בני ציפר, בינינו, הלבנטינים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.7.2012

סיפור קטן מ־2010: מכרים, שהרבו לנסוע לרמאללה והיו מעורים בחיי העיר, הזמינו את ידידי ואותי להצטרף לקונצרט של להקת בוני אם בהיכל התרבות העירוני. שתי דקות אחרי שהגענו לרחובות העיר נתקלנו בבני ציפר. החבורה, כמה עיתונאים בתוכה, פטפטה עם הקולגה והמשיכה הלאה. ציפר, סופר ועורך מוסף תרבות וספרות של 'הארץ', פרסם רשימה על הקונצרט. "רמאללה באופנה", הוא דיווח לקוראיו. "למי שכבר שבע מן הסצינה של ברלין, והודו כבר נמאסה עליו, ועדיין מחפש הרפתקאות, רמאללה מחכה לו. ביום שלישי לפנות ערב היה אפשר להבחין בהם, בציידי הטרנדים מתל־אביב […] מדברים אנגלית […] בלי לשים לב שישראליותם ניכרת למרחוק, באופן ההליכה, בשפת הגוף". האם אלינו ושכמותנו הופנתה התלונה ההיא?

'בינינו, הלבנטינים', ספרו החדש של ציפר, מפתח את העמדה הזאת: של מי שמנסה להימלט מאיזו ישראליות גופנית, קולנית, ניכרת למרחוק, רק כדי לגלות שהיא מזדנבת אחריו – במציאות, בגוף או בדמיון. ובאותו זמן, של מי שמגן על טריטוריה בתולית ונשכחת מפני דובים־מחבקים, ציידי־אופנות וטרנדים. הספר מקבץ רשימות מסע, חלקן פורסמו בעיתון ונערכו מחדש, למרחבים קרובים וכאילו זרים לרוב הישראלים היהודים (מצרים, ירדן, טורקיה, יוון); רשימות שעומדות בסימן מובהק של התנגדות וחיפוש אלטרנטיבה – ובסימן של בוז כלפי תרבות אלטרנטיבית וביטויי מחאה.

ציפר הוא נציג של קהל מדומה – שעושר תרבותי והיסטורי נמנע ממנו בגלל הרעש המגאפוני של האקטואליה, האופנה, של הפופולרי כאן ועכשיו. כמו מטעם אימפריה זעירה וחסרת עוצמה, הוא מגלה לקהל הזה ולעצמו שכיות חמדה ממיטב הספרות והתרבות העולמית. במקביל למסלול הגילוי האוהב הזה, ציפר שש לגרד את הציפוי הזול והסינתטי מעל אלו שמתיימרים לייצג אמת מוחלטת: פוליטיקאים שמדברים בשם רעיונות לאומיים, הסטריאוטיפ העממי של תרבות 'מזרחית'.

שלל ביטויים משמשים אותו לדבר על ההשתוקקות שלו לאזורי ביניים, בזמן, במקום ובמיניות. הוא מבקש להפוך ל"זר קרוב", לטעום מ"משהו בין לבין". להיות לבנטיני – יליד לא מקומי. עצם השימוש בז'אנר רשימות המסע הוא ביטוי לכך – למיקום שבין כתיבה עיתונאית וספרותית, בדיונית ומציאותית. ציפר פותח את הקובץ בהצהרה על כך שהוא נפרד מהסגנון הבוטה והמיני של ספרי הפרוזה שלו – כמין ציות לסלידה של הוריו מסנסציה וצעקנות – אבל גם בספר הזה הוא משתמש בפרסונה שעיצב בספרים קודמים ככלי הגנה וחירות יצירתית. פתיחת הספר, למשל, יוצרת את הרושם הבדוי שציפר נולד וגדל בטורקיה.

התפקיד הזה, ההשתוקקות הזאת והסגנון הזה הם דווקא תוצר של כמה אופנות מרכזיות ודי ותיקות בשכונה. ובכל זאת, למרות ההתהדרות המצחיקה בעמדת המיעוט הסרבן, שנכתבת מתוך אחד ממבצרי הכוח האחרונים במגרש הספרותי והתרבותי בישראל – אי אפשר להמעיט בחשיבות הכתיבה של ציפר בעידן פוליטי של הסתגרות, בדלנות ועוינות לזרים. הוא מזכיר לקוראים שישנה גישה אחרת להנאה תרבותית, שכרוכה קודם כל בגילוי הפרטי, האקראי, בשוטטות, שלא נשלטת על ידי יחצנות ורייטינג. עושה רושם שהספר משתמש כמצפן במה שמוגדר כפופ ישראלי. ציפר פונה אוטומטית לכיוון ההפוך מכיוון המחוג שלו. הישראלים חורשים את טורקיה התיירותית? הספר מפגיש אותם שם עם זמרי מחאה נשכחים. הסופר הטורקי אורהאן פאמוק וזוכה פרס נובל מתורגם בנדיבות לעברית? ציפר נפגש עם סופרים מקומיים שעומדים בצילו.

22222

היה אפשר לומר שהספר גולש לפרודיה על מטיילים שבורחים מבני עמם, שסולדים מדבר שטבוע בהם עצמם, אבל זה גם מקור הייחוד שבו. למרות ההומור העצמי והמודעות לנוסטלגיה המומצאת שלו למרחבים ולמקומות בדויים, ספרותיים, ציפר הוא קודם כל צרכן אנין, שמחפש סחורה ייחודית, לא נגועה – ובעצם משתדל להפוך את עצמו לסחורה כזאת. בתוך הניימדרופינג התרבותי, לא פעם מוקדשים ליוצר זה או אחר דברים בסגנון "אולי לכן לאיש אין עניין בו בארץ". במקרה הזה, זמר טורקי ש"אינו מהזמרים המזרחיים הוולגריים" – הישראלים – "שבטעות מזהים את סלסוליהם הסינתטיים עם מוזיקה טורקית". יותר מזה, ציפר מצהיר שעצם הפניית לגלוג וגועל למקום הולדתך ולסביבתך הוא אולי המכנה המשותף הרחב ביותר של התרבות הישראלית.

'בינינו, הלבנטינים' יודע לשעמם ולטרחן כשצריך, ויודע למשוך תשומת לב ולרתק בחלק מהזמן – במיוחד כשציפר כותב על עצמו בישירות, על הלבטים והפחדים שלו מול העולם. יותר מזה, תחת האצטלה המתבדלת שלו, הוא מצטרף לשימוש של כמה סופרים ישראלים מרכזיים בספרות מסע ובדימויים של צליינות ספרותית בעקבות טקסטים. למשל, 'חסד ספרדי' של א"ב יהושע או 'אל מקום שהרוח הולך' של חיים באר – שבעזרת תחבולות אוטוביוגרפיות מציגים גיבורים שהחיים כאן ייבשו והתישו, ומנסים לשחזר מסע בעקבות גיבורים אחרים. באופן דומה, 'בינינו, הלבנטינים' חושף אולי את הפחד והתשוקה של מרכז הכוח הספרותי בארץ: מי שהודחו מכסאם ויוצאים לגלות על הספה.

 בני ציפר, בינינו, הלבנטינים, הוצאת עם עובד

אשכול נבו, נוילנד

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.7.2011

הרצל חזה מדינה. אשכול נבו חזה את משבר הקוטג'. באחד הרגעים הנבואיים ב'נוילנד', ספרו החדש, משתוקק תרמילן בדרום אמריקה לאותה גבינה ישראלית. מדהים לראות איך נבו מזהה את הקשר בין המיתוג הנוסטלגי והתמים של הקוטג' לעברו הפצוע של האיש, לוחם לשעבר בצנחנים שעשה באינתיפאדה השנייה "דברים שיהודי לא צריך לעשות". הרומן העבה הזה מנסה לרקוד על שתי החתונות: לדחוס פעם נוספת את הסיפור הציוני כולו למדף הגבינות בסופר – ובאותו זמן לחשוף את השדים בתוך קופסת הפלסטיק.

בספריו הקודמים הצליח נבו ליצור קונצנזוס בקרב שתי קהילות: הקונים והמבקרים. הקונים הצביעו בקופה; הביקורות יישרו קו: מתנחמד, קונפורמיסטי. סביר להניח שהטקס יחזור על עצמו גם לכבוד 'נוילנד', הרומן החדש והשאפתני של נבו. מתחשק לחרוג מהדרך הסלולה הזאת, אבל בדומה ל'נוילנד', הרשימה הזו לא עומדת לחדש דבר. נבו לא נטש את ספרות המיינסטרים שלו. הוא עדיין מיומן ביצירת שניצל ספרותי – דשן, קל לעיכול, משביע, ביתי וכו'. גם הפעם אין מנוס מאותה שורה תחתונה: מדובר בספר קריא, מעורר סקרנות, שלא מעליב את האינטליגנציה אבל גם לא יוצא איתה לסיבוב פראי בנהר. ספרות סבבה.

הנקודה המעניינת ב'נוילנד' היא המודעות לתפקיד התרבותי שנבו לקח על עצמו: הילד הטוב, הבסדר, שמבקש לרצות את כולם ועדיין זוכה לנזיפות מנציגי הטעם הטוב. הדילמה של ההליכה בתלם מול החריגה הרומנטית מהמוכר היא לב העניין כאן. על העלילה צריך לדבר בזהירות כדי להימנע מספוילרים, כמו בכל ספר שמדגיש את המרכיב הבידורי. מעבר לסודות משפחתיים שנרמזים בפתח הדברים, מתנסחת שאלה דרמטית: האם גיבורי הספר, שני הנאהבים, יממשו את אהבתם האסורה? האם כבר מימשו אותה בטיול המסתורי שעליו הם מתכתבים באינטרנט? ויותר מזה, האם הגיבור הגברי הצליח לאתר את אביו האלמן שיצא לחפש את עצמו בדרום אמריקה וניתק קשר עם העולם?

'נוילנד' נע בין שתי יצירות: 'אלטנוילנד', רומן התעמולה האוטופי של הרצל מ־1902, ו'לפני הזריחה', אחת הדרמות הרומנטיות הבולטות בקולנוע של שנות ה־90. 'נוילנד' למעשה משכתב את שתיהן לסיפור אחד. אלה גבולות הגזרה המוצהרים של נבו. הסיפור הלאומי, הממסדי, מצד אחד. ומולו הסיפור הכאילו־אוניברסלי, הפרטי והזוגי. 'אלטנוילנד' של חוזה המדינה הציע גאולה לעם שלם. 'לפני השקיעה' הציע לזוג צעירים מתוסבכים הפוגה מחייהם הממוסדים. כמו עשרות סרטים לפניו, הוא הפגיש שני זרים (אמריקאי, צרפתייה) בטריטוריה חדשה (וינה) ובחן את הרעיון של אהבה זמנית ועל־זמנית – משל פופולרי כנראה לקשר בין הקולנוע לצופים.


1
מתוך 'לפני הזריחה'

 

נבו מדבר טלוויזיונית וקולנועית שוטפת, וזה בסדר גמור. גיבורי הספר עצמם מודעים לתפקיד שהם משחקים – הבחור שנישואיו במשבר, הבחורה שלא מוצאת את עצמה, התפאורה האקזוטית של סרטים רומנטיים שקוראת להם לרפא זה את כאביו של זה. אלא שלנבו, כמו לקוראים שלו וכמו לגיבוריו, אין אומץ או רצון להשביע את התיאבון הבריא לרומן רומנטי בצורה ישירה. כל המעורבים מוכרחים לקבל דחיפה היסטורית וגורלית, להרגיש את הידיים של אבא הודפות את הנדנדה מאחור, כדי לנדנד את הרגליים באוויר.

אם יש משהו נועז ב'נוילנד', משהו עוכר שלווה באמת, הוא הצורך ללוות את אבא אל חדר המיטות; להקביל בין ההתאהבות לחיפוש אחר האב. אביו של הגיבור, איש עסקים מצליח ובעל עיטור גבורה ממלחמת יום כיפור, יוצא למסע הקלאסי של חיילים ישראלים באיחור של שלושים שנה. הוא מאפשר לעצמו לפרוק עול ולבטא את הטראומה מאותה מלחמה, אחרי שנים שבהן התמסר לתפקיד אבי המשפחה. את המשבר האישי שלו הוא הופך למסע ציבורי ומבקש להקים אלטרנטיבה לישראל של שנות האלפיים, שנייה לפני מלחמת לבנון השנייה, ברוח החזון של הרצל, כפרודיה או כתיקון שלו.

לב הספר מוקדש לבחינה דו־משמעית של הבשורה הציונית בימינו: האם בדומה לרומן מחוץ לנישואים, הציונות עצמה לא הייתה הימור, יציאה רומנטית משגרת ההיסטוריה והחיים בגולה? ולהיפך, האם הגיע הזמן לצאת להרפתקה חדשה? על השאלות האלה נשפך עוד רוטב של חוויית הדור השלישי לשואה, מסע מקביל בזמן של אוניית מעפילים לפלשתינה, תהיות לגבי היהודי הנודד ותופעת התרמילאות הישראלית. אלה שאלות יפות, מעוררות פיהוק לעיתים, שמבשרות אולי על גל חדש של סיפורי מסע וגלות בספרות הישראלית (עד כה, פילסו את הדרך הרומנים של א"ב יהושע וחיים באר, למשל, מהעשור האחרון).

אלא שהשאלה הכי מעניינת שנבו שואל היא מהי מטרתו כסופר. בנקודה אחת, גיבורו לועג לשף דמוי אייל שני, "עם הנטייה שלו להכניס יד מתחת לסינר וללטף לעצמו את שערות החזה, עם ההתעקשות שלו להעניק משמעות עמוקה לעניין הארצי למדי שבו עסקו". האם נבו מדבר בעקיפין על עצמו, כמי שמבקש לחלץ את הקורא הבורגני מהשגרה המשעממת של חייו? האם הוא מבקש להפיח חיים חדשים בסיפור הציוני, הנמשל לנישואים מתפוררים? האם מטרתו לקבץ סביבו, כמו אבי הגיבור, קהילה של קוראים הלומי קרב ולרפא את נפשם? האם הוא מבקש להציג קול ביקורתי מול המציאות, בעזרת החזון הליברלי, השוויוני, של הרצל – או שתפקידו לנחם את הקוראים, להאציל על חייהם יופי נסתר כמו פרסומת לקוטג'? נבו בוחן את כל התפקידים הללו אבל לא מוכן להתמסר לאף אחד מהם. מצד אחד, 'נוילנד' מציב אותו בחזית ספרות המיינסטרים בעברית, ללא הרבה מתחרים. מצד שני, נראה שנבו עוצר את עצמו מלהגיע רחוק יותר.

אשכול נבו, נוילנד, הוצאת זמורה־ביתן

ראיון עם חיים באר, מזכרונותיה של תולעת ספרים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.6.2011

צרחה אחת נוקבת בחדר העבודה של חיים באר, בדרך כלל אתר סגור למבקרים, הסיטה אותו כמה מעלות ממסלולו כאגרן ספרים כפייתי. "יום אחד", הוא מספר, "א"ב יהושע ביקש לראות את חדר העבודה שלי. אני אף פעם לא מכניס לשם אנשים, אבל הוא סקרן נוראי. לא יודע מה דחף אותי, אבל באותה הזדמנות החלטתי להראות לו את חלקו בספרייה הפרטית שלי: ספר שהוא כתב כמדריך בצופים, ספרים של סבא שלו, ספרים שהוא כבר נפטר מהם ואני קניתי, ספרים שהוא נתן לאנשים עם הקדשה והם מכרו. פתאום הוא נתן צעקה: 'תגיד, אתה מופרע? שב, תכתוב, מספיק עם השטויות האלה!'.

"הוא צודק, יש משהו אפל ביחס שלי לספרים. ערימות על ערימות. למה אני צריך לחשוב כל הזמן על מה שיקרה להם אחרי שאמות? בשביל מה צריך את המהדורה הראשונה שיצאה בוורשה? לגעת בספר שאולי ידו של הסופר נגעה בו? זה צורך נואש בשליטה, כנראה. להיות אדון".

אז נגמלת?
"מפעם לפעם אני יוצא עדיין למצוד אחרי ספר, כמו אדם שיודע שאסור לו לאכול סוכר ולא מתגבר על חולשותיו".

הסיפור הזה חושף לא רק את היחסים התת־קרקעיים שבאר, בן 66, מנהל עם העולם באמצעות הספרייה המפורסמת שלו, אלא גם רמז לשינוי שחל בשנים האחרונות בכתיבתו וביחס שלו לספרים. ההתפלצות של יהושע הצליחה. "הוא כל כך צעק עליי, שכתבתי את 'לפני המקום'". הרומן המפתיע הזה מ־2007, ששגעון־הספרים עמד במרכזו, גילה שבאר מוכן לצאת מהטריטוריה הספרותית שמזוהה איתו. בזכות שלושת הרומנים הראשונים שלו ('נוצות', 'עת הזמיר' ו'חבלים'), הוא נתפס כמי שהחדיר לספרות המיינסטרים הישראלית את הקול של היהדות הדתית. שני הרומנים האחרונים ('לפני המקום' ו'אל מקום שהרוח הולך'), ספרי מסע אל מחוץ לארץ, בדקו את הצדדים הפרועים והקלילים יותר בכתיבה שלו. באר ידע תמיד לשלב בין תחכום לקומוניקטיביות, בין אהבת הקהל להערכת המבקרים – ולאחרונה, עושה רושם, הוא התחיל לעשות יותר חיים.

הביטוי "אני שם זין" יחזור יותר מפעם אחת לאורך השיחה בביתו ברמת־גן, מתרוצץ בין הרצאה לאירוע ספרותי ליום הוראה באוניברסיטת בן־גוריון. בניגוד למצופה מכותבים בעלי מעמד ומפרופסורים לספרות כמוהו, באר משתדל לקחת את עצמו ברצינות מוגבלת.

"חלק מחבריי הסופרים הם אגו־מניאקים", הוא מסביר את הגישה הזאת. "הם חיים בתחושה שהם ואפסם עוד. כשיצא הספר הקודם שלי, למשל, קמה בהוצאה מלחמת כל בכל. אחד הסופרים דרש שרק הספר שלו ייצא בחגים, כאילו רק הוא קיים. אני לא מצטנע – אני רוצה את חלקי ולא מבטל את עצמי. אני רק מודע לזה שיש עוד חמישים סופרים שגם רוצים שיקראו אותם. אני אשמח אמנם שיגדילו את התמונה שלי בעיתון באינץ' אחד יותר מאחרים, אבל אני יודע שאני לא בן יחיד.

"אחת הסיבות שעזבתי את העיסוק בעריכה ובמו"לות היא שלא עמדתי במגלומניה של סופרים מצליחים. מה שהם היו מבקשים, ההנהלה הייתה מסכימה, אחרת הם ילכו להוצאות האחרות. היום, כשגונבים וחוטפים סופרים אחד מהשני, הם בכלל מסתובבים בתחושה של בני אלים. והעיתונות משתפת פעולה ועובדת אותם. לא שלא מדובר באנשים מוכשרים, אבל הם עושים טעות. מה אכפת לכם לשמוע ביקורת ולשפר את הספר? תלמידה שלמדה אצלי כתיבה יוצרת כתבה לי לא מזמן שהיא גמרה לכתוב ספר. שאלתי אם היא רוצה שאני אקרא אותו, והיא ענתה: 'אני אבקש את חוות דעתה של הסוכנת הספרותית שלי'. אתה מבין? היא עוד לא פרסמה וכבר עובדת עם סוכנת. כל העסק נהיה פדיחה".

1
מוואנה צ'ן (Movana Chen), עבודות מנייר גרוס

לפני עידן הסוכנים הספרותיים, באר כתר בעיתון 'דבר' טור ספרותי תחת השם 'תולעת ספרים'. כמה עשרות רשימות כאלה, שהתפרסמו בעיקר בשנות ה־80, קובצו עכשיו לספר חדש, 'מזכרונותיה של תולעת ספרים' (בעריכת גדעון טיקוצקי), והן מגלות כמה מוקדם התנסחו השאלות המרכזיות שיעסיקו אותו כסופר. מרכז הקובץ מוקדש למסעות בעקבות כותבים קרובים לליבו. בעיקר ברנר וג' שופמן. קשיי הקיום, קנאת הסופרים, הרגעים הקומיים, הקטנוניים והנואשים שלהם כאנשים נושמים משמשים אותו כדי לחקור את הספרות שלהם, ועל הדרך, את המרחק בין עולמו לעולמם.

היחס האינטימי והמשוחרר של באר לאנשי ספרות מורגש גם בפגישה איתו. הוא מפטפט בחופשיות על אגו, על עלבונות מקצועיים, על סכום כסף נדיב שעיתון שילם לו עבור כתבה. הלגלוג העצמי והכללי שהוא מפגין כלפי עצמו וכלפי עולם הספרות, מסביר באר, נובע בין היתר מאם־כל־הביקורות שקיבל הרומן הראשון שלו, 'נוצות', ב־1980. "זאת הייתה פתיחת שבוע הספר וראיינו את דן מירון, בערוץ 1, במדורת השבט. לא היה מבקר משפיע וסמכותי יותר ממנו בתחילת שנות ה־80. שאלו אותו מהו הספר הטוב של השנה. הוא ציין שלושה ספרים, אבל ביקש לדבר על הספר הרע של השנה. פתאום אני רואה אותו מוציא את 'נוצות'. אני יושב בבית, וילדיי יושבים לידי – וכאילו שומעים שאבא שלהם אנס, גנב, רוצח. באותו ערב עוד הייתי צריך ללכת לחתום על ספרים בדוכן בשבוע הספר. אמרתי לאשתי שאני לא נוסע. היא אמרה: 'מירון אמר מה שאמר, ואתה תלך ותחתום'. אתה מבין למה אני חי איתה כבר 45 שנה?

"עליתי על אוטובוס לכיכר מלכי ישראל, ואני הולך שם כמו אבל בין חתנים. מתברר שמהערב אנשים מגיעים בהתלהבות ורוצים לקנות את הספר שהשמיצו בטלוויזיה. מכרו אלף עותקים באותו לילה. זה היה החיסון שלי. מי שעבר את הטירונות הזאת, שאר הדברים קטנים עליו. מאז, כשילדיי רצו להרגיז אותי, הם היו אומרים: 'נגיד אותך לדן מירון'. הוא הפך לאשמדאי, לסטרא אחרא של הבית".

לפני כשנתיים נערך במסעדה ניו־יורקית טקס גירוש שדים. חבר משותף החליט להפגיש בין באר למירון ולהפשיר את האווירה. "הסכמתי", אומר באר, "אבל ביקשתי שיזמין עוד זוג או שניים למקרה שיהיה לא נעים. ישבתי ליד מירון כל הארוחה. הייתה שיחה נעימה, הפרשה לא עלתה בשום צורה. חתיכת רגע. אמרתי לעצמי: זה האיש שהטיל עליך אימה? חוקר טוב, אבל בסך הכל איש די מסכן, עגמומי, פתטי. הוא בדיוק נאלץ אז לעזוב את ביתו בניו־יורק אחרי הפרידה המתוקשרת מאשתו. גר בדירת סטודנטים זמנית שקיבל מהאוניברסיטה, עד שיתארגן. כמו לפגוש בסופרמרקט את הרס"ר שמירר את חייך בטירונות, ולראות את אשתו נוזפת בו על החסה שהוא בחר".

מאיפה מגיעה הנינוחות הזאת?
"אולי היא תוצר של הגיל. נעשיתי בנאדם יותר אופטימי ומאושר אחרי שגיליתי שגם ממטבחים מלוכלכים יוצאות ארוחות מעולות. לא שאני לא נהנה מהמטבחים – העיתונות, האקדמיה והמו"לות; את כולם הכרתי ואני מכיר מקרוב – אבל אני רואה את התפרים, את הקומבינות. אמא שלי, שלא היה אלוהים בליבה, אמרה לי לפני ההרצאה הראשונה שלי: 'כולם משתינים'. הפלא הוא שעל ערימות של זבל, ובתוך הבִיצה, פורחים פרחים. הפלא הוא שאנשים כל כך נחותים מצליחים להוציא תחת ידיהם דברים חד־פעמיים. יכול להיות שגם אני איש קטנוני, אבל אני מקווה שאשאיר אחריי כמה דברים שיגרמו אושר או עניין לקוראים; כמה יצירות שעוסקות בדבר שמאוד יקר לי, וזה הקיום היהודי בארץ ישראל".

לאחרונה זכה בפרס ברנר, "הפרס היחידי שבעצם רציתי ומדי שנה ביקשתי מההוצאה להגיש אותי כמועמד לו". לפרס ספיר, לעומת זאת, הוא נשבע לא להתקרב. "זה פרס מחורבן. הייתי מועמד בשנת 2000, ומעולם לא הרגשתי מושפל ומבוזה כמו לשבת באולם תיאטרון גבעתיים כשהשופט אומר: 'ובמקום הראשון, הסופר חיים… סבתו'. תשבו, תבחרו חמישה סופרים ותחליטו מי הזוכה. אבל מה זה להושיב את הסופרים באולם כמו בטקס גלובוס הזהב? יובל שמעוני שהיה מועמד הוא סופר יותר חשוב מסבתו, אפלפלד סופר יותר חשוב מסבתו. אני חושב שגם אני. הפרס לסבתו היה אמירה חברתית מתחנפת למתנחלים, לדתיים, למזרחים, לכל מיני דברים. אבל זה לא העניין. למה אני צריך לשבת באולם וכל העיניים והמצלמות צריכות לקרוא את מבט האכזבה בפניי? בשביל 150 אלף שקל? על הזין שלי".

ומה עם קריירה מחוץ לישראל?
"אני לא מצליח בעולם, למרות שתירגמו אותי לשפות שונות. לא הגעתי לאימפקט שיש לסופרים כמו עוז ויהושע ובטח גרוסמן. ויש לזה הסברים שונים, מעבר לעניין הלשוני. רובם מתנהגים בארץ כדוברים אלטרנטיביים, ואני לא בטוח שהייתי רוצה לעשות את זה. אני חש אי־נוחות כשאני רואה פרסומים בשמם באיטליה, בצרפת או במקומות אחרים. הם יותר בוטים מאיך שהם מתבטאים כאן, ויש תחושה של מסעות שיווק. אם לי יש ביקורת, אני אומר אותה פה, במקום שבו מתנהל עיקר המאבק. דווקא כאן צריך להיות נחרצים וחד־משמעיים".

3333

כבר שנים באר הולך ומתרחק מעיסוק ישיר בפוליטיקה, מתוך תחושה של חוסר אונים. הנתק הזה מתבטא גם בעובדה שהפסיק להדריך טיולים ספרותיים בירושלים, זירת ההתרחשות של ספריו הראשונים. "ירושלים שבה גדלתי ושמתוארת בספרות שאני אוהב", הוא אומר, "הולכת ונמחקת. היא הפכה לעיר בוטה, חרדית מאוד, לאומנית. מוחקים משלטים כיתוב בערבית. הרמב"ם ורב סעדיה גאון כתבו בערבית ושאר גדולים מחכמי ישראל – וכאן מוחקים שפה. בכל מקום מקבלים אותך בחשדנות ובטינה, אין לי שם כבר חלק ונחלה. אם אלך עם אשתי באזורים החרדיים שבהם אמי גדלה – יגרשו אותנו. אני אדם מאוד מסורתי, אבל לא הייתי בכותל כבר עשרים שנה. לא מסוגל".

באר היה מעורב בעשייה פוליטית עד שנות ה־90. פעיל ימין חרדי הצית את דלת ביתו והשאיר לו מכתב ובו איום ברצח. "יום לפני שהייתי אמור להדליק משואה בהר הרצל, שפכו על הדלת איזה גלון דבק־מגע והבעירו אותה. למזלנו, אחד הבנים שלי התמחה כחייל בכיבוי אש". הפרשה ההיא, שבה התערב לדבריו השב"כ, הותירה אצלו אכזבה גדולה. "לא קיבלתי שום גיבוי, שום עידוד ושום תמיכה מחבריי בשמאל. סופר אחד חשוב התקשר להגיד לי: 'נו, עכשיו יש לך יחסי ציבור'. יש בכלל משהו בחוסר הלכידות של המחנה השמאלי. כשאתה צריך מישהו, תמיד הוא בשנת שבתון. עובדה שהשמאל התרסק לרסיסים ולא הצליח לגבש שום פלטפורמה חברתית משותפת".

איפה אתה ממוקם היום מבחינה פוליטית?
"האמת היא שאני בסוג של גולה. לפעמים אני יושב וחרד לנכדיי. מסתובב פה כמו זר. הייתי לא מזמן בכנסת, גייסו אותי ללובי לטובת חוק הספרים – הסתכלתי על שמות חברי הכנסת בחדרים ולא הכרתי אותם. כשהייתי ילד, זכרתי את השמות של כל הח"כים.

"הגעתי למצב שכל בחירות אני נשבע שהפעם לא אלך להצביע, וברגע האחרון אני איכשהו מתפתה לרעיון שמעולם לא היו בחירות יותר קריטיות ואסור לתת לפאשיזם לעלות. בבחירות האחרונות, נגיד, הצבעתי לאהוד ברק. נו, תראה מה קיבלתי? ביבי משודרג. אני חש כלפיו מיאוס כל כך סוחף, שקשה לומר שזה לא היה צפוי מראש. ואני ראיתי מלחמה. החוויה המרכזית של חיי זה לקבור את המתים בסיני, במלחמת יום הכיפורים. ראיתי כל כך הרבה מתים. הסרחון עלה השמיימה. והיום, הקלות הבלתי נסבלת שהמנהיגים שלנו מדברים על מלחמה עתידית עם איראן. די, אין יותר כוח לפוליטיקה".

2

אם באר מרגיש גולה בישראל של היום, מעניין לראות בקובץ החדש־ישן את המשיכה הראשונית שלו ליוצרים שחיים מחוץ למרכז התרבותי והגיאוגרפי של זמנם (ברנר בלונדון, למשל). כבר בשנות ה־80 דיברה התולעת שלו בארית שוטפת: קולאז' רב־שכבתי של תולדות הספרות, ציטוטים וחיקויים של כותבים עבריים, שמודבקים בעזרת הקול האישי שלו ככותב מודרני. אפשר להרגיש גם את הקשר בין המסעות הספרותיים שערך בימי 'דבר' לשני הרומנים האחרונים שלו – ספרי מסעות שכרוכים בתשוקה להחיות טקסטים ספרותיים.

אבל סיפורי המסע העיתונאיים של באר חושפים גם את הפער בינו ובין הסופרים שאחריהם הוא עוקב. בניגוד ליוצרים כמו פוגל או שופמן, שצוללים לגבולות המיניות והדקדנס, אין בהתבוננות של באר מרכיב מאיים או מרתיע. "בתחילת המאה ה־20 הסופרים האלה באמת לא דפקו חשבון", הוא אומר. "הדור שלי פוריטני, והוא עוד פחות דפוק מהדור הצעיר. אני רואה את הסטודנטים שלי. את הבהלה מכל דבר מיני לא שגרתי, מלכלוך ומדברים 'לא לגיטימיים'. הם אמנם יושבים חצי עירומים בכיתה, ולפעמים אני די נבוך ממחשופי הבנות – אבל תפיסות העולם שלהם שמרניות בצורה נוראה. מין צדקנות נוצרית כזאת. אני המום מזה שמדובר באנשים בשנות ה־20 שלהם. לא יודע להסביר את זה. המחשוף בעצם מכסה על פחד מציצים?".

ואצלך? מה ההסבר לזהירות שלך?
"אני לא אדם שהשתכר אי פעם. לא הלכתי לזונה אף פעם. לא התגלגלתי בביבים. אם השתוקקתי? לא חושב. זו אחת החולשות של הספרות העברית בימינו בכלל, שאולי נכתבת ממקום מוגן יותר; מעמדה של סקרנות ולא של החוויה עצמה. כשאני קורא את קנז, אני מרגיש שהוא כותב כאילו הוא ילד שמסתכל על עולם המבוגרים. ובמסעות שלי אחרי סופרים זה בולט במיוחד, העמדה של אדם לבוש בחברה של נודיסטים.

"מצד שני, העולם מצפה מסופרים שיגיעו לסחרור, לאקסטזה. תרקדו את מחול הקדוש, תהיו ז'אן ד'ארק. מציבים דמויות מופת כמו יונה וולך. אני לא בטוח שאני זקוק לעמדה הזו. בעיניי, דווקא האיפוק והכִפתור נכונים יותר. עגנון מהלך עליי קסם כי הוא לא ברנר. לא תתפוס אותו בהתפרקות".

מה לדעתך החסרונות שלך ככותב?
"הכנות לא מספיק כנה, האירוניה לא מספיק אירונית, הרטוריקה לא מספיק רטורית. בכל דבר אפשר להעמיק מינונים. כשברנר שולח ללחובר את כתב היד של 'מכאן ומכאן', הוא כותב לו: 'זה הכי טוב שאני יכול לעשות בשעה זאת, ואני חושב שאפשר להדפיס'. הוא לא אומר שזו יצירת מופת, בניגוד לסופרים אחרים שאני מכיר שבטוחים שהספר שלהם מייתר את הספרים האחרים. מנחם פרי כותב לפעמים שספר ספציפי מאפיל על כל הספרים האחרים בנושא או על הספרים האחרים של הסופר עצמו. מה זה הקשקוש הזה?

"אז כן, גילוי הלב אצלי לא מספיק. אפשר לחשוף עוד יותר את החולשות של הכותב ושל הדמויות. אבל יש רגע שבו אתה אומר: כרגע, זה מה שיש וצריך להדפיס את זה. כמו כל מעשה אנושי, גם הספרות מוגבלת. זה מה שלמדתי מברנר".

בשני הספרים האחרונים שלך יש באמת משהו יותר פרוע, יותר קרנבלי.
"יכול להיות שזה קשור להתבגרותי. אני מוכן להיות פחות מסורק. יכול להיות שגם השהייה במחיצת חוקרי ספרות צעירים עוזרת לי לבדוק קצת כיוונים אחרים. אפילו ברמה העלילתית, מאוד שמחתי לתאר סיפור אהבה קצר ברומן האחרון. פתאום מצאתי שריר שלא הפעלתי. רציתי לכתוב על הקצר־מועד, מה שכל כך לא עומד בקנה אחד עם כל מה שחונכתי אליו והטיפו לי. אני בא מתרבות של הנצחה וזיכרון. כל הזמן שומרים ושומרים. האמנתי בדברים שצריכים להחזיק מעמד. יצחק קומר של עגנון צובע את הלוחות ומעמיק את הצבע של האותיות בבית הקברות. אבל כל המצבות בסוף שוקעות, גם אם עוד דור שומר עליהן. אני בעצמי עוד שומר על כמה ימי זיכרון של הסבים שלי, אבל שאני אעביר את זה הלאה? צריך להישכח, והשיכחה מבורכת.

"אני רואה את גדעון סער הזה: 'כל תלמיד יופקד על מצבה'. וכשהתלמיד ימות, תלמיד אחר יטפל בשתי המצבות וכך הלאה. תנו למתים להישכח, תנו לעסק להירגע. והספרים? שולחים ספריות שלמות למתקן גריסה בחדרה. עושים מהן קרטון. פעם חשבתי שזה נורא ואיום. נו, שיישאר רק עותק אחד. צריך ללמוד ליהנות מחד־פעמיות, ממשהו קצר. אתמול, בדרך לפיזיותרפיסטית, נכנסתי לחנות ספרים בקניון. היה תלוי שם ציטוט של עמוס עוז: 'שיר זה סטוץ, רומן זה חיי נישואים'. חשבתי לעצמי, אתה פסיכי? גם סטוץ זה דבר מופלא, הוא לא חייב להפוך לחיי נישואים. כשהייתי ילד ותפרו לי מכנסיים לבר מצווה, החייט אמר, 'המכנסיים יחזיקו מעמד עד החתונה'. כך גם לגבי הקיום שלנו כאן, כל הזמן אנחנו שואלים כמה זמן זה יחזיק מעמד. זה קנה המידה? למה כל דבר נמדד במדד הנצח?".

דורות של כותבים הורישו לנו את המחשבה שגם אם התרבות עצמה נכחדה, נשארו יצירות הספרות.
"אי אפשר להעמיס את הידע הזה יותר. אז אני מכיר את שנהר ואת בורלא ועוד כך וכך סופרים. אבל למה להוריש אותם לדור שלך, ולמה שאתה תצטרך לשאת אותי על הגב? צריכה להיות קופת ברזל עם עותק אחד מכל דבר. אם אנשים צעירים עוד מאה שנה פתאום יגלו ספר של חיים באר, מה טוב. לא יגלו? יגלו את גרוסמן. היום מכתירים מנהיגים בפייסבוק – לא במרכז הליכוד. מישהי סיפרה לי שנולדה ילדה שקוראים לה 'Like'. זה משונה לחלוטין, אבל מאוד מנחם".

באיזה מובן?
"אין ברית־המועצות. אין הסתדרות כל־יכולה. מכונות דפוס־הבלט נעלמו. הכל צללים. אני אחד היחידים שעוד יש להם אנציקלופדיה עברית, ואני לא נוגע בה כמעט. ויקיפדיה זה חרא של דבר, אבל זה מה שיש לי היום. בימי חיי הלא ארוכים השתנו כל כך הרבה דברים, אז לדבר על נצח? לשאול אם אהבה תשרוד תמיד? טוב לך, אתה אוכל, אתה שותה? אלה השאלות".

חיים באר, מזכרונותיה של תולעת ספרים, הוצאת עם עובד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם