ראיון עם מתן חרמוני, קרבת דם

 

Grooming Freddie

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.1.2017

לוויות הן באמת מקום מומלץ לעסקים? מתן חרמוני מאשר. לעסקים ולספרות. את העצה הזאת, שקיבל מחבר ילדות שהתייתם בדיוק מאמו, שילב ברומן החדש שלו, 'קרבת דם': "כשאתה הולך אחרי מי שרק אתמול עוד אכל ארוחת צהריים ועכשיו הוא עטוף בתכריכים", הוא כותב, "פתאום כולם שווים".

חרמוני עצמו התייתם מאביו כשהיה בן פחות משנתיים. בספרו השלישי הוא משאיל לגיבור ולמספר את קווי המתאר בסיפור חייו שלו, משתמש ביתמות כשער לסיפור תקופתי על באר-שבע של שלהי שנות ה-70. בניגוד לשני ספריו הקודמים, 'קרבת דם' דווקא לא נפתח בהלוויה – גם אם מיתות, התאבדויות, נטישות ואלימות משפחתית ממסגרות את סיפור השיבה הנוסטלגי-עוקצני לשכונת ילדותם של חרמוני ובן דמותו הבדיוני.

גיבור הרומן הוא יתום מלחמה מדומה. אביו נהרג סמוך למלחמת יום כיפור. בבית הספר מתייחסים אליו כבן למשפחה שכולה. חרמוני, לעומת זאת, לא יכול לזכור את אביו, שנהרג בתאונת דרכים. בגיל ארבע עבר עם אמו מקיבוץ דורות לבאר-שבע. "אישה צעירה עם ילד קטן בעיר שנראתה מאוד גדולה". שנתיים אחר כך אמו התחתנה בשנית. בהמשך נולדו לחרמוני שתי אחיות תאומות מבעלה השני של אמו.

ההשוואה המתבקשת בין זיכרונות הילדות המסובכים שמתוארים בספר לבין ילדותו הממשית של חרמוני מעוררת בו אי נוחות מפורשת. "זאת אוטוביוגרפיה רגשית", הוא מבהיר, "הקצנה של זיכרון אמוציונלי". גם היום, 40 שנה אחרי, ניכר שהיחסים המשפחתיים טעונים מאוד. חרמוני מדבר על משפחתו ועל ילדותו בדריכות. נזהר שלא לעורר מהומות.

"הייתה לי ילדות רגילה לכאורה – משפחה מתפקדת, אחיות, טיולים משפחתיים, עודדו אותי בתחרויות שחייה – אבל בתוך זה נשאר הבור הזה של היתמות, של אבא שלא נמצא. הייתי נוסע עם אמא שלי לאזכרות כל שנה בקיבוץ, אבל בחיים החדשים של המשפחה שלי לא באמת היה מקום למטענים שגררתי איתי, ונשארתי להתמודד עם זה לבד. הספר הוא במידה רבה ניסיון להתמצא בתוך החלל הזה, לפענח את מה שלא דובר בו".

רצית לדבר?
"בגיל צעיר, היתמות הייתה דבר שניסיתי להבליע. הייתה התעלמות מזה – פיל באמצע החדר שלא מדברים עליו – ואני שיחקתי את המשחק לגמרי. הבן שלי הוא בעצם הבנאדם הראשון ששואל אותי שאלות ואני מסוגל לענות לו בצורה טבעית ובלי ניסיונות להסתיר ולטשטש. הוא שואל ואני עונה בלי להעביר נושא.

"כשהוא נולד הרגשתי את היתמות במלוא עוזה. לראות את הדמיון החיצוני בין סבא שלי, אבא שלי והילד שלי – זה נעים, אבל גם צובט את הלב צביטה רצינית. אבא שלי היה חקלאי בקיבוץ: נהג בטרקטור, עבד בפלחה, בקטיף כותנה. יש תמונה שלו בגיל 30 – אני חושב שזה הצילום האחרון שלו – עומד בתוך שדה שיבולים. מרשים, עוצמתי, גבר 'במלואו'".

בספר, הגיבור מהרהר באופן שבו הגוף מתבגר ומזדקן, מתקרב לצורת גבר בוגר ומתרחק ממנה.
"אני היום בן 47, מבוגר ב-17 שנה מאבא שלי כשהוא מת. בגילי גברים מתחילים להזדקן, להיות שמוטים או רופסים יותר. הגוף שלך, של ההורה שלך, של הילדים שלך – הם כמו שבלונה שצריכה להתמלא. לי היה חור שחור במובן הזה. הבן שלי רואה אותי מתבגר. יש לו ידע שלי לא היה. כשהוא יגיע לגיל שבו הולדתי אותו, הוא יידע איך הוא ייראה, איך הוא יתנהל כאדם מבוגר. אני לא ראיתי את אבא שלי 'מתמלא' מעבר לגיל 30 ומתחיל להשיל את הגבריות הזאת. לא ראיתי איך תיראה הזקנה שלי. זאת חידה גדולה מבחינתי, מי היה הבנאדם הזה. לא קיבלתי את הפרוטוקולים על האישיות שלו. אלו דברים שלא דובר בהם בבית, כי היה צריך לשמר את הפסאדה של משפחה רגילה ושלמה. עם השנים, גם החזות הזאת לא תמיד נשמרה".

"מסך של מסתורין", לפי חרמוני, עטף את המקום שבו התבגר, שכונה ה"א בבאר-שבע, נקודת ציון בתולדות האדריכלות בישראל. "בניינים ארוכים שעשויים מקוביות-דירות. חלונות מאוד קטנים, לא ידעת בדיוק מה קורה מאחוריהם. ובאמת, קרו הרבה דברים נסתרים בפנים. היו בשכונה ובסביבת בני גילי כמה וכמה מקרי התאבדויות. חלקם אנשים מהתיכון שלי. זה מעיד על מצוקה גדולה שהתפרצה, שלא היו לאנשים בגילי כלים להתמודד איתה".

בספר, מכות הרצח שחבריו של הגיבור חוטפים מהוריהם כמו רומזים שכבר עדיף להיות יתום או בן חורג. אביו השוטר של גיבור המשנה, למשל, מאיים על בנו ביריית אקדח. "השכונה שבה גדלתי הייתה מחולקת לשני חלקים ולשני סוגי אוכלוסייה. עניים ומבוססים יותר, אנשים משכילים מול אנשי צווארון כחול. אני לא חטפתי כמו ילדים אחרים מסביבי. אבל כן, מכות היו חלק מהחיים בתקופה ובמקום ההם".

ילדים בספר מפתחים עור של פיל מול הדרמות שיוצרים המבוגרים.
"אני שייך לדור שלא כתבו מספיק על המצוקות שלו. הרבה אנשים בני גילי לא ידעו לתקשר עם מבוגרים. ההורים שלנו, שנולדו בארץ או הגיעו אליה בגיל צעיר, היו בקשר גרוע עם ההורים שלהם. נתק מוחלט או תיעוב עמוק כלפי בני הדור הקודם גרם לזה שהם לא ידעו איך לבטא אהבה או חום כלפי הילדים שלהם, בני דורי.

"אני לא יודע מה זאת 'חוויה הורית' במובן פיזי פשוט. לא יודע איך זה לגדול עם אבא. כשהפכתי לאבא לשני ילדים (בת שלוש וחצי ובן עשר וחצי) הייתי צריך להמציא את ההורות הזאת. היום הבן שלי כבר גדול ומורד, אבל כשהוא היה קטן יותר, הוא היה כמו איבר מהגוף שלי. איך אפשר להסביר רגש כזה, ביחס לאופן שבו אני גדלתי? כנראה שיש אינסטינקטים יותר חזקים מחינוך והשפעה סביבתית".

הוואקום הזה מתואר גם בצורה קומית בספר. יחד עם האלימות יש מקום להרפתקה, להתנסות קיצונית ומסקרנת.
"בכל מה שקשור לילדים, התקופה הייתה פחות מוגנת ומגוננת ביחס למה שמכיר הילד שלי. בכיתה ז' היינו תופסים טרמפים מעומר לבאר-שבע. מי היה מעלה על הדעת היום לתת לילד שלו לנסוע בטרמפים? ולא שאז זה היה פחות מסוכן, אבל בילדות של מי שגדל באזור היה משהו פרוץ ופתוח. היינו מבוגרים צעירים – ילדים שצריכים לגדל את עצמם. ילד אז היה ישות יותר אוטונומית, יותר עצמאית, שצריכה להגדיר את המרחב הפרטי שלה ולגונן עליו – גם בתוך המשפחה ומול המשפחה".

יש לילדות כזאת יתרון ביחס להתבגרות בסגנון הילדים שלך?
"העובדה היא שהיית צריך לדעת לחטוף ולהתגונן. אני תוהה מי מהילדים בבית הספר של הבן שלי, בצפון תל-אביב, היה שורד בבית הספר הישן שלי. מצד שני, זאת עדיין ישראל – אפשר לזהות משהו מהקשיחות הזאת גם אצל ילדים תל-אביביים ב-2017. בתור ילד, אתה יודע בדיוק למי סביבך יש אינסטינקטים יותר חדים ולמי פחות. לי היו אינסטינקטים לא כל כך חדים. לפעמים הייתי צריך להסתמך על חברים כריזמטיים שיצילו אותי ברגע האחרון ממכות. ולפעמים גם לא התממש הרגע הזה, כמו בספר, שהחבר הקשוח מופיע על תקן המלאך הגואל. אולי העברתי את האינסטינקטים הלא מחודדים האלה לבן שלי, אבל למזלו הוא בחור גדול. אי אפשר להתנהג כמו בריון מול מישהו בגודל שלו".

1111

"באותן שנים בבאר-שבע, ילד היה צריך לדעת שלושה דברים: לשחק כדורגל, לעשן סיגריות ולגנוב". כך נפתח הספר, אחרי ההקדשה לאביו של חרמוני. משפט פתיחה קרייני, קולנועי, שמבשר על סיפור התבגרות שזהות גברית במרכזו; שמתרחק מהדימוי שביסס חרמוני בספריו הקודמים – 'היברו פבלישינג קומפני' ו'ארבע ארצות' – כמין סופר יידיש-עברי.

באר-שבע הפופית, הרטרואית, של 'קרבת דם' דוחסת למשבצת אחת כמה עולמות שכונתיים: גטאות בספרות ובקולנוע, שיכונים בישראל ובלוקים בניכר; סרטי התבגרות באווירה עבריינית קלה. ובדרכו המחוספסת, גם מבט נוסטלגי, מקומי, בנוסח 'אסקימו לימון' או 'בשבילה גיבורים עפים' של אמיר גוטפרוינד.

הטשטוש בין מציאות היסטורית וקולנועית קשור גם לאופן שבו חרמוני מציג כאן גלריית טיפוסים, ספק אגדות מקומיות ספק ליצנים. לפעמים נדמה שכל העיר מורכבת מכפילי אלביס, כוכבי רוקנרול וסרטים ישנים. "ורדה אכן דמתה מאוד לקרול קינג", הוא כותב, "כמו שקלאהאן מהמשטרה דמה לקלינט איסטווד, וכמו שאמא של איתן ארדיטי דמתה לקלאודיה קרדינלה והבת דודה שלה דמתה לראקל וולש […] והיו חמישה לפחות שנראו כמו אלביס ואחד שנראה כמו ג'ו קוקר, ועוד הרבה אנשים שדמו למישהו אחר, שהיה יותר מפורסם מהם".

אם גיבור הספר לא מצליח להפוך למחזאי ומסתפק בעבודה כמורה לתיאטרון בתיכון, חבר הילדות שלו הופך לרגע קצר לכוכב, לשחקן ידוע, אבל נשאב אחורה ולמטה. הילדות השכונתית העסיסית מוצגת גם כמלכודת שלא מאפשרת לדמויות להתבגר ולהתקדם בחיים.

"בפריפריה נורא נוח להיות כפיל של מישהו – ונורא קשה להיות הדבר האמיתי. אתה מוזמן לעמוד בבר ולשיר שירים של מישהו אחר, לחקות את אלביס, אבל בלתי אפשרי להגיד דברים משלך. יש כמובן סיפורי הצלחה שיצאו גם מהשכונה שלי – אנשים כמו יהודית רביץ או מאיר בנאי – אבל לרוב היה משהו שקיצץ את הכנפיים לאנשים שרצו לעשות אמנות. משהו שאזק אותם. גם לי לקח המון שנים עד שהתחלתי לכתוב 'ברצינות', מתוך כוונה לפרסם. כנראה שהייתי יותר נהנה מהחיים אם בגיל צעיר הייתי פותח עוד כפתור בחולצה וחושף את החזה, כותב, מפרסם. מצד שני, אולי המעצורים האלה היו טובים לי. כמספר סיפורים, אתה צריך להבשיל, לאמץ מבט פחות ראוותני מזה שמאפיין את המשורר כרוקסטאר שנשרף בגיל 27".

השיער הנפוח, פאות הלחיים, ההווי של באנגים וגיטרות על ספה בחצר, העישון מגיל צעיר – זאת הדרך לבטא רגש גדול מהחיים במקום קטן ומחניק?
"זה מבחן ברור לגבריות. תסתכל בתמונות: מופע השיער של שחקני הפועל באר-שבע מאותה תקופה עוקף את האפרו של להקות דיסקו. אני? מקסימום התחפשתי לג'ון טרבולטה בכיתה ה'. בניגוד לילדים בספר, התחלתי לעשן רק בגיל 15, ומגיל 30 פחות או יותר נגמלתי. עכשיו אני מעשן בגלל הריגוש של יציאת הספר.

"אגב, כשאתה מסתכל על מודלים מצ'ואיסטים מאותה תקופה, רוקרים והחזה השעיר שלהם, אתה נדהם כמה היינו עיוורים לממד ההומואי בתרבות הזאת. היינו מחקים את פרדי מרקורי. כשהסולן של 'ג'ודס פריסט' יצא מהארון, אנשים שעיצבו את עצמם בדמותו הקשוחה התמוטטו לגמרי".

נתת בספר מקום של כבוד לצמיחת שיער הגוף של הגיבור וחבריו.
"תשמע, אני לא יודע אם אוכל להוריש לילד שלי דירה, אבל אין לו מה לדאוג בתחום השיער בחזה. בדיוק חיברנו עכשיו את הפטיפון, וכשהבאתי את האלבומים הישנים שלי לדירה, פתאום נזכרתי בהופעה של תיסלם שהייתי בה, בקולנוע גילת, ב-81'. דני בסן עלה לבמה לבוש בגלימה ובלי חולצה. מה שיש לפרדי מרקורי על החזה כולו יש לבסן על שריר אחד בגב. תראה תמונות של דוגמנים משנות ה-70, לא תאמין כמה שעיר היה מודל הגבריות אז".

משהו מהאסתטיקה הזאת השפיע עליך ככותב?
"אולי. האמנים הישראלים שאני מתחבר אליהם יותר הם הטסטוסטרוניים יותר. שמוליק קראוס, אסי דיין, יעקב שבתאי. אורי זוהר כמובן. רובם לא אנשים נחמדים במיוחד, עם משהו מחוספס ביצירה שלהם. אני יותר מתחבר אליהם מאשר לחנוך לוין, למשל, לגבר המסורס והפרברט. יוצרות נשים אני יכול לכל היותר להעריך. מבחינה רגשית, ההזדהות הפרימיטיבית שלי היא עם יוצרים גברים".

11

תמר מרין, אשתו של חרמוני – בעצמה סופרת, מבקרת ספרות ומרצה – פרסמה לפני כשנה את רומן הביכורים 'ילדים'. לא קשה לאתר נקודות מפגש וחיכוך בין 'ילדים' לשני ספריו האחרונים של חרמוני, בעיקר לאור המשחק בסגנון אוטוביוגרפי, ודאי אצל חרמוני ודמויות האלטר-אגו שלו. נדמה שדמויות מהביוגרפיה המשפחתית והזוגית של שני הכותבים מהבהבות בספריהם. פרידה שעברו כבני זוג ממשיים התגלגלה בדרכים שונות לעלילות ספריהם.

העניין הזה בולט במיוחד באופן שבו הגיבור הנוכחי של חרמוני, אקדמאי ואמן כושל, מתאר את עצמו בעימותים עם שתי דמויות נשיות, אמו ואשתו, מאיר בעקיפין את הצפרדעים שהן נאלצות לבלוע כנשים נשואות. ברגע בולט ברומן, הגיבור מתאר בגידה באשתו בכנס אקדמי, עם ראש החוג שממנו יפוטר אוטוטו. "אם הילדים ישאלו בעתיד", חרמוני מעיר, "אני אסביר להם שזה רק סיפור, שזאת צורה מסוימת של פנייה לקורא".

ובכל זאת, לא מתעוררת לפעמים מבוכה מול האופן שבו בן זוג כותב מטפל בזוגיות?
"בחיים הממשיים אנחנו אנשים עם רגשות סוערים למדי. אבל בהקשר ספרותי, אנחנו מודעים לממד של משחק בכתיבה, ומשתדלים לתת אחד לשני חופש מוחלט. חלק מהאיכויות של תמר ככותבת קשור ליכולת שלה להציע משהו פרוע, בלי ללכת על ביצים".

שני בני הזוג, קל להבחין, עוסקים בספריהם בתלאות הכלכליות שמזומנות למי שמקש להשתלב בזירת הספרות והאקדמיה. גיבורי הספרים מתקשים להכריז עצמאות, לעמוד על הרגליים בזכות עצמם, להשתחרר מתלות במפרנס מבוגר. ב'קרבת דם', תמיכה כספית מהורים מופיעה כעניין רגיש ועקרוני. חרף החיבה שלו ככותב לגיבורים עם שאיפות כושלות בתחום האמנותי, המקצועי, הזוגי – חרמוני מעיד שהמצב קצת נרגע מבחינתו. לפני כחצי שנה התמנה לעורך כתב העת 'מאזניים'. מרצה באוניברסיטה הפתוחה. מלמד כתיבה יוצרת. "כתיבה", הוא אומר, "הפכה אצלי למקצוע".

הגיבור שלך מודד את עצמו בלי הפסקה. הכסף שבני גילו מרוויחים לעומתו, מעמד שצברו מכרים מהילדות. "אם להודות על האמת", הוא אומר, "סך כל מעשיי, הישגיי ומעמדי מתאים לגבר בן 38, 39 ולכל היותר 40. אדם מבוגר יותר, כלומר בגילי, מן הראוי שהיה מספיק מעט יותר בחיים. מן הראוי שיהיה לו יותר".
"מי שרוצה להתעסק באמנות, מבין משלב מסוים שישנם המון אנשים מוכשרים. כדי להיות אמן מתפקד, אתה צריך ללכת מעבר לשאלת הכישרון. לדאוג שזאת תהיה העבודה העיקרית שלך. התנאים הכלכליים היום כל כך טורפניים, שגם הדימוי הרומנטי של הסופר בעליית הגג, שכותב לאור הנר, התפוגג. כתיבה היא ג'אגלינג מאוד מורכב. אתה חייב ללמוד להתפרש על תחומים שונים, ללמוד לשרוד מבחינה פוליטית. אני לא הצלחתי להתחנף לבעלי כוח כמו הגיבור שלי. לא מושך אותי לקבל אישור מאנשים מבוגרים ומבוססים ממני. וזה משפיע גם על הכתיבה. אפשר היום להכניס לדורות קודמים, לתאר אותם באופן סאטירי, ובאופן כללי – לא לחכות לתעודת ההכשר מסופרים ותיקים או בעלי שררה באקדמיה. אהבת הורים היא לא הדלק שלי. אני פונה לאהבת בני הדור שלי, ומתקשר בדרך כלל יותר טוב עם צעירים ממני. הפסיכולוגית הכי טובה שלי הייתה צעירה. הצלחתי לספר לה דברים שלא סיפרתי כל החיים לדמויות הורים סמכותיות".

בנסיבות מתאימות, בהנחה שהמדינה מציעה תקציבים נדיבים יותר ליוצרים מחוץ למרכז, היית חוזר היום לבאר-שבע?
"למרות הנוסטלגיה, טוב לי פה. המעבר לתל-אביב לא מבטל את הזהות וההיסטוריה שלך. להפך, להגיע מהפריפריה לתל-אביב מחזק את הרצון שלך להטביע חותם אמנותי ותרבותי. אני מסתכל על תל-אביב כמו על נאשוויל – אם אתה זמר קאנטרי, שם אתה צריך להיות".

מתן חרמוני, קרבת דם, הוצאת כתר

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

2

מודעות פרסומת

לילך נתנאל, המולדת הישנה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.2.2015

הכישרון הספרותי של לילך נתנאל הוא עניין חד משמעי. אבל ככל שמתקדמת ההיכרות עם ספרה השני, ההנאה והעניין שמעורר הכישרון הזה הולכים ודועכים. 'המולדת הישנה' מציע לקורא חוויה קצת ממסטלת, קצת הזייתית – מצב התודעה העיקרי שהוא חוקר אצל הדמויות שלו. אני הגעתי לדפיו האחרונים במצב מטושטש ודי אפאתי.

לא נעים לתאר את הספר העדין הזה במילים כאלה. לדבר עליו כמו איכר. יכול להיות שאם הפרוזה הלירית של נתנאל הייתה מוגשת בעיצוב של ספר שירה, בשורות קצוצות, התגובה הייתה אחרת. אפשר לקרוא את 'המולדת הישנה' כפואמה, כשיר ארוך במסגרת סיפורית. נתנאל אמנם משתמשת בדמויות, בשמות, בביוגרפיות, בקווים של עלילה, אבל אלה נמסכים ומתערפלים בתוך קול שמגביה ומנגן את פירורי הפרוזה שעליהן מבוסס הסיפור לתבנית מלנכולית, מקוננת, שכאילו נישאת מעל הזמן והמקום.

ספרה הראשון של נתנאל, 'המצב העברי', התפרסם ב־2008 וזכה לכמה ביקורות נלהבות. זה היה רומן "ספרותי" מאוד. העיצוב הלשוני הייחודי הבהב מול הקורא, המחוות המפורשות והמודגשות של נתנאל לאבות הספרות העברית המודרנית. נתנאל הייתה אחת מקבוצה של כותבים צעירים שנקראו כתגובת נגד לדיבור על ספרות עברית רזה, נונשלנטית, כאילו בלתי מסוגננת, כאילו אדישה לדורות ספרותיים קודמים. לא פלא שנתנאל השתלבה גם בכתב העת 'הו!' ובממסד האקדמי כחוקרת ספרות. לזכותה נזקפת התגלית הדרמטית של ספר מעזבונו של דוד פוגל, שראה אור ב־2012 תחת השם 'רומן וינאי'.

ביחס לספרה הקודם, 'המולדת הישנה' מוותר על מסגרת ריאליסטית והיסטורית יציבה. ובכל זאת, נתנאל ממשיכה את הקו הווינטג'י, המיושן באופן מובלט, שמאפיין אותה ככותבת. פריז, זירת ההתרחשות העיקרית של הספר, שייכת רשמית לזמן הזה – אבל במהותה היא העיר הספרותית, האירופאית, המתפוררת של תפר המאות ה־19 וה־20. הדמויות של נתנאל הן דמויות ארכיטיפיות, או ליתר דיוק, דמויות שחיות זמן אחר והוויה אחרת בתוך העולם העכשווי. כמעט־סטודנט צעיר לפילוסופיה, מי שמקבל בחלקים מסוימים בספר את תפקיד הגיבור ומחולל העלילה, נושא על כתפיו השבריריות את דימוי הגולֶה (ממולדתו העברית), המשוטט המודרני, בעל המיניות הסוטה־מעודנת, דייר בעליית הגג. גזרת אבדון מהדהדת בכל מחווה שלו. הבחירה להצמיד לו את השם "ניסן" היא כנראה איתות מודע לקשר בינו לדמויות התלושים של אורי ניסן גנסין, לסיפורי האהבה המאכזבים והמורבידיים שלהן, ובעיקר, למורשת של "שירה בפרוזה", לזרם תודעה תובעני, אוונגרדי, מפותל שמזוהה עם גנסין.

1
מתוך 'חצות בפריז'

 

למרות ההשראה שהיא שואבת מנסיכי הפרוזה העברית של ראשית המאה ה־20, מהאופן שבו הם ייבאו לספרות העברית את הצעיר המיוסר, את המיקום הטרגי שלו על תפר המודרנה – נתנאל הרבה יותר קלה לעיכול מהם. בכתיבה שלה מורגשים ניקיון, יציבות, ליטוש. העניין מעבר להבדל בינה ככותבת בת זמננו לכותבים שחרקו שיניים בניסיון לתאר הוויה אקטואלית בעברית, שפה כמעט לא מדוברת בזמנם; הניקיון הזה קשור לעצם ההיקסמות מהישן והנכחד. וודי אלן היה עושה קרקס מהנוסטלגיה המלנכולית הזאת.

הספר נפתח בתיאור של אישה קשישה, בת תשעים – שתחושת ההווה שלה קרסה. בלילות היא מדמיינת שבעלה המת נצמד אליה, קשיח, במין זקפת־מוות. ספק לכודה בדירה, ספק נועלת את העולם מחוץ לדלת. רוב הנפשות בספר נמשכות למצב דומה. פייה נובלת, דמות בשם הרומנטי 'פיונה' לובשת את תפקיד התופרת האביונה, שמכלה את לילותיה ועיניה מול מכונת תפירה ("אני רוצה להיות תופרת ישנה, לחיות לפני מאה שנה"). מפנטזת על "שמלה שחורה של אלמנה".

אולי פנטזיה היא מילת המפתח כאן. לא במובן ההרפתקני. פנטזיה על "המולדת הישנה" – שהיא המולדת הישראלית שאותה ניסן עזב, אבל יותר מכל היא שם נרדף לממלכה של רוחות רפאים. נתנאל אולי הופכת את פריז המודרנית לעיר כזאת, "שתושביה עייפים כבר יגעים", בה "כל המבנים כולם נוטים על צדם". היא מצליחה למסמס את הגבולות בין עיני המספר שלה לדיאלוגים של הדמויות, למחשבות ולתחושות הפנימיות שלהן. את גבול המרחב שבו הדמויות והמספר נמצאים. היא מצליחה ליצור נוף שמזכיר ציורים של שגאל – הכל מרחף באוויר, מעל למציאות, ספק משוחרר, ספק מחוץ לחיים.

הרושם המצטבר של המפגש עם העולם הזה הוא סטטי. נתנאל מצביעה על הפנקס המיושן של אחת הדמויות. על "הכמיהה הענייה" להפוך לדמויות מתוך אגדה מודרניסטית: "היא תחכה לו יחידה […] עד שיבוא בסוף כמו לטיפת קטיפה, ושוב יכסה את אדמת אירופה היפה, הרעילה". אבל הרעל שהיא מתארת מרגיש מוגן מאוד, ספרותי מאוד, מושאל. ודאי ביחס לתעוזה של כותבים כמו פוגל וגנסין, לממד האירוטי, החלוצי, האפל והמגורה בכתיבה שלהם – שכאן מקבל פנים שמרניות. אין ספק שנתנאל יודעת לאחוז בגלגל העין הספרותי. להציב מולו דימויים נקודתיים מפתיעים ויפהפיים. מה שחסר כאן הוא ניסיון ישיר להתבונן מאחורי גלגל העין הזה. מאחורי המשיכה העכשווית אל הפנקס המיושן, אל הקטיפה ואל בגדי האלמנה.

לילך נתנאל, המולדת הישנה, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם מאיר שלו, הדבר היה ככה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.10.2009

 פעם בשבוע, פחות או יותר, מיניבוס של טיילים סקרנים עוצר ליד ביתו הכפרי של מאיר שלו. פעם בשבוע בערך הוא הופך לג'יי.די סלינג'ר ומסתגר לשעה בביתו. "זו הטרדה לצאת לגינה, לא לגמרי לבוש, ולראות שלושים זוגות עיניים צופים בך", הוא אומר.

במידה רבה, שלו הביא את זה על עצמו. שלושה מתוך הספרים שפירסם עד היום עוסקים בימיו המיתולוגיים של עמק יזרעאל, כשנפילים עם מבטא רוסי שלטו בארץ ואהבות סוערות התנחלו בלבבות. גם הנטייה שלו כסופר להלך בין הבדיון לריאליזם מדרבנת קוראים לגלות אם היו הדברים מעולם. "בכל רומן שלי," אומר שלו, "יש סודות שגם האנשים הכי קרובים אליי לא יודעים שהם שם".

ובכל זאת, בגיל 61, אחרי שישה ספרים שבהם הסתתרו שברים מהביוגרפיה האישית של שלו ושל משפחתו, הגיע תורו של 'הדבר היה ככה' – התנסות ראשונה שלו בז'אנר הממואר, ספר זכרונות שמציג דברים שהיו, כולל שמות אמיתיים וצילומים משפחתיים. אלא שבשונה מהקו המזוהה עם שלו – מיתות גדולות ואהבות גדולות עוד יותר – הפעם הוא מתמקד ברומן צנוע אך ביזארי בין סבתו מצד אמו, טוניה בן ברק, לבין שואב אבק אמריקאי. מי שדמותה שימשה השראה לדמות משנה חולת ניקיון ולא ממש סימפטית ב'רומן רוסי' – הופכת הפעם לגיבורה הראשית בסיפור שנותן לכישורים הקומיים של שלו את מרכז הבמה.

למרות שהספר לא חושף סודות אפלים מגנזך המשפחה, כמה מקרוביו של שלו "קצת מתוחים", לדבריו, לקראת הפרסום. אחיו ודודיו אפילו עברו על אחת הטיוטות האחרונות והעירו הערות. מעניין אם הספר, אולי הקליל ביותר שכתב עד היום, יהפוך את בית הקברות בנהלל – שם קבורים הסבתא וכמה מסודות המשפחה – לאתר נוסף במסלול הטיולים בעקבות ספרי שלו.

"אם לתמצת במילה אחת, ואם נוותר על מילים לא נעימות, סבתא שלי הייתה 'טיפוס'. היא תמיד הייתה חריגה בנהלל. היא לא הייתה ציונית גדולה, וגם לא סוציאליסטית וגם לא חלוצה. היא באה לארץ ישראל להתאחד עם המשפחה שלה. אם המשפחה הייתה נוסעת לאוסטרליה, היא הייתה נוסעת לאוסטרליה. לא עניינו אותה ענייני אידיאולוגיה. אותה עניינו הבית שלה והמעמד שלה במשפחה. אם החברה המושבית התייחסה לחלק מחבריה כפרזיטים שלא מטים שכם לטובת הכלל, ככה סבתא שלי התייחסה לתרנגולת שלא הטילה מספיק ביצים כתרנגולת שלא משתדלת מספיק, והייתה מייעדת אותה לשחיטה. ובעיקר, הייתה לה יכולת סיפורית מופלאה שהיא הורישה לכל המשפחה".

היא הורישה לבני המשפחה גם שיגעון לניקיון. בניגוד לפולחן האדמה של התרבות החלוצית, רגישותה לאבק ולכלוך הייתה מפותחת עד כדי כך, שאורחים לא הורשו מעולם להיכנס לביתה דרך הדלת הראשית, והתקבלו אך ורק במרפסת אחורית. גם להתקלח נאלצו בחצר. שלו עצמו לא ביקר בביתה הנהללי של סבתו יותר מעשרים שנה, והקפיד על כך גם בזמן כתיבת הספר. השבוע, כמה ימים לפני שהבית ייכנס לשיפוצים, קפצנו לבקר שם, ואפילו נכנסנו דרך הדלת הראשית. "אתה רואה את הבית כפי שהיא מעולם לא חלמה שהוא ייראה", הוא אומר מול החפצים והאשפה שהשאירו הדיירים. בתוך האמבטיה האקסקלוסיבית, שאיש כמעט לא זכה להתקלח בה בימי חייה של הסבתא, מוטלת עכשיו מזוודה ישנה בצבע חום.

על רקע המחקרים ההיסטוריים ויצירות האמנות שפוררו בעשורים האחרונים את המיתוס הקיבוצי והחלוצי, נראה ששלו מצליח, דווקא באמצעות דמותה החריגה של הסבתא – הכבשה השחורה של נהלל כביכול, שמוצגת בספר כאנטיתזה לדמות החלוץ הציוני – להחיות מחדש את סיפורי העמק. ככל שהוא חושף את חולשותיה ואת פניה הגחמניים של סבתו – כך מתגברת האהדה לדמות האקסצנטרית הזו, הדיווה הרוסית.

"אני לא יודע אם אנשי הדור של סבתא שלי היו יותר גדולים וטובים מאיתנו", הוא אומר, "אבל יותר מעניינים מאיתנו – בהחלט. הסבא והסבתא שלי משני הצדדים היו אנשים מרתקים. אנחנו וילדינו חיים חיים הרבה יותר קונפורמיים, רגועים, ובמידה מסוימת גם פחדניים".

באיזה מובן?
"אנחנו לא מעזים לעשות מה שהם עשו – לקום ולעזוב לארץ אחרת. ואני לא מדבר על עלייה שהסוכנות ומשרד הקליטה מרפדים אותה. אני מדבר על לקום, לעזוב בית, ללכת ברגל 1,700 קילומטר מקייב לאודסה ואחרי זה לעלות על איזה אונייה רקובה ולהגיע ליפו, כשמי בכלל מחכה לך על הרציף. וכל זה בגיל 18.

"אנחנו, לעומת זאת, חיים במדינה שבה קוראים לחיילים ילדים. יש כאן היפוך מוחלט. חיי חיילים חשובים מחיי האזרחים, ולחיילים שמחזיקים אם־16 קוראים 'ילדים'. הם לא! כשאני הלכתי לצבא, אם מישהו היה מעז לקרוא לי ילד, הייתי יורה בו. אנחנו חברה שמנציחה את הילדות. וזה לא נובע דווקא מתוך פינוק, אלא מזה שאנחנו חיים במערכת של אינדיווידואלים שלא מעזים לעשות שינויים גדולים. אתה רואה את זה גם אצל הפוליטיקאים שלנו. הם חוששים להחליט החלטות של אנשים מבוגרים. יש כאן כמה נואמים דמגוגיים, כמה מנהיגים נהנתנים במיוחד, וישנם כמה שמכבים שריפות. עומדים היום על הפרק אתגרים ברמה של הקמת המדינה. ההחלטה לסגת מהשטחים או לספח אותם היא החלטה בסדר גודל שאף מנהיג לא מוכן לקחת היום. מהימין או מהשמאל. ואני חושב שמנהיגים בסדר גודל של בן־גוריון היו יכולים להכריע, לכאן או לכאן. זה הזמן להחלטות גדולות".

שלו לוקח הפוגה מההחלטות הגדולות כדי להכין פסטה, שמבוססת על גידולי המרווה. יתרון ברור אחד יש להתקדמות הדורות: "אצלנו יכולת הבישול משתפרת מדור לדור. סבתא שלי ידעה פחות או יותר להכין שני מאכלים מוצלחים, רגל קרושה ודג מלוח. אמא שלי הרחיבה את הרפרטואר, והבן שלי כבר מבשל יותר טוב ממני".

אתה מתגעגע ל'דמויות' ההן?
"אני מתגעגע לאנשים שהיו יכולים לקום ולעשות מעשה. אני מבקר גם את עצמי על העניין הזה. למעט החלטה גדולה אחת שעשיתי בחיים שלי – לעזוב בגיל 40 עבודה מוצלחת בטלוויזיה עם משכורת קבועה ולהמר על כתיבת רומן – אני לא מתקרב לעשות החלטות בסדר גודל של הסבים שלי".

אבל זה טבעי. הם היו שייכים לחברה מתהווה.
"אני לא מדבר רק על החיים הבטוחים שלנו ביחס לחיים שלהם, אלא על עצם השאיפה לחיים בטוחים. אני, בשביל לכתוב, צריך חיים שקטים ורגועים. אם כועסים עליי, זה מוציא אותי מהכתיבה. אם יש לי מריבה עם שכן שהממטרות שלו הרטיבו לי את הכניסה, או שהכלב שלו העיר אותי בלילה – זה עלול לעלות ביומיים של כתיבה. אין דבר שאני זקוק לו יותר משגרה ושלווה. בכתיבה שלי אני מוצא את הדרמה ואת ההרפתקה ולפעמים את המעשים שאני לא עושה. יש לי גיבורים שהם הרבה יותר פרועים ממני".

במובן מסוים, מי שחי את הדרמות התנ"כיות ואת האידיאולוגיות הגדולות האלה היום הם המתנחלים.
"תפיסת העולם של החלוצים הייתה הפוכה משל המתנחלים. הם לא חיכו למשיח, אלא קמו ומרדו בו, ועשו את הדברים בעצמם. החילוניות שלהם הייתה דבר עמוק. הם לא חשבו שהם פועלים בשם אלוהים ומממשים את רצונו בעולם. גם הצד האלים של המתנחלים לא היה קיים בהם. לא היית מוצא אצל החלוצים מקרים כמו כריתת כרמי זיתים. רק אתמול ראיתי בטלוויזיה כמה פראי אדם מונעים מהחקלאים הפלסטינים לגשת לשדות שלהם. החלוצים גם לא נפלו על כתפי היישוב כמו שאלה נופלים היום על כתפי המדינה. הרי מאחורי כל ההתפרעויות האלה עומד צבא שמאפשר את זה – דבר שלא היה קיים אז. המתנחלים מאוד אוהבים להשוות את עצמם לאנשי חומה ומגדל, אבל אין בהם התמימות של אנשי העלייה השנייה".

שלו, שמגיב לענייני השעה בטורו השבועי ב'ידיעות אחרונות', הוא דובר נחרץ נגד השילוב של ספרות ופוליטיקה. "משעמם אותי לכתוב ולקרוא ספרות פוליטית. אני לא אוהב ספרות דידקטית. מעניין אותי הצד התרבותי והרגשי והאסתטי של הסופר – וממש לא דעותיו הפוליטיות. שואלים אותי הרבה מדוע אני לא עוסק בספרים שלי בענייני הפלסטינים ובנכבה. התשובה נורא פשוטה: אני לא רוצה. אני לא רוצה שהספרים שלי יהפכו למנשר פוליטי. הראש הזה של 'אחוזת דג'אני', זה לא אני. יש לי הרבה ביקורת על הספר הזה. לא הרגשתי בו את הבערה הפוליטית האמיתית, אלא את השימוש באישיו הפוליטי. אני לא אוהב את זה.

"בניגוד לכמה סופרים ישראלים אחרים, אני גם ממעט לדבר על פוליטיקה בחו"ל. לא נוח לי לקדם את הפוליטיקה שלי באמצעות ספרות, או את הספרות שלי באמצעות פוליטיקה. הפוליטיקה של ישראל מאוד אהובה על הקהל באירופה, ויש סופרים שהרגילו אותם שזה השיח שלנו".

אני מבין שאתה לא מתלהב מדמות הסופר־השגריר.
"סופר צריך להיות שגריר של הספרים שלו, של השפה שלו, של התרבות שלו. אני לא יכול להתעלם מיכולתו של אדם להתבטא באופן פוליטי, אבל יש לי הרגשה שזה כבר נהיה כרטיס הכניסה של הספרות הישראלית לאירופה, וזה קצת נמאס עליי".

שנדבר על עמוס עוז ופרס נובל?
"פרס נובל הוא פרס פוליטי. הוא מבוסס על קשרים בין ממשלות. זה לא שהוועדה קוראת מאה סופרים ובוחרת את הטוב מכולם. כבר בימי עגנון זה התבסס על לובינג. לגביי, בכל מקרה, זה לחלוטין לא רלוונטי".

למה בעצם?
"יש סופרים שיודעים לבנות את עצמם כסופרים גדולים ומעוניינים בזה. צריך להשקיע הרבה מאמץ. זה פרסים ושחרור הצהרות לעיתונות ולוביאינג. לי, בכל אופן, אין ראש לזה. בזמן הפנוי שלי אני אוהב לטייל ולזרוע זרעים של כלניות".

אתה נתפס כחלק מליגת עוז־יהושע־גרוסמן, אבל יש לך תדמית פחות ייצוגית ויותר פרחחית משלהם.
"נכון, אני פשוט יותר פרחח מהם. אני לא חושב שסופרים הם מורי הדור. אני לא חושב שלסופרים יש יתרון על פני אנשים אחרים. א"ב יהושע אמר לי פעם: 'סופר אמור להכיר את העולם כפי שהוא נראה דרך עיני הזולת'. מכיוון שאנחנו מתארים גיבורים שאינם אנחנו, זה מקנה לנו כביכול אפשרות לראות את העולם דרך עיניו של הפלסטיני, של המצרי – של מי שאנחנו בשיח ושיג פוליטי עימו. בעיניי, עם כל הכבוד לספרות, היא פיקציה. אנשים לא מתאבדים 'על אמת' בספר. אני חושב שאותה מידה של הבנה פוליטית יכולה להיות לכל בנאדם עם ידע ואינטליגנציה".

ובכל זאת, אין לך עניין לנסות להשפיע?
"פה ושם אני נכנס לקמפיין פוליטי בתוך הארץ – הלכתי, נגיד, כמה פעמים לעזור לפלסטינים כשהם מוסקים זיתים. אבל אני מודע לזה שאנחנו מובאים לשם בתור פתיונות לתקשורת. זה לא שמנהיגי הדור ירדו מארמון השן ובאו לעזור לפלחים המסכנים במטעים. אם אנחנו עוזרים במסיק, תבוא טלוויזיה.

"בכל מקרה, לחברים הקרובים שלי אין שום קשר לעולם הספרותי. בכלל, קו האופי שלי הוא תמיד להיות זאב בודד, אני לא אוהב להיות חלק מקבוצה. חלק מהניתוק שיש לי מסופרים אחרים זה איכשהו ניתוק מהממסד הספרותי בכלל. אני לא מרושת בקרב החוגים לספרות, ואין לי הרבה שיח ושיג עם חוקרים. זה כנראה סוג של אוטיזם, אבל אני כזה".

המחשה צבעונית לרעיון "אני כזה" אפשר למצוא כבר בפתיחת הספר החדש – שלו מגיע לטקס חניכת סליק היסטורי בנהלל, כשציפורני הבהונות שלו משוחות לק אדום, על אפם ועל חמתם של הבריות. הבריות, אגב, לא ממש מתרגשות מהמחווה, ומקשרות את הסטייה לגנטיקה של סבתא טוניה.

"כבחור צעיר," הוא מספר, "גיליתי גם את הליברליות של סבתא שלי בכל מה שנוגע למין. כשאני הייתי בגיל צבא וקצת אחרי, לא היית מביא חברה הביתה. זה לא היה מקובל. אז סבתא שלי הייתה מציעה לי להביא את החברות אליה. היה תענוג לראות אותה בהקשר הזה, חוץ מזה שאני מאוד אסיר תודה על הסיוע הטכני".

דווקא לא נראה שירשת את הפתיחות המינית. לפחות בספרים, אתה נמנע מלתאר באופן ישיר את הדמויות שלך בין הסדינים.
"כי אני לא רוצה. אני אוהב שיישארו דברים סמויים ושהדמיון של הקורא יסער ויתרגש. אני זוכר שקראתי כנער את הספר 'שירתתי את מלך אנגליה' של בוהומיל הראבאל, שכותב לגמרי שונה ממני. יש שם תיאור שלו כבן 14 חוסך כסף והולך לזונה, ואולי שלוש שורות על איך הוא איתה במיטה, כמעט בלי פרטים. זה הסעיר אותי הרבה יותר מכל מיני תיאורים מפורטים על גבול הפורנוגרפיים שקראתי בספרים אחרים".

ובכל זאת נוצרה לך תדמית כמעט לטינית בזכות העיסוק הספרותי שלך באהבה.
"אם כבר, אני מקווה שאני מאהב רוסי. קוראים ערים מאוד לאלמנטים הרומנטיים והארוטיים בספרים שלי, דווקא מפני שאני לא מפרט בדיוק איפה הרגליים שלה היו ומה היא עשתה עם יד שמאל. אני חושב ששמלה על גוף של אישה בתאורה וברוח הנכונות היא הרבה יותר ארוטית מכל התיאורים המיניים והנועזים שקראתי. הרבה פעמים אני גם מוצא את עצמי מפנה מבט למראה כזה ברחוב, יותר מאשר לבגד ים מאוד נועז בחוף".

במידה מסוימת, 'הדבר היה ככה' יכול להזכיר את ספרי הילדים של שלו. אולי, בין השאר, מפני שהוא מתבסס על הסיפורים ששמע כילד מאמו ומסבתו. למרות הטון הקליל והקומי, לאורך הספר פזורות הערות נוגות על זן אפרסקים שאין להשיג עוד, על החוחית שהולכת ונכחדת מהנוף הישראלי. שלו עצמו – שחולק את ימי השבוע בין ביתו הירושלמי לבית בן עשר השנים שרכש באזור נהלל – גאה לספר על הקריירה הבוטנית שהוא מטפח בשנים האחרונות. לאחרונה אף שלח לכמה מבכירי הסופרים העבריים זרעים של פרחי בר שהוא מלקט "ביערות ובוואדיות וממקומות שעומדים לבנות עליהם".

בסופו של דבר, הקריאה בספר יכולה להשאיר רושם של הלוויה עולצת, של קינה על עולם שהיה ואיננו. הרושם הזה זיכה בשנים האחרונות את ספריו של שלו בלא מעט ביקורת, שעמדה בסתירה לאהבת הקהל. "טענו נגדי שאני ממחזר את סיפורי העמק ללא הרף ושאין בספרים שלי ייצוג ל'ישראל השנייה'. אני מודה באשמה. אני אוהב כתיבה לוקאלית, ולא יעזור כלום. אנשי הכפר היו האנשים שראיתי בילדותי. זה כמו שיתלוננו שאין דמות אנגלית בכתריאליבקה של שלום עליכם.

"הרצפט הגנטי של הנכדה שלי הוא כזה: בולגרית, כורדית, רוסייה, טורקית, מרוקאית ופולנית. יש פה ייצוג לכל עדות ישראל, ובזאת אני מפצה על היעדר הייצוג של ישראל השנייה ביצירתי".

בשנים האחרונות מתבלטת 'ספרות הגירה' ישראלית שמתארת ילדות הפוכה משלך.
"כל אדם כותב מתוך חזיונות ההתנסות שלו. בשנות ה־50, אנשים כמו ההורים של רונית מטלון היו נתקלים בנהלל ביחס של לגלוג והתנשאות, ללא כל ספק. אז בשביל רונית מטלון, ההסתכלות על ההורים שלה כמי שמתמודדים עם עקירה מארץ אחת לארץ שנייה היא דבר בעל משמעות. בשבילי הדבר המשמעותי היה לראות את הסבים והדודים שלי נאבקים בעבודת הפרך שלהם כדי להוציא לחם מהארץ, פשוטו כמשמעו".

 מבקרים אותך גם על כתיבה נוסטלגית.
 "יש איזו טעות אופטית שאומרת שכיוון שאני מתאר זמנֵי עבר זה מעניק לי תדמית של נוסטלגיה. זה לא ככה. אני ממש לא רוצה לחיות בתקופה של הסבים שלי ולא כמו שהם חיו. אני חושב שאני כותב עליהם בנימה של אהבה מלגלגת או לגלוג אוהב. הדבר הכי יקר לי בתקופה שאני חי בה, על אף המחסור במנהיגים בעלי שיעור קומה, זה החופש שלי. סבא וסבתא שלי לא חיו חיים חופשיים. הסבא עשה החלטה גדולה של פריקת כל עול כשהוא התפקר ועזב את ביתו החסידי ברוסיה ועלה לארץ על אף התנגדות אביו. אבל הוא הכניס את עצמו כאן למסגרת תובענית וביקורתית של כפר קטן, שפיקח באופן חברתי על כל אחד מחבריו בשיטת החרם והלעג והביקורת והווידוי. אני לא הייתי מצליח לחיות במסגרת כזאת, ואני חושב שסבתא שלי סבלה מזה. אין לי ספק שמאחורי מחלת הניקיון שלה מסתתרת התרסה מסוימת נגד המציאות שהביאו אותה אליה".

גם אתה סבלת מזה בשנים שעברת כילד מירושלים לנהלל?
"זה היה יכול להיות סיפור דיקנסאי לולא נקלטתי טוב בחברת הכיתה. אני זוכר, למשל, שבא לבקר אותי בנהלל ילד מירושלים, חבר שלי. תאר לך איך הרגשתי מול חבורת הפראים האלה, הילדים מנהלל שהיו הולכים עם מכנסיים קצרים, יחפים, שזופים; ילדים שכבר בגיל עשר ידעו לעשות אובר־אול לטרקטור ולרתום סוס לעגלה. מופיע פתאום ילד ירושלמי עם מכנסיים עד הברכיים, עם כובע ברט על הראש. נתקפתי אימה רק מלהסתובב איתו. עד שאני קניתי לעצמי מקום בחברה המושבניקית בתור ילד עירוני, ועכשיו לצאת עם הדבר הזה לסיבוב? וכמובן שכל הילדים ראו אותו ורצו אחרינו וזרקו עלינו אבנים".

 ואיפה הרגשת הכי שייך? איפה, סליחה מראש, השורשים שלך?
"אני מרגיש מאוד רוסי, אף שנולדתי בארץ וגם ההורים שלי, ואני לא יודע מילה ברוסית. אבל אני זוכר את ההתרגשות העצומה שלי כשהגיעו העולים הראשונים מרוסיה. פתאום הרגשתי שיש לי עדה. פתאום שמעתי את המבטא של סבתא שלי ברחוב. הרחתי את ריח המאכלים שלה מהחלונות. ראיתי נשים שדומות לה.

"אם נתעלם מהסטריאוטיפיזציה, אני אוהב רגל קרושה, אני אוהב דג מלוח עם וודקה, אבל בעיקר אני אוהב ספרות רוסית. סבתא שלי, כמתווכת ביני ובין הרוסיות, מייצגת את הצד האמוציונלי הרוסי של המשפחה שאני מאוד אוהב. ההתרגשות, העצבים, ההליכה על קיצוניות רגשית. הכל אצלה היה טוטאלי. היא אהבה עד הסוף, היא שנאה עד הסוף, היא נטרה ונקמה במשך שנים. אני אחד האנשים היחידים במשפחה שלא רב איתה מריבה של ממש".

זה בגלל שהיא לא הספיקה לקרוא את הספר.
"זאת באמת שאלה שמעסיקה אותי. אם היא הייתה מאריכה חיים והייתה מתרככת מעט – אולי היא הייתה דווקא שמחה לפגוש את הספר. אבל אם הייתי מפרסם אותו לפני 25 שנה, באחרית ימיה, אני חושב שהיא לא הייתה מדברת איתי אחר כך".

מאיר שלו, הדבר היה ככה, הוצאת עם עובד