ראיון עם תמר מרין, ילדים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.12.2015

♥♥♥

"דפקנו הקופה", אומרת תמר מרין, מצטטת אחת משורות המחץ של קומדיית הפשע 'מתחת לאף'. קשה לדמיין אותה – בטח בחולצת הפאייטים השחורה שהיא לובשת עכשיו – גונבת כספת מתחנת משטרה. ובכל זאת, משהו דומה קרה כשזכתה לאחרונה בשני פרסים ספרותיים; כך מרין מתארת את עצמה ואת המשורר רועי חסן מצחקקים בערב קבלת הפרס השני, כאילו היו איבגי וגבריאל, פושעי צעצוע שהצליחו לשבור את השוק – לזכות בצ'ק נחמד, בהכרה ממסדית.

לפני שנתיים מרין חזרה לארץ מפוסט-דוקטורט יוקרתי בארצות-הברית. היא לימדה אז בהנאה גדולה, בתנאי דלוקס. המשכורת שלה פרנסה את המשפחה שהקימה, ואפשרה לבעלה, הסופר מתן חרמוני, לשבת לכתוב. אבל בארץ, היא מספרת, גילתה באופן הכי לא ספרותי שהדלתות נעולות בפניה. שלא תשיג משרה באוניברסיטה, שהמפתח לא אצלה בכיס. אין אפילו כיס עם חור, רק משפחה של שני אנשי ספרות צעירים בתפקיד הורים, בלי עבודה מסודרת, עם ילד קטן ותינוקת בת חודשיים.

מרין – חוקרת ספרות, מרצה ומבקרת – היא לא בדיוק הפרצוף שעולה לראש כשחושבים על דו"ח העוני. אותם צילומים רחמניים של אנשים בשוק, בוררים ירקות בפרצוף מפוקסל. אביה הוא התסריטאי שכתב את 'מתחת לאף'; אמה מורה למשחק; היא גרה עם משפחתה באותה דירה צפון תל-אביבית שבה גדלה כילדה; פירסמה סיפורים ומאמרים בכתבי עת. בקיצור, גברת עם חדר משלה. ובכל זאת, האפשרות לפרסם ספר ראשון, אחרי כ-15 שנים של מירוץ אחרי תלוש משכורת, היא ניצחון ממשי מבחינתה – גם אם נדמה שאין קשר בין מקררים ריקים למאבקי יוקרה באקדמיה וזיונים בשירותי הספרייה שהיא מתארת ברומן.

"השוליים לא נמצאים מעבר להרי החושך. יש עוני אמיתי שלא מדברים עליו, גם בקרב אנשים משכילים. אני מכירה אנשים שמנסים לחיות מאלף שקל לחודש. אין הבדל בינם לבין כל הורה אחר בלי כסף. הרצון ללמוד ולכתוב לא הופך מישהו לעשיר יותר. גם סילביה פלאת דחפה את הראש לתנור. מה עזרו לה ההשכלה, הכישרון, בחורף הכי קר, אחרי שבעלה נטש אותה עם שני ילדים? יש לי חברה שלא יודעת איך היא תפרנס את הילד שלה. מה יועילו לה שירים? הדבר הכי בורגני ושבע הוא לדבר בלהט על הכיבוש, על הערבים, על העניים שרחוקים מהעין. אבל תסתכל מסביב – השוליים כבר לא שוליים".

בספר את מתארת את המילייה המשכיל, החילוני, התל-אביבי כמין אצולה מזויפת. בִיצה משפחתית שבה כולם רבים על פירורי כוח, מזיינים אחד את השני באופן ממשי וסמלי. מירי רגב צודקת, בסופו של דבר?
"במידה מסוימת. בארץ יש קבוצה צרה עם כוח ומשאבים חסרי פרופורציות. אני רק כאילו תל-אביבית, פריבילגית, לא מזרחית. כל חיי הרגשתי שאני שייכת למעמד הנחות של ניצולי שואה, מהגרים. קיבלתי מגיל צעיר כל ספר שרציתי, למדתי בבתי ספר אמנותיים כל החיים, חונכתי על הרעיון שכישרון, עבודה קשה והשכלה הם המפתח – אבל זה שקר. ואני חושבת שאבא שלי כתב את התסריט של 'מתחת לאף' בדיוק מתוך התחושה הזאת. אמנם בתור אשכנזי, אבל בן של מהגרים שמרגיש שאין אפשרות אמיתית להתחרות בוותיקים יותר. כאילו יש קופה סמלית שהוא בחיים לא ייגע בה – ששייכת לבנים של המיוחסים. זאת החלוקה האמיתית בארץ – לא בין חרדים לחילונים, ערבים ויהודים, מזרחים ואשכנזים. יש מי שהקופה שייכת להם, ויש מי שהיו מתים לגעת בה".

11

'מתחת לאף' (למעלה – 'מי מפחד מווירג'יניה וולף')

 

מה שיפה ב'ילדים', ספרה החדש של מרין, הוא היכולת לתאר מצב מבהיל למדי – בלי בהלה ובלי להבות. הגיבורה שלה נכנסת בעיניים בורקות לתוך הכספת הרוחשת של חיי הספרות והמחקר האקדמי. על סף גיל 30, היא עוברת סדרת חינוך מהירה וקשוחה. ראש החוג לספרות מבטיח לה הבטחות על קריירה אקדמית. אשתו, עורכת ספרותית ותיקה, מזיינת אותה בשירותי הספרייה. בן זוגה של הגיבורה, סופר מתוסכל, תובע ממנה לפרנס את שניהם בזמן שהוא מתייסר בכתיבה ומנסה להשיג חוזה באחת ההוצאות. מחוץ למרובע הדרמטי הראשי, אלמנתו של סופר מיתולוגי מזכירה לגיבורה שספרות לא חייבת להפוך למירוץ כלבים.

ברקע, בצדדים ובחזית הסיפור – ילדים. ילדים כמצב קיומי, כמכשול בפני קריירה ומשכורת מסודרת, ילדים כתחושה עקרונית של מי שתכף מגיעים לגיל 30 ועדיין, אחרי כל הספרים, לא מבינים דבר מהחיים שלהם. לא מבדילים בין חלומות נאיביים לתנאי השוק.

מרין עצמה (40) הסתדרה בינתיים. מלמדת בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת בן-גוריון, מבסוטית. כשכתבה את הספר התלבטה אם לתאר את העולם האקדמי או "להרחיק עדות", כדבריה, "לכתוב על עולם התיאטרון או הפרסום. אבל הבנתי שהכי אפקטיבי יהיה לכתוב על מה שאני מכירה".

כשקראתי את הספר, היה לי ברור שהוא מתייחס לחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב שבו לימדת. קראתי אותו כסאטירה על ממליכי המלכים של עולם הספרות משנות ה-70 ועד היום.
"לא כיוונתי לדור הזה דווקא. בכל מקרה, הספר הוא לא סגירת חשבונות, ולא מבוסס על דמויות ספציפיות שנתקלתי בהן בחוג. אבל ברור לי שיש בעלי כוח מסוימים, שגם אם לא ימצאו את עצמם בספר – לא ירגישו בנוח עם התמונה שמצטיירת בו. חשוב לי לתאר זירה של אנשים שלא מרפים מכיסאם, ולא רק באקדמיה; אם כי באקדמיה זה מאוד ניכר. זה מפגש בין אנשים מבוגרים בעלי כוח סמלי לאנשים צעירים ולפעמים מאוד אבודים, והוא יכול ללכת לכיוונים הרסניים ונצלניים. כשאתה ניצב מול מישהו שאתה תלוי בו ומצפה למוצא פיו – יש הרבה פעמים בלבול בין כוח לתשוקה. כל האגו שלך, תלוש המשכורת, תלויים באנשים כאלה – באקדמיה, בעולם הספרות".

כל הדמויות בספר מודעות לעניין של הטרדות מיניות. הדלת הפתוחה והסגורה במשרד של ראש החוג היא עניין טעון וקומי. את מציירת אנשים ליברלים, נאורים על הנייר, אבל תוקפניים ונצלניים בהתנהלות היומיומית.
"לאדם שחושב שהוא חלק ממילייה פוליטי מסוים, קשה לתפוס את עצמו כמטריד מינית, או כאדם לא מוסרי. קל לדאוג לפלסטינים ולמסכנים שנמצאים אי שם – אבל באותו הזמן להתנהג בצורה מחפירה לנשים ולאנשים בכלל. להשפיל אדם שעומד מולך. העמדה הפוליטית הנעלה הופכת לפעמים לאצטלה. ברור שמאבקי כוח נמצאים בכל תחום, בכל מקצוע. אין שחיתות מיוחדת באקדמיה – אלא שהיא בולטת במיוחד בגלל המבנה ההיררכי. וזה ממשיך גם מחוץ לקמפוס".

מה זאת אומרת?
"יש אנשים בקהילה הספרותית שחסינים לביקורת. שום דבר פחות מהערצה לא מקובל עליהם. כתבתי לא מזמן רשימה ביקורתית על סופר מרכזי מדור המדינה. לא חשבתי שהספר טוב, אבל כתבתי עליו בהערכה ובצורה עניינית. זמן קצר אחרי הביקורת שלי, התפרסמה ביקורת נרחבת, על כפולה שלמה, שבה מבקר לא פחות בכיר מהסופר מסביר למה כל מה שנכתב על הספר הוא שטויות. אתה רואה מיד איך האנשים האלה קופצים על הרגליים האחוריות ולא מאפשרים שום דיון פתוח. אסור לפצות פה מולם. גברים חזקים, נפילים, שנעמדים שכם אל שכם ושומרים את הכוח אצלם בידיים".

הגיבורה שלך נמשכת דווקא לכוחנות נשית. נסחפת לרומן עם אישה מבוגרת ומקושרת. לא הייתי בטוח אם יש ביניהן יחס אירוטי אמיתי או שזה רק כלי ספרותי עבורך.
"זה עלבון צורב מבחינתי. אבל אתה לא לסבית, מאמי, ולא בטוח שחברותיי הלסביות יסכימו איתך. לי היה חשוב שהמין ביניהן לא יהיה מליצי; שיער מתבדר ברוח וידיים אוחזות. היה לי חשוב שזה יהיה באמת סקס, לא חרטוט של פורנו רך. ובאופן אישי לא היה לי טבעי לספר שוב על הסטודנטית שמתאהבת במרצה הכוחני שלה. כוחנות מרתיעה אותי, אבל בנשים כוחניות יש משהו קורא תיגר ומדליק".

לך היו מערכות יחסים עם נשים?
"אם האפשרות להתאהב גם בנשים לא הייתה מוכרת לי מתוך עצמי – לא הייתי יכולה לכתוב עליה. זה כל מה שאני מוכנה להגיד. בכלל, תשוקה זה דבר מורכב ומשתנה לאורך השנים, ולא צריך להיות ג'ודית באטלר כדי להבין את זה. בעיניי, להיות סטרייט לגמרי זה הדבר הביזארי".

1מתוך 'רבקה'

 

לפני כשנתיים ראיינתי את בעלה של מרין. להוט לקרב, מפוצץ אדרנלין, מתן חרמוני דיבר על סערות וחיכוכים דרמטיים בחיי הזוגיות של שני אנשים כותבים ולא מבוססים כלכלית. מרין אמנם מצהירה שהבחור בספר "הוא לא מתן במובן העמוק", אבל הגיבורה שלה, אולי כמוה, צריכה ללמוד להתייצב מול שאפתנותו של בן זוגה. להכיר בדחף הספרותי שלה עצמה.

"תמיד שואלים אותי לגבי קנאת סופרים. הפעמים היחידות בחיי שהרגשתי את הרגש הנחות הזה הוא כשראיתי אדם בינוני ולא מוכשר מקבל משהו שרציתי בעצמי וחשבתי שמגיע לי. כמו שאמרתי, התחום הזה רווי ב'בנים של' – כמו בפוליטיקה, כמו בכלכלה. לכן, לראות את ההצלחה של מתן כסופר זה דבר משמח, מעורר תקווה. הרי אני הייתי איתו באותן שנים של ניסיונות לפרסם, ודחיות ותסכולים. כשהוא פרץ, הרגשתי שיש צדק בעולם. ואני חושבת שהוא מרגיש את הסולידריות הזאת גם לגבי".

מהספר שלך מתקבל הרושם שהמשפחה החילונית היא מוסד כוחני לא פחות מהאקדמיה.
"פעם חשבתי שלא, שכל משפחה היא מקרה בפני עצמו. היום ברור לי שיש הבדל חברתי בין חיים הטרוסקסואליים לחיים הומוסקסואליים. שיש משמעות לעובדה של קשר בין גבר, אישה וילדים. אבל כוח הוא דבר יותר מורכב מהנראה לעין. גם לנשים יש כוחות. התא המשפחתי לא חייב ללכת לכיוון שמרני ומדכא. חוץ מזה שמתן הוא גבר סטרייט, לא היה בבחירה בו כבן זוג שום דבר נורמטיבי. לא בחרתי באיש צבא ולא באיש עסקים שיפרנס אותי. אולי באמת הייתי צריכה; החיים היו יותר פשוטים. אבל נכון שיש עניינים מגדריים בלתי נשלטים. דברים שמוטבעים או לא מוטבעים בגברים. אני, נגיד, מאכילה יותר טוב את הילדה. אף אחד לא מכין גברים לטפל, להיות מטפלים".

תרשי לי לחרחר מריבות. ראיינתי כל אחד מכם לפני ספר חדש, ואני רואה כמה פעמים את מזכירה את הילדים ביחס אליו. או לפחות, את כמות הסמסים המשפחתיים שאת שולחת.
"טוענים שיש גברים סטרייטים אחרים – אבל אני עוד לא פגשתי אותם. מתן הוא אבא מצוין, אבל למרבה הצער, לנשים יש קשב אחר לילדים. אין ספק. אצלי הם קיימים בתודעה כל הזמן. אני לא מרגישה אף פעם באמת משוחררת מהם. זה, אגב, לא הופך אותי לאמא יותר טובה. זאת עוד אמת שמגלים כשהופכים להורים".

בספר שוב ושוב אומרים לגיבורה – חכי עם ילדים. זה עוד לא הזמן.
"אישה שומעת כל הזמן את הדיבור הזה בתחומים אינטלקטואליים. באמריקה, לרוב החוקרות שפגשתי היה ילד אחד, או בכלל לא. על מישהי עם שני ילדים אמרו במין רחמים מהולים בהסתייגות, 'טוב, נו, זאת הבחירה שלה'. זה עוד שקר שמוכרים לנו. לגברים שם, אגב, היו לפעמים ארבעה ילדים, הם התגאו בזה. זאת כביכול עדיין הבחירה – להיות הסופר, או להיות אשת הסופר. קריירה על חשבון הילדים היא לא אידיאל פמיניסטי מבחינתי. המחיר שנשים משלמות כדי להתקדם הוא כבד – וזה לא מוכרח להיות ככה. יש לי הרבה צער על תקופות שבהן הילד שלי היה מאוד קטן והייתי שקועה בענייני האוניברסיטה. אין שום דבר פמיניסטי בוויתור הזה. זאת מלחמה בלי מנצחים".

אז איך "דופקים הקופה"? איך יוצאים מהלופ הזה?
"לא חייבים לנפץ את תקרת הזכוכית. לא נשים, ולא אף אחד. בדיוק קראתי בבלוג פיננסי מנכ"לית שאמרה, אם את מגיעה לתקרת הזכוכית, את יכולה ללכת למקום אחר. בתנאים שלך. אפשר ללמוד, אפשר להתפרנס – ולעשות את זה בלי כתפיים מכווצות ופחד מתמיד. לא סתם נשים בחוגים האלה תמיד לובשות בגדים אפורים, מהוהים. אסור לבלוט, אסור להרים את הראש. אבל הדברים מתחילים להשתנות".

עד כמה את היית מכווצת או כוחנית כחוקרת, כמרצה?
"הייתי בעיקר נורא צייתנית ולהוטה לרצות, לשתף פעולה. גדלתי בבית שבו אין תלוש משכורת מסודר להורים. אני הרבה פחות תמימה מהגיבורה שלי, ונכנסתי בכל המרץ ובכל ההתמסרות למסלול הזה. אבל הוא הופך ליותר ויותר תובעני ומסוגר".

באיזה מובן?
"עזוב את כמות המאמרים המטורפת שאנשים צריכים לפרסם כדי לקבל קביעות. אני מדברת על התוכן – השיח נהיה שיח של קודים לא ברורים. דיבור רק למביני דבר. וזה חלק ממאבק קפיטליסטי על תקנים ומשרות שגולש החוצה. תקשיב היום לשיחה של אנשי אקדמיה על ספרות עברית ופשוט לא תבין מילה. אני יושבת בהרצאות לפעמים, ולא מסוגלת להבין. ואני מחזיקה מעצמי אדם די אינטליגנטי. אז למי מיועדים הדברים? ספרות אמורה להיות דבר מרתק, נגיש".

במובן הזה, הספר שלך באמת מעודד. הסגנון שלו יותר פתוח ומזמין, מתייחס לקוראים "צעירים", לא מנסה לעשות רושם.
"אני באמת מאמינה שאנחנו בעיצומו של רנסנס ספרותי בפרוזה ובשירה. אנשים כותבים דברים חדשים בצורות חדשות. הידע והתיאוריה עוזרים, אבל רק ככלי עבודה שמשכלל את הסיפור. אם אתה כבר כותב, אין טעם לרצות את המומחים. אין טעם לחכות לליטוף שלהם, כי לא תקבל אותו בכל מקרה".

תמיד אפשר לאסוף לייקים בפייסבוק.
"ההתמכרות הזאת ללייקים היא מחלה ממארת. הדברים הבאמת חשובים לא נסגרים בפייסבוק, וזה ודאי מזיק ליצירה. הצורך בסיפוק מיידי הוא אנטי ספרותי, אנטי יצירתי. אנשים שבוער להם לפרסם כל שיר וכל סיפור, ומצפים לתגובות, ואחר כך לא מבינים למה זה לא מצליח בעולם האמיתי, בחנויות. מהבחינה הזאת אני שמרנית. אני חושבת שיוצר צריך לשבת, להתבשל בשקט בפינה שלו, ולבד. אי אפשר לעקוף את הבדידות".

אנשים מוצאים דרכים שעוקפות את הממסד הישן.
"אפשר להגיד שאני אומרת את זה מעמדה מתנשאת – כי מיד רצו את הספר שלי ולא היה לי קשה להוציא אותו – אבל אני מאמינה שהדברים הטובים בסוף מתפרסמים. אם משהו מספיק טוב – מישהו יזהה את זה. אז כל גיוסי הכספים באינטרנט – אני מבינה את הצורך הזה, אבל יש בזה איזו ברוטליות שקשה לי איתה. קשה לי עם התביעה הזאת ממני – תשלמי לי. זה קשור לעידן חסר הבושה שאנחנו נמצאים בו. אנשים לא מתביישים כבר בצורך בהכרה. מתחילים אחד עם השני בפייסבוק. קופצים לי כל מיני בחורים – תעזבו אותי, מה קרה לכם, אני קשישה ומטופלת בשני ילדים!"

תמר מרין, 'ילדים', הוצאת ידיעות

אהוי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

1

 

מודעות פרסומת

יותם טולוב, חמש נפשות

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.12.2014

אפשר לסכם את 'חמש נפשות' כעוד ספר ישראלי לא מזיק. אפשר לדבר על הרומן השני של יותם טולוב כחבר חובש כיפה במועדון של רומנים ידידותיים למשתמש, חצי־חינוכיים, מבית מדרשו של אשכול נבו. אבל יש בו יותר מזה. לאו דווקא בגלל היומרה שהוא מפגין (זאת שניכרת כבר בשם 'חמש נפשות'), ולא רק בגלל התזמון האקטואלי המדויק של הרומן – שחוזר לשלהי שנות ה־90, ימי ההפגנות הדרמטיות בצומת רעננה, תחילת עידן נתניהו בשלטון, ההדף הרעיל והמהפכני של רצח רבין. זהו סיפור חניכה של חמש דמויות, שמדגים טקס חניכה מקביל: האופן שבו סופר צעיר מבקש להתקבל למועדון של ספרות ישראלית מיינסטרימית, אבל אולי גם להשאיר רגל או כמה בהונות מחוץ למועדון.

בחוכמה כמעט שיווקית, טולוב נתלה בפיוט 'ידיד נפש' שמוזכר לאורך הרומן כדי להצביע על קו העלילה הראשי – ניסיון של חמישה אאוטסיידרים להקים בית־כנסת, קהילה פרטית, לברוא לעצמם משפחה. התפילה והפיוט הם סימן לניסיון להעניק תוכן אישי למסורת כובלת, לטקסטים מקודשים. הפיוט 'ידיד נפש' – כמו טקסטים אחרים מהמקורות שמופיעים ברומן – מקבל משמעות חדשה שמתקשרת לעולמה הפרטי של כל דמות, למשבר האישי והקבוצתי של כל נפש. מתבקש להתייחס אל הספר כחלק מגל היהדות־לייט המתנחמדת, הצו־פיוסית, שרצח רבין האיץ והספר עצמו מצייר, אבל 'חמש נפשות' הוא רומן מודע לעצמו. כמו שמראה עצם הבחירה למקם את ההתרחשות ברעננה – שמוצגת כאן כממלכה של בורגנות דתית, שבעה, הולכת בתלם.

רוב הזמן, 'חמש נפשות' מביט בזהירות על האפשרות לסאטירה ולביקורת חברתית נשכנית. יותר מכל, נראה שהוא יונק השראה מסרטי התבגרות אמריקאיים. אפשר להשוות את החיבור המר־מתוק שנוצר בין גיבוריו לעלילה של 'מועדון ארוחת הבוקר' – המלך של סרטי ההתבגרות הפופולריים בשנות ה־80. שם נוצר "מועדון" כאילו כפוי של חמישה תלמידי תיכון – מלכת השכבה, שחקן הפוטבול, המורד, הפריקית, החנון. סטריאוטיפים שביטאו גם את לבטי הזהות של הדמויות, את ניסיונן להתמקם במשבצת כלשהי לפני שהם הופכים למבוגרים.

11
'מועדון ארוחת הבוקר'

טולוב מתמקד בסטריאוטיפים אחרים, אבל דומים מבחינת התפקיד הדרמטי שלהם. האנדרדוגים שלו נמצאים על קו הגבול של הבורגנות הדתית־לאומית. צעירה רוסייה סרקסטית. תלמיד ישיבה צייתן־מורד לפני גיוס. רב אידיאליסט צעיר, מסוכסך בנפשו. מאכער שוחר שלום ולוחמני. אישה ערירית, מזרחית־מסורתית, שהופכת ללב החי של הקבוצה. כל דמות מבוססת על ניגוד מוחצן: רצון עז להשתייך, לציית – ומולו פיכחון ואכזבה ביחס למחנה.

לזכותו של טולוב ייאמר שכמעט תמיד הוא מצליח לתחוב לעיצוב הקונבנציונלי והמלודרמטי של ההתרחשות – חומרים אפלים יותר. למשל, להוביל בפתיחת הספר את האישה שילדה תינוקת מתה לשווארמיה, ושם למשש את החזה שלה, לחפש חלב. כלומר, לבטא עבירה חמורה של עירוב בין חי למת, בין חלב לבשר.

המשך הספר מעדיף ללכת לאזורים חלביים יותר. להציג את הסטיות והכשלים המוסריים של כל דמות במתינות, באהדה, בזהירות. להשאיר אותה במסגרת ה"טיפוס" שהיא מגלמת. כל זה משתלב בדרמה הראשית של הסיפור – הניסיון לגייר את אחת הדמויות, ולמעשה, לגייר את קבוצת האאוטסיידרים לתוך הקהילה הדתית. את הדרמה הזאת מקביל טולוב לרקע האקטואלי, ומאותת לקוראים לחזור לנקודת המפתח של החיים הפוליטיים של הציונות הדתית. בעזרת התרחשות אלגורית, כאילו־מקומונית: בית הכנסת הפיראטי של הגיבורים הופך לזירת קרב עירונית בין חילונים ודתיים.

טולוב, כאילו לפי הוראות היצרן, מציע לקוראים לחזור ולבדוק את האפשרות למרד, לשידוד מערכות, לעיון אישי וטהור בטקסטים ובמסורת – בימים שבהם הממסד הישראלי מדבר בשפה של יידישקייט ולאומנות גלויה. באותו זמן, הוא מצביע על הטרמפ המסוכן שפוליטיקאים זריזים תופסים על כל מחאה מתגבשת. הרומן רומז לאופן שבו ערכים של מרד, של משיחיות, של רצון לבער את הנורמטיבי – הופכים את האלימים לבעלי הבית, לקובעי הנורמה החדשה. הוא רומז לקשר בין תפיסה עצמית קורבנית, להתלהמות ולאומנות. במילים אחרות, 'חמש נפשות' הוא גם הצעה לחשבון נפש ישראלי ודתי־לאומי. הזדמנות להשוות בין תחילת התהליך של התחרדות ופנייה ימינה לפניו הנוכחיים היום.

ההקבלה הזאת בין הפרטי ללאומי, הרמז לנמשל פוליטי דו־משמעי, הם כנראה תנאי הסף היום לרומן ישראלי פופולרי. אבל הם גם מגבילים את הרומן. טולוב חודר בקלות לנקודות התורפה של הדמויות ואובדנן – התבוננות שגולשת לפעמים לזלזול דק, רחמני, בוסרי – אבל לא חושף כשלים, עיוורון או מבוכה אצל המספר שלו. לאורך כל הדרך הוא מעדיף את הקריצה הרכה והגירוד המתון, כשהוא משתמש בדמויות ובנוסחה של מורדים ואאוטסיידרים.

יותם טולוב, חמש נפשות, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

על פתיחה אהובה של ספר, וסגירה אהובה לא פחות

"כל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה. בכל פעם שאני פותח לאמא שלי את החזייה אני יודע שאפשר להירגע. מרגע זה מפסיקים לעבוד, מפסיקים לנקות, מפסיקים לבשל ומקבלים את המלכה. כשאני משחרר קליפס ועוד קליפס ועוד אחד אמי נאנחת, ואני עונה לה כהד". פתיחת הסיפור 'שוק' מאת סמי ברדוגו, מתוך הספר 'ילדה שחורה', 1999

כל התחלה של ספר אומרת לגוף להשתתק. מעכשיו הקורא הופך למציצן אילם. רק לדמויות ולחפצים בסיפור מותר לזוז. פתיחת הסיפור 'שוק' של סמי ברדוגו היא אחת הפתיחות הגופניות והיפות ביותר בעברית. הקורא פוגש עוד שתי דמויות מעונות כמוהו – אלא שהגוף שלהן בדיוק משתחרר מרצועות שבישלו את הגוף במשך שבוע.

זאת אחת הפתיחות היפות והחריגות בעברית מפני שהיא מייצרת בן־רגע קול סוטה, בודד, כועס ואינפנטילי – שעדיין כלוא בו אולי הד לקינות של ביאליק ועגנון על האם־האחות הגדולה. מי שיגיע לצד השני של הסיפור, ישמח לגלות את כנפי השכינה ארוזות־מרוטות במקפיא.


ברניני, 'אפולו ודפנה'

 

"ימים אחדים אחרי שקברנו את אמא אמר לי סבא: 'נו, לכסיי, אתה לא מדליה, אין לך מה להיות תלוי לי על הצוואר. קום, לך אל בין הבריות‭'…‬ והלכתי אל בין הבריות". סיום הרומן 'ילדות' מאת מקסים גורקי, 1913־1914, מרוסית: נילי מירסקי

יש יותר מדי סיבות טובות למסור לילד תפקיד של מספר סיפור. יש די והותר סיפורים שמסופרים כסיפור התבגרות. "ילדות" של מקסים גורקי הוא מקרה נדיר שמשתמש בשתי המושכות האלה בלי להוביל את הקורא לשביל של רחמים עצמיים, התייפייפות והזדהות אוטומטית.

הספר, ראשון מתוך שלושה שמרכיבים את האוטוביוגרפיה של גורקי, כאילו קרוב לאופן שבו אנשי ספרות מתארים לפעמים את ילדותם כחיזיון, כהתגלות של כוחות האמנות. הוא גם יוצר הקבלה מהירה ומוכרת בין הגיבור והמספר – ילד שמושלך בן רגע לזירה של עוני, יתמות ואלימות – לבין הקורא. שניהם מתחילים את הרומן בחוסר ידע, בעיניים פעורות. שניהם מצוידים גם בציפייה לסוף טוב: הילד יתבגר ויהפוך לסופר. הוא עתיד להשתלט על המילון, על חומר הגלם של המציאות.

אבל גורקי לא מנצל את ההזדמנות לצייר את עצמו כמי שנמשח מינקות לעבודת האמן. להפך, הוא משתמש בזכרונות הילדות שלו כדי לאתר את היכולת לספר סיפור בדמויות המבוגרים שמקיפות את הגיבור. כבר מתחילת הספר, דווקא מתוך שכרות, כוחנות או גסות חיים – בוקע הרצון של אנשים לספר, לשיר, לרקוד.

אבל "ילדות" לא הופך למחזמר. אחרי שהוא 'מלמד' את הקורא, דרך עיני הילד הגיבור, לפתח סקרנות כלפי הזולת, להימשך לסיפורים שחבויים בבני אדם, בלי לייפות פגמים ובלי להיבהל מהם; אחרי שהוא מקרב את הקורא לעולם הקשוח שמתואר בו, הוא לוקח ממנו בבת אחת את הצעצוע הזה: את הביטחון של ההשתקעות בספר, את ניסיון החיים שהקורא צובר לאורך הקריאה. החיים האמיתיים ממוטטים את חיי "הדמויות". בתנופה מהירה – הן עצמן מזדקנות, חולות, מתקשחות שוב, חוזרות להיות זרות. ההופעה של נגינה או סיפור בחייהן נעשית פתאום מרה. הקסם פג.

לסיפורים יש די והותר דרכים לתת מתנת פרידה לקורא. לא רק סיום הרמוני של עושר ואושר. גם סיומים מודרניסטיים לא ברורים שמציידים את הקורא בחידה לגבי הסיפור, במין ערפל או סימני שאלה שמזמינים אותו לחזור ולקרוא. להישאב פנימה. אבל גורקי שולח את הקורא בבעיטה החוצה מתוך הסיפור, בדיוק כמו שהילד נבעט אל הבגרות ואל העצמאות. הסבא של הגיבור מפסיק בבת אחת להיות סבא. הילדות מאבדת את ההגנה של מסגרת ספרותית. החוט נקרע. הקורא נשלח למקום שבו אין דמויות ואין סדר ספרותי: חזרה לחברת בני אדם.