חיים באר, אל מקום שהרוח הולך

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 3.9.2010

גם כשחיים באר מרחיק להררי טיבט, למחוזות של רומן רומנטי ולמגרש הפוטנציאלי של ספרי קאלט לתרמילאים – ההיסטוריה, הספרות ואפילו הגורל היהודיים הם אצלו הכוכבים הראשיים. ובכל זאת, 'אל מקום שהרוח הולך' הוא ככל הנראה הקליל והכיפי מבין הספרים שיצאו תחת ידיו של באר. לא רק שהוא משתמש בארון הספרים היהודי מבלי להיגרר לטרחנות או יִפיוף־נפש, החומרים האלה משרתים אותו כדי להעמיד דיון ספרותי בנושא ההנאה עצמה.

אחרי שורת רומנים שבהם שרטט באר את מקורותיו כבן לציונות הדתית הירושלמית, 'אל מקום שהרוח הולך' מתרכז בעולם החסידות המודרנית. גיבור הספר הוא אדמו"ר של חסידות מומצאת, נצר לגדולי חסידות פולין, שהודח מכהונת האדמו"ר שהיה אמור לרשת באמריקה והצליח לייסד חצר חדשה בבני־ברק, לבסס את מעמדו כגרסה האשכנזית של עושי נפלאות כמו 'הרנטגן', ולרכז סביבו רשת של פוליטיקאים ותורמים. סדרת חלומות חידתיים – בהם נגלה אליו אחד מאבותיו ומצווה עליו לגאול את נשמתו שהתגלגלה גלגול מופלא בקצה העולם – מערערת את שלוותו וגורמת לו לבחון מחדש את חייו. מכאן מתחלק הספר לשלושה חלקים מרכזיים: ניסיון רוחני לפענח את החלומות, מסע לטיבט בעקבותיהם ותוצאות הטיול.

המוטו של הספר מצטט מתוך 'מסעות בנימין השלישי', סיפורו הסאטירי של מנדלי מוכר ספרים על אחד מעלובי העיירה שיוצא למסע שלומיאלי בעקבות ספרי ההרפתקה שקרא. כמו גיבורו של מנדלי ונושא כליו, גם גיבור הרומן הזה יוצא עם מקורבו העשיר למרחק כדי לפגוש גיבורי אגדות מופלאות, אבל לסיפורי החסידים יש נוכחות מהותית יותר בספר, ובראשם סיפורי מסע מיסטיים, שאולי הידוע בהם הוא זה של רבי נחמן לארץ ישראל.

בתקופה שבה המתח בין חרדים לחילונים מגיע למדרגה חדשה, באר מחיה את היחסים המורכבים בין הספרות העברית המודרנית והחסידות. ראשוני הסופרים המשכילים יצרו במאה ה־19 סאטירות על הווי החסידות, כשהם מחקים חיקוי ארסי את סיפורי הצדיקים ולשונם. הלעג התחלף לאורך הדורות ביחס של קירבה והוקרה אצל יוצרים כמו עגנון, בובר או פנחס שדה, שעיבדו מעשיות צדיקים והתייחסו אליהן כאל מקורות השראה. אצל באר, היחס הכפול הזה מגיע לאיזון מעניין וממותן. בתחילת הספר הקוראים נחשפים לתככים הפנימיים בחצר החסידית ולחיים הנובורישיים שמנהל הגיבור (הוא בוחן את שעון הקרטייה המפואר שלו ונזכר במעשה הידוע על שעוניו של הבעל שם טוב שקפאו סמוך למותו). דמות של תלמיד מקורב ומסור נוצקת כאן לדמותו של מיליונר גס רוח שסוחר ביהלומי דמים. אבל באר לא מבקש לחשוף את חצר החסידות במערומיה, אלא מנצל את הרקע העסקני הזה כדי לתאר את המסע שעובר הגיבור בחזרה למקורותיו הרוחניים.

בתחילת הספר מורגש מאוד הפער בין הסיגוף וחירוף הנפש שאפיין את המסעות המיסטיים של ראשוני החסידות לבין המסע המאובזר, הממומן והתיירותי כמעט של גיבור הספר ופמלייתו בטיבט. עיקר השעשוע הראשוני של הקורא נובע מהמפגש בין שתי התרבויות – שעליו נבנית גם דמותו של באר כמעין סופר חילוני־דתי – ובין המושגים המסורתיים והעכשוויים. באר נהנה במופגן להשתמש בהקבלה שעורכים החסידים בין בית המקדש לאגפי לשכתו של הרבי, ואז להציב צלם קטן בהיכל בדמות הליכון חשמלי; הוא נהנה לקשר את הראייה הפלאית שמיוחסת לרב למושגים של אינטליגנציה רגשית. ככל שמתקדם הסיפור, מתחדדת התחושה שהגיבור עצמו מתמודד עם הפער בין היומרות המהפכניות של התנועה החסידית בראשית דרכה לבין הגלגול השמרני, הקפיטליסטי והמדכא שלה בעיני הקורא החילוני בימינו.

נקודות החולשה של הספר מתגלות בנקודות שאמורות לייצג שיאי רגש ודרמה, אבל משהו במתינות של באר לא מצליח לתאר בצורה מורכבת ומשכנעת. דווקא אז ניכר שהמבט שלו מתרחק ונעשה תבניתי וחסר נשימה. עיקר ההנאה מהספר נובע מכך שהמסע הרוחני הזה מתואר בגובה העיניים, בלי להאדיר את הגיבור אלא להפך, להציג את כל תשוקותיו הקטנות והקטנוניות כשהוא יוצא מעורו, וכמו מלכים אגדיים מתחפש לאיש פשוט ולומד להכיר את עצמו. על רקע פריחת הצדיקים, אנשי שלומם של ראשי המשק שהעיתונות הישראלית מסקרת במרץ, באר עושה כאן צעד יפה ומתאר את המיסטיקן כאדם בשר ודם. הוא לא מתבייש לשתול בסיפור מעשים מופלאים, אבל רומז למקורות ביוגרפיים שעומדים מאחורי חלומותיו המופלאים של הגיבור על טיבט. הוא מציג את השאיפה לקדושה, אבל לא מבטל את עצמו כסופר, איש האסתטיקה, מול כוחו של הקדוש.

בשלוש נקודות בספר מערב באר דמות צדדית של סופר וחוקר בן דמותו. על פני השטח זה אמנם הפחות אוטוביוגרפי מבין ספריו, אבל קל להשוות בין הצדיק הקהה לסופר שמבקש לחדש את מקורות ההשראה. באר אמנם מצטרף לקו הקלאסי של ספרות עברית, ששולחת גיבורים יהודים לגלות את גופם ואת יצריותם בדרך לגאולה, אבל הנוסח הקל והסיפוריות שמאפיינים את הספר מבטאים אידיאל חסידי של חתירה לשמחה ולהנאה פשוטה מהחיים וממעשה הסיפור ואפילו מהגופניות של הסיפור. את האידיאל הזה 'אל מקום שהרוח הולך' מצליח להגשים.

חיים באר, אל מקום שהרוח הולך, הוצאת עם עובד

מיכל זמיר, מתקנים ואטרקציות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.9.2008

מהי אותה צחנה שמלווה את הקריאה ב'מתקנים ואטרקציות‭?'‬ לכאורה, ספרה השלישי של מיכל זמיר מספק תשובה ברורה: זוהי רוח הרפאים שרודפת את נווה חנית, שכונה אליטיסטית דמוית צהלה. זהו ריחו של מאגר הקומפוסט שנקבר בגינה של זוג קשישים חובבי גינון, שפותו לעזוב את ביתם במחיר מציאה. זהו הריקבון שפושה בדנמרק הגוש־דנית – שכונת אנשי ביטחון לשעבר שהולכת ונכבשת לאורך הספר בידי האמורי והחיתי בני זמננו, אנשי האלפיון העליון וגדודי הארבע על ארבע.

בתנועה שמזכירה את הציפייה לדיווחים על קורבנו הבא של רוצח סדרתי, הרומן הסאטירי הקצר הזה הופך את קוראיו לחלק מקלחת הניחושים של תושבי השכונה: איזו פיסת נדל"ן תיפול הפעם ברשתם של נשות הבוטוקס ובעלי ההון; מי מהקשישים יוותר על אדמתו ומי ייקבר ביחידת דיור תת קרקעית. ובתוך מסגרת העלילה הזאת מתגבש רומן בין נציגי המחנות – מתווך נדל"ן דורסני שזכרון המכולת של הוריו העיראקים מתדלק את תשוקתו לכבוש את טרויה המקומית, כמו גם את היללי היפה, בתה של אחת מוותיקות השכונה.

השימוש של הספר בדשן, בחומר מתפרק שמטרתו להזין שכבה חדשה של חיים, הוא משל קולע לעליית האוליגרכים והפוליטיקאים חובבי הנדל"ן המלבלבים היום בישראל ולשקיעת האצולה הצברית הוותיקה. ספרה של זמיר, ילידת צהלה ובתו של ראש המוסד לשעבר, ניצב בעצמו בין שני המחנות ונע בין רתיעה ברורה מהתרבות הנובורישית לבין יחס לעגני לא פחות כלפי מועצת הזקנים המקומית, סנהדרין דה לה שמאטע שמתכוננת למאבק בפולשים – אלה שחושקים באדמה המקומית כמצע לגידולים בצורת טירה טוסקנית או וילה בסגנון האיים.

אחד הטריקים המוצלחים בספר הוא עיצוב התנגשות הדורות כפרודיה של מלחמת היהודים במתייוונים, באמצעות ציטוטים ופרפראזות מארון הספרים היהודי מול דימויים של אימפריה אלילית מתפוררת, שבעה ואלימה. נשות השכונה החדשות, למשל, עורכות ספק ארוחה ספק אורגיה שבה משרתים אותן מלצרים חשופי חזה – דוגמה לאופן שבו מציעה זמיר לקורא נחמת עניים בדמות גינוי העשירים תוך הצצה לסלונם.

אבל הסאטירה של זמיר מטשטשת את ההבדלים בין הדורות. בין הציונים הוותיקים לבריגדת האריסונים והגאידמקים. כולם חוטפים כמעט במידה שווה. אפילו האמפתיה כלפי מאבקם חסר הסיכוי של ותיקי השכונה – שרגילים לצפות בפרחי הגינה שלהם נרמסים תחת רגלי הנכדים במשחק – מיטשטשת במסגרת הסיטואציה הקומית הבסיסית ביותר בספרות: תחרות בין זקנים וצעירים. בסופו של דבר עולה מהספר תחושה שהאליטה החדשה – לא אשכנזית, אינדיווידואליסטית, חסרת אחריות ציבורית – רק משכללת את דרכו הכוחנית של דור האבות, מינוס האמונה הבוערת באידיאלים וערכים לאומיים.

זמיר כתבה ספר ערמומי, תכליתי וחובב מסיבות כמו מושאי הביקורת שלו – תגובה בזמן אמת לנגיסה המתמשכת של מפלצות היוקרה הארכיטקטוניות בשטח הציבורי בישראל. אבל הצד השני של הרעננות והחן האלה הוא נטייה כמעט טינאייג'רית להציג בני אדם כקריקטורות, להיצמד לתודעתם רק כדי לחשוף את הבנאלי ביותר ולהשאיר אותו בגדר הבנאלי ביותר; כך שגם הדמויות המרכזיות ברומן מתגלות כגלמים שבתוכם מונח קלף עם שלוש מילים: כסף, סקס וכוח.

נראה שזמיר, המספרת, נהנית להדגיש את עליונותה הקומית והאינטלקטואלית על הדמויות בספר (שבניגוד אליה ממעטות להפגין חוש הומור‭.(‬ במובן מסוים היחס שלה אל גיבוריה כמכניזמים בעלי הוראות הפעלה בודדות מאמץ את האופן האינסטרומנטלי שבו מסתכלים המתעשרים החדשים על פועלי כל העולם. כך לדוגמה נחשפים כבדרך אגב הפנטזיות של מזכירה על חבילות השי שמחלק הבוס שלה או חישובי הניכוי והריבית שעורכת היללי בשעת זיון סוער – דוגמאות משעשעות בנפרד, אבל מעוררות ריחוק במצטבר, שאיכשהו מותירות את הקורא עם תחושת ריקנות (ואולי גם עלבון).

דווקא הצחנה השכונתית מגלה עד סוף הספר פנים מעניינות. לפתע מובן: האם זאת לא צאצאית הסירחון הקלאסי בתיאורי העיירה היהודית הישנה, אותו סמל לדלות וניוון שסופרים כמנדלי מוכר ספרים ביקשו לקעקע לטובת חיים יהודיים חדשים ויצריים שאינם מדוכאים בידי המסורת? במובן הזה, זמיר הצליחה לצייר את ההיפוך המדויק ל'ספר הקבצנים' של מנדלי – עיירה שכל כולה גבירים, ובה משתוללים בעליזות יצר חיים ותאווה לבעלות, ששום קירות של תרבות או מוסר לא עומדים בדרכם. ספר החמסנים הישראלי, שבסופו מגלה הקורא שגם הוא זה עתה נחמס.

מיכל זמיר, מתקנים ואטרקציות, הוצאת חרגול, עם עובד