ראיון עם חיים באר, חבלים, הוצאה מחודשת

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.6.2017

1

מלבד קעקוע אחד ספציפי, חיים באר לא סובל קעקועים. הקעקוע שייך למלצרית תל־אביבית, שלא יודעת, כנראה, שהסופר הוותיק ניצל את הרגע בו הגישה לו חשבון כדי לצלם את המילה שחקוקה בעור שלה – "ואהבת" – מסומנת בטעמי מקרא. בבית, אחרי צילום הפפראצי, התברר לבאר שהציטוט לקוח מתוך 'ואהבת לרעך כמוך'. "זאת הפעם היחידה שהרגשתי שיש אמירה מאחורי קעקועים כאלה, ולא רק השחתה של הגוף או איזו כתובת יפנית שאף אחד לא יכול להבין.

"באמונה הפרימיטיבית שלי, היהודית, הגוף הוא דבר קדוש. הדבר היחידי שמותר לגרום לו נזק הוא השיער, שגדל מחדש. הרי הקעקועים הראשונים שראיתי והטילו עליי אימה, בתור ילד בירושלים בתחילת שנות ה־50, היו המספרים על הזרועות של ניצולי אושוויץ. אז היית רואה אותם למאות ולאלפים. באוטובוס סביבך. או לחלופין, קעקועים על הגב של הפרות ברפתות. והיום, כשאני הולך בתל־אביב, פתאום אני רואה אנשים שמרצונם החופשי מתחייבים למשהו בלתי הפיך. אתה יודע כמה אמיתות אני כבר נטשתי לאורך השנים? כמה אמונות ודעות ואהבות ספרותיות? אז להתחייב למשהו כמו קעקוע?"

לא רק מלצריות מקועקעות. אם אתם פוסעים בצהרי היום ברחוב בתל־אביב, או רוכבים על אופניים חשמליים וכמעט דורסים איש חמוד וזועף, בן 72 – דעו שחיים באר בוחן אתכם בסקרנות, בתימהון. "פעם", הוא אומר, "כשסיימתי לכתוב ספר, יכולתי לשוות לנגדי  את הקורא האופטימלי שלי. היום, כשאני הולך ברחוב, מתחנת האוטובוס בסינמטק ועד בית ציוני אמריקה, אני רואה את האנשים ושואל את עצמי, יש מצב שמישהו מכל אלה – החבר'ה שיושבים במסעדה, האימהות החד־הוריות שרוכבות על אופניים עם שני ילדים, אחד מקדימה ואחד מאחורה – יתייחד עם ספר שלי לשניים־שלושה ערבים? ואני מוכרח להתוודות שאני לא יכול לדמיין את זה".

ובכל זאת באר, מהסופרים הבולטים והמבוססים בישראל, מפרסם עכשיו מהדורה חדשה לספרו 'חבלים' מ־98'. כלומר, מבקש להציג בפני דור נוסף של קוראים יצירה שהוא מחשיב לספר "הנאהב ביותר" שלו. אמו של הסופר וסבתו מככבות ב'חבלים', רומן אוטוביוגרפי במוצהר. מכינות אותו כילד לחיי ספרות. הרומן נפתח בבעתה שגורמות לסבתא נוצות טווס בגן החיות הירושלמי, תצוגה שמזכירה לה את אלף עיניו של מלאך המוות. לקראת סופו, אמו של המספר מצהירה בפניו שכישרון ספרותי הוא המפתח לחיי נצח: הכותב יכול לעצב את חייו כרצונו, מחדש, לקום לתחייה.

אתה עדיין חותם על הרעיון הזה?
"בהרגשה הפנימית כן. בשעה שאתה כותב, כמו בהתרגשות של מעשה האהבה, יש תחושה של ניצחון על המוות. אבל הנה אתמול צלצלה להתייעץ איתי אלמנתו של סופר חשוב, זוכה בפרסים, שפעם דיברו על הספרים שלו בחיל ורעדה – והיום נשכח למדי. היא אמרה לי, אני כבר לא מצפה שימכרו את הספרים שלו, אבל לפחות שיהיו בגרסת דפוס. היה לי כל כך עצוב בשבילה, בשבילו, בשבילי. בשביל כל העסק הזה. הטלפון הזה הזכיר לי שוב את הזמניות של הדברים – והיא מעוררת אימה. בסופו של דבר, מכל תקופה נשארים בזיכרון מעט מאוד כותבים".

אתה מפחד שתישכח?
"יכול להיות שסוג הספרות שאני אוהב, שאני מנסה לכתוב – שיש בה משהו מינורי, כמעט חיוור, פסטלי – הוא כבר לא סחורה. אבל אני לא יכול לכתוב אחרת, ולא הולך להשתנות. בכלל, הניסיון לכבוש את ליבם של קוראים בסופו של דבר הוא די נואל. אני כבר ירדתי מהרכבת. אני רואה את הרכבות רצות מול פניי. יכול להיות שמעגל הקוראים הכללי התרחב – אבל הפטריוטים שלך, האוהבים שלך כסופר, מצטמצמים.

"היום העולם הוא כמו ים עם המון איים קטנטנים ולא מובנים. אתה לא יודע אם אתה יכול לעלות לאי. אם תתקבל בברכה. אני חי את חיי היום בלי תחושה של בית. בתור ילד, בירושלים, הלכתי במקום שהוא שלי. אני זוכר, לעומת זאת, את אבא שלי הולך שם צמוד לקיר, כמהגר, כגולה שלא יודע אם הוא חוקי או לא חוקי. היום אני מרגיש כמוהו. פעם עוד הייתי נוסע מדי שבוע לירושלים, ליום שלם. אבל העיר הלכה למקום אחר".

ותל־אביב, מקועקעת מדי בשבילך?
"לא נעים להגיד, אבל חוץ מאנשים מסוימים, זה מקום שמעורר בי כמעט גועל. תעזוב את הפחד מהאופניים, את השחתת הגוף בקעקועים – זאת עיר שאין בה חיזורים. אני רואה את האנשים הצעירים שם, רוכבים, הולכים, ואין להם ברק בעיניים. זה מדכא אותי נורא. אין תשוקה ברחוב. אתה לא רואה בחור משתוקק לבחורה, ואתה לא רואה גם בחור משתוקק לבחור. כולם למדו להרכיב מין מסיכה של תקינות. אי רצון לקחת חלק, להכניס את הידיים, להיות מעורבים. אולי במועדונים ובפאבים אנשים עוד מרשים לעצמם להביע גילוי לב וחשיפה – אבל מולי, גם כשאני מלמד, אני רואה אנשים עם וילונות על הפרצוף. היו פעם מסיבות, היו חיזורים. נכון שתוצר לוואי של חיזורים הן הטרדות. היום אתה רואה שאנשים מסתובבים ממוגנים, הולכים ברחוב כמו שפעם היו הולכים עם מסיכות אב"ך".

* * *

כשכתב את 'חבלים' בשנות ה־90, הוא מספר, התכוון בכלל לעזוב את העיסוק בספרות ולדבוק בכתיבה עיתונאית. "אחרי ההתקבלות החמה של הרומן 'נוצות', אזרתי אומץ לכתוב את הספר הכי חשוב שלי, לדעתי, 'עת הזמיר', שיצא ב־87'. ספר פוליטי, חברתי, עם אמירה ברורה ואולי ברורה מדי, שביקש לתאר את הצמיחה של הציונות המשיחית הדתית, שהיום אנחנו רואים את הפירות שלה בדמות נוער הגבעות והמחתרת היהודית. זה שהספר התקבל בעוינות נוראה מהכיוון הדתי־לאומי זה בסדר. לזה חיכיתי, ואולי אפילו ציפיתי. הם ראו בי בוגד מבית. מבקר ספרות דתי פגש אותי ברחוב ואמר לי – אם היה לי עכשיו אקדח, הייתי הורג אותך. אבל מי שלא קיבלו ולא הבינו את הספר היו אנשים סביבי, מחוץ למגזר הדתי. הביקורת היו איומות ונוראות, ללא מידה של חסד, ומאוד נפגעתי. הציבור אז לא הבין את עוצמת הכוח שבונה הציונות הדתית, שבנט בעיניי הוא ראש החץ שלה עכשיו – וגם הוא ינשור מתישהו ויגיעו גרועים ממנו".

באר אמנם מסתייג מהעמדה נוסח בנט, אבל מתאר חובשי כיפות כקוראים האידיאליים של ספריו. "תשמע, הם קוראים נורא רציניים. ברמה האישית, אני מכיר אנשים שגרים בהתנחלות ויש לי דיבור איתם מעבר לעניין הפוליטי. ביום שבו אמריקה תחליט שאנחנו יוצאים מהשטחים, הם יהיו השותפים הטבעיים שלי לשיחה. התמונה האנושית שם היא לא נוסח גדעון לוי, אלא הרבה יותר מורכבת. במעשה הם חוליגנים, הם עושים דברים נוראים בשטחים, אבל ביום־יום הם בורגנים בדיוק כמונו. אלה אנשים שאתה בא אליהם הביתה ויש להם שירי יהודה עמיחי על המדף. הם קוראים את נתן זך. אבל ברגע מסוים, שאי אפשר לשים עליו את האצבע, הכל מתהפך ומתגלה פן אחר לגמרי בעמדה האידאולוגית שלהם".

עוד לפני שהוא נשאל, באר – בוגר החינוך הדתי, שספריו מבטאים פסיפס של מקורות השפעה, התנגדות והשתייכות דתית – הודף את הניסיון להגדיר את עצמו. "אני אדם שהולך לבית כנסת, שהולך להתפלל. אבל אני מאמין שזה עניין פרטי שאדם עושה בדל"ת אמותיו. אם תשאל אותי מי אני, אחרי שאני אומר שאני אדם, אני קודם כל יהודי. זה לא עניין דתי, אבל זה אומר שיש לי זיקת עומק לכל מה שהיהודים שקדמו לי עשו. מבחינתי, הפרוזה העברית מתחילה בגמרא ולא בברנר".

ככל שהחברה בישראל תיעשה דתית יותר, הספרים שלך אמורים למצוא יותר קוראים.
"יש הבדל בין תהליכי הדתה לבין להיות בן בית בארון הספרים היהודי. יש היום יותר ויותר שומרי מצוות – וחלקם הגדול הם פשוט עמי ארצות ופרימיטיביים. הם מתעניינים בביצוע קפדני וטכני של מצוות, ולא בתוכן הרוחני של הספרות היהודית. חלק גדול מהעולם היהודי כפי שהוא נראה היום הושחת לגמרי – כמו שהדגל האדום הושחת בידי סטלין. וזה גורם לי לעוגמת נפש גדולה.

"תיקח למשל את יהודה עציון, הנאשם מספר 2 של המחתרת היהודית – אדם שאני מוקיר ומחבב באופן אישי. תפיסותיו המטורפות הולכות ומקצינות משנה לשנה. עכשיו יש לו תוכנית להרוס את ירושלים ולהקים אותה מחדש עם בית המקדש במרכז. כמו התוכנית של מוסוליני לרומא. ובכל זאת, אם תשלח אותי לשטח לא מוכר בלילה אפל, האיש שאבחר ללכת איתו ואסמוך עליו יהיה אדם כמוהו. יחשבו שירדתי מהפסים להגיד דבר כזה, אבל עם אנשים כמוהו אני יכול לדבר. שנינו יצאנו מאותו קפל באדרת היהודית הגדולה, שנינו מודעים לאותן בעיות בחברה שבה אנחנו חיים – אלא שהפתרון שלו קטסטרופלי".

בשנים האחרונות יש יותר מקום לכותבים שגדלו בהתנחלות. משהו בחלוקות בין חילונים ודתיים מתערער ואולי לטובה.
"הנה, יונתן ברג הוא כישרון גדול. דברים קורים כל הזמן. השאלה היא איך מנקים את רעשי רקע. האופטימיות שלי היא בכך שאחרי כל תקופה חשוכה יש תקופה מוארת. בתרבות היהודית יש המון חיוּת, והחיות הזאת תחזור אלינו לא דרך הממד הוולגרי ושונא האויבים. אני זוכר, כילד, את האופטימיות האדירה שהייתה בחברה הישראלית: נניח, כשיצא הספר הישראלי הראשון. והבול הראשון. והכנסת הראשונה. לא שהכל היה טוב, היו המון בעיות – אבל הייתה הרגשה שאנחנו נתגבר. גם ניצולי שואה הצליחו להשתקם ולחזור לחיים. אז בטווח הארוך יקרו דברים. לגבי העתיד אני אופטימי. אני רק פסימי אם אני אזכה לראות אותו. לא הגיל שלי מעיק עליי בהקשר הזה, אלא המציאות החברתית והפוליטית. לא תיקח ממני את הכעס הנורא, הנורא, שיש בי על השלטון הנוכחי. והכעס הנורא על האופוזיציה העלובה – כולל מרצ וכולל המחנה הציוני".

* * *

'חבלים', במקור, היה מיועד לקהל שבוי ואוהד: ילדיו של באר. אחרי שפרסם ספר שעסק ביחסי ברנר, עגנון וביאליק, החליט לכתוב שוב פרוזה, להדפיס עותקים בודדים "כדי שהילדים שלי יידעו מי היו הוריי ואיפה גדלתי". אבל ידידו והעורך הקבוע של ספריו, אברהם יבין, קרא והמליץ לבאר לפרסם בכל זאת. "מאוד פחדתי. אמרתי לעצמי שאם הספר יתקבל כמו 'עת הזמיר', אני לא יודע איך אני אשרוד. אבל הייתי אז במצוקה כספית, וההוצאה נתנה לי מקדמה".

אם 'עת הזמיר' הפך לספר אהוב "אצל בחורי ישיבה שהתפקרו" – 'חבלים' זכה לאהבה חוצת מגזרים. "זה היה ספר לא פוליטי, והוא עורר אצל הרבה קוראים תחושה של פיוס והשלמה עם דור ההורים שלהם. אישה אחת כתבה לי שהחליטה להחזיר את אביה מבית האבות אליה הביתה, לטפל בו בימיו האחרונים. אני הרי אדם מורבידי; אמרתי לבני משפחתי, כשאמות, תיקחו כמה מהמכתבים האלה ותקברו אותם יחד איתי – שהם יעמדו לזכותי בעולם האמת".

באר לא קרא שוב בספרו אחרי שיצא לאור, לא תיקן עניינים משמעותיים במהדורות מחודשות. אבל הבדל אחד בולט בין הספר המקורי להוצאה הנוכחית. באר היה בן גילם של הוריו בערך כשתיאר את דמותם ב'חבלים' – בעלי חנות מכולת קטנה בירושלים, הורים לבן יחיד, שנולד לשניהם בגיל מאוחר אחרי נישואים קודמים. "היום אני בגיל שבו הוריי מתו. ואני מדבר איתם או עליהם כשווה אל שווים. אנחנו באותו גיל! אוטוטו אני אהיה גדול מהם – מבחינתי הרי אבא שלי לא התבגר מאז מותו, ונשאר בן 73".

באר הם ראשי התיבות של ברכה ואברהם רכלסבקי או בן אברהם רכלסבקי, שם משפחתו המקורי של הסופר. בראשית הספר, עומדות במרכזו אמו וסבתו. עם התקדמות הרומן מתגלה דמותו של אביו המבוגר – דמות קומית, מביכה, מעוררת הזדהות. "הספר נכתב תחילה מנקודת מבטה של אמא שלי. אני סולד מאנדרטאות, אבל פנטזתי לבנות לה איזו אנדטה חיה. היא הייתה לוחמת. היא הקימה את מפעל חייה בנחישות: חנות המכולת הקטנה שלה – ואני. היא עבדה אותי כאילו הייתי פרויקט שלה מול המוות. בעיניי היא הייתה גיבורה, ובכלל, אישה שהקדימה את זמנה. לא רק בנושאים הגדולים. היא עשתה למשל יוגה והייתה אוכלת אצות שנים רבות לפני ששמעו כאן על עניינים כאלה. תוך כדי כתיבה, אבא שלי התחיל להופיע אליי ושאל אותי: 'לא מגיע לי שתתייחס אליי עכשיו כאדם מבוגר, בראייה יותר מבינה? לא מגיע לי משפט חוזר?' הוא היה בן 55 כשנולדתי, ואני כתבתי את הספר כשהייתי בן 50. זה, בעיניי, ההישג הכי גדול של הספר – אין בו רגשי אשמה דווקא, כלפי ההורים, אלא התבוננות מאוחרת".

היית מסוגל לכתוב באופן דומה על הילדים שלך?
"זאת שאלה מכשילה. חלק ניכר מספרות העולם מתאר בנים שכותבים על הוריהם. כותבים, בוזזים, אוהבים, מתחרטים. האנשים החיים היחידים שאתה לא כותב עליהם הם ילדיך. הרי אתה לא רוצה לפגוע ביחסים איתם. דווקא מפני שכתבתי על הוריי ובחנתי אותם כדמויות ספרותיות, אני מבין שלעולם לא תוכל לצאת בשלום כהורה מול מבט כזה. תמיד יבואו אליך בטענה כלשהי. אמא שלי הייתה אומרת שלנכדים ולסבים יש יחסים טובים בזכות האויב המשותף להם: הדור האמצעי. כשאני שופט את הוריי ככותב ובכלל, באותה מידה אני צריך לשפוט את עצמי ביחס לילדים שלי. לשאול אם מה שדרשתי מהוריי, קיימתי כלפי ילדיי".

ומה גזר הדין?
"אני אגיד לך מה שאמר לי פעם עמוס עוז: באופן מוחלט, ברור שאני נותן הרבה יותר לילדיי ממה שההורים שלי נתנו לי. למשל, מבחינה כספית. אבל באופן יחסי, ההורים שלי נתנו לי הרבה יותר מאשר אני נותן לילדיי. הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם, גם אם זה היה נורא מעט. אני אולי נותן לילדיי הרבה מאוד – אבל זה לא כל מה שיש לי. זאת אבחנה נורא יפה שתקפה גם לגביי: הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם. ללא סייג. אני מעניק ומסייע לכל אחד מילדיי – אבל אני לא נותן כל מה שיש לי: הרי אני כותב, ומלמד ורץ ויש לי עניינים. בראש מעיניהם של הוריי הייתי אני, ולא שום דבר אחר. אני הייתי החיים הפרטיים שלהם".

אנחנו חיים בתרבות שמעמידה הורים למשפט תמידי, מבחינה פסיכולוגית.
"בדור שלי, רק מפונקים האשימו את ההורים שלהם. כשבני דורי ומבוגרים יותר כתבו על הוריהם, לרוב הייתה שם הרבה חמלה – גם אם חמלה היא דבר שונה מאהבה. רק בחור מפונק כמו יורם קניוק כתב ספר כמו 'פוסט מורטם'. כולם חסו, ריחמו, אבל קניוק, ככותב, היה אכזר ורע לב – לכן גם הספר שלו הוא ספר ייחודי. חשבתי על הספר שלו במפורש בזמן הכתיבה של 'חבלים' כמקום שאני לא רוצה להגיע אליו. ספר נוסף שעמד לפניי כדוגמה שלילית לתיאור הורים הוא 'אישה יקרה' של יהונתן גפן. יש שם אי יכולת להבין או לסלוח.

"אני וחבריי היינו יותר חזקים מההורים שלנו. אנחנו היינו בני המקום. היינו מעורים ויותר מלומדים מהם. פרשנו את חסותנו על הורים חלשים, שהחיים לא האירו להם פנים. ההורים – חלקם יוצאי שואה – היו מרוסקים ביחס לבנים, שהיו בני הארץ ויפים ושזופים והלכו עם מכנסיים מקופלים ועם כאפיות. המצב הכלכלי של בני דורי היה טוב משל הוריו. בן תמך באביו. והיום זה הפוך: המצב הכלכלי של בני דורך גרוע ביחס למצבם של ההורים. אותי מרתק, וגם מפחיד נורא, לחשוב מה יהיה בדור של בני ה־30 וה־40 – איך הם יוכלו לעזור לילדיהם. מלבד העשירים, האם לבני מעמד הביניים תהיה אפשרות לעזור לילדים שלהם להסתדר, לקנות דירה, לשכור דירה? אלה לא שאלות ספרותיות, אלא שאלות של החיים".

* * *

באר הוא קורא סקרן, גם ביחס לספרות עכשווית. בניגוד למצופה מאנשי ספרות ותיקים, במיוחד בשנים הללו, הוא לא איבד עניין בכותבים צעירים. מסתובב בחנויות, מדפדף, נותן "חמש דקות של חסד" לספרים חדשים. "למרות המספר העצום של ספרים שמתפרסמים ביחס לעשורים קודמים", הוא אומר, "לא השתנה מספרם המוחלט של הספרים הטובים שיוצאים מדי שנה. פעם הייתה משמעות לעובדה שההוצאות המרכזיות והעורכים החשובים בחרו לפרסם ספר מסוים – היום אין לה משמעות מיוחדת".

הזירה הספרותית היום, אומר באר, מדורי הספרות, ההוצאות, מקדשים את הממותג והאגרסיבי. את השמות הגדולים – או לחלופין את אנשי הספרות הצעירים, הקולניים והאלימים. הוא מסתייג ממשוררי ערס־פואטיקה והגל המזרחי, אבל בניגוד לשיחות עם מרואיינים אחרים, נראה שהוא בקיא יותר, מבחין בין כותבים שונים, משתדל שלא להשמיע שלילה גורפת.

"היכולת של אדם ללגלג על עצמו, לראות את נגעי עצמו, זה החלק הכי מעניין בספרות", הוא אומר כשאני שואל אותו לגבי הנושאים המשותפים ל'חבלים' ולעיסוק הספרותי היום בזהות אתנית. "לעומת זאת, היללה או הקינה או הבכי – מה קרה להוריי, מה קרה לי, השתיקו אותי – הרבה פחות מעניינים אותי. המבחן של כותבים כמו רועי חסן ועדי קיסר או שלומי חתוכה יהיה אם הם יכתבו גם דברים אחרים, ולא ייתקעו בשלב של קינת הקיפוח והרחמים העצמיים".

זאת ספרות שמבטאת רק רחמיים עצמיים?
"זאת ספרות שכועסת עליי: על האשכנזים, על היישוב הוותיק. אוקיי, עשו לכם, לקחו לכם, הרביצו לכם. הכל נכון. אבל אותי מעניין לראות לאן הם ייקחו את הנרטיב הזה. אני אגיד לך מה ההבדל ביני ובינם, במלוא הצניעות. אני מקווה שמצאתי את היכולת לאזן בין אהבה ויושר ככותב. לחשוב למשל מה הגביל את אבא שלי כאדם ספציפי, ולא רק כנציג של קבוצה מסוימת. לכותבים של ערס־פואטיקה יש אהבה גדולה מדי, בהשאלה, להורים שלהם. ולדעתי, במבט מהצד, אין להם בוחן מציאות מספיק מאוזן כלפי חוץ.

"כשהתחלתי לכתוב, עוד חבשתי כיפה. בשנות ה־60 וה־70, להיות דתי ולהשתחל למעמד הסופרים היה דבר נורא קשה, וכביכול לא לגיטימי. הדמות האידאלית של כותב הייתה של איש תנועת העבודה, קיבוצניק, גבר, צעיר, מהנח"ל המוצנח נגיד. מהבחינה הזאת, יש לי אמפתיה למי שלא נותנים לו להתקרב לצלחת. אבל הטרגדיה עם הגל המזרחי החדש היא במובן הספרותי: במקום לתת להם להתפתח לאט כיוצרים, החברה מנצלת אותם. כלי תקשורת ואנשי יחסי ציבור ממתגים אותם ומתפרנסים מהם ומשתלטים עליהם. הנה מירי רגב – פגשתי אותה פעם או פעמיים, היא אישה מאוד אינטליגנטית, יודעת מה היא רוצה, אבל היא מקדמת מה שנתניהו מקדם, וזה לפורר את הדבק המסוים שהדביק את החברה הישראלית".

משונה לדבר איתך באופן קודר כל כך על החיים כאן. בדמויות ההורים והסבתא בספר שלך, למרות המכות והאובדן שהם חוו, יש משהו אוהב חיים או שובבי.
"הם כל הזמן הישירו מבט קדימה, ושאלו לא מה היה – אלא מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. זאת השאלה המשחררת, זה החלק האופטימי של החיים. ולא כל הזמן לחפור ולגרד פצעים ישנים. הספר שלי עוסק בעבר – אבל אני מספר על החלומות הקטנים של אנשים לשיפור חייהם. איך אדם שעמד בפינת הרחוב ומכר ביצים שאף להפוך לבעל מכולת.

"בעיניי, המבט תמיד צריך להיות מופנה קדימה. מבט אחורה הוא מבט של נקם. נגרם עוול מרצון ושלא מרצון לדור שלם של מהגרים – אבל היום התפקיד של המדינה הוא לתקן, לא להסתכל לאחור. לא לשאול אם גנבו או לא גנבו ילדים, ולהקים ועדות חקירה – אלא להשקיע במוסדות חינוך בדימונה, באופקים, בשכונת התקווה. להשקיע הרבה יותר. הרי הייתה ועדה לבדוק מי רצח את ארלוזרוב. היו ועדות חקירה אחרי מלחמות. אבל כל הדברים האלה בלתי ניתנים לפתרון. צריך להשאיר אותם כפי שהם: לא יימצאו פתרון או ממצאים שיתקבלו על כולם".

באר מזכיר את תפקידו כעורך ספרותי בקידום צעדיהם הראשונים של סופרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ודן בניה סרי. "אני הראשון שהוציא ספר של מיכאל. הייתי הפטרון שלו – ואני משתמש בכוונה במילה גסה – במובן זה שדאגתי שיטפלו בעם עובד בספרים שלו. וכך עשיתי עם עוד כותבים, שהפכו לסופרים מרכזיים. הייתי שם כדי לעודד ולפתוח דלת, גם במקרה של משורר הומו שההוצאה לא אהבה את השירים שלו בגלל הנקודה ההומואית.

"אני לא מציין את זה כדי לקבל קרדיט. אני מבין ומקבל את הטענות לגבי קיפוח והדרה. הנקודה שלי היא אחרת: אני רוצה איכות יותר טובה. בתור שופט או לקטור – אני לא מוכן לתת הנחות למישהו כי הוא הומו, כי הוא מזרחי או כי היא אישה. על זה הוויכוח. אדרבה, בגלל שהמאבק הפוליטי הזה חשוב – הוא לא יכול להפוך מעבורת לטקסטים פחות טובים".

מישהו מערער על השאיפה ליצור ספרות טובה?
"כשאתה קורא ספר של סופר סטרייט אשכנזי בן 60, אתה מפעיל עליו את אמות המידה הכי מחמירות. ואני מזהה שברגע שמדובר על טקסט שנוצר כביכול מהשוליים או שייך למקופחים מסוגים שונים – דנים בו מתוך סלחנות. הסלחנות הזאת היא לטעמי מתנשאת. הוויתור הזה על שיפוט מלא – בביקורת הספרות, בלקטורה של ההוצאות. אני לא אוהב חנפנות. כמי שהיה עורך הרבה שנים, אני יודע שאם לא תהיה ישר עם עצמך ועם הכותב – זה יחזור אליך כבומרנג. אם אני מקבל כתב יד של חבר – אומר לו את מלוא דעתי, ללא כחל וסרק. כי אני מכבד אותו. ויותר מזה, כי אני מכבד את המקצוע".

באר הוא אדם מצחיק והרבה פחות רטנוני ביחס למתבקש מאיש ספרות בן גילו ומעמדו, גם אם קדרות מסוימת אוחזת בו בזמן הפגישה בביתו ברמת־גן. עננה קטנה על הפרצוף; עננה קטנה על הצלחת – פרוסות לחם עם קוטג' שהוא אוכל.

אולי זה קשור להיבט הסמלי, המורבידי, בשיבה אחורה לספר מלפני 20 שנה. אולי לטיפול השורש שהוא עומד לעבור אוטוטו. "חפר לי בתעלות", הוא מספר אחרי הביקור אצל רופא השיניים, "ירדתי איתו לביבים, כמו שאומרים החסידים של יעקב פרנק, משיח השקר". באר קצת פחות מחויך כהוא מתאר את הפופולריות של ביקורות ספרות קטלניות, נוסח טיפול השורש המדמם שיהודה ויזן העניק לאחרונה למשורר רוני סומק.

"איש שאני מעריך אמר ששווה להתייחס לויזן ברצינות, אבל כשקראתי את הרשימה שלו על רוני חשבתי לעצמי – לא חבל לך? זה מה שגורם לך סיפוק או חדווה? לקחת את רוני סומק ולמרוח אותו, לתת לו מכות מעל החגורה או מתחתיה? כשאני קורא רשימה כזאת, הרחמנות שלי לא נתונה לרוני אלא לויזן, שיש לו כישרון. אתה רואה בנאדם הולך ברחוב, ואתה רואה במרפסת עומד מישהו ומשתין עליו. מתחשק להגיד לו, רד מהמרפסת. תתחיל גם אתה לצעוד ברחוב".

ויזן ומבקרים תוקפניים אולי מחזירים עטרה ליושנה. ביקורת הספרות העברית הייתה די מרושעת מראשיתה, לא?
"בעיניי, תרבות היא משא ומתן בין דורות, ולא הכאסח והתוקפנות של מבקר צעיר כלפי משורר מבוגר ממנו. אולי הסוג הזה של כתיבה מוצא חן בעיני קוראים צעירים, מעורר בהם ויברציות. במקום שבו אני חי את עולמי, זה לא גורם לי לזקפה. נכון שהיו תמיד פולמוסים תוקפניים וכתיבה תוקפנית, אבל פעם היו שוחטים בסכין חדה. היום הורגים עם מעדר. העניין הוא לא הכוח, אלא העיצוב שלו. בזה השקיעו. יצר ותוקפנות היו פעם בסטייל. עזוב את הוויכוח בין אלתרמן לזך שהיה קשה מאוד – אחת הרשעויות הכי מזהירות שאני מכיר היא של המבקר חיים גמזו. על המחזה 'סמי ימות בשש' הוא כתב: 'מצדי הוא היה יכול למות כבר בחמש'".

ביקורת באורך טוקבק מושלם.
"נו, לפחות ויזן חתם על הרשימה בשמו. הטובקסיטים לרוב מנאצים ומחרפים בלי לחתום בשם. נכון, רוב הסופרים אומרים שהם לא קוראים טוקבקים – אבל העיניים לא יכולות להימנע. והסגנון הזה הפך ללב הביקורות – מתוך אינטרס ברור להחזיר למדור ספרות קוראים. לכתוב על רוני סומק באופן כזה זה צעד של דה־הומניזציה".

אולי מאחורי הסגנון הבוטה הזה עומד ניסיון להעיר דיון ספרותי מנומנם.
"אם זה המקרה, הגיע הזמן שאני אצא לפנסיה. אבל מה שחשוב זה מבחן התוצאה. דן מירון יצא בשצף קצף נגד לאה גולדברג. היום מירון כבר לא רלוונטי, מתייחסים אליו כמאובן; ולאה גולדברג לעומת זאת חזרה לחיים. מוציאים אותה לאור, קוראים אותה, חוקרים אותה. אז לא בטוח שיש ערך לתוקפנויות אלה. אולי תנצח אותי עכשיו בצעקות, אולי תשתיק אותי ותחנוק אותי ותעיף אותי – אבל לא בחשבון הכללי. הגלגל חוזר ומסתובב. אם מי שנוסע עכשיו באמצע הכביש זה הקונטיינר של הביקורת האגרסיבית, זה לא אומר שהאופנוע של רוני סומק לא ימשיך לנסוע אחרי שהקונטיינר שלהם יתהפך. והוא יתהפך, אתה תראה".

אתה חושב ששינויים כאלה גורמים לך נזק ישיר כסופר?
"אני באופן כללי יושב בבית עם המזגן. כותב רומן שאני עוד מתלקק איתו, ומלמד, ומגיע לכל מקום שמזמינים אותי. ואני נהנה. ביום־יום, תפקידי הוא לעזור לאשתי להרים את סלי הקניות הביתה. אבל בהקשר ספרותי, גם אם לא לעצמי, אני חרד לאנשים צעירים שכותבים והאווירה הזאת יכולה לגרום להם להפסיק לכתוב. להרים ידיים. בתלמוד כתוב – אדם שנתקל בכת של כלבים, מה יעשה? אם הוא יברח, הם ירדפו אחריו. אם הוא יתעלם מהם, זה לא יילך. והגמרא אומרת: שיישב ביניהם, עד שיתייחסו אליו כאחד משלהם".

בקיצור, תתקרנף.
"אני רואה הרבה אנשים שמתקרנפים במובן הזה. באקדמיה, בביקורת הספרות. אבל אני כבר לא אהיה קרנף. אין לאף אחד צורך בקרנפים זקנים".

חיים באר, חבלים, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

סמי מיכאל, יהלום מן הישימון

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.2.2015

מבין הסופרים ה"חשובים" בישראל, סמי מיכאל הוא בעיניי הדובר הפוליטי החד ביותר, האמיץ ביותר. ככותב, יש בדרך כלל משהו פחות מבוהל ומאולץ באופן שבו הוא מסתכל על העולם ביחס לסטנדרט של פרוזה עברית, ודאי ביחס לבני דורו. לא רק מבחינת הרגישות החברתית שלו, ולא רק בזכות המאבק להרחיב את המרכז של הספרות הישראלית מעבר לגבולות הסיפור האשכנזי והצברי. הגישה של מיכאל למיניות האדם היא לרוב חילונית ולא מתחסדת. היכולת שלו לתאר את יחסי הכוחות בתוך תחום המשפחה חורגת מעבר לדיקטטורה הפשוטה של הסיפור הפרוידיאני. באותו זמן, מיכאל הוא סופר ממלכתי מאוד. הנטייה שלו להסביר, לפרש ולסכם את הדמויות שלו והמניעים שלהן מעוררת לא פעם תחושה פדגוגית ויבשושית. אני מנחש שדווקא הנטייה הזאת חיבבה אותו על קהל רחב, כמו גם היכולת לבקר את ההיסטוריה הציונית הרשמית ועדיין לקבל את הנחות היסוד שלה.

'יהלום מן הישימון', הרומן החדש שלו, מחזק את התחושה שמיכאל הגיע לאיזה מבוי סתום. בראש ובראשונה מבחינה סגנונית. הספר מתאר סיפור התבגרות כפול, במסגרת של רומן תקופתי, שחופף במידה זו אחרת גם את סיפור ההתבגרות של מיכאל עצמו. הוא מתרחש בשלהי שנות ה־30, בעיראק המלוכנית, תחת השפעה האימפריה הבריטית – כשרוחות של השכלה ורפורמה חודרות לחיי האליטה העיראקית. גיבורי הרומן הם נער ונערה, בן עשירים ממשפחה יהודית בבגדד והיתומה שהופכת למשרתת בביתם. הספר ממוקד כולו בהתרקמות היחסים ביניהם, בהתקדמות שלהם לקראת שני שיאים דרמטיים  שמשולבים אחד בשני: מימוש המשיכה המינית של שני המתבגרים, והגירוש הצפוי של המשרתת מחיי המשפחה המאמצת.

המסגרת העלילתית הזאת שייכת מראש לתחום הרומן הרומנטי, או הרומן למשרתות (דרמת המפגש המעמדי והמיני בין משרתת לאדון). 'סיפור פשוט' של ענגון הוא כנראה הטיפול האמנותי המופתי והקאנוני ביותר שהגרעין העלילתי הזה קיבל בעברית. גם הבחירה בשם 'יהלום מן הישימון' היא הצהרת אמונים של מיכאל לז'אנר הזה. 'יהלום' הוא השם החדש שניתן ליתומה בביתה המאמץ. ה'ישימון' הוא שכונת העוני וחיי ההפקר שמהם היא מגיעה. אבל הרומן לא בדיוק מנצל את הפוטנציאל הטלנובלי של הסיפור הקלאסי הזה – למרות שעל הנייר, כל מרכיביו נמצאים. למשל, האיום המתמיד בדמותו של נבל שעלול להשחית את תומתה של הנערה. או הדמות המקבילה לו – אביו של בן העשירים, שתפקידו הקלאסי הוא לסכל את האיחוד בין האוהבים מלמעלה, מכיוון המעמד השליט.

'50 גוונים של אפור', הדוגמה העכשווית הבולטת לרומן רומנטי, הופך את המרכיב הכוחני והמעמדי ביחסים בין אישה רגילה לבין טייקון לדימוי מיני מזוכיסטי מפורש. מיכאל, לעומת זאת, מנטרל את ההיבט התיאטרלי והאלים של סיפור כזה. קודם כל, הוא רומז לקוראים לקרוא את הסיפור בהקשר ריאליסטי. דמויות היסטוריות צצות ברומן בשמן המפורש.  פה ושם, המספר של הרומן רומז לעתיד הרחוק של הגיבור, לקשר שלו להיסטוריה ממשית. אבל יותר מזה, מיכאל כאילו עושה ככל שביכולתו לאפשר לאהבת הנעורים הזאת להתפתח בלי הפרעות ממשיות. המוסכמות הדתיות, המיניות, המעמדיות מוזכרות שוב ושוב – אבל מרימות ראש רק בחלקו האחרון של הרומן.

1
ארם גרשוני, 'כרובית', שמן על בד

 

זה החלק הסימפטי והייחודי בספר. העובדה ששני הגיבורים שלו פטורים מרגשות אשמה. שמיכאל מוכן בפשטות לעקוב אחרי הסקרנות המתפתחת שלהם, ההעזה המתקדמת בתחום המשחקים המיניים. באופן דומה, יש משהו נעים ולא נצלני בעבודה ההיסטורית של מיכאל. באופן שבו הוא חושף את הקוראים לחיי היהודים העירוניים בבגדד של מחצית המאה ה־20. היום, אולי יותר מתמיד, רוב ההשוואות בין חיי יהודים בישראל לבין חיי יהודים בניכר, בעמודי החדשות, ברומנים – נגועות בהקשר קטסטרופלי, מאיים, שואתי. הרומן ההיסטורי 'בנגאזי־ברגן־בלזן' של יוסי סוכרי הוא דוגמה מובהקת. מגבלות על חיי היהודים בבגדד, רמזים לפרעות ולמהפכה הציונית מוזכרים ברומן של מיכאל – אבל לא מטילים עליו צל כבד.

אלא שהקלילות היחסית הזאת, העובדה שמיכאל לא לוקח על עצמו תפקיד של משגיח כשרות או מורה קודר לתולדות עם ישראל, חוש ההומור שלו ושל הדמויות – כל אלה נבלמים בגלל הסגנון הדידקטי שלו כמספר. הדחף להרצות ולבאר. הנה, למשל, מיכאל מבהיר שוב ושוב בתוך פסקה אחת את המובן מאליו לגבי הפער בין הגיבורים: "משולי העיר היא באה ומסיפורים ידעה ששם, בעיר הגדולה, קיים עולם חיצון שבו גרים ברי מזל, הזוכים מדי יום לצלחת מלאה לשובע […] כאן, בבית של אנשים ששפר עליהם המזל ושבו שירתה, תפסה עד מה היא רחוקה מעולמן של משפחת איראני ודומיה […] מיטתו היתה גבוהה ממצע כשיעור של זרוע, אך נדמה לה כי הבן המפונק של המשפחה, המתנוסס מעליה, ישן על פסגתו של הר נישא".

לא רק מגיה קפדן חסר כאן (חפשו בגוגל את הצירוף "ברי מזל") – חסר עורך. לאורך רוב הרומן מורגש החיסרון בסמכות שתתייצב מול מיכאל, מול סופר ותיק ומוערך. מישהו שירגיע את הרצון לחנך ולתווך. שירסן אותו כשהוא מחליט בסוף הרומן להעמיס פנימה פיתולים עלילתיים ומתיחות דרמטית מאולצת. מישהו שיגיד לו שבסצנה שבה הגיבורים המבסוטים נחשפים לראשונה לקיומו של דגדגן – מיותר להוסיף הערה מלומדת כמו "בארצות נחשלות ראו באיבר ייחודי זה מעשה ידיו של השטן, ואשר על כן גמרו אומר לסלקו מגוף האישה על ידי כריתתו". מישהו שינצל את היתרונות הברורים של מיכאל כיוצר – הידע ההיסטורי, הנכונות להתלוצץ, הגישה הלא מפוחדת לכל אגפי החיים – ויכניס אותם למסגרת עכשווית, שרירית ומחמיאה יותר.

 סמי מיכאל, יהלום מן הישימון, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

סמי מיכאל, מעוף הברבורים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.5.2011

סמי מיכאל הוא סופר אהוב, מוערך וחשוב, אבל הקשר בין תעופה ובין 'מעוף הברבורים', ספרו החדש, דומה לקשר בין ברבור חי ונושם לפוחלץ.

על פניו, הרומן הצנום הזה מציע סיפור מעניין. במרכזו עומדת מערכת היחסים בין שני אחים בישראל שבין מבצע סיני למלחמת יום כיפור. האח הבכור וויליאם היה אמור להיות נער הפוסטר של הספרות העברית. חתיך, ערכי, לוחם. ואכן, עד הטרגדיה ששינתה את חייו – כל צעד בסיפורו מגשים את ההבטחה שהייתה גלומה בו מילדות. ההיכרות של הקוראים איתו נפתחת בפאזה השנייה של חייו: סופר צללים יהיר, מריר ומפוחד שלא יוצא מפתח ביתו.

גיבור הספר הוא שרגא, אחיו הצעיר של וויליאם, שגדל בצילו המזהיר, אבל הפך לחברמן סוג א': גברי, צנוע, אוהב חיים; מי שלקח על עצמו להוביל את שתי המשפחות שהקימו הוא ואחיו. מערכת היחסים הטעונה והמסתורית כביכול בין האחים מעוצבת בעזרת שתי אנלוגיות עיקריות. במישור אחד, הקשר ביניהם נבחן מול הקשר הסימביוטי בין ילדיהם, נער ונערה. הרומן נפתח באזהרה הקודרת של וויליאם, שהחברות בין הדודן והדודנית תהפוך לקשר מיני. האנלוגיה השנייה בנויה על ההשוואה בין המקצועות של האחים ושני סוגי היצירה שבה הם עוסקים. תפקידו של וויליאם הוא להפיח חיים בטקסטים עקרים ובנאליים; שרגא הוא יערן שתפקידו לטפח את היער הציוני המוזר: צורת חיים שקמה יש מאין אחרי שהיערות האותנטיים בארץ נהרסו ברובם. בשני המקרים אמור היוצר לשוות למה שהוא בעיקרו מלאכותי, מחושב וסינתטי – חזות אמינה, טבעית, צומחת מעצמה.

בדיוק במשימה הזאת הרומן נעצר – עניין מפתיע ביחס לסופר בכיר כמו מיכאל, שמזמן כבר הוכיח את היכולת שלו לרתק לסיפור. זאת אומרת, המילים ממשיכות להשתבץ אחת אחרי השנייה, העלילה מתקדמת, עובדות מרעישות נחשפות לגבי הדמויות, אבל את האפקט הכללי אפשר לסכם במילים "לא כיף". גם אם יש שינוי בקצב או בזווית מסירת הסיפור, ההרגשה מלאכותית כמו רכיבה על אופני כושר. בסופו של דבר, רוב הקריאה מוקדשת לניסיון להסביר את האדישות הגדולה שהספר מעורר. התשובה פשוטה וברורה כל כך לעין, שלוקח לה זמן להתגלות.

אם שרגא חוקר את המזיקים הזעירים שיכולים למוטט יער שלם (משל לריקבון הפנימי שמאיים למוטט את האילן המשפחתי שלו), הקריאה ב'מעוף הברבורים' חושפת מחלה פשוטה שתוקפת לא מעט ספרים ישראליים: נגיף המסבירנות. בשדות הדיפלומטיה העולמית ההישגים של ישראל אמנם שנויים במחלוקת, אבל רבים מסופרינו מצטיינים ביכולת לפרש עבור הקוראים כמעט כל פרט ביצירה. הפרשנות העצמית הזו מעניקה ללא מעט ספרים טובים בפוטנציה אופי של ספרות נוער, ספרות שמניחה שתפקידה הוא להרצות.

ייתכן בהחלט שמסתתר בתוך 'מעוף הברבורים' רומן אמיתי, אבל כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו בגלל הנוכחות המתמדת של המספר שיצר מיכאל, שעומד מאחורי הקוראים ולוחש באוזניהם כמו מדריך מסור מדי במוזיאון. כל דמות מוצגת באמצעות תקציר של קורות חיים ורשימה סתמית של קווים לאישיותה: "שלא כמיטל, זוהר היה חבר בתנועת נוער ואהב בה את החברים, המשחקים והמשימות, אהב לקרוא וגם אהב כלבים וחתולים". הבחירה במספר שנוכחותו מורגשת היא בחירה לגיטימית, בדיוק כמו הניסיון ההפוך לטשטש לחלוטין את העקבות הגלויים שלו, אלא שכאן – למרות הסודות המשפחתיים הכאילו־אפלים, למרות העיסוק הכאילו־חושפני באחורי הקלעים של תעשיית הספרות, למרות הפרישה ההיסטורית – ההתרחשות הספרותית ממוקדת כל כך חזק בחזית הדברים, שהיא חונקת אצל הקורא כל אתגר ליצור סיפור קריאה אישי. למה למתוח קווים בין הנקודות אם מישהו עושה את העבודה בשבילך?

מאחר שרוב הספר מוקדש לקטלוג עדויות אופי של הדמויות, רוב החלקים בו נשארים בצקיים. הדיון בקשר בין ספרות ליחצנות טריוויאלי מאוד. העיסוק בגילוי עריות לא מספיק מפותח (הנושא הזה עדיין מחכה לידיים ספרותיות לא מבוהלות). נקודה אחת מזדהרת לטובה בכל זאת. מיכאל יודע גם כאן לתאר בצורה משכנעת השתוקקות של גבר לאישה. היחסים בין האחים והאישה בחייהם לא ממציאים את המשולש הרומנטי מחדש, אבל החזרה, שוב ושוב לאורך הספר, על עצם הרצון לגעת בגוף חם ואהוב היא אי קטן של אמינות בתוך ים של נסורת.

סמי מיכאל, מעוף הברבורים, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

ראיון עם אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.12.2009

כוחות הביטחון מעולם לא הסתדרו עם שיער הפנים של המשורר אלמוג בֶּהַר. "מה לעשות שאלוהים נתן לעיראקים חזות לא מגולחת גם אחרי שהם מתגלחים", הוא אומר. "בזמן הצבא, פעם אחר פעם שוטרות צבאיות בטרמפיאדות היו מציקות לי על הגילוח. הייתי אומר לעצמי, בצבא של סדאם חוסיין לא היו מטרידים אותי בעניין הזה. אז החלטתי לגדל זקן".

למה זקן?
"תמיד קינאתי בבעלי זקנים. אצל ההורים ברעננה הייתי מגדל חודשיים־שלושה ונכנע. הכוח שאומר לך להוריד את הזקן הוא חזק. זה מפחיד אנשים משני הכיוונים, הדתי והערבי. התלמידים שלי היו צוחקים עליי שאני נראה כמו שילוב של רון ארד וחסן נסראללה. עברתי לירושלים בתחילת האינתיפאדה השנייה, כשהמון חיילים ושוטרים הסתובבו בעיר. אני זוכר היטב את הימים הלוהטים ההם – ג'יפים של מג"ב עצרו לידי בחריקה, שוטרים פנו אליי בערבית, אנשים ירדו בגללי מהאוטובוס.

"אנשים מתלוננים שמזהים אותם כערבים, אבל יש בזה גם נס: משהו חיצוני בנו מזכיר לנו מאיפה באנו. ההיעלמות של הזהות היא לא כל כך פשוטה, גם אם נחיה באמסטרדם באווירת היי־טק ומוזיקה אלקטרונית. משהו נשלח להזכיר לנו מי אנחנו".

בהר, בן 31, הוא אחד הבולטים בקבוצה של משוררים צעירים בישראל שהעיסוק בזהות המזרחית הוא קו חשוב ביצירתם וביחס אליה מצד קוראים ומבקרים. השבוע יוצא קובץ שיריו השני, 'חוט מושך מן הלשון' – כשנה אחרי ספר הבכורה 'צמאון בארות' וקובץ הסיפורים 'אנא מן אל־יהוד' – וגם הוא מתקיים במרחב שבין יהודה הלוי לסמי שלום שטרית. 'חוט מושך מן הלשון', שכולל שירים שכתב מגיל 18 ועד 30, מדגים עד כמה פתוחה ומגוונת הדרך שלו. המפגש איתו מגלה כותב וקורא שמחובר לשכבות השונות של הספרות העברית, איש צעיר שמעצב לעצמו דרך בחיים תוך כדי שיחה עם דורות של כותבים מעולם היהדות.

 "עוצמת הבושה שהופעלה על ההורים שלנו לא איפשרה להם להתגאות בזהות שלהם", מסביר בהר את ההתעוררות בקרב משוררים מזרחים בני דורו (ביניהם אלי אליהו, מתי שמואלוף ושמעון אדף, שגם מוזכרים במפורש בספרו). "משאת הנפש שלהם הייתה הצבריות והישראליות, ולנו אין כבר צבר להתקנא בו. כשאתה נולד פה ולא צריך להיאבק במבטא שלך – אובדת חלק מהיראה כלפי הפנטזיה הישראלית. גילינו שאף אחד הוא לא בדיוק צבר, אף אחד לא חי פה מדורי דורות.

"בנוסף, נחשפנו לאובדן של הסבים והסבתות שלנו ולפחד של ההיעלמות, כשהסבים שלך באמת מתים. אני חושב שהפחד הזה הוביל רבים לבחון את הזהות שלהם. אמא של אמא שלי, בחצי השנה האחרונה בחייה – דיברה רק ערבית. החברה החליטה למנוע ממך את האפשרות לדבר עם סבתא שלך לפני מותה.

"שנה אחרי עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד ספרדית. הסבא האחרון שלי התחיל לדבר איתי בספניולית אחרי שאשתו השנייה נפטרה ולא נשאר לו עם מי לדבר בשפה הזו. בבית אבות הוא חזר לספניולית והייתי צורב לו שירים בשפת האם שלו. ופתאום, אחרי שנה, הוא נפטר. הייתה לי הרגשה שהייתי על איזשהו סף. יכולתי ללמוד ממנו בעשרים השנים שלפני, ולא עשיתי את זה. מבחינתי, זה היה כמו סוג של לפיד שאתה מרים אחרי שהוא נפל, ורגע לפני שהוא כבֶה".

בהר נולד בנתניה וגדל ברעננה. מסע השורשים הספרותי שלו החל לקראת השירות הצבאי. "הסתכלתי לאחור על הילדות ברעננה, והייתה לי תחושה שגדלתי בתוך הסתרות ומחיקות. יש לי סבא וסבתא מעיראק, סבתא ייקית וסבא שנולד בברלין למשפחה ממוצא טורקי, שרובה נהרגה בשואה. בבית הייתה נוכחות לספניולית, לערבית, לגרמנית, לדנית – אבל ברעננה עברית ואנגלית היו השפות הלגיטימיות של הרחוב.

"דווקא בגלל שרעננה היא יחסית אשכנזית, הנושא של המוצא המזרחי תמיד בלט בכיתה. תמיד יהיה מישהו שיזכיר לך שקיים הבדל בינך לבין הרוב. אני בא מבית מסורתי, ורוב הילדים גם היו מאוד חילונים. היו ארבעה ילדים חוץ ממך שצמים ביום כיפור, ושלושה שאתה יכול לאכול אצלם בפסח. ומצד שני, לא הייתה קירבה לדתיים ברעננה, שמבחינתם אתה חילוני אם אין לך כיפה. קיבלתי את התחושה שהעולם מתחלק לשני צבעים בחדות. כל צד אומר לך: או שאתה איתנו או שאתה איתם".

איזה הבדלים בהקשר הזה יש בינך לבין כותבים מזרחים שגדלו מהפריפריה, כמו שמעון אדף?
"מזרחים מהערים הגדולות במרכז הסתדרו הרבה יותר טוב כלכלית, אבל היו צריכים לוותר הרבה יותר על התרבות שלהם, לעומת מי שבא מהפריפריה וסבל הרבה יותר מבחינה כלכלית ואקדמית, אבל הגיע עם קשר יותר רציף לתרבות המזרחית. האפשרות לתיקון היא בחיבור האלכסוני הזה בין הפריפריה למעמד הביניים המזרחי".

לך היה קל יותר ככותב כי הכרת את חוקי המשחק בספרות המיינסטרים?
"הכרתי יותר מדי את העברית התקנית, את הספרות הישראלית התקנית. הייתי צריך ללמוד להתרחק מהן ולחזור ולהתקרב אל העברית הגלותית, אל המסורתיות, אל הערבית. כנער אהבתי את יצחק אוורבוך־אורפז, את מאיר שלו, את סמי מיכאל, פנחס שדה, קפקא, בורחס, סרוונטס, דוסטויבסקי. זה היה העולם שהגדיר לי מה זה איכות. אני לא מרגיש שהשלכתי את הספרות הזו מעליי. אני מרגיש שהוספתי עליה. מצד שני, שני המשוררים המזרחים שהכי נשאבתי לעולמם הם ארז ביטון ואמירה הס. אחרי קריאה בהם שמעתי את מה שחיפשתי. ואז אתה מחפש את ה'ארז־ביטוניות' במשוררים שקראת לפני, נגיד אלתרמן ועמיחי – וחסר לך שזה לא שם".

אתה כותב בספר שזנחת את החלום להיות בוב דילן.
"החלום האמיתי שלי תמיד היה להיות זמר בעצם. אבל אני חסר כישרון לזה והחלום היה נואש מלכתחילה. הספרות זה משחק אחר שבו אני עומד על במה ומשתמש במילים. הייתי צריך כמה שנים עם הפיוט ועם המוזיקה הערבית והטורקית, לפני שיכולתי לחזור לדילן בלב שלם בלי להיות מאוים".

הוא מתגורר עם אשתו בירושלים בשכונת מזכרת משה, "אזור עם היחס הסטטיסטי הגבוה ביותר בין בתי כנסת לנפש". הבית היפה שלו מורכב משני בתים צפופים, בית עתיק ובית מודרני, שהמחיצה ביניהם הוסרה. בלב הבית עומד קיר אבן ישן. בית בתוך בית.

"ירושלים זו העיר היחידה שאני יכול לחיות בה, דווקא בגלל השבר וחומת ההפרדה, הממשית והווירטואלית. אתה חי על פי התהום הזה, על השסעים האלה. הם חלק מהמהות שלי. הדבר הנכון הוא לא להתחבא ולפחד מהפער בין עניים לעשירים, חרדים וחילונים, אשכנזים ומזרחים. הלוואי שיכולנו להגיע לשלב הפתרון, אבל עד אז אני מעדיף לחיות בתוך שדה העימות ולא בעולם סגור שמדחיק את החומה ואת השבר, ומקסימום נפגש איתם במהדורת החדשות".

איש עסוק: הוא פעיל במסגרות שונות של סצינת הפיוט המתחדשת; עד השנה שימש כמורה ומחנך בתיכון קדמה שבשכונת הקטמונים, שהוקם כדי לקדם נוער משכונות מצוקה; הוא שוקד על הדוקטורט שלו בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב; ובימים אלה הוא כותב רומן שנכתב "ברובד שאני הכי אוהב בשפה העברית, הלשון הרבנית שאחרי הגמרא ועד ימינו. בפרוזה אני נמצא בשיחה עם דמויות כמו עובדיה יוסף".

הקהל החילוני בדרך כלל שומע על הדרשות של הרב יוסף בהקשר קומי.
"יש חיפוש מכוון של אלמנטים קומיים אצלו. לועגים לעברית שלו, בלי להבין שזו עברית שנמצאת במקום אחר מהעברית הישראלית, והעברית הישראלית לא יכולה לשפוט אותה. השפה שלו מרתקת. אבל הלעג הזה נלעג בעיניי, כי הוא נובע מבורות של אנשים שלא קוראים מדרש וספרות רבנית. מי אמר שהלשון של הקריין ברדיו מדויקת?

"מצד שני, אני לא מזדהה עם היחס שלו כלפי ערבים, הומואים ושמאלנים. אין לי בעיה לבקר את התפיסות שלו, אבל אנחנו נמצאים במצב של כזה ניכור בין הצדדים, שישר הלב שלי חפץ לדבר לטובתו. אין ספק שהיחסים בין חרדים לחילונים, וההפגנות האחרונות בירושלים, הם חלק ממציאות טרגית שבה האלימות הפכה לפתרון ליחסים בין קבוצות. מחומת ההפרדה ועד היחס להפגנות החרדים – הפתרון של החברה הישראלית הוא רק הקצנת ההפרדות והתרחקות מהתמודדות. עולם בתי הקולנוע ועולם ההלכה – שניהם חלק מהעולם שלי. אבל שניהם הולכים לעבר איזו הקצנה שמוציאה את מרכיב הרוח והצדק משני הצדדים".

בזמנים שבהם שר האוצר פועל נגד יבוא של ספרים בערבית לישראל, בהר משבץ בספריו תרגומים לערבית של שיריו וסיפוריו. ב־2006 תירגם מוחמד עבוד לערבית את 'אנא מן אל־יהוד', סיפור הנושא בקובץ הסיפורים של בהר, שזכה בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' – והוא פורסם ונותח בהרחבה בעיתונות המצרית.

"נסעתי לקהיר להרצות לתלמידים בחוגים לספרות עברית באוניברסיטאות, וזה היה מדהים. אתה פוגש אנשים שנפגשים במין מחתרת ישראלית – הם מתאספים כל פעם בבית של מישהו אחר וצורבים אחד לשני שירים של שרית חדד וזהבה בן, ורואים סרטים ישראלים ומצטטים מהסרטים. עם המון סקרנות, לצד הביקורת הפוליטית.

"מה שהימם אותי בביקור במצרים זה שסוג הקריאה בסיפור שלי שם השלים את כל מה שהיה חסר לי בתגובות לסיפור כאן – ולהפך. בדיונים בארץ על הסיפור ישר התחילו לדבר על התבכיינות ומזרחיות ומאבקים. שם ההתעניינות בסיפור נובעת מסקרנות לגבי היהודים שנעלמו להם, בלי לראות את הצד הישראלי שבי. כל צד מעלים את החלק בי שלא נוח לו איתו".

מכעיסות אותך תגובות נגד 'ההתבכיינות המזרחית' או נגד ההזדהות עם הפלסטינים והתרבות הערבית?
"אני לא מופתע מזה, כי הצד של גזענות בוטה תמיד היה פה, וגם הרדוקציה של מזרחיות לבכיינות. אבל מה כל כך רע בבכי? למה זה מאיים על אנשים שמישהו בוכה? קורה לא פעם אחרי ערבים ספרותיים שמישהו בא ואומר לי, אין כזה דבר דיכוי של מזרחים, או שהיום הוא כבר לא קיים – 'תראה, יש לך נשיא/ רמטכ"ל/ ראש ממשלה מזרחי' וכו'. מעבר לזה שאני רוצה לשלוח את האדם הזה ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לבדוק קצת נתונים – העניין המרכזי כאן הוא שהבנאדם מתרגז. שהנושא בוער בו, למרות שהוא טוען שאין כאן אישיו".

אז אתה לא קונה את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר על העליות המתחלפות והמחיר שכולן משלמות.
"יש נטייה להצביע תמיד על הקורבנות האחרים – האתיופים, הרוסים, העובדים הזרים, ניצולי השואה וכו'. זו תפיסה מאוד גסה של המציאות. כאילו שאם אתה בעד ערבית, אתה נגד יידיש. 'בגלל שאני ויתרתי על היידיש, אז תוותר אתה על הערבית'. וזה במקום לדבר על האפשרות של גם וגם, של קואליציה טבעית של ערבית, לדינו ויידיש – שמאפיינת את המצב היהודי ההיסטורי שהיה תמיד כרוך בריבוי לשוני. רק מי שטוב לו במצבו הנוכחי יכול לומר: בואו נוותר כולנו על העבר ונחיה את העתיד. אני חושב שהמפתח לפתוח את כלא הזהויות הישראלי תלוי גם בכך שהאשכנזים יחזרו לאשכנזיותם".

זה בעקיפין מה שעושים אנשי חבורת 'הו'?
"אנשי 'הו!' הם חלק מבורך מהחזרה לאשכנזיות, אם מתייחסים לחזרה ליידיש ולרוסית שדומיננטיות שם מלבד הצרפתית, מול כל האנגלו־אמריקאיות. אבל העולם של 'הו'! והעולם של 'הכיוון מזרח' והעולם של 'משיב הרוח' – אצלי שלושתם נמצאים באותו מקום. מעניין בעיניי דיאלוג בין כתבי העת האלה. אני מזדהה עם שלושתם אבל מרגיש חוסר בשלושתם, כי כל אחד חסר את מה שיש בשניים האחרים".

אתה כותב בספר "קשה לכתוב שירים אנאלפביתיים". עושה רושם שאתה מתכתב עם החלקים האריסטוקרטיים של ספרות המזרח.
"אני לא מתכחש לתפיסה האליטיסטית שעליה התחנכתי. אדם צריך להיות מודע למגבלות שלו. אני לא יכול לכתוב ראפ או שירה ביטניקית. זה לא אני, זאת לא הנשמה שלי. אני גם לגמרי מאמין במרחק בין הכתיבה לעולם. אני חושב שזה שקר ספרותי לכתוב בשפה שבה מדברים. בעיניי, ריאליזם בעברית, או בערבית ספרותית, הוא בלתי אפשרי. שמעון בלס וסמי מיכאל צמחו מהמפלגה הקומוניסטית שאמונה על ריאליזם כתפיסת עולם אמנותית. מבחינתי, ריאליזם יכול לקחת אותך מרחק מאוד מסוים. בסופו של דבר, הפתרון של המצב המזרחי בארץ הוא תיאולוגי או מיסטי, ולכן הריאליזם לא מספיק".

את השיר האחרון בספר אתה מסיים באזכור של אום כולתום. נדמה שתמיד חוזרים אליה כשמדברים על כיסופים מזרחיים.
"אום כולתום באמת הפכה לסמל, במובן הכי רחב. גם בארץ וגם בעולם הערבי. היא הפכה לפסקול של המאה ה־20. ביומיום שלי יש מקום מרכזי ליוצרים כמו אהובה עוזרי, ג'ו עמר, זהר ארגוב ואהוד בנאי, אבל מטבע הדברים, כשאתה מסתכל אחורה אתה באמת מחפש משהו מרומם לשוב אליו, גם כפנטזיה של מקום שלם. במובן האישי, אום כולתום היא פשוט חלק מהחיים שלי. השכנים שלי היו פלסטינים מהגליל, תלמידים באקדמיה למוזיקה, והם העבירו לי את הקסטות הישנות שלהם. אני מזדהה עם נוסטלגיה של מהגרים. כשאתה הולך לערבי מוזיקה עיראקית ברמת־גן או באור־יהודה – אתה פוגש קהל שחוזר לאותם שירים ישנים. כאילו המוזיקה נעצרה אחרי שהם עזבו את בגדד. אני יודע שיש היום דברים חדשים ונפלאים, אבל יש לי את הנטייה של הזקנים האלה, לחזור כאילו לרגע העזיבה".

אז אין סיכוי ששרית חדד תיכנס אי פעם לשיר שלך?
"עמיר בניון מספיק טוב?".

אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון, הוצאת עם עובד

סמי מיכאל, עאידה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.6.2008

משהו ב'עאידה‭,'‬ הרומן החדש של סמי מיכאל, מזכיר נסיעה באוטוסטרדה. עלילה מרוכזת, קווית ורצופה שאפשר לגמוע בקריאה אחת. לא במקרה הדרך הזו בנויה לנסיעה חלקה ונטולת מהמורות. ניכר שמיכאל מבקש להוליך את קוראיו במסלול מסוים.

זוהי אלגוריה פוליטית, שנבנית באמצעות סיפור התקרבותם של מגיש טלוויזיה יהודי קשיש בעיראק ופליטה כורדית שהוא מאמץ לביתו, בניגוד לכל כללי ההתנהגות שאימץ לעצמו. בדומה לרומן עצמו, שאפשר להבין אותו כמשל בעל שתי שכבות, גם תוכנית הטלוויזיה שמגיש הגיבור, זכי דאלי, מתנהלת בשני מישורים: בחזית מוגשת לצופים מנה שבועית של קיטש ונוסטלגיה עטופה בטעם טוב ובארומה תרבותית על מחמדי מולדתם. ברקע, בניגוד חריף, עומדת המציאות העיראקית של שנות ה‭:90־‬ התאוששות ממלחמת המפרץ, דיכוי מיעוטים ואיום מתמיד מטעם מנגנוני המשטרה הפוליטית.

הספר מטלטל, באופן מתבקש, את חייו הפרטיים של זכי ומעמת אותו עם האנשים והגורמים שהעניקו לזיקנתו מראית עין של ביטחון ויציבות. בלב הסמטוחה שאליה הוא נקלע ניצבת דמותה של פליטה צעירה, ניצולת הזוועות שחווה המיעוט הכורדי המתקומם בעיראק. אישה אצילית זו, ברור מיד, מגלמת מהות כללית כלשי: את עיראק כולה או את אזור הסהר הפורה, גן עדן שחרב במושגי הרומן. ההתעללות שעברה הפליטה היא הד להתעללות מבית ומחוץ שעברו תושבי האזור במאה השנים האחרונות, הד להתנפצות הפנטזיה על מזרח תיכון קוסמופוליטי, חילוני ומשגשג. בהתאם, האישה מוצגת כמי שפיה נותר אילם ואיבר מינה הושחת.

כתמונת ראי לפליטה שעברה וקולה נמחקו ניצב זכי – שנשאר בעיראק ולא הצטרף למשפחתו שהתפזרה בישראל ובארצות המערב ונמנע כל השנים מהקמת משפחה חדשה. הוא תופס את עצמו כיהודי האחרון במולדתו, כבבואה ערירית של אברהם המקראי, אבי הציוויליזציה הים־תיכונית. גם על זכי נכפית מעין אילמות, במובן של שתיקה אמנותית. הוא מעולם לא הצליח לממש את שאיפתו לחיי יצירה ספרותיים. ההזדמנות שלו לחזור ליצירתיות, למקורותיו היהודיים ולאנושיותו נעוצה דווקא ברגע המאיים שבו הפליטה מתגלה על סף ביתו. באופן כזה אפשר להבין את היחסים הנרקמים בין השניים כיחסים שבין אמן למוזה שלו, בהתאם לתפיסה שכוחו האמנותי של היצר תלוי בעמידה המוסרית שלו. כאן מבצבצות מבעד לשורות דמותו של מיכאל הסופר והפרסונה הפוליטית שלו במעין תרגיל של דמיון מודרך – כיצד היו מתנהלים חייו לולא נאלץ להימלט מעיראק מולדתו? האם גם הוא היה מצטרף למקהלת השתקנים של אנשי הרוח העיראקים ביחס לאימי המשטר? הביקורת על שתיקתם של אמנים ישראלים בנוגע למתחולל בשטחים עולה כאן מאליה.

במסגרת האלגורית של הרומן, ובהקשר ליחסי האמן והמוזה המצפונית שלו, זכי מעניק לפליטה את שמה של גיבורת האופרה הקלאסית 'אאידה',‬ נסיכה אתיופית גאה שנשבית בידי אויביה. הענקת שם של דמות אופראית לאישה אילמת מדגישה את העיסוק של הרומן בשתיקה ובהשתקה מול פשעי המשטר באשר הם. כך שלמרות הצביון הריאליסטי של הספר, יותר מכל הוא מזכיר עיבוד למעשייה כמו 'בת הים הקטנה‭,'‬ על האישה שניתקת מעברה ומאבדת את קולה. בדומה ל'חמדת', הרומן מאת טוני מוריסון, גם ב'עאידה' האישה חסרת הלשון מגלמת גלגול של פשעי העבר שהודחקו וכעת מבקשים ביטוי, נקמה ותיקון.'עאידה' הוא ספר חכם שמנצל היטב את חומרי הגלם שלו כדי להדגיש את המימד הפוליטי והרעיוני שבו – ומשליך אותם מעיראק של שנות ה‭90־‬ להווה הישראלי וליחסי העולם המערבי והמזרחי בכלל. הוא מיטיב לשזור את הפוליטי והאישי באמצעות מרכיבים מלודרמטיים־אופראיים וסמלים פסיכולוגיים (כמו העיסוק במרתף הבית‭,(‬ אבל באופן משונה, כל אלה לא מעוררים הזדהות חזקה במיוחד עם הדמויות. ייתכן שהמעורבות הרגשית החלשה שהספר מייצר קשורה לסגנון הסטרילי והמרוחק שלו, גם או בעיקר כשהוא מתאר סערות רגש ומשברים אישיים דרך עיני הגיבור. זה לא פוגע אמנם בקצב האוטוסטרדי של הקריאה, אבל הדרך עצמה, כדרכן של אוטוסטרדות, חולפת בלי להיחרט בזיכרון.

סמי מיכאל, עאידה, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן