ראיון עם אלחנן ניר, רק שנינו

11

גרסה מורחבת לראיון שהתפרסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.6.2017

אלחנן ניר זוכר את המורים בישיבה מדברים בלחש על התלמיד ההוא. מי שיהפוך אולי לגדול הדור, ללמדן בעל שיעור קומה היסטורי. "הוא כבר התחיל לאמץ את התפקיד הזה, היו לו פאות, והוא היה מתפלל כמי שציפו ממנו לגדולות. אבל פתאום יום אחד הוא נעלם. היו מספרים עליו אגדות: שהוא הלך לחוף הים בתל אביב ולא חזר. לא מזמן שמעתי שהוא כנראה נבלע בחיק הבורגנות הדתית. הפך לעוד בעל בית. נורא מאכזב, לא? הייתי רוצה שהוא יישאר בחוף עד סוף החיים".

זאת הפתעה הגיונית. מתבקש לשמוע את ניר מפנטז על תלמיד הישיבה השזוף ביותר אי פעם נמלט מהעולם הלמדני, ניצב על חוף הים עד קץ הימים. להגדיר את ניר כאדם חרוץ, משוקע בחיים, תהיה לשון המעטה. לפני שמגיעים לאדם הפרטי – ניכרת רשימת ההישגים שלו. משורר זוכה פרסים. עורכם וכותבם של ספרי עיון ומחשבה דתית. רב ומחנך בישיבה. שם בולט בזרם אליטיסטי־אלטרנטיבי בציבור חובשי הכיפות שמבטא ומקדם רוחות של שינוי בתרבות "בית המדרש": היפתחות לאמנות על סוגיה, לתורות ממזרח אסיה, לשיח ניו-אייג'י, קבלי-ספיריטואלי. אב לארבעה.

האוטוסטרדה הרהוטה של רעיונות ואנקדוטות שנובעת מפיו מאטה כשניר, בן 36, מתאר את עצמו כאיש צעיר, מבולבל, שחוזר לישראל מהודו בתחילת שנות העשרים לחייו, נוחת לשנת נדודים בין חברים, בין מיטות. "אם נתלו בי חלומות כנער", הוא אומר, "כתלמיד ישיבה, הנסיעה להודו הייתה השבר של כל החלומות שלי, והבהירה לכל המעורבים שאני מחוץ לחלום". ניר, שגדל בירושלים ובגיל 10 עבר עם משפחתו להתנחלות מעלה מכמש – משתייך על הנייר לקוטב החרד"לי של המגזר. מבחינה אידיאולוגית, מבחינת אורח חיים אורתודוכסי ומסלול לימודים. "אבא שלי רב, ואני מגיע ממשפחה רבנית. בחברה שאני בא ממנה – לא יוצאים מהארץ. לא יוצאים לטייל בחו"ל ובטח שלא בהודו, ארץ של עבודה זרה, לכאורה. עיקרון לא מתפשר ולא נחמד. מלבד הדיבור על עבודה זרה, יש חשש להתרופפות רוחנית והלכתית בנסיעה כזאת. מה בדיוק אפשר לאכול מבחינה כשרות. אתה פוגש בנים ובנים – מחוץ למערכת המוגנת של הישיבה של הצבא. הנסיעה להודו היא הכרזה שאומרת: אני לא בסיפור".

רומן הביכורים של ניר, 'רק שנינו', מתמקד במשפחה מרקע דומה לשלו – שכל אחד מהחברים בה מכריז בדרכו: אני לא בסיפור, לא חלק מהמסגרת הגדולה והמחייבת, תסתדרו בלעדיי. "משפחה שבורחת מבשורה", הוא אומר, "משפחה של יונה הנביא". כל אחד מבניה – הורים וילדים כאחד – מתרחקים מרצון או בכפייה ממסלול חיים שהיו יכולים ואמורים להצטיין בו.

בניגוד לצורת הדיבור המפויסת, הנבונה, הכמעט ייצוגית שמאפיינת את ניר כמרואיין – הוא מאפשר לגיבור הרומן לשלוח חצים רעילים לעבר רעיונות, עמדות והשפעות תרבותיות שמאפיינות אותו כאיש ספרות וכמורה. כך, למשל, הספר נפתח בשיעור יוגה, בזרם מחשבות פנימי של גיבור שמאס בהעמדת הפנים הזאת, בשילוב של תורה וניו-אייג', מצוות ושיח פסיכולוגי מתייפייף. עד סוף הרומן, ניר מאלץ את הגיבור – "מורה צעיר ובינוני בתיכון בינוני", שאשתו עומדת ללדת את בנם הבכור – לטעום מהדבר האמיתי: שבירת מסגרות, סערת נפש חסרת שליטה, האפשרות הממשית ביותר להחריב את התקווה לחיים בריאים ויציבים.

"השיגעון", אומר ניר, "מצליח לנער כל הזמן את המובן מאליו. את הבורגנות הקטנה שרובצת בתוך כל אחד, ודאי בחברה של בורגנות כפולה, שעגנון תיאר במצב של צבירת נכסים כפולה – בעולם הזה ולקראת העולם הבא. הגיבור שלי בורח מהישיבה, מהחלום להפוך ללמדן הגדול של בית המדרש. אבל מתגלה לו שהעולם הזה, העולם בחוץ, בכל זאת מציע דברים מעבר לנינוחות. במקום להישאר לצד אשתו שצפויה ללדת, לחיים הזוגיים הבטוחים והמסודרים שהיא מבטיחה לו, הוא בוחר ללכת בעקבות שני האחים שלו: האח המחונן, העילוי שנפטר מסרטן, האח החי שסובל מהפרעה נפשית, מטירוף ממשי, לא ספרותי ומעודן.

"עם כל הסבל שהוא גורם, יש משהו בשיגעון שמזכיר לנו שהעולם בנוי על מצבורים של זבל ותוהו, כמו שהגמרא אומרת. שני סיפורים מנסים לכבוש את הגיבור ולהשתלט עליו. אנחנו לא יכולים לחיות עם סיפור אחד שמגדיר את כל הביוגרפיה שלנו – אבל במאבק בין הסיפורים הסותרים שאנחנו מספרים על עצמנו, שאנחנו כפויים אליהם, נוצר משהו, נוצרים חיים, אפילו יצירה".

1

 

השיגעון ברומן הוא לא רק דימוי סאטיריי או משל קיומי. הוא כתם ממשי, מטען גנטי עכור, שהגיבור סוחב איתו כבחור רווק, כמועמד לנישואים. זיכרון הדייט התל אביבי עם מי שתיעשה לאשתו מתואר כמעט כיציאה מהארון: הגיבור מתאר את משפחתו בצל מחלת הנפש של אחיו, את ההיסטוריה המשפחתית שכוללת שכול, משבר, שינויים חדים.

הסתובבת פעם בעולם עם תחושה דומה לגיבור, לאחיו, עם פחד להצטייר כסחורה פגומה מבחינה זוגית, משפחתית?
"התחלתי לצאת עם בחורות בגיל 21, כשאמא שלי עוד חיה. התחתנתי בגיל 26 שנחשב לגיל של רווק מופלג. היום זה קצת השתנה, אבל אז, רוב החברים סביבי כבר היו נשואים, פלוס ילדים. אם רציתי להיות נשוי? רציתי ולא הייתי. אני זוכר את עצמי מסתכל על עצמי מהצד בגיל 26 – ואומר לעצמי, וואו, אני בעצם בן 40. לפחות אפשר, כביכול, להתחיל ללמוד קבלה, חסידות, פנימיות. אבל גם הלימודים האלה לא בדיוק עזרו. לפחות במובן הזוגי – הרגשתי ששנים אני מחפש אחרי 'אבדָתי'".

'שיח יצחק', הישיבה שבה ניר מלמד ואליה הוא קשור יותר מעשור – היא שם קוד לשיח אחר, פתוח יותר מבחינה תרבותית, בעולם הישיבות הדתי-לאומי. לימודים תורניים ששואבים השראה גם מתורות המזרח, מפילוסופיה מערבית בת זמננו – ויוצרים במבט חיצוני רושם של ישיבת בוטיק. "אבל אז, בתחילת שנות העשרים שלי, כרווק, להיות מזוהה עם מרחב רוחני כזה לא היה בדיוק מטבע עובר לסוחר. למה זה מרתיע? כי זאת זהות דתית מסובכת, מורכבת. אתה מוכן לשאול שאלות, ואין לך תשובות בהכרח. יש בך פחות להט, והאידיאולוגיה היא לא מה שמניע אותך. אז לא צריך אותך".

לא צריך?
"היום, ברוך השם, נוצרה כבר קהילה כזאת, עם הקשר תרבותי כזה, שאליה אני שייך. אבל אז, התלמידים שם נחשבו לאנשים מיוסרים, מסובכים, שהם לא חלק מהבשורה, מהאידיאל הדתי-לאומי הרחב. הם לא יהפכו, נגיד, לחברי כנסת. להתחתן עם מישהו כמוני, אז, היא נישואים לבנאדם שברור שלא יקים יישוב, ומצד שני, גם לא יהיה בורגני מסודר, בורגן. אז למה לעשות את זה? עם חיפושים פנימיים לא הולכים למכולת. בתקופה שלי, כשעוד היינו פחות או יותר עשרה אנשים בשיעורים, לא היו הרבה בחורות שרצו לצאת עם בחור מישיבת שיח. זה גם לא היה בדיוק החלום של אשתי".

אשתו של ניר, שרה, היא בת משפחת אלון, שם מוכר במגזר (אמה היא הסופרת אמונה אלון). הם הכירו דרך אחיה, חברו ללימודים בישיבה. "אני מבוגר ממנה בחמש שנים, והוא צעיר ממני בשנה. אחרי לבטים, פשוט הלכתי לאחיה של שרה ואמרתי שאני רוצה לצאת איתה".

בדומה לגיבור הרומן, גם ניר מספר על סמליות קודרת ברקע הקשר עם אשתו, בתחילתו. "ישבנו בשכונת עין כרם, שזה המקום האהוב עליי בעולם, וסיפרתי לה על שני בתי הקברות שהייתי בהם באותו שבוע. זה היה כרטיס הכניסה שלי: הייתי באזכרה בקבר של הרבי מבעלז – למשפחה שלי יש שורשים בחסידות הזאת – ומשם המשכתי להלוויה של אורי גרוסמן, הבן של הסופר דויד גרוסמן, שנהרג במלחמת לבנון. מאוחר יותר שרה אמרה לי שבאותה שיחה היא הבינה שאני האדם הכי חרדי והכי חילוני שיצא לה לפגוש". כעבור כמה חודשים הם נישאו.

כשהיה בן 22, אמו של ניר נפטרה. "כל הניסיון לכתיבה הוא בסך הכל ניסיון לשים פלסטר על הזרם הנורא הזה של היתמות, של הבדידות, של הגעגוע. מחלת הסרטן של אמא שלי מלווה אותי מגיל 14. זה פגם שהרבה בחורות היו מוותרות עליו, ולמעשה, רוב האנשים. כן, יש תמיכה מהקהילה, אבל מי רוצה להתיידד עם פצע, עם אסון? רוב האנושות מעדיפה לעשות סביבו עיקוף. למה? זה סיבוך, זה כאב. כל חברה – לא רק החברה שאני מכיר – מקדשת נורמטיביות. פה יש לך פצע שיושב בסלון".

ברומן, בת הזוג של הגיבור מקבלת רגליים קרות לפני שהם מתמסדים. במציאות, ניר החליט לנסוע להודו לבדו כשכבר היה מאורס. "בשביל זה כותבים ספרים, להפוך את היוצרות. אבל כן, המתנה שלי היא שנפגשתי עם מישהי שאני יכול לגמרי להביא את עצמי מולה באופן מלא. שרה הגיעה מבית מלא סובלנות, מלא אומנות ואמון באדם. הקומפלקס הזה שנקרא 'אלחנן ניר' עניין אותה, והיא יכלה להתאהב באדם כמוני".

111

 

אנחנו יושבים בגן ציבורי בקריית מנחם, שבה ניר מתגורר בשנים האחרונות עם אשתו וילדיהם. "החצר האחורית של שכונת קריית יובל, שהיא בעצמה החצר האחורית של ירושלים". הוא מדבר על הרצון להסתיר את הבלגן בבית הפרטי – כבר עברו כמה ימים מאז הנקיונות לשבת. קורות החיים הרשמיים שלו, העובדה שהוא מצרף עכשיו רומן ראשון לספרייה הלא רזה של ספרים שכתב וערך מתחילת שנות האלפיים – מקשים לדמיין אותו, בדומה לאחת הדמויות ברומן, מתנחל בלי הזמנה בישיבה.

"זאת הייתה שנה של נדודים, בלי מקום בעולם. לא, לא היה בזה שום קסם. בסוף אותה שנה, בלי תכנון, אולי זאת הייתה מתנה שאמא שלי שלחה לי מלמעלה, חזרתי ללמוד בישיבה. התחלתי ללמד בה והתחלתי לעבוד בעריכה בעיתון". ניר – בעבר עורך הספרות במוסף "שבת" בעיתון "מקור ראשון" ובחמש השנים האחרונות עורך מוסף "שבת" – הספיק לעבור כמה גלגולים מאז. לפני החיים בירושלים, הוא ואשתו גרו בקרוואן, צמוד לישיבת שיח יצחק, באחת השכונות באפרת, התנחלות מבוססת וגדולה בגוש עציון. המעבר לירושלים, הוא אומר, נבע מרצון לשינוי, להתרחק מהחיים במחיצת אנשים עם רקע תרבותי ומעמדי זהה לשלו.

"רצינו לגדל את הילדים במרחב שאין בו ועדת קהילה, אלא את עם ישראל על כל זרמיו. יש כאן בשכונה הרבה עולים, בעיקר מאתיופיה. ומעליות קודמות, מרוסיה, מפרס, ממרוקו ומרומניה. יש משהו בלתי אמצעי במפגש עם האנשים כאן, שרובם כנראה לא ישמעו או יקראו את הרומן הזה".

בהליכה לצד ניר ברחוב הוא עסוק בדרישות שלום ולחיצות ידיים. אישה קשישה בכיסוי ראש מאחלת לו ולעצמה להיות גדולים בתורה. בזמן השיחה איתו, על ספסל בגן, נער גלוי ראש בבניין צמוד מתאמן ביריקות מהמרפסת, באדישות, בלי זדון.

הרומן של ניר מצטרף לרומנים נוספים מהעשור האחרון שמזכירים גלגול חדש של ספרות הרומן הקיבוצניקי. כותבי פרוזה (ושירה), גברים ברובם, מתארים בעין ביקורתית יותר או פחות, לפעמים בסגנון אוטוביוגרפי במוצהר, את חייהם של צעירים חובשי כיפה; את הקונפליקטים הפרטיים והעקרוניים של התבגרות בצמוד לקוד נוקשה של צבאיות, דתיות, לאומיות, משפחתיות. כותבים כמו יאיר אסולין, יאיר אגמון, יונתן ברג, יותם טולוב ואחרים מספרים מכיוונים שונים, מעמדות פוליטיות שונות, סיפור התבגרות והתפכחות שמבוסס על התבוננות ריאליסטית, סאטירית, מתעדת בחברה שבה הם גדלו, בתחומי הקו הירוק ובשטחים.

'רק שנינו', אולי יותר מספרים דומים, מבהיר כמה עמוק ניר מושפע מהגות אקזיסטנציאליסטית, משילוב של תורות פסיכולוגיות, חסידיות-ברסלביות ומזרחיות. מצד שני, במקביל ללינגו החסידי שמאפיין את הדמויות ברומן, למחשבה הנונשלנטית על ספירות קבליות ועל סיפורי הרבי נחמן – הרומן של ניר מזכיר את המקום שתפסו בעשור האחרון יוצרים דתיים בתחומים שונים של אמנות ויצירה פופולרית: בטלוויזיה, בקולנוע, במוזיקה. לא פחות מ'בנות' של לנה דנהם – גם הם למדו להתייחס בשיא הרצינות ובשיא האירוניה לשאלות של זוגיות, מיניות והגשמה עצמית.

ניר קושר את התופעה הזאת לתוצאות ההתנתקות מגוש קטיף. "היא הראתה, בהשאלה, שפשוטים הדברים, ומותר לאהוב. מותר לדבר בשפה אחרת. מה התברר? שברנו את החלום של ארץ ישראל השלמה, ולא קרה שום דבר. לא הגיע שלום, ולא הגיע משיח. מאז ההתנתקות – צה"ל נכנס ויצא לרצועה, היו מבצעים על גבי מבצעים. והתגלה שאין לחיים פאנץ'. אז מה קורה עכשיו? זה הסיפור, זה העשור האחרון. משהו בקריסה שההתנתקות מייצגת מאפשר לשפות אחרות, פחות אידיאולוגיות, להיות משמעותיות".

קרה כביכול הדבר הנורא ביותר, ובכל זאת השמים לא נפלו?
"השמים לא נפלו. ומסתבר ש'הוא' לא בהכרח מצביע למפלגה שחשבו שהוא חבר בה. ואז אתה מתחיל לשאול: איך אני מתמודד עם זה שיש אלוהים שלא עובד אצלי? ברמה הכי קיומית ופשוטה. זאת שאלה שאי אפשר לענות עליה, אבל היא מייצגת התבגרות: מה עושים אחרי שהחלום הגדול של ארץ ישראל השלמה מתברר כשבר. אחת התגובות היא ההיפתחות ליצירה אמנותית בכל התחומים".

מצד שני, השיח הפוליטי והמציאות הפוליטית בישראל נעשו אלימים יותר.
"אלה זרמים שעוברים בציבור הישראלי הכללי, ולא זהים למה שקורה בחברה שבה אני גדלתי. מה שאתה מתאר, השבירה כביכול של הציבור ימינה, העובדה שיש פה ראש ממשלה חדש שקוראים לו אורן חזן, מאפיין דווקא את הציבור הלא דתי. אבל דווקא הציבור הדתי-לאומי שהיה אמור לעמוד בראש החץ של תהליך כזה – דווקא אצלו נובטת האמנות, מופיעה טולרנטיות תרבותית. חלקים בתוכו מוכנים לספר סיפור חדש, שכולל גם שירה ופרוזה ואמנות. וזאת ההפתעה. בכלל, בעולם הרחב, אחרי גלים של רב תרבותיות אדירה – חוזרים לפרטיקולריות, לשפה של אלימות שנשיא העולם החופשי הוא המייצג הנאמן שלה. חוזרים אל הקפריזיות, אל הטירוף במובן הרע שלו. את השם 'טראמפ' אולי לא כדאי להזכיר. לך תדע מה יהיה בעתיד, עדיף להיזהר".

בדיחה טובה.
"בתוך העולם הדתי יש תנועה הפוכה למה שרואים בתרבות הכללית. בארץ, למשל, אתה רואה הידברות בין-דתית שמערבת יהודים ומוסלמים. הייתי מעורב במפגשים בין רבנים מבית"ר וראשי חמולות ואימאמים בחברון. זאת לא שמאלנות בעיניי. זאת יכולת ראייה מורכבת – שאתה יכול למצוא אצל אנשים שחיים בהתנחלות כמו עתניאל; בשפה של אנשים כמו נתן מאיר שאשתו דפנה נרצחה בפתח הבית שלהם על ידי מחבל, אבל הוא לא מדבר בשפה של נקמה ושל שריפת הכפר הפלסטיני, אלא על ההחלטה להמשיך להיות בקשר עם אנשים מהכפר הזה, לפגוש ולהיפגש. זאת שפה שדווקא הדתיות מאפשרת אותה. אם הסכסוך הוא דתי – אולי הפתרון שלו יהיה פתרון דתי".

אם גיבור הספר היה מקשיב לך עכשיו, הוא היה בטח מגלגל עיניים.
"אני לא מנסה לתאר מצב הרמוני. להפך. הדור שלי, בניגוד לדור של ההורים ושל הרבנים שלי, נפתח לאופציות חדשות: לאפשרות לחיות בתוך שבר, בתוך אבסורד, בתוך מצוקה, בתוך תהום. האידיאולוגיה משטיחה את המצוקות האנושיות, התיאולוגיות והאמוניות. היא מכריזה שיש פה משימה אדירה ואתה צריך לשים את עצמך תחת הגלגלים שלה. אבל לאנשים כמו הגיבור שלי יש גישה לזהות הרבה יותר מסובכת ופתוחה לשאלות, לקריסות, לחוסר אמון וספרות. הגיבור הזה הוא שיקוף של הדור החדש. של החיפוש. של הבקשה".

אתה משלם מחיר על השאלות האלה, על הסטייה ממה שנחשב מקובל מבחינת דור ההורים שלך?
"אני מפרסם חומרים שלא פשוט לי לתאר אותם. לא בפרוזה, לא בשירה, לא בעיון. ואנשים לא מסכימים איתי, עדיין. גם היום, כשסדנאות על מיניות וזוגיות בהקשר דתי נפתחות תחת כל עץ רענן – לא פשוט לכתוב על הגוף, על הבזות, על השיגעון. ב-2011, עוד יכולתי לקבל צעקות בטלפון מרב שהתרגז על ספר שלי שקישר בין ספר קודש להצעה בודהיסטית: אנחנו מכניסים אותך לבית המדרש, ואתה מכניס לתוכו סוס טרויאני. אנחנו חיים בעולם אורתודוכסי, זה לא ארצות הברית פה. כשאני מסיים שיר שפונה לאלוהים בנימת התרסה – כמו בספר השירים הראשון שלי. כשאני עורך קובץ תפילות בצבע שחור וכביכול תבוסתני שעוסק בגירוש מגוש קטיף. כשפרסמתי שיר שמתאר איזו ריצה מטורפת של ברסלבר בשכם – מישהו צילם והדפיס אותו בכל תחנות האוטובוס ביהודה ושומרון. כאילו להגיד: 'הנה, מתנחלים נינוחים, תלמדו קצת טירוף, רוצו לקבר יוסף'. קרוב משפחה שמבוגר ממני ביותר מארבעים שנה התקשר ואמר לי – צריך להכניס אותך לכלא על שיר כזה".

ומה ענית?
"אמרתי שאני שמח שאני חי במדינה דמוקרטית. אבל גם הבנתי אותו. יש משהו בתביעה הזאת לטוטאליות, לטירוף, לקדושה, לתפילה, לאלוהים – שלא היה בדור הקודם. גם איתי, כשהייתי צעיר, בלימודים שלי בישיבת המרכז, לא דיברו על אלוהים – רק על התורה. ברגע שאתה מתייחס לאלוהים בהקשרים של שפה אינטימית – אתה משדד את כל המערכת הנורמטיבית של הציונות הדתית. אמרתי לקרוב המשפחה שנזף בי שאני חושב שיש בשיר הזה הצעה רוחנית. שהדת יכולה להיות גם סוערת, שיש בה גם אלמנטים של טירוף, שאני חייב אותם בחיים שלי. והוא אמר: 'על זה הייתי נותן לך עוד שנה בכלא'".

הוא לא צחק?
"לא. חוש ההומור מגיע יחד עם אמנות, עם הספרות והשירה. ההומור הוא חלק מהממתנה, מההיפתחות למרחבים אחרים. מצד שני, זאת המתנה שיש הלכה בעולם שלנו. יש קירות. בלעדיהם, אין לך במה להתנגש, אין לך עם מי לדבר. לכן, אם ההתנתקות לימדה אותנו משהו, זה שאפשר שיהיו משברים. שאנחנו אנשים עם מצוקות, בשר ודם, עם קריסות ונפילות. זה דבר שרק בני הדור השני והשלישי יכול להגיד את זה בקול. בדור הראשון, של ההורים שלי והרבנים שלי, של מקימי ההתנחלויות, היה משהו מגויס. הדור השני אמר: הכל טוב ויפה, אבל הדברים לא עובדים כמו שהבטחתם. יש לי גם נפש, ויש טירוף ויש חלומות מוכחשים".

הרומן לא ממש מחמיא לבני דורך.
"גדלתי בחברה החרד"לית ביותר. צמודה לחרדיות. ופתאום אני מסתכל על החברים – ואין הבדל מהותי ביניהם למי ששייכים לחברה הדתית-לאומית הקלאסית. אותי מעניין לשאול: מה קרה לחלומות שהיו לי ולחברים שלי בגיל 17? איפה החלומות להפוך את העולם, להיות גדולים בתורה, להביא איזו בשורה לקיום האנושי? למה בגיל 30 אנשים מוותרים על הכוח והעוצמה של הסתערות על החיים?"

אף אחד מהאנשים שגדלת איתם לא הגשים את השאיפות האלה?
"אולי בצלאל סמוטריץ' שלמד איתי בישיבת מרכז הרב. את החלום שלו הוא הגשים, בוודאי".

ואת חלום הבלהות של חלקנו, לחלופין.
"גם זה תפקיד שדורש מיומנות".

אלחנן ניר, רק שנינו, הוצאת הספריה החדשה

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

אורלי קסטל־בלום, הרומן המצרי

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות האחרונות, 23.1.2015

♥♥♥

גם ספר פחות קולע, פחות מסעיר, של אורלי קסטל־בלום מעניין ומשעשע יותר מארבעים ספרים סטנדרטיים ובשרניים יותר בשוק הפרוזה העברי. במידה רבה, 'הרומאן המצרי' הוא ספר שהחמצה היא הנושא העיקרי שלו. אכזבה גדולה ולא מפוארת בכל תחומי החיים: מהבטחות למהפכה ולשוויון, מנאמנות וחיבה בתנאי משפחה וזוגיות. מין התפכחות מאהבת החיים עצמה. מפגש אפור בין קסטל־בלום והחיים בישראל היום.

הפער הזה מתבטא גם בהגדרת הספר כרומן. 'הרומאן המצרי' הוא למעשה סיפור ארוך ומקוטע שעומד בניגוד לציפיות השגרתיות מרומן: דרמה מתמשכת, מתפתחת, דמות ברורה של גיבור או גיבורים מרכזיים. מצד שני, זאת בדיוק הציפייה הקלאסית מקסטל־בלום: לעשות שמות במוסכמות ספרותיות. אבל 'הרומאן המצרי' לא יוצר תחושה מרדנית ומשוחררת. אם כבר, הסיפורים הקצרים שמרכיבים אותו מזכירים ניסיון חוזר לטפס ברגליים רטובות על דופן האמבטיה, רק כדי להחליק שוב מטה לרצפה.

מבחינת זמנים הספר מזגזג בין ההדף של שתי מהפכות מצריות. מהפכת הקצינים בשנות ה־50 ומהפכת 2011, משיאי "האביב הערבי". אלה ממסגרים את ההיסטוריה המשפחתית של קסטל־בלום, את חיי המשפחה של שני אחים, אביה ודודה, אמה ודודתה של הסופרת – משפחת קאשטיל הקהירית. קסטל־בלום, המכונה בספר "הבת הגדולה", מקבלת את תפקיד ההיסטוריון. היסטוריון ליצני, לא ייצוגי, חסר סמכות: ככל שהספר מתקדם, נחשף המעמד השולי והמעורער של המספרת (העקיפה) בעיני משפחתה.

כאילו ברוח הרומנים המשפחתיים, האוטוביוגרפיים, שנעשו שכיחים אצלנו בעשור האחרון – קסטל־בלום מתארת דמויות שנמחקו מההיסטוריה הציונית. קבוצת בני טובים יהודים מקהיר, שהצטרפו לתנועת השומר הצעיר, ויתרו על חיי הנוחות ועלו ארצה – אבל לא הצליחו להיטמע באמת, מאוכזבים מההבטחה הישראלית. נקודת המפתח באכזבה הזאת היא גירוש הגרעין שלהם מהקיבוץ, כחלק מפולמוס אידיאולוגי שהסעיר את התנועה הקיבוצית בשנות ה־50.

רק לכתוב משפט כזה, עמוס אינפורמציה מאובקת, הוא עניין משונה בהקשר של קסטל־בלום. אבל הסופרת לא מנסה לייצר היסטוריה חלופית לסיפור הלאומי. קסטל־בלום מחפשת דרך אחרת, פחות נפוחה, חצי־קומית, לתאר היסטוריה כזאת. בפרקים קצרים, היא עוקבת אחרי התודעה של בני משפחה מתחלפים, לרוב נשים מפוכחות ומתפכחות, כאלה שהמהפכה לא מרגשת אותן ("אפילו אחד חלקי רבבה של ציונות לא היה באדל […] ציונות, קומוניזם, סוציאליזם – ג'וקים, זה מה שזה היה בעיניה").

בהתאם, הבוז החשדני לכל מוסד, לכל הצהרה ערכית, עולה לאורך פרקי הרומן. כמעט כל שאיפה להתרוממות, לנגיעה ביופי, מתפוררת. קסטל־בלום כאילו נוטעת את הדחף הסאטירי העמוק שמזוהה עם הכתיבה שלה – ברקע משפחתי והיסטורי.

111
מומיה מצרית של חתול, בת המאה ה־1 כנראה
 

האכזבה הזו, הנחיתה המהירה על הקרקע, מורגשות בעצם המבנה של הספר, שנפתח בתיאור חתונה ומסתיים בתיאור מותה של חברת הנפש של המספרת, כנראה בת דמותה של העורכת פביאנה חפץ, שהספר מוקדש לה. אם קומדיה קלאסית נפתחת באסון ומסתיימת בחתונה – קסטל־בלום הופכת את היוצרות. בשני המקרים ניכרת תחושה של אשמה ופספוס. דמות האם הממשית של המספרת סופגת לא מעט חבטות מהבת־המספרת בהמשך הספר – אישה שהחיים לימדו להחמיץ פנים, להחניק חיבה. מותה של העורכת בסוף הספר, מין דמות אם סמלית, מדגיש את אוזלת היד של המספרת, חוסר יכולת לחלץ ידידה ממבוי סתום. הסידורים אחרי המוות שקשורים לאישה הנמרצת, האוהבת החיים, מסמנים את הספר כולו כמין כניעה עקרונית, מתמשכת. התרוקנות מיצר.

מיתות נוספות מופיעות לאורך הספר. מציגות את המספרת חסרת אונים מול הממסד הרפואי ומול בני משפחתה שלה. כאילו בניגוד לכוח המכניע הזה, הרומן עצמו פורץ מהתלם, מהציפייה לסיפור משפחתי מסודר ומובנה. למשל, סטייה לפרשייה היסטורית משלהי המאה ה־15, סיפור ההתנצרות של אחד מאבות המשפחה ובתו – הכבשה השחורה שנחטפה, התנצרה שוב ושוב והפכה למגדלת חזירים. הסיפור הזה, כנראה מומצא ומוגזם, נקרא כמעט מיידית כמשל למיקום של קסטל־בלום בתוך משפחתה. כמו גם סיפורים אחרים שבהם המספרת מתארחת, או מתבוננת בדמויות מחוץ למשפחה – ומשקפים הבנה מרה לגבי חייה שלא מקבלת בספר ביטוי ישיר, אוטוביוגרפי.

המבנה המפורק, הכאילו אקראי; העדר היומרה לתאר באופן חזיתי תהליך נפשי מורכב ודרמטי; ההימנעות משיאים בכל כיוון (קומי, פרודי, משברי) – כל אלה יוצרים את התחושה ש'הרומאן המצרי' הוא ספר לא ברור במכלול הכתיבה של קסטל־בלום. מצד שני, הספר רומז לקורא לא ליפול בפח. לחפש מטען מאחורי הנונשלנטיות והמבנה הספרותי הלא ברור. בשני מקומות קסטל־בלום משתמשת בהקשר הזה בדימוי של פירמדות. כלומר, יצירת מופת נצחית, שתהליך הבנייה שלה נשגב מהבנה. גיבור אחד הפרקים מהרהר כילד באבנים הפנימיות, הלא מלוטשות, של הפירמידות: סלעים נשכחים ש"עושים את רוב העבודה הקשה של נשיאת משא הפירמידה […] האבנים האלה מופלות לרעה לעומת חברותיהן, ואי־הצדק הזה הוא נצחי". בסיפור אחר היא כותבת: "לריח של בושם יש מבנה מורכב כמו של פירמידה […] צריך להשפריץ על המקומות הדרושים ולעזוב". 'הרומאן המצרי' הוא מין אתר בנייה הפוך. אם הפירמדות הבטיחו חיי נצח למלכים פרעוניים, הבטיחו וקיימו – קסטל־בלום מציירת כאן, בחצי חיוך שמסווה ומחזיק נפילה גדולה, את מותו של האלמוות, של האחיזה במשהו גדול ומוחלט: השראה, אהבה, השתייכות.

אורלי קסטל־בלום, הרומן המצרי, הוצאת הספרייה החדשה

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם סמי ברדוגו, זה הדברים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.7.2010

אם סמי ברדוגו היה כותב מדריך תיירים, הייתה בו כנראה רק קטגוריה אחת: סופרמרקטים. הדבר היחיד שהצליח לנתק אותו מחדר העבודה באוקספורד, שם כתב את ספרו החדש, היה פיתוי המרכולים הבריטיים. "סוּפּרים מדהימים‭,"‬ הוא משחזר, "במיוחד סיינסבריס. אח, למות איזה סופר. תענוג. יש שם מבחר קוסמופוליטי של דברים מהודו ומיפן. בשרים וגבינות וחמאות, וכמובן מאפים היסטריים. והצ'יפסים – הכי פַיין. ורטבים שווים כאלה, לא כמו בארץ. גן עדן של סופר‭."‬

בארץ ברדוגו מחזיק בכרטיס מועדון לשתי רשתות, מבקר בשלושה סופרים ליד ביתו בצפון תל־אביב ומגוון בגיחות לשוק הכרמל ושוק התקווה. "כדי להרגיש יותר טוב, כדי למלא את החלל – אני הולך לקנות, להיות איפה שכולם הולכים. בסופר אני מרגיש שאני נדמה לאחרים, שאני הופך לאחד מקבוצה. אם נגיד אני רואה אישה קונה פסטרמה – גם אני קונה. אני הולך לאט עם העגלה ומרגיש שאני כאילו קונה למשפחה, כמו אמא שלי שקונה בכמויות‭."‬

התיאור הזה מצליח לדחוס לרשימת מכולת אחת את הקווים הבולטים בכתיבה של ברדוגו: הבדידות והמשיכה המסויגת לקבוצה, היכולת למצות עסיס חיים גם מנתח חיוור של פסטרמה, הקיום כמשפחה של איש אחד בצילה של אמו. קוראים שמלווים אותו מראשית דרכו ייזכרו ב'שוק‭,'‬ הסיפור הראשון שפירסם. עכשיו ברדוגו מפרסם את ספרו הרביעי, 'זה הדברים', שבו הוא חוזר אל אותם יחסים ארסיים ואינטימיים בין אם לבנה – וכאילו מפשיר את כנפי העוף הקפואות שחתמו את הסיפור היפה והקינקי ההוא.

גיבור הרומן החדש פחות או יותר חוטף את אמו מבית האבות וכולא אותה בביתה הישן כדי ללמד אותה את האל"ף־בי"ת העברי. היא, בתגובה, מספרת לו בניגוד לרצונו את סיפור חייה עד עלייתה ממרוקו לישראל. שלד הסיפור מתבסס על חיי אמו של ברדוגו, אסתר. "תמיד ידעתי שאני צריך לכתוב את הסיפור שלה, אבל הלחיץ אותי באמת ללכת על זה. חיים באר נתן לי פעם עצה: 'סמי, תשמור את הסיפור שלך. אם תספר אותו, זה ייגמר. ומה יקרה אחר כך‭."'?‬

אבל לפני שנתיים אמו חלתה ועברה ניתוח, וברדוגו החליט להתעלם מהחששות וניגש לסיפור. לראשונה בחייו, החליט לערוך תחקיר. "ירדתי עם אמא שלי דרומה, וישבנו שבועיים מבוקר עד ערב כשאני מקליט אותה ומנסה לשחזר את הסיפור שלה מנקודת האפס קדימה. הייתי צריך להוביל אותה שלב־שלב, כמו הורה או מורה, כי אין לה יכולת נרטיבית לינארית. זה קשור גם בהיותה אנאלפביתית. היו רגעים שהיא אמרה לי, 'די כבר, תעצור, מספיק‭.'‬ גם אני התעייפתי, אבל ידעתי שאין ברירה. ניסיתי להבין למה היא כזאת ומאיפה תפיסת העולם הזאת של אני, אני ואני בלבד. זו לא האמא המזרחית החמה שמצפים שתהיה‭."‬

מה זאת אומרת?
"לא נעים להגיד, אבל מרוב שחשוב לה לספר את הסיפור שלה, היא מבטלת כל מי שלידה. זה כנראה מתוך צורך הישרדותי, מתוך הצורך הגדול להגיד: 'אני כאן ואני קיימת והנה, זה הסיפור שלי. אני חיה, למרות הכל. ובעצמי! לא משפחה, לא חברים, אני עם עצמי‭.'!‬ כילד, היא כל הזמן היא אמרה לי: 'החיים שלי הם סיפור‭.'‬ כמו סלוגן או מנטרה. באופן מוזר היא כאילו קבעה את גורלי ואת הפרקטיקה שלי‭."‬

1
מתוך 'סודות ושקרים'
 

'זה הדברים‭,'‬ השאפתני והרחב מבין ספריו של ברדוגו, מצטרף לשורת יצירות ספרות שמזמנות למשפט־שדה הורים וילדים מהצד השחור של מפת העדות בישראל. הוא הופך בית עמידר נטוש לשדה־קרב על העברית הנכונה ועל הסיפור הלאומי הנכון בין אמא מהגרת לבנה הישראלי שעובד כספרן. זה אולי נשמע כמו מתכון שבושל כאן למוות בעשורים האחרונים, אבל ברדוגו ‭– (40)‬ מהסופרים הבולטים של העשור האחרון – מצליח לעקוף את המלכודות ולהישאר נאמן לקסמו המופרע.

בניגוד לספריו הקודמים, שהתרחשו ברובם במתחמים ביתיים וסגורים, 'זה הדברים' מפליג מהסלון והספה הישנה אל עלילה פנורמית ששועטת קדימה מפי האם. כל אחת משתי הדמויות בספר מציגה סגנון סיפור משלה, וכך נאלצים הקוראים להתמודד עם הלשון המשובשת והלא־תקנית של האם, ולהפוך לשופטים בקרב בין שני הסיפורים והסגנונות.

"אני לא חושב שהבן מתנשא עליה בזה שהוא מדגיש את העילגות שלה. עצם העובדה שהוא מאפשר לקורא לשמוע אותה בדיוק כפי שהיא, בהגייה שלה, בשיבוש ובשיכול האותיות, בשילוב הצרפתית המרוקאית ובבליל הלשוני הזה – כל זה יוצר את ההפך: הוא מחיה אותה ומאדיר אותה. הוא נותן לה את הבמה הכי גדולה שהיא יכולה לקבל. הוא נותן לה תוקף‭."‬

הוא רוצה לתקן אותה.
"בתחילת הסיפור הוא מרגיש שיש לו הזדמנות חד־פעמית לתקן את האמא, אבל לאט־לאט הוא מוותר על הנסיונות לעשות את זה. כי מה שחשוב זה הסיפור, ולא העברית. זו האמירה החשובה של הטקסט מבחינתי. וזה סיפור שיש לו חשיבות לא במובן הפרטי המשפחתי שלי, אלא בנרטיב היהודי־ישראלי באשר הוא. זה עולם שלם של קהילה יהודית מהגרת. דרך הסיפור שלה נחשפתי לכפרים, לגיאוגרפיה, לתפיסת עולם, לקבוצות יהודיות. וחשוב לי שגם הקורא ייחשף לסיפור הזה.

"אני והאחים שלי שמענו את אמא שלי מספרת את הסיפור הזה כל הזמן בתור ילדים, אבל כל פעם שמענו משהו אחר – פעם העיר הזאת ופעם הכפר הזה; פה צרפתית, פה מרוקו, פה אלג'יר; פה היה לי גבר כזה ופה כזה. הכל בתמונות שאף פעם לא הצלחתי לארגן לכדי רצף היסטורי‭."‬

כמו ברומנים האחרונים של רונית מטלון ולאה איני, גם אצלך מורגשת האשמה חריפה כלפי ההורים. הספר מתחיל במשפט "עוד בחייה אני מחכה למותה‭."‬
"החוט שמקשר בין הספרים הוא המלחמה בין הילדים ובין ההורים המהגרים החלשים־משתקים. צריך להביא את דור ההורים למשפט משמעתי. חייב להיעשות משפט צדק. אבל גם אצל איני וגם אצל מטלון, למרות שהמשפט מאוד חמור, יש חמלה אצל מי שמעמיד למשפט את הדמויות האלה. המצב האירוני הוא שמי שעומד למשפט, בסוף תובע את השופט‭."‬

איך אתה מסביר את זה שבשנים האחרונות דמות האם המזרחית מקבלת מקום כל כך מרכזי בספרות שלנו?
"הדמויות האלה מולידות קונפליקט, כי כל כך הרבה זמן הן הודחקו ולא נתנו להן לפתוח את הפה. אם הייתי שולח את הטקסט הזה לפני שלושים שנה לאיזו הוצאת ספרים, היו מעיפים אותי קיבינימט. אני חושב שיידרש זמן עד שהדמות של האם המזרחית תהיה מובנת מאליה. ואז היא פשוט תיעלם. הנכדים של אמא שלי כבר לא יתעסקו במה שמעניין אותי‭."‬

אמא שלך תקרא את הספר?
"אמא שלי לא קוראת ולא כותבת. יצטרכו להקריא לה את הספר. לי נורא קשה להקריא לה. עשיתי את זה פעם אחת והפסקתי. כרגע אני לא יכול להתמודד עם זה‭."‬

נראה שהאמא בספר חזקה יותר מהבן.
"נכון. כי בניגוד אליו, היא לא בוכה על המצב שלה. היא מקבלת אותו. כמו שאמא שלי אומרת – 'סה נורמל‭.'‬

"בכלל, אני מרגיש שהגברים בכתיבה שלי כל כך כפופים וחלשים. אני לא יודע ליצור דמות של גבר אמיתי. ואני לא היחיד. הספרות והאמנות בישראל יוצרות גבר שעומד בסתירה מוחלטת לגבר הישראלי החי והנושם. אנחנו האמנים מתעקשים להציג את עצמנו כגברים חלשים, לא גבריים, לא עושים צבא, פוחדים ממלחמות ומנשים. אצלי זה קשור גם ליתמות שלי, ולעובדה שאין אף גבר שאני יכול להידמות לו‭."‬

אביו של ברדוגו מת מסרטן כשהיה בן 13. "עד כמה שזה נורא להגיד, בזכות זה אני כותב‭,"‬ הוא אומר. "אם אבא שלי לא היה מת – לא הייתי כותב. ואם לא הייתי כותב, מה הייתי עושה? אז אוי ואבוי, איזה מזל שהוא מת. זה הלופ שאני נמצא בתוכו. והערגה העצומה לדמות של אבא נמשכת עד היום. השבוע ישבתי בקפה, ובפינה ישבו בני זוג שמילאו את הפתקים עם השמות לשולחנות בחתונה שלהם. פתאום היה טלפון והבן דיבר עם אבא שלו. רק לשמוע את ה'טוב, אבא' – זה כל פעם דוקר אותי מחדש.

"זה לא שאבא שלי היה דמות נערצת. הוא היה דמות מאוד קשה ומאוד נרגנת ומתוסכלת. אבל אני כן כמהַ לענף הזה בחיים שלי שאיננו. אני נושא עיניים לאלפי גברים שאני רואה ברחוב – עם הפיזיות המרשימה והכוחניות הקשה שלהם – ואני אומר לעצמי, אני לא כזה. והם הרוב. הגיבור שלי בוחן את הגוף שלו מול אחרים, ויש איזו הבנה שזה הגורל שלו. נולדתי 'זכר‭,'‬ ובתור זכר מצופה ממני להיות גבר ולהתנהג לפי קודים גבריים. אלא שהקודים הגבריים של המדינה הזאת לא מתלבשים עליי‭."‬

MSDSEAN EC002

בין ספרו הנוכחי והקודם, ברדוגו הספיק לכתוב רומן שונה מכל מה שכתב עד כה. "משהו נורא מדליק, מטריף ואיני וטרנדי‭,"‬ הוא מתבדח על חשבונו, ומספר על רומן בין שני גברים שמקושט בפיתולים עלילתיים ובבריחה מפשע אל העיר הגדולה. התגובה של הקוראת הראשונה הובילה אותו לגנוז את הטקסט, "שהיה פשוט מזעזע, מזוויע‭."‬

רק לפני ארבע שנים התראיין לראשונה על חייו כגבר הומו. בפועל, הוא "מסתובב בשוק משהו כמו עשר שנים".‬ על השוק הזה הוא מדבר בצורה פחות חמימה מאשר על הסופרמרקט באוקספורד. "היו לי כל מיני מפגשים, היתקלויות, דברים קצרים, אבל לא רומן. אנשים סביבי כל הזמן אומרים לי, 'תוציא את עצמך לשוק, תציג את המרכולת‭.'‬ אבל גם כשאני נמצא באיזו התרחשות שיש בה פוטנציאל, אני לא רואה. זה מצחיק, התחלתי לאפות עוגות עכשיו, אבל לעצמי אני לא אופה כדי לשמור על הגזרה. אני רץ פעמיים בשבוע, בין היתר כדי לא להשמין. אבל למי אני רץ? מול מי אני רוצה להיראות טוב? עברתי עכשיו לחדר כושר חדש. לא ידעתי את זה, אבל אמרו לי שזה ממש המרכז של הקהילה. כמו מועדון. מגיע לשם ז'אנר מסוים של גברים, ולפעמים מסתכלים עליי ואני מתבלבל, ישר חותך.

"הייתי למשל לפני שבועיים במסיבה בלופט כזה: מוזיקה, סמים, 90 אחוז הומואים. הכל כמו שצריך להיות. באתי לשם ונחרדתי. זה כמו תמיסה שמכניסים לתוכה חומר שלא מתמזג. אני מתעוות כשאני מגיע לקבוצה. כל כך קשה לי. אין לי כלים, אני לא יודע מה לעשות. בסיטואציות כאלה אני מרגיש שאני עומד לשיפוט, למבחן, ואני לא ראוי. העולם בחוץ הורג אותי. מבחינתי, כל דמות שאני פוגש רומסת אותי. במובן הזה, הבריחה אל הכתיבה היא מתבקשת‭."‬

צברת ביטחון בזכות העובדה שאתה כותב? הגישה שלך לעולם נעשתה יותר קלה?
"אולי. השבוע למשל יש כנס באוניברסיטה שאני צריך לדבר בו, ואני חושב שיהיה בסדר. כסופר, אין לי בעיה לדבר כמעט על הכל. הסרתי את הבגדים שלי ב'ילדה שחורה‭,'‬ הספר הראשון. אבל כל זה בעולם הטקסט. בחיים זה לא ככה. במסיבה אני לא יכול לשחק אותו משחק. אני מתכווץ ומזהים את זה בשניות. ואז אני עם הזנב בין הרגליים, נמלט לי ב־11‬ בלילה וחוזר למקום הבטוח. יש לי דימוי עצמי מאוד נמוך בתור בנאדם. ומה לעשות, דימוי עצמי מאוד נמוך משאיר אותך בבית ולא מוציא אותך החוצה. סופר אחד פעם אמר לי, 'מה שסקסי בך זה שאתה מיוסר‭.'‬ לא רוצה שזה יהיה מה שסקסי בי. אני רוצה שמה שיהיה סקסי בי זה אני. ולא הדימוי‭."‬

אבל גם אתה אחראי לדימוי הזה. סיפרת פעם בראיון שאתה יושב לבד בבית ומאונן לפעמים תוך כדי כתיבה.
"אלוהים ישמור, זה הפך למין מיתוס כזה. אבל גם סופרים אחרים אמרו לי, 'ברור, מה זאת אומרת' – הטקסט מאוד מגרה אותם, ומעשה הכתיבה מאוד ארוטי לפעמים. הייתי למשל מאוד מגורה כשתיארתי בספר את הגיבור מקרב את הלחי החלקה שלו למשקוף. הרגשתי שאני עושה אהבה עם המשקוף. אני יכול לקחת עמוד מתוך חבילת הטיוטות שלי, לקרוא אותו – ולהתמלא. אבל זה לא שאני מתרפק על האומללות. למרות שאני באמת רוב חיי לבד. אני כן מנסה, אני רוצה שתהיה לי אהבה. אבל אני מרגיש שלא הוכשרתי לזה, שאין לי דיפלומה ביצירת קשרים. בלהבין את מקומי בחברה הזאת‭."‬

בתור סופר אתה דורש את המקום שלך בחברה.
"גם הגיבור של הרומן דורש את מקומו בחברה, גם הוא מתעקש. אבל בתור מי? לאיזו קבוצה הוא שייך? בתור מזרחי? בתור הטרוסקסואל או הומוסקסואל? בתור מהגר, בתור חייל? בתור גבר, בתור זכר? בתור משכיל או אדם עממי? בתור מורה בישראל שלא יכול להפוך לכזה? זאת השאלה ואני לא יודע לענות עליה. אני רוצה להיות כל אלה. מגיל צעיר רציתי להיות כולם. אבל אני לא יכול להיות אף אחד באמת. אני חושב שזאת הטרגדיה‭."‬

אתה חושב על עצמך במונחים של טרגדיה?
"החיים שלי הם סוג של חריגה. אני בהגדרה 'איש חורג‭.'‬ אני בסטייה תמידית. כמו שהגיבור שלי אומר – אני נטוי. העקימות שלי היא בכל מובן: באיך שאני נראה, בצבע העור שלי, בשם שלי, במוצא שלי, בשפה שלי, ברכוש שלי. אני סוטה, אני חורג. מגיל אפס רציתי להתיישר, ועכשיו אני מבין שאי אפשר‭."‬

סמי ברדוגו, זה הדברים, הוצאת הספרייה החדשה