פעמים. עדיין נשואה לבעלה, שאיתו היא בקשר עוד מגיל הנעורים. שום תהומות, שום סופות.
אם רוצים ללכת בדרכה של בראל, ושל הדיוקן השירי המצטבר לאורך הספר, צריך לזגזג בין שני סיפורים. במרכז הראשון עומדת אשת ספרות מבוססת והישגית. מין שחמטאית מקצועית. לפני כארבע שנים התמנתה בראל לעורכת ספרי המקור של הוצאת ידיעות ספרים. בזירה קטנה ולא עשירה במשרות מסודרות כמו הספרות הישראלית – זאת עובדה ראויה לציון. במונחי מסלול החיים של בראל – לא ממש. גם לא בעיניה.
בתור תלמידה ביסודי, כבר היה לה מפתח פרטי לספריית בית הספר. בתיכון היתה העוזרת של "הספרנית הקשישה בספריית בית עלי היפהפייה באשקלון". אנחנו יושבים עכשיו מחוץ לספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב. בראל עבדה גם שם בתור סטודנטית.
הסיפור השני שמבצבץ לאורך הספר ובשיחה איתה יכול להסביר איזה קור רוח, צורת דיבור ממוקדת, חמורה, דומה ללשון כתיבה. בראל, 38, התייתמה מהוריה בסוף שנות העשרים שלה. אביה אושפז והפך לאדם חולה כמה ימים לאחר שעברה לתל אביב, העיר שהיתה נוסעת אליה מאשקלון בשני אוטובוסים כדי למצוא כתבי עת לשירה, לקרוא את המשוררות שפעלו בשנות התשעים. הוא נפטר לפני פחות מעשור. אמה נפטרה שנתיים לאחר מכן. הוריה, כפי שסיפרה בעבר, הביאו אותה לעולם אחרי שנהרג בנם הראשון בשירות צבאי. "נולדתי כשהם היו אנשים מבוגרים. הם ידעו ואני ידעתי שלא נהיה תמיד יחד. אבא שלי סיפר פעם שרצתי אליו בגיל שלוש ואמרתי לו: 'אתה תמות כשאני אהיה גדולה'".
השירים בספרה החדש נכתבו לאורך שנים. כשהיא כותבת שורות כמו "בכל שעה שבה תגיע הביתה משהו יפגע בקיר/ בהד גדול שיוכפל ויועצם, בבקשה, כמו מאת/ אישה, אבל אינך זוכר בעצם כמו מה: שא מים", היא מתארת תחושה כמעט שגרתית מבחינתה: לחזור הביתה ולהרגיש שמישהו קרוב ואהוב חסר שם. "אם זה ספר מלנכולי? ברור שכן, ובמובן הכי פשוט", היא מסבירה. "הרי מלנכוליה היא חוסר היכולת להיפרד, להשלים עם האובדן. אתה נשאר עם אד דק של עצב, עם השאלה התמידית: מה היה יכול להיות. דברים שלא נפתרו.
"הספר נפתח בפתגם בערבית של יהודים טריפוליטאים: 'אני השלמתי עם הצער, אבל הצער לא השלים איתי'. אני אפילו לא יכולה לזכור מתי בדיוק ואיך שמעתי אותו מההורים שלי, ואני לא יכולה כבר להרים טלפון ולברר. אבל בשבילי זה לא פתגם, זה עניין ששוקע בי. אני כבר לא חושבת על אובדן ועל ההתגברות עליו כיעד, כמטרה. אני אחיה איתו תמיד – וזה בסדר. אני אשא את ההורים שלי. המתים נמצאים איתי. כל הזמן. בשבילי זה לא דבר רע. זה מנחם.
"לפעמים, בבוקר, בשניות שאני מתעוררת ועדיין לא יודע איפה אני נמצאת, אני שואלת: מי אני. ועונה לעצמי: אני הבת של אליהו ואילנה. זה זה מה שירים אותי מהמיטה. זה הגזע, אלה הקביים. דווקא הידיעה שהם לא כאן. הידיעה שהגעתי לכאן ממקום מסוים, שאני שכבה בתוך תל היסטורי. 'שמור וזכור' זה הציווי שלי. הפחד הכי גדול שלי הוא לשכוח את ההורים, ואני תובעת מעצמי להיזכר".
+++
שני הוריה עלו מלוב. אביה היה מנהל בית ספר, אמה מורה לכלכלת בית. "אבא שלי היה מעין ביבליופיל. הוא היה מנוי של הוצאות ספרים. היו המון ספרים טובים בבית. עגנון, רחל, שלום עליכם. ספריית תרמיל היפהפייה. אמא שלי מאוד אהבה לקרוא. היו לה דעות מוצקות גם על ספרות, גם על קולנוע. אני זוכר שסופר קאנוני התקשר אלי אחרי שיצא ספר השירים הראשון שלי ואמר לי שהוא אוהב את השירה שלי. כל מה שהיה לי לומר לו זה, אמא שלי מאוד אוהבת אותך. התרגשתי בשבילה.
"גדלתי בבית ממעמד הפועלים, וכנראה אמות באותו מעמד. לא נסענו לחו"ל. לא אכלנו במסעדות. לא קנו לי שלושה זוגות נעליים כל שנה. יש בי תודעת פרולטר. תמיד מפחיד אותי שמחר לא תהיה לי פרנסה. אבל ההורים שלי עבדו קשה כדי שתהיה לי תחושת ביטחון. והם היו מסודרים וחכמים מספיק לדאוג שיהיה לי כל מה שאני צריכה. גם לחם וגם שושנים: פסנתר, חוגים, שיעורים. מבחינת מה שהם היו יכולים לתת לי, קיבלתי מעל ומעבר".
ספרים וספרות היו חלק בלתי נפרד מהבית שלך, מהחינוך שלך. היה ברור שתלכי למסלול כזה?
"לא יודעת. ניטלה ממני היכולת לבחור אם אני בספרות או לא. גדלתי לתוכה, לצדה, בסביבה. שמעון אדף כתב: 'תמיד סביבי שירה חזקה כמו סטירה'. אני מזדהה עם זה לחלוטין. אבל ההורים שלי גם רצו שיהיה לי מקצוע, שתהיה לי עבודה. הם ידעו שיהיו לי חיים קשים בתחום הספרות. אני חושבת שאבא שלי איחל לעצמו שתהיה לי עבודה יותר בטוחה. כבר בתיכון היה ברור שדואגים לי במובן הזה, בגלל המודעות לגיל המבוגר שלהם, לכך שלא נהיה יחד לנצח. הם רצו לראות אותי מסודרת כי הם ידעו שיש דחיפות גדולה. רציתי להיות ילדה טובה. לרצות את ההורים שלי. ההשקעתי המון תעצומות נפש כדי שהם יהיו גאים בי.
"ההצטיינות חשובה לי. מגיל צעיר מה שאני לא הכי טובה בו בכיתה לא עניין אותי. אובר־אצ'יברית קלאסית. היה בי קונפורמיזם כילדה, אבל לא מוחלט. היו ילדים טובים ממני, שבניגוד אלי, פחדו מהמערכת. לא שהיה לי כיף בבית הספר. לפעמים חשבתי ששמים אותנו במוסדות האלה רק כדי שנלמד להיות יצורים חברתיים, להסתדר עם אנשים ששונאים אותנו ולסבול את נוכחותם בחיינו. אם ילד משך בצמות שהיו לי כילדה, לא הצלחתי להבין למה אומרים לי, הוא מחבב אותך ולכן הוא מושך בצמות. זה נשגב מבחינתי עד היום, למה אתה מכאיב לי אם אתה אוהב אותי. לפעמים, כשסביבת בית הספר נהיתה תובענית מדי, רועשת מדי, אלימה מדי, הייתי פשוט הולכת וסוגרת את הדלת בספרייה. היו וילונות שחורים והייתי יכולה להחשיך שם הכל".
אם פותחים שוב את הווילונות, וקופצים תל־אביבה וקדימה בזמן, אפשר למצוא את בראל, בלי צמות וככל הנראה עם ביטחון עצמי מרשים, יושבת ועושה סדר לסופרים שאיתם היא עובדת כעורכת. האופן שבו היא מדברת על עצמה במונחים מקצועיים – כעורכת ומשוררת – יוצר רושם מחושב. אין לה, היא אומרת, שירים שמחכים במגירה. אין יומנים וטקסטים לעיזבון. כל שיר שכתבה, פחות או יותר, התפרסם.
איך זה לחזור להתיישב בכיסא הכותבת, לעבוד בעצמך עם עורכת?
"אושר גדול. רוב היום אני מעניקה יחס כזה לאנשים אחרים, ופתאום ניתנה לי ההזדמנות שמישהו יקרא אותי מתוכי. מובן שיש אלמנט פסיכולוגי גדול ביחסים בין עורך לכותב. זה תמיד אישי. אני צריכה לאהוב את האדם. רוב הסופרים שלי הפכו לחברים שלי. נפשי נקשרה בנפשם.
"כעורכת, אני הקוטב המערכתי של ההוצאה לאור. אני מייצגת את הסופרים שלי. אני מודעת לכך שמתייחסים לספרים שלי כמוצר, ויש אנשים בהוצאה שאחראים לרווחיות שלהם. ואני מקצועית גם בזה. לא רק בייצור עלילות מהודקות. אני נתונה לצרכים של שוק, ואני יודעת שאם איש שיווק בהוצאה רוצה ספר מתח, אני צריכה להיענות לתביעה שלו. אבל יש לכך יתרונות. אני יכולה להוציא טווח רחב של ספרים, מספרות פופולרית מהסוג של רבי מכר ועד לספרות אתרוגית שמכוונת לחיי נצח. לא הייתי רוצה לעשות ספרות נישתית מדי שקונים 200 איש. אני דורכת בעולם, ואני רוצה להטביע חותם בתחום".
את חושבת שתגיעי ליציבות כלכלית בזכות המקצוע הזה?
"אני חיה בחרדה כלכלית מבוססת. אין לי הרי ירושות או הורים ליפול עליהם. כמו כל שכירה במגזר העסקי, מעמדי אינו מובטח. אפשר לפטר אותי בכל רגע".
חוסר ביטחון כלכלי, פחד מאובדן פרנסה, יכולים להפוך אותך אדיש. באופן טבעי, אתה עסוק בצרות של עצמך.
"אנחנו דור של אנשים עם חרדות פרנסה. באופן משונה, הנימוס והאדיבות שאנחנו נתקלים בהם מגיעים דווקא מגופים כלכליים. הנחמדות התעשייתית הזאת. הנה, נכנסנו לפברואר. ברכת המזל טוב הראשונה שקיבלתי היתה בפתק החשבונית בשופרסל. ליד סכום הקנייה: מזל טוב ליום הולדתך. זה הרי דבר מזעזע. נימוס מאנשים כבולים, שמשננים טקסטים מטעם החברות. כולנו הפכנו לאנשי שירות לקוחות. כבודנו העצמי הפך לסחורה. אבל אלה המחלות של התרבות המודרנית, לאו דווקא התרבות עצמה"
+++
בשנים האחרונות ראה היתה פעילה בקבוצת היוצרים גרילה תרבות, ששותפה למאבקים חברתיים, בעיקר ביחס לעובדים מנוצלים. המודעות החברתית היתה גלויה יותר בספרה הקודם, 'ממש', שיצא ב־2011. ב'מחדש' ההתבוננות הפוליטית הישירה פחות נוכחת, "ניסיתי להתנתק בשירים מהחוץ, אבל אי אפשר באמת להתחפר בבית", מבהירה בראל. "בספר הקודם כתבתי על פליטים, על עובדים זרים, על קופאיות, והם נמצאים איתי גם מול האדם הפרטי שאני אוהבת. אנחנו חיים במקום עצוב, ואנחנו מוצפים בדימויים של סבל. הילד הפליט שנסחף מת אל החוף יהפוך לילד שידקרו אותו מחר. תוסיף לזה את העובדה שנולדתי בבית של שכול: אין לי לאן לברוח. אפשר לעשות סמים, אפשר להשתגע. אני לא ברחתי. להפך, אני שואבת חוזק מלתפוס את החיים במקומות הכואבים. מהיכולת להסתכל בהם מקרוב. אני תמיד אעדיף שיחה על נושאים כאלה, על האופן שבו כאב מפעיל אנשים, איך הוא גורם להם להתייחס לקרובים אליהם, מכל סמול טוק או דיבור תכליתי ועקיף".
בכמה משירי הספר החדש בולטים דימויים של ילדים מתים, ילדים נחלמים, שלא ייוולדו. נראה שבראל כבר מוכנה לרגע שבו תצטרך לספק הסברים ונאומי הגנה. "אני אישה בת 38, נשואה, בלי ילד. עמוד הענן הזה מרחף מעליי לכל מקום שאני הולכת. זאת השאלה הראשונה ששואלים אותי. אני נתבעת לתת עליה את הדעת, גם אם לא בא לי לדבר על זה. אני לקוחה פוטנציאלית בתעשייה הישראלית המפותחת ביותר, ששמה 'הורות'. מחזרים לפתחי אנשי העסקים והמכירות התובעניים ביותר: מהאישה בתור בסופּר ועד אנשים שעובדים איתי. כולם משדלים אותי. כל הזמן שואלים אותי".
לגבי ילדים.
"שים לב שאף פעם לא מדברים על ילד אחד, אלא 'ילדים'. כאילו לא מדובר בתהליך הכי מורכב, הכי עדין, הכי איטי ושברירי שיש, מהמחשבה על הריון ועד כל שן שצומחת לילד. מעבר לזה, במונחי הספרות העברית, העניין הזה קושר אותי בעוד אופן לשושלת של משוררות עריריות, משוגעות, דכאוניות או סתם תמהוניות. עד היום תלך לכנסים אקדמיים על משוררות מרכזיות, יבוא הפרופסור שיעלה על הבמה ויכריז: היא היתה מכשפה, ועכשיו אני אסביר לכם למה שיריה מכשפים אותי. עדיין רוב הדיבור על משוררות כמו לאה גולדברג ורחל מציג אותן כנשים עריריות".
זה עניין תרבותי כמעט קומי. למה אצלך בשירים הוא מקבל פנים קודרות כל כך?
"כי זה לפעמים עצוב. אני אסירת תודה על העובדה שיש לי חברים ובן זוג שאני יכולה לאהוב בצורה כזאת, ואני מודה לאלוהים שיש לי אהבה כמו שתמיד חלמתי, ועדיין, אני מוצאת את עצמי לפעמים מתפקעת מרוב אהבה שאין על מי להרעיף אותה. אם ילד היה משלים את התמונה? לא יודעת. אני גם לא קונה את המחשבה על החרב המתהפכת – כאילו אפשר להפוך להורה רק עד גיל מסוים. כשארצה ילד יהיה לי ילד. או לפחות, אוכל לפחות לפתוח את השאלה הזאת לדיון. אבל המציאות כרגע היא אין ילד, ואין לי הווה אחר".
בראל לא מבסוטית כשאני חוזר אל הפתגם הטריפולטאי שפותח את הספר ואומר בחצי חיוך שבניגוד לציפיות שהציטוט הזה יוצר, לאור הדיון הבולט לאחרונה על ספרות וזהות אתנית, השירים בספר לא מבליטים את הנקודה הזאת. "היית מחפש את היידיש בשיריה של משוררת שנולדה בפולין? זה יצר אצלך ציפייה לסיפור טריפוליטאי? לקוסקוס? אני לא מרגישה את 'כאב שתי המולדות' במילים של גולדברג בהקשר של שפה. אולי באופן אחר: אני היגרתי מהפריפריה לפה, לתל אביב. היה לי בית שנחרב, כמו שלאבא שלי היה בית שנחרב כשהוא עלה לישראל. אני יכולה להזדהות עם ההורים שלי במובן הזה. הם המציאו את עצמם מחדש כשהגיעו לישראל, וגם אני המצאתי את עצמי מחדש כשעברתי לתל אביב, בצורה משחררת".
המעבר בין אשקלון לתל אביב היה חד כל כך?
"הייתי מוקפת ספרים, והיתה לי משיכה לתחום, אבל זה לא היה יכול להתפתח אם הייתי ממשיכה לגור באשקלון. הפריפריה נוצרה לשמור את האנשים בתוכה. כל אדם שיצא ולא חזר אליה, עשה את זה במאבק עיקש. מתוך תודעה של מיעוט. לא הרגשתי שאני גרה בחור, אלא בעיר יפהפייה, אבל כדי ללמוד ספרות מהאנשים שקראתי את המאמרים שלהם, הייתי צריכה ללכת ללמוד בתל אביב. כדי להיות מוארת במאורות גדולים, צריך לדעת איפה השמש זורחת.
"מצד שני, לא באתי לתל אביב ללמוד מנהל עסקים, הספרות שייכת לשוליים. גם לא התמקמתי בלב העסקי הרוחש של המרכז. תמיד גרתי באזור האוניברסיטה, אולי כי מרכז העיר איים אלי, והיה נראה לי עמוס מדי. באתי משכונה ירוקה שקטה באשקלון ורציתי את הקיפודים מתחת לחלון. אני מאוד אוהבת את הירקון, את הפארק, וגיליתי את הים בשנים האחרונות".
פעמיים אולי נכנסתי לים בתל־אביב.
"מגיל 20, כשעברתי לעיר ועד לפני שנתיים הייתי בדיוק ככה. דבר משונה ביחס למי שגדל באשקלון. אבל תראה, אנשים מתפתחים בחיים. בתור ילדה, אמא שלי עמדה על כך שאני אלמד לשחות. ולא שארכב על אופניים, למשל, הרי ההורים תמיד פחדו שיקרה לי משהו. והנה, אני עושה בשיעורי השחייה שימוש. אפילו יש לי 'בגדי ים' – בלשון רבים! הזמן האידיאלי לשחות – בימי הקיץ, בשקיעה, בדיוק כשהחרדים עוזבים את החוף. תוך 20 דקות הליכה אני בחוף, יוצאת מעבר לשובר הגלים. מספיקות לי אפילו 40 דקות של שחייה כדי להיות מאושרת. אושר בל יתואר. אנשים שרואים אותי יוצאת מהמים – בטח רואים את העיניים נוצצות".
נוית בראל, מחדש, הוצאת עם עובד
הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם
מיטת סדום - יוני ליבנה 