ראיון עם ישעיהו קורן, שתי כפות ידיים ומילה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.4.2013

אם יש דבר שאפשר לדעת בוודאות על ישעיהו קורן – אדם שמשתמש במילה "אולי" לפחות באותה תדירות כמו במילה "כנראה" – הוא שאין לו צורך בחבילה מוזלת של בזק. זה לא מטריד כמובן את נציג חברת הטלפון שמתקשר אליו בעקשנות מדי שעה, רק כדי לקבל עוד סירוב מנומס. בפעם השלישית או הרביעית שהוא מתקשר, נחמד לראות איך מקורות האיפוק של קורן מתחילים להתייבש.

רק הגיוני שסופר שתמיד חיבב דמויות שתקניות, שנמנע באופן שיטתי מדרמה מפורשת, שפרסם רק חמישה ספרים קצרים לאורך חצי מאה והתרחק מראיונות עיתונאיים – לא אמור להתרווח בעידן של חדירה לפרטיות, טלפוניה אובססיבית ותיעוד עצמי ברשתות חברתיות. גם לא כשהוא לוגם תה יסמין בפאתי שמורת טבע, במושבת מגוריו זכרון־יעקב. אבל החיים, כמו סוכן מכירות טלפוני, לא מתחשבים באנינות של קורן – סופר שאולי לא מוכר לקהל הרחב, אבל שמו הוא כבר דוגמה אוטומטית ל"סופר של סופרים".

יותר מהפער הכפוי בין קצב החיים למה שהספרות היפה של קורן מייצגת – ריסון, ספקנות, חידות לא פתורות, תכליתיות של חיי מושבה – נדמה שהספרות שלו מזמנת את הזמזום הזה סביבה. קצת כמו גיבור 'מיץ פטל', ככל שהוא מטשטש את הנוכחות שלו בספרים, ככל שהוא נמנע מווידויים וחשיפות – קוראים ופרשנים מבקשים להשלים את החסר, לפתור את המסתורין.

ספרו החדש, 'שתי כפות ידיים ומילה', מתרכז יותר מתמיד במקום ובזמן שאליו חזר ברבים מסיפוריו: כפר־סבא כמושבת איכרים, במחצית המאה ה־20. רוב חלקי הספר פורסמו לאורך השנים בבמות שונות. "כשאחד הסיפורים פורסם", אומר קורן, "קיבלתי מכתב קטן ממישהי שגרה בזמנו בכפר־סבא. מבחינתה, היא כבר זיהתה את כל הדמויות שבסיפור ונותרה לה רק שאלה אחת: 'אבל מי זה קיפניס?'. לך תסביר שכל הדמויות בדויות לחלוטין. אפילו תיאורי מקום עוברים דרך מסננות של זיכרון, שכחה ודמיון".

ובכל זאת, אלו סיפורי התבגרות של ילד בכפר־סבא של סוף שנות ה־40. כמעט מתבקש לקרוא לו "ישעיהו" ולא "יוליק".
"אני לא אומר שאין קשר בין המציאות לבין הסיפור. אבל הקשר דומה בעיניי לקשר שבין אבנים שנחצבו במחצבה, סותתו לאבני בניין, ושימשו לבניית בית. האבנים הגיעו ממחצבה באזור חברון, למשל, אבל הבית שנבנה מהם בירושלים הוא כבר משהו אחר לגמרי. כך גם בסיפור יש אירועים ומראות שנחצבו מעולם הילדות, אבל בעזרת הדמיון הם עוברים תהליך מורכב של סיתות, עיבוד ובנייה עד שהקשר שלהם למציאות, קשר של אחד לאחד, נעלם".

למה חשוב לך כל כך להדוף הקשרים ביוגרפיים, להבהיר שהסיפורים לא מתארים אנשים ומקומות אמיתיים?
"כשהייתי ילד, האמנתי שכל מה שקראתי הוא אמת לאמיתה. כשקראתי את קרל מאי, חשבתי שקיימים כל החבר'ה האלה מ'יד הנפץ' וראיתי את עצמי משתלב בחיים של הבוקרים והאינדיאנים. אפילו כתבתי לעצמי איזה רומן טיפשי באותו סגנון. הייתי כל כך תמים, שאפילו התלבטתי אם טרזן הוא אמיתי או לא. אבל קריאה אמיתית, בוגרת, מתייחסת בראש ובראשונה אל הטקסט. חיי המחבר הם בפירוש לא העיקר.

"חוץ מהעניין הביוגרפי, לפעמים נדמה שישנם היום רק עוד שני תחומים שצריך להתייחס אליהם בביקורת: המגדר והצד החברתי. אלה דברים חשובים – אבל יש גם מילים, יש גם עיצוב של דמויות ושל טקסט. נראה לי שאיבדנו את הפרופורציות, את ההתייחסות ליפה, לאסתטיקה. אתה מתעניין בתולדות חייו של הנגר, או באיכותו של השולחן שבנה? מה זה משנה אם הנגר שירת בצנחנים?".

11111111111111111
מתוך 'Apache Gold'

קצב הגילוי של קורן מבחינת קוראים הוא איטי ויציב, למרות שהתחיל לפרסם בשנות ה־60' יחד עם מי שהפכו לאצולת הספרות הישראלית. במובן מסוים, קורן הפך לאנטיתזה לדימוי הספרותי והציבורי של בני דורו, עמוס עוז וא"ב יהושע – שכמו יהושע קנז למדו במקביל לקורן באוניברסיטה בירושלים.

בדומה לקנז, ידידו, קורן החל לקבל תשומת לב רצינית יותר מאז שנות ה־70 (בין היתר בזכות העורך מנחם פרי, שמתמחה בהצבת כותבים כאילו־שוליים במרכז הספרותי), אבל מעולם לא פרץ לטבלאות רבי המכר או הפך לשם ידוע. נהוג לתאר אותו בעיתונות כסופר "מינורי" – ספק מי שלא מתקבל ללב הזרם, ספק מי שלא מבקש בגלוי להשיג עליונות וכוח מול הקורא.

גם היום הפגישה עם קורן יכולה ליצור רושם של מפגש עם נציג מובהק של אמנות משנות ה־60; האמונה היוקדת במעמד העצמאי של היצירה, הזלזול בפרטים ביוגרפיים, החשדנות כלפי החדירה של השקפת עולם ופוליטיקה לדיון הספרותי. קורן מציע גישה כמו בתולית לתחום ספרותי, לנופים, לנושאים ולהשפעות פילוסופיות שכאילו עברו מן העולם. המפגש עם ספריו מקביל לתאווה לאוכל אורגני, לא מרוסס או מהונדס גנטי. לא רק שהוא מספק מפלט למי שמאס בדיבור הפסיכולוגי בספרות, בריאליטי, ביומיום – הוא מתאר בפרוטרוט צורת חיים פרובינציאלית, מסוגרת, איכרית, שכאילו מנבאת את המחיר שיגבה ממנה העתיד.

במובן הזה, המניה השמרנית של קורן מתפרשת היום דווקא כספרות מתנגדת, אלטרנטיבית. "הרי הכל היום נחשב לסיפור," הוא אומר. "האינטרנט, בלוגים, ראיון בעיתון, ידיעה חדשותית. אחרי שהכל נהפך ל'טקסט' – בספרות נשאר משהו עצמאי, משהו שאי אפשר להגדיר אולי, שהוא רק 'ספרות'. אותו דבר שהוא ההפך מ'אדם נשך כלב', מהסנסציה. הספרות בעיניי צריכה להיות 'כלב נשך אדם' – לגלות את הייחוד שבשגרה, את הזרימה האטית בכל מיני פרטים וארגזים וחבילות וכפיות ודיבורים".

לא מפליא לגלות שגם הספרות המועדפת עליו נכתבה הרבה לפני עידן המבצעים. "באיזשהו מקום עולם הקריאה שלי מסתיים פחות או יותר בשנות ה־60. לא שאין ספרים טובים שהתפרסמו אחרי כן, אבל בדרך כלל אני מחפש את הספרים הקלאסיים יותר. אני מרגיש שאני לא יכול להתמודד עם ההצפה של ספרים שמתפרסמים כיום. אני משוכנע שההצפה המסחרית הזאת גורמת עוול לסופרות ולסופרים חדשים וטובים, שנעלמים בים הזה".

גם אותך תיארו לא פעם כמי שנדחק לשוליים בגלל שיקולי יחצנות.
"אני לא מרגיש שנעשה לי עוול כלשהו, בשום שלב ככותב. כתבתי מה שרציתי כשיכולתי. אני קורא לאט, וגם כותב לאט. כך התפתחו הדברים. המטרה שלי היא לכתוב את מה שאני כותב באופן הכי טוב שאני יכול. וגם מזה אני לא תמיד מרוצה. אם אני מתחרה במישהו – זה בי עצמי. מעולם לא ראיתי בעצמי סופר מרכזי, וכך גם היום. אני רואה את עצמי כ'עצמאי'. אני גם לא אוהב שמקשרים אותי לקבוצת סופרים זו או אחרת. ובכלל, תמיד עיצבנו אותי ההיררכיות של עולם הספרות. כל סופר עומד בפני עצמו, וכך צריך למדוד אותו, כפי שהוא".

קורן, מזכירים פה ושם בעיתונות, הוא איש מערכת הביטחון. שתקן כסופר, שתקן במקצועו. בפגישה איתו, קורן מבטל את ההקבלה הזאת, טוען שהוא יודע לפטפט בעת הצורך ומדבר על הנטייה האוטומטית לחלק אנשים למחנות וסטריאוטיפים. להסביר מה היה תפקידו או לציין את שם הארגון שבו עבד הוא מסרב, ולא מטעמי ביטחון.

בקיץ ימלאו לו 73. יש לו ארבעה ילדים ושישה נכדים. לפני שהתחתן, נע ונד בין עבודות שונות: מחלק עיתונים, למשל, שומר במאפייה, עובד מלתחה באוניברסיטה. מלבד 19 שנים במערכת הביטחון, עסק גם בהוראה, בייעוץ חינוכי ובעסקי אבטחה. "לא בטוח שהייתי כותב הרבה יותר אם הייתי עוסק רק בספרות", הוא עונה כמעט מבלי שנשאל. "כשהייתי צעיר כתבתי מהר, אבל עם הזמן הכתיבה הואטה. יש שנולדים עם עט מידאס ביד, עגנון למשל. אני לא נולדתי עם עט כזה. למדתי הרבה מעצם החיים שעברתי, החיים הרגילים עם משפחה ועבודה. זה אולי לא תרם להספק של הכתיבה, אבל אני מאמין שזה תרם לאופי שלה. חיים אחרים היו יוצרים סיפורים אחרים, אם בכלל. אין לי שום תחושה של החמצה. נו, אז הייתי כותב עוד ספר או שניים – יש אנשים שכתבו רק ספר חשוב אחד".

אחד הסיפורים החדשים ב'שתי כפות ידיים ומילה' מתאר פרה שמתיישבת באמצע הדרך ומסרבת ללכת הלאה עם העדר, למרות המכות וההפצרות שהיא סופגת. בכלל, קורן מתמקד לא פעם בדמויות של נשים, ילדים וחיות שמסרבות לרגע לקבל מרות חיצונית שנכפית עליהם. בסיפורים אחרים שכתב לאורך הדרך, ילדים מתעללים בחיות, במין פריקת עול שנראית גם כמו טקס מקדים לחיים כגבר ישראלי, כחייל.

"גבולות וסמכות היו מאוד נוכחים כשהייתי ילד. ההורים תמיד האמינו קודם כל למורה. נוצר רצון לפרוץ החוצה, שהתבטא בתחומים לא נחמדים כמו התעללות בחיה, שהיא יותר חלשה ממך. בכלל, במצב שילדים חיים בחוץ, בשטח, מתחילים להיווצר ביניהם כללים שבדרך כלל החזקים קובעים. החלשים מרגישים צורך להשתוות ולהתחרות, להראות שהם לא חלשים. זה מתקשר אחר כך גם לסוג מסוים של גבריות וראוותנות. בתוכי, הייתי כנראה בצד שראה את עצמו כחלש, אבל רציתי לצאת מזה, ולמדתי לעמוד על שלי".

קבלת העול היא תהליך מרכזי בסיפורים של קורן, ולא רק מבחינת ההגבלות שהוא מטיל על עצמו. דמויות רבות שיצר מתקרבות לאזורי גבול ונסוגות לגבול המותר. לפעמים הגבול הנפשי מופיע בצורה גלויה כגבול מדיני. "כפר־סבא גבלה פחות או יותר בגבול שנוצר במלחמת העצמאות", הוא מסביר, "והעניין הזה חדר כנראה גם לסיפורים. הייתה מודעות לכך שממזרח יכולה להיפתח הרעה. בשנות ה־50 המוקדמות הייתה בכפר־סבא מכה של מסתננים. כמעט מכל רפת או אורווה גנבו פרות, סוסים או פרדות. שזיפי, רפתן שגר בתים אחדים מאיתנו, שמע שבאים לגנוב לו את הפרות, יצא החוצה, נורה ונהרג. לנו גנבו את הפרד והפרדה. הרעילו לי את הכלב ששמר על האורווה. כל זה יצר אווירה מתוחה. ובמיוחד כשאתה רואה שהפרנסה של הוריך נגנבה".

מצד שני, נדמה שהגבול הזה מבטא גם דיכוי כלפי פנים בסיפורים שלך. כוח שנכפה על הדמויות.
"בעולם שלפני הקמת המדינה, עם כל הבעייתיות שבו, המרחב היה הרבה יותר פתוח. מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד ההכרזה באו"ם על הקמת שתי מדינות, התקופה הייתה שקטה יחסית. נסעתי כמה פעמים עם אבי, שהיה עגלון, לכפרים ערביים בסביבה. זה לא היה יוצא דופן לבקר בכפר ערבי, במיוחד לצורכי פרנסה. נהגי משאיות הגיעו הרי גם לביירות ולדמשק. עם כל המתח הלאומי, ברמה האנושית היו גם קשרים טובים בין יהודים לערבים. מתחילת מלחמת העולם השנייה ועד ההכרזה באו"ם על הקמת שתי מדינות, התקופה הייתה שקטה יחסית. נסעתי כמה פעמים עם אבי, שהיה עגלון, לכר פרים ערביים בסביבה. זה לא היה יוצא דופן לבקר בכפר ערבי, במיוחד לצורכי פרנסה. נהגי משאיות הגיעו הרי גם לביירות ולדמשק. עם כל המתח הלאומי, ברמה האנושית היו גם קשרים טובים בין יהודים לערבים.

"העולם של אחרי הקמת המדינה באמת סגר אותנו בבת אחת. אולי הגיע הזמן לשנות את פני הדברים. ברמה הבסיסית, האנושית, הנורמלית – אנשים רוצים לחיות, להתפרנס, לקנות. למרות כל הדעות הקדומות והפחדים. אני מאמין שאם יהיה גבול מדיני ברור ומוסכם בינינו לבין הפלסטינים בגדה, הדבר יתרום להסרת הגבולות האנושיים בינינו. הגבול הפוליטי יכול לעזור בהסרת הגבול האנושי".

נדמה שהיום, יותר מתמיד, ישראלים מתייחסים לשאיפה הזאת כפנטזיה.
"אחד הדברים הראשונים שאבי עשה כאן היה ללמוד ערבית. הוא ישב עם שומר ערבי, וכתב ביידיש את המילים שהוא למד. לא שהוא היה מ'שלום עכשיו', אבל זה נראה לו טבעי כדי להסתדר. בכלל, מפריע לי מאוד שלא מכירים כאן כמעט ספרות ערבית שנכתבת בישראל, ובמיוחד פרוזה. זה חלק מההסתגרות הגוברת. רוב הישראלים גם לא יודעים ערבית, למרות שכחמישית מאזרחי המדינה הם ערבים, ואנחנו חיים במרחב שזאת שפתו. למה שלא נדע מה קורה בספרות הזאת באופן מסודר וקבוע ? אין רומן פלסטיני טוב או סופר מצרי חשוב שכדאי שנכיר?".

'Winnetou 3' (1965)

בסיפור שחותם את הספר קורן מרשה לעצמו לסטות לרגע מהסגנון החמור שהכתיב לעצמו, ולהפר את העקרונות של פרטיות ומופנמות. זה סיפור אוטוביוגרפי במוצהר, שהוא מחווה להוריו ולהשפעה היצירתית והאתית שלהם עליו. מחווה שיש בה גם מין מרד קטן: בעצם הדיבור הגלוי, האוטוביוגרפי והרגשי עליהם. פתאום מופיעה המילה "אהבה".

"אבל איך אני נוגע במילה 'אהבה'?", הוא מסייג, "באופן ממשי. באופן שבו אני מתאר את אמא שלי כותבת שוב ושוב את המילה. כתבתי את הסיפור זמן קצר אחרי מותם של הוריי, והוא מאוד לא מצא חן בעיניי בגרסה הראשונה והמגושמת. עברה איזו שנה, כאילו שכחתי אותו, ואז, בלי החלטה מראש, הסיפור חזר אליי. ישבתי על הטיוטה והתחלתי לנכש אותה בלי סנטימנטים. למה לא אהבתי את הגרסה הראשונה? אולי בגלל שהיא הייתה יותר בנוסח של הספד, ולא רציתי לכתוב עליהם הספד. רציתי לכתוב משהו חי".

נדמה שיש בספר איזו הכרה מאוחרת כלפי ההסתגלות הקשה של דור ההורים שלך לחיים כאן.
"מעולם לא היה ביני לבין הוריי משבר. כמו שאפשר לראות בסיפור עליהם, גם לא דיברנו הרבה מעבר לנדרש. הייתה להם תרבות של שתיקה. אבל כשהייתי זקוק לעצה, או קצת לפתוח דברים, יכולתי למצוא את זה אצל הוריי. לאבי היה כושר אבחנה מעולה לגבי בני אדם, והוא ידע לספר סיפורים. לאמי הייתה גם רגישות, גם אהבת ספרות ואמנות. קיבלתי הרבה מהצירוף הזה. במובן הזה, אני יציר כפיהם.

"אני לא יודע אם יש בסיפור הזה מרכיב של בקשת סליחה, אבל יש בו רגע של הבנה מחודשת. הסיפור הראשון שפרסמתי בחיי היה תחת השם ק. ישעיהו. לא רציתי את כל ה'קורנבליט' הארוך הזה. נסעתי למשרד הפנים ושיניתי את השם ל'קורן'. היום זה אולי נראה לך לא טבעי, אבל זה היה חלק מההרגשה שאתה משהו חדש כאן. ההורים הולכים לבית הכנסת בראש השנה, והילדים זורקים עליהם גולגלך, כדורי פרי של אזדרכת. היינו ילדים רעים. רצינו להדגיש שאנחנו שונים. אבל מצד שני, גם אם שיניתי את שם המשפחה שלי, אני אישית מעולם לא מרדתי בהוריי כהורים. תמיד אהבתי אותם. בעיניי הם חיים עד לרגע זה, ואני משוחח איתם".

זה מזכיר קצת את הדמויות שלך שחוזרות בספרים שונים לאורך השנים.
"יש כמה דמויות שלא יוצאות לי מהראש. אני מקווה שהן ייצאו. דמות אחת, אשכנזי, באמת חוזרת אצלי מתחילת הדרך. למה זה קורה? אין לי מה לומר חוץ מזה שהדמויות האלה הן חלק מהמציאות הנפשית שלי. מין ג'וק בראש. אותו דבר אם אתה שואל אותי למה יונים חוזרות ומופיעות אצלי בסיפורים. אולי כי רציתי שובך בתור ילד. למה נתתי את השם 'יונה' לדמויות בסיפורים קודמים? עד ששאלת לא שמתי לב בכלל".

אתה קורא במומחיות את הדמויות שלך, אבל נרתע מלפרש את עצמך ככותב.
"למרות העבודה הארוכה על הטיוטות – אני נותן לכתיבה לזרום. אני מניח נקודה במשפט או משנה מילה כי כך אני מרגיש שצריך לעשות. כשהייתי ילד, יצא לי להכיר צייר ריאליסטי מעולה, אבל לא מאוד ידוע, אהרון גלעדי. הוא גר לא רחוק מאיתנו, ואני אהבתי לבוא ולראות אותו מצייר. אני זוכר שהוא היה מצייר במהירות הבזק. הוא היה תולש דף ממחברת, מצייר דמות או חפץ, וזורק. עשרות פעמים אם לא יותר. יושב, מצייר וזורק. עבורי, כבר הציור הראשון היה מצוין. אבל הוא – כל הזמן עוד טיוטה ועוד טיוטה, בלי לחשוב. עד שפתאום, בנקודה מסוימת, הוא היה עוצר וכאילו אומר לעצמו, זהו זה. אולי למדתי את העניין הזה ממנו".

ישעיהו קורן, שתי כפות ידיים ומילה, הוצאת הספרייה החדשה

מודעות פרסומת

ש. שפרה, אישה היא רק זירה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.4.2012

ש. שפרה נפטרה בתחילת 2010, בגיל 80. לפני הכל, הקובץ הזה מוכיח שיש ספרות עברית חיה. שכל מהלך יצירתי – שחוק, זול, מיושן או יומרני – מתעורר לחיים בידיים המתאימות, בידי אמן. למרות הפגמים שאפשר למצוא בסיפורי הקובץ, הקריאה ב'אישה היא רק זירה' מרגישה לא פעם כמו קריאה בקלאסיקה. על הדרך, היא מלמדת כמה מורכב ויצירתי יכול להפוך העיסוק של אדם בקשר שלו למקום. שהדיבור על 'אדמה' ועל 'שורשים' יכול לחדד את המחשבה ואת החושים – ולא חייב להיגרר לכיוונים לאומניים ופלקטיים.

מהסיבה הזאת אפשר לדלג על הקשר של ש. שפרה – שם העט של המשוררת והמתרגמת שפרה שיפמן – לתנועת 'הכנענים'. מסיבה דומה, אפשר לדלג על תולדות חייה של שפרה ועל חשיבותה כיוצרת וכחוקרת של תרבויות המזרח הקדום. כל אלה מובילים מהר מדי למקומות אנציקלופדיים, היסטוריים, תרבותיים, שלא עוזרים לחלץ אותה מהמקום המעט מאובק ששמור לה כיוצרת. ההגשה של הספר דווקא מקלה על המלאכה הזאת, מאחר שהוא מוותר כמעט לחלוטין על דברי רקע והקדמות, ומשאיר את הקוראים לגשת ישירות לסיפורים עם מינימום ציפיות מוקדמות. מה שנראה כמו התייחסות פושרת או רשלנית לספר חשוב – הופך כאן דווקא ליתרון.

התפקיד המרכזי ששפרה לוקחת על עצמה בקובץ, או הדימוי המרכזי שהיא חוקרת, הוא של אישה – אלה קדומה בהקשר המקורי – שמעזה לרדת לשאול, לחדור לממלכה אסורה ולהגיח ממנה בכוח, מתוך ניצחון שכרוך בקורבן. הירידה לשאול היא אחד הדימויים הקלאסיים למלאכת האמן ולגילוי העצמי, וההופעה שלו בספרות הישראלית נעשתה שכיחה בשנים האחרונות. גם שפרה מבצעת את המהלך הזה, אבל מצליחה להוליך את הקורא אל מעמקי הזיכרון, הילדות ואפילו הטראומה בקלות ובערנות, ולשלוף אותו חזרה להווה בדרך לא צפויה.

 חלקו הראשון של הספר ראה אור ב־94' תחת השם 'רחוב החול'. זה קובץ של שישה סיפורים, קצרים וארוכים, שסובבים סביב נושא דומה ומסופרים מפי אותה מספרת. כך נוצרים ביניהם קשרים חזקים – של מקום, של זמן ושל דמויות שמטיילות ביניהם – במבנה שנהוג לכנות 'מחזור סיפורים'. הם מציגים את המספרת כבת דמותה של שפרה, את הקשר הביוגרפי והרגשי שלה לאירועים ולאנשים שהיא מתארת. בזירה שמזכירה את הספרות של אסתר ראב או רות אלמוג, הסיפורים מתארים את המושבה הדתית באופייה שהפכה לימים לעיר בני־ברק והתנכרה לעברה החקלאי החלוצי. המחויבות הראשונה של שפרה היא לסיפור שהיא מספרת – לפרטים עובדתיים ומשוערים לגבי חיי הדמויות, לנתונים החושניים שמקיפים אותן. המעגל ההיסטורי והרעיוני אף פעם אינו בחזית. יותר מזה, למרות העיסוק הישיר במוות, הספר לא נבלם ברוח מלנכולית או בשמחת ההירקבות. הוא נהנה לנסות לחבר בין המעגלים השונים וההיסטוריות השונות, בין המופשט והמוחשי, בין האגדי והאישי – בעזרת כתיבה של פרגמנטים, של שברים וחזרות, שממחישים את כשלי הזיכרון ליצור סיפור אחיד ומתמשך, אבל גם את הניסיון להקים אותו לתחייה.

במקביל לחופש היצירתי, תחושה עמוקה של אשמה עולה מהסיפורים בחטיבה הראשונה בספר, שמשחזרים בגרסאות שונות סיפורים על מות ילדים. מפתיחת 'רחוב החול', הסיפור הראשון בקובץ, שפרה חושפת כישרון לתאר את הדרמטי ביותר – שלא לומר המציצני – מתוך דיבור אמין, כאילו נבוך לפעמים, שנע במהירות בין יובש מציאותי ועובדתי לגבהים של רומנטיקה ופאתוס. "עכשיו, תלויה בחסדי האחות הראשית", המספרת מתארת את ימיו האחרונים של אביה, "נאחזת בעבודה הסמינריונית שלי, להנפיק למענו תעודה אקדמית. הוא לא זכה, האיש הענק אשר בילדותי הענקתי לו נצח, ויתר". השאיפה הבורגנית לרצות את אבא בתואר אקדמי, הבירוקרטיה הפשוטה של בית החולים, ובאותו הינף, הדיבור על נצח ועל ענקים.

על פניו, הפתיחה הזאת היא פרומו לעשרות ספרים גרועים מהשנים האחרונות. האב המת, הילדה האשמה, החזרה בזיכרון אחורה מתוך שאיפה לתיקון ההווה, ההקבלה של הסיפור האישי לסיפור על המהגרים מגרמניה שהשאירו מאחור עבר לא פתוח, ובהמשך – הרמזים לגילוי עריות, לבגידות ולמסתורין. אלא שהשליטה ממרחק אפסי בחיי הדמויות שלה, בפרטים ובמראות שמרכיבים את סביבתם, מחלצת את שפרה מתחום המלודרמה ההיסטורית הזולה.

החלק החדש, שעל שמו נקרא הספר, מבצע מהלך הפוך. הוא נוגע ישירות – לפעמים בצורה אגבית – באסון או במקור הבושה של המספרת, שבסיפורים הראשונים מולבש על גבי סיפורים מקבילים או נמסר בצורת רמז. הסיפורים האלה מתמקמים בעיקר בבגרותה של המספרת, ומה שהושתק בסיפורים הראשונים – זוגיות עם גבר נשוי, הפלה של ילד מחוץ לנישואים – מוזכר כאן בצורה מפורשת. הטון בסיפורים האלה מר ונוקב יותר. הקסם של ההוויה הבראשיתית ושל המיתוס והילדות מפנה מקום לגישה חילונית, שמתאימה גם להווי החיים העירוניים והקפיטליסטיים שמתואר כאן. עם כל הכבוד לאלה המורדת והנועזת שמלווה את הספר, שפרה לא מהססת להציג את המספרת ואת בת דמותה כאישה נשלטת לחלוטין, לא רק לגחמות של בן זוג עריץ, איש המחתרת שמשתלב בשלטון בגין (בדומה לבן זוגה במציאות של שפרה).

לא צוין מתי הסיפורים האלה נכתבו, אף שניכרת בהם שפה עדכנית יותר וספרותית פחות. מפליא לגלות בהם יחס חופשי למין, וכנות לגבי המרכזיות שלו בחיי המספרת והגיבורה של הסיפורים. גם דורות אחרי יונה וולך, לא זכורים לי הרבה סופרים בעברית שהיו מוכנים להתייחס מזווית נשית לזיונים בצורה כזאת; לתאר כמו שפרה סירוב בשתיקה של גבר לרדת למאהבת שלו ("למרות כל פיתוייה אף פעם לא משם והלאה […] והיא אין לה איסורים, כל גופו הפקר"). וגם כשהיא גולשת באחד הסיפורים לדימויים כמעט פורנוגרפיים, הגישה הישירה מסירה מהם את הבוטות ("ולשונו בפיה כמו חותרת לפגוש את עטרתו, לסגור מעגל כמו האצבע המורה הנצמדת אל הזרת").

פרסום מוקדם יותר של הספר היה מבליט אולי את ייחודו – גם בגלישות שלו לאבסורד ולהזיה – וחושף את ש. שפרה לקהל רחב יותר. גם כך, מדובר באחד מספרי הפרוזה החדים והמושכים ביותר שראו אור בעברית זה שנים.

ש. שפרה, אישה היא רק זירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.9.2008

אפשר לשחק ב'חפש את המטמון' לאורך הקריאה ב'דירה עם כניסה בחצר‭,'‬ לזהות חיצים שמופנים למכלול הרומנים והנובלות שקדמו לספרו החדש של יהושע קנז: הנה נער מפגר, הנה אלתרמן, הנה ראש ועד בית מנדנד. אפשר – אלא ששום חידה גדולה לא נפתרת כך.

במובן הזה, הכותרת 'דירה עם כניסה בחצר' הולמת את הספר. עבור הקוראים המושבעים של קנז, קובץ הסיפורים החדש יכול לשמש כניסה צדדית למגוון התפאורות והמצבים המזוהים איתו: ילדות במושבה, הווי צבאי של יוצמכים, תככי הבניין המשותף או מלחמת אדם בזיקנה. לאורך 'בשר פרא, בשר זר‭,'‬ הסיפור שפותח את הקובץ, למשל, מהבהבת הנובלה הידועה של קנז 'מומנט מוזיקלי‭,'‬ שגם היא עוסקת באמנות, בטירוף, בחזרה לתלם. את מקום הזיותיו של גיבור 'מומנט מוזיקלי‭,'‬ תלמיד צעיר לנגינה בכינור, על קבצן שמתפרץ לקונצרט, תופסות הפעם נבואות החרדה של מורה למוזיקה לקראת ביצוע דואט חגיגי עם בנה. במונולוג ארוך היא מתארת את קרובת משפחתו של בעלה, פליטת שואה שמשוכנעת שהושתל בגופה מנגנון לייצור בשר גרמני. לאורך המונולוג הזה – שאולי ניכרת בו יותר מדי נוכחותו האירונית של קנז, שעומד מאחורי גיבורתו ועושה לה קרניים – מורגש איך פחדיה האישיים של המספרת מוצאים אחיזה בסיפורים של בת חסותה, איך היא מאמצת אותם ומנחילה אותם הלאה לבנה.

החזרה והקיבעון הם כוכבים קבועים בקובץ הזה, שכמה מתשעת סיפוריו מזקקים את נטיית הגיבורים של קנז להיתפס למחשבה אחת, אדם, מנגינה, זיכרון או מראה מסוים שאין להשתחרר מהם. ב'רגע מת בזיכרון‭,'‬ הסיפור השני בקובץ ואולי השלם והיפה שבו, מתנקזים כל אלה לדמותו של דאסה אליהו, שוטה הכפר ואימת הילדים – גבר מזרחי (כמובן), פגוע נפש, שמשוטט בפרדסי המושבה וקונה לעצמו מעמד על טבעי ברסיסי סיפורים שמפיצים עליו הצברים הצעירים. דרך עיני ארבעה ילדים שמחליטים להיכנס לממלכתו האסורה מצטייר הפרדס הישראלי כשטח טמא־מקודש שבו מתרוצץ מין מינוטאור נלעג, כפיל לשר היער משירו הידוע של גתה. באופן הפוך מהמספרת ב'בשר פרא, בשר זר‭,'‬ גיבור הסיפור מצליח לנער מעל אליהו את השכבות המיתולוגיות שהלביש עליו ולראות בו אדם חולה וחלש, מין ילד מגודל שבעצמו שבוי בדמות שנרקמה סביבו. לא פלא שארבעת הילדים נחשפים למראה אשכיו השעירים בפתח מכנסיו – התגלמות הגבריות שמאיימת עליהם והאבהות שמאכזבת אותם מכיוונים שונים.

רוב הסיפורים בקובץ מציגים איזו זירה שהולכת ונסגרת על הנפשות הפועלות, ולחלופין, חוסמת בפניהם את הגישה לתוכה. ב'המסיבה' ננעלות דלתות דירה על אורחיה, שהופגשו על ידי חבר משותף שנעדר מהאירוע למטרות מפוקפקות. ב'הצגה יומית' נקלעים המספר והבוס שלו לדרמה משפחתית לא רצויה ולהקרנת סרט כחול, שפתיחתו מבשרת הרע מוצגת שוב ושוב. בסיפור שעל שמו קרוי הקובץ נסחף מתרגם ספרות לתוך דרמה לא לו בעקבות ראש ועד בית שהוגה קונספירציה סביב דירה נעולה בבניין (הומאז' לתרגומי הבלש של קנז‭– (?‬ דוגמה מוצלחת לסיפור שבו ההומור של קנז וחיבתו הבריאה לביזאר עוברים לקדמת הבמה, לעומת הסיפורים הליריים יותר.

קשה להאמין שאוסף הסיפורים הזה יעורר הדים דומים לאלה שעוררו בעבר הרומנים הבולטים של קנז. גם ברמת המעורבות הרגשית, לא כל הסיפורים מותירים מאחוריהם רושם חי באמת. נדמה שהספר מיועד לקריאה לא חגיגית בצהריים – כאילו דווקא באזורים היומיומיים ביותר נמצא איזה קמט שמעבר להכרה, פחד קמאי שמתפשט בעיסת החיים הישראלית ההולכת וסוגרת על עצמה. כמעט תמיד קופצת מתוך הקופסה אותה בובת הפתעה, אותם אשכים שעירים: דחפים של מין, טירוף ומוות. מעין חלל שנפתח וננעל לסירוגין, המפתה להציץ לתוכו ולהיפגע.

במובן הזה, כל סיפורי הקובץ מצליחים לשמר אחרי סופם החטוף משהו חידתי וחסר פשר שדבק בקוראים, ובכך הופך אותם לחוליה נוספת בשרשרת ההזיה של הדמויות. כך אולי עובדת הספרות של קנז – קופסה מובנית היטב, דירה עם פתח צדדי חמקמק, שמצליחה להיות חלולה ודחוסה, מפתיעה וצפויה גם יחד. שם מתרחש המפגש החוזר בין אלה שאינם מסוגלים לתקשר עם העולם אלא באמצעות בדיות וחזיונות, אותם אנשים שיוצרים וקוראים ספרות.

יהושע קנז, דירה עם כניסה בחצר, הוצאת עם עובד

ישעיהו קורן, לוויה בצהריים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 7.8.2008

כתיבת 'לוויה בצהריים' הסתיימה ב‭,1967־‬ לפני מלחמת ששת הימים. המושבה חסרת השם שמתוארת בספר כמעט נושקת עדיין לגבול המדינה של טרום המלחמה וכיבוש השטחים. גבולות ברורים הם אולי האלמנט הבולט ביותר בספר הזה, שבדומה לגיבורים שלו משתדל להגיד את ההכרחי בלבד, ופחות מזה. כשחושבים על אלבומי הניצחון האקסטטיים שנפוצו מאוחר יותר באותה שנה, ההתכנסות בגבולות קפדניים של כתיבה ושל אורחות חיים שתקניים נעשית אפילו מוחשית יותר.

קורן, יליד ‭,1940‬ הוא סופר ידוע ולא ידוע. עד היום הוא פירסם ארבעה ספרי פרוזה בלבד, האחרון שבהם ב‭,'92־‬ שזכו להערכה בעיקר במוספים ספרותיים. 'לוויה בצהריים' הוא ספרו השני, שראה אור לראשונה ב‭,1974־‬ ויוצא עכשיו מחדש במהדורה שלישית. למרות שנכתב לפני המלחמה, קשה שלא להשליך עליו מאפיינים של קינה על עולם שהפך את עורו; עולם שנפרד מגבולותיו המצומצמים, מהקרתנות הנוקשה והכמעט גאה שלו, מהאסתטיקה של ערוגות מתוחמות היטב של חרציות ופרחי אמנון ותמר, שזניחתן והפיכתן לפרא מהדהדות עד שורות הסיום של הספר. ההד הלאומי של הסיפור הוא בלתי נמנע – ההתפשטות הפתאומית של גבולות מדינת ישראל וצמיחת הגיבנת של כיבוש השטחים – מה שמזכיר את דברי אמו הגוססת של יהודה עמיחי לבנה בשיר 'שיחות אחרונות‭:'‬ "ירושלים זו נעשתה / כל כך גדולה‭."‬

פתיחת הספר מציגה את הגר ארליך, אישה בשלהי עלומיה, כשהיא יושבת במרפסת ומביטה בכפר ערבי נטוש, שריד ממלחמת השחרור. מבט העל מתוך מרפסת לעבר ציוויליזציה נטושה הוא אולי המשל הקולע ביותר לחוויית הקריאה בספר היום. להתרשמות מהוויה עזובה של פרדסים, מורות מיתולוגיות, סַפָּר דובר יידיש ומסעדה אחת ויחידה שמשחקים בה שח לצלילי תקליט שחוק משימוש. זוהי אכן 'לוויה בצהריים' – אשכבה למושבה הקטנה בשרון, צעירה ומבוגרת כאחד, באור צהריים חשוף וחושף כל.

קורן כאילו מיישר קו בכתיבתו עם השתקנות וההוויה הצנועה של אותה מושבה. ועם זאת, הוא בוחר להיצמד דווקא לדמויות שחוסר נחת מתמיד מלווה אותן, משהו לא יציב שמשווע לפורענות שתעמיד את הדברים על השולחן ותערער את הגבולות הברורים של חיי המשפחה והקודים החברתיים. הדומיננטית ביניהן היא הגר, שמבלה את רוב ימיה בהכנת ארוחות הבית ובשיטוטים בכפר הערבי הסמוך. הגיבורים האחרים הם בעלה, מכונאי שמתחפר בעבודתו בשעה שנישואיו מתפוררים, וילדם של השכנים, שקשר יפה ומעט אוטיסטי נקשר בינו לבין הגר. הגיבור הרביעי הוא אותו כפר רפאים ערבי – המקבילה המאיימת והרדופה של המושבה, שמבטאת בספר את החלק המודחק בחיי הגיבורים והחברה הישראלית כולה.

אבל לא כדאי להתפתות מדי לפן הרעיוני של הספר. הלב הפועם שלו הוא האופן שבו קורן טווה חיים סביב הדמויות שלו. האופן שבו הוא מאפשר להתוודע אליהן בקצב איטי, דרך שגרת היומיום, מגע הבגדים, תיאור הזיעה, המקלחות והארוחות הבסיסיות שלהן – שממחישים בעקיפין דווקא את המימד הלא יציב בחייהן ואת הקטסטרופה הממשמשת. רק אז הוא מרשה לעצמו ולקוראים לגשת אל לב העלילה, להוציא את האלמנטים המושתקים מהכוח אל הפועל, לנטוש את הפסיעות האיטיות בחול לטובת צעדים נמרצים, מבוהלים והזויים כמעט בשבילים שמחוץ לגבולות המושבה. הנה כבר בתחילת הספר נשתל משפט כאילו ניטרלי – "ילד, אישה וחייל נכנסו לתוך הפרדס‭:"‬ רמז לאגדה החז"לית על ארבעת התַנָאים שנכנסו לפרדס המיסטי, איתות לכך שהפעם איש לא ייצא משם בשלום, בעיקר מפני שגבולות העולם שמחוץ לפרדס עומדים להימחות, כמו גם התיחום בין המאיים והמסודר.

הקישור הזה לספרות העבר נוגע בכלל לסגנון הכתיבה השקט, המתמקד בהווה והחילוני מאוד של קורן. הכל נטוע בקרקע עצמית, מרוחק כביכול מארון הספרים היהודי. ובו בזמן, מעל הספר מרחף סיפור כמו מקראי של עקרות וקורבן שנרמז אולי בשמות של שלוש מהדמויות – שרה, הגר ויפתח.

קשה להגדיר מהי כתיבה ישראלית, אבל נדמה שקורן מצליח להגשים בדרכו את אחת האידיאות שלה. ההוצאה המחודשת של ספרו מספקת לקוראים הזדמנות ללכת בדרך היפה הזאת.

 ישעיהו קורן, לוויה בצהריים, הוצאת הספרייה החדשה