גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה

גרסה מורחבת לרשימה שהתפרסמה במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.3.21

בשלב הזה, בסך הכל שבועיים אחרי שספרה של גליה עוז התפרסם, יכול להיות שכבר עברנו להתרגש, להזדעזע, לחרוץ משפט ביחס לסקנדל עסיסי אחר. ולכן זאת הזדמנות לחשוב על ספרה הקצר של עוז, 'דבר שמתחפש לאהבה', ביחס לשם שלה ולא של אביה. ביחס לסיפור שהיא מבקשת לספר, ולא ביחס לביוגרפיה, לספרות, לדמות הציבורית שאנחנו מזהים עם האב.

מבחינה סגנונית, מבחינת ז'אנר של כתיבה, 'דבר שמתחפש לאהבה' הוא ממואר (ספרות זיכרון) או מסה שמתארים יחסים עם אב מתעלל. ילדות. בגרות. החיים שלאחר מותו. הספר הזה לא מבקש להפיק יופי או עונג אסתטי ממה שהיה מכוער, מביך, קטנוני. להפך. המאבק כאן הוא לבטא באופן ישיר, אבל אינטליגנטי, רגש של עלבון והתקוממות. להפר את העיקרון של "אחרי מות – קדושים אמור".

אנחנו נתקלים ועוד ניתקל בסיפורים כאלה. גבר בעל השפעה – פוליטיקאי, אמן, ספורטאי – נפטרים. המנגנון התרבותי של הספדה והנצחה יוצא לדרך. אבל מישהי או מישהן מתעקשות לקלקל את החגיגה. ראינו משהו כזה לפני כשנה, במותו של קובי בריאנט בתאונת מטוס. בריאנט היה כדורסלן ואיש ציבור פופולרי ומוערך. אבל לפחות לרגע הוא היה גם נאשם באונס של בחורה בת 19. אשת תקשורת שביקשה להתייחס לנקודה הזאת עוררה גל של זעם. זה לא המקום, ולא הזמן. היתה לך ולכלי התקשורת אפשרות להיכנס לעסק הזה בכל הכוח כשהאיש היה בחיים. 

עוז מתייחסת לשאלה הזאת לקראת סיום הספר: "למה לא כתבתי עד עכשיו? כי לא היתה סיבה להפוך את כל זה לעניין פומבי. אבא שלי הרי לא תקף ילדות זרות ברחוב. לא היה צורך לתקוע סיכה בבלון. כי במשך הרבה שנים חשבתי שהאלימות שחוויתי היא לא עניין גדול. כי חשבתי שאני מסתדרת. כי אני נפגשת עם תלמידים בבתי ספר ובספריות ציבוריות, ופחדתי שהלכלוך ידבק בי, שיחשבו שגם אם אני דוברת אמת, עדיף להרחיק אותי מילדים. מי יודע, אולי אני דומה לו. כי ידעתי, גם כשלא יכולתי להוכיח, שהוא מדבר עליי רעות מאחורי הגב, ולא רציתי להיות כמוהו. שתקתי כי קשה לשבור טאבו שנמשך חיים שלמים. יום לאחר מותו התיישבה אצלי בסלון משלחת ממוקדת מטרה: כדי לא לצער את המשפחה, נאמר לי, מבקשים שתמשיכי לשתוק. על ראשם של האורחים בער הכובע. אין כלום ולא היה כלום, ובכל זאת פוחדים ממני".

החלק המעניין בעיניי בספר הוא לאו דווקא כתב האישום שפותח את הספר. לא התיאור של של ביטויי הזנחה, השפלה מילולית או פיזית – בעל פה או בכתב – שעוז משחזרת מילדותה ומנעוריה. אני יכול לדמיין קוראות וקוראים שיקראו ויגידו – על מה כל המהומה? על כמה השפלות, על כוח פיזי שיצא מכלל שליטה? על יחסים מנוכרים ומוחמצים? אלו שאלות חשובות. ואולי זאת בדיוק הנקודה. לא מתוארת כאן מפלצת, אלא חיים משפחתיים שיכולים להתרחש אצלנו בבית, אצל השכן. אפשר לומר שעוז מתארת דגם של חיי משפחה שלא היה נראה יוצא דופן לפני עשרות שנים, ודאי לא ביחס לחיים בקיבוץ. החשיבות של הספר היא התמודדות עם שאלות כאלה.

נדמה לי שהכאב המשמעותי ביותר שמתואר כאן – תוך התייחסות לכתיבה פסיכולוגית וליצירות ספרות שעסקו ביחסי דיכוי במשפחה – הוא רגש של ספק עצמי מתמשך. האם הסבל שלי לגיטימי? "עברו עשרות שנים לפני שהעזתי לדבר", כותבת עוז. "זה קרה כמעט במקרה. ישבתי עם אמא שלי ועם אדם קרוב נוסף. היינו מוקפים בטבע ורחוקים מהבית, ובהלך רוח רגוע. אמרתי שלא היה קל לגדול בבית שלנו. לא נכנסתי לפרטים. אמא שלי הכחישה מיד. היא אמרה: את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. לעמוס היתה ילדות קשה. לך היתה ילדות רגילה של קיבוץ".

אני לא מתייחס למהימנות הדברים, ומנסה שלא למנות את עצמי לשופט – שזאת הפוזיציה הראשונה שמייצר ספר שכתוב כמסירת עדות. אבל זאת סצנה או זיכרון חשובים, מפני שהם לוכדים את חוסר היכולת של בני המשפחה לדבר, להתמודד, לשתף פעולה. אין כאן אנשים רעים או יוצאי דופן. אבל ישנה היררכיה ברורה ומובהקת של כאב, לפי עוז, שמחייבת את כל המעורבים לעמוד על המשמר. יש כאן סיפור ראשי שלא יכול לתת מקום, אפילו צדדי או רגעי, לעוד סיפור, לעוד נקודת מבט.

למי מיועד הספר של גליה עוז? מה הוא יכול לתת לקהל רחב – ולא רק לחוקרי ספרות, להיסטוריונים, למי שיקראו את הספר הזה כחלק מתוך אפוס משפחתי, סאגה טראומטית, שכמו טרגדיה יוונית נודדת אחורה וקדימה בשרשרת הדורות? הספר הזה מיועד קודם כל למי שחוו את הרגש שעוז מתארת. סופרת ילדים יוצאת מהארון ומתארת את עצמה כילדה לא אהובה, לא שייכת, מסומנת כמי שמביישת את המשפחה. נורית זרחי, דליה רביקוביץ כבר עשו זאת. ובוודאי גם כותבות וכותבים אחרים. אבל הפרספקטיבה של עוז – התובנות שלה כסופרת ילדים, הביוגרפיה שלה כבתו של איש ציבור – בכל זאת ייחודית. היא כותבת לקוראים מבוגרים, שעדיין סוחבים את הילדות זאת, ונמצאים במבוכה מתמדת. האם מותר להרגיש רגשות כאלה? האם זאת כפיות טובה, ילדותיות? האם זאת צורה של בגידה ופגיעה בדור הורים שגדל אחרת, שעשה כמיטב יכולתו בתנאים שהיו לו?

גם אלה שאלות חשובות. אבל הספר של עוז מבקש לומר – לעצמו, למי שיהיו מוכנים להזדהות איתו – בואו נבדוק קודם את המעגל הפרטי של חוסר הנחת, של הכאב. בואו נתייחס בכבוד לסיפור הזה, לנקודת המבט הזאת, ואחר כך נחשוב על התמונה הרחבה, החברתית, הדורית. בואו נמצא דרך לדבר על מצוקה כזאת, לפני שהיא הופכת למאבק אימים בין הכבשה השחורה לשבט המשפחתי. אולי הסיפור הזה היה נמנע או נחלש אם לעוז הייתה אופציה לבטא תסכול, עלבון, פחד – בלי שדיבור כזה ייחשב לפגיעה בלתי נסלחת בשם האב. בקיבוץ, במשפחה, ועכשיו – במעגל הציבורי הרחב. אם היה עומד לרשותנו אוצר מילים מתאים לדבר על היבטים מכאיבים ומביכים ביחסי ילדים והורים, נשים וגברים.

בעיניי, החלק החשוב בספר נוגע דווקא ביחסים של עוז ושל אביה בשנים האחרונות. אחרי הנתק הכמעט מוחלט ביניהם. האב, לפי עוז, לא היה מוכן להניח לסיפור. לקבל את המחשבה שמפקפקים במוסריות שלו, באבהות שלו. החלק הזה חשוב מפני שהוא מסביר איך מתגלגלים סיפורים כאלה ברמה החברתית והמשפחתית. איך נוצרת, לאט לאט, אווירה של ניכור ועוינות כלפי הכבשה השחורה. כלפי מי שמפגינה כעס, ואפילו באופן סביל, כבר לא מיישרת קו. אז מתחילה הדרמה האמיתית. "הנפגע משקר", כותבת עוז ומדובבת אותנו, הצופות והצופים, השופטות והשופטים, קרובי משפחה וטוקבקיסטים כאחד. "הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים, הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה. […] הוא מתעקש להציף פרטים שאף אחד לא רוצה לשמוע ומאתגר את החלוקה הבטוחה של העולם לטובים ולרעים. הוא תובע להוקיע חבר מכובד בקהילה, ובמקרים מסוימים גם לפעול נגדו. הנפגע רוצה שיזדהו עם הכאב שלו. יותר מזה, הוא מבקש שיזכרו ולא ישכיחו את העבר. קל יותר להשתיק אותו מאשר לכעוס על התוקף".

עוז מתארת הודעות טקסט אנונימיות ממישהו שמציע לה הצעה ידידותית-מאיימת: להפסיק לכעוס ולהתחיל לסלוח. היא מזכירה את הסיפורים שהיא מתחילה לשמוע עליה – הסבל שהיא גורמת וגרמה, בעיות נפש, התמכרות. נדמה לי שהיא מתארת את הגרסה המהוגנת לכאורה, הבורגנית, התרבותית של מה שעוברת כל אישה או נערה מרגע שמסיפור על פגיעה מקבל ביטוי פומבי. ככה דה-לגיטימציה עובדת. במקרה הזה, הכוח של האב לספר סיפור, המוניטין שלו, מעמדו הם בעלי משמעות. והם גם אלו שמעוררים דיון ציבורי ומוסרי עכשיו, ביחס לספר שרובנו לא קראנו.

'דבר שמתחפש לאהבה' הוא ספר חשוב בשתי צורות. הוא פונה למי שחשים סבל ומכבד את הסבל שלהם. הוא מציע לאנשים ולנשים לסמוך על התחושות שלהם. איך מזהים יחסי דיכוי או התעללות? "יודעים שזה זה אם כל קווי התקשורת נגועים, וארס מפעפע בהם באופן קבוע. אם לכל שיחה, גם העניינית ביותר, ולא חשוב על מה מדברים, יש פוטנציאל מאיים בגלל מה שנאמר בין השורות, ואם כל המסרים מגויסים באופן שיטתי כדי להשפיל צד אחד ולערער את הביטחון שלו בעצמו".

הספר הזה חשוב מפני שהוא ביטוי יוצא דופן בתרבות הישראלית, במיינסטרים הישראלי, לאמירת "לא". הוא מביע התנגדות להפעלה של כוח. כל כוח. בלי לנסות מיד להצדיק אותו, להזדהות איתו, להתחשב בתמונה המורכבת. הוא מזמין כל מי שיש לה ולו אפשרות, לכתוב, לצלם, להקליט – לשתף אחרים בסיפור שאנחנו פוחדים לשמוע, אבל כולנו מכירות ומכירים.

גליה עוז, דבר שמתחפש לאהבה, כנרת-זמורה-דביר

ומה אתן חשבתן על הספר? מוזמנות ומוזמנים לשתף בתגובות

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא ivan_el_terrible_y_su_hijo_por_ilia_repin-1.jpg
"איוואן האיום ובנו", ציור שמן של איליה רפין, 1885

פרידה מיהודית הנדל: הליקון, גיליון 106

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.11.2014

חרחור בתוך חנות תכשיטים קטנה ומכובדת. ככה נשמע המונולוג שבו מתאר בנה של יהודית הנדל את אמו הסופרת בגיליון האחרון של כתב העת 'הליקון', שהקדיש את חלקו הראשון לפרידה מהנדל, שנפטרה לפני חצי שנה. זאת מחווה קטנה, ראשונית ומעניינת, בתהליך שכנראה יילך ויתפתח בהתבוננות בהנדל ובספרות שלה אחרי מותה. ויש לה חשיבות ויש בה עוקץ גם בהקשר רחב יותר.

הדברים שמספר שוקי מאירוביץ', בנם של הנדל ושל בעלה הצייר צבי מאירוביץ', זורעים איזה זרע סרבן ועצבני. ההתחשבנות שלו עם דמותה של אמו, בשנים לפני מותה, עומדת בסתירה לשאר המלל הרך והמכבד שמוקדש להנדל באותו גיליון. והיא אולי מלמדת משהו על האופן שבו הקהילה הספרותית יוצרת גיבורים משלה ומנכסת אותם לפנתיאון קצת מאובק וקצת מתבדל.

מאירוביץ', ודרור בורשטיין שערך את הדברים משיחה חיה איתו, עושים כאן דבר יפה ולא צפוי. על פני 17 עמודים, הבן כופר ישירות באופן שבו הנדל הצטיירה וציירה את עצמה מאז שפורסם ב־1984 'הכוח האחר', ממואר או ספר זכרונות שהקדישה לבעלה כעשור אחרי מותו. הוא משחזר את יחסיו עם אמו בגיל ההתבגרות שלו, סביב מות אביו ואחריו. העמדה הכועסת והמבולבלת של נער צעיר, שמתייתם מאב בגיל 12, משתלבת כאן בהתקפה עכשווית מלומדת: ניסיון לשחרר את היצירה של אביו מחיבוק הדוב של הקהילה הספרותית; להחיות את זכרו כאמן חשוב ומקורי, לפני שהפך לחלק מהמיתולוגיה של הנדל.

המונולוג הזה מנוגד בכמה דרכים לציפיות מ"בנה של הסופרת" – לאשר את הדימוי הציבורי בעזרת אנקדוטות פרטיות, מופתיות. הוא מנוסח בשפה ישירה, כאילו אנטי ספרותית, כמעט בוטה ("לא סבלתי את הללכת־לתערוכות"). כמעט מפורר את ההילה המיסטית, הרוחנית, שנקשרה להנדל. הוא מציג את היחס הרגשי המסובך שלה לציורים שיצר בעלה, אבל מתייחס אליהם גם בהקשר חומרי, כלכלי, חברתי, פרקטי (מאירוביץ' משער למשל שהנדל דחפה את בעלה לייצר עבודות בקצב, כדי לפרנס את המשפחה, ומזכיר את העיסוק המסחרי בציוריו אחרי מותו). אלה משתלבים באנקדוטות שמדגימות את הצד הכוחני של הנדל בתחום המשפחה, ובעיקר את האופן שבו הכניסה את ציוריו של הבעל לדיון ספרותי, מעקר, שלא מאפשר להתבונן בהם באופן "נקי".

1
מתוך 'רעב'
 

בתוך מסגרת שמוקדשת כביכול להנדל, דברי הבן מתמקדים דווקא באב, מאפיינים את הסגנון והחשיבות שלו כאמן – ומתייחסים לספרות של הנדל כמעט על גבול הרכילות מאחורי הקלעים, בהקשר חברתי, חיצוני. ובכל זאת, גם המונולוג הזה מנציח את הכוח של הנדל כסופרת. כפי שהוא מאיר גם את השחקנית הדרמטית, האותנטית, שהייתה (כשרופא מבשר לה שבנה עומד למות ממחלה, היא צועדת מבית החולים לתוך הים, בבגדיה). לא רק בזכות המאמץ הגדול לנסות לבעוט בכוח הזה. עצם השימוש במונולוג מזכיר את הכתיבה שלה – את האופן שבה הפכה שיחות אמיתיות עם אנשים, את הדיבור התיעודי, לחומר ספרותי, פיוטי, רב משמעי.

בפתח הגיליון, בורשטיין מבקש להציג את הנדל כמשוררת בפרוזה, את היצירה שלה כ"מקרה ביניים שבין השירה והפרוזה". מורגש כאן ניסיון עקרוני לדבר על ספרות שחורגת מהבחנות שגורות, מדיבור מקצועי, קטגוריאלי. אבל החומרים שמצטרפים למונולוג של הבן מוכיחים את הדחף להפוך אנשים ממשיים לדמויות, לטיפוסים. זיכרון קצר של העורכת והסופרת נגה אלבלך, למשל, מציג בטון שקט מאוד את הנדל כדמות מופת, כסופרת־אמת, בעזרת תיאור שלה בכיסא גלגלים, עם העוזרת הפיליפינית שלה, חולפת מחוץ לגדרות של יריד שבוע הספר, אדישה להתרחשות המסחרית.

תחושה דומה מעוררים בגיליון גם צילומים של הקדשות אישיות מתוך ספרים, שארבעה משוררים ידועים הקדישו להנדל. מעבר להוכחה המצולמת שמציגה את הנדל כסופרת של משוררים (אלתרמן, בת־מרים, הורביץ, ישורון), דבריו של מאירוביץ' עוזרים לחדד את הדחף שההנצחה הזאת משקפת: לדמיין אריסטוקרטיה ספרותית, דיאלוג פנימי של בוהמה ישראלית נכחדת. לחשוב גם על ההקשר הקרייריסטי והחברתי מאחורי התוכן הפיוטי של ההקדשות, לחשוד בנוסח הסכמטי של גילוי לב שאפשר לראות בחלקן. ובעיקר, הוא מעלה שאלות לגבי הדחף של קוראים ושל אנשי ספרות לגעת באיזו שירה גדולה, להפוך אותה למשהו חורג מהחיים – שמוביל גם לתפיסת משוררים כסלבז, ולהצצה לחפצי קדושה פרטיים שלהם. במילים אחרות, הדברים של שוקי מאירוביץ' מציעים אולי להשתמש באלימות הסמויה של הנדל כשהיא ניצבה מול דיוקנו של בעלה – כדי לנסות הפעם להבין את דמותה שלה. התמודדות חיה עם "דמותו" של אמן, שמתחילה גם בכעס, במרירות, בהשחתה.

הליקון, גיליון 106, פרידה מיהודית הנדל, ערך דרור בורשטיין

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם