סייד קשוע, בן הארץ

1

פורסם במדוק הספרות של ידיעות אחרונות, 19.6.2015

♥♥♥

מודה שעם הזמן התחלתי להשתעמם מהטור של סייד קשוע ב'הארץ'. אולי בגלל שכל היכרות ממושכת, גם אם ספרותית, עם בני אדם נחמדים ושוחרי טוב מתחילה לשעמם מתישהו. הפגישה עם האוסף הכרוך והמסונן של הטורים בספר הזכירה לי מחדש את החשיבות והייחוד של קשוע ככותב, אבל גם עזרה לי להבין למה ההתלהבות הבסיסית דעכה עם הזמן.

להיות גבר ערבי צעיר ומשכיל בישראל – כמו שמבהירים הטורים – משמעו להימצא תחת מעקב, תחת חשד, במבחן קבוע של נאמנות ושיקולי ביטחון. אבל הטקס המשפיל והקבוע שאזרחים ערבים עוברים בנתב"ג, בכניסה לקניון – הוא הזדמנות פז לסופר ערבי שכותב בעברית, שרוב הקוראים שלו הם יהודים. הקוראים המדומיינים של קשוע דרוכים לכל מחווה שלו, מפשפשים במכנסיו ככותב: במילים, במשפטים, בדימויים. החשדנות הלאומית כלפי ערבים – הופכת כאן את הקורא לקהל שבוי.

קשוע מנצל כמיטב יכולתו את המתיחות הבסיסית הזאת. מבחינה ספרותית, מבחינת אווירה, מבחינת הדמות או הדיוקן העצמי שהוא יוצר בטורים האלה – הדבר הבולט ביותר הוא הנונשלנטיות שלו. זריקת הזין הסגנונית, שבאותו זמן נראית מחושבת ועקרונית. קשוע כאילו לא מנסה להרשים אף אחד. ככותב או כאדם. כל זה, במקביל לפלירטוט הגלוי שלו עם הקוראים, השאיפה החצי־מוצהרת לרתום אותם לצדו. להרשים אותם כבעל הטור המבריק, הווירטואוזי, הניו־יורקי ולפעמים היהודי.

האסטרטגיה הזאת מגניבה גם בגלל הנטייה של סופרים, מבקרים וחוקרי ספרות להתרשם מהעברית המשובחת והעשירה של יוצרי ספרות ערבים או של דמויות ערביות. להתמוגג, נגיד, מהשימוש המתוחכם שלהם בשירת ביאליק. קשוע מביע מודעות ליחסים האלה בין כותבים ערבים לקהל קוראים יהודי־ליברלי. הבחירה שלו היא להשתמש דווקא בלשון כאילו דיבורית מאוד, שפה ושם גולשת במין קול מאנפף, מבודח, לניסוח ספרותי מיושן. כשבעלי טורים יהודים עושים משהו כזה – זאת מחווה לאבות הגדולים, לכותבים האגדיים של טור אישי־פוליטי. כשקשוע עושה את זה, נוצר קשר ייחודי יותר בין התפקיד הקלאסי של כותב הטורים – לבין האישיות הממשית־הממוצאת של קשוע. מצד אחד, ניצבים ברקע הנביא המודרני, הכותב הסאטירי־העוקצני, מטיף המוסר לאומה ולהנהגה (אלתרמן והטור השביעי שלו כדוגמה ראשית). מצד שני, מובלטים כאן האגוצנטריות, הילדותיות, השלוכיות של קשוע. מי שכאילו נקלע בטעות  לעמדת הכותב, ולמעשה נעדר כל אמביציה פוליטית ומודעות חברתית שחורגת מעולמו הצר והשמנמן.

11
מתוך 'לואי'

לאורך הטורים, קשוע חוגג את העמדה הזאת ככותב – בניגוד לקשיים ההולכים וגוברים שלו במישור המציאות שעליו הוא מדווח. מצטט במין היתממות דמויות סביבו, אביו או אשתו, או סתם גבר ערבי שמתקשר לנזוף בו בטלפון. מציג אותם כמי שעולים עליו בכל תחום. אשתו מקבלת תפקיד קלאסי ובכל זאת הפוך מזה שמקבלות דמויות דומות לה, הדולצינאות של יוצרי הסאטירה משפחתית־בורגנית – "הקטנה" של אפרים קישון, "שתחיה" של יאיר לפיד. אם קשוע הוא הבטלן, הארטיסט – היא מקדמת בפועל את ענייני המשפחה, מייצגת את ההתמודדות המעשית עם כוחות המציאות. כל זה, תוך כדי לגלוג מתמיד על בעלה, שמצייר אותה כאדם שנון וחריף ממנו. כקומיקאית האמיתית מביניהם.

קשוע, ככותב, מתענג על הצגת הכישלונות שלו להיכנס לתפקיד הגבר, הבעל, הבן, האזרח, האבא, הסופר, המפרנס. הכישלון העקרוני והקיומי הזה הוא לא רק בסיס ההומור שלו – הוא מייצג את הניצחון שלו ככותב וכאדם. כל העולם בוחן אותי, מודד אותי, נותן לי ציונים – הוא כאילו אומר. לא רק שאני כנראה חשוב מאוד; אני אמשיך להיכשל, להתיילד, לפדח את עצמי מתוך בחירה. בראש מורם.

העיקרון הזה הוא כנראה הסיבה הראשית לאהבה שהוא מקבל מקוראים. כמו לואי סי.קיי, שהפך בשנים האחרונות לאבא של קומיקאים־אמנים־מדוכדכים־אוהבי חיים־ומודעים פוליטית – קשוע מאפשר לקוראים להרגיש טוב עם החרא שלהם. עם האישיות המחורבנת. עם הפישולים והתבוסות. הוא מצליח אפילו לצייר את התבוסה כניצחון: למרות ההשפלות שהמדינה היהודית והחוקים היהודים שלה יוצרים, למרות  האופי הקלוקל שמכשיל אותו – הוא שב ומנסה. שבוע אחר שבוע.

בחלקים האחרונים של הספר שוב איבדתי את הסבלנות. גם מפני שהטורים נעשים מרים ומובסים יותר – קשוע מתבסס ככותב וכיוצר, כבעל מקצוע, אבל המציאות הפוליטית קשוחה ומדכאת. מבצע אחר מבצע. מלחמות בעזה, בלבנון. מלחמת התשה פנימית ביישובים הערבים. ברור שספר כזה צריך לקרוא במשך שבועות וחודשים, אבל נדמה לי שהעייפות לקראת סופו מייצגת משהו עקרוני יותר. קשוע מודיע כאן, או הולך ומתקרב להכרה, שתפקידו ככותב הגיע למבוי סתום. שאין מקום יותר לפיצול הזה בין חיים מצונזרים ומתסכלים – לכתיבה קלילה ומנצחת. הבחירה לחתום את הספר בהכנות של המשפחה הצעירה למעבר לארה"ב מבהירה את הנקודה. ההומור הקל שמופיע שם הוא רק ביטוי עדין לתחושה שאין מקום יותר לצחקוקים. שגם האדם האדיש והא־פוליטי ביותר חייב להתגייס למחנה מסוים. לדאוג לקרובים ביותר.

קשוע, כדמות, מנסה להשיג ויזה אמריקאית. לפתוח דף חדש. להישאר אופטימי גם בעידן הזה. אבל כאן, אצלנו, בעיתון ובחדשות – נדמה שהמציאות מנצחת סוג כזה של ספרות ועמדה קיומית. מול הקרקס התקשורתי המתוחכם שממשלת נתניהו מנהלת, מול היכולת של שריו לגמד ולהשתיק כל ביקורת, איזה מקום נשאר להומור של קשוע; לדיבור בשם השאיפה הבורגנית להיות מבסוט. לספרות שרוצה להיות קלה כמו כוס בירה בבר שכונתי – אבל שוקעת כמו אבן בנהר.

סייד קשוע, בן הארץ, הוצאת כתר

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

יאיר אסולין, נסיעה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.3.2011

נדמה שהסיפור הזה כבר סופר אצלנו לאורך העשור האחרון מכל הזוויות. והנה, 'נסיעה' של יאיר אסולין מגיש אותו בצורה המתומצתת והישירה ביותר: סיפורו של הצעיר הישראלי שנשבר לו הזין מהצבא.

מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה, גיבורי רומן החניכה הישראלי מולבשים שוב ושוב בשמלה אדומה ושיערם נקלע בשתי צמות. הנסיונות להשיב לשאלה הנצחית 'למה' היו מגוונים מבחינת הסגנון והז'אנר. 'אם יש גן עדן' של רון לשם טען שמרבץ הזהב האחרון של גבריות וסולידריות בחברה הישראלית מתחבא מתחת לגרביים המהבילים של לוחמים במוצב בלבנון. 'הנפשיים' של עמיחי שלו הקביל בין מסלול הטירונות של חיילים פגועי נפש לטקסטים האבסורדיים של נושאי המגבעת, ורמז אולי למושא האחרון למרד ולמחאה שנשאר לצעיר הישראלי בחברה המופרטת והמתירנית. 'ואלס עם באשיר' צייר את השירות הצבאי במונחים מופשטים עוד יותר: כמערה תת־קרקעית שבה מתעצב הזיכרון. גם לאה איני ב'ורד הלבנון' וגם סייד קשוע ב'גוף שני יחיד' יצרו דמות אילמת של חייל חסר הכרה, שמולו יכול האאוטסיידר (האישה היהודייה הלא־אשכנזית והגבר הערבי) ליצור דיאלוג חד־צדדי ולהקים לעצמו זהות עצמאית.

'נסיעה', ספר הביכורים של אסולין, בחר בדרך כביכול פחות מורכבת. זהו סיפור קצר בגוף ראשון שבו משחזר הגיבור נסיעה למשרדי הקב"ן עם אביו. לאורך הסיפור הוא מנסה להסביר איך "הנפש שלי הלכה וגססה" במשך השירות הצבאי, עד כדי איומים בהתאבדות. אין ייחוד בחוויות שהוא מתאר, כחייל שעבר משירות קרבי לניילוּן מפות בחיל המודיעין: הפער שנוצר בזמן התיכון בינו לבין חבריו ללימודים שמשפרים את הכושר לקראת השירות, המבוכה מול מפקדים אדישים ונמוכי מצח, העימות המגומגם עם הקב"ן. אלא שהסיפור הזה עדיין לא פורסם בצורה כזו: סיפור פשוט באופן עקרוני שלא מעמיד מול החניכה הצבאית מבנים מתחרים. רק רצון לחיות חיים ללא צבא. פתיחת הסיפור מצהירה על הטקטיקה הזאת בגלוי – בריחה מדרמה מסוגננת, ממטאפורות, מעיבוי, ממה שהוא מכנה "הבגידה הזאת של המילים". כאשר מופיע דימוי, הוא מנוסח כ"עובדה חותכת, יבשה כמו עור מת בכפות הרגליים". אם מתעקשים, אפשר להקביל את הסיפור למסע המקראי של אברהם ויצחק להר המוריה, אל העקדה.

הדמויות, בהתאם, הן דמויות יומיומיות. שום דבר בסגנון 'אפוקליפסה עכשיו'. ההורים לא שולחים את בנם לצבא כמו אברהם, ועם כל הצער שנגרם להם, הם לא מתמוטטים מול הדיכאון שלו אלא מלווים אותו במתינות עצובה ותכליתית לאורך הדרך. גם הממסד הצבאי לא מוצג כממלכה של סאדיזם. מפקד הבסיס, למשל, מתגלה כמורה מחליף לשעבר, שלא מסוגל לעכל לחם ובאותה מידה גם לא להתמודד עם חייל במשבר. וכמוהם הגיבור עצמו – גם כשהוא מפנטז על קפיצה מול מכונית נוסעת, מודע ליצר החיים שעדיין פועם בו. אין ניגוד חריף בינו לבין הסביבה. כל המעורבים מפוכחים מהדיבור הגבוה על השירות הצבאי. ההבדל היחידי בין הגיבור לבין החיילים סביבו מתבטא ביכולת ההסתגלות שלהם, "לשמור על התחת" ולהעביר את הזמן עד השחרור.

גם המסורת הספרותית שעומדת מאחורי 'נסיעה' נראית בנאלית, אולי במכוון. העלם הרומנטי שמתפכח מאמיתות החברה הגדולות. האינדיווידואליסט. גיבור 'התפסן בשדה השיפון' של סלינג'ר מתנער בפתיחת הספר מכל קשר ל'דיוויד קופרפילד' – וכך מציג את עצמו דווקא כצאצא ספרותי שלו. הגיבור של אסולין לא דורש שום הצגה מאחר שהוא כל כך מושרש בתרבות הפופ שלנו ובספרות המקומית על החייל העברי יפה הנפש, נוסח ס' יזהר: "הבנתי את כל הקלישאות שמשתמשים בהן […] אבל כבר לא האמנתי בהן". ובמקום אחר: "כל העניין הזה עם צבא וערכים והגנה על המולדת הוא הצגה גדולה". סלינג'ר ידע לשחק את המשחק הכפול – ללכוד ברשתו דורות של צעירים שראו בהולדן נציג של מרד הנעורים שלהם, ובו בזמן להציץ מאחוריו ולסמן לקוראים נקודות של זיוף ורמייה עצמית אצל הגיבור. הגיבור של אסולין כבר מקבל אבחנה מקצועית מפסיכיאטר לגבי הנרקיסיזם שלו – ועדיין לא פטור מהמבט על החיילים סביבו כעל "נמלים. בחיי. כל כך עלובים, מודחקים, חסרי עצמיות".

הספר משלם לפעמים את מחיר הבחירה בסתמי ובשגרתי, והקריאה לא תמיד ממריאה – ועדיין, יחסית לספר ראשון, התוצאה רוב הזמן יעילה כמו דיכאון שקט ומתעצם. אסולין מבקש לומר את המובן מאליו, לדבר על מחיקת האישי במסגרת הצבא, דווקא בתקופה שבה יותר מתמיד מקובל להתייחס לשירות כאל שיא של מימוש עצמי. ה'דיוקן העצמי' על כריכת הספר – צילום בקו"ם שחרכה סיגריה – מבהיר זאת מיד. 'נסיעה' מעוצב כמו מסע ניצחון צבאי של יחיד מול רבים, כמו שמבהיר עצם השימוש בלשון עבר וגוף יחיד, הלשון של מי ששרד. באותו זמן, אפשר להתייחס אליו גם מכיוון הפוך, ולמצוא זיקה בין הגיבור לבין הגוף שממנו הוא מנסה להשתחרר. "כור ההיתוך", "הצבא המוסרי בעולם","טוהר הנשק" – ספרות החיילים הפגומים מציגה את צה"ל כמושא של תביעות בלתי אפשריות מצד חברה שלא מאמינה יותר בחינוך שהיא מספקת ובמנהיגים שהיא בוחרת. 'נסיעה', נדמה לפעמים, מציג את הצבא כילד שכורע תחת עול הציפיות.

יאיר אסולין, נסיעה, הוצאת חרגול

סייד קשוע, גוף שני יחיד

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.6.2010

אחרי מותה של עפרה חזה, התפרסמה רשימה אינטרנטית על משחקי הזהות של הזמיר משכונת התקווה. חזה, טענה הכותבת, הייתה מזרחית שהתחפשה לאשכנזייה שהתחפשה למזרחית. יותר מהניסוח הפסקני, נחרת בזיכרון הדימוי של בבושקה לבושה ככלה תימנייה, שבתוכה מסתתרות דמויות שחורות ולבנות.

ספרו השלישי של סייד קשוע משחק מִשחק בבושקאי כזה. את קשת הבעיות בחיי ערבים ישראלים הוא מבריש בציפוי בלשי, כמעט היצ'קוקיאני – בחירה שמרעננת את הפגישה עם קשוע, שנעשה עם השנים ליוצר הסאטירה המעניין בעיתונות ובספרות הישראלית. בטור הוותיק שלו במוסף 'הארץ' הוא מגחיך את עצמו ומיטיב לעצבן את הנכונים־להתעצבן, מהחברה היהודית והערבית. חמוש בעמדת הלוזר הנצחי, קשוע הצליח להפוך רפיסות קיומית חסרת אמביציה לעמדה של ניצחון. דווקא הנפנוף שלו בכשלונו כגבר, ככותב, כפלסטיני ייצוגי – מציג את האנשים המתפקדים סביבו כמתחרים במרוץ כלבים. ככל שהוא חוגג את בטלנותו ואת כישורי האנוש הדלים שלו, שמקושרים להליכה בשטח הביניים היהודי־פלסטיני, כך הוא הולך וצובר קוראים. קשוע, במילים אחרות, הצליח להפוך את פכי החיים הבורגניים למשל לאומי כשהוא משלב בין הקולות של שלמה ארצי וגארפילד.

בספר החדש, 'גוף שני יחיד', הוא ממשיך בקו הנונשלנטי שלו ככותב, שמתנזר כמעט כליל מניסוחים ספרותיים ודימויים פיוטיים. מספיק לו להשכיב מדי לילה את אחד משני גיבוריו במיטת הילדים של בתו, לעטוף אותו בשמיכה עם הדפס בראץ. שני הגיבורים, בדומה לקשוע, הם צעירים ערבים משכילים, כניסוחו של מאיר אריאל, ילידי ערי המשולש. שניהם מחפשים את הנוסחה שתאפשר להם לחיות בישראל בכבוד ובחופש יחסי. האחד הוא עורך דין שהחל לבסס את עתידו. חייו הם ביטוי מתמיד של רגשי נחיתות שמחייבים אותו לצרוך את המכונית הנכונה, הסושי המתאים, הדעות הליברליות, את האישה הרצויה. במרדף אחר ספרות קלאסית, הוא מגלה בתוך 'סונטת קרויצר' הרצחנית של טולסטוי פתק בכתב ידה של אשתו, שמוביל אותו לשחק תפקיד חדש, מלאכותי לא פחות, של הבעל הנבגד.

"עורך הדין", כפי שהוא מכונה לאורך הספר, הוא מין כפיל פרודי של ביל קוסבי – מי שמצליח להשיג את מיטב הנוחות כבן מיעוטים המתווך בין שתי תרבויות (הוא מייצג בעיקר את תושבי מזרח ירושלים בבתי המשפט הישראליים). עם שני צידי המתרס הוא מנסה לקיים סטטוס־קוו של שקט תעשייתי. ילדיו למשל לומדים בבית ספר ערבי־יהודי שמקפיד, ברוח ההתנחלות עמנואל, על מכסה מינימלית של ילדים "מקומיים," תושבי מזרח ירושלים. הניתוק העצמי, הזחיחות המזויפת והאופן שבו הוא בוחן את עצמו דרך עיני החברה והממסד מנוסחים בגוף שלישי.

מולו ניצב מסלול חלופי – לירי ומעורר הזדהות יותר, כבר בזכות העיצוב בגוף ראשון. הוא מתאר את קשיי ההישרדות של אמיר, עובד סוציאלי צעיר ורך לב. ההתמודדות שלו מול שתי החברות מתבטאת בהרכנת ראש מתמדת, עד כדי מחיקת מאפייני הזהות הבסיסיים ביותר. קשוע מייעד לו את המסלול נוסח רומן המאה ה־19, של העלם הנוגה והמרטירי שהקוראים מייחלים לגאולתו (בזכות האהבה, לפעמים בזכות האמנות). שני הגיבורים, מבהיר הספר, הם פנים של משבר זהות אחד. לשניהם אפשר להתייחס כביטוי קודר וחשוף יותר לפרסונה העיתונאית של קשוע כמצליחן־כושל וכשלונר למופת.

ההישג המרכזי של הספר הוא הדיון בגובה העיניים בנושאים מלודרמטיים ולאומיים. קשוע מצליח לנווט בזהירות ובענייניות בין התפקיד הדרמטי המוכן מראש של שני הגיבורים, לבין תיאור מפורט ואמין של העיסוקים והזוטות שמרכיבים את חייהם השבריריים. שניהם משלמים מחיר על הבחירות וההתבזות שלהם, ושניהם חושפים גם את קלונה של החברה הישראלית. שניהם מגלים שכמוהם, גם שאר הדמויות בחייהם מתהלכות עם קופסת קרטון מרופטת על הראש – שמכסה על נפש חיה, מנוקבת בשני חורים ומקושטת בתמרורים כמו "אישה ערבייה ליברלית" או "אם שכולה".

שכבת משמעות נוספת בספר קשורה ליחסים בין קשוע, כסופר ערבי שכותב בעברית, לקוראיו. קשוע יודע להכניס להם בקטנה, ולהציע להם חברות אם הם מוכנים לספוג את המהלומות. הוא מוליך אותם בין הזדהות עם הדמויות לבין הזיהוי שלהם עם המעמד השליט והשבע. עצם התפאורה של ספריות, חנויות ספרים וזבניות, והניסיון של הגיבורים להשתלט על הספרות המערבית הנכונה בעיני ישראלים־יהודים, היא עקיצה דו־כיוונית כלפי הסופר והקוראים.

המסגרת הבלשית מהדקת את החבילה הידוק אחרון, כדימוי לחשד התמידי של היהודים כלפי הערבים ולהפך. קשוע הוא אלוף בהמחשת המבט הפרנואידי הדו־סטרי הזה של מפקח ומפוקח, באמצעות רמזור למשל: "על כל חמש דקות של ירוק שהם נותנים למכוניות […] ממעלה אדומים, מנווה יעקב, מפסגת זאב ומכל ההתנחלויות המחורבנות – הם נותנים דקה ירוק למאה אלף תושבים". 'גוף שני יחיד' אמנם גולש לעיתים לפעמים לנתיבים איטיים מדי, תפלים אפילו, אבל רוב הזמן הוא מתפקד כשוטר תנועה מיומן, שיודע לספר בדיחה לא מצחיקה בקסם שייקה־אופירי, על חברה שביד אחת מתמכרת לבדיקה של תעודות זהות, וביד השנייה קשורה באזיקים.

סייד קשוע, גוף שני יחיד, הוצאת כתר