ראיון עם נילי מירסקי, מתרגמת גיבור דורנו מאת לרמונטוב

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.8.2013

ההומואים מאיימים להשאיר את נילי מירסקי בודדה במערכה. "אני הרי התחברתי עם גברים הומואים עוד לפני שידעתי שהומואים קיימים בעולם. למה? קסמה לי העובדה שהם לא מחפשים את תחושת המישפוחֶה כדי לתת משמעות לחיים. הרי בשביל מה אתה הומו", היא צוחקת, "אם לא כדי לאהוב את היופי ולהימנע מלהוליד ילדים? אבל נראה שכולם בסוף נכנעים לצורך להקים משפחה, ועכשיו גם רעיי הטובים וההומואים".

מירסקי, כנראה המתרגמת הידועה והמוערכת בישראל, לא נכנעת. בסופו של כל פיתול בשיחה איתה מסתתרת הערצה ליופי: לסונטת ה'סערה' של בטהובן שהיא התחילה לנגן בפסנתר, לחיכוך של חיים ואמנות ברומנים של תומס מאן, לאופרות של ורדי שמלוות אותה מילדות. "אחד הרומנטיקנים הראשונים בגרמניה טען שמי שטעם את הפרי המתוק והמשכר של האמנות, לא יוכל לחזור לעולם לאפרוריות החיים. במובן מסוים, זאת תחושת החיים הכי בסיסית שלי. לחיים אין הרי שום ערך. איזה ערך יש לדבר הולך ומתכלה? למה אנשים מולידים ילדים אם לא כדי להתמודד עם החיים כהליכה בכיוון אחד, בצל המוות. אני בשום פנים ואופן לא רציתי ילדים. אבל בכלל, אני לא מבינה איך מתמודדים עם היומיום בלי ההיסחפות הזאת אחרי יופי או אמנות שנוצרו בידי אדם. זה אוויר שבלעדיו הריאות מצטמקות".

הספרות לא נתנה לך כלים להבין את העולם?
"הספרות הוכיחה לי שאני לא מבינה בני אדם".

11111111111111111
מתוך 'הסערה'

פגישה עם מירסקי, בת 69, היא פגישה עם אדם שהצליח לפחות במובן מסוים להתעלם ממגבלות החיים והמוות, ולהפוך את גדולי הסופרים האירופאים לחברים קרובים. בזמן העבודה על תרגום, היא מספרת, היא מתחילה לפעמים לדבר כמו גיבורי הרומנים. בשיחה היא מזכירה סופרים באינטימיות של שכנים באותו ועד בית ("שתי חולשות אני חולקת עם מרסל פרוסט: ההתרפקות האינסופית על העבר, והנטייה להשאיר טיפים נורא גדולים").

היא אמנם לא חושבת שאוסף היצירות שבחרה לתרגם לאורך עשרות שנים מספר גם סיפור אישי עליה. ובכל זאת, קשה שלא למתוח קווי דמיון בין הספקנות המשועשעת של מירסקי לניכור הקיומי שעולה מ'גיבור דורנו' שסיימה לתרגם לאחרונה. הרומן מאת מיכאיל לרמונטוב, משורר־וסופרסטאר רוסי בן המאה ה־19, מצייר את דיוקנו של אציל צעיר שהתנתק כאילו לחלוטין ממוסכמות הזמן. מירסקי מתייחסת לדמותו כאבטיפוס ביחס לגיבורים ספרותיים מאוחרים יותר, בני המאה ה־20. אם רוצים, אפשר למצוא בנטייה שלו לניתוח עצמי, לווידוי וחשיפה, מין רמז מקדים לסגנון ששכיח היום בתוכניות ריאליטי. השעמום וחוסר המשמעות בחייו הממשיים של הגיבור כמו מובילים אותו לשחק תפקיד קלישאי, תפור מראש. להפוך ל'גיבור ספרותי'.

"קראתי את הרומן הזה המון פעמים", היא אומרת, "עוד לפני הסגנון שלו – איזה ליטוש יש בו, איזו קלילות, איזו אלגנטיות – שמתי לב שבכל קריאה אתה רואה את הגיבור בצורה אחרת. פעם הוא מין דנדי כזה, ופעם נבל שמשחק ברגשות של בני אדם. היום הוא נראה לי כמו דמות בסגנון האקזיסטנציאליזם של סארטר ו'הזר' של קאמי: אדם שנמצא מעבר לטוב ולרע, שמפיץ תחושה כזאת של ניהיליזם וייאוש, שאין מודרני ממנה. קליידוסקופ של דמות אחת. אגב, עוד לא ראיתי קליידוסקופ כזה מופלא ופרימיטיבי כמו שהיה לי כשהייתי קטנה. אולי בגלל שהוא היה עם זכוכית יותר גסה ועבה מאיך שמייצרים אותם היום".

איך העיסוק בתרגום של ספרים מזמן וממקום אחרים השפיע על המגע שלך עם הזמן והמקום שלנו?
"אני חיה בניכור גמור לעולם שבו אני חיה, ולחיים בישראל בפרט. אין לי סבלנות אפילו לקטר על פוליטיקה, ועל החגיגה של רשעות וטיפשות. על ההספדים של שיחות השלום עוד לפני שהן יוצאות לדרך, ועל ההכרזות על בנייה בשטחים בדיוק ברגע שחידוש המשא ומתן עולה לדיון. החיים בארץ נהפכו בשבילי לסיוט. אסקפיזם זה אני. אבל הקשר שלו לעיסוק שלי בתרגום יצירות מהמאה ה־19 הוא סיפור של ביצה ותרנגולת, שהתחיל בגיל צעיר מאוד. אבא שלי מאוד אהב אופרות, למשל, ולי אסור היה בכלל לגעת בפטיפון כילדה. אבל כל שבת הייתי מבקשת ממנו שישמיע לי אופרה. הייתי יושבת, מקשיבה ושוכחת את כל העולם.

"העיסוק שלי בספרות הוא סוג של ברירת מחדל. אחרי הכל, מה אני כבר יודעת לעשות? ממה עוד יכולתי להתפרנס? כשהייתי נשואה, הצטרפתי לבעלי בפריז כדי למצוא נושא לדוקטורט בתולדות האמנות. זאת הייתה מטרת הנסיעה באופן רשמי. אבל מה שעשיתי בפועל היה לנגן בפסנתר ולקרוא ספרים".

את רומזת שאת אדם עצלן?
"אין רמזים, אני נורא עצלנית. זה נפסק רק כשמדובר במשהו שנורא סוחף אותי. אבל מעט מאוד דברים סוחפים אותי באמת. המזל שלי הוא שתרגום ספרות נכלל בהם. אבל כמו שקיבלתי יום אחד טלפון עם הצעה לעבוד כעורכת, גם העיסוק בתרגום היה מקרי. הייתי מקבוצת המייסדים של כתב העת 'סימן קריאה' שמנחם פרי ערך. מנחם דיבר על ליבי והתחלתי לתרגם. התרגום הציל אותי אולי מחיים של הומלסית. מנעוריי הייתי אומרת, 'אני אגמור את חיי מתחת לגשר'. במובן זה, אני האדם הכי ממוזל שאני מכירה".

 33333

מירסקי מספרת שלמדה לקרוא בגיל ארבע, לבד, "למגינת ליבם של הוריי, שחשבו שזה מוקדם מדי וזה מזיק". בשנתיים האחרונות, עם היציאה לגמלאות, היא חופשייה לקרוא ספרים כאוות נפשה ולהתמסר אך ורק לתרגום – אחרי שנים ארוכות של עבודה כעורכת מרכזית בהוצאת עם עובד. 'גיבור דורנו' הוא שיתוף פעולה ראשון שלה כמתרגמת עם הוצאת אחוזת בית.

את היחס לעריכה כעול היא לא מנסה להסתיר: "עם כל הכבוד, אחרי שתרגמתי יצירות כל כך כבירות, ועבדתי על פניני הספרות הגדולות שיש, אין לי חשק להתעסק עם הטקסט של סופר פלוני או סופרת פלמונית. אבל בנאדם צריך להתפרנס, וזה מה שעשיתי. כל כותב שעבד איתי קיבל טיפול מעולה. אני גם לא אוהבת לרחוץ כלים, אבל אני רוחצת, אז אני כבר רוחצת אותם היטב.

"הדבר הכי נורא הוא עריכת תרגומים. מאוס ומשעמם. תרגום, לעומת זאת, זה תענוג עילאי. יש בזה משהו מעורר. כמו אנדורפינים שמשתחררים בזמן התעמלות, משהו משתחרר במוח בזמן התרגום".

מתרגמים צעירים יכולים להגיע היום לרמת האמנות והמקצועיות של מתרגמים בני דורך?
"היום אין שום סיכוי להתפרנס רק מתרגום. השאלה הגדולה של חוק הסופרים היא אם הוא באמת ישקם את היכולת של ההוצאה לשלם לכל בעלי המקצוע שמעורבים בתחום. אבל תמיד היו רק מתי מעט שהצליחו. אפשר להגיע להתמקצעות בתנאי שעובדים גם בדברים אחרים בשדה הספרות, כמו שאני או אילנה המרמן עשינו. אבל בניגוד לאילנה, לי לא היה ראש מו"לי בכלל. הצלחתי בכל זאת לזהות קצת להיטים. התלהבתי למשל ממייקל שייבון לפני שהוא קנה אצלנו מקום של כבוד. עם מנחם פרי גיליתי את גרוסמן – אני זוכרת שקראתי סיפור קטן שלו ואמרתי, 'זה סופר'".

את עוד מתלהבת מספרים מחוץ לגטו המאה ה־19?
"אני נורא נהנית לקרוא ביוגרפיות של סופרים, אבל גם סתם ספרי עיון מלהיבים אותי. 'קיצור תולדות האנושות' – עליו נאמר 'מגניב'. מאיר שלו הוא מהסופרים האהובים עליי. רק יצא 'שתיים דובים', הגחתי מהגטו והתנפלתי עליו. בכלל, בינתיים הביקורות פספסו אותו בגדול. גם אתה. כמה סופרים כמוהו יש לנו בכלל?".

11111111111111111

קל להחליק את מירסקי לצנצנת: טיפוס מסתגר ומיושן. היא עצמה משתפת פעולה עם הבִקבוק. אין לה טלפון נייד או חשבון פייסבוק ("אני טכנופובית"). היא מופתעת לגלות שיש ערך בוויקיפדיה על שמה ("טוב, אני אסתכל"). אבל בין הצהרות כמו "שירים של שוברט הם מבחינתי דבר שקורה עכשיו", מירסקי, כלת פרס ישראל לתרגום, רומזת לקווי אופי קלים וסוערים יותר. היא אוהבת לשתות, מעבירה ערבים שמחים בבר תל־אביבי אופנתי, מצטטת את הרצפטים הרוסיים שתירגמה ב'מוסקבה פטושקי': "איך לשתות כשאין לך מה לשתות: אתה לוקח קצת או דה קולון וקצת משחת נעליים. תאמין לי שראיתי את זה מאוד מקרוב, למרות שאני מפונקת ביחס לשתייה".

היא חיה לבדה במרכז תל־אביב. את בעלה לשעבר, סמיון מירסקי, הכירה לפני 50 שנה. "היינו נשואים 15 שנה", היא אומרת. "אין דבר פחות רומנטי מנישואים. אבל אנחנו מדברים בטלפון כמעט כל יום. כשהוא ביקר בארץ לא מזמן ויצאנו לטיול בצפון, אנשים התפלאו איך יש לנו עדיין על מה לדבר בכזה מרץ". בתור פסנתרנית חובבת, קרובה לליבה דמותו הספרותית האנו בודנברוק מ'בית בודנברוק' – "מי ששואף להיות אמן ומוזיקאי, לשווא. למרות שלי היה ברור מלכתחילה שאין לי כישרון של מבצעת".

אחרי שנים של היכרות אינטימית עם הסופרים הקרובים לליבך, את מסוגלת לקרוא אותם בצורה אירונית, לראות אותם בחולשתם?
"זאת שאלה כמעט מעליבה. אני מרשה לעצמי להתרגז עליהם כמו על מיטב חבריי. אני, למשל, שונאת את טולסטוי בנקודות מסוימות. הרי היה לו ליבידו של כמה וכמה אנשים. הוא היה מזיין על ימין ועל שמאל, מקדימה ומאחורה. ורק לעת זקנה הוא התחיל להטיף לכולם על חיי פרישות וצניעות. תראה למשל את האופן שבו הוא מצייר עלמה מתוקה ונהדרת כמו נטשה ב'מלחמה ושלום'. ואיך הוא גומר את הרומן? בדיון על צבע הכתמים של הקקי בחיתול של התינוק. זה מעורר אצלי כעס חד־משמעי. הצדקן, המשפחתולוג הזה, תוקע אותה עם החיתולים הנפלאים האלה, במין התענגות על האישה הנהדרת שהיא הפכה. גועל נפש".

יצא לך לתרגם ספרים שכתבו נשים?
"יש לי אלטר־אגו שנקרא המורה ציפורה. היא אישה מסודרת שיכולה לכתוב אחרית דבר לספרים, והיא יכולה להרצות לך ברצינות עד שתרצה למות. אז אני שונאת שמדברים על 'כתיבה נשית' אבל לחרדתי – אמרה ציפורה, המורה למגדר – אני חושבת שבאמת לא תרגמתי שום סופרת. מה שכן, תרגמתי ספרים שבמרכזם נשים. את אפי בריסט ואנה קרנינה, שתיים משלוש הדמויות הנפלאות של המאה ה־19, תרגמתי אני ולא שרף".

מה לדעתך המגבלה שלך בתור מתרגמת?
"ה־חיסרון שלי כמתרגמת התגלה לי בעבודה לתיאטרון. שפה חיה נחווית על הנייר שונה מאוד מאיך שהיא מדוברת. אצל דוסטויבסקי, למשל, הגיבורים נמצאים כל הזמן על סף היסטריה או בתוכה. כמתרגם, אתה צריך להיות משכנע כשאתה ממחיש את הדיבור החי, המתנשף הזה. אני רואה את המגבלה שלי כשאני צריכה ליצור תרגום ישיר של שפה מדוברת. הצלחתי ליצור דבר כזה על הנייר, אבל לגבי הבמה, אין לי את זה. גם בחוסר הכישרון שלי לתרגם סימולטנית נוכחתי בדרך הקשה. באחת הפעמים שתרגמתי מחזה לתיאטרון, עמרי ניצן ביקש ממני לתרגם בנוכחות במאי רוסי שבא לביים את המחזה. אלה היו מן השעתיים הנוראות בחיי. שום מילה לא עלתה לי לראש, לא ברוסית ולא בעברית".

מה עשית?
"גמגמתי. אולי בגלל זה אני מחבבת את הבחור המגמגם ב'אח הגדול'".

מפעל התרגום הישראלי קשור כמעט בלעדית לתרגום מספרות המערב. מפריע לך שאין כמעט התעניינות בספרות לא מערבית?
"אובייקטיבית, אני חושבת שבלתי אפשרי שאנחנו כישראלים לא יודעים ערבית או מתעניינים בתרבות הזאת. אבל באופן אישי, יש בי אותה מידה של אדישות כלפי קלאסיקות יפניות או ערביות. אני אדם נורא מוגבל ומצומצם. אני לא אטרח אפילו לדפדף בספר של הרוקי מורקמי. האם יש סופרים ערבים גדולים במאה ה־19? אני פשוט לא יודעת. עד היום לא סלחתי למנהלת המיתולוגית של תיכון חדש שלא איפשרה בזמנו לבחור בין לימודי צרפתית לערבית, והחליטה מטעמים אידיאולוגיים שכל התלמידים אצלה ילמדו ערבית. למדתי ארבע שנים ערבית, ושנאתי כל רגע. לא בגלל יחס לערבים, אלא כי זה זר לנפשי – בדיוק כמו יפנית".

את מרגישה שהתרגומים שלך השפיעו על התרבות המקומית, שהם מורגשים בספרות הישראלית או בשפה?
"אני אומר לך דבר כפירה לגבי אמנות התרגום: בכל הנוגע לפרוזה, מתרגם טוב ומתרגם גרוע תורמים בסופו של דבר אותה תרומה. אני רואה לפעמים מה עושים מתרגמים, בשפות שונות – ואני נדהמת מהפישולים. אם ישנו קושי בתרגום, הם פשוט מדלגים מעליו או משתמשים בפרפרזה. ועדיין, ספרות גדולה עוברת גם תרגומים עקומים לגמרי. התרגומים האלה מוכיחים שכל מה שאני עושה הוא בעצם חסר ערך. לא משנה כמה הבחירה שלי כמתרגמת תהיה נפלאה – הספר מסתדר יפה מאוד בלעדיי".

מיכאיל לרמונטוב, גיבור דורנו, תרגמה נילי מירסקי, הוצאת אחוזת בית

ראיון עם סמי ברדוגו, כי גי

What a hack!

גרסה מורחבת לראיון שפורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.6.2017

♥♥♥♥♥

אם תרצו להבהיל את סמי ברדוגו, מספיק לשלוח לו הודעה לבבית בווטסאפ: הזמנה לפגישת מחזור. הסופר, שמתנזר לדבריו כמעט מכל פעילות שלא קשורה לכתיבה ולענייני פרנסה, רגיל לדממת אלחוט טלפונית. אבל בקיץ שעבר – אחרי שכבר סיים את כתיבת הרומן החדש שלו, שבמרכזו גבר ששב שיבה סהרורית למושבת ילדותו, עשורים אחרי שעזב אותה – התחילו להופיע על מסך הטלפון של ברדוגו "הודעה ועוד הודעה ועוד הודעה. בני המחזור שלי מהתיכון מארגנים פגישה. לא, לא הגבתי. רק ראיתי את השמות. תתאר לך: אנשים רצו לפגוש אותי".

אפשר להבין את מקור הסקרנות של בני המחזור של ברדוגו, שתיאר את עצמו בעבר כמתבגר שקוף, כמעט חסר נוכחות – והפך לסופר הידוע ביותר שצמח במזכרת בתיה. לאחד הכותבים הבולטים בדורו. ברדוגו, היום בן 47, התקבל בזרועות פתוחות מצד מבקרים ואנשי ספרות כשהתחיל לפרסם, לפני כמעט 20 שנה. מאז זכה בפרסים חשובים ובמעמד (כתב העת 'מכאן' יפרסם בקרוב קובץ מאמרים אקדמיים על יצירתו), אלא שמספר לספר הכתיבה שלו נעשתה פואטית, תובענית ואינדיבידואלית יותר. לעתים חידתית ממש.

מי שעוקב אחרי יצירותיו, אחרי ראיונות איתו, יודע שברדוגו וגיבורי ספריו נמצאים בתחרות. מי יהיה מוזר יותר, נבדל יותר, רחוק יותר מכל צורה של השתייכות לכלל. מי ישתמש בסכין חדה יותר כדי לחתוך חבל הטבור שקושר אותם לקהילה, למקום, למשפחה.

ברדוגו, אם כן, לא התייצב לפגישת המחזור. אולי זה לטובה. ספרו החדש, 'כי גי' – גי הוא שמו של המספר והגיבור – נפתח ברצח של מכר ילדות רחוק, שאותו הגיבור מטביע בבור סיד, בהנאה לא מבוטלת. "למה הוא רוצח אותו? אני לא יודע. למה הוא לא הגיע להלוויה של הוריו? האנשים הקרובים ביותר אלינו הם האנשים שאנחנו לא יכולים כמעט להיות איתם. זאת בדיוק הסיבה שאני לא יכול ללכת לפגישת מחזור, להיפגש עם אנשים שהיו קרובים אליי בילדותי. אם אתה תבוא אל בית ילדותי – אני אתבייש. אבל לא מול אנשי העבר שלי, שחלקו איתי אותם יסודות ואותם זרעים של מקום וזמן ושפה. אי אפשר להתבייש מול מישהו שראה את חדר הילדות שלך, ששמע את ההורים שלך. אי אפשר להתבייש מול מישהו שהיה עד שלי בילדותי".

דווקא מהם אתה שומר מרחק.
"כי נפרדתי מהמקום. חיפשתי עניינים במקומות אחרים. אולי זה החטא של הגיבור שלי. כמו שאומרות לו שוב ושוב הדמויות: מה חשבת שתמצא שם בחוץ?"

11

תיקון: אם באמת תרצו להבהיל את ברדוגו, שימו אותו בחדר מלא מורים לספרות. בידיים שלהם, הניחו רומן של מאיר שלו. כתלמיד, מורים ואנשי חינוך פקפקו בכך שמישהו עם שם משפחה כמו שלו יכול לגלות כישרון ספרותי או אהבה לספרות. היום, כסופר שמסתובב בין בתי ספר, שמתפרנס מסדנאות כתיבה, שסיפוריו המוקדמים כלולים בתוכנית הלימודים – הוא מתאר בכעס את הרגע החוזר שבו מורים לספרות מתוודים באוזניו: כבר שנים שלא היה להם זמן לפתוח ספר, להנאתם. "מה אתה חושב שהם קוראים? אפס. למה? ככה. וזאת המלאכה שלהם. אין להם זמן, אז הם משננים את הטקסטים הקיימים, נצמדים ללו"ז הבחינות. ואם יוצא להם לקרוא משהו חדש – אולי זה יהיה ספר של מאיר שלו".

מה רע במאיר שלו?
"סופר גרוע".

אתה באמת חושב ככה?
"אני מתייחס אליו בתור דימוי. אנחנו כל כך אוהבים להמליך דמויות כמוהו. תחשוב רגע כמה נעים לנו לשמוע את השם הזה, 'שלו'. האצולה הזאת. ויש עוד כמה וכמה דוגמאות כאלה. והם הכותבים והכותבות שמייצגים את מרכז הספרות. עזוב את הסגנון שלו, תחשוב על השם 'שלו', על תופעת הנפוטיזם בכלל בספרות הישראליות. זאת מין אריסטוקרטיה כזאת. ולא רק השלוים – בנים של חברי כנסת, דודים של. הדוקטרינה שלי היא 'סלף מייד מן'. אז מאיר שלו הוא לא אינסטנציה בשבילי. ואני מדבר על הפרסונה שלו – לא עליו ממש. כן, ברור שקראתי ואולי אהבתי את שלו כשהייתי צעיר יותר, כשהייתי נאיבי ותמים. אבל אם חשבתי שאהבתי סופרים כמוהו, הייתי עיוור. היום אני יודע להגיד – אוי ואבוי".

לפני שמקשיבים לברדוגו אומר כל מה שלא מומלץ לומר על קולגות בראיונות ספרותיים, צריך לזכור כמה דברים. ראשית, מדובר באדם שחי את חייו באופן מוחלט דרך הכתיבה. גיבוריו, הוא אומר, מאפשרים לו לבצע את כל מה שהוא עצמו לא מעז או לא מסוגל לבצע כאדם ממשי. שנית, נדמה שאין אף סופר ישראלי אחר בן זמננו שהכריז כמוהו מלחמה על עצם הרעיון של אינטימיות, שגיבוריו מענים באופן ממשי את הקרובים אליהם ביותר, לכל הפחות מפנטזים על מותם. גיבור ספרו הקודם, 'סיפור הווה על פני הארץ', הציג את התוקפנות של גיבורי ברדוגו באופן מלא: בתום מסע לאורכה של ישראל עם סכין שלופה ביד – הוא מוצא את עצמו חתוך, מדמם, משורטט. כמעט כל צורה של גועל, תוקפנות ורתיעה בספרי ברדוגו – מצד הדמויות וכלפיהן – מתגלה כשער הפוך: כביטוי לקרבה, נאמנות, הזדהות.

כשברדוגו מבטל את שלו, או את עמוס עוז – "ראית את הספר החדש שלו? רק מכותרת המשנה מתחשק לי להקיא: תנו לי, הסופר, לתת לכם 'שלוש מחשבות'" – הוא מדבר כנראה על הרתיעה שלו מעצם הרעיון של ספרות פופולרית, נמכרת, נקראת. אם שלושת ספריו הראשונים הצליחו ליצור הד בקרב קהל הקוראים – ספרו האחרון, הקשוח, הגיע לקהל מצומצם יותר מכל ספריו.

ברדוגו עצמו איבד עניין בנתונים כאלה. וגם בנתונים אחרים, מחוץ לספרות: כבר אין לו צורך בדייטים, בניסיון להיכנס לזוגיות עם בחורים. לא פלא שהגיבור שלו מדבר לעצמו לאורך רוב הספר, פונה לעצמו בכינוי "יקירי".

"הכתיבה שלי מיועדת קודם כל לעצמי – לא אליך כקורא, לא לעורך שלי, לא לאמא שלי ולא לסבא שלי. לא כי אני רוצה שהספרות תהיה במגדל השן. להפך. אני רוצה שספרות תהיה אחד הדברים המסעירים והמשפיעים בהוויה שלנו. אבל עיקר הדברים שהספרות מציגה כאן בשנים האחרונות הוא מאוד בינוני. ובזה אני נלחם. רק טקסט שבאמת מחולל בך איזה שינוי אמור לראות אור. אם אני משלם על העמדה הזאת מחיר? כן, אבל הוא פחות ופחות חשוב לי: המרכזיות שלי ככותב, המכירות של הספרים, הרלוונטיות והחשיפה שלי. מחיר הציבוריות באופן כללי".

 

דווקא הקורא הקרוב והעקבי של ברדוגו – עורך רוב ספריו, מנחם פרי – הפנה לו עורף בספר החדש. אחרי שקרא את כתב היד, מספר ברדוגו, פרי הודיע לו: זה לא טוב. ברדוגו התחיל לחפש הוצאה אחרת או עורך אחר, וכבר קיבל תשובה חיובית משני עורכים מרכזיים. "נולדה בי המחשבה שאולי דרכי ודרכו של מנחם נפרדו, בכל זאת בינינו פער של יותר מדור. אולי הוא לא יכול להכיל את הפראות של הטקסט מבחינה עלילתית או לשונית". אבל פרי שינה את דעתו, והציע שיערכו יחד את כתב היד. העריכה המשותפת, בניגוד לחששות של ברדוגו, עברה באופן חלק לחלוטין (בשיחה איתו, פרי משווה את הפיכת הלב הזאת להתנערות הראשונית שהייתה לו מכתב היד של 'זכרון דברים' מאת יעקב שבתאי).

אכן, אחרי הפתיחה הדחוסה, המורכבת לצליחה, ספרו החדש יוצר רושם משוחרר יחסית. ברדוגו חוזר לזירה דומה לסיפוריו המוקדמים. מזכיר שלצד הנטייה שלו לכתיבה נסיונית, הוא גם ניחן ביכולת כמעט מיידית לעורר כמספר סיפור הזדהות, משיכה, סקרנות. בספריו, בדומה לשיחות איתו, ברדוגו הוא סופר שנוטה להתפלמס באופן עקיף עם סופרים מכוננים, להפוך אותם לדמויות של ניצבים כמעט אנונימיים; ולחלופין, לזווג לגיבורים בני דמותו שלו דמויות אב ספרותיות. ברומן הנוכחי, שם המשפחה ברנר נדבק לדמות כפולה של קבלן בניין ואביו האיכר ("ברנר היה שם משפחה של מישהו שהיכרתי ממזכרת בתיה, פשוט ברנר, בלי המיתולוגיה"). שם הגיבור 'גי', הוא אומר, הוא לא רק מחווה לשמו של גי דה מופסאן, הקלסיקון הצרפתי, אלא גם "שם שהכרתי ממשפחות ושכנים. אמא שלי אומרת ש'גי' הוא המקבילה ל'יוסי' בצרפתית".

בדרכך שלך, גם אתה נמשך ל'מותגים' ספרותיים, מפנטז על שושלות ספרותיות. מעבר לזה, תרצה או לא, פרוזה קשורה לקהל, לרייטינג. תמיד תהיה כתיבה פופולרית.
"זה מה שאסור שיהיה. ואני תמיד אלחם נגד הדבר הזה. כשספרות הופכת להיות קודם כל צרכנית, היא מפסיקה להיות ספרות. כשהיא מאבדת את הקשר שלה למעשה הכתיבה של האחד ועושה יד אחת עם הקהל, ומפרסמת כותרים שגורמים לך צמרמורת של רתיעה. היום נדמה שמי שמכתיב את הספרות זה הציבור ולא הסופרים. אתם מבקשים סיפור על הכיבוש – הנה סיפור על הכיבוש. מבקשים סיפור על מזרחים – הנה סיפור על מזרחים.

"מרבית הכותרים מבקרים עוולות פוליטיות וחברתיות. אפשר שיגידו שזה תפקידה של הספרות – לייצג באופן ביקורתי את המציאות. אבל כך הספרות מפסיקה להיות מקורית, יצרנית, חד פעמית. היא עושה יד אחת עם הקהל. ואני לא יכול לשאת את זה. כותבים צריכים לחזור למנזרים. לחדרים הכי סגורים במנזרים. להתבדל מתוך החברה, ולכתוב משם. הכתיבות הספרותיות הפכו בימינו חסרות משמעות, הן לא אפקטיביות. לא מבדילים בין מאמר בעיתון, פוסט פייסבוק וכתיבה אמנותית. כשדוסטוייבסקי פרסם ספרות בעיתון – היא נגעה באיכויות ספרותיות, הזדהרה מעל העיתון. היום הקווים היטשטשו. אני מאמין שרק על ידי התנתקות, על ידי חזרה למנזר, אפשר שייוולדו טקסטים שכן יהיה להם קשר למציאות. דווקא מתוך הבידוד וההיבדלות תיוצר כתיבה אחרת, חדשה, שלא מקיימת את הדיאלוג המסואב כמעט בין החברה לבין הספרות".

מסואב?
"בעיניי, היצירות החשובות הן יצירות של היחיד. הן יוצאות מתוך האני. ואני חושב שאיבדנו את זה. אז הגיע הרגע בחיי שסופרים כמו שלו אני לא אקרא יותר. סופרים שמה ששורה על הכתיבה שלהם זאת התחושה הכל כך אדנותית, מגלומנית והגמונית. מרגישים מכל משפט כתוב איך הביטחון שורה עליו".

אולי זה הביטחון של מי שיודע, בניגוד אליך, שיש לו קהל קוראים רחב. שיש ביקוש לספרים שלו.
"כשאתה כותב מתוך ביטחון – די, אל תכתוב. אם אין לך ספק או רעד ביד, אם אין לך אי ודאות או אי ידיעה כסופר לגבי מי שאתה, זה נורא ואיום".

1

היד של ברדוגו רועדת פה ושם בזמן השיחה איתו. לוקח לו זמן לחשוב על האנשים שמשמח אותו לפגוש. חברה טובה שגרה בחו"ל. אחיו הקטן שחי בווינה. פעם היה רוקד למוזיקה לבד בבית – אבל בזמן האחרון הפסיק. "ההתבודדות, חרדת המוות, הריטואלים האובססיביים – הכל רק הולך ומקצין בשנים האחרונות".

באופן משונה, דווקא גיבור הרומן החדש הוא אולי הקליל והידידותי מבין הגיבורים שיצר ברדוגו עד היום ("חשבתי שהגיע הזמן לצעד יומרני כזה, לשים את שם הגיבור בכותרת הרומן, ולא להשתמש יותר בשמות מעורפלים או אנונימיים לספר כמו 'יתומים' או 'ילדה שחורה'"). בתחילת הרומן נדמה שהוא שב למושבה חסרת השם שבה גדל כדי לסגור חשבון עם בני דורם של הוריו, עם הגברים שבילה לצידם כילד בבית הכנסת אביר יעקב – שמו האמיתי של בית הכנסת שבו התפלל ברדוגו בילדותו, לפני ואחרי שהתייתם מאביו בגיל 13. אבל מי שחשב שהחבילה המרשרשת בכיס המכנסיים שלו היא אקדח מהמערכה הראשונה, יגלה די מהר שמדובר בשקית עם גרגרי כמון.

לשם מה כמון? אם ספרו השני של ברדוגו, 'ככה אני מדברת עם הרוח', הסתיים בסצנה שבה הגיבורה משתינה על אנדרטת זיכרון בעיר עפולה – גיבור הרומן הנוכחי נוהג לשתות את השתן של עצמו, מעורבב בגרגרי כמון. באופן טיפוסי לברדוגו, הטקס שייראה לקוראים חריג ומרתיע – יקבל הקשר בהמשך הספר, יעורר סקרנות ומשיכה, עד שייעשה לחלק טבעי ומובן מהדמות ועולמה.

"השתן הזה הוא בעצם משקה להרגעת חרדה ופחד. אמא שלו הייתה משקה אותו בדבר כזה בתור ילד, בכמון ובפיפי שלה. הגיבור שלי מנסה לחתוך את עברו, לברוח מהמקום, אבל איך הוא חוזר אליו? עם שקית כמון. הוא חוזר לדפוס שהוא מכיר מבית, אל המסורת".

בשביל ברדוגו, כמו בשביל הגיבור, מדובר על זיכרון ילדות ממשי – ולא על תרופה אופנתית, ניו אייג'ית. "זה כבר מזמן לא חלק מהחיים שלי, אבל אני לא פוסל את זה על הסף. האחים שלי אולי יהיו מובכים לראות חומר כזה נכנס לספר, והקוראים אולי יתייחסו לזה כאל מנהג פרימיטיבי. אבל במעשה היצירתי שלי ככותב, אני מחפש את הקצוות, את האירוע שנתפס כחורג. אני רוצה להרחיב את הגבולות ולהכניס את השתן לתוך הרגילות. אני מנסה לגרום לקורא להתרגל אל הגועל, להבין שהטעם לא כל כך נורא, ולומדים להתמחות בו".

גם הגיבור שלך לומד להתרגל. נתת לו לכרסם בוטנים ישנים שהוא מוצא בבית הכנסת הנטוש שהוא מתנחל בו.
"כן, בוטנים מאיזו אזכרה או סעודה שלישית. הוא אולי ניסה לחתוך מהמקום, אבל מה עוד חוזר אליו כשהוא חוזר אליו? הדיבור. פתאום חוזרים אליו מילים ומשפטים במרוקאית, בצרפתית, שהוא שמע מהוריו, מבני המקום. הוא מגלה שרק בשפה הזאת הוא יכול להגיד דברים מסוימים באופן מדויק".

אתה מדבר עם עצמך בשפות האלה?
"בזמן האחרון. אני מבין שיש מילים ומשפטים שנצרבו בי ואי אפשר למחוק אותן. ולא רק שאי אפשר למחוק אותן, אלא שהם הנכונות והמדויקות, ואין להן חלופה בעברית, ולא תהיה. אין למשל בעברית מילה מקבילה למילה שאומרת 'מסכנון' במרוקאית  – שיכול להשתמש בה מי שפרש את חסותו עליך, ומוכן לגרום לך להרגיש שאתה דבר מופתי, שאתה מופת".

"פיור אייטיז – המוזיקה הכי טובה בעולם בעיניי". זה מה שברדוגו שומע כשהוא רץ לאורך הירקון, פעמיים-שלוש בשבוע, במשך שעה. מקפיד באופן טקסי, תוך כדי ריצה, לא לדרוך על קווים גיאומטריים. "זאת המוזיקה שגדלתי עליה, טקסטים קיטשיים בצורה בלתי רגילה, אבל שנכתבו מתוך תמימות ואפשר להאמין להם".

לא רק אייטיז טהור. לא רק משקאות מטהרים עם גרגרי כמון. כמו כמה מהגיבורים המרכזיים שיצר, ברדוגו מדבר על השאיפה לחזור לגרעין בראשיתי, מטוהר, בלתי נגוע בכתיבה שלו. במחווה ברורה לרומן 'אורח נטה ללון' של עגנון, לבית המדרש שהתרוקן, ברדוגו מתמקד בספרו החדש בקהילה הדתית כמסגרת התרחשות. הבן האובד שב הביתה?

"אני חושב שניסיתי לחזור אליו בספר, אל האלוהים הזה. הרי הגיבור לא חוזר לבית שלו, שאיננו, אלא לבית הכנסת. לאחת המסורות המיתיות של הקיום היהודי. כן, בילדותי תפסתי את עצמי כאדם דתי. שמרנו מסורת בבית, כשרות והכל. אנחנו שלושה אחים ואחות. אחי הגדול עד היום מסורתי. אחי הקטן, שחי בווינה, הוא אתאיסט מוחלט. אני כבר בזמן הצבא הפסקתי ללכת לבית כנסת. בשנים האחרונות, אני כבר לא יכול אפילו ללכת לאזכרות בבית הכנסת של אבא שלי".

למה?
"אני לא יכול לראות שם אבא מניח יד על ראשו של הבן שלו בברכת כוהנים. זה אחד הרגעים המרגשים וקורעי הלב בעיניי. החיבור האולטימטיבי שבין הבן לאביו. זאת ההורשה הזכרית הקדושה והטהורה ביותר שאני לא זכיתי לה – גם כשאבא שלי היה בחיים, והיה שולח אותי בזמן ברכת הכוהנים לעמוד ליד שליח הציבור, ולקבל דווקא ממנו ברכה. וזה בדיוק הדופי שאני מרגיש שמלווה אותי כל חיי. פעם תהיתי למה אותי דווקא, ולא האחים שלי. למה אני צריך ברכה מיוחדת, מכובדת, ולא שאר הילדים בבית הכנסת. היום אני יודע להגיד שאני לא יכול לעשות את הנתק המוחלט הזה ביני ובין האמונה והאלוהים. זה גם דבר שנורא מתסכל אותי".

מתסכל?
"כמו הגיבור שלי, שחי בתחושה שישנו אל שבוחן אותו, גם אני שואל מדוע האלוהים הזה לא מסייע לי ולא נותן לי פתרונים או תשובות. זה היה ככה מילדות, הידיעה הזאת. הרי אני עם עצמי עושה הרבה דברים שאף אחד לא יודע עליהם. חווה חוויות שאיש לא חווה. אבל הוא כנראה יודע עליהן, ויום הדין נמצא שם. מה הוא יעשה לי עם כל הדברים האלה שאני חושב, עושה? מה הוא יחשוב על הספר הזה?"

ברדוגו לא לגמרי צוחק כשהוא מתאר את אלוהים כמבקר ספרות קשוח. אבל מה פשר האשמה שרודפת את הגיבור שלו, את הטקסים שהוא חולק איתו בשאיפה לסדר קשוח ונקי? מה גורם לברדוגו לקום מדי בוקר על צד ספציפי, לפתוח את הדלת, להסיט את הווילון בחדר השני?

"מילדות רציתי להיות ילד טוב. גם אותי, כמו את הגיבור, סיפרו אצל ספר כל שבועיים-שלושה. ולמה? כי זה נקי, זה מסודר. אני זוכר אותי בתור ילד מגיע מסופר לבית הספר היסודי ונורא מתאפק בכניסה אל הכיתה. הייתי נורא בלונדיני, ועם שיער הרבה יותר חלק. וזה הפריע לי".

להיות מסודר?
"רציתי שיער ארוך. רציתי להיות פראי יותר. נראיתי כמו איזה ילד אירופאי. זה היה חלק מהקודים של הנימוס והסדר של הבית. ההתעקשות הזאת לעשות אותי נקי ומסודר ומתוקן. וכבר אז התמרמרתי על זה ורציתי להיות פרא ולא התאפשר לי. כל חיי אני בין הקצוות האלה. מצד אחד להיות הכי בסדר שאפשר. סרגל של הסרגל. ויש את הצד האחר שכל הזמן חותך משם. להיות מקולקל. להיות אחר.

"בעיניי זאת מעין קללה: הידיעה המאוד מוחשית, מגיל שלוש, מאז שאני מכיר את עצמי, שאני לא בסדר בעולם. אפשר לקשר את זה לזהות המינית שלי היום, או למוצא של ההורים שלי, לשפה שלי, למדינה שלי, למעגלים שלמים של אנשים ומקומות. ואולי זאת בסופו דבר המשמעות של להיות אמן: הדבר הזה שלא מרפה ממך, שאתה מנסה להסיר ממך ואתה לא יכול".

סמי ברדוגו, כי גי, הוצאת הספריה החדשה

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם חיים באר, חבלים, הוצאה מחודשת

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.6.2017

1

מלבד קעקוע אחד ספציפי, חיים באר לא סובל קעקועים. הקעקוע שייך למלצרית תל־אביבית, שלא יודעת, כנראה, שהסופר הוותיק ניצל את הרגע בו הגישה לו חשבון כדי לצלם את המילה שחקוקה בעור שלה – "ואהבת" – מסומנת בטעמי מקרא. בבית, אחרי צילום הפפראצי, התברר לבאר שהציטוט לקוח מתוך 'ואהבת לרעך כמוך'. "זאת הפעם היחידה שהרגשתי שיש אמירה מאחורי קעקועים כאלה, ולא רק השחתה של הגוף או איזו כתובת יפנית שאף אחד לא יכול להבין.

"באמונה הפרימיטיבית שלי, היהודית, הגוף הוא דבר קדוש. הדבר היחידי שמותר לגרום לו נזק הוא השיער, שגדל מחדש. הרי הקעקועים הראשונים שראיתי והטילו עליי אימה, בתור ילד בירושלים בתחילת שנות ה־50, היו המספרים על הזרועות של ניצולי אושוויץ. אז היית רואה אותם למאות ולאלפים. באוטובוס סביבך. או לחלופין, קעקועים על הגב של הפרות ברפתות. והיום, כשאני הולך בתל־אביב, פתאום אני רואה אנשים שמרצונם החופשי מתחייבים למשהו בלתי הפיך. אתה יודע כמה אמיתות אני כבר נטשתי לאורך השנים? כמה אמונות ודעות ואהבות ספרותיות? אז להתחייב למשהו כמו קעקוע?"

לא רק מלצריות מקועקעות. אם אתם פוסעים בצהרי היום ברחוב בתל־אביב, או רוכבים על אופניים חשמליים וכמעט דורסים איש חמוד וזועף, בן 72 – דעו שחיים באר בוחן אתכם בסקרנות, בתימהון. "פעם", הוא אומר, "כשסיימתי לכתוב ספר, יכולתי לשוות לנגדי  את הקורא האופטימלי שלי. היום, כשאני הולך ברחוב, מתחנת האוטובוס בסינמטק ועד בית ציוני אמריקה, אני רואה את האנשים ושואל את עצמי, יש מצב שמישהו מכל אלה – החבר'ה שיושבים במסעדה, האימהות החד־הוריות שרוכבות על אופניים עם שני ילדים, אחד מקדימה ואחד מאחורה – יתייחד עם ספר שלי לשניים־שלושה ערבים? ואני מוכרח להתוודות שאני לא יכול לדמיין את זה".

ובכל זאת באר, מהסופרים הבולטים והמבוססים בישראל, מפרסם עכשיו מהדורה חדשה לספרו 'חבלים' מ־98'. כלומר, מבקש להציג בפני דור נוסף של קוראים יצירה שהוא מחשיב לספר "הנאהב ביותר" שלו. אמו של הסופר וסבתו מככבות ב'חבלים', רומן אוטוביוגרפי במוצהר. מכינות אותו כילד לחיי ספרות. הרומן נפתח בבעתה שגורמות לסבתא נוצות טווס בגן החיות הירושלמי, תצוגה שמזכירה לה את אלף עיניו של מלאך המוות. לקראת סופו, אמו של המספר מצהירה בפניו שכישרון ספרותי הוא המפתח לחיי נצח: הכותב יכול לעצב את חייו כרצונו, מחדש, לקום לתחייה.

אתה עדיין חותם על הרעיון הזה?
"בהרגשה הפנימית כן. בשעה שאתה כותב, כמו בהתרגשות של מעשה האהבה, יש תחושה של ניצחון על המוות. אבל הנה אתמול צלצלה להתייעץ איתי אלמנתו של סופר חשוב, זוכה בפרסים, שפעם דיברו על הספרים שלו בחיל ורעדה – והיום נשכח למדי. היא אמרה לי, אני כבר לא מצפה שימכרו את הספרים שלו, אבל לפחות שיהיו בגרסת דפוס. היה לי כל כך עצוב בשבילה, בשבילו, בשבילי. בשביל כל העסק הזה. הטלפון הזה הזכיר לי שוב את הזמניות של הדברים – והיא מעוררת אימה. בסופו של דבר, מכל תקופה נשארים בזיכרון מעט מאוד כותבים".

אתה מפחד שתישכח?
"יכול להיות שסוג הספרות שאני אוהב, שאני מנסה לכתוב – שיש בה משהו מינורי, כמעט חיוור, פסטלי – הוא כבר לא סחורה. אבל אני לא יכול לכתוב אחרת, ולא הולך להשתנות. בכלל, הניסיון לכבוש את ליבם של קוראים בסופו של דבר הוא די נואל. אני כבר ירדתי מהרכבת. אני רואה את הרכבות רצות מול פניי. יכול להיות שמעגל הקוראים הכללי התרחב – אבל הפטריוטים שלך, האוהבים שלך כסופר, מצטמצמים.

"היום העולם הוא כמו ים עם המון איים קטנטנים ולא מובנים. אתה לא יודע אם אתה יכול לעלות לאי. אם תתקבל בברכה. אני חי את חיי היום בלי תחושה של בית. בתור ילד, בירושלים, הלכתי במקום שהוא שלי. אני זוכר, לעומת זאת, את אבא שלי הולך שם צמוד לקיר, כמהגר, כגולה שלא יודע אם הוא חוקי או לא חוקי. היום אני מרגיש כמוהו. פעם עוד הייתי נוסע מדי שבוע לירושלים, ליום שלם. אבל העיר הלכה למקום אחר".

ותל־אביב, מקועקעת מדי בשבילך?
"לא נעים להגיד, אבל חוץ מאנשים מסוימים, זה מקום שמעורר בי כמעט גועל. תעזוב את הפחד מהאופניים, את השחתת הגוף בקעקועים – זאת עיר שאין בה חיזורים. אני רואה את האנשים הצעירים שם, רוכבים, הולכים, ואין להם ברק בעיניים. זה מדכא אותי נורא. אין תשוקה ברחוב. אתה לא רואה בחור משתוקק לבחורה, ואתה לא רואה גם בחור משתוקק לבחור. כולם למדו להרכיב מין מסיכה של תקינות. אי רצון לקחת חלק, להכניס את הידיים, להיות מעורבים. אולי במועדונים ובפאבים אנשים עוד מרשים לעצמם להביע גילוי לב וחשיפה – אבל מולי, גם כשאני מלמד, אני רואה אנשים עם וילונות על הפרצוף. היו פעם מסיבות, היו חיזורים. נכון שתוצר לוואי של חיזורים הן הטרדות. היום אתה רואה שאנשים מסתובבים ממוגנים, הולכים ברחוב כמו שפעם היו הולכים עם מסיכות אב"ך".

* * *

כשכתב את 'חבלים' בשנות ה־90, הוא מספר, התכוון בכלל לעזוב את העיסוק בספרות ולדבוק בכתיבה עיתונאית. "אחרי ההתקבלות החמה של הרומן 'נוצות', אזרתי אומץ לכתוב את הספר הכי חשוב שלי, לדעתי, 'עת הזמיר', שיצא ב־87'. ספר פוליטי, חברתי, עם אמירה ברורה ואולי ברורה מדי, שביקש לתאר את הצמיחה של הציונות המשיחית הדתית, שהיום אנחנו רואים את הפירות שלה בדמות נוער הגבעות והמחתרת היהודית. זה שהספר התקבל בעוינות נוראה מהכיוון הדתי־לאומי זה בסדר. לזה חיכיתי, ואולי אפילו ציפיתי. הם ראו בי בוגד מבית. מבקר ספרות דתי פגש אותי ברחוב ואמר לי – אם היה לי עכשיו אקדח, הייתי הורג אותך. אבל מי שלא קיבלו ולא הבינו את הספר היו אנשים סביבי, מחוץ למגזר הדתי. הביקורת היו איומות ונוראות, ללא מידה של חסד, ומאוד נפגעתי. הציבור אז לא הבין את עוצמת הכוח שבונה הציונות הדתית, שבנט בעיניי הוא ראש החץ שלה עכשיו – וגם הוא ינשור מתישהו ויגיעו גרועים ממנו".

באר אמנם מסתייג מהעמדה נוסח בנט, אבל מתאר חובשי כיפות כקוראים האידיאליים של ספריו. "תשמע, הם קוראים נורא רציניים. ברמה האישית, אני מכיר אנשים שגרים בהתנחלות ויש לי דיבור איתם מעבר לעניין הפוליטי. ביום שבו אמריקה תחליט שאנחנו יוצאים מהשטחים, הם יהיו השותפים הטבעיים שלי לשיחה. התמונה האנושית שם היא לא נוסח גדעון לוי, אלא הרבה יותר מורכבת. במעשה הם חוליגנים, הם עושים דברים נוראים בשטחים, אבל ביום־יום הם בורגנים בדיוק כמונו. אלה אנשים שאתה בא אליהם הביתה ויש להם שירי יהודה עמיחי על המדף. הם קוראים את נתן זך. אבל ברגע מסוים, שאי אפשר לשים עליו את האצבע, הכל מתהפך ומתגלה פן אחר לגמרי בעמדה האידאולוגית שלהם".

עוד לפני שהוא נשאל, באר – בוגר החינוך הדתי, שספריו מבטאים פסיפס של מקורות השפעה, התנגדות והשתייכות דתית – הודף את הניסיון להגדיר את עצמו. "אני אדם שהולך לבית כנסת, שהולך להתפלל. אבל אני מאמין שזה עניין פרטי שאדם עושה בדל"ת אמותיו. אם תשאל אותי מי אני, אחרי שאני אומר שאני אדם, אני קודם כל יהודי. זה לא עניין דתי, אבל זה אומר שיש לי זיקת עומק לכל מה שהיהודים שקדמו לי עשו. מבחינתי, הפרוזה העברית מתחילה בגמרא ולא בברנר".

ככל שהחברה בישראל תיעשה דתית יותר, הספרים שלך אמורים למצוא יותר קוראים.
"יש הבדל בין תהליכי הדתה לבין להיות בן בית בארון הספרים היהודי. יש היום יותר ויותר שומרי מצוות – וחלקם הגדול הם פשוט עמי ארצות ופרימיטיביים. הם מתעניינים בביצוע קפדני וטכני של מצוות, ולא בתוכן הרוחני של הספרות היהודית. חלק גדול מהעולם היהודי כפי שהוא נראה היום הושחת לגמרי – כמו שהדגל האדום הושחת בידי סטלין. וזה גורם לי לעוגמת נפש גדולה.

"תיקח למשל את יהודה עציון, הנאשם מספר 2 של המחתרת היהודית – אדם שאני מוקיר ומחבב באופן אישי. תפיסותיו המטורפות הולכות ומקצינות משנה לשנה. עכשיו יש לו תוכנית להרוס את ירושלים ולהקים אותה מחדש עם בית המקדש במרכז. כמו התוכנית של מוסוליני לרומא. ובכל זאת, אם תשלח אותי לשטח לא מוכר בלילה אפל, האיש שאבחר ללכת איתו ואסמוך עליו יהיה אדם כמוהו. יחשבו שירדתי מהפסים להגיד דבר כזה, אבל עם אנשים כמוהו אני יכול לדבר. שנינו יצאנו מאותו קפל באדרת היהודית הגדולה, שנינו מודעים לאותן בעיות בחברה שבה אנחנו חיים – אלא שהפתרון שלו קטסטרופלי".

בשנים האחרונות יש יותר מקום לכותבים שגדלו בהתנחלות. משהו בחלוקות בין חילונים ודתיים מתערער ואולי לטובה.
"הנה, יונתן ברג הוא כישרון גדול. דברים קורים כל הזמן. השאלה היא איך מנקים את רעשי רקע. האופטימיות שלי היא בכך שאחרי כל תקופה חשוכה יש תקופה מוארת. בתרבות היהודית יש המון חיוּת, והחיות הזאת תחזור אלינו לא דרך הממד הוולגרי ושונא האויבים. אני זוכר, כילד, את האופטימיות האדירה שהייתה בחברה הישראלית: נניח, כשיצא הספר הישראלי הראשון. והבול הראשון. והכנסת הראשונה. לא שהכל היה טוב, היו המון בעיות – אבל הייתה הרגשה שאנחנו נתגבר. גם ניצולי שואה הצליחו להשתקם ולחזור לחיים. אז בטווח הארוך יקרו דברים. לגבי העתיד אני אופטימי. אני רק פסימי אם אני אזכה לראות אותו. לא הגיל שלי מעיק עליי בהקשר הזה, אלא המציאות החברתית והפוליטית. לא תיקח ממני את הכעס הנורא, הנורא, שיש בי על השלטון הנוכחי. והכעס הנורא על האופוזיציה העלובה – כולל מרצ וכולל המחנה הציוני".

* * *

'חבלים', במקור, היה מיועד לקהל שבוי ואוהד: ילדיו של באר. אחרי שפרסם ספר שעסק ביחסי ברנר, עגנון וביאליק, החליט לכתוב שוב פרוזה, להדפיס עותקים בודדים "כדי שהילדים שלי יידעו מי היו הוריי ואיפה גדלתי". אבל ידידו והעורך הקבוע של ספריו, אברהם יבין, קרא והמליץ לבאר לפרסם בכל זאת. "מאוד פחדתי. אמרתי לעצמי שאם הספר יתקבל כמו 'עת הזמיר', אני לא יודע איך אני אשרוד. אבל הייתי אז במצוקה כספית, וההוצאה נתנה לי מקדמה".

אם 'עת הזמיר' הפך לספר אהוב "אצל בחורי ישיבה שהתפקרו" – 'חבלים' זכה לאהבה חוצת מגזרים. "זה היה ספר לא פוליטי, והוא עורר אצל הרבה קוראים תחושה של פיוס והשלמה עם דור ההורים שלהם. אישה אחת כתבה לי שהחליטה להחזיר את אביה מבית האבות אליה הביתה, לטפל בו בימיו האחרונים. אני הרי אדם מורבידי; אמרתי לבני משפחתי, כשאמות, תיקחו כמה מהמכתבים האלה ותקברו אותם יחד איתי – שהם יעמדו לזכותי בעולם האמת".

באר לא קרא שוב בספרו אחרי שיצא לאור, לא תיקן עניינים משמעותיים במהדורות מחודשות. אבל הבדל אחד בולט בין הספר המקורי להוצאה הנוכחית. באר היה בן גילם של הוריו בערך כשתיאר את דמותם ב'חבלים' – בעלי חנות מכולת קטנה בירושלים, הורים לבן יחיד, שנולד לשניהם בגיל מאוחר אחרי נישואים קודמים. "היום אני בגיל שבו הוריי מתו. ואני מדבר איתם או עליהם כשווה אל שווים. אנחנו באותו גיל! אוטוטו אני אהיה גדול מהם – מבחינתי הרי אבא שלי לא התבגר מאז מותו, ונשאר בן 73".

באר הם ראשי התיבות של ברכה ואברהם רכלסבקי או בן אברהם רכלסבקי, שם משפחתו המקורי של הסופר. בראשית הספר, עומדות במרכזו אמו וסבתו. עם התקדמות הרומן מתגלה דמותו של אביו המבוגר – דמות קומית, מביכה, מעוררת הזדהות. "הספר נכתב תחילה מנקודת מבטה של אמא שלי. אני סולד מאנדרטאות, אבל פנטזתי לבנות לה איזו אנדטה חיה. היא הייתה לוחמת. היא הקימה את מפעל חייה בנחישות: חנות המכולת הקטנה שלה – ואני. היא עבדה אותי כאילו הייתי פרויקט שלה מול המוות. בעיניי היא הייתה גיבורה, ובכלל, אישה שהקדימה את זמנה. לא רק בנושאים הגדולים. היא עשתה למשל יוגה והייתה אוכלת אצות שנים רבות לפני ששמעו כאן על עניינים כאלה. תוך כדי כתיבה, אבא שלי התחיל להופיע אליי ושאל אותי: 'לא מגיע לי שתתייחס אליי עכשיו כאדם מבוגר, בראייה יותר מבינה? לא מגיע לי משפט חוזר?' הוא היה בן 55 כשנולדתי, ואני כתבתי את הספר כשהייתי בן 50. זה, בעיניי, ההישג הכי גדול של הספר – אין בו רגשי אשמה דווקא, כלפי ההורים, אלא התבוננות מאוחרת".

היית מסוגל לכתוב באופן דומה על הילדים שלך?
"זאת שאלה מכשילה. חלק ניכר מספרות העולם מתאר בנים שכותבים על הוריהם. כותבים, בוזזים, אוהבים, מתחרטים. האנשים החיים היחידים שאתה לא כותב עליהם הם ילדיך. הרי אתה לא רוצה לפגוע ביחסים איתם. דווקא מפני שכתבתי על הוריי ובחנתי אותם כדמויות ספרותיות, אני מבין שלעולם לא תוכל לצאת בשלום כהורה מול מבט כזה. תמיד יבואו אליך בטענה כלשהי. אמא שלי הייתה אומרת שלנכדים ולסבים יש יחסים טובים בזכות האויב המשותף להם: הדור האמצעי. כשאני שופט את הוריי ככותב ובכלל, באותה מידה אני צריך לשפוט את עצמי ביחס לילדים שלי. לשאול אם מה שדרשתי מהוריי, קיימתי כלפי ילדיי".

ומה גזר הדין?
"אני אגיד לך מה שאמר לי פעם עמוס עוז: באופן מוחלט, ברור שאני נותן הרבה יותר לילדיי ממה שההורים שלי נתנו לי. למשל, מבחינה כספית. אבל באופן יחסי, ההורים שלי נתנו לי הרבה יותר מאשר אני נותן לילדיי. הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם, גם אם זה היה נורא מעט. אני אולי נותן לילדיי הרבה מאוד – אבל זה לא כל מה שיש לי. זאת אבחנה נורא יפה שתקפה גם לגביי: הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם. ללא סייג. אני מעניק ומסייע לכל אחד מילדיי – אבל אני לא נותן כל מה שיש לי: הרי אני כותב, ומלמד ורץ ויש לי עניינים. בראש מעיניהם של הוריי הייתי אני, ולא שום דבר אחר. אני הייתי החיים הפרטיים שלהם".

אנחנו חיים בתרבות שמעמידה הורים למשפט תמידי, מבחינה פסיכולוגית.
"בדור שלי, רק מפונקים האשימו את ההורים שלהם. כשבני דורי ומבוגרים יותר כתבו על הוריהם, לרוב הייתה שם הרבה חמלה – גם אם חמלה היא דבר שונה מאהבה. רק בחור מפונק כמו יורם קניוק כתב ספר כמו 'פוסט מורטם'. כולם חסו, ריחמו, אבל קניוק, ככותב, היה אכזר ורע לב – לכן גם הספר שלו הוא ספר ייחודי. חשבתי על הספר שלו במפורש בזמן הכתיבה של 'חבלים' כמקום שאני לא רוצה להגיע אליו. ספר נוסף שעמד לפניי כדוגמה שלילית לתיאור הורים הוא 'אישה יקרה' של יהונתן גפן. יש שם אי יכולת להבין או לסלוח.

"אני וחבריי היינו יותר חזקים מההורים שלנו. אנחנו היינו בני המקום. היינו מעורים ויותר מלומדים מהם. פרשנו את חסותנו על הורים חלשים, שהחיים לא האירו להם פנים. ההורים – חלקם יוצאי שואה – היו מרוסקים ביחס לבנים, שהיו בני הארץ ויפים ושזופים והלכו עם מכנסיים מקופלים ועם כאפיות. המצב הכלכלי של בני דורי היה טוב משל הוריו. בן תמך באביו. והיום זה הפוך: המצב הכלכלי של בני דורך גרוע ביחס למצבם של ההורים. אותי מרתק, וגם מפחיד נורא, לחשוב מה יהיה בדור של בני ה־30 וה־40 – איך הם יוכלו לעזור לילדיהם. מלבד העשירים, האם לבני מעמד הביניים תהיה אפשרות לעזור לילדים שלהם להסתדר, לקנות דירה, לשכור דירה? אלה לא שאלות ספרותיות, אלא שאלות של החיים".

* * *

באר הוא קורא סקרן, גם ביחס לספרות עכשווית. בניגוד למצופה מאנשי ספרות ותיקים, במיוחד בשנים הללו, הוא לא איבד עניין בכותבים צעירים. מסתובב בחנויות, מדפדף, נותן "חמש דקות של חסד" לספרים חדשים. "למרות המספר העצום של ספרים שמתפרסמים ביחס לעשורים קודמים", הוא אומר, "לא השתנה מספרם המוחלט של הספרים הטובים שיוצאים מדי שנה. פעם הייתה משמעות לעובדה שההוצאות המרכזיות והעורכים החשובים בחרו לפרסם ספר מסוים – היום אין לה משמעות מיוחדת".

הזירה הספרותית היום, אומר באר, מדורי הספרות, ההוצאות, מקדשים את הממותג והאגרסיבי. את השמות הגדולים – או לחלופין את אנשי הספרות הצעירים, הקולניים והאלימים. הוא מסתייג ממשוררי ערס־פואטיקה והגל המזרחי, אבל בניגוד לשיחות עם מרואיינים אחרים, נראה שהוא בקיא יותר, מבחין בין כותבים שונים, משתדל שלא להשמיע שלילה גורפת.

"היכולת של אדם ללגלג על עצמו, לראות את נגעי עצמו, זה החלק הכי מעניין בספרות", הוא אומר כשאני שואל אותו לגבי הנושאים המשותפים ל'חבלים' ולעיסוק הספרותי היום בזהות אתנית. "לעומת זאת, היללה או הקינה או הבכי – מה קרה להוריי, מה קרה לי, השתיקו אותי – הרבה פחות מעניינים אותי. המבחן של כותבים כמו רועי חסן ועדי קיסר או שלומי חתוכה יהיה אם הם יכתבו גם דברים אחרים, ולא ייתקעו בשלב של קינת הקיפוח והרחמים העצמיים".

זאת ספרות שמבטאת רק רחמיים עצמיים?
"זאת ספרות שכועסת עליי: על האשכנזים, על היישוב הוותיק. אוקיי, עשו לכם, לקחו לכם, הרביצו לכם. הכל נכון. אבל אותי מעניין לראות לאן הם ייקחו את הנרטיב הזה. אני אגיד לך מה ההבדל ביני ובינם, במלוא הצניעות. אני מקווה שמצאתי את היכולת לאזן בין אהבה ויושר ככותב. לחשוב למשל מה הגביל את אבא שלי כאדם ספציפי, ולא רק כנציג של קבוצה מסוימת. לכותבים של ערס־פואטיקה יש אהבה גדולה מדי, בהשאלה, להורים שלהם. ולדעתי, במבט מהצד, אין להם בוחן מציאות מספיק מאוזן כלפי חוץ.

"כשהתחלתי לכתוב, עוד חבשתי כיפה. בשנות ה־60 וה־70, להיות דתי ולהשתחל למעמד הסופרים היה דבר נורא קשה, וכביכול לא לגיטימי. הדמות האידאלית של כותב הייתה של איש תנועת העבודה, קיבוצניק, גבר, צעיר, מהנח"ל המוצנח נגיד. מהבחינה הזאת, יש לי אמפתיה למי שלא נותנים לו להתקרב לצלחת. אבל הטרגדיה עם הגל המזרחי החדש היא במובן הספרותי: במקום לתת להם להתפתח לאט כיוצרים, החברה מנצלת אותם. כלי תקשורת ואנשי יחסי ציבור ממתגים אותם ומתפרנסים מהם ומשתלטים עליהם. הנה מירי רגב – פגשתי אותה פעם או פעמיים, היא אישה מאוד אינטליגנטית, יודעת מה היא רוצה, אבל היא מקדמת מה שנתניהו מקדם, וזה לפורר את הדבק המסוים שהדביק את החברה הישראלית".

משונה לדבר איתך באופן קודר כל כך על החיים כאן. בדמויות ההורים והסבתא בספר שלך, למרות המכות והאובדן שהם חוו, יש משהו אוהב חיים או שובבי.
"הם כל הזמן הישירו מבט קדימה, ושאלו לא מה היה – אלא מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. זאת השאלה המשחררת, זה החלק האופטימי של החיים. ולא כל הזמן לחפור ולגרד פצעים ישנים. הספר שלי עוסק בעבר – אבל אני מספר על החלומות הקטנים של אנשים לשיפור חייהם. איך אדם שעמד בפינת הרחוב ומכר ביצים שאף להפוך לבעל מכולת.

"בעיניי, המבט תמיד צריך להיות מופנה קדימה. מבט אחורה הוא מבט של נקם. נגרם עוול מרצון ושלא מרצון לדור שלם של מהגרים – אבל היום התפקיד של המדינה הוא לתקן, לא להסתכל לאחור. לא לשאול אם גנבו או לא גנבו ילדים, ולהקים ועדות חקירה – אלא להשקיע במוסדות חינוך בדימונה, באופקים, בשכונת התקווה. להשקיע הרבה יותר. הרי הייתה ועדה לבדוק מי רצח את ארלוזרוב. היו ועדות חקירה אחרי מלחמות. אבל כל הדברים האלה בלתי ניתנים לפתרון. צריך להשאיר אותם כפי שהם: לא יימצאו פתרון או ממצאים שיתקבלו על כולם".

באר מזכיר את תפקידו כעורך ספרותי בקידום צעדיהם הראשונים של סופרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ודן בניה סרי. "אני הראשון שהוציא ספר של מיכאל. הייתי הפטרון שלו – ואני משתמש בכוונה במילה גסה – במובן זה שדאגתי שיטפלו בעם עובד בספרים שלו. וכך עשיתי עם עוד כותבים, שהפכו לסופרים מרכזיים. הייתי שם כדי לעודד ולפתוח דלת, גם במקרה של משורר הומו שההוצאה לא אהבה את השירים שלו בגלל הנקודה ההומואית.

"אני לא מציין את זה כדי לקבל קרדיט. אני מבין ומקבל את הטענות לגבי קיפוח והדרה. הנקודה שלי היא אחרת: אני רוצה איכות יותר טובה. בתור שופט או לקטור – אני לא מוכן לתת הנחות למישהו כי הוא הומו, כי הוא מזרחי או כי היא אישה. על זה הוויכוח. אדרבה, בגלל שהמאבק הפוליטי הזה חשוב – הוא לא יכול להפוך מעבורת לטקסטים פחות טובים".

מישהו מערער על השאיפה ליצור ספרות טובה?
"כשאתה קורא ספר של סופר סטרייט אשכנזי בן 60, אתה מפעיל עליו את אמות המידה הכי מחמירות. ואני מזהה שברגע שמדובר על טקסט שנוצר כביכול מהשוליים או שייך למקופחים מסוגים שונים – דנים בו מתוך סלחנות. הסלחנות הזאת היא לטעמי מתנשאת. הוויתור הזה על שיפוט מלא – בביקורת הספרות, בלקטורה של ההוצאות. אני לא אוהב חנפנות. כמי שהיה עורך הרבה שנים, אני יודע שאם לא תהיה ישר עם עצמך ועם הכותב – זה יחזור אליך כבומרנג. אם אני מקבל כתב יד של חבר – אומר לו את מלוא דעתי, ללא כחל וסרק. כי אני מכבד אותו. ויותר מזה, כי אני מכבד את המקצוע".

באר הוא אדם מצחיק והרבה פחות רטנוני ביחס למתבקש מאיש ספרות בן גילו ומעמדו, גם אם קדרות מסוימת אוחזת בו בזמן הפגישה בביתו ברמת־גן. עננה קטנה על הפרצוף; עננה קטנה על הצלחת – פרוסות לחם עם קוטג' שהוא אוכל.

אולי זה קשור להיבט הסמלי, המורבידי, בשיבה אחורה לספר מלפני 20 שנה. אולי לטיפול השורש שהוא עומד לעבור אוטוטו. "חפר לי בתעלות", הוא מספר אחרי הביקור אצל רופא השיניים, "ירדתי איתו לביבים, כמו שאומרים החסידים של יעקב פרנק, משיח השקר". באר קצת פחות מחויך כהוא מתאר את הפופולריות של ביקורות ספרות קטלניות, נוסח טיפול השורש המדמם שיהודה ויזן העניק לאחרונה למשורר רוני סומק.

"איש שאני מעריך אמר ששווה להתייחס לויזן ברצינות, אבל כשקראתי את הרשימה שלו על רוני חשבתי לעצמי – לא חבל לך? זה מה שגורם לך סיפוק או חדווה? לקחת את רוני סומק ולמרוח אותו, לתת לו מכות מעל החגורה או מתחתיה? כשאני קורא רשימה כזאת, הרחמנות שלי לא נתונה לרוני אלא לויזן, שיש לו כישרון. אתה רואה בנאדם הולך ברחוב, ואתה רואה במרפסת עומד מישהו ומשתין עליו. מתחשק להגיד לו, רד מהמרפסת. תתחיל גם אתה לצעוד ברחוב".

ויזן ומבקרים תוקפניים אולי מחזירים עטרה ליושנה. ביקורת הספרות העברית הייתה די מרושעת מראשיתה, לא?
"בעיניי, תרבות היא משא ומתן בין דורות, ולא הכאסח והתוקפנות של מבקר צעיר כלפי משורר מבוגר ממנו. אולי הסוג הזה של כתיבה מוצא חן בעיני קוראים צעירים, מעורר בהם ויברציות. במקום שבו אני חי את עולמי, זה לא גורם לי לזקפה. נכון שהיו תמיד פולמוסים תוקפניים וכתיבה תוקפנית, אבל פעם היו שוחטים בסכין חדה. היום הורגים עם מעדר. העניין הוא לא הכוח, אלא העיצוב שלו. בזה השקיעו. יצר ותוקפנות היו פעם בסטייל. עזוב את הוויכוח בין אלתרמן לזך שהיה קשה מאוד – אחת הרשעויות הכי מזהירות שאני מכיר היא של המבקר חיים גמזו. על המחזה 'סמי ימות בשש' הוא כתב: 'מצדי הוא היה יכול למות כבר בחמש'".

ביקורת באורך טוקבק מושלם.
"נו, לפחות ויזן חתם על הרשימה בשמו. הטובקסיטים לרוב מנאצים ומחרפים בלי לחתום בשם. נכון, רוב הסופרים אומרים שהם לא קוראים טוקבקים – אבל העיניים לא יכולות להימנע. והסגנון הזה הפך ללב הביקורות – מתוך אינטרס ברור להחזיר למדור ספרות קוראים. לכתוב על רוני סומק באופן כזה זה צעד של דה־הומניזציה".

אולי מאחורי הסגנון הבוטה הזה עומד ניסיון להעיר דיון ספרותי מנומנם.
"אם זה המקרה, הגיע הזמן שאני אצא לפנסיה. אבל מה שחשוב זה מבחן התוצאה. דן מירון יצא בשצף קצף נגד לאה גולדברג. היום מירון כבר לא רלוונטי, מתייחסים אליו כמאובן; ולאה גולדברג לעומת זאת חזרה לחיים. מוציאים אותה לאור, קוראים אותה, חוקרים אותה. אז לא בטוח שיש ערך לתוקפנויות אלה. אולי תנצח אותי עכשיו בצעקות, אולי תשתיק אותי ותחנוק אותי ותעיף אותי – אבל לא בחשבון הכללי. הגלגל חוזר ומסתובב. אם מי שנוסע עכשיו באמצע הכביש זה הקונטיינר של הביקורת האגרסיבית, זה לא אומר שהאופנוע של רוני סומק לא ימשיך לנסוע אחרי שהקונטיינר שלהם יתהפך. והוא יתהפך, אתה תראה".

אתה חושב ששינויים כאלה גורמים לך נזק ישיר כסופר?
"אני באופן כללי יושב בבית עם המזגן. כותב רומן שאני עוד מתלקק איתו, ומלמד, ומגיע לכל מקום שמזמינים אותי. ואני נהנה. ביום־יום, תפקידי הוא לעזור לאשתי להרים את סלי הקניות הביתה. אבל בהקשר ספרותי, גם אם לא לעצמי, אני חרד לאנשים צעירים שכותבים והאווירה הזאת יכולה לגרום להם להפסיק לכתוב. להרים ידיים. בתלמוד כתוב – אדם שנתקל בכת של כלבים, מה יעשה? אם הוא יברח, הם ירדפו אחריו. אם הוא יתעלם מהם, זה לא יילך. והגמרא אומרת: שיישב ביניהם, עד שיתייחסו אליו כאחד משלהם".

בקיצור, תתקרנף.
"אני רואה הרבה אנשים שמתקרנפים במובן הזה. באקדמיה, בביקורת הספרות. אבל אני כבר לא אהיה קרנף. אין לאף אחד צורך בקרנפים זקנים".

חיים באר, חבלים, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם מתן חרמוני, קרבת דם

 

Grooming Freddie

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.1.2017

לוויות הן באמת מקום מומלץ לעסקים? מתן חרמוני מאשר. לעסקים ולספרות. את העצה הזאת, שקיבל מחבר ילדות שהתייתם בדיוק מאמו, שילב ברומן החדש שלו, 'קרבת דם': "כשאתה הולך אחרי מי שרק אתמול עוד אכל ארוחת צהריים ועכשיו הוא עטוף בתכריכים", הוא כותב, "פתאום כולם שווים".

חרמוני עצמו התייתם מאביו כשהיה בן פחות משנתיים. בספרו השלישי הוא משאיל לגיבור ולמספר את קווי המתאר בסיפור חייו שלו, משתמש ביתמות כשער לסיפור תקופתי על באר-שבע של שלהי שנות ה-70. בניגוד לשני ספריו הקודמים, 'קרבת דם' דווקא לא נפתח בהלוויה – גם אם מיתות, התאבדויות, נטישות ואלימות משפחתית ממסגרות את סיפור השיבה הנוסטלגי-עוקצני לשכונת ילדותם של חרמוני ובן דמותו הבדיוני.

גיבור הרומן הוא יתום מלחמה מדומה. אביו נהרג סמוך למלחמת יום כיפור. בבית הספר מתייחסים אליו כבן למשפחה שכולה. חרמוני, לעומת זאת, לא יכול לזכור את אביו, שנהרג בתאונת דרכים. בגיל ארבע עבר עם אמו מקיבוץ דורות לבאר-שבע. "אישה צעירה עם ילד קטן בעיר שנראתה מאוד גדולה". שנתיים אחר כך אמו התחתנה בשנית. בהמשך נולדו לחרמוני שתי אחיות תאומות מבעלה השני של אמו.

ההשוואה המתבקשת בין זיכרונות הילדות המסובכים שמתוארים בספר לבין ילדותו הממשית של חרמוני מעוררת בו אי נוחות מפורשת. "זאת אוטוביוגרפיה רגשית", הוא מבהיר, "הקצנה של זיכרון אמוציונלי". גם היום, 40 שנה אחרי, ניכר שהיחסים המשפחתיים טעונים מאוד. חרמוני מדבר על משפחתו ועל ילדותו בדריכות. נזהר שלא לעורר מהומות.

"הייתה לי ילדות רגילה לכאורה – משפחה מתפקדת, אחיות, טיולים משפחתיים, עודדו אותי בתחרויות שחייה – אבל בתוך זה נשאר הבור הזה של היתמות, של אבא שלא נמצא. הייתי נוסע עם אמא שלי לאזכרות כל שנה בקיבוץ, אבל בחיים החדשים של המשפחה שלי לא באמת היה מקום למטענים שגררתי איתי, ונשארתי להתמודד עם זה לבד. הספר הוא במידה רבה ניסיון להתמצא בתוך החלל הזה, לפענח את מה שלא דובר בו".

רצית לדבר?
"בגיל צעיר, היתמות הייתה דבר שניסיתי להבליע. הייתה התעלמות מזה – פיל באמצע החדר שלא מדברים עליו – ואני שיחקתי את המשחק לגמרי. הבן שלי הוא בעצם הבנאדם הראשון ששואל אותי שאלות ואני מסוגל לענות לו בצורה טבעית ובלי ניסיונות להסתיר ולטשטש. הוא שואל ואני עונה בלי להעביר נושא.

"כשהוא נולד הרגשתי את היתמות במלוא עוזה. לראות את הדמיון החיצוני בין סבא שלי, אבא שלי והילד שלי – זה נעים, אבל גם צובט את הלב צביטה רצינית. אבא שלי היה חקלאי בקיבוץ: נהג בטרקטור, עבד בפלחה, בקטיף כותנה. יש תמונה שלו בגיל 30 – אני חושב שזה הצילום האחרון שלו – עומד בתוך שדה שיבולים. מרשים, עוצמתי, גבר 'במלואו'".

בספר, הגיבור מהרהר באופן שבו הגוף מתבגר ומזדקן, מתקרב לצורת גבר בוגר ומתרחק ממנה.
"אני היום בן 47, מבוגר ב-17 שנה מאבא שלי כשהוא מת. בגילי גברים מתחילים להזדקן, להיות שמוטים או רופסים יותר. הגוף שלך, של ההורה שלך, של הילדים שלך – הם כמו שבלונה שצריכה להתמלא. לי היה חור שחור במובן הזה. הבן שלי רואה אותי מתבגר. יש לו ידע שלי לא היה. כשהוא יגיע לגיל שבו הולדתי אותו, הוא יידע איך הוא ייראה, איך הוא יתנהל כאדם מבוגר. אני לא ראיתי את אבא שלי 'מתמלא' מעבר לגיל 30 ומתחיל להשיל את הגבריות הזאת. לא ראיתי איך תיראה הזקנה שלי. זאת חידה גדולה מבחינתי, מי היה הבנאדם הזה. לא קיבלתי את הפרוטוקולים על האישיות שלו. אלו דברים שלא דובר בהם בבית, כי היה צריך לשמר את הפסאדה של משפחה רגילה ושלמה. עם השנים, גם החזות הזאת לא תמיד נשמרה".

"מסך של מסתורין", לפי חרמוני, עטף את המקום שבו התבגר, שכונה ה"א בבאר-שבע, נקודת ציון בתולדות האדריכלות בישראל. "בניינים ארוכים שעשויים מקוביות-דירות. חלונות מאוד קטנים, לא ידעת בדיוק מה קורה מאחוריהם. ובאמת, קרו הרבה דברים נסתרים בפנים. היו בשכונה ובסביבת בני גילי כמה וכמה מקרי התאבדויות. חלקם אנשים מהתיכון שלי. זה מעיד על מצוקה גדולה שהתפרצה, שלא היו לאנשים בגילי כלים להתמודד איתה".

בספר, מכות הרצח שחבריו של הגיבור חוטפים מהוריהם כמו רומזים שכבר עדיף להיות יתום או בן חורג. אביו השוטר של גיבור המשנה, למשל, מאיים על בנו ביריית אקדח. "השכונה שבה גדלתי הייתה מחולקת לשני חלקים ולשני סוגי אוכלוסייה. עניים ומבוססים יותר, אנשים משכילים מול אנשי צווארון כחול. אני לא חטפתי כמו ילדים אחרים מסביבי. אבל כן, מכות היו חלק מהחיים בתקופה ובמקום ההם".

ילדים בספר מפתחים עור של פיל מול הדרמות שיוצרים המבוגרים.
"אני שייך לדור שלא כתבו מספיק על המצוקות שלו. הרבה אנשים בני גילי לא ידעו לתקשר עם מבוגרים. ההורים שלנו, שנולדו בארץ או הגיעו אליה בגיל צעיר, היו בקשר גרוע עם ההורים שלהם. נתק מוחלט או תיעוב עמוק כלפי בני הדור הקודם גרם לזה שהם לא ידעו איך לבטא אהבה או חום כלפי הילדים שלהם, בני דורי.

"אני לא יודע מה זאת 'חוויה הורית' במובן פיזי פשוט. לא יודע איך זה לגדול עם אבא. כשהפכתי לאבא לשני ילדים (בת שלוש וחצי ובן עשר וחצי) הייתי צריך להמציא את ההורות הזאת. היום הבן שלי כבר גדול ומורד, אבל כשהוא היה קטן יותר, הוא היה כמו איבר מהגוף שלי. איך אפשר להסביר רגש כזה, ביחס לאופן שבו אני גדלתי? כנראה שיש אינסטינקטים יותר חזקים מחינוך והשפעה סביבתית".

הוואקום הזה מתואר גם בצורה קומית בספר. יחד עם האלימות יש מקום להרפתקה, להתנסות קיצונית ומסקרנת.
"בכל מה שקשור לילדים, התקופה הייתה פחות מוגנת ומגוננת ביחס למה שמכיר הילד שלי. בכיתה ז' היינו תופסים טרמפים מעומר לבאר-שבע. מי היה מעלה על הדעת היום לתת לילד שלו לנסוע בטרמפים? ולא שאז זה היה פחות מסוכן, אבל בילדות של מי שגדל באזור היה משהו פרוץ ופתוח. היינו מבוגרים צעירים – ילדים שצריכים לגדל את עצמם. ילד אז היה ישות יותר אוטונומית, יותר עצמאית, שצריכה להגדיר את המרחב הפרטי שלה ולגונן עליו – גם בתוך המשפחה ומול המשפחה".

יש לילדות כזאת יתרון ביחס להתבגרות בסגנון הילדים שלך?
"העובדה היא שהיית צריך לדעת לחטוף ולהתגונן. אני תוהה מי מהילדים בבית הספר של הבן שלי, בצפון תל-אביב, היה שורד בבית הספר הישן שלי. מצד שני, זאת עדיין ישראל – אפשר לזהות משהו מהקשיחות הזאת גם אצל ילדים תל-אביביים ב-2017. בתור ילד, אתה יודע בדיוק למי סביבך יש אינסטינקטים יותר חדים ולמי פחות. לי היו אינסטינקטים לא כל כך חדים. לפעמים הייתי צריך להסתמך על חברים כריזמטיים שיצילו אותי ברגע האחרון ממכות. ולפעמים גם לא התממש הרגע הזה, כמו בספר, שהחבר הקשוח מופיע על תקן המלאך הגואל. אולי העברתי את האינסטינקטים הלא מחודדים האלה לבן שלי, אבל למזלו הוא בחור גדול. אי אפשר להתנהג כמו בריון מול מישהו בגודל שלו".

1111

"באותן שנים בבאר-שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב". כך נפתח הספר, אחרי ההקדשה לאביו של חרמוני. משפט פתיחה קרייני, קולנועי, שמבשר על סיפור התבגרות שזהות גברית במרכזו; שמתרחק מהדימוי שביסס חרמוני בספריו הקודמים – 'היברו פבלישינג קומפני' ו'ארבע ארצות' – כמין סופר יידיש-עברי.

באר-שבע הפופית, הרטרואית, של 'קרבת דם' דוחסת למשבצת אחת כמה עולמות שכונתיים: גטאות בספרות ובקולנוע, שיכונים בישראל ובלוקים בניכר; סרטי התבגרות באווירה עבריינית קלה. ובדרכו המחוספסת, גם מבט נוסטלגי, מקומי, בנוסח 'אסקימו לימון' או 'בשבילה גיבורים עפים' של אמיר גוטפרוינד.

הטשטוש בין מציאות היסטורית וקולנועית קשור גם לאופן שבו חרמוני מציג כאן גלריית טיפוסים, ספק אגדות מקומיות ספק ליצנים. לפעמים נדמה שכל העיר מורכבת מכפילי אלביס, כוכבי רוקנרול וסרטים ישנים. "ורדה אכן דמתה מאוד לקרול קינג", הוא כותב, "כמו שקלאהאן מהמשטרה דמה לקלינט איסטווד, וכמו שאמא של איתן ארדיטי דמתה לקלאודיה קרדינלה והבת דודה שלה דמתה לראקל וולש […] והיו חמישה לפחות שנראו כמו אלביס ואחד שנראה כמו ג'ו קוקר, ועוד הרבה אנשים שדמו למישהו אחר, שהיה יותר מפורסם מהם".

אם גיבור הספר לא מצליח להפוך למחזאי ומסתפק בעבודה כמורה לתיאטרון בתיכון, חבר הילדות שלו הופך לרגע קצר לכוכב, לשחקן ידוע, אבל נשאב אחורה ולמטה. הילדות השכונתית העסיסית מוצגת גם כמלכודת שלא מאפשרת לדמויות להתבגר ולהתקדם בחיים.

"בפריפריה נורא נוח להיות כפיל של מישהו – ונורא קשה להיות הדבר האמיתי. אתה מוזמן לעמוד בבר ולשיר שירים של מישהו אחר, לחקות את אלביס, אבל בלתי אפשרי להגיד דברים משלך. יש כמובן סיפורי הצלחה שיצאו גם מהשכונה שלי – אנשים כמו יהודית רביץ או מאיר בנאי – אבל לרוב היה משהו שקיצץ את הכנפיים לאנשים שרצו לעשות אמנות. משהו שאזק אותם. גם לי לקח המון שנים עד שהתחלתי לכתוב 'ברצינות', מתוך כוונה לפרסם. כנראה שהייתי יותר נהנה מהחיים אם בגיל צעיר הייתי פותח עוד כפתור בחולצה וחושף את החזה, כותב, מפרסם. מצד שני, אולי המעצורים האלה היו טובים לי. כמספר סיפורים, אתה צריך להבשיל, לאמץ מבט פחות ראוותני מזה שמאפיין את המשורר כרוקסטאר שנשרף בגיל 27".

השיער הנפוח, פאות הלחיים, ההווי של באנגים וגיטרות על ספה בחצר, העישון מגיל צעיר – זאת הדרך לבטא רגש גדול מהחיים במקום קטן ומחניק?
"זה מבחן ברור לגבריות. תסתכל בתמונות: מופע השיער של שחקני הפועל באר-שבע מאותה תקופה עוקף את האפרו של להקות דיסקו. אני? מקסימום התחפשתי לג'ון טרבולטה בכיתה ה'. בניגוד לילדים בספר, התחלתי לעשן רק בגיל 15, ומגיל 30 פחות או יותר נגמלתי. עכשיו אני מעשן בגלל הריגוש של יציאת הספר.

"אגב, כשאתה מסתכל על מודלים מצ'ואיסטים מאותה תקופה, רוקרים והחזה השעיר שלהם, אתה נדהם כמה היינו עיוורים לממד ההומואי בתרבות הזאת. היינו מחקים את פרדי מרקורי. כשהסולן של 'ג'ודס פריסט' יצא מהארון, אנשים שעיצבו את עצמם בדמותו הקשוחה התמוטטו לגמרי".

נתת בספר מקום של כבוד לצמיחת שיער הגוף של הגיבור וחבריו.
"תשמע, אני לא יודע אם אוכל להוריש לילד שלי דירה, אבל אין לו מה לדאוג בתחום השיער בחזה. בדיוק חיברנו עכשיו את הפטיפון, וכשהבאתי את האלבומים הישנים שלי לדירה, פתאום נזכרתי בהופעה של תיסלם שהייתי בה, בקולנוע גילת, ב-81'. דני בסן עלה לבמה לבוש בגלימה ובלי חולצה. מה שיש לפרדי מרקורי על החזה כולו יש לבסן על שריר אחד בגב. תראה תמונות של דוגמנים משנות ה-70, לא תאמין כמה שעיר היה מודל הגבריות אז".

משהו מהאסתטיקה הזאת השפיע עליך ככותב?
"אולי. האמנים הישראלים שאני מתחבר אליהם יותר הם הטסטוסטרוניים יותר. שמוליק קראוס, אסי דיין, יעקב שבתאי. אורי זוהר כמובן. רובם לא אנשים נחמדים במיוחד, עם משהו מחוספס ביצירה שלהם. אני יותר מתחבר אליהם מאשר לחנוך לוין, למשל, לגבר המסורס והפרברט. יוצרות נשים אני יכול לכל היותר להעריך. מבחינה רגשית, ההזדהות הפרימיטיבית שלי היא עם יוצרים גברים".

11

תמר מרין, אשתו של חרמוני – בעצמה סופרת, מבקרת ספרות ומרצה – פרסמה לפני כשנה את רומן הביכורים 'ילדים'. לא קשה לאתר נקודות מפגש וחיכוך בין 'ילדים' לשני ספריו האחרונים של חרמוני, בעיקר לאור המשחק בסגנון אוטוביוגרפי, ודאי אצל חרמוני ודמויות האלטר-אגו שלו. נדמה שדמויות מהביוגרפיה המשפחתית והזוגית של שני הכותבים מהבהבות בספריהם. פרידה שעברו כבני זוג ממשיים התגלגלה בדרכים שונות לעלילות ספריהם.

העניין הזה בולט במיוחד באופן שבו הגיבור הנוכחי של חרמוני, אקדמאי ואמן כושל, מתאר את עצמו בעימותים עם שתי דמויות נשיות, אמו ואשתו, מאיר בעקיפין את הצפרדעים שהן נאלצות לבלוע כנשים נשואות. ברגע בולט ברומן, הגיבור מתאר בגידה באשתו בכנס אקדמי, עם ראש החוג שממנו יפוטר אוטוטו. "אם הילדים ישאלו בעתיד", חרמוני מעיר, "אני אסביר להם שזה רק סיפור, שזאת צורה מסוימת של פנייה לקורא".

ובכל זאת, לא מתעוררת לפעמים מבוכה מול האופן שבו בן זוג כותב מטפל בזוגיות?
"בחיים הממשיים אנחנו אנשים עם רגשות סוערים למדי. אבל בהקשר ספרותי, אנחנו מודעים לממד של משחק בכתיבה, ומשתדלים לתת אחד לשני חופש מוחלט. חלק מהאיכויות של תמר ככותבת קשור ליכולת שלה להציע משהו פרוע, בלי ללכת על ביצים".

שני בני הזוג, קל להבחין, עוסקים בספריהם בתלאות הכלכליות שמזומנות למי שמקש להשתלב בזירת הספרות והאקדמיה. גיבורי הספרים מתקשים להכריז עצמאות, לעמוד על הרגליים בזכות עצמם, להשתחרר מתלות במפרנס מבוגר. ב'קרבת דם', תמיכה כספית מהורים מופיעה כעניין רגיש ועקרוני. חרף החיבה שלו ככותב לגיבורים עם שאיפות כושלות בתחום האמנותי, המקצועי, הזוגי – חרמוני מעיד שהמצב קצת נרגע מבחינתו. לפני כחצי שנה התמנה לעורך כתב העת 'מאזניים'. מרצה באוניברסיטה הפתוחה. מלמד כתיבה יוצרת. "כתיבה", הוא אומר, "הפכה אצלי למקצוע".

הגיבור שלך מודד את עצמו בלי הפסקה. הכסף שבני גילו מרוויחים לעומתו, מעמד שצברו מכרים מהילדות. "אם להודות על האמת", הוא אומר, "סך כל מעשיי, הישגיי ומעמדי מתאים לגבר בן 38, 39 ולכל היותר 40. אדם מבוגר יותר, כלומר בגילי, מן הראוי שהיה מספיק מעט יותר בחיים. מן הראוי שיהיה לו יותר".
"מי שרוצה להתעסק באמנות, מבין משלב מסוים שישנם המון אנשים מוכשרים. כדי להיות אמן מתפקד, אתה צריך ללכת מעבר לשאלת הכישרון. לדאוג שזאת תהיה העבודה העיקרית שלך. התנאים הכלכליים היום כל כך טורפניים, שגם הדימוי הרומנטי של הסופר בעליית הגג, שכותב לאור הנר, התפוגג. כתיבה היא ג'אגלינג מאוד מורכב. אתה חייב ללמוד להתפרש על תחומים שונים, ללמוד לשרוד מבחינה פוליטית. אני לא הצלחתי להתחנף לבעלי כוח כמו הגיבור שלי. לא מושך אותי לקבל אישור מאנשים מבוגרים ומבוססים ממני. וזה משפיע גם על הכתיבה. אפשר היום להכניס לדורות קודמים, לתאר אותם באופן סאטירי, ובאופן כללי – לא לחכות לתעודת ההכשר מסופרים ותיקים או בעלי שררה באקדמיה. אהבת הורים היא לא הדלק שלי. אני פונה לאהבת בני הדור שלי, ומתקשר בדרך כלל יותר טוב עם צעירים ממני. הפסיכולוגית הכי טובה שלי הייתה צעירה. הצלחתי לספר לה דברים שלא סיפרתי כל החיים לדמויות הורים סמכותיות".

בנסיבות מתאימות, בהנחה שהמדינה מציעה תקציבים נדיבים יותר ליוצרים מחוץ למרכז, היית חוזר היום לבאר-שבע?
"למרות הנוסטלגיה, טוב לי פה. המעבר לתל-אביב לא מבטל את הזהות וההיסטוריה שלך. להפך, להגיע מהפריפריה לתל-אביב מחזק את הרצון שלך להטביע חותם אמנותי ותרבותי. אני מסתכל על תל-אביב כמו על נאשוויל – אם אתה זמר קאנטרי, שם אתה צריך להיות".

מתן חרמוני, קרבת דם, הוצאת כתר

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

2

ראיון עם מנחם פרי, שב עלי והתחמם

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.1.2017

משום מקום, שעה יומית בחדר כושר! כבר כמה שעות שמנחם פרי מדבר על אהבת ספרות כדרך להילחם בייאוש כללי מול מערכת תרבותית גוססת. לפני דקה המליץ, לא לגמרי בהומור ולא רק על דרך משל, לשלוח למאסר מגישי חדשות עם שגיאות בסיסיות בעברית (היזהר לך, דני קושמרו). ועכשיו, פתאום, המלצה מעשית: שעה יומית בחדר כושר כתרופה לדכדוך קיומי.

כבר עשורים שפרי מצטייר בכלי התקשורת כמסיבה ספרותית מהלכת. מקרה חריג ומובהק בקנה מידה מקומי לעורך שידוע באותה מידה, אם לא יותר, מהסופרים שהוא עורך. גם היום, נראה שפרי הוא הראשון והאחרון להתבדח על חשבון הדימוי המגלומני שלו כאיש ספרות, כמוציא לאור. אבל הזמנים השתנו, ופרי, יליד 1942, מתאר את עצמו במונחים של התכנסות ועצימת עיניים ביחס לסובב אותו.

כהמוני סטודנטים, אני זוכר אותו מרצה־מופיע מול קהל השומעים, רוטט מחדווה כשהוא מנתח סיפור מאת עגנון, כאילו לא לימד אותו כבר חצי יובל. אבל מייסד הוצאת 'הספרייה החדשה', ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל־אביב לאורך כשלושים שנה, יקיר מוספי העיתונות בשנות השמונים והתשעים והעורך הספרותי המשפיע מבין בני דורו – שינה פאזה בעשור האחרון. הצהרות דרמטיות, קודרות, לגבי מות הספרות הישראלית, קדיש לישראליות כמפעל תרבותי.

לאור הזגזוגים של פרי בין הכרזות ומעשים – עמדותיו המשתנות ביחס לחוק הספרים, האיום בחרם על פרס ספיר והמימוש החלקי שלו – נדמה שהוא ממשיך להופיע, להאדיר את עצמו, גם אם המנגינה והריקוד מזכירים מארש אבל. אבל פרי מבהיר לי שהדימוי התוסס, התוקפני והמבדר שיש לי לגביו הוא תחפושת. שריד להיסטוריה עתיקה מבחינתו. איך בכל זאת הוא שולף את עצמו מהתחושה שאין תהודה ממשית למפעל חייו, שאין משמעות תרבותית, ציבורית, לעבודה המאומצת מאחורי כל ספר ראוי לשמו?

"אתה מכריח את עצמך, וזה עובר. זאת משמעות המגלומניה. היא הרעש שמשתיק את הדיכאון. אתה מרמה את עצמך: אני עובד עכשיו על ספר נהדר; אני מפרסם יוצר חשוב שאני רוצה שרבים יכירו ויאהבו כמוני. ב־2014, כשהתחלתי לכתוב את המאמר שעליו מתבסס הספר החדש, הייתי במצב בריאותי לא טוב, שלא ידעו מהו. סיבובי ראש ששום רופא לא זיהה את מקורם. אבל המאמר הוציא אותי מזה. המאמר – ומכון כושר".

שעה ביום, אתה אומר?
"אין דבר בריא מזה. ואתה מדבר עם אדם שלא עשה פעילות פיזית עד גיל שישים ומשהו. שחררתי את עצמי כילד משיעורי התעמלות. הייתה לי אמנם תקופה מטורפת בצבא – בקורס מ"כים החלטתי שאני אהיה החייל הטוב ביותר בבסיס. אחר כך, כעתודאי – למדתי ספרות ופסיכולוגיה – לא הסכמתי לרוץ בקורס קצינים. לכל היותר ללכת מהר. סיימתי עם ציון שבע, אבל בהליכה מהירה".

111קארי גרנט ורנדולף סקוט

 

בניגוד לרזומה המרשים שלו כעורך, 'שב עלי והתחמם' הוא בסך הכל ספרו השני של פרי כמחבר. הראשון, מחקר על שירת ביאליק, התפרסם לפני כארבעים שנה – ואף הוא עומד בצילם של מאמרים תיאורטיים ידועים יותר שחיבר. ספרו החדש מוגדר כ"מיקרו־ביוגרפיה" המתמקדת ביחסיהם של הסופרים יוסף חיים ברנר ואורי־ניסן גנסין, המקודשים והמעונים מבין אבות הספרות העברית המודרנית, שפעלו בראשית המאה ה־20.

כמו שמאותת שמו הפרובוקטיבי, הלהיטי – 'שב עלי והתחמם' נע אמנם בין כתיבה תיאורטית־פרשנית, ביוגרפית והיסטורית, אבל מבקש למצוא נתיב אחר מסגנון מחקרי, עובדתי. לאורך הספר, ברנר וגנסין הספר נהפכים בהדרגה לדמויות ספרותיות. תחת כותרת המשנה "הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין" פרי דן בגלוי בקשר בין הסופרים במונחים זוגיים; מתייחס לשאלה הביוגרפית והמחקרית לגבי יחסיהם כפתח למעין סיאנס ספרותי (שם הספר לקוח משיר מאת ביאליק, שסביבו נבנה המהלך הפרשני של פרי).

"בניגוד לזהירות שאפיינה כותבים אחרים ששיערו שברנר היה מאוהב בגנסין או התייחסו להיבט של משיכה לגברים באישיותו, כתבתי את המקסימום שאפשר לכתוב בהקשר הזה מבלי להפליג בדמיוני. אם כי מה הם עשו במיטה אחת בחדרו של ברנר פחות חשוב לי. לא סקס או תאווה הם העניין. אלה יחסים בין שני גברים שבאמת אוהבים אחד את השני. במשך עשור כל אחד משניהם מארגן את חייו ואת הדימוי העצמי שלו לנוכח האחר. האם באמת היה מרכיב ארוטי ביחסים ביניהם? בעיניי, זאת הנקודה שהופכת את הפרשה הזאת לסיפור טוב ומאורגן, ומי שיוותר עליה יתקשה להסביר שורה של פרטים שקשורים אליה. אולי לברנר עצמו לא היו מילים מפורשות יותר מאשר אלו שהוא כותב על 'היחס הזה אשר ביני ובין אורי־ניסן, בין אורי־ניסן שלי'".

פרי חוזר בספר לפרשה היסטורית בעלת מעמד מיתולוגי מבחינת חוקרי ספרות עברית. בשיאה פגישת איחוד בין שני הסופרים וחברי הנעורים, שהתרחשה ב־1907, בלונדון, העיר שבה ברנר התגורר אז, עבד בפרך בדפוס ובעיתונות יידיש, וייסד כתב עת חלוצי לספרות עברית; פגישה שאחריה ניתקו שניהם כל קשר.

"ברנר וגנסין עניינו אותי כאן כאנשים ולא כיוצרים. מצד אחד, אלה אנשים שעבדו את הספרות, שהייתה מבחינתם מרכז החיים וטעמם. אבל ברנר היה גם פסימיסט עצום, וידע כמה דל ואבוד בזמנו הדבר הזה שנקרא 'ספרות עברית'. אתה שואל אם יש מרכיב דתי בפרשנות, ברצון להבין את הטקסט הספרותי? מבחינתי, יש תחושה של גילוי ביכולת להזדהות ברמה כזאת עם ברנר. במהלך הכתיבה, הייתה לי תחושה שאני כמעט יכול למשש את הפנים שלו. להרגיש אותו. שאני יודע בדיוק מה עבר עליו באותה תקופה, ולא באופן מופשט – איך היה לו קר כשהוא חיכה בהתרגשות שגנסין יגיע אליו ללונדון, איך זה נראה שגנסין גר אצלו בחדר, ואיזו גברת הייתה מביאה לשם חלב בצהריים כשגנסין היה משתעל. הבנתי בדיחות פנימיות במכתבים שלהם, יכולתי לנחש שמכתב אחד נכתב כשהם מבוסמים".

בראשית הספר, קל להרגיש את פרי מחייך בלגלוג קל מול ביטויי הפאתוס שמאפיינים את גיבורי הפרשה, אבל הסרקזם הולך ומפנה מקום לביטויי הזדהות. "כשאני מלגלג עליהם, אני בעצם מלגלג על עצמי כאיש ספרות צעיר, על היומרה שהייתה לי, והיום נראית לי בלתי אפשרית: לכוון את הספרות העברית, להגיד לה לאן ללכת, לבנות את קהל הקוראים. כשאני מתאר אותם בתקופה ששניהם מבקשים להקים כתבי עת, אני נוסטלגי גם ביחס להוויה שחייתי אני בשנות השבעים, כשהייתי בן 28 והקמנו את 'סימן קריאה'. שניהם פחות או יותר בני 20 באותה תקופה. לברנר היו אז בקושי חמישה־שישה סיפורים. לגנסין היה רק שיר אחד שהתקבל לדפוס. אבל הם החליטו שהם ינהיגו את הספרות העברית הצעירה".

ככל שהספר מתקדם, ברנר מצטייר כגיבור הסיפור: כאיש מעשה והגשמה, למרות הדיכאון, העוני, שברון הלב. כאנטיתזה לדמות האמן שמרוכז בפופיק של עצמו.
"למרות שגם אני כמוהו, אדם שמבלה חלק גדול מזמנו בדיפרסיה – אני לא מכיר את הטירופים הגדולים של ברנר. אין לי את כוחות הנפש שלו. האישיות שלו גדולה משלי בהרבה. בניגוד לסבל שהיה מנת חלקו, חיי היו הרבה יותר נהנתניים. ובכל זאת, הספר נכתב בהזדהות עצומה איתו. הערצתי אותו כאיש ספרות שצמח מלמטה, שעבד בעבודה גופנית מפרכת בתעשיית הדפוס. נכון שבמהלך חיי הגעתי לאכול במסעדות הכי טובות, לשמוע את המוזיקאים הכי טובים – אבל אני לא מגיע מהאצולה של רחביה. כבן של רב, גנסין היה מעין אריסטוקרט מבחינת ייחוס ואישיות. ברנר, לעומת זאת, היה בן של אנשים פשוטים כמו ההורים שלי. אבא שלי היה פועל מחצבה. בתחילת שנות השישים הוא איבד את שתי רגליו בתאונת עבודה, והמשיך לחיות לאורך הרבה שנים באופן מעורר השתאות. אמא שלי הייתה תופרת. בתור ילד, ראיתי את רוב נשות בנימינה מסתובבות בקומבניזון. זה עזר לי בהמשך החיים. לראות נשים בהלבשה תחתונה לא היה כזה ביג דיל".

1111

זאת לא הפעם הראשונה שפרי מנתח חיים ממשיים של בני אדם כטקסט ספרותי. לפני כעשור הוא ניגש בכלים דומים לפסק הדין שהרשיע את השר חיים רמון במעשה מגונה, שם הציג את "השופטות" – דרכו של פרי לעקוץ רטוריקה פמיניסטית – כקוראות מוגבלות, מוטות, אוטומטיות. סדרת המאמרים ההיא, שפרסם במדור הספרים של 'הארץ', עוררה מחאה מצד סטודנטים וביקורת נוקבת בפייסבוק ובעיתונות. פרי עדיין מוכן להגן בפרוטרוט על הפרסומים ההם, בו בזמן שחשוב לו למתוח קו עקרוני בינו ובין גברים בני גילו ומעמדו שמייצגים אלימות מינית והטרדות של נשים.

"לא יכול להיות שלכל משפט שעוסק באונס או בעבירות מיניות יהיה תוכן אחד – שהנשים כולן נפלאות והגברים כולם בני זונות; שאם אני חושף את דלות הפרשנות של השופטות – גם אני מצטרף למרצים שאורבים באוניברסיטה לסטודנטיות. והרי זה פחות או יותר מה שנכתב עליי בעקבות המאמרים ההם. אני צריך להתחנף לכל הפמיניסטיות בגלל שמדובר על שופטת או מתלוננת או על דמות ספרותית נשית? המחשבה הסטריאוטיפית הזאת זרה לי. הרי הביקורת שלי על חלק מהעבודות היום בחקר הספרות קשורה לכך שהן מתייחסות באופן צפוי מראש לספרות. אני לא אוהב את הניסיון המלאכותי להשתמש במילה 'קוראות' במקום 'קוראים', ואני גם לא אוהב את זה שסופרים לא יכולים לברוא יותר עולמות שבהם יש נשים שבעלן מכה אותן, כי זה מנוגד לאתוס הפמיניסטי. אי אפשר להפוך כל דבר פרטי לסמל. כל אישה לה־אישה באשר היא, כל גבר לנציג כל הגברים. ניתוח הדין של רמון היה תרגיל באינטרפרטציה. לא טענתי שאני חושף איזו אמת, אלא שאפשר להכפיף אותו חומר ששימש את השופטים לפרשנות אחרת, ולספר סיפור שונה".

זה לא רק תרגיל. יש משמעות פוליטית לצעד כזה, יש כאן אמירה פרובוקטיבית.
"אם יש כאן אמירה היא ששופטים צריכים להיות יותר צנועים ולהבין את המקצוע שלהם. ללמוד תיאוריה של אינטרפרטציה. ולא הצדקתי את התנהגותו של רמון גם במסגרת הפרשנות. לא כך מתנהגים, גם אם אתה חושב שהבחורה מחזרת אחריך".

אחרי שנים התבטאת באופן דומה, עוקצני, לגבי פרקליט המדינה לדור והאישום באונס של משה קצב. מפתיע לראות אותך משתמש במעמד ובכישרון הפרשני שלך כדי להציג באופן לגלגני את המאבק של נשים לקבל שוויון זכויות בסיסי.
"
רק אם אתה חושב שאני מייצג כאן את הגברים של פעם, את חיים יבין נגיד. אבל אין דבר רחוק מבחינתי מאשר הרצון להגן על רמון. ודאי שלא על קצב. אם כי אפילו לגביו הרגשתי רחמים. אני בעל מזג סנגורי. אני מרחם על כל המורשעים. אני יכול לקרוא ביוגרפיה של היטלר וקצת לרחם עליו. אבל אני לא מרגיש הזדהות עם גנדי או יבין או כל הגברים מהדור הזה. וזה בגלל אופיי הביישני. היו לי הרבה נשים בחיים והרבה חיזורים. לא שלחתי יד לאף אחת, אלא אם בדקתי 30 פעם. גם כשנשים שידרו שיש להן עניין בי – לא האמנתי. אין לי שום יכולת להזדהות עם הרצון לכפות על מישהי מגע. איזו הנאה יש בהפעלת כוח כזאת? זה דוחה בעיניי. יש הנאה בליטוף מישהי, כשאתה מענג אותה, כשהיא שמחה. זאת הנאת הכיבוש – התחושה שאתה רצוי. הפגנת כוח שרירותית ביחס לאישה ובכלל היא ביטוי לחולשה".

כראש חוג, היית צריך לטפל בתלונות על הטרדה מינית מצד מרצים?
"מעולם לא הייתה תלונה מהסוג הזה. ולא מפני שדלתי הייתה סגורה. היו תלונות אחרות – על מרצים עריצים או כאלה שמעליבים את התלמידים, אבל לא בהקשר מיני. זה היה חוג שבו חצי מהמורים התחתנו עם חצי מהמורות".

פרי, אב לשתי בנות, נשוי היום בשלישית לבת זוגו מסוף שנות התשעים, תמר פלג, עורכת אתר הספרייה החדשה. "אף פעם לא חשבתי על נשים כמיעוט פוליטי", הוא אומר, "גם אם אפשר למצוא היבטים פמיניסטיים בכתיבה המוקדמת שלי על נשים במקרא. אף אחת מהנשים שחייתי איתן לא כיבסה ולא גיהצה בשבילי. אתה צוחק, אבל גם זה פמיניזם. אני בישלתי לא פחות מכל בנות הזוג שלי. חוץ מאשר בנישואים לאשתי הראשונה, אבל אז עוד לא ידעתי מהחיים שלי. מהיום שהתגרשתי בפעם הראשונה, בסוף שנות השישים, אני אדם שלא תלוי במשרתות־נשים. להפך, אני מעדיף לשרת אותן".

ספרו החדש הוא תצוגת תכלית למרץ ולשקדנות היצירתית שאפיינו את פרי מראשית דרכו כפרשן. דרך עיניו, אותיות מעוטרות של מכונת הדפוס נדמות לזר פרחים במשחק חיזור ספרותי. אנשים חיים הופכים לטקסטים מדברים. אבל לצד ניסוח מחודש לעמדתו הוותיקה כפרשן (תאריכי מכתבים נקראים אצלו כטקסט שירי) – אפשר גם להרגיש שינויים בתוכן ובסגנון. ביטוי חוזר כמו 'אני מנחש' מעיד על צל היסוס וספק עצמי ביחס לביטחון הסוחף שפרי מפגין כפרשן. לחירות שהוא מייחס לקורא מול הטקסט הספרותי, מסתננת גם השפעתן של גישות קריאה פמיניסטיות ומגדרות.

עצם השיבה לברנר וגנסין ולפרשה הלונדונית בחייהם יכולה להתפרש כחזרה לעידן ספרותי טרום ישראלי, לפרפור האחרון של הספרות העברית כזירה אשכנזית. בשיחה איתו, לעומת זאת, פרי מדבר בשעמום וברוגז על הדיון בזהות פוליטית ואתנית שנעשה מרכזי בספרות הישראלית, במחקר, בפייסבוק, במדורי הספרות המצטמקים. "אני לא יודע מה הולך בחוג מאז שהפסקתי ללמד. ממילא אין עיסוק בתורת הטקסט. מתמקדים בתיאוריות חברתיות, פסיכולוגיות ותרבותיות. מחוץ לאקדמיה, התופעה היחידית שעוסקים בה הוא המאבק האידיאולוגי של ערס פואטיקה, שאין לו משמעות ספרותית".

שום משמעות?
"מה ההבדל בין משוררים שקשורים לערס פואטיקה למשורר כמו זך? יש להם פואטיקה אחרת? תפיסה שונה של שירה? זאת בעיה כללית, שקשורה להטיה האידיאולוגית של העיסוק בספרות. מדברים רק על תמטיקה. כמו ללכת לאופרה ולדבר רק על הליברטו. בוא נגיד את האמת: אין לי סקרנות לגבי מה שקורה היום בספרות העברית. נכון שאני מדבר מתוך חצי בורות, לא קראתי לעומק את כל השירים, אבל אלו שנתקלתי בהם לא אומרים: הנה ההצעה שלנו לשירה. הם אומרים – עופו מפה אשכנזים. וזה לא בדיוק משמח אותי. אני מתאפק מאוד כדי לא להגיד להם בחזרה דבר מקביל.

"בכלל, הרעיון של 'ספרות אשכנזית' הוא קשקוש גמור. הרי הספרות האשכנזית הושמדה על ידי התרבות הישראלית. מהמבטא ועד הספרות היפה. אריק איינשטיין לא מייצג תרבות אשכנזית, אלא ישראלית. והתרבות הישראלית דרסה מתוך תיעוב כל מה שנחשב לגלותי ולאשכנזי. זה מצחיק בכלל למיין סופרים לפי המוצא של הוריהם, אבל אם כבר – אז כבר. עשיתי לעצמי רשימה: א"ב יהושע, אורלי קסטל־בלום, סמי מיכאל, סמי ברדוגו, דורית רביניאן, רונית מטלון. כל הפרויקט של בנט את ארז ביטון נופל, אם לא מתעלמים מהמקום המרכזי של סופרים מזרחים בעשרים השנים האחרונות. התחושה היא של עסקנים ספרותיים שגילו שאפשר לנפנף בטענות לגבי קיפוח ולהתקדם בעזרתו".

גם הספר שלך מראה שספרות היא עיסוק בלתי נפקד מקידום עצמי, מתככים אישיים, מההתפלשות בביצה קטנה של כותבים וקוראים. למה דווקא העניין המזרחי־אשכנזי מקפיץ אותך? מה אכפת לך שיסמנו אותך כאשכנזי?
"אני בטח אשכנזי: האשכנזי האחרון. אבל מה שאני קורא לו 'אשכנזי' נרצח בשיתוף פעולה של היטלר ומדינת ישראל. אז עכשיו שוב לבעוט בו, 60 שנה אחרי מותו? זה 'הרצחת וגם ירשת'. אני מרים גבה כשמזלזלים במשורר כמו ויזלטיר. ובעיקר, מפריע לי שיש מחיקה תרבותית של כל התרבות העברית היידישאית והאירופאית. העברית החדשה מחקה את הגולה, וכתוצאה מזה, נידונו לכך שכל עשור תרבותי מוחק את הקודם. זה החטא הקדמון שלנו והוא ממשיך להתגלגל. הספרות מתחילה כל יום וכל שבוע מחדש. ערס פואטיקה היא ביטוי לחוסר מודעות היסטורית".

לאורך שנים ביקרו אותך כמי שמרדד את הספרות המקומית בשיטות שיווק אגרסיביות, שהכניס אלמנטים קפיטליסטיים לדיון הספרותי. הייתי מצפה שתהיה לך איזו סימפטיה לאנשים שמצליחים לעורר קצת רעש בזירה המנומנמת הזאת.
"זה סיפור יפה לחשוב עליי כגורם מרכזי ומזיק כל כך, אבל אנחנו מדברים על שנות ה־70 וה־80 וה־90 – שבהם הייתה פריחה עיתונאית, והרבה מקומונים שהיו צריכים גיבורי תרבות. ולסיטואציה הזאת נכנסו פתאום יעקב שבתאי, אחרי מותו, ויהושע וגרוסמן ויהודית קציר. וגם זה כבר איננו – סופרים לא נחשבים יותר לגיבורי תרבות".

לפני שנים ניבאת שנראה ב־2013 את קריסת הספרות כאן.
"כל תחזית פסימית שלי התגשמה. הכל קורס".

אין כמעט תחום במערכת הספרותית שלא היה לך תפקיד משמעותי בו. אולי גם לך יש אחריות לתהליך הזה?
"העולם השתנה. יכול להיות שאנחנו חיים בעידן תרבותי שכבר אי אפשר לדבר בו על מכלול, על גוף אחד, על מערכת ספרותית כוללת. ויכול להיות שהכוח שאתה מייחס לי הוא מוגבל".

ערך את הספר מי שהיה תלמיד שלך וראש החוג לספרות אחריך, מיכאל גלוזמן. אתה מרגיש שהשארת חותם באקדמיה, כחוקר ספרות?
"לא, שום חותם. היו לכל היותר עשר שנים, בשנות השבעים, שבהם הכתיבה שלי השפיעה. אבל אז חזרו להתייחס לספרות כליווי להתפתחות הפסיכולוגית של נפש היוצר. כן, אני מרגיש שיש הערכה למה שעשיתי – אבל השפעה לא. בניגוד לאנשי אקדמיה אחרים שמעמידים העתקים שלהם בתור תלמידים ודואגים להם למשרות, לא העמדתי תלמידים שממשיכים אותי, שתלויים בי. בכלל, אף פעם לא הרגשתי באמת בן בית באוניברסיטה, גם אם עמדתי בראש החוג והייתי ממקימיו. עצם הכניסה למוסד גרמה לי סבל. הרגשתי זר. שאני שייך רק בחציי לעולם הזה. תמיד הרגשתי שאת שירותיי לציבור אני נותן בעריכה".

11111

סופר ידוע שעבד עם פרי בצעירותו הגדיר אותו כעורך שישנה בכתב היד המקורי את המילה "אלה" ב"אלו" – ואת "אלו" ב"אלה". אורלי קסטל־בלום תיארה אותה ואת פרי מתקנים הלוך ושוב אותה מילה בספרה הלפני אחרון. היא מתעקשת על "פתיתי שלג", הוא על "פתותי".

בעזרת ההתמקדות בדמותו של ברנר בספר החדש, שמתרוצץ ברחבי לונדון כדי לרצות את גנסין וגחמותיו, להשיג עבורו אותיות דפוס רוסיות – פרי מאפשר לקורא להביט באופן אחר על דמותו של העורך ואיש ההוצאה לאור, במקום להזדהות עם האמן הטוטאלי ועם סודות נפשו. גנסין, המקרה המובהק ביותר של סופר לסופרים בתולדות הספרות העברית, מוצג בספר כאדם לא מעשי, שמצליח לתמרן בכוח יופיו, כשרונו וחוסר האונים האופייני לו את הסובבים אותו, נשים, חברים ושותפים ספרותיים.

"גנסין הפך את ברנר לאיש השירותים שלו. כן, הרגשתי דברים דומים כעורך לאורך השנים. חלק מהאנשים ציפו ממני בדיוק לאותו יחס מסור ושרתני. אבל מדי פעם, כשנמאס לי להרגיש כמשרתם של הסופרים, יכולתי לפחות להגיד לעצמי, אני חוקר חשוב ולא משרת. שני התחומים, העריכה והאקדמיה, גוננו זה על זה".

אתה ידוע כעורך מתערב וסמכותי. עד כמה הכוח שלך מורגש בתהליכי עריכה? עד כמה מורגש הכוח ההפוך של הסופרים?
"לסופרים גדולים יש כוח אדיר מול העורך שלהם. בזכותם הוא קיים. אבל היחסים האלה עובדים כמו נדנדה. יהושע וגרוסמן לא מרגישים שאני מפעיל אותם, אלא שאני איש השירותים שלהם, האמרגן. עורך טוב דומה לשחקן שבכל מחזה משחק תפקיד אחר. בתקופה שאני עורך את קסטל־בלום או את יהושע אני יכול גם לעשות עליהם פרודיות נהדרות. לכתוב עמוד שהם לא יזהו שלא הם כתבו. כשאתה מבלה 12 שעות ביום עם טקסט של מישהו, אתה נמצא במין טראנס כזה, מעצם הרצון להיכנס למוזיקה של הכתיבה שלו. אתה הופך להיות הסופר. אבל חודש עובר והכל נשכח. ובכל מקרה, העניינים האלה לא מגיעים לעימותים. אני אף פעם לא מכריח אותם לבצע שינויים. הם לא מקבלים שום צביטה מטפורית בתחת. או שהם משתכנעים בהצעה שלי לשינוי או שלא. בכל הקריירה הארוכה שלי הייתה פעם אחת שספר הושהה כי המחבר לא קיבל את העריכה. זה היה בספרו האחרון של ישעיהו קורן. אבל בסוף נרגענו והגענו לעבודה הרמונית".

הוא ערך אותך מחדש?
"כן, וקיבלתי את זה. נתתי לו את המילה האחרונה. אבל זה משתנה מסופר לסופר. אצל דויד גרוסמן יש דברים שאני לא מקבל והוא חושב שזאת טעות, אבל אני לא אתווכח איתו. א"ב יהושע מקבל הכל, על בליינד. כמעט לא בודק אפילו. אני זוכר שב'מולכו' הייתה  עוזרת שבישלה מאכלים כחולים. אמרתי ליהושע שלא יכול להיות דבר כזה, שאם היא מבשלת, צריך להיות מאכל ברור. הוא אמר לי, 'אני לא מבין בבישול. אתה השף, מנחם פרי, תמציא מאכל ותשלח לי אותו לאישור'. המצאתי אז מאכל מזרחי של עוף בזיתים. רק עכשיו יהושע סיפר לי שהוא הלך עם זה לאמא שלו, שאישרה ואמרה שזאת בחירה טובה מאוד".

בתחילת העשור הנוכחי הודעת שלא תקבל יותר כתבי יד חדשים כעורך, שלא תעבוד עם סופרים חדשים.
"זה נובע מהצורך בבריאות נפשית. לא שאני ברוגז עם הספרות העברית והחרמתי אותה. במובן הפשוט, 50 שנה ערכתי כתבי יד של אחרים. היה לזה מחיר לגבי הכתיבה שלי. הייתי חושב מחשבות חדשות כל הזמן – ולכל היותר משלב אותן בשיעור או בהרצאה, ואז שוכח מהן. פתאום תפסתי שאני לא יכול יותר לומר לעצמי שבאחד הימים עוד אשב ואכתוב את זה כמו שצריך. כבר אין לי הרבה שנים. גמרתי להגיד מה שיש לי להגיד כעורך. אז אני מצמצם את הפעילות הזאת, במינימום נזקים. עובד עם, נגיד, חמישה כותבים ותיקים. אני לא אגיד עכשיו לא"ב יהושע, לך תחפש עורך אחר. אבל בריא שתהיה רוטציה: אדם בן 74 לא יכול לערוך אנשים בני 20. פשוט לא. הלוואי ובראשות הממשלה היו מבינים את זה".

מנחם פרי, שב עלי והתחמם, הוצאת הספרייה החדשה

הלו סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

לקראת פרס ספיר 2016

1

אולי לא סלטה באוויר, אבל לפחות קפיצת מדרגה. האירוע הספרותי־שיווקי־תקשורתי ששמו פרס ספיר ביסס מאז שנוסד ב־2000, בוודאי בעשור האחרון, סטנדרט מפוהק. במקרה הטוב. הפרשה הקרקסית של ביטול הפרס לאלון חילו עדיין מרחפת – מזכירה שהרעש הגדול ביותר סביב הפרס היה פוליטי ולא ספרותי. בשנים שאחרי, היה ניכר משהו מתפתל, עלק־ממלכתי, מצד ועדות הפרס – שהוא עדיין הפרס השנתי המשמעותי כאן מבחינה מספרית. 150 אלף שקלים.

למה קפיצת מדרגה? סוף־סוף רשימה קוּלית של מועמדים. בשנים האחרונות, אם הרשימה לא נראתה אקראית ושרירותית, היא יצרה לכל היותר רושם לא מביך, לא נורא. אבל הפעם יש אקשן, יש אמירה, יש מכנה משותף ברור ביחס לכל הספרים והמועמדים. סקרנות, מקוריות ובעצם – אומץ.

מקטן (עילי ראונר, שמועמד על רומן ביכורים) ועד גדולה (אורלי קסטל־בלום, ש'הרומן המצרי' הוא ספר הפרוזה ה־13 שלה) – מדובר בכותבים לא ממלכתיים, לא צופיפניקים, שלא בדיוק היו מסתדרים עם ההורים והדודים המטאפוריים של הקורא בארוחת שישי. פתיחת הרומן האוטוביוגרפי של יותם ראובני, הוותיק מבין הכותבים, לא משאירה מקום לספק: ראובני מתאר את עצמו ככותב אנטי־בורגני, שכמו קוראיו, חי ונושם בחברה של אנשים "מעוקלים" בלשונו – עבדים לחלום הבורגני על קיום יציב מבחינה כלכלית ונפשית.

על פניו, בתחילת 2016, אין שום חידוש או ייחוד בכך שכל אחד מהספרים שואל מהי נורמטיביות, מהם אנשים רגילים, מהם אנשים חריגים. על פניו, אין מה להתפעל מכך שכל אחד מהכותבים מבליט חוסר־נחת, אי־השתייכות, רגש אלים או רצון להימלט ביחס למקום ולתרבות שבתוכה הם כותבים וחיים. זאת כביכול המשימה הראשית של יוצרי ספרות עברית, מודרנית, אמנותית.

אבל המובן מאליו הזה הוא פנטזיה בישראל היום. במקום שבו צנזורה ספרותית והסתה נגד הפלצנים השמאלנים הפכו ללחם חוקם של נציגי השלטון. לדרך מהירה וזולה להפגין שרירים ולהשיג תשומת לב. נראה מה יגידו ציידי המכשפות, אם יש להם זמן פנוי, על הדימוי של צבא וצבאיות בספר כמו 'עריק' של ראונר. או ב'המפקד העליון', אחד הסיפורים בספרה של המועמדת ענת עינהר, 'תמונות עירום'.

במידה רבה, קסטל־בלום פתחה את השער ליוצרים הצעירים ממנה באותה רשימה. או לפחות, נתנה מכה הגונה בדלת הספרותית הזאת. הכישרון, ההומור, המקוריות שלה סללו את הדרך לגישה ספרותית פריקית, עוקצנית, חשופה ולא נפוחה. אם רוצים, גם ברומן הקצר של סמי ברדוגו, 'סיפור הווה על פני הארץ', שמועמד לצידה ורחוק ממנה מבחינה סגנונית – אפשר למצוא את עקבות קסטל־בלום. וליתר דיוק, את הדימוי המדובר ביותר שיצרה – מפת ארץ ישראל שחורתת בסכין גיבורת 'דולי סיטי' בעורו של הילד שלה. הגיבור של ברדוגו, לעומת זאת, יוצא למסע לאורך ישראל הממשית והספרותית (תודה לעמוס עוז, שגם מתארח בספר), חותך את עצמו, מדמם תחנה אחרי תחנה. מתרחק מילד לא ברור שהשאיר מאחור.

אצל ברדוגו, קסטל־בלום, וגם אצל ראובני – שידוע בעיקר כמשורר, עורך ומתרגם – הכתיבה עומדת בסימן של סיכום חיים, מאוכזב־מפוכח, במבנה של אפיזודות וקיטועים. באופן משלים, אצל הכותבים הפחות מבוססים, ראונר ועינהר – הכותבת הנמרצת והפּוֹפית מבין המועמדים, בדרכה האלימה והקודרת – בליל דחוס של דימויים ספרותיים, של הזיות, הודף קדימה את הגיבורים. ברוב הספרים מורגש הגודש הזה, הסלע שרודף אחריהם, אבני הרחיים על צווארם. ברובם מורגש בכל זאת מאמץ להצחיק, להטריד, להרגיש חיים.

בקיצור, יש על מה לדבר. יש קווים למתוח. יש תחושה שהפעם, אולי במקרה, מישהו בוועדה עשה עבודה מקצועית. שיש קשר לא רפה בין התרחשות ספרותית ממשית לרשימת המועמדים. גם אם ברדוגו וקסטל־בלום כתבו בעבר ספרים חשובים ובולטים יותר – יהיה משמח לראות כותבים מסורים ונועזים כמוהם זוכים. יהיה גם נחמד לראות איך ראובני – שכל כתיבתו עומדת בסימן התנגדות, התבדלות ואנטי – יסתובב ברחבי הארץ באוטובוס המדומיין של מפעל הפיס.

היה אפשר להסתפק בזה. אלא שמפעל הפיס לא מסתפק, ומקלקל את הרגע הקוּלי. אם יש כאן הצהרה בשבח ספרות לא פחדנית ולא קונפורמית – היא עדיין נראית כמו תשדיר פרסומת. עדיין משרתת את התחפושת הקבועה של מונופול ההימורים הענק והסמכותי. עד שמפעל הפיס לא יוותר על החסות הרשמית והאגרסיבית שלו, עד שלא יעביר את הכסף לקרן עצמאית וייצא מהתמונה, עד שלא יוותרו על הלוגו הבולט, עד שהיו"ר והמנכ"ל יסתלקו מעיני המצלמות – עד שהספרות, הקוראים והסופרים יהיו המרכז הבלעדי של הטררם – פרס ספיר ימשיך ליצור רושם של תעמולה.

150 אלף שקלים? עלות העסקתו של כל אחד מחמשת הבכירים ב'מפעל' סובבת סביב 800 אלף שקלים לשנה. 70 מיליון שקלים מההכנסות הלכו ב־2014 למשכורות של כלל העובדים בארגון. ומי מימן? אנשים רגילים שלא יכולים לסמוך על פנסיה מובטחת, על תמיכת המדינה – ומצפים לנס, לזכייה. במונחים דמוקרטיים, ובכל הנוגע לפרס ספיר, הזכייה האמיתית של הציבור ושל הקהילה הספרותית עדיין לא הגיעה. והגיע הזמן – גם לקפיצת המדרגה הזאת.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם יהודה ויזן, פֶּקח

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.1.2016

1

♥♥♥

יהודה ויזן צודק: רומן הביכורים שלו הוא לא בדיוק מדריך למתבגר ולא סיפור חניכה סנטימנטלי. אבל מי שירצה יכול ללמוד ממנו כמה דברים מועילים. איך להטביע חולדות. איך לירות ביונים. איך לצאת בשלום מהטירונות שעובר ילד פרברים בשנות ה־90 ("בטלון תחתית" בספר – יהוד, במקרה של ויזן). איך להתאפק ולא לרסס בעוזי את הברווזים, המקקים ודמויות הקרטון שהוא פוגש כבחור צעיר בעיר הגדולה ("בטלון עילית" בספר – תל־אביב, במקרה של ויזן); מקום שבו צעירים מברברים אחד לשני על מה שהם קוראים לו בטעות "שירה" או "ספרות".

בטלון עילית היא הכפילה הקרקסית שוויזן יוצר בספר לתקופה ולזירה הספרותית שאיתן הוא מזוהה, באשמתו ועל כורחו: כתבי העת הספרותיים שהופיעו בתל־אביב בשנות האלפיים, חבורות השירה הצעירות, בתי הקפה הרטרואידים, המפגש בין שועלים ספרותיים מקשישים לנערי פרובינציה כשרוניים ולהוטים לקרב, להכרה, לטמבלים שימחאו להם כפיים בערבי שירה.

'פקח' – שם עט שבוחר לעצמו הגיבור על שם רוצח מלכים מקראי שנקטל בעצמו כמה שניות לפני גלות ממלכת ישראל – מתאר את גטו הספרות הישראלית כפי שוויזן רואה אותו: ספרייה ריקה של ספרי יד שנייה ושירים יד שלישית. אבל לפני שנכנסים לפה המשונן של ויזן כמתבונן בהוויה של צעירים ספרותיים־אנאלפביתים, מאוננים, מדקלמים כמו תוכים ססמאות שאינם מבינים – עד כמה קשורות למציאות החיות הקטנות והבינוניות שנקטלות לאורך הספר, לאורך ההתבגרות של הגיבור?

"אתה שואל אם אכלתי יונים, כמו פקח ואבא שלו? בטח. יש יונה על האנטנה, אתה מוריד אותה עם רובה אוויר. הכשרנו אותה, כמובן. ואבא שלי שכח להוריד את המלח מהבשר. זאת הייתה ילדות מאוד נעימה בפרברים. וזה גם חלק מתהליך החניכה – יש חולדה, יש חפרפרת, אז צריך לטפל בהן. נכון שזה עסק מטורף – אתה משפד חפרפרות עם מכוש על הראש, העיניים של החולדה מתפצפצות כשנסגרת עליה המלכודת – אבל אחרי שראית דברים כאלה, בפעם הבאה שתצטרך להרוג חולדה, או לפחות בפעם השלישית, פחות תתרגש. כמו באימון קרטה שאומרים לך לתת לעצמך מקלות ברגל, כדי שהעצם תהיה קשיחה יותר. בזכות החניכה שעברתי כילד, אני מחזיק במושג שרוב האנשים סביבי לא מבינים: אויב".

שיפוד החיות בבטלון תחתית הוא הכנה למבט המשפד בהיפסטרים של בטלון עלית?
"קיבלתי מהאנשים שגידלו אותי את התשתית האתית הטובה ביותר שיכולה להיות לאיש ספרות: היכולת לגעת בשיט, ולא בבולשיט. וזה הדבר שחסר לרוב העוסקים בספרות היום. כולם עלים נידפים. פולואוורז. 'עוקבים' במלוא מובן המילה. רוב האנשים שגדלו בתל־אביב או ברעננה התחנכו על ערכים 'פלאפיים'. הם סאקרים של כל עמדה. רק תוציא את המילה 'מהפכה' מהפה והם חווים אורגזמה. חושבים שהם רדיקליים".

תיאורי הסקס התל־אביבי מזכירים את תיאורי החולדה במלכודת.
"גם בחברה הליברלית לכאורה – הקרניבוריות ממשיכה להתרחש. גם בקרב הצמחונים. במקום חיות, פשוט אוכלים בני אדם. כל הרווקוּת התל־אביבית היא דבר עצוב. יחד עם הפסבדו־אינטלקטואליות שנלווית לה. קיום ריק, עמום, ובעיקר עקר. האנשים האלה הרי לא עושים כלום. אין בהם שום תועלת. ואני לא חושב שהסצנה הספרותית הזאת הוכיחה את עצמה. כדי להתקבע ולקבל הכרה פשוט צריך לנדנד למספיק עיתונאים שיכתבו על כל נוד שאתה תוקע. יש אנשים שזה כל מה שהם עושים".

1111
מתוך עיבוד לבמה של 'המחברת הגדולה', צעירי גשר (צילומים: רדי רובינשטיין)

 

הפתיחה של 'פקח' עובדת כמו פיתיון. רק הפוך. מסמנת לקורא – זה לא בשבילך, חביבי. נא לחזור לגן הילדים, לקניון, למושב הסטודנטים, לבית הקפה. מילים חורקות ושברי ציטוטים מוטחים בדף כמו מנות הבשר שנוחתות על השולחן מול הגיבור. אבל ככל שמתקדמים עם סיפור החניכה הגרוטסקי שעובר הגיבור – כעכבר העיר, כציד חולדות בכפר – 'פקח' מתגלה כספר מצחיק, עצבני, רוחש חיים. ואני כותב את זה לא רק בגלל שוויזן יודע איפה אני גר.

בקרב החוג הספרותי הצעיר, ויזן הוא דמות מוכרת. גם אנשי ספרות שלא הכירו אותו לפני הפצצה הפיקטיבית ההיא שהניח עם שותפו דאז עודד כרמלי בפתח משרדי הליקון, גם כותבים ועורכים שלא שמעו על הגיליונות המחוספסים, הפנזיניים, של 'כתם' – ודאי נתקלו בקטילה מהדהדת או בהזמנה לדו־קרב. בראיונות, ברשימות, במסות שהוא מפרסם ב'דחק', כתב העת עב הכרס שייסד לפני כארבע שנים תחת המוטו 'הרדיקליזם האמיתי הוא השמרנות'.

"'דחק' הוא כתב עת טוטליטרי במהותו. אנטי־דמוקרטי ואנטי־ליברלי. אני בוחר את הכותבים לפי הכישורים שלהם. ולא יהיה אכפת לי אם מתרגם מעולה של הורטיוס גר בתחומי הרשות הפלסטינית". ויזן התחייב "להדיר את מיני השרלטנים שמצאו מקלט בשורותיה של הספרות". אחרי צ'יקי (שזוכה בספר לתיאור קריקטורי הדור), חבורת ערס פואטיקה ועוד שורה ארוכה של מטרות חיות, בגיליון החדש ויזן מתפנה לטפל בדורי מנור ורונן סונין, עורכי האנתולוגיה הלהט"בית 'נפלאתה', שאותם הוא מאשים, בין השאר, בהומופוביה.

בפגישה איתו, ויזן מספק סחורה כפולה ומכופלת. נאמן לדמות הלוחמנית שהספיק ליצור בתוך פחות מעשור בשטח ככותב, כמשורר, כמתרגם, כעורך – יהיר, מעליב, נרגן כאילו בילה חיים שלמים בעישון מקטרת, בחלוק ארגמן. כל זה לא סותר את העובדה שוויזן מעורר תוך שניות חיבה והזדהות – גם כשהוא מכבד אותי במחמאות כמו "רכילאי", "נחש עקלתון" או "גוי דובר עברית".

"בעניין דורית רביניאן", הוא מתנדב להגיב לענייני השעה, "איכשהו כולם התעלמו מהשאלה הבוערת היחידה: איך ייתכן שרביניאן – מחברת רבי מכר קריאים וקלילים, העשויים כמאמר בודלר 'מן הסחי והחלאה האהובים על נפשו של ההמון' – בכלל מועמדת לתוכנית הלימודים? מה, אין מה ללמד? כולם יודעים כבר הכל, שיש צורך לפנק אותם בספרי טיסה? לא צריך ללמד את רביניאן לא בגלל שאלות של ציונות. לא צריך ללמד אותה כי זו לא באמת ספרות".

אתה, מבחינתך, כותב ליחידי סגולה?
"אני לא חושב שאני כותב רק למביני דבר. ל'בחורים מאוקספורד'. אין באמת קבוצה כזאת. ביומיום, בני השיח שלי לגבי ספרות הם בעצם אנשים בודדים על קרחונים. יובל שמעוני לא יוצא מהבית. אתה יודע איזה אדם קשה זה אמנון נבות? או גבריאל מוקד? אני יכול לדבר עם לאה איני, בועז יזרעאלי, עם אשתי. ואלה רגעים שמפיגים את הבדידות. אבל גם אנשים כאלה, שיש לי איתם שפה משותפת, לא בדיוק חולקים איתי תחומי עניין. תמיד יש איזה חיכוך. אתה יודע איזו בעיה הייתה לי כשרציתי להכניס לספר את טעמי המקרא?"

אני מנחש שלא תדבר בתיעוב כזה על זירת הספרות ככל שתתבגר.
"אני מדבר ככה לא כי אני צעיר מתלהב. אני באמת לוקח ללב. למה להתייחס באופן ציני לפגיעה בערכים שאני מאמין בהם? זה באמת מתועב, אווירת השיווק. הפרסים המגוחכים. יריד הספרים בפרנקפורט. היחצנית של ההוצאה נעלבה מהביטוי 'נשות יח"צ מפשקות בפרהסיה' שמופיע בספר. מגיל צעיר אני רגיל שאומרים לי 'עוד תתבגר'. מוקד, ידידי, בן 80 – ונשמע אותו דבר כבר עשרות שנים. ויזלטיר כנ"ל. אולי התשוקה לספרות משמרת בך איזו מידה של נעורים".

ובכל זאת, יש משהו חשוד באליטיזם המופגן הזה. הרי אף אחד לא נולד עם תואר אצולה ספרותי.
"קיבלת מהספר תחושה שגדלתי בבית של בורגנות משכילה? בבית שבו מתעסקים בתרבות? מדובר בנובורישים מהפריפריה ממוצא מזרחי. ברור מהספר מה מידת ההשכלה שלהם ואיזה מעמד היא משקפת. ואין בזה גנאי. לא הייתי כמעט בשיעורים בתיכון. אין לי תעודת בגרות מלאה. אף אחד לא שלח אותי לשירת ספרד: הגעתי לספרים בכוחות עצמי. הייתי סקרן, הייתי צמא. אבל אנשים סביבי לא צמאים. להפך. הספרות מבחינתם היא רק תחמושת לרגע מסוים.

"הרבה פעמים אני מרגיש שיש את הספרות 'שלי', ויש את הספרות 'שלהם'. שקיימת ספירה שלא קשורה אליי, עם ניר ברעם וכל מיני כאלה. פרשנים פוליטיים בעיני עצמם. כל אחד נהיה לך הצופה לבית ישראל. עזוב ברעם – גם לדויד גרוסמן שאתה כל כך אוהב אין גישה לדו"חות השב"כ".

בדרכך שלך, יש משהו די גרוסמני בתיאורי הילדות של פקח. תיאורי העקידה, ביתור החיות, האבא הישראלי המסרס.
"אצלי האבא לא מסרס; הוא יורה. וגם אני יורה. ואת גרוסמן אני פשוט לא יכול לקרוא. השפה שלו לא עושה לי כלום. פלקטי לגמרי. כמו לקרוא חשבון מים. גרוסמן מכוון לקוראים שאין להם כלים להתמודד עם 'ספרות' במובן המחייב של המושג. עובדה שאת ברנר הם לא קוראים, והוא סופר יותר טוב במאתיים דרגות לפחות. ב'סוס אחד נכנס לבר' כאב לי הלב עליו. זו שפה של מישהו שמנסה להיראות רלוונטי, צעיר, אבל התוצאה מזכירה קיבוצניק עבש.

"והמבקרים הקיימים – לא קיימים. גם כשהם כותבים – הם לא קיימים. דיבור גבוה וריק על ספרות. קראת פעם ביקורת שכתב רוני סומק? 'המקום שבו הפרוז'קטורים של הנפש פורטים על מיתרי הנשמה – שם שירתו של' וכולי וכולי. שם אתה רואה שהוא לא רק משורר נוראי, אלא גם ישות לא אינטליגנטית".

לא תמצא שיר שלו שייגע בך?
"אלה שירים של ילדים מפגרים. גירסה מדוללת של הנוסח של עמיחי. יש לי מאמר שמראה את זה בצורה כמעט מתמטית. תשווה את זה לאליוט, לטשרניחובסקי, לאורי צבי גרינברג. רוני סומק זה פורצ'ן קוקיז".

עוגיות וספרות שייכות לעולמות נפרדים?
"אין בעיה בעוגיות – כל עוד על העטיפה לא כתוב 'ספר שירה'. אבל כגודל היומרה – גודל החומרה. אנשים מזדהים עם השירה שלו כי הם יכולים להבין אותה. אם ההמון יכול להזדהות עם זה, כנראה שעשית משהו לא בסדר".

אנחנו לא חלק מ"ההמון"?
"אולי אתה המון. אני לא".

הוא נולד לפני 30 שנה ביהוד. ילד אמצעי לאבא קבלן ואמא גננת. שחקן כדורסל בנבחרת של תיכון בליך. לפני כשנה התחתן עם מיכל, דוקטורנטית לפילוסופיה בת 44. גר במרכז תל־אביב. משורר עצבני בגובה מטר תשעים. עובד במשך שנים כמאמן קבוצת כדורסל, היום של קבוצת נשים חובבות. עדיין מתפרנס גם מעבודות שיפוצים ("כל פעם שננו שבתאי עוברת דירה היא מתקשרת אליי").

העיניים החריפות של ויזן מוציאות כל תיאור בספר מהקשר אמין, אבל בשיחה איתו מתגלה שרוב האירועים וההתרחשויות, לפחות בבסיסם, לקוחים מחייו. הקומיקס אמיתי. המשפחה שלו, הדרך לבית הכנסת ביהוד, השולחן – היו עמוסים באותה מידה. "אני בא מבית טורקי, טריפוליטאי ותוניסאי. משפחות כאלה מכינות את המאכלים של כל העדות המזרחיות. אמא שלי היא מעין ארכי־שפית, וארוחה כוללת באמת שמונה מנות על השולחן. הכל בשר: בשר ממולא בבשר ברוטב בשר. לך למקרר שלי, תראה את תבשיל הריאות שנשאר מיום שישי".

בגלל הבוז שלך כלפי עיסוק בספרות ומוצא אתני, חשבתי שהתיאורים של הארוחות המשפחתיות בספר הם פרודיה.
"עצם העובדה שהדיבור על ספרות סובב היום סביב 'זהויות' הוא פסיכוטי. והסופרים 'המזרחים' מייצרים מזרחיות שלא קיימת. אני מנסה ליצור ספרות שהיא חלק מהמציאות. לא לקחת איזה מודל של כושים אמריקאים מדוכאים ולהלביש אותו על שכונה בחדרה. בכלל, מה זה הדיבור הזה על תודעה אשכנזית או מזרחית? לכל בנאדם יש תודעה משלו. ואין לה צבע. ביהוד, בבית הספר, אשכנזי הייתה קללה. אז למה שאני ארגיש מקופח? לכן דוחה אותי הדיבור על 'הגמוניה' ודוחה אותי הרצון התל־אביבי לתקוף אותה. בספרות אין הגמוניה. זה מרחב של טקסט, ולא של צבע עור. יש המון גרפומנים אשכנזים, ויש המון גרפומנים מזרחים".

לספרות ולתודעה האנושית אולי אין צבע עור, אבל באחד מקווי ההתרחשות בספר, הגיבור נדלק על בחורה ממוצא אתיופי. לא זכרתי מאיזה הקשר ספרותי נלקח השם שלה – זילזיל טיבס – אבל חיפוש בגוגל הבהיר לי שמדובר במנה אתיופית של כבש צלוי. אם זה לא מספיק, פקח משווה אותה לג'וקים מעוכים.

"מה לא מובן בדימוי הזה? היא שחורה ומבריקה. יש לה כל מיני לקים וליפ־גלוס. והגיבור נזכר בה כשהוא רואה פתאום מקק. זה לא יכול לקרות?"

נדמה לי שאתה מיתמם. יש משהו קצת יותר טעון בתיאור כזה של קופאית אתיופית צעירה.
"היא דוחה אותו כמו מקק כי היא סתומה. כי היא 'המון' וקל לתמרן אותה. היא עדיין לא עמדה על דעתה, ועושה רושם שזה גם לא יקרה".

גם אתה לא היית מלומד בגיל עשרים וקצת. אם היו מסתכלים עליך כעל מקק – לא היית לומד את האלף־בית.
"זה שאתה יודע לקרוא – לא הופך אותך ליצור עם בינה. לפחות האנאלפביתים של פעם לא חשבו שהם חכמים. נו, אז היום אנשים יודעים לקרוא. אני לא שוגה באשליות, ואני לא מתעצל. אתה יודע כמה עבודה כרוכה בלהוציא ולערוך כתב עת ספרותי כמו 'דחק'? אני מתעסק בספרות. אלה החיים שלי. מרגע שאני קם בבוקר. ממית את עצמי באוהלה של הספרות. זאת הבחירה שלי – לתת את עצמי לספרות העברית. זה ממלא אותי, ואני מרגיש שאני עושה דברים חשובים. תורם בדרכי ללשון העברית ולעם היהודי".

לעם הנבחר בפינצטה.
"אני לא חושב שיש צורך להשפיע על כולם. ספרות היא שיח קודקודים. מבחינתי, כשאני מדבר על ספרות עם אנשים שאני מעריך – אנחנו יושבים ומדברים יחד על תורה. על דברים בוערים. הפרצוף שמרוח על המוסף ב'ידיעות' לא מבלבל אותנו. אני לא צריך עזרה מבני ציפר או כל עיתונאי אחר כדי להבין כמה חמור מצב הספרות כאן. כדי לדעת שרועי חסן כמעט נושק לאנאלפביתיות. אנחנו במלחמה: הדבר הזה שנקרא 'הספרות העברית' הולך ונעלם. וכל בוקר קמים לו עוד אויבים. תוקפים אותו מכל כיוון, עד שהוא הצטמק לכלום. יוצאים המון ספרים שהם פשוט כלום. וגם אתה חלק מהלך הרוח הזה".

התלונות על מות הספרות הן עניין ישן מאוד. כולם מקטרים וכותבים. השאלה היא מה נותן לך הדימוי החוזר של אנאלפביתים.
"אני מכבד את התחום שלי. אם אנשים לא טרחו מספיק כדי להתכונן למשימה הזאת – זה מיד ניכר. אני הרי מאמן כדורסל לפרנסתי. כשאני מגיע לקבוצה חדשה, אני אומר לאנשים: תשחקו. עד סוף האימון אני כבר יודע מי בחמישייה, מה כל אחת בקבוצה שווה. אני יכול להגיד למישהי: תכדררי הלוך־חזור ואני אדע עליה כמעט הכל. אותו דבר בספרות. אני שונא משוררים ששולחים לי שירים ומבקשים חוות דעת. שמחפשים אישור. אם הם היו מתעניינים באמת בדעתי, הם לא היו שולחים לי שיר שמופיעות בו כל הבעיות שדיברתי עליהן".

אף אחד לא הסתכל עליך אף פעם מלמעלה? ביטל אותך כקורא, ככותב?
"מאה אלף פעם. הייתי צריך לעבוד קשה, המון עבודת מרפקים, כדי להגיע למקום שבו אני נמצא. אבל היום אני חושב שאני מוערך בידי האנשים שאני רוצה שיעריכו אותי. וגם בידי אלו שלא. זאת הצרה הבאמת גדולה. אבל הביקורת והמוטיבציה לכתוב צריכות לבוא מבפנים. אני יודע שגם 'פקח' לא חף מפגמים. אני יכול לכתוב עליו ביקורת קשה".

למשל?
"יכול להיות שהפתיחה קצת מקרטעת. כמו שאמרת: רוב הדמויות, חוץ מהגיבור, הן קריקטוריות או פלקטיות. התקשיתי להפוך אותן ל'דמויות' ממש. ואין לי יכולת לתכנן רומן מראש. אבל קראת בספר: הוכשרתי לעמוד בלחצים כאלה. בבית, ואחר כך בכוחות עצמי. אם יעמוד מישהו מעליי – אני ארים את הראש. אני לא באמת צריך את האישור של דן מירון – שאגב מופיע כאחד המסכימים המדומיינים בפתיחת הספר. אתה מכשיר את עצמך, עושה מה שצריך ומחכים. זה השכר: אתה עומד על דעתך".

איך?
"אתה לומד מהמסורת. אם אני משווה את מירון למבקר כמו קורצווייל – אז אני אבין שהוא מאופס. אם אני משווה מבקרים עכשוויים לפרישמן – אני מבין שהם מאופסים. זה לא קשה".

בספר, ככל שהדמות של הקופאית מתקרבת לזירת הספרות, ככל שהיא מרגישה יותר בבית בערב שירה – הגיבור נגעל ממנה.
"כי היא אוטומט. ההתהדרות של מישהו ב'תרבות' רק חושפת את הפגמים שלו. יצאתי פעם עם מישהי מדנמרק, והיא קנתה לי במתנה ספר של ג'ונתן ספרן פויר. עד אותה נקודה היה מסתורין של פערי שפה. ופתאום – יכולתי למקם אותה. מיהי בעצם בדנמרק. לאיזה קהל היא שייכת".

ומי מדבר ככה, בורר בין ברברים ליודעי דבר, אם לא בעל הבית?
"הספרות היא הבית שלי, אז כנראה שאני בעל הבית. באתי לספרות – וראיתי שאין שם אף אחד".

אולם ריק.
"כמעט. כמה אנשים יושבים בפינות. וזהו. הספרות ריקה. לכן לא הייתה לי בעיה אז, וגם אין לי בעיה היום, להגיד: זה הבית שלי עכשיו".

יהודה ויזן, פקח, הוצאת אחוזת בית

1

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

בעקבות מהומת פרס ישראל לספרות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.2.2015

התגובה הראשונית, הטבעית, המתבקשת לפארסה סביב פרס ישראל לספרות הייתה שמחה לאיד. הנה הם, מעניקי הפרסים המקצועיים, מקבלי הפרסים המקצועיים, מפסיקים לרגע לדלג מוועדה לוועדה, לכבד אחד את השני בפרסים. נחמד לראות אותם משרבבים את השפה התחתונה, זועפים, עוזבים את הכיתה בכעס. לראות סיכה ננעצת בבלון הנפוח.

אבל ככל שמצעד המתפטרים, המוחים, נביאי הזעם התארך – צצה גם סיבה אמיתית לאופטימיות. הנה פתאום, בזכות הסקנדל, אנשי רוח ונשות רוח ישראלים נזכרים מחדש, ואגב כך מזכירים לכולנו, מה משמעות המושג "איש רוח". מהי המחויבות הבסיסית שכרוכה בעיסוק בספרות, באמנות, במחקר, בשיפוט אמנותי וערכי. נכון שיש משהו קצת פומפוזי בשרשרת ההתפטרויות של שופטים ומועמדים לפרס. בעלבון ובהפתעה שהם ביטאו, בגילוי של אמריקה. יש הרי מעט מאוד מגזרים וקבוצות בחברה הישראלית שמידת החופש והביטחון הפוליטי שלהם לא הצטמצמה בשש שנות עידן נתניהו וחברי ממשלתו. לא רק עובדים זרים. לא רק ערבים ישראלים. לא רק בדואים. לא רק הומואים. לא רק נשים מכל מגזר, שבשנים האחרונות חוו השפלות סמליות וחוזרות מטעם נציגי המדינה. לא רק מי שרואה את המשכורת שלו קפואה או נשחקת. ההנחה שאפשר להמשיך בחיים הרגילים, שאפשר להמשיך לשחק במשחק התרבותי, להעניק ולקבל פרסים – היא הנחה כמעט מופרכת. חופש מחשבה, היכולת להתבונן לעומק ביופי, בכיעור, במציאות – לא אמורים להשתייך לקבוצה מצומצמת של אנשים. למי שמחזיקים בקלפים הנכונים.

במובן הזה, נתניהו עשה טובה לקהילה הספרותית, ודאי לדור המבוגר והממוסד. הוא הזכיר להם שני רעיונות מפתח בחברה דמוקרטית: הרעיון של התנגדות ממשית והרעיון של סולידריות. הוא הבהיר להם שהשלטונות הישראלים לא פעם משתמשים בהם בתור קישוט, בתור תחפושת תרבותית ומכובדת. שפרסים הם בין היתר דרכו של בעל הכוח ובעל המאה להשתיק ביקורת. להשיג עוד תמונה מכובדת, מגביהה, בעיתון – בלחיצת ידם של משוררת כסופת שיער או של פרופסור קשיש, מסמיק כמו חתן בר מצווה.

השערורייה העסיסית יכולה להפוך לטקס התבגרות אמיתי של הקהילה הספרותית בארץ, מהצד השמאלי והמבוגר של המפה. תזכורת לכך שלא תמיד אפשר לחתום על עצומות פוליטיות נוקבות בבוקר – ובערב להסתופף עם שרים וראשי ממשלות. ליכולת לוותר על הישג אישי – הפקדה יפה בבנק, עוד שורה בוויקיפדיה, עוד השפעה מאחורי הקלעים – לטובת אינטרס רחב ומהותי יותר.

צריך לקוות שהלהט הנקודתי הזה לא יצטנן כל כך מהר. שמשהו ממנו יחלחל למטה, אל תחומי היומיום. שפרופסורים ייזַכרו לעתים קרובות יותר לקדם חוקרים בתחילת דרכם, לבדוק את תנאי השכר של העוזרת שלהם. שסופרים ועורכים יהיו מוכנים לחלוק את הבמה עם קולות צעירים ופחות מוכרים. ואם מותר לחלום, שֶאל המסע של ויקי קנפו הבאה ממצפה רמון לירושלים – יצטרפו גם אחד מהסופרות, מהסופרים, מהפרופסורים שמשמיעים היום קולות מחאה.

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.2.2014

לא רק בזכות 150 אלף שקלים, מתנת מפעל הפיס, ולא רק בזכות דירה עם נוף מלכותי במנהטן, ראובן נמדר נבדל כרגע מהסופר הישראלי הממוצע. לא ממש בוער לו, למשל, לדבר פוליטיקה, משום סוג. "עוד פעם אשכנזי זוכה בפרס ספיר", מישהו טיקבק בהודעת הזכייה שלו. אבל נמדר, בן ליוצאי איראן ומתרגם מפרסית, "מקווה שזאת בדיחה מטומטמת. אף פעם לא קראתי לעצמי 'מזרחי'. זה לא קונפליקט מכונן בחיי, ולא רטוריקה שמושכת אותי בשום צורה". זה כנראה גם לא הזמן לדבר איתו על האופן המלגלג שבו הרומן שלו, 'הבית אשר נחרב', מתבונן בחייהם של נסיכי האקדמיה ובתככי החצר שלהם. נמדר הוא סופר במצב צבירה נדיר: מבסוט, קורן, כמו־מאוהב. "למה לא? אני רודה פה את הזבדה, את השמנת, מהחבית. סוף־סוף אני יכול להיפגש עם קוראים, לשבת לקפה עם סופרים שאני אוהב".

לכאורה, אין סתירה גלויה יותר בין נמדר והשמנת לבין חזיונות על קץ העולם שחוזה גיבור הרומן שלו, שזכה בשבוע שעבר בפרס ספיר – גבר יהודי במנהטן שחייו הטובים וצלילות הדעת הולכים ונשמטים מאחיזתו. "כל אמריקאי בטוח שקיומו יציב, וכל ישראלי בטוח שקיומו רעוע", נמדר מנסה להסביר את הגלים העכשוויים של פרוזה אפוקליפטית. "זה הרי טבוע בנו. מה הזיכרון הראשון שלי? בגיל שלוש – מלחמת ששת הימים. אבא בצבא, אמא מורידה אותנו למקלט. מפגיזים את ירושלים, השכונה שלנו תחת אש. גם אז דיברו על חורבן בית שלישי. גדלתי לאור הטראומה של מלחמת יום כיפור. בצבא הייתי בלבנון, בחיל הקשר. הפנטזיה שנפסיק להתקיים היא דבר בסיסי שמלווה את הישראלים. תמיד חגגנו את החרדה הזאת מתוך ערבוביה של יוהרה גדולה ופחדנות גדולה. גם היום, הישראלים בטוחים שהם על סף חורבן. אבל דאעש באמת יותר מפחידים מנאצר?"

התחושה הזאת נעלמת כשעוברים לגור בחו"ל?
"כשאני יושב בבית, על גדות ההדסון, ונהר ענק בצבע תכלת מתכתי זורם במלכותיות כזאת בחלון של חדר המגורים – יש תחושה של הקלה. בטח מהרטוריקה ההיסטרית. יש גם קצת 'אשמה של ניצולים'. אבל בעיקר, יש צלילות מסוימת ושקט. לא נורא אכפת לך ממה שקורה שם סביבך. הפוליטיקה האמריקאית לא נכנסת לי מתחת לעור כמו הפוליטיקה הישראלית".

ניסיון קטן לקלקל לאיש שמח את החגיגה. מה דעתו, למשל, על התגובה של הקהילה הספרותית כאן – תגובה שנעה בין פיהוק לעוינות – להכרזה על חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר? הדיבור על שמות לא ידועים, על רשימת מועמדים לא רלוונטית. "זאת בסך הכל הזדעזעות מאוד בורגנית. נכון, לא בחרו בסופרים מוכרים יותר – סופרים טובים כמו דורית רביניאן, יעל נאמן, ניר ברעם, מתן חרמוני, שהוא בעיניי סופר מעולה – אבל אני מעריך את האומץ והנחישות של השופטים שפעלו על פי מצפונם הספרותי והאמנותי. אני מרגיש שקיבלתי את הפרס הזה בזכות ולא בחסד, ואני לא חושב שמישהו שיקרא את הספר יוכל להגיד לי משהו אחר. אני הרי אלמוני, אין לי כאן קשרים משום סוג. אפשר לומר בוודאות ששפטו את הספר שלי במקצועיות. מלכתחילה, התייחסתי לזה כאל משחק – מותח, מורט עצבים וגם מענג. ניגשתי לתחרות כי חשבתי שיש לי מה להציע לעולם – ואני שמח שהעולם הסכים איתי".

תחת השפעת השילוב של "אדרנלין, קפאין וקצת אלכוהול", יש משהו חינני ולא שכיח באופן שנמדר מדבר על עצמו במונחים של "אמן טוטאלי" או "שְלמוּתן". מצהיר הצהרות כמו "שאלו אותי, 'איך אתה כותב רומן כזה שאפתני? אתה השתגעת?' אבל הרגשתי שאני מיועד ללכת בגדולות מבחינה רוחנית, כבר מילדות". על הנייר, ביטויים כאלה יכולים להיראות מגוחכים. פנים מול פנים, נמדר מתגלה כמי שלימד את עצמו לאהוב היטב את החיים. "גדלתי במשפחה יהודית חמה מהמעמד הבינוני. רגשות האשמה ארוגים לתוך הדי־אן־איי שלי. אני פשוט משקיט אותם בעזרת הדוניזם וגינוני יוהרה נלבבים".

הוא נזכר, למשל, בפעם הראשונה שיצא לו לטעום קוויאר. בגיל 20 ומשהו, ירושלמי לשעבר, שמיד אחרי הצבא עבר להתגורר בניו־יורק. אנשי הקהילה הפרסית־משהדית עזרו לו להשתלב בתעשיית הסחר ביהלומים. "זאת הייתה הרפתקה נהדרת ומסוכנת. הלם תרבות כפול ומכופל. לעבור מירושלים, שהייתה אז עיר קטנה ומנומנמת, למפלץ אורבני מדהים. הסתובבתי עם אחי בכל רחבי ארצות־הברית, בחורים הכי נידחים. לפעמים עם אלפי דולרים ביד. מכרנו לכל מיני טיפוסים נכלוליים, מסוכנים, מרשימים. הרווחנו כסף, ביזבזנו כסף. היה כיף. רדפו אחריי ברחוב כנופיות של נערים קולומביאניים. מאז פיתחתי יכולת להיות זיקית, להסתגל לאנשים שונים, למקומות שונים. לימדתי את עצמי להיות איש העולם הגדול. פיתחתי את הנהנתנות שלי. אוכל טוב, יין טוב, חליפות. אני מאוד אוהב מותרות".

אז איך היה הקוויאר?
"מגעיל. ירקתי אותו. אבל היום כבר הייתי יודע איך לאכול את זה".

11
מתוך 'שורש זר', מיצג של שירה בורר בהשראת המחזה 'הדיבוק'

 

הביוגרפיה של נמדר נעה הלוך ושוב בין הליכה בתלם לסטיות ממנו. אבא צלם ואמא סוכנת ביטוח. אח ואחות צעירים. משפחה מבוססת כלכלית, מסורתית. תיאור קלאסי של ילד שהבטיח לעצמו חגיגית להפוך יום אחד לסופר. "לא מנודה או דחוי, אבל לא ממש פופולרי. ילד מסורבל מעט. קצת מסוכסך עם עצמו, לוקח את החיים קשה. הייתי יכול לראות סצנה בסרט, ולא לישון לילות. לא היה לי עור. הגוף הלך שני צעדים אחריי, אבל בתודעה – הרגשתי אינסופי. הרגשתי תמיד שיש בי משהו שונה. הסטייה הקטנה הזאת ששולחת אדם לחיות בדמיון".

היום הוא בן 50. חי בניו־יורק כבר 15 שנים. נשוי לאשת חינוך ואבא לשתי ילדות. מתפרנס מהוראת ספרות עברית ויהודית במסגרות "אקדמיות וחצי־אקדמיות". מעולם, הוא אומר, לא הרגיש חבלי הגירה וקליטה. "אף פעם לא הסתכלו עליי שם מגבוה. היה לי קל להשתלב בחברה הוואספית שמתוארת ברומן. למה? אני רהוט, אני משכיל מאוד ואני יצירתי מאוד. אני גם לא ממש תופס את עצמי כמהגר. אני בין הארצות, בין התרבויות. זה ז'אנר חדש. צורת חיים גלובלית שרק תלך ותתרחב".

את הגלגול הניו־יורקי הראשון שלו, כסוחר יהלומים ואבני חן, סיים כעבור ארבע שנים. "למדתי שם פרסית על בוריה. עשיתי בירור זהות יסודי ומעמיק עם שורשיי האיראניים. אבל זאת הייתה קהילה של אנשי עסקים – אנשים מקסימים, אבל בלי חיי רוח אמיתיים. במאמץ ניכר, הייתי צריך להתיק את עצמי ממערבולת החיים שם שסחפה אותי, ולחזור למה שהייתי אמור להיות: איש רוח עברי".

חזרה לארץ. תואר ראשון. תואר שני בסוציולוגיה. ספרו הראשון, קובץ סיפורים בשם 'חביב', ראה אור ב־2000. באותה שנה נמדר עזב לארצות־הברית בעקבות סטודנטית אמריקאית שהכיר בארץ מ"משפחה יהודית מאוד ותיקה. דורות על גבי דורות במנהטן". הם עברו לגור יחד בעיר מולדתה, ומאז הם שם. "הספר הראשון שלי די נשכח. הייתי עסוק בהורות, בהיטמעות שלי באמריקנה, בכתיבה של הרומן הנוכחי. איבדתי קשר עם העולם הספרותי בישראל. אבל אז לא היה פייסבוק; היום אני יכול בקלות לחיות בשתי מציאויות מקבילות. אני קם בבוקר, שותה קפה מול המסך – אני בישראל. ואז אני הולך ללמד, ואני באמריקה. יש לי חמש דקות הפסקה ואני מול האייפון – שוב בארץ".

חודש אחרי החתונה, הגיע אסון התאומים. המגדלים הבוערים מהדהדים בספר כרמז ברור מחוץ לעלילה. "היה משהו טיטאני בהתנגשות הזאת בין הגדולה של העיר וגדולת החורבן". שנה אחרי זה נולד 'הבית אשר נחרב', רומן שנכתב במשך קרוב לעשור.

את נפילתו של גיבור הספר אפשר לקרוא על רקע משבר הגבריות הקלאסי של גיבורים ספרותיים וקולנועיים: אדיפוס האמריקאי, דון דרייפר. מצד שני, אפשר להתייחס אליה כאל גרסה מתוסרטת ומוגדלת של 'הדיבוק' או 'הגלגול': עבר מודחק, זרם עתיק, חייתי, יהודי – פורץ לחיי הגיבור ומבקש למוטט את אשליית החיים המודרניים, הנהנתניים.

"הגיבור שלי הוא נהנתן גדול, אבל הוא מלך המידה הטובה. אני, לעומתו, לא אכיר את המידה הטובה גם אם היא תתיישב פה לידנו. אני אוכל יותר מדי, שותה יותר מדי, אוהב יותר מדי, מתעצבן ומדבר יותר מדי. חי בווליום גבוה. הגיבור שלי מגלם את הצד ההפוך של הגבריות האינטלקטואלית: קרייריסט, יהודי, עדין אבל תקיף. מאוד הדור. וזה ההבדל הגדול בינינו: הוא איש טפלון. הוא לא נותן לקיום לגעת בו באמת. כולנו מקנאים באנשים האלה – האלגנטיים, המוחזקים, המצליחים. רציתי לקחת את האינטלקטואל האורבני המקצועי הזה, את השאננות הנינוחה שלו – ודווקא אצלו לפוצץ את התת־מודע הקולקטיבי. את היהודיות העתיקה, השמאנית".

מה משך אותך לדמות הנסיכית הזאת?
"במידה רבה, גיבור הספר הוא פנטזיה של אדם כמוני. אולי אני מקנא בו. ביכולת להצליח בלי לשלם מחיר. לקצור את כל המנעמים והביטחון הרגשי של חיי משפחה, בלי המחויבות והחספוס והנדנוד שבאים איתם. לאהוב בלי לכאוב. לכתוב בלי להתייסר. הנה, הייתי יכול להישאר עכשיו בארץ עוד שבועיים, לקצור את פירות התהילה. אבל אני נורא מתגעגע לבנות שלי.

"אני נמשך אל הבורגנות הגבוהה כי אלה האנשים שיכולים להרשות לעצמם להתנהג כאלים ולא כבני אדם. או לפחות לשגות באשליה הזאת. וזה הפתח לטרגדיה שלהם: כשאתה עשיר, חזק ומפורסם ומקסים, קל לך להיפטר מאשת נעוריך ולקחת לך אישה צעירה. קל לך לגדל ילדים בלי שזה יכתים לך את הז'קט אף פעם. והקלות הזאת הופכת לפיתוי. אדם קשה יום בכלל לא מתקרב לפיתוי הזה. והטרגדיה היא שאם אתה יכול לחיות מעל לגורל האנושי – אתה תעשה את זה. תמיד תעוף קרוב לשמש והכנפיים יימסו לך".

אגב כנפיים נמסות, איבר המין של הגיבור עובר ברומן תהפוכות. בכלל, העיסוק בזין מרכזי בספר.
"זה ספר על גבריות. אני בן 50, כמעט בגילו של הגיבור, שעומד על סף קמילה. יש כאן שיחה על היחלשות הגוף, על התחלת ההתפרקות שלו. בוודאי שזה מעסיק גם אותי. ולא רק בגלל חוליות הגב. התחושה שאתה בלתי מנוצח, שתחיה לנצח, הולכת ומתמסמסת. כשפתאום המתיחות והקשיות כבר לא מובנות מאליהן – לא רק הבולבול, גם 'הפאלוס הפנימי' – זה הזמן לחשבון נפש. כשהאון, בכל המובנים, מתערער, אתה מבין עד כמה לא הערכת אותו בזמן אמת. אני בסדר גמור, תודה לאל. אני חי, אני הולך".

 111
מתוך 'הדיבוק', 1937 ('Der Dibuk')

 

במאי האחרון פירסם נמדר רשימה שביקרה בחריפות את א"ב יהושע, בעקבות "תקרית מגעילה בפסטיבל הסופרים הבינלאומי, שבה הוא תקף את הסופרת ניקול קראוס ויצא נגד יהודים שחיים מחוץ לישראל. אני לא חושב שהוא מבין כמה הוא פוגעני וגס רוח כלפי האנשים הטובים שעוד מנסים לבוא ולהתיידד איתנו, בעולם שהולך ומתנכר.

"יהושע הוא סופר שאני מכבד. סיפוריו המוקדמים וחלק מהרומנים שלו מאוד חשובים בעיניי. אבל העמדה העקרונית שלו, הטענה שאין קיום יהודי אמיתי מחוץ לישראל, מזיקה בעיניי. כל הקאנון היהודי התפתח מחוץ לישראל. יהודי חילוני שחי בתל־אביב, ולא לומד תורה נגיד, לא מקיים מצוות או מכיר את שורשיה התרבותיים של העברית – לא יכול לומר ליהודי־אמריקאי שחי חיים יהודיים מלאים, שומר מסורת, שחייו לא משמעותיים מבחינה יהודית. למה בכלל ליצור את ההיררכיה הטיפשית הזאת, מי יהודי יותר? ממה היא נובעת אם לא מרגשי נחיתות ומפרובינציאליות ממארת שצריך להיפטר ממנה".

בינתיים, אגב, עוד לא התלוננו שהזוכה בפרס ספיר הוא "לא ישראלי".
"זה לא פרס לספרות ישראלית, זה פרס לספרות עברית. אני רוצה שתראה לי ספר שהעברית שלו יותר טובה ושהוא יותר עברי מהספר הזה.

"התרבות העברית מתרחבת מעבר לגבולות ישראל. היא הופכת יותר גלובלית, עם מגוון רחב יותר של דימויים, של נושאים, סמלים ונופים. וזה דבר מצוין. אין מה להיות מאוים מזה. להפך: זה סימן לניצחונה של הציונות. הניסיון לגנות ישראלים שחיים בברלין, לקשקש על הבכיינות שלהם ועל המילקי – אלה שטויות בעיניי. יש בארץ המון כישרון, וישראל היא מקום קטן. אנחנו תרבות חזקה ואנחנו מתרחבים. מתפתחות אצלנו צורות חדשות של קשר בין מקום לשפה".

אתה חושב שהסצנה העברית בחו"ל, בניו־יורק ובברלין למשל, תתחרה בישראל כמוקד תרבותי?
"אנחנו שלוחות של המרכז התרבותי בישראל. בלי המרכז הישראלי, אני מאמין שכל הלוויינים ייעלמו. אבל אין ספק שהפזורה הישראלית צוברת הרבה כוח תרבותי. לא מדובר במוישז האלה שמוכרים אלקטרוניקה, אלא בקבוצות חזקות עם כוח אינטלקטואלי, שלא תופסות את עצמן במונחים של הגירה. מתגבשת שם אליטה ישראלית מאוד מעניינת: אמנים, סופרים, אנשי קולנוע. אנשים כמוני שחיים עם רגל כאן ורגל שם. עושים פוסט־דוקטורט, נשארים לכמה שנים, עוזבים, חוזרים. ממילא ישראל הבורגנית היא די אמריקאית. נהג מונית כאן בדיוק שאל אותי, 'אז אתה בעצם 'יורד'?' זה מושג שמייצג חשיבה פרימיטיבית שהולכת ונעלמת".

העברית שלך התאבנה לאורך השנים?
"אני מקפיד מאוד לגדר בתוכי את העברית. אני לא נותן לה להיטשטש. מתוך מודעות וקשב. תפסתי את עצמי חולם באנגלית, וזה הבהיל אותי מאוד. אז הפסקתי לקרוא באנגלית. אני קורא רק בעברית. אני גם לא חושב שאני יכול לכתוב פרוזה כמו שלי באנגלית. אם אני מנסה, יוצאת שם פרסונה אחרת לגמרי. אני סופר עברי. אני מאוד רוצה שהספר הזה יצליח באנגלית – הוא מיתרגם בימים אלה – אבל התשוקה שלי קשורה לעברית. אם אימצתי את סגנון החיים של הוואספים? אני מתלבש יותר טוב מפעם. מבחין בין סוגי וויסקי. יודע בדיוק מתי לובשים פשתן. צריך לדעת ליהנות ממיתולוגיות, מטקסים, מגינונים. שם התרבות נמצאת. אתה מגיע לניו־יורק, אגב?"

לא.
"היית שם?"

לא.
"מה זאת אומרת? לא ראית את ניו־יורק? אני אצרח. אין דבר כזה. צר לי, זה לא בסדר. מוסרית זה לא נכון".

ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם סמי ברדוגו, סיפור הווה על פני הארץ

1

גרסה מורחבת לכתבה ממדור הספרות של ידיעות אחרונות, 21.11.2014

♥♥♥♥

בזווית מסוימת, מאחד החלונות בדירה של סמי ברדוגו, נשקף נוף בלי זכר לאנושות. מין שטיח בהיר של צמרות עצים, בלי בניינים ועמודי חשמל שנגלים לעין. בימים הראשונים שלו בדירה, הוא מספר, ציפורים עוד היו מתעופפות פנימה בחופשיות, עד שהבינו שיש דייר בבית.

בפנים הדירה, ברדוגו מלטף עץ קטן וקירח בתוך עציץ ש"איתי כבר שנים. הדלות שלו היא הדבר הכי מושלם בעולם". בהומור, בלי דרמה, הוא מצייר בשיחה איתו את החיים במונחי פרישות. "בשנים האחרונות הבדידות הזאת הגיעה למצב של ניתוק. די מוחלט. אין לי חברים, אין לי אנשים. אני יושב פה בבית. אפילו המשפחה כבר לא נראית לי כמו עוגן נפשי בטוח, גם אם הם יתמכו בי במצב חירום. אני כבר לא יודע אפילו אם הכתיבה מכתיבה את המצב הזה, או החיים שהשתלטו על הכתיבה".

ברדוגו, שספרו הראשון התפרסם ב־99', הוא מקרה מקומי נדיר של התקבלות גורפת, שעמדה בניגוד לעולם הרגשי ששיקפו הסיפורים שלו: מבודד, מנותק, אוצר בתוכו תשוקות גדולות ומוזרות. לאורך השנים, דווקא ככל שהתבסס מעמדו ככותב – הסופר עצמו הצטייר כמי שנמצא במרחק בטוח מחיכוך עם בני אדם. "אני מרגיש מושלך לקיום, בלי לדעת להסתדר איתו. ובשנים האחרונות התחלתי לשאול את עצמי בשביל מה צריך את הדבר הזה. אם יש טעם לחיות בכלל. אני לא יודע כמה אני עוד אוכל להמשיך ככה. לפני שלוש־ארבע שנים לא חשבתי בכלל על האפשרות לשים סוף לחיי, ועכשיו זה צץ. מה עושים עם מחשבה כזאת? אבל הנה, אתה רואה, זה לא מפריע לי גם לפחד מהשמנה. הייתה לי איזו פציעה ואני כבר לא יכול לרוץ כרגיל, אז קשה לשמור על דיאטה. אני לא רוצה להפוך לבהמה".

ברדוגו רחוק מלהיות שבר כלי. מתפרנס מהנחיה של סדנאות כתיבה, מתרוצץ ברחבי הארץ, נודד בין בתי ספר. הספיק ללמד בשנה שעברה במכללה נחשבת בקונטיקט – ולסבול מאוד מהקור, מהגישה האמריקאית, מכוסות הפלסטיק שסטודנטים היו משאירים ליד הדירה שלו אחרי מסיבות בסופי שבוע. "צריך לעבוד כמו משוגע כדי לשלם את שכר הדירה פה. אז כן, אני עומד בדואר, אני הולך לבנק, לסופרמרקט, מדבר פה ושם עם אנשים, עם אמא שלי. אבל רוב הזמן אני באמת במצב נזירי".

הרומן החדש, 'סיפור הווה על פני הארץ', מציג אותו בשיא בטחונו ככותב. דימויים, נושאים וסגנונות שהופיעו בצורה נסיונית וראשונית יותר בספרים קודמים – מקבלים כאן ביצוע ישיר ונועז, לא פעם אפילו מצחיק. "הרגשתי במהלך הכתיבה שאני מתפלש בבוץ, משוחרר, עירום. שאני יכול לשלוט בעברית. להיכנס בה מאחורה, לזיין אותה".

את הרומן הקצר, מספר בגוף ראשון גיבור טיפוסי לברדוגו – פיוטי וחייזרי, חסר שורשים וקשרים. לאורך הספר הוא חוזר לתחנות מפתח בסיפור חייו, לפי מסלול גיאוגרפי מדויק. מקריית־שמונה דרך מגדל העמק ועד צומת צאלים, כל פרק משחזר פגישה אינטנסיבית מעברו, לאורך ההפיכה שלו לגבר, לישראלי, לאבא אבסודרי, נעדר, לאדם בלי מיניות או זהות מקומית ברורה.

כמו גיבורים קודמים של ברדוגו, גם הוא פותח את הסיפור בהצהרה על תוכנית אלימה ולא מובנת. מצויד בסכין, נדמה שהוא הולך לערוף כמה ראשים בהמשך הדרך. אבל מהר מאוד מתגלה שהאלימות הזאת מופנית דווקא נגדו; בתיאורים מזוכיסטיים, טקסיים, שבהם הגיבור חותך את עצמו. "איך שנכנסתי לדירה החדשה הזאת, האצבע נחתכה לי", ברדוגו מספר. "הכל התמלא בדם. הגעתי למיון. אבל בצד הכאב, התעורר שם איזשהו רגש. ואולי מין תשוקה ללכת עד הסוף עם הכאב. אני לא יודע אם הגיבור מנסה לברוא לעצמו גוף חדש כשהוא פוצע את עצמו, אבל אני כן יכול לומר שיש כאן תשוקה. רצון עז. בפציעה הזאת הוא מצליח לגעת במשהו. בפיזיות, בבשר. הדבר הממשי היחידי שהוא מצליח לאחוז בו זה הסכין".

ברדוגו לא מנסה לטשטש את הקשר בין ההתנסויות האירוטיות שעובר הגיבור והמפגשים הלא שגרתיים שלו עם הזולת לחוויות אמיתיות מעברו שלו. התקופה שבה עבד ברדוגו כפועל בניין בעצמו, כעוזר של רצף, מתגלגת כאן לסיפור קצר על יחסים מיניים ולא צפויים בין הגיבור שלו לבין פועל בניין ערבי, לחיכוך סמלי ומוחשי של נקודות הזהות והמרחק ביניהם. "אני נגד כתיבה שעוסקת בדמיון. דיסטופיה־שמיסטופיה. כושר הדמיון שלי שואף לאפס. אני לא יודע להמציא. כל דבר בכתיבה נטוע בחוויה המציאותית והאישית שלי".

אתה מתאר את עצמך כמין נזיר, אבל הספר מציג בצורה מאוד מוחשית ומשכנעת רגעים של התערטלות מוחלטת של הגיבור מול גברים ונשים שהוא פוגש.
"גם זאת צורה דפוקה מאוד של קשר, לא? בלי התקרבות הדרגתית. משהו מיידי ולא טבעי. כמו ילד או תינוק שישר תופס מישהו, בלי ללמוד את הזולת. הגיבור שלי, כמוני, לא יודע להחזיק בני אדם לאורך זמן. הדמויות חולפות על פניו, צורבות משהו ואז ננטשות. זה כבר מוטבע בי, חוסר היכולת להכיל מישהו אחר. לצד ההנאה, כל מי שאני פוגש, תמיד מאיים עלי. התחושה היא שאף אחד אף פעם לא יצליח להבין אותי עד הסוף. לקרוא אותי. אני כנראה מחפש משהו שאי אפשר למצוא: טוטאליות. והרי יש בזה טמטום ילדותי. הטוטאלית הזאת, היא איננה. גם בני זוג לא מכירים אחד את השני עד הסוף.

"כבר אמרו לי שהפתרון הוא להביא ילד לעולם. שזה יגרום לי להפסיק להיות אובססיבי ביחס לעצמי. לחרדות ולתסכולים ולפנטזיות שלי, ואז אני ארגיש יותר טוב. האומנם?"

תגיד אתה.
"האמת היא שאני לא יודע אם מהות החיים היא דיאלוג אחד עם השני, תקשורת. לא שכנעו אותי בזה. לא בשיחות, לא בספרי פילוסופיה. אנחנו כבולים בתפיסה שאורח חיים תקשורתי, זוגי, יצרני, הוא הנכון, המאושר, המלא. המיסיונריות הזאת של כל תוכניות הטלוויזיה להביא ילדים לעולם".

מה זאת ספרות אם לא דיאלוג?
"אני לא כותב כדי ליצור איתך קשר. אני יודע שהמילים בסוף פוגשות מישהו, וזה אולי הקסם באמנות הזאת, שמצליחה בסופו של דבר להיות תקשורתית למרות הכל. אבל אני תמיד אומר לתלמידים שלי – אתם לא מציבים לנגד עיניכם שום קורא. לא אמא, לא סבא, לא אלוהים, לא אתיקה, לא חברה, לא ראש ממשלה. במעשה הכתיבה יש צלילה למקום מבודד, מוחלט, שבאמת לא מתקשר. זה מעשה לגמרי פנימי. וזאת הבעיה שלי עם רוב הכותבים מסביב".

הציגו אותך לפעמים כמי שגולש לכתיבה מעורפלת בלי הצדקה. הכתיבה ללא נמען היא המקור לחלקים הסתומים, החידתיים, בסיפורים שלך?
"אני חושב שאלה מקומות של נסיקה, של התעופפות. לא של טשטוש. אני לא מנסה להיות הסופר המעומעם בכוונה. אלה הרגעים שבהם אני מוליך אותך כקורא לערוצים העמוקים של הכתיבה. אני עצמי לא מבין מה קורה שם עד הסוף, למה אני בוחר לתאר משהו, למה הוא צד אותי, ולמה בדרך כזאת. ואני מתמסר לזה לחלוטין".

Clipboard01
האמן קית' הרינג, בקטע מצילום של אנני ליבוביץ'
 

ברדוגו, בן 44, לא סובל את השכונה הצפון תל־אביבית שבה הוא גר. "לא מחובר בשיט למקום. זה אפילו לא זעיר־בורגנות. משפחות היי־טק. כל מיני מסתדרים כאלה, ההארד־קור של המיינסטרים הישראלי, היעני תל־אביבי. כולם פה נורא בסדר. לא סובל את הסוּפרים כאן, את הדואר, את השיח נדל"ן־עבודה־ילדים".

אם בסיפורים המוקדמים שלו, הזמן והמקום מטושטשים ומנוחשים – הספר החדש נצמד למפת ישראל. "שלוש שנים המפה הגיאוגרפית של הארץ הייתה פרושה מול עיניי, אבל אצלי בחיים זה הפוך. פעם הרגשתי יותר שייך לעיר, היה לי טוב בקובייה שלי – היום כל זה נעלם. כמו גיבור הספר שלא מוצא לעצמו מקום. כל עיר שאני מגיע אליה בארץ, ישר אני מברר עם נהג המונית לגבי יוקר המחייה והמחירים. כל פעם נדמה לי שאולי כדאי לעבור לשם, אבל מיד אני מבין שזה לא המקום בשבילי. איבדתי את התחושה שיש לי בכלל מקום, שיהיה לי מקום".

היחס של ברדוגו למקום מקבל ב'סיפור הווה על פני הארץ' ביטוי מתעתע, מזוכיסטי אבל לא מפוחד. הוא מתחכך בספר עם דימוי חוזר בפרוזה הישראלית של מסע נפשי־גיאוגרפי, הליכה סמלית, כיבוש הארץ דרך הרגליים. ספק מחווה ספק התקפה מצדו על ספרות ישראלית בסגנון ספרי המסע התיעודיים שגרוסמן ועוז פרסמו בשנות ה־80.

"נקודת המבט בספרים כמו 'פה ושם בארץ ישראל' הייתה לחלוטין חיצונית למקום. לא הייתי אומר מתנשאת, אבל כן בוחנת ומנתחת, אנתרופולוגית. יש בה אדנות מסוימת. הרעיון ההתחלתי ברומן שלי היה ללכת ולהיכנס בעולם, בארץ ישראל, בדמויות שנקרות בדרך. להרוס אותם. אבל מהר מאוד הבנתי שאת האחרים אי אפשר לפצוע, ונשאר לגיבור רק לפצוע את עצמו".

באחת התחנות בספר מופיעה קריצה ישירה, סמלית, לעמוס עוז.
"האבות, במרכאות כפולות, של הספרות הישראלית עדיין חיים וקיימים בתוכנו – עם התכתיב של עלילה כפולה, דו־סטרית, שנעה תמיד בין שני קצוות. הוויכוח בין הישראלי לפלסטיני. המהגר מול הלא־מהגר. המזרחי מול האשכנזי. נישואים וגירושים, חיים ומוות. כשלימדתי בקונטיקט, נחשפתי מחדש ליצירות ה'חשובות' של הספרות העברית החדשה וחשבתי לעצמי, לא ייאמן שזאת התשתית שלי. שקיבלתי את החומרים האלה פעם בזרועות פתוחות".

ברומן 'זה הדברים', שתלת רמזים אוהבים לסופר בנימין תמוז. גם פה, בפגישה של הגיבור בילדותו עם דמות ה־סופר יש משהו מתרפק, נדמה לי.
"אבל תראה מה קורה לאותו סופר – הוא מת. אני בעצם יורה בו. אני הורג את עמוס עוז".

הורג את אבא.
"כן. חשוב לי להרוג את אבא. את עמוס עוז. הוא ואחרים מפריעים לי. לא כי אני לא מעריך אותם או שאין לי כבוד כלפיהם. אבל המסורת שהם השתיתו, התכנים הקבועים והבלתי משתנים, של דרך סיפור מסוימת, האופן שהם משפיעים על הדור של שנות ה־80 וה־90, ובעיקר עכשיו. אין לי ברירה אלא להרוג אותם כדי לקיים אותי".

הספקת לקרוא את הספר החדש של עוז?
"עיינתי בכמה עמודים. וגם קראתי על מה הספר. די, בחייאת רבאק. הנה שוב היהדות מול הציונות. מי היה כאן קודם. הגישה הזאת מוגבלת בעיניי. לכן אני קורא לספר שלי 'סיפור הווה'. אני מסרב להיות חלק מ'ההיסטוריה'. להיות סטורי־טלר כזה שמספר את דברי הימים שקרו לזה ולזה. בכלל – לשון עבר היא לדעתי דיקטטורה בספרות. אני רוצה להפנות עורף למסורת הזאת של סגנון ושל נושא. אני מסרב להיכנס לרצף הספרותי הקיים. אם אין בספר שלי איזו הפניית עורף, אז אין לו שום ערך ואין טעם לדבר עליו".

1
עבודות של קית' הרינג
 

אם נדמה שברדוגו מבקש להדליק מרד ספרותי, זה לא בדיוק המקרה. רגע אחד הוא מדבר על השמרנות היבשושית של פרוזה ישראלית, ורגע אחר הוא מסתייג מהגל החדש של שירה ואקטיביזם מזרחיים. "חלק מהדברים ש'ערס פואטיקה' עושים לגיטימיים בעייני. מצד שני, נדמה לי שהם מנסים לחקות את מה שעשו כאן הלבנים האשכנזים. במקום לעשות קופי־פייסט, הם צריכים לחפש פרקטיקות אחרות. להמציא משהו חדש. בכלל, למה שאני ארצה שמשורר ספרדי יופיע על שטר כסף במקום טשרניחובסקי? למה שבכלל יהיו על השטר דמויות? למה שלא יופיע שם אקליפטוס?

"יש לי בעיה עם הדחף הזה לסימטריה, עם ה'גם אנחנו רוצים'. בדרישה הזאת לתת ייצוג למזרחי, הם אומרים שהמזרחי הוא ערך. לדעתי, זה נורא להכריז על כל דבר כבעל ערך. אני לא חושב שמזרחי הוא ערך, כשם שאני לא חושב שאשכנזי הוא ערך, שהומוסקסואליות היא ערך או שהאמת היא ערך. אם אתה אומר שהמזרחי הוא ערך, אתה מושיב אותו מעלינו כמשהו לשאוף אליו, להאדיר אותו, להנציח אותו. ואני נגד הנצחה".

גם את הספרים שלך תיארו כ"קול מזרחי חדש". לספר הראשון שלך קראת 'ילדה שחורה'.
"השם הפרטי ושם המשפחה שלי ישר צבעו אותי בשעתו כנציג הספרותי של הפריפריה. עד היום מורות לספרות שאני פוגש מתעסקות בזה. בעיקר מורות לספרות מרוקאיות – ויש לא מעט כאלה, אגב. בתור בן להורים שנולדו במרוקו, הן רואות בי נציג שלהן. אבל אני יותר שמח כשקורא מזהה את עצמו בצורה הקיומית, העקרונית, בסיפורים שלי. פחות מרגש אותי שמישהו רואה בי חבר לאותה קטגוריה – המזרחית, הפריפריאלית, ההומואית.

"המזרחיות נמצאת בכל הספרים שלי. אבל מה זאת מזרחיות בכלל, ואיך אני תופס אותה? בעיניי זה דבר שאי אפשר להגדיר, כמו גבריות, או כל זהות אחרת. נכון שבתחילת הדרך, אם אתה שואל, היה נדמה שמוכנים לקבל אותי כסופר כל עוד אני לא חד־משמעי, החלטי, מוגדר ומייצג. כל עוד אני לא באמת 'מזרחי'. אבל תראה, בגיבור הספר החדש יש כל כך הרבה זהויות. הוא גם מסלק זהויות וגם מאמץ אותן. אני מאמין שישנה איזו חוויה שהיא אפריורית, שהיא קודמת לניסיון. שהיא נשענת על מצב תודעתי ונפשי מאוד סגולי. ובמקום הזה אין פלחים ואין קטגוריות. אין רעיונות גדולים שצריך להעביר ואין ז'אנרים. אני אולי מדבר על אוניברסליות, אבל בה בעת אני מדבר על חוויה סובייקטיבית לחלוטין. אני הכותב, עם עולמי הפרטי, לבד".

1

 

ברדוגו מצליח באותה תנופה להשתייך ולא להשתייך לציבור הכותבים. לפני חודשיים הוא פרסם טור עיתונאי, שבו הציע לסופרים להתרכז ביצירת ספרות במקום להתלונן ולהתקשקש בנושאים כלכליים כמו חוק הספרים. "שוב ושוב נשמעות מפי סופרים אמירות קשות על שערורייה ומחדל תרבותיים", כתב שם. "לו ידעו דווקא הסופרים והסופרות שחלק לא מבוטל מן השפל הנוכחי נעוץ דווקא בהם".

כלומר, הדיבור על כסף וספרות הולך יד ביד עם התפיסה של ספרות כמוצר?
"סופרים פה מנסים לענות על צרכים של ציבור הקוראים, הם כותבים ספרות מכוונת מטרה. ספרות משעממת שנשענת על אותה מסורת שקובעת איך לכתוב סיפור ומה לייצג בו. אז כן, סופרים צריכים לדבר על המצוקה הכלכלית שלהם – גם אני כותב על זה, הגיבור שלי מתחנן לכתוב לעיתון – אבל עדיף שמישהו אחר יתעסק בחוק הספרים, לא הסופרים. שלא יהפכו לדמויות ציבוריות, לסלבס, לעוד נציגים של מיעוט שדורש הכרה".

כבר 15 שנים אתה מפרסם. אתה בטח רואה את המצב בהוצאות הספרים.
"ברור שהדיון על מעמד הסופר מקדם גם את הזכויות שלי. הרי לי עצמי אין כסף, אין לי הסכם עבודה קבוע. אני לא יודע איפה אני אכתוב את הספר הבא. יש בארץ תחושה של אדנות מצד ההוצאות, בעלוּת על הכותב. ואני מרגיש שתמיד אהיה כבול להוצאה זו או אחרת. שלא לדבר על הכסף, לחלוקות המוזרות של תמלוגים שאני בכלל לא מבין. הרי חוץ מהמקדמה, לא הרווחתי שקל מתמלוגים על הספר האחרון שלי, ואני בטוח שאותו דבר יקרה גם עם החדש. אבל זה לא התסכול האמיתי שלי".

אלא?
"יש הזנייה של התחום. של הדבר שנקרא סדנת כתיבה למשל. כל מי שפרסם ספר או שניים הופך למנחה סדנאות. שמות אנונימיים או מוכרים שמלמדים בצורה מזעזעת. אני יודע שגם אני מתפרנס מזה, ויש ערך ללימוד, אבל האם אני בכלל רוצה להיות חלק מתעשייה כזאת? להיות בתחרות עם כותבים אחרים?

"הפוליטיקה פה מרסקת את הספרות. כל מלחמה שפורצת. המצב התרבותי המנוון. הפסבדו־ספרות של סיפורים כאילו חשובים וכאילו עדכניים. אבל עזוב את הספרים – תראה את הסופרים עצמם, גם הצעירים. אין להם שום אדג', שום קצה. תסתכל על מסכת החיים שלהם, בלי קשר לכתיבה. איזו שבלוניות משעממת. איזו סערה קרתה להם בחיים? השמרנות היא בלבם ובדמם של הכותבים המרכזיים שלנו. החיים שלהם הם סטגנציה אחת גדולה. כולם נשואים, עם ילדים. זה גר לו במבשרת וזה גר לו בחיפה. רק תחשוב על החיים של קפקא, למשל".

חתיכת מודל אופטימי לחיים.
"אבל אני מאמין לקפקא ולכתיבה שלו. לפתיחות שלה. הוא דיבר על האלימות הגדולה שאמורה להיות בקריאת ספרות. שקריאה צריכה להרגיש כאילו זרקו אותך ליער, כמו מהלומה. אבל אצלנו, גם דור הכותבים היותר צעיר שאני שייך אליו – בוחר ללכת בתלם. גם הסופרים הטובים. מי שאמורים להיות הכותבים החשובים כאן לא תופסים את החיים בביצים. גם כשמתארים משהו קטסטרופלי, הגישה היא תמיד שומנית. מין בון־טון של כתיבה נכונה. חנופה במקום תעוזה".

למי אתה כן מאמין?
"כל טקסט של אורלי קסטל־בלום מדבר אליי. היא לא נענית לתכתיבים, והתחושה שלי שהיא כותבת מדם לבה".

אתה לא חשדן קצת כלפי הדמות של אמן מוחלט, מעורער? אלה החיים שאתה מאחל לעצמך?
"כתיבה היא הכרח שנוצר מתוך קושי, מתוך מצוקה. היא לא יוצאת מתוך מצב נינוח ובטוח – מה שניכר במרבית הספרות הצעירה היום. זה לא שאני אומר לעצמי – תהיה מעורער, תהיה מסכן. זה טבוע בי. משהו יסודי בעיניים שלי, שככה רואות העולם וככה מתרגמות אותו. מגיל מאוד צעיר".

בספר הזה יש מוקד חזק של געגועים לדמות האבא – יחד עם ניסיון די מטורף של הגיבור להפוך לאב בעצמו. נדמה לי שאם יש מקום בספרים שלך שבו מופיע קשר כמעט הרמוני, כמעט מסורתי, הוא קשור ליחסים בין אבות ובנים.
"בתור ילד אבא שלי היה לוקח אותי לתפילה בבית הכנסת. אבא שלי, שהיה איש לא קל, נפטר חודשיים בדיוק אחרי הבר מצווה שלי. ההליכה לבית הכנסת כשהוא היה בחיים, ובטח בשנת האבל אחרי שהוא נפטר – היתה קשורה דווקא לכפייה ולקשיחות. התביישתי לומר עליו קדיש כל שישי ושבת, עם שאר האבלים. זיהיתי את הרחמנות עליי מהאנשים בבית הכנסת. אבל הקרבה בין גברים בתפילה מאוד יפה בעיניי. מחבקים אחד את השני. נעטפים בטליתות. מגלים ממש אהבה. זה הדליק אותי כילד. גם עכשיו, הייתי לא מזמן בבר מצווה ולבי נצבט. לראות את ברכת הכוהנים. מין כור גרעיני של אבא ושל הבנים שלו.

"באופן משונה, היתה תקופה שאבא שלי היה שולח אותי בזמן ברכת כוהנים בבית הכנסת – לעמוד ליד החזן, שהיה חבר שלו – אוי ואבוי, אני רואה ששם המשפחה של החזן הוא שם המשפחה שבחרתי לגיבור שלי. זה היה קשה אבל גם נורא נעים: זכיתי להיות עם החזן על הבמה. לשמוע את הפנייה שלו לקהל, להרגיש את כף היד שלו על הכיפה שלי. בחיים אני לא אשכח את זה.

"נוצרת מין אחווה זכרית כזאת, מדהימה. ואת הנשים – פוסלים. כי ככה זה. נורא רציתי להיות חלק מהאחווה הזאת, ורק כמעט הצלחתי: במקום להיות בתוך החוויה עצמה, להתפלל כמו האחרים, שבשבילם התפילה היא דבר מובן מאליו, קבוע, לא משתנה – גם אז בחנתי את הדברים מהצד. גם אז שאלתי איך אני אהפוך להיות בדיוק כמוהם. ולא רק שם. גם כשהייתי חלק מהמעגל, תמיד הרגשתי מחוץ להתרחשות. ולא נעים להגיד, אבל ההיבדלות הזאת גרמה לי גם לתחושה מסוימת של עליונות. של כוח".

סמי ברדוגו, סיפור הווה על פני הארץ, הוצאת הספרייה החדשה

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם


'שוק', אנימציה בבימוי דותן מורנו, על פי סיפורו של ברדוגו