ראיון קצר עם דויד גרוסמן, יש ילדים זיגזג, הסרט

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.4.2014

אחרי מלחמה צנועה של הורדות ידיים, ובעקבות התערבות של הסופר מול המפיצים, הוחלט השבוע שהעיבוד הקולנועי ל'יש ילדים זיגזג' ישמור על שמו המקורי של הספר. "זה נראה רעיון תמוה לקרוא לסרט 'The Zigzag Kid'", אומר דויד גרוסמן, "בהתחשב בעובדה שקיים ספר עם שם בעברית. לשמחתי, הם שינו את השם‭."‬

זה העיבוד הקולנועי הרביעי לספר של גרוסמן – אחרי 'חיוך הגדי‬', 'מישהו לרוץ איתו' ו'הדקדוק הפנימי' ‭.2010־מ‬ אבל 'יש ילדים זיגזג' הוא לא סרט ישראלי אלא הפקה הולנדית, שמגיעה אלינו השבוע אחרי שכבר הסתובבה שנתיים בעולם. את מקומה של אורלי זילברשץ תופסת הפעם איזבלה רוסליני (בתפקיד משנה). את העברית של גרוסמן מחליפות הולנדית, צרפתית ואנגלית.

בניגוד לסופרים כמו יהושע קנז, שנמנעים ממעורבות בתהליך הפקת סרט על פי יצירתם, גרוסמן מספר שקרא כמה גרסאות של התסריט, נפגש כמה פעמים עם צוות ההפקה ועם הבמאי, וגם טס לסט הצילומים בהולנד. לשבריר שנייה אפשר אפילו לראות אותו מגיח להופעת אורח בסצנה האחרונה בסרט, יושב עם שאר בני המשפחה, נצלה בשמש מול דרשת בר המצווה של הגיבור.

"אני לא חסיד הגישה של לזרוק את הספר למים ולראות אם הסרט ישחה או יטבע‭,"‬ הוא אומר. "לפעמים אני מעדיף לשחרר את יוצרי הסרט, אבל זה צעד שהם מאוד חוששים לעשות – ואז עלולה להיווצר מין ציפור כבדה שמקרטעת על המסלול ולא ממריאה. בדרך כלל אני מוצא שהבמאים והתסריטאים מאוד תלותיים. הם זקוקים לקשר עם הסופר. הם חוזרים ושואלים אותי שאלות ורוצים את המעורבות שלי, לפעמים יותר ממה שאני רוצה או יכול. אבל חשוב לי בכל זאת לראות לאן ילך הספר. ודווקא בגלל שאני רחוק מזמן כתיבת הספר, אני יכול לפעמים להציע זווית ראייה חדשה".

2
מתוך 'ביג'
 

'יש ילדים זיגזג' התפרסם ‭1994־ב‬ ומיד הוצג כספר מהופך ומשלים לרומנים שגרוסמן פירסם לפניו. אם 'עיין ערך: 'אהבה" ו'ספר הדקדוק הפנימי' בלטו בתכנים הקודרים שלהם ובטכניקה ספרותית מורכבת – 'יש ילדים זיגזג' הציג את עצמו כספר נוער. הגיבור שלו, ילד בשם נונו, יוצא להרפתקה בלשית בעקבות אם אובדת, אולי ברוח ספרות הבלשים של אריך קסטנר. העיבוד הקולנועי מוותר על המשחק של הספר בנקודות מבט שונות, וכאילו מחצין את היכולת הבסיסית של גרוסמן ליצור עלילות פופיות, מושכות.

"אצלי בכתיבה יש הרבה מקום לתיאור של מחשבות, של זיכרונות, של מבט פנימה. זה אפקט שעובד פחות טוב בקולנוע. לכן הבחירה בסרט של אקשן ותנופה של מסע היא טובה. כל הזמן דחפתי אותם לכיוון הזה. הבמאי לא יצר פה 'סרט־ספר'. הוא לוקח את החלק העלילתי בספר ונצמד אליו בדרכו שלו. הכוח של הסרט בעיניי זה שהוא סוחף בקצב שלו, בתזמון הקולנועי שלו. זה סרט עם המון הומור. סרט שנועד לגרום לך לצאת מהאולם מחייך‭."‬

אפשר להגיד ש'יש ילדים זיגזג' הוא הספר הכי שמח שלך?
"כמו מרבית הסופרים שאני מכיר, בסופו של דבר אני כותב על שלושה־ארבעה דברים שהם בנפשי. ואני משתדל כל פעם לנגן אותם בכלי אחר. 'יש ילדים זיגזג' הוא ספר צוהל כזה. אם כי, כשאתה קורא אותו, אני חושב שמופיעה גם הבדידות של נונו, הגיבור, וגם הבלבול העצום שלו: הוא מרגיש שהוא לא כמו שמצפים שהוא יהיה. שפועל בתוכו איזה נוסע סמוי, שיש בתוכו עוד ילד, עוד אישיות שהוא לא מבין אותה, שהוא נאבק בה ומתפתה לה. כל הספר הוא בעצם המסע שלו להבין מיהו – להוציא לאור את המישהו הזה שנמצא בתוכו וגורם לו להיות בקונפליקט כל כך חזק עם עצמו. את השאלה הזאת של 'מי אני' המשכתי לשאול כמעט בכל ספר שאני כותב‭."‬

ובכל זאת, בתוך השורה של גיבורים־ילדים שתיארת, נונו הוא המקרה הכי הרמוני של התבגרות.
"כואב לי לעשות היררכיה בין הילדים השונים שכתבתי. אבל אני חושב שמה שמבדיל את נונו מגיבורים אחרים שלי הוא סוג האנרגיה שלו: יותר אנרגיה של עשייה, של פעולה. אם אהרון מ'ספר הדקדוק הפנימי' פועל רק על עצמו, לכוד בתוך עצמו – נונו הוא יותר ילד שפועל על העולם. הוא כמו חץ כזה‭."‬

כתיבת ספרות מאפשרת יותר חופש מאשר יצירה של סרט?
"אני חושב שכן. בכל פעם שאני נמצא על סט צילום, ואני רואה את מאות האנשים שמשתתפים ומעורבים, אני חושב: איזה מזל יש לי שכל מה שאני צריך זה עט, מחברת, ולפעמים מקלדת. תשים אותי בכל מקום, ואני יכול לכתוב. אני לא צריך שום דבר שבא מן החוץ. תמיד משעשע אותי לראות את המאמצים העצומים ואת הביורוקרטיה שכרוכים בהפקה של רעיון אחד שעלה לאיש אחד, בחדרו. הזיות שהזיתי לי בחדר – פתאום יש המון עוזרי הפקה ואנשי צוות שצריכים לממש אותן. כמו למשל הצילום של האמא הולכת על מנוף ענק מול הירח. או הסצנה של המרדף בין האבא והאמא, והנפילה שלהם לתוך בריכת השוקולד. הביאו כמה אלפי ליטרים של שוקולד כדי לצלם את הדבר הזה‭."‬

שוקולד אמיתי?
"כן. איזה בזבוז, אה‭"?‬

גם בלי ההולנדית, בספר הזה יש משהו יותר אוניברסלי, פחות מקומי, ביחס לספרים אחרים שלך.
"בניגוד גמור לכל הספרים שלי, המוקד שלו באמת לא חייב להיות ישראלי. התהליך שנונו עובר לא קשור למשקל של להיות ישראלי, להתעצב על ידי ההיסטוריה שלנו. הוא חופשי מהכובד הזה. לכן באמת זה הסרט היחידי שלי שלא נעשה בארץ‭."‬

קוראים מחוץ לישראל מזהים בספרים שלך דברים אחרים מהקוראים כאן?
"הם יכולים להרגיש בדברים שאנחנו כבר שקועים עמוק בתוכם. זה מזכיר לי את הבדיחה ההיא: שני דגים צעירים שוחים בים ונתקלים בדג זקן שאומר להם, 'היי חבר'ה, מה נשמע, איך המים היום‭'?‬ הם אומרים 'בסדר' וממשיכים לשחות. אחרי כמה שניות אחד מסתכל על השני ואומר: 'רגע, מה זה מים‭'?‬ אנחנו נמצאים עמוק בתוך המים שלנו בישראל, מתורגלים, מתוכנתים לחיות בהם. ואולי צריך באמת מבט בחוץ כדי לראות כמה מסובכים החיים פה".

מודעות פרסומת

מיקי בן־כנען, אם החיטה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.5.2013

'אם החיטה', נדמה לי, הוא אחד המקרים הבודדים מהעשור האחרון של ספר שמגדל סביבו קהילה אותנטית של קוראים, של מיסיונרים שמעבירים מפה לאוזן ומיד ליד את שמעו, ומשביעים את הקורא הבא בתור להתלהב מרומן ההרפתקאות שכתבה מיקי בן־כנען על אישה זעירה וחלומותיה, חובקי השמים והארץ. כמעט שבע שנים אחרי פרסום ספר הביכורים של בן־כנען (שמאז הוציאה את ספרה השני, 'הקרקס הגדול של הרעיונות'), הוא זוכה למהדורה חדשה בהוצאה עצמאית שהקימה הסופרת, ומאפשר לנסות לבדוק שוב מה הוביל להתקבלות החמימה שלו בתחילת הדרך.

גם בפגישה שנייה, המאפיין הבולט ביותר ב'אם החיטה' הוא ההיצמדות שלו למין סירופ סימפתי אבל לא דביק. סימפתיה לא שגרתית: הספר מתבונן בעולם האנושי מתוך לגלוג קבוע, מתוך רגש של ייאוש לפעמים – מחוסר המעוף האנושי, מהדחף ההיסטורי לדכא יוזמה, מהמפגש המחזורי באטימות, בשתלטנות. כל הדמויות, גם אלו האהובות על הגיבורה והמספרת, פועלות בצורה מכנית ומתוארות כקריקטורות, כאזרחים בסרט מצויר. באופן משונה, ההתבוננות הקריקטוריסטית של המספרת לא הופכת ארסית, אלא יוצרת רושם של השלמה וסקרנות מצד.

הייחוד של 'אם החיטה' קשור לניסיון להוריש לקורא מה שמכונה בספר "קול פנימי נדיב" ("הירושה החשובה ביותר שהורים יכולים להנחיל לילדיהם"). התהליך הזה עובד בכמה צינורות. הראשון הוא לרוב מתכון בטוח לחררה: הקידוש של היחיד ושל הגשמת משאלות, כמעט בתבנית של סרטי דיסני. העניין הזה ניכר כבר בכותרת, 'אם החיטה', שמבטאת רצון לחזור לנקודה של אותנטיות, של איזה גרעין ראשוניות, והוא נמשך בהקדשה "לכל יוצאי הדופן באשר הם". ובאמת, עיצוב הספר, שמבחינה אסתטית לא ממש קורץ לי, מצהיר על הרצון להיבדל מהתבנית המקובלת של פרוזה למבוגרים – קודם כל בעזרת תרשימים ואיורים שיצרה בן־כנען, מעצבת ותפאורנית במקצועה, שפותחים את הספר וממסמסים את הגבול בינו לספר ילדים.

11111111111111111
ולנטינה טרשקובה, האישה הראשונה בחלל

במובן הזה, הספר דווקא חושף את הצד הבנאלי והקונפורמיסטי שבו. ספר שכולל משפטים כמו "אם אתה טועה, לפחות היית נאמן לעצמך" ושנפתח בהמלצה חמה מיאיר לפיד, לא בדיוק ניצב בקוטב הצפוני ביחס לקונצנזוס. גם המתקפה שלו על הדבקות באידיאולוגיה רציונלית ועל מחשבה ריאליסטית נראית היום מעט קשישה, כמו האזכור של דיסקטים למחשב.

למעשה, הפגישה המחודשת עם 'אם החיטה' מבהירה דווקא את הקרבה שלו לכמה עניינים חוזרים בספרות הישראלית בשנים האחרונות. המרכזי שבהם הוא היציאה מנקודת פתיחה של אבל ואובדן. הגיבורה, לבורנטית נמוכת קומה, הולכת ומתגלה לקוראים כמי שפרצה לסיפור הרפתקאות אחרי שנתחים שלמים מחייה התפוררו – חברה אנושית קרובה, זוגיות, הורים. הסיפור נמסר בשני קווים עיקריים: תיאור בגוף ראשון של עלילות הגיבורה, ודיווח בגוף שלישי של ניסיון החקירה שלה בידי הרשויות, אחרי שנתפסה מעופפת בשמי הארץ בהליקופטר זעיר ונחשדה כמרגלת.

כאן גם מתגלה ההבדל בינה לבין גוף הולך ומתעבה של ספרות ישראלית עצובה ומתאבלת, שהמקבילה שלו היא אולי החיבה הרדיופונית בעשור האחרון לשירים מלטפים שאומרים למאזין: עכשיו קשה, אבל עוד נצליח להתגבר. בשונה מהם, בן־כנען מתרכזת לא בתפר בין משבר להחלמה עתידית, אלא ברגע שבו האדם המתאבל פורץ חזרה לחיים, תובע מהם ומעצמו להוכיח את כוחם. היא עושה את זה באמצעות סגנון שקרוב מאוד לספרות ילדים ונוער או לספרי הרפתקאות שבמרכזם המצאה, פעולה וגילוי. 'סוסית' של לאה איני היה ניסיון ספרותי דומה – סאטירה לא עוקצנית שבמרכזה גיבורה שמתעקשת לממש את האושר. אושר שמהותו חופש ופעולה ולא רק נחמה או תיקון.

נדמה לי שזה ההישג של הספר, שכושר ההמצאה שלו אמנם מלהיב יותר בקריאה ראשונה, מגששת. עצם הנכונות של הגיבורה להרכיב במו ידיה הליקופטר זעיר, עצם התיאור הכאילו מדעי ומקצועי של תהליך ההרכבה שלו, למשל, הוא צעד מרענן ביחס להתעלמות של ספרים ישראלים רבים מהווי של עבודה, מהוצאה לפועל של תוכנית. הפגישה המחודשת עם 'אם החיטה' חושפת אולי את הנטייה של בן־כנען למרוח עניינים פה ושם, לטשטש את הגבול בין חינניות לחנדלעך ולא פעם לאפשר לקורא לפתור בכוחות עצמו סיבוכים עלילתיים – אבל היא שבה ומזכירה כמה נדיר יחסית הדימוי של יוזמה בספרים ישראלים, שמעדיפים תגובה פסיבית לאירועים קשים.

קל לקשר היום את הספר לעשור כלכלי אפור ושוחק, ולשנת יציאתו – 2006 השנה שבה נכנס אריאל שרון לתרדמת, גלעד שליט נחטף וישראל יצאה למתקפה נוספת בעזה. קל לזהות בו תחושה של מצור ודחף לחזור לחיים. הייחוד הספרותי של בן־כנען בהקשר הזה עדיין תקף: במקום ללטף את הקורא היא מדרבנת אותו לקחת אחריות. במקום לתת לדכדוך פורקן היא מזכירה את היכולת להשתעשע. במקום להתיילד – להיזכר בשאפתנות של ילדים.

מיקי בן־כנען, אם החיטה: חורים במסך וירטואלי, הוצאת קרקס

לאה איני, סוסית

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.2.2012

לאה איני לקחה סיכון כשפרסמה את 'ורד הלבנון' ב־2009. היא סטתה מנתיב אלים ונסיוני יותר של כתיבת פרוזה ללב הסיפור הישראלי של שנות האלפיים – שואה, הגירה, לבנון. הרומן האוטוביוגרפי צלל לאזורים בוערים וחשוכים בתולדות חייה; בעיקר ילדות שהתעצבה בצל סיפורי הזוועה של אביה, ניצול השואה, תחת איום מתמשך להפוך קורבן לתשוקות האב. איני הייתה מודעת כנראה לכוח המשיכה של הסיפור הזה על קוראים עכשוויים – מכיוון הסנסציה ומכיוון התביעה לשמוע סיפורים בגוף ראשון על ישראל 'האחרת', המהגרת, הפולקלוריסטית; כמו גם סיפור מזווית 'חדשה' על השואה הלא מאוד מדוברת של יהדות יוון.

'ורד הלבנון' סיפק במידה רבה את הציפיות האלה, אבל גם נלחם בהן. איני הקבילה את מלחמת ההישרדות הפרטית שלה למלחמת ההישרדות של אביה והעמידה את שתיהן בסימן מלחמת לבנון הראשונה, אבל גם ביקשה לנער את הקורא מהקשרים האוטומטיים שהוא מתבקש לקשור ברומנים כאלה.

'סוסית', הספר החדש שלה, יוצא כביכול לדרך חדשה: מתנתק מהריאליזם של 'ורד הלבנון', מהפוליטיות, מהווידוי האישי, מהקדרות. אבל לא רק הכותרת המסחרית על הכריכה – "מאת מחברת 'ורד הלבנון"' – יוצרת קשר בין הספרים, ולא רק השימוש בגיבורה מספרת בגוף ראשון. 'סוסית' נוצר כנראה בשני שלבים, לפני כתיבת 'ורד הלבנון' ואחריה (בסוף הספר מצוינות השנים 2003 ו־2010). במידה רבה, אפשר לקרוא אותו כעיבוד אחר או כפרשנות אישית של איני לרומן הקודם. זה כנראה העוקץ בפרסום רומן אוטוביוגרפי. הסופר יוצר את הרושם שהוא חושף את המפתח ליצירה שלו, את תמונות הילדות המכוננות, את המוטיבציה שלו ככותב. הצעד הזה מעשיר את הקריאה בספרים אחרים של הסופר, אבל גם מכפיף אותם לפרשנות אוטוביוגרפית.

נדמה ש'סוסית' מבטא מודעות לכך, וכאילו מקדים תרופה למכה. הסיפור המשפחתי כבד המשקל מ'ורד הלבנון' מתגלגל ב'סוסית' לפנטזיה קלילה ואנרגטית, שכאילו הולכת בעקבות ספרות נוער בשאיפה הברורה שלו לבדר ולחנך. הוא מספר את סיפורה של אישה צעירה שמבקשת להתנתק מחייה וממשפחתה בישראל – לטובת חיים חדשים בטקסס. ירושה מפתיעה מצד סבתא נדיבה ומסתורית מאלצת את המספרת לחזור לארץ, להשתכן בנחלה הכפרית של הסבתא ולהתוודע לסוד המשפחתי שבצבץ והוסתר מפניה כילדה.

את התבנית הזאת של שיבה בוגרת לילדות, לעבר המודחק, לשבט, איני יוצקת בתבונה וביצירתיות לסיפור קומי־מיתולוגי. השדים של העבר והתפיסה המיתולוגית של השואה הופכים כאן לסיפור על־טבעי שבמרכזו הדימוי הסוסי. את הירושה המכבידה של הדורות הקודמים היא מעצבת בעזרת עלילה שמחה על יורשת מאושרת. סודות העבר מתגלים כאן כסוד האושר.

1
מתוך 'מר דידס הולך העירה'

 

הרבה יצירות אוהבות להעמיד גיבור טמבל ולראות איך הוא מתמודד עם הצלחה מיידית, איך הוא מגן על אושר לא צפוי. הסרט 'מר דידס הולך העירה' מ־1936 הוא דוגמה קלאסית. גרי קופר מגלם בסרט בחור כפרי שתמימותו נאבקת בתככים הנלווים לירושה פתאומית של 20 מיליון דולר ולחיים בניו־יורק. הגרסה של איני דומה אבל אחרת. הגיבורה שלה אמנם מייצגת איזה טוּב אנושי לא מקולקל שיוצר עם הקורא ברית מיידית, אבל היא חושפת מלכתחילה את השנינות וההומור העצמי שלה. באותה מידה, היא משתמשת בלשון עבר ובתיאורים מבודחים של סיטואציות מתוחות שמבהירים לקורא שהכל ייגמר בטוב – אחרי שהגיבורה תיפטר דווקא מהדבקות שלה בחוקי ההיגיון. תתיישב מחדש בכפר, באגדה.

הכוח הגדול של איני כסופרת נחשף כאן פעם נוספת – הכוח ליצור קשר בלתי אמצעי עם הקורא. הדיבור אליו כאל רוח אחות. איני משתמשת במסורת הגיבורים האינדיבידואליסטים של ספרות הנוער והילדים המערבית; הילדים החורגים, או הילדים המבוגרים, שלא מוכנים לוותר על המוזרות שלהם, על מקור כוחם. בילבי, למשל, מוזכרת כבר בחלקים הראשונים של הספר. 'סוסית' הוא הכינוי שהגיבורה מדביקה לעצמה על שום המראה שלה. היא מייצגת את האישה הלא נשית, את הסוררת שטעונה אילוף, את הטום בוי. הברווזון המכוער השמח בחלקו (או השמח בדיעבד).

העמדה הזו של חריגה גאה מהתלם היא הבסיס לאמפתיה המיידית של הקורא כלפי המספרת – כשני שותפים לגורל. העניין מתודלק בעזרת סגנון שכאילו נשפך היישר ממיקסר שבו נקצצו עשרות תרגומים קלאסיים. 'מסעות גוליבר', ספרי דיקנס ואחרים משמשים את איני לסגנון סיפור סאטירי, עוקצני־אוהב אדם, חובב הגזמות יבשות, של פרוזה אנגלית ואמריקאית מהמאה ה־19.

'סוסית', במילים אחרות, הוא מעין מתנה לקורא של מי שמציגה את עצמה כקוראת. אם הספרות ומעשה הסיפור הוצגו ב'ורד הלבנון' כגלגל הצלה מחיים בלתי נסבלים – כאן מודגש הכוח של חיי הדמיון. במה שמצטייר עכשיו כפיצוי לחיים שתוארו ב'ורד הלבנון', המטלה הראשית והמוצהרת של הספר היא להעמיס עוד ועוד אושר על גבי הגיבורה. לראות איך היא תחזיק מעמד. איני מקצינה את כל הפנטזיות השגרתיות לגבי אושר – אהבה, כסף, משפחה – למימדים מופרכים, ונהנית עם הקורא ועם הגיבורה שלה ממסלול ההרפתקאות הקרקסי־טלנובלי בדרך אליהם.

ההנאה הזאת ניכרת קודם כל בקרנבל לשוני. התחכמויות, משחקי מילים ודו־משמעות הם לב ההרפתקה. לפעמים התאווה הזאת, ההתפרצות הסוסית, קצת מתישה או לא מצליחה להצחיק. בתוך הגעש, לא ברורה ההיררכיה של איני כקומיקאית – מהם רגעי השיא ומה אמור להרים להנחתה. איני היא אחת הסופרים המרוכזים והאנרגטיים ביותר שכותבים היום בעברית. ועדיין, נדמה שהיא משתעשעת כאן בעיקר ברעיון של אושר וחירות, בדימויים המילוליים שלו – אולי כמו הסופרים שבעקבותיהם היא דוהרת – ופחות מצליחה לתאר אותו בצורה חושנית. רגעים רציניים, ממושכים, של ההיבט הגופני והרגשי של החוויה הזאת היו אולי הופכים את 'סוסית' מניסוי חכם ומבדר במילים לביטוי משכנע של אושר.

לאה איני, סוסית, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן