"מתי בכלל תפסם אור?" סמי ברדוגו מטביל את הקורא בדיו שחורה

לפני כשנה התפרסם בכתב העת 'מכאן' מאמר אקדמי (ראשון) שכתבתי – שמתרכז ב'שוק', סיפורו הראשון לפרסום של סמי ברדוגו (ערכה: חנה סוקר-שווגר). הנה הוא:

יוני ליבנה – מתי בכלל תפסתם אור

החלק המעניין מתחיל בתחתית העמוד השישי (או 481).

מכאן: כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, גיליון יז (ספטמבר) 2017, עמ' 476 – 506.

קישור למאמרים ולגיליונות נוספים בכתב העת.

דושאן
רישום של מרסל דושאן
מודעות פרסומת

שתיים, יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית, עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס־גבאי, אלמוג בהר

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.12.2014

♥♥♥

בשבת בלילה הציתו בית ספר דו־לשוני בירושלים, שבו לומדים ומלמדים ערבים ויהודים. אחת מכיתות א' נשרפה. המציתים ריססו במקום, בכתב יד גדול וילדותי: "מוות לערבים", "כהנא צדק", "די להתבוללות". איך הופכים את השילוב הזה של אותיות עבריות וסימני שריפה לספרות, לשיר, לסיפור? צריך להפוך, אפשר? למי יש יותר כוח במאבק הזה: למי שמלמדים בתוך הכיתה איך להשתלט על שפה, על שתי שפות – או למי שמצית את הכיתה?

ללכת בין הלהבות. זאת אולי השיטה של 'שתיים', אנתולוגיה של שירים וסיפורים שכתבו יהודים וערבים ישראלים, 'יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית'. לא להפוך לביטוי דביק ומיתמם של דו־קיום. לא להתמקם במשבצת של ספרות מחאה או התגייסות פוליטית. לא ללקק, ולא להתקיף או להטיף באופן ישיר. לא לכפות קו מנחה נוקשה – סגנוני או אידיאולוגי, על הכותבים ועל והקוראים, ובכל זאת לשמור על מסגרת מאחדת.

הפיתרון של 'שתיים' למתיחות הזאת מוצלח ומעודד. ההישג הראשי שלו הוא הישג מוחשי – היכולת לקבץ אוסף של טקסטים מאוסף של כותבות וכותבים בעלי יכולת, יהודים וערבים ישראלים, ולתרגם אותם מעברית לערבית ולהפך. מאמץ ורצינות של העומדים מאחוריו שיוצרים רושם נגיש ומזמין מבחינת הקורא.

1
מתוך 'כתוב בעור'

 

מוקד העניין בקובץ, מבחינתי, היו הסיפורים שתורגמו מערבית. הטקסט הפותח, 'נוק אאוט' של איאד ברגותי, כבר התווה את הדרך. סיפור קצר על מתאגרף ערבי ישראלי – כתוב בסגנון כמו ביוגרפי־היסטורי, כמעט צמוד למבנה של סיפורי 'עלייתו לצמרת'. דרמה שצומחת באופן מואץ, מקוטע ואמין מתוך חיי המשפחה של הגיבור, מתוך תנאי החיים של ערבים אזרחי ישראל בשנות השבעים, מתוך ההתנגשות ביניהם לבין השלטון הישראלי. אלה מתלבשים על הנקודות הקלאסיות של סרטי מתאגרפים וסיפורי סינדרלה – הניסיון שלהם להילחם במערכת, במשפחה, בעצמם, להשיג כוח, להפוך מבן מיעוטים לנציג, לשגריר. אם המתאגרף של ברגותי רק כמעט מצליח להתחמק מכל המהלומות סביבו, הממשיות והשקופות־הסמליות – הסיפור של ברגותי עומד בכבוד במשחק בין ז'אנרים שונים, בין הריאליסטי למלודרמטי, בין ההקשר הפוליטי לעיצוב הספרותי. וכל זה, במסגרת המרובעת והקשיחה של סיפור קצר בן שישה עמודים.

שאר הסיפורים המתורגמים מציעים הזדמנות דומה לקוראי עברית, ליהודים: להתבונן בשטח שכמעט מוכר להם, אבל הגישה אליו כאילו חסומה. החדשות מציגות את חיי הערבים בישראל כשאלה 'ביטחונית' ו'דמוגרפית'. ספרות המיינסטרים משתמשת בדמויות ערביות כחומר לפנטזיה או למירוק מצפוני – מ'מיכאל שלי' ועד הרומן האחרון והחלבי של דורית רביניאן. יוצרים ועיתונאים ערבים מקבלים זמן מסך מוגבל וחסר סבלנות.

עצם הבחירה של עורכי האנתלוגיה בסיפורים קצרים מאוד, שמתמקדים באפיזודה, בסצינה, בהתרחשות מרכזית אחת – מוכיחה שהמגבלות ותנאי החיים הייחודיים של המיעוט הערבי בישראל הם קרקע לדרמה מעולה. שאפשר להגיש אותה גם בצורה קוּלית ולא נפוחה. למשל, 'וייט כריסטמס?' של תמרה נאסר. תיאור בגוף ראשון של אשה צעירה. נסיעה עם המשפחה לבקר קרובים בחג המולד. מישראל לרמאללה, מסיפור אהבה טרי כנראה, אל הקניות, הדת, המשפחה. השלג, המחסום הצבאי, ההסתמסות עם האהוב בטלפון, החלונות הכהים של המכונית. כולם שייכים לתפאורה 'רגילה' לחלוטין, מקבלים נפח ספרותי, קיומי, בלי מאמץ ניכר ובלי התנשפויות.

במילים אחרות, הסיפורים בקובץ מצליחים לתת רמז לשאלה הפוליטית בעזרת התושייה הספרותית: מי שמצליח לשלב בין סגנונות וז'אנרים, בין הקשרים חוץ־ספרותיים לתוכן הסיפור – יכול, לפחות נקודתית, ליצור לעצמו במה, למצוא לעצמו מקום. והאפשרות הזאת מוצגת באופן לא פחות חי ביחס לחוסר המוצא הפרטי והלאומי שמצטייר בסיפורים.

מעניין היה לגלות אם הסיפורים בקובץ שכתבו יהודים יוצרים אפקט דומה על קוראי ערבי. בעיניי, גם הטובים שבהם, היו בדרך כלל פחות מגרים או פוקחי עיניים. בוודאי אלו מהם שמיקדו את המבט בדמויות חלשות, כאילו חסרות אונים, זרות – והקבילו בין חוסר האונים שלהן לחוסר האונים של המתבונן בהם (היהודי, המספר). גם רוב השירים בקובץ, בשתי השפות, פחות עבדו מבחינתי.

אבל גם העניין הזה ממחיש את ההישג של האנתולוגיה. העובדה שהיא מציעה לקוראים שונים לעבור בשבילים שונים דרכה. להפוך את ההבדלים והגבולות – בין עברית לערבית, בין הפוליטי לאסתטי, בין השירה לפרוזה – למתח חיובי שמאפשר בחירה, השתייכות, העדפה. כל זה, בלי לבקש למחוק את שאר האנשים בחדר או להתעלם מהם. יותר מזה, 'שתיים' לא מכריח את הקוראים לבחור צד, אבל הוא רומז להם על העושר והסיפוק הממשיים ששמורים למי שמסוגל לעבור בין שפות, בין ז'אנרים, בין נקודות מבט. על הרווח הזה, ועל האפשרות לחיים טובים יותר, צריך להילחם גם מחוץ לספר, ומול האנשים ששורפים כיתות לימוד.

שתיים, יצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית, עורכים: תאמר מסאלחה, תמר וייס־גבאי, אלמוג בהר, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

על פתיחה אהובה של ספר, וסגירה אהובה לא פחות

"כל יום שישי, בין ארבע לחמש אחר הצהריים, אני פותח לאמא שלי את החזייה. מרגע הפתיחה אני והיא נכנסים אל שבת המנוחה. בכל פעם שאני פותח לאמא שלי את החזייה אני יודע שאפשר להירגע. מרגע זה מפסיקים לעבוד, מפסיקים לנקות, מפסיקים לבשל ומקבלים את המלכה. כשאני משחרר קליפס ועוד קליפס ועוד אחד אמי נאנחת, ואני עונה לה כהד". פתיחת הסיפור 'שוק' מאת סמי ברדוגו, מתוך הספר 'ילדה שחורה', 1999

כל התחלה של ספר אומרת לגוף להשתתק. מעכשיו הקורא הופך למציצן אילם. רק לדמויות ולחפצים בסיפור מותר לזוז. פתיחת הסיפור 'שוק' של סמי ברדוגו היא אחת הפתיחות הגופניות והיפות ביותר בעברית. הקורא פוגש עוד שתי דמויות מעונות כמוהו – אלא שהגוף שלהן בדיוק משתחרר מרצועות שבישלו את הגוף במשך שבוע.

זאת אחת הפתיחות היפות והחריגות בעברית מפני שהיא מייצרת בן־רגע קול סוטה, בודד, כועס ואינפנטילי – שעדיין כלוא בו אולי הד לקינות של ביאליק ועגנון על האם־האחות הגדולה. מי שיגיע לצד השני של הסיפור, ישמח לגלות את כנפי השכינה ארוזות־מרוטות במקפיא.


ברניני, 'אפולו ודפנה'

 

"ימים אחדים אחרי שקברנו את אמא אמר לי סבא: 'נו, לכסיי, אתה לא מדליה, אין לך מה להיות תלוי לי על הצוואר. קום, לך אל בין הבריות‭'…‬ והלכתי אל בין הבריות". סיום הרומן 'ילדות' מאת מקסים גורקי, 1913־1914, מרוסית: נילי מירסקי

יש יותר מדי סיבות טובות למסור לילד תפקיד של מספר סיפור. יש די והותר סיפורים שמסופרים כסיפור התבגרות. "ילדות" של מקסים גורקי הוא מקרה נדיר שמשתמש בשתי המושכות האלה בלי להוביל את הקורא לשביל של רחמים עצמיים, התייפייפות והזדהות אוטומטית.

הספר, ראשון מתוך שלושה שמרכיבים את האוטוביוגרפיה של גורקי, כאילו קרוב לאופן שבו אנשי ספרות מתארים לפעמים את ילדותם כחיזיון, כהתגלות של כוחות האמנות. הוא גם יוצר הקבלה מהירה ומוכרת בין הגיבור והמספר – ילד שמושלך בן רגע לזירה של עוני, יתמות ואלימות – לבין הקורא. שניהם מתחילים את הרומן בחוסר ידע, בעיניים פעורות. שניהם מצוידים גם בציפייה לסוף טוב: הילד יתבגר ויהפוך לסופר. הוא עתיד להשתלט על המילון, על חומר הגלם של המציאות.

אבל גורקי לא מנצל את ההזדמנות לצייר את עצמו כמי שנמשח מינקות לעבודת האמן. להפך, הוא משתמש בזכרונות הילדות שלו כדי לאתר את היכולת לספר סיפור בדמויות המבוגרים שמקיפות את הגיבור. כבר מתחילת הספר, דווקא מתוך שכרות, כוחנות או גסות חיים – בוקע הרצון של אנשים לספר, לשיר, לרקוד.

אבל "ילדות" לא הופך למחזמר. אחרי שהוא 'מלמד' את הקורא, דרך עיני הילד הגיבור, לפתח סקרנות כלפי הזולת, להימשך לסיפורים שחבויים בבני אדם, בלי לייפות פגמים ובלי להיבהל מהם; אחרי שהוא מקרב את הקורא לעולם הקשוח שמתואר בו, הוא לוקח ממנו בבת אחת את הצעצוע הזה: את הביטחון של ההשתקעות בספר, את ניסיון החיים שהקורא צובר לאורך הקריאה. החיים האמיתיים ממוטטים את חיי "הדמויות". בתנופה מהירה – הן עצמן מזדקנות, חולות, מתקשחות שוב, חוזרות להיות זרות. ההופעה של נגינה או סיפור בחייהן נעשית פתאום מרה. הקסם פג.

לסיפורים יש די והותר דרכים לתת מתנת פרידה לקורא. לא רק סיום הרמוני של עושר ואושר. גם סיומים מודרניסטיים לא ברורים שמציידים את הקורא בחידה לגבי הסיפור, במין ערפל או סימני שאלה שמזמינים אותו לחזור ולקרוא. להישאב פנימה. אבל גורקי שולח את הקורא בבעיטה החוצה מתוך הסיפור, בדיוק כמו שהילד נבעט אל הבגרות ואל העצמאות. הסבא של הגיבור מפסיק בבת אחת להיות סבא. הילדות מאבדת את ההגנה של מסגרת ספרותית. החוט נקרע. הקורא נשלח למקום שבו אין דמויות ואין סדר ספרותי: חזרה לחברת בני אדם.

מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.12.2009

סופרים, ציירים ותסריטאים מתים על משחק הקופסה הזה: בלב היצירה מופיעה יצירה נוספת, סיפור בתוך סיפור, תמונה בתוך תמונה. המלט של שקספיר מציג בפני אנשי החצר מחזה שאינו אלא המחשה לרצח אביו. במערכה האחרונה של 'חלום ליל קיץ' חבורת חובבים מעלה טרגדיה מצחיקה על זוג נאהבים. גיבורי סדרת האנימציה 'סאותפארק' מכורים לתוכנית בשם 'טרנס ופיליפ', שאינה אלא מחווה חובבת הפלצוֹת של יוצרי 'סאותפארק' לעצמם. במקרים רבים, המחזה הפנימי הזה הוא אמצעי התבוננות של האמן במעשה היצירה. כשבארט וליסה סימפסון מתפוצצים מצחוק מול 'איצ'י וסקרצ'י' – תוכנית מערכונים פסיכופתיים על חתול ועכבר – הצופים מקבלים הזדמנות להסתכל על עצמם מגיבים למכניקה של סרטים מצוירים.

ההתבוננות במעשה היצירה היא כנראה הקו הבולט בספרים של מאיה ערד – בלשנית בהכשרתה – עניין שזיכה אותה מתחילת דרכה בתשומת ליבם של מבקרים. ספר הביכורים שלה, 'מקום אחר ועיר זרה' (2003), העתיק את המסגרת העלילתית ואת המבנה השירי של 'יבגני אונייגין', הפואמה הקלאסית מאת פושקין, לבסיס תל השומר. מאז התנסתה ערד בז'אנרים שונים. ספרה השלישי, 'שבע מידות רעות', לדוגמה, הציג את הגרסה שלה למחזה מוסר קומי על תככים במסדרונות האקדמיה.

ספרה החדש, 'אמן הסיפור הקצר', ממשיך את המהלך הזה של בחינה והתבוננות. במרכזו עומד אדם טהר־זהב, מחבר סיפורים קצרים בן 43 שעתידו מאחוריו. הקוראים וההוצאות מפנים לו עורף. מקורות ההכנסה מידלדלים. חיי האהבה על הקנטים. ומעל לכל – הוא סובל ממחסום יצירתי כבר שנים. את הדמות הזו אנחנו מכירים היטב, גם בקולנוע: לרוב היא לא מגולחת.

ערד לא סוחבת את הגיבור שלה למחוזות אקסטרווגנטיים נוסח סרטים כמו 'ברטון פינק' או 'אדפטיישן' כדי לחלץ אותו מהמבוך הקיומי־יצירתי הזה. במקום זאת היא מטילה עליו שיעורי בית: לחזור ולקרוא את הסיפורים שכתב לאורך השנים, לבחון מחדש את כוחו כיוצר. את המסע הפנימי הזה מחוללת מבקרת ספרות צעירה ומאגניבה שמכריזה בעיתון על מות הסיפור הקצר, ומדגימה את טענתה באמצעות הסיפורים של אדם.

מכאן הספר פונה לכמה נתיבים. אחד מהם הוא תיאור סאטירי של הסצינה הספרותית בישראל, שמאפשר לערד להשתמש בשלל אנלוגיות ספרותיות, ברוח הפרודיה של סרוונטס על רומן האבירים, למשל. ובאמת, אין הרפתקה מעליבה שהגיבור לא מתנסה בה, רק בלי כיסוי העיניים שהגן על דון קישוט: מפגש אפרורי עם תלמידי חטיבת ביניים, כנס אקדמי ריק מתוכן, סדנת כתיבה יוצרת עם גרפומנים מתחילים. על הדרך נחשפים השחקנים בעולם הספרות הישראלי – התלמידים האדישים, המורות המרוטות, המבקרים העקרים.

ועל זה נאמר: וואלה. לא בדיוק הצצה נדירה מאחורי הקלעים. למלכה אין בית, למלך אין כתר, ואף אחד לא מופתע לגלות ששניהם עירומים. גם הדיון התיאורטי על מהות הסיפור הקצר לא מאוד מרענן. ערד, בהקשר זה, היא חלק מתנועה של סופרים ומשוררים שמבקשים מזה עשור להחזיר למרכז הבמה את המעשה הספרותי, לחזור אל המשחקים הצורניים ואל חדוות הווירטואוזיות – מין ריאקציה לזרם הניהיליסטי או האנטי־ספרותי כביכול, שבלט בספרות העברית בשנות ה־90.

מה שמושך ומעניין ב'אמן הסיפור הקצר' הוא השינוי שעובר על אדם, או השינוי ביחס של הקוראים, קוראי הספר, כלפיו. בתחילת הרומן ניצבת לפנינו דמות מרירה, מתנשאת ואופורטוניסטית. קריקטורה של סופר אנטיפת. אבל המאמר הארסי נגדו הופך את היוצרות. לאט־לאט מתגלה דמותו האמיתית. או יותר נכון, הספר מאפשר לגלות אמפתיה לדמותו ולמצבו: מישהו שהספרות התקדמה בלעדיו – עד שאיבד את היכולת לקרוא את חוקי המשחק. בסופו של דבר, הסופר מתגלה כאדם נאיבי, שמבקש לחזור ליצר הראשוני שלו ככותב.

הניגוד הזה הוא החלק המעניין והנוגע ללב בספר: ערד מצהירה על שימוש במבנה ספרותי מורכב ורב־משמעי; הגיבור שלה, לעומת זאת, רק מבקש ליהנות שוב ממעשה היצירה. להיפטר מהניסיון המקצועי, מהיומרה וממראית העין של אירוניה. את התהליך הזה מזווגת ערד, באופן קלאסי, לדימויים של חיזור. את אדם סובבות דמויות נשיות, שאילו ממחישות את המושג המדומיין של קהל קוראים נשי. לאורך הספר הוא מנסה לזכות באהבתן של שתי 'קוראות' עיקריות – הקוראת הביקורתית והאירונית, ומולה הקוראת המתמסרת והמזדהה שלא יוצרת חיץ בין החיים לאמנות.

החלק הפחות מושך בספר קשור להרגשה שערד מחנכת אותנו כקוראים. קצת קשה לדעת מתי היא מסתלבטת עלינו ועל הגיבור ומתי אנחנו שותפים לבדיחה. הדבר הזה בולט בעיקר בסיפורים שכתב אדם. כמו סרט מצויר בתוך סרט מצויר, הם מדגימים מכניקה של סיפור, ולא סיפור ממש. בניגוד לשימוש שעושה אלמודובר, למשל, בטריק של סרטים בתוך סרטים – הסיפורים הללו לא במיוחד מעניינים, למרות הקשרים המפותלים שלהם לסיפור המסגרת. ועל שעמום, שום דיון תיאורטי ושום תחכום ספרותי לא יכסו. עמדתה של ערד, לעומת זאת, נשארת מכוסה. אין ספק שהיא יודעת לכתוב רומן קולח, בנוי היטב, שהיא עוברת תהליך מתמשך ומעניין ככותבת. אבל לא ברור מה היא מבקשת לומר על התהליך הזה ומה היא מוכנה לחשוף מעצמה מול הקוראים.

 מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר, הוצאת חרגול ועם עובד