מאיר שלו, שתיים דובים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.7.2013

קוראים מסורים של מאיר שלו ימותו על 'שתיים דובים'. המסתייגים הקבועים כנראה לא יעברו מהפך בזכות הרומן. הניחוש הזה קשור לא רק לכך ש'שתיים דובים' הוא דוגמה מזוקקת לכתיבה מאיר שלוית, אלא גם לאופן שבו שלו מתמודד בספר הזה עם היחס המפוצל אליו כסופר: הציפייה ממנו להיות שופר אוהב ומפתיע של השבט הישראלי המדומיין, והחשדנות כלפיו מאותן סיבות בדיוק. את המתיחות הזאת בין סופר לקורא, בין מספר למאזין, שלו מפתח ברומן ליחסים מורכבים בין גיבורת הסיפור, רותה תבורי, לבין חוקרת צעירה שמראיינת אותה, היסטוריונית שמתמחה במגדר ומגיעה לביתה כדי לאסוף עדות על תולדות המושבה שבה רותה מתגוררת. העקיצות כלפי החוקרת היבשה, המרוחקת, החנדלעך והטריקים שרותה מפעילה עליה, הופכים מהר מפלרטוט לזעקה נואשת: הנכונות של החוקרת להישאב לסיפור תקים לחיים את החלקים המתים והבדויים שבו – ימי המושבה המיתולוגיים, הנישואים והמיניות שגוועו, הבן המת.

שלו אמנם מקפיד להדוף ניסיונות לקרוא את ספריו כספרים אוטוביוגרפיים, אבל קל להרגיש את נוכחותו בספרים, את הקשר הרגשי והעקרוני שלו לדמויות הפועלות. למעשה, 'שתיים דובים' מוגש לקוראים כמין יצירה משותפת של הסופר ושל הגיבורה, מורה לתנ"ך, שנושאת סימני היכר מובהקים של שלו עצמו. ההערות העוקצניות־נוקדניות שלה לגבי חולשות בני אדם וכניעה לאופנות וליומרה מזכירות לא פעם את הטורים הפובליציסטיים שלו. כך גם לגבי הנטייה הדרשנית של המספרת להקביל את ההתרחשות שהיא מתארת לסיפורים מקראיים. ההומור שלה, התפיסה של יחסי המינים, הליצנות המחמירה בכל הנוגע ללשון העברית – היו יכולים להשתלב בקלות בראיון עם הסופר או באחד מטוריו.

בדומה לשלו, ולגיבורים אחרים בספריו, רותה היא בת חוקית לדור הנפילים של מקימי המושבה. אלא שגם ב'שתיים דובים' הירושה הזאת מסובכת, אלימה וכביכול דו־משמעית. למה כביכול? כי למרות כל הקריצות, הביקורת והאירוניה של רותה ושל שלו כלפי אבות השבט – הספר הוא ביטוי ברור להערצה ולמשיכה כלפיהם. משיכה לאופי הבזלתי, הייחודי, החד־פעמי שלהם. דור העבר מוצג כאן כגלגול של דמויות מקראיות – אלימות, חשקניות, מרדניות וגדולות מהחיים. יותר מזה, 'הדור' הזה מאופיין על דרך הניגוד לחיי ההווה, לתרבות עכשווית של תיירים ומעמידי פנים. דור האבות עובד בפרך; אנשי ההווה עושים התעמלות אמנותית. הסבתות נואפות קבל עם ועדה; הנכדות רוב הזמן מפנטזות. המאמץ העיקרי של הרומן, נדמה לי, הוא לגלות לקוראים איך המיץ הקדמוני, המקראי, שהמריץ והתניע כביכול את המייסדים בכל זאת מפעפע לחיי הנכדים. איך גם בני תקופה בינונית, חסרת דמיון ויצר, יכולים להצמיח רעמה ולהפוך לאריות. או יותר נכון, לדובים.

4444

שלו משתמש בתחבולות שונות כדי להפוך את הקורא ואת השגרירה הספרותית שלו – אשת האקדמיה המסוקרנת־מרוחקת – לצופים מעורבים, ולפתות אותם לתוך הסיפור. במובן הזה, רוב הזמן, הקריאה בספר עובדת כמו נסיעת רכבת משומנת. שיתוף הפעולה בין שלו לבין דמותה של רותה מעצים את נקודות החוזק והייחוד שלו כסופר: חוש ההומור; חוסר הפחד מפאתוס, רגשנות ומלודרמה; הגישה הסקרנית והפתוחה למיניות ולמשיכה הומו־אירוטית.

אבל כל אלה נבלמים בחלק האחרון של הרומן. על פניו, רותה ושלו חובטים בלי הפסקה במה שמכונה בספר "מגדר" – שם קוד להתייחסות אנטי־סיפורית לחיים, לקריאה פנקסנית ומגויסת, לניסיון לכפות אידאולוגיה שטוחה על מרחבי הדמיון. אלא ששלו עצמו נופל למלכודת הזאת, כשהוא מציע פתרונות הומוגניים ופרשנות סימבולית כמעט כפויה להתרחשות בסיפור. מנקודה מסוימת, מופע החיזור העוקצני־מתחכם של רותה מול המראיינת ומול הקוראים מואץ ומקבל צורה סכמטית. כל הציפיות שהרומן מעורר מתחילתו מתממשות ונקשרות זו לזו. סודות המשפחה נחשפים, השלדים נחפרים מהקבר. ונקברים בו שוב, מסודרים וצבעוניים – כמו ציור קיר שנוקה ושוחזר במקצועיות. הכוחות האדירים, הקדמוניים, של אבות המשפחה חוזרים לבעבע ולזרום בהווה. היחסים העקרים והמרים של הגיבורה ובעלה זוכים לתיקון. ובעיקר, רותה גואלת מִשכחה את הסיפור המשפחתי, ובעצמה מוארת בהילה ובהוד שמפיצים הסיפורים הקדומים. היא מיילדת סיפור.

שלו הוא סופר מתוחכם, למרות־ובזכות הנכונות שלו לשחק בקודים של ספרות פופולרית ולרצות את הקורא. אפשר לתת לו קרדיט ולטעון שסוף הרומן הוא מעין רמז לקורא המיומן, המורכב. רמז לאירוניה ולביקורת הפוליטית שהסופר מביע כלפי הדחף להפוך חיים מוחמצים לסיפור; לבדות סיפורי קרב עתיקים כדי לתת משמעות לצרות היומיום, לתפלותן. אם המטרה שלו היא לחשוף דבר מה מלאכותי, מוגבל או קל מדי שעומד מאחורי הצהרות רומנטיות כמו "כל שנה בא אדום חזה כזה אל החצר שלנו" או "סבתא שלי, שדמה בדמי זורם ועל שמה אני נקראת, הרגישה אותו דבר בדיוק" – הסיפור מצליח. אבל להישאר יותר מרגע דווקא באותם אזורים פרוזאיים, אפורים, חסרי ייחוד; לתת מקום להווה התפל בלי לברוח ממנו אל הפנטזיה ואל הסיפורים הגדולים, הקדומים – לסוג כזה של הרפתקה לא בטוח שיש לו סבלנות או אומץ.

מאיר שלו,  שתיים דובים, הוצאת עם עובד

ניר רצ'קובסקי, בת, אהובה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.2.2013

כיף לקרוא את 'בת, אהובה'. קריאה חפה ממאמץ ולא עצלה, לקטנית ולא מפותלת. בראנץ' ספרותי. מקובל להתייחס לספרים שמציעים חוויה כזאת כאל ספרי טיסה, אבל היכולת לשעשע בצורה לא זולה היא איכות בלתי שכיחה בקרב סופרים ישראלים. זה אולי ההישג הראשי של ניר רצ'קובסקי – בן לדור חדש ומתבסס של מתרגמים. מול ההישג הזה מורגשת כאן גם איזו חדווה כמעט ריאקציונרית, של התחממות מוגנת בתחום הספרותי.

רצ'קובסקי בנה את רומן הביכורים שלו סביב דמותה של המרקיזה דה סוויניה, אצילה צרפתייה בת המאה ה־17, שהמכתבים הפרטיים שחיברה זיכו אותה בתהילה כסופרת, ושימשו פתח הצצה רענן ולא רשמי לחיי החצר בימי לואי ה־14. התבנית הבסיסית של הרומן משקפת את עצם המעבר מעמדת המתרגם לתפקיד המחבר, את התפר שבין איש המלאכה לאמן. רצ'קובסקי תירגם ממכתביה של המרקיזה וערך אותם – ברר מתוכם והציג אותם בסדר שנועד לתת קווי מתאר ברורים לסיפור היחסים הלא שגרתיים בין כותבת המכתבים לנמענת הראשית שלהם, בתה. כסופר, הוא מנתק את המכתבים מזמן כתיבתם וטווה סביבם סיפור מסגרת מאוחר.

הספר נפתח במותה של המרקיזה, ומתאר את העיון המחודש בהם, כאשר בנה, בתה וחתנה שבים לקרוא בהם. כמקובל ברומנים היסטוריים פופולריים מהעשורים האחרונים, הרומן מתנסח סביב חידה שהדמויות והקוראים ברומן מבקשים לפענח. במקרה הזה, הניסיון להסביר את קיבעון האהבה של המרקיזה; את ההתאהבות המוחלטת, החריגה, חסרת הספקות כביכול, של אם בבתה. אפשר להרגיע מראש, לא הדמות ההיסטורית ובוודאי לא גיבורת הרומן של רצ'קובסקי חורגות מהנורמה ומפרות את האיסור העתיק. לשם הרומן לא מתקרב אפילו. להפך, מוקד העניין הוא בדיוק המקום שבו רגשות עזים, כאילו לא רציונליים, מקבלים צורה – מתורבתים.

במילים אחרות, רצ'קובסקי כתב ספר שבמרכזו, ובמוצהר, עומדת התשוקה לכתיבה. על גבי הנושא הזה הוא מניח סיפור היסטורי מעניין, ודמויות לא מאוד מוכרות לקורא הישראלי. אבל מרכז הכובד הוא לא היסטורי. הדמויות הספרותיות – ובעיקר בנה, הבן הפחות אהוב, שזכה לאהבת אם נורמלית, רגילה – בוחנות את המרקיזה במונחים עכשוויים לחלוטין, פסיכולוגיים, פרוידיאניים. גם כאן העסקים קונבציונליים, ומקבלים חיים בזכות הגישה לעולם ההיסטורי והתפאורה התקופתית.

11111111111111111
מתוך 'אמא ליום אחד'

 

החיוניות של הרומן מורגשת קודם כל במכתבים המקוריים. שם אמור הקורא לנחש מה הפך את מאדאם דה סוויניה לשם קוד לכתיבה אלגנטית, לאמו של סגנון כתיבה מסוים. תחת העריכה וההכוונה של רצ'קובסקי לא קשה להבין: כנות לא נפוחה שמשקפת יחס רציני למה שנחשב שולי, רכילותי, אנקדוטלי; מין הבנה לכך שהמהלכים ההיסטוריים הגדולים ביותר מוכתבים בידי יצרים קטנוניים ואינטרסים צרים.

רצ'קובסקי מדגיש את הצד הרדיקלי, החריג, של המרקיזה: זו שידעה כביכול לתאר בצורה שנונה וחילונית את היומרה והגאווה האנושית, הגיעה לגדולה דווקא בזכות "טירוף" האהבה לבתה, שהיה הבסיס לקשר המכתבים החד צדדי שהוא מציג (האם ממוקמת בפריז, הבת הנשואה הרחק בפרובנס). במכתבים הללו היא מתנסחת במודע כמחזר, כאוהב שעולה על גדותיו, עיוור כביכול לפגמי האהובה ולמעשה, כמי שמשתמש בהם כפתח פרדוקסלי להתעלות וסגידה כמעט דתיים. במובן הזה, היא חורגת מקרון המסע ששמור לנשים סופרות – כתיבת יומנים ומכתבים, כתיבה פרטית־חתרנית – ומצטרפת דווקא לשורת כותבים גבריים, משייקספיר ועד חנוך לוין.

אבל האהבה הזאת מתפענחת ברומן ומנוסחת, אולי בקלות מדי, כאהבת הכתיבה. כדחף מאגי וארוטי להתגבר על פערי המציאות בעזרת המילה הכתובה. באופן הזה רצ'קובסקי רומז רמזים עבים לדימוי המתרגם דווקא – מי שמשתוקק אל מקור לא מושג במקום ובזמן, ונאלץ כביכול להקסים אותו בשלל תחבולות שמקטינות את המרחק ביניהם. העניין הזה לא רק מאציל איזה זוהר פילוסופי על המתרגם, על בעל המלאכה האפורה; הוא גם מחניף בצורה לא מזיקה לקורא באשר הוא: מי שהסופר כותב למענו, פורש מולו את נוצותיו הצבעוניות ביותר.

הרנסנס הקטן שחווה אצלנו בשנים האחרונות רומן המכתבים ראוי לדיון בפני עצמו. ובכל זאת, מה מלמד המבט לאחור על האופן שבו רצ'קובסקי מנסה לדבר על ההווה? מה מלמדת השיבה המדומיינת לעולם לבן של מלמלות וקרדינלים? בכמה נקודות בספר קורץ רצ'קובסקי קריצות עבות לקורא כשהוא מדבר על הפנטזיה לציפור קסמים שתאפשר לשלוח ולקבל מכתבים באופן מיידי וגלובלי, און־ליין. קל להגיד שההתכנסות במרחב המכתבים היא עדות לחדירה של תרבות הריאליטי והבלוגים לספרות. ביטוי לחרדה מעודף תקשורת, מרשתות חברתיות וטלפונים שכביכול מבטלים את המרחק הארוטי, המופשט, בין מוען ונמען.

כשמחברים את שני העניינים הללו – ההתרפקות על אצולה אירופית בשיא כוחה והשיבה למרחב האינטימי של האיגרת – נחשף אולי הצד המיושן והמתאבל של רצ'קובסקי וקהל היעד שלו. הספר הקליל הזה מבטא ערגה כמעט ריאקציונית למהות הומניסטית, לקשר אנושי אבוד, טרום־פייסבוקי. יש שמנבאים חזרה לעידן של קשתות וחיצים. יש שמבקשים להתחפר שוב בתוך מעטפה.

ניר רצ'קובסקי, בת, אהובה, הוצאת ידיעות ספרים