על פתיחה אהובה של ספר, וסגירה אהובה לא פחות

"כל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה. בכל פעם שאני פותח לאמא שלי את החזייה אני יודע שאפשר להירגע. מרגע זה מפסיקים לעבוד, מפסיקים לנקות, מפסיקים לבשל ומקבלים את המלכה. כשאני משחרר קליפס ועוד קליפס ועוד אחד אמי נאנחת, ואני עונה לה כהד". פתיחת הסיפור 'שוק' מאת סמי ברדוגו, מתוך הספר 'ילדה שחורה', 1999

כל התחלה של ספר אומרת לגוף להשתתק. מעכשיו הקורא הופך למציצן אילם. רק לדמויות ולחפצים בסיפור מותר לזוז. פתיחת הסיפור 'שוק' של סמי ברדוגו היא אחת הפתיחות הגופניות והיפות ביותר בעברית. הקורא פוגש עוד שתי דמויות מעונות כמוהו – אלא שהגוף שלהן בדיוק משתחרר מרצועות שבישלו את הגוף במשך שבוע.

זאת אחת הפתיחות היפות והחריגות בעברית מפני שהיא מייצרת בן־רגע קול סוטה, בודד, כועס ואינפנטילי – שעדיין כלוא בו אולי הד לקינות של ביאליק ועגנון על האם־האחות הגדולה. מי שיגיע לצד השני של הסיפור, ישמח לגלות את כנפי השכינה ארוזות־מרוטות במקפיא.


ברניני, 'אפולו ודפנה'

 

"ימים אחדים אחרי שקברנו את אמא אמר לי סבא: 'נו, לכסיי, אתה לא מדליה, אין לך מה להיות תלוי לי על הצוואר. קום, לך אל בין הבריות‭'…‬ והלכתי אל בין הבריות". סיום הרומן 'ילדות' מאת מקסים גורקי, 1913־1914, מרוסית: נילי מירסקי

יש יותר מדי סיבות טובות למסור לילד תפקיד של מספר סיפור. יש די והותר סיפורים שמסופרים כסיפור התבגרות. "ילדות" של מקסים גורקי הוא מקרה נדיר שמשתמש בשתי המושכות האלה בלי להוביל את הקורא לשביל של רחמים עצמיים, התייפייפות והזדהות אוטומטית.

הספר, ראשון מתוך שלושה שמרכיבים את האוטוביוגרפיה של גורקי, כאילו קרוב לאופן שבו אנשי ספרות מתארים לפעמים את ילדותם כחיזיון, כהתגלות של כוחות האמנות. הוא גם יוצר הקבלה מהירה ומוכרת בין הגיבור והמספר – ילד שמושלך בן רגע לזירה של עוני, יתמות ואלימות – לבין הקורא. שניהם מתחילים את הרומן בחוסר ידע, בעיניים פעורות. שניהם מצוידים גם בציפייה לסוף טוב: הילד יתבגר ויהפוך לסופר. הוא עתיד להשתלט על המילון, על חומר הגלם של המציאות.

אבל גורקי לא מנצל את ההזדמנות לצייר את עצמו כמי שנמשח מינקות לעבודת האמן. להפך, הוא משתמש בזכרונות הילדות שלו כדי לאתר את היכולת לספר סיפור בדמויות המבוגרים שמקיפות את הגיבור. כבר מתחילת הספר, דווקא מתוך שכרות, כוחנות או גסות חיים – בוקע הרצון של אנשים לספר, לשיר, לרקוד.

אבל "ילדות" לא הופך למחזמר. אחרי שהוא 'מלמד' את הקורא, דרך עיני הילד הגיבור, לפתח סקרנות כלפי הזולת, להימשך לסיפורים שחבויים בבני אדם, בלי לייפות פגמים ובלי להיבהל מהם; אחרי שהוא מקרב את הקורא לעולם הקשוח שמתואר בו, הוא לוקח ממנו בבת אחת את הצעצוע הזה: את הביטחון של ההשתקעות בספר, את ניסיון החיים שהקורא צובר לאורך הקריאה. החיים האמיתיים ממוטטים את חיי "הדמויות". בתנופה מהירה – הן עצמן מזדקנות, חולות, מתקשחות שוב, חוזרות להיות זרות. ההופעה של נגינה או סיפור בחייהן נעשית פתאום מרה. הקסם פג.

לסיפורים יש די והותר דרכים לתת מתנת פרידה לקורא. לא רק סיום הרמוני של עושר ואושר. גם סיומים מודרניסטיים לא ברורים שמציידים את הקורא בחידה לגבי הסיפור, במין ערפל או סימני שאלה שמזמינים אותו לחזור ולקרוא. להישאב פנימה. אבל גורקי שולח את הקורא בבעיטה החוצה מתוך הסיפור, בדיוק כמו שהילד נבעט אל הבגרות ואל העצמאות. הסבא של הגיבור מפסיק בבת אחת להיות סבא. הילדות מאבדת את ההגנה של מסגרת ספרותית. החוט נקרע. הקורא נשלח למקום שבו אין דמויות ואין סדר ספרותי: חזרה לחברת בני אדם.

ראיון עם ירמי פינקוס, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.2.2008

סילון דקיק של תה סיני מעושן נמזג לספלים בשעה שירמי פינקוס מספר איך השיג את כלי החרסינה שניצב על שולחן הקפה – שלל שנלקח מדירתה לשעבר של "זקנה אגרנית ומשוגעת שנולדה ברומניה‭."‬ אין מתאים מכלי החרסינה החיוור והמוזהב הזה להשתלב בסלון דירתו של פינקוס, מתחת לתמונתה הממוסגרת של סבתו המנוחה. מול תפאורה כזאת מתחשק לרכל על חצר הקיסרות האוסטרו־הונגרית של המאה ה־‭,19‬ אבל פינקוס, מהמאיירים ויוצרי הקומיקס הבולטים בארץ, מדבר על איברי המין של דונלד דאק.

"כשהייתי בן 5 הערצתי את דונלד‭,"‬ הוא מספר, "שלא לדבר על דייזי. הייתי מחקה את הציורים שלהם בתוך כל מיני הרפתקאות, אבל עם הבדל אחד: אצלי הם היו ערומים והיו להם איברי מין. יצא שהקומיקס הראשון שלי הוא קצת פורנוגרפי‭."‬

ברומן הראשון של פינקוס ‭(41)‬ אפשר לזהות משהו מהשילוב הזה שבין פרוורסיה תמימה, הומור ומשיכה אל הישן. 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' הוא רומן טוב לב, עסיסי כקוגל, שמתאר את חייהן של כוכבות תיאטרון יידיש נודד, קשישות הרפתקניות וילדות פלא בעברן, על רקע מסע הכיבושים של צבא האס.אס ברחבי אירופה. רוב הדמויות אמנם נשארות לבושות רוב הזמן, אבל אחת השחקניות מתעקשת לעת זיקנה להראות לצופים מזדמנים את תחתוניה המרופדים. על רקע ערימות אלבומי האופרה של פינקוס, מפתה לראות בתחתונים האלה מין משל לגן העדן התחתון של אירופה היהודית האבודה, לפני שלטון הנאצים, שרוחה מרחפת על פני הדירה התל אביבית שפינקוס חולק עם בן זוגו.

הרעיון לרומן, הוא מספר, נולד לפני כשש שנים. "היה לי טור קומיקס יומי בעיתון הגרמני 'פרנקפורט אלגמיינה' שהציג כל פעם סיפורון שבמרכזו זקנות יהודיות. אחד הסיפורים היה על בחור שיורש להקה של זקנות ונידון לפרנס אותן. זה היה משהו שטותי בארבע משבצות. אבל פתאום הבנתי שיש פה פתח לסיפור מאוד ארוך‭."‬
מה שהיה אמור להתפתח לסיפור קומיקס הפך בהדרגה לרומן כתוב, שמלווים אותו כ־30 איורים. "בהתחלה הייתי אמור לצייר את רחובות ורשה, למשל, במקום לתאר אותם במילים. כבר היו הוראות מקדימות למאה ציורים. הסתכלתי עליהן ואמרתי: מי המשוגע שרוצה שאני אצייר כל כך הרבה?

"עכשיו אני נהנה מכתיבה בטירוף. זה כמו סם קל. ציחקקתי הרבה תוך כדי הכתיבה. כתבתי קצת כמו ילד משתעשע. גם בקומיקס, החוויה של ההמצאה היא תהליך ילדותי שבו אתה גם קצת טיפש. זה תהליך אנליטי שיש בו גם הרבה רוח שטות והבל רוח‭."‬

במקביל לגילוי תענוגות הפרוזה הבין פינקוס שקבוצת התיאטרון שהמציא משקפת במידה מסוימת גם חלקים מסיפור חייו שלו כחבר בקבוצת הקומיקס אקטוס (לצד רותו מודן, בתיה קולטון, איציק רנרט ומירה פרידמן) – שפירסמה בחודש שעבר אנתולוגיית קומיקס חדשה בצרפת ובארה"ב. או כמו שהוא מגדיר את זה: "במובן מסוים גם אקטוס זה חבורה של אמנים שעושים דברים נורא לא הגיוניים, ויוצאים למסעות כגוף אמנותי לא במיוחד מצליח‭."‬

'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' עמוס דמויות נשיות אקסטרווגנטיות, בעוד המין הגברי זוכה בו לייצוג דל למדי. למעשה, יש שם גבר אחד שמת די מהר, נעבעך אחד והומו אחד. "אם להיתלות באילנות גבוהים, נדמה לי שאני מבין מה שאלמודובר עושה בקולנוע‭,"‬ מסביר פינקוס. "אני חושב שנשים יותר מעניינות אותי, ומהסיבה הזאת כנראה דמויות הגברים יותר שוליות‭."‬

את נפשו שלו שתל פינקוס בספר דווקא בגופה של אשת חשבונות מבוגרת, גזברית הקברט, קוטרית ורודפת סדר. "בעקבות פלובר אני יכול להגיד שמימי לנדאו זה אני‭,"‬ הוא מצהיר. "אני הגזבר של אקטוס. לתומי חשבתי בזמנו שאני מסודר, אבל אני בלגניסט לא נורמלי. המצאתי שיטת מיסוי אלטרנטיבית שאף אחד לא הבין וגם אני לא הבנתי. לכן הגעתי עד עברי פי פחת בחקירת מס הכנסה. כמעט הושיבו אותי בכלא לפני חמש שנים – חוויה שנכנסה גם לספר‭."‬

1
עבודת פורצלן של צ'ארלס קראפט

 

האזכור של גוסטב פלובר נשמע טבעי לגמרי בפיו של פינקוס, שמגדיר את עצמו כמי ש"חי על ספרים מתורגמים. בלזאק הוא הסופר שאני הכי מעריץ. גם דיקנס הוא סופר מאוד אהוב עלי, וממנו לקחתי את ההרשאה לשלב ציורים בספר. אני די מנותק מספרות ישראלית‭."‬ התפריט הספרותי של פינקוס מתבסס בעיקר על המאה ה־‭,19‬ עם גיחות לקלאסיקה של המאה ה־‭.20‬ לא מפתיע, לכן, שאחד הימים המאושרים בעבודה על הרומן מבחינתו היה היום שבו הסכימה לערוך אותו המתרגמת הוותיקה נילי מירסקי.‬ שיתוף הפעולה ביניהם הוליד עדר של בקבוקי וויסקי ריקים ורומן שבעצמו יוצר רושם של טקסט מתורגם. "אפשר להגיד שנילי מירסקי לא ערכה אותי אלא תירגמה אותי ללשון בני אדם‭."‬

ועדיין, הספר חוגג על מילים כמו אנפילאות, פכסמים וציגרה.
"זו העברית שאני אוהב. אלה מילים מעוררות חמדה. אני לא יכול להסתיר את היחס התאוותני שלי למילים ולצלילים כאלה. לא אכלתי שקשוקה במשך שנים כי יש משהו מגעיל במילה הזאת. היום אני יודע שזה מאוד טעים‭."‬

ההכרה המאוחרת של פינקוס במוסד השקשוקה משתלבת היטב בעיסוק המתמשך שלו בתרבות היידיש, שקדמה לגל ההתעניינות האופנתי בשפה ובספרותה. "אני מסוגל להתקשר לחברים בעיניים נוצצות ולדווח להם שיצא ספר חדש של שלום עליכם, כאילו הוא עדיין חי וממשיך לפרסם. אני נוסע עם החבר שלי השבוע באוטו ואני אומר לו 'אוי, תעצור, זו שרה'לה פלדמן (שחקנית בתיאטרון היידי‭!(‬ והוא צועק עלי 'מספיק עם זה‭."'!‬

כל הרומן מתרחש על סף מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת אתה לא מתייחס באופן ישיר לשואה.
"זה לא סיפור שואה. להפך. אם יש משהו שמגעיל ומרגיז אותי ביחס הישראלי לעבר היהודי באירופה זה הדגש על המוות במקום על החיים. אנחנו מדברים על מאות שנים של הישגים מדהימים של תרבות שלמה ומרתקת, וכל הזמן מתעסקים באותן שש שנים שבהן אנשים חיסלו והתחסלו. מה שמעניין זה איך הם חיו, ולא איך מתו. בכלל אני נגד תיאורים של מסכנות של היהודים באירופה. אני נגד הסכמה של היהודי המסכן עם הטלאים. כל הסיפורים המדכאים של י.ל פרץ שלומדים בתיכון. היתה שם גם שכבה עירונית שהלכה לתיאטרון ואכלה אוכל טוב. התקופה שאנחנו מדברים עליה זו התקופה של שיא המודרניזם היהודי‭."‬

איך אתה מסביר את המשיכה שלך ליידיש?
"מאחורי היידיש עומדת תרבות מחתרתית מרתקת, גם בגלל שיש לה נרטיב לא עברי. העברית המודרנית היא כוחנית, צעירה ומנצחת. היא מפריחה את השממה. היידיש, לעומת זאת, מתפתלת, לא בטוחה בעצמה. זו שפה שמטילה ספק בעצמה. יש בזה משהו מאוד בריא. יידיש היא שפה סופגת וקוסמופוליטית שחותרת תחת מושג הלאום. בניגוד לעברית, שהיא מאוד לאומית וטהרנית‭."‬

אז זו גם בחירה פוליטית?
"אין בזה שום דבר פוסט או אנטי ציוני. ציונות, או יותר נכון ישראליות, היא אופציה אחת של קיום יהודי. בכל מה שקשור לזהות ישראלית, יידיש זה מקום מעניין לשאוב ממנו השראה לאלטרנטיבה. והיא גם שפה נורא מצחיקה. היה לי חשוב שהקורא יחוש בטעם של היידיש. אבל אם יש שפה שבה קשה להעביר את הטעם של היידיש היא דווקא עברית. בין היתר בגלל שהמילים נכתבות באותן אותיות. למשל, המילה 'תחת‭.'‬ לא רציתי לכתוב 'טוכעס' כמו דיליטנט שהורס את השפה שאני הכי אוהב בעולם‭."‬

כקריקטוריסט ומאייר ב'ידיעות אחרונות' וראש מחלקת איור במכללת שנקר, מצליח פינקוס להסתדר בלי טלפון נייד ‭")‬אני חושש להתמכר לזה‭("‬ ובלי טלוויזיה מחוברת לכבלים או ללוויין ‭")‬ביטלנו‭.("‬ אם מוסיפים לזה את העובדה שהוא מקפיד על שלפשטונדה וגם פירסם ביקורות אופרה ותיאטרון יידיש – קצת קשה להגדיר אותו כישראלי אסלי. אבל פינקוס מסרב להגדיר את עצמו כגולה במולדתו. "יצאה לי תדמית כזו, אבל זה לא נכון. אני לא רואה למה אני לא ישראלי. זו ישראליות מסוג מסוים, ישראליות זעיר בורגנית. לרצות לנסוע לחופשה באירופה ולא במזרח זה מאוד ישראלי בעיניי. גם לקרוא תרגומים של גוגול. רוסים הקימו את הארץ הזו. לא כנענים. לאבא שלי יש מכולת שהקימו סבא וסבתא שלי. עבדתי שם בתור שליח, ושם בדיוק התרבות הזאת מתקיימת‭."‬

מכולת? איכשהו קיבלתי את הרושם שגדלת בבית של אצולה אירופית.
"משפחת פינקוס לדורותיה היא משפחה שבשום פנים ואופן לא קשורה למערב אירופה. המשפחה של אמא שלי, לעומת זאת, היא משפחה מהבורגנות הווינאית שהשפה המדוברת בה היא גרמנית, עם חיבה לשטרודל וליוהאן שטראוס. סיפורי האגדות המשפחתיים ששמעתי כילד היו קשורים לווינה‭."‬

איזה ילד היית?
"ספרים יותר עניינו אותי מחברתם של ילדים אמיתיים. היו לי 30 חברים דמיוניים – ממש כיתה אלטרנטיבית. אבא שלי וחברים שלו היו נפגשים לשחק כדורגל, והיו נותנים גם לילדים כדור לשחק בצד. אני הייתי מביא ספר כי הייתי גרוע בזה. בכלל, הייתי איום ונורא בספורט. פעם זימנו אותי ואת אבא שלי למנהל, ששאל איך יכול להיות שילד שכל כך מוכשר בלימודים מראה כאלה הישגים נמוכים בחינוך גופני. אז שאלתי את המנהל אם ביאליק היה ספורטאי. התשובה היתה שהוא לא, וראיתי בזה רישיון לא להתאמץ‭."‬

תל אביב באיורים שלך מזכירה לפעמים את העיר המרכז אירופית שהיא תמיד רצתה להיות.
"זה נכון שנורא קל לייפות דברים בציור. מעט מאוד ציירתי את תל אביב עם עמודי חשמל או עם השלטים המכוערים‭."‬

תל אביב היא מקום בעייתי למי ששואף לאסתטיקה?
"היית פעם בפולין? תל אביב זה לובלין. אני תמיד אומר שאני מזרחי, 'אוסט יודן‭,'‬ יהודי ממזרח אירופה‭."‬

ירמי פינקוס, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, הוצאת עם עובד