ספר עלטה, •

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.6.2014

3

'ספר עלטה' מבצע את העבודה שלו. הוא מוכיח שסדרת 'מעבדה' של הוצאת רסלינג עלתה על משהו נכון. יצירת במה מוקפדת ורצינית שתאפשר לשני השחקנים – לקורא ולכותב – להיפתח למשחק של אלתור ולתוכן פחות שגרתי – גם אם העניין וההערכה שהוא מעורר גדולים מסך עשרות הטקסטים הקצרים שמרכיבים אותו.

הספר נפתח מראש בצעד קרקסי, בגימיק. פרסום בעילום שם. הסיפורים שכלולים בקובץ מוצגים כמין יומן פרטי, נטול תאריכים, של חלומות. האנונימיות של המחבר יוצרת ציפייה להיחשף לתכנים סודיים ולא מצונזרים, שנכתבו על ידי גבר חרדי, אב נשוי, חבר באחד הזרמים החסידיים, כפי שהוא מציג את עצמו. אפשר לחשוד בפרטים האלה, והחשד נחמד ומוסיף לקריאה. הקוראים, בהקשר הזה, דומים לצופים פקפקנים במופע קסמים, שרוצים בכל זאת להשתכנע, להידהם.

כמה עשרות שנים אחרי הדיונים התיאורטיים על מות המחבר בספרות, הטריק של פרסום בעילום שם פחות מרענן, אבל עדיין אפקטיבי. הוא מוכיח את הדחף של קוראים לדמיין פנים וביוגרפיה מאחורי כל מספר סיפור, את הפח שטומן לעצמו כל פרשן ערני. בהקשר ישראלי כבר היו מקרים שבהם שם או זהות בדויים עזרו לכותבים להביע תכנים פרובוקטיביים, ולחלופין, להעמיד למבחן את המבקרים הטמבלים. 'ספר עלטה' מנצל את שני הכיוונים. הוא מגרה קוראים להאמין בהצצה לחומר שערורייתי בחיי קבוצת מיעוט שמרנית, והוא גם מצדיק מבחינה אמנותית את ההסתתרות של המחבר מאחורי עיגול שחור, כמו אלקטרוני: הכותב שמציג את חלומותיו שלוחי הרסן מצטייר כמי שהזהות שלו מתפוררת ולא מובנת לו עצמו.

עולם ההקשרים הדתי, ההגותי, החברתי והלשוני שנחשף בחלומות לא חורג בעיני מהאופן שבו ישראלי לא־חרדי ידמיין דמות כזאת. להפך, יש כאן עיסוק מובלט במאפיינים מזהים ואפילו סטריאוטיפיים של חיים חרדיים. השטריימל למשל הוא דימוי חוזר שמקבל בכמה מהחלומות ביטוי קריקטורי מתפרע ("חלמתי שאכלתי קוגל מקולקל. ואני חייב לעשות דחוף דחוף, ואין לי איפה ואין לי איפה, וברגע האחרון אני מוריד את השטריימל ומשתמש בו כסיר לילה"). מצד שני, הרושם הפסיכולוגי המצטבר כאן משכנע: החולם־היומנאי מתפרש כמישהו שזקוק לפריקת עול, לגיחוך, להגזמה. חיי היומיום שלו מקובעים, מוכתבים, מחניקים. נישואים כפויים, מבוכה רגשית ושכלית מול תביעות החברה האורתודוקסית.

הטקסטים שמרכיבים את הספר אמנם מתחזים לחלומות, אבל קל לקרוא אותם כסאטירה מכוונת, ולא רק כלפי החברה החרדית. הם מציגים עולם מוקצן, שבנוי על דוֹגמות, רעיונות נוקשים וחסרי פשרות, שהופכים לדימויים מיתולוגיים מאיימים ומגוחכים. השואה ועולם הדימויים שלה הם עניין מרכזי כאן. מחוז של טומאה ורשע שבחלום נדמה כשיקוף של החיים הרגילים, כסיפור בלהות שמשמש את הממסד ואת האדם היחיד כדי לענות על כל ספק או שאלה. אם הספר נהנה במפורש לחלל את הקדושה והסמכות שצברה השואה ("אני מכחיש את השואה. זו לא הייתה שואה, זה היה גן עדן. נהניתי מכל רגע") – הנגיעה בתכנים מיניים, עניין שאמור להיות מרכזי בחלומות, עקיפה וסמלית הרבה יותר.

1
שיניצ'י הארה, 'חלום  לבן'

 

הטקסטים הקצרים כאן מנצלים את הצד הגמיש, ההזוי, המתגלגל בחלומות כדי לתאר משמעויות שפושטות ולובשות צורה מתוך תזזית. אבל הצד הסאטירי בחלומות האלה גורם להם להיקרא לעיתים כקטעי סטנד־אפ ("חלמתי שאני מקים סטארט־אפ חרדי ענק שנקרא קוגל"); הקצנה מופרכת של כללי התנהגות, היררכיות ומסורות, שחושפת את הצד האוטומטי והקלוקל שלהם במסגרת המקלה, הלגיטימית, של חלום.

לא תמיד זה מבריק. להפך, 'ספר עלטה' נהנה גם להתבטא באופן דבילי במכוון. להיות מין תלמיד טיפש; תמונת ראי לאידיאל של תלמיד חכם בישיבה. מצד שני, משחקי המילים וההפיכה של מטבעות לשון לתמונות מופרכות מתוך חלום מזכירים גם את הצד הפרוע והלא ממוסד שנמצא בעולם של דרשנים ופרשנים. אולי כניגוד לפרשנות הטכנוקרטית של עולם התורה האורתודוקסי להלכה היהודית.

באופן דומה, הספר יודע לבטא גם מבוכה וגם הזדמנות לחופש בעזרת עולם הדימויים והמשמעות האינטרנטי. השימוש ברשת מציף את האדם בעודף מידע, בסתירות רעיוניות, באשמה של פריצות – אבל בדומה לחלום, ולביזוי של השואה והמסורת, השיטוט הזה הוא גם שער ליצירה ולפורקן רגשי.

ההבנות האלה, שמתגבשות לאורך הקריאה, מוכיחות את העניין שאפשר להפיק מהספר, גם אם לא כל החלומות מפותחים באותה מידה. 'ספר עלטה' הוא בהחלט תוצר של ניסוי בתנאי מעבדה. לא צריך להתייחס אליו כאל ספר שלם וחשוב. חלקים ממנו מקושקשים במוצהר, נהנים מעצם הפנטזיה והשרבוט. נדמה לא פעם שהספר באמת רלוונטי יותר לפרסום בהקשרים אינטרנטיים ופייסבוקיים. שם כבר פורח ומתפתח השימוש היצירתי בדמויות בדויות ובפורמטים קבועים וקצרים של טקסט. אבל 'ספר עלטה' יודע איך לשלב בצורה מקורית חנטרישיות עדכנית עם השפעות גבוהות (אם לא להיסחף לגוגול וקפקא, אז לפחות לאוצר הסיפור היהודי), ובדרכו שלו הוא מתנבא: לכיוונים האלה ולמיזוגים הסגנוניים האלה תלך ותתקדם הפרוזה בעברית. אולי, ובעזרת השם.

ספר עלטה, הוצאת רסלינג

מודעות פרסומת

געגועים למחר, קובץ דיגיטלי של סיפורי מד"ב

33333

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.12.2013

'געגועים למחר' הוא בשורה טובה, גם אם לא מפוצצת. לא מפצחים כאן את הפורמט של ספר אלקטרוני, וששת הסיפורים הקצרים שכלולים בו לא ישנו את ההיסטוריה ויסחפו אחריהם שיירה אדירה של קוראי עברית לשדות המדע הבדיוני. ובכל זאת, 'געגועים למחר' מזכיר שספרות יכולה להיות שעשוע חכם, לא מחייב ולא מטיפני. 12 השקלים שעולה האנתולוגיה הזאת, בעריכת סופר הקצרצרים אלכס אפשטיין, עוזרים לא מעט לתחושה הזאת – לשחרור זמני מתעשיית הספרים הממוסדת, ולקפיצה של כמה דקות בטרמפולינה.

 הרושם המרכזי מהקריאה בספר הוא מפגש מחודש עם שנות ה־90 ועם הספרות הישראלית שלהן – בעיקר עם הוויברציות החיוביות של אותו עשור, וקצת פחות עם הדיכאוניות והשיק הקודר. שילוב של ניכור, רגשנות, פלסטיק וחדוות משחק. לתחושה הזאת אחראים לא רק הפורמט של קובץ סיפורים מאת יוצרים (די) צעירים, ולא רק החיבה הכמעט כפויה למבנה של סיפור פואנטה, לפאנץ' מהדהד. אולי זאת שכבת הגיל של ששת הכותבים, שיכלה לחזות בזמן אמת במסיבה הנחמדה של תרבות המקומונים והכתיבה הכאילו־רזה של שנות ה־80־90, אבל נדמה שהתחושה הזאת קשורה לעצם הרצון שמביעים הסיפורים להיפתח לעולם הרחב (כלומר, האמריקאי, רוב הזמן), להתנסות בספרות כאילו זולה (זולה במונחים של תרבות הקריאה המקומית.) ובעיקר, הניסיון שמשותף כמעט לכל הסיפורים לבדוק מה המשמעות של קריאה וכתיבה ספרותית מבחינתם; לתת דין וחשבון לשימוש שלהם במדיום העתיק של סיפורים בהקשר כאילו חדש (אומרים שמעבר להרי החושך כבר משתמשים באינטרנט עשור או שניים).

הצד הפילוסופי יותר של הסיפורים, אם כך, מתקשר להצטרפות לטכנולוגיה שבשנים האחרונות משנה מהיסוד, שלא לומר מחריבה, את תעשיית הספרים הישנה. כמעט כל הסיפורים נוגעים בחילופי משמרות – מרצים זקנים, סופרים מתים, מהפכנים טריים, תינוקות ממוחשבים – שממזגים לדימוי אחד את הטלטול הפוליטי והתרבותי של המאה ה־21, שכאילו נולד מתוך גלי הים האלקטרוני.

11111111111111111
מתוך 'פלאנט טרור'

 

אבל השאלות הרציניות האלה לובשות צורה קלילה רוב הזמן. חלק מהסיפורים נקראים כמו מערכונים או פיליטונים עיתונאיים. לפעמים נדמה שהם משתמשים בצורה לא מודעת או נאיבית בדימויים שחוקים, אבל אפשר לתת להם את הקרדיט שיש כאן פרודיה מכוונת, לזרום עם הבדיחה.

כל סיפור בקובץ מוצא מסורת ספרותית משלו להיאחז בה, שמשתלבת בדימויים מוכרים מתחום המדע הבדיוני, שגלשו מזמן למיינסטרים הספרותי והקולנועי. הסיפור של שחר אבן־דר מאנדל, למשל, משתמש בפנטזיה הקלאסית והפרדוקסלית על מסע אחורה בזמן (ספוילר קטן מיד מגיע) במטרה לחסל את הצורר הנאצי. 'על כף ידה' של רותם ברוכין הוא מין מלודרמה רומנטית וסיפור חניכה אמנותית (אב סופר מת, כתביו הבלתי מושלמים, בתו הרדופה), שמכניס לקדירה של סודות ורוחות רפאים את הדימוי של תעשיית זיכרונות ממוחשבים, כמשל לתהליכים של טראומה והחלמה (ע"ע 'שמש נצחית בראש צלול'). 'הספרדי', סיפור חמוד של רוני גלבפיש, הוא גרסה של גרסה של גרסה ל'הכל אודות חוה': חוקר מריר באקדמיה, שבעצמו סייע לקבור את חקר הספרות הוותיק כשפנה לחקור את הצד הסיפורי במשחקי מחשב, מתמודד עכשיו עם כוכב חדש שממוטט את תחום המחקר שלו ומכריז על הסיפור עצמו כאויב האנושות. אם 'הכל אודות חוה' דיבר על מות התיאטרון בחסות מצלמת הקולנוע המשכפלת – גלפביש מדברת על הרשתות החברתיות והעתיד הסייבורגי המבצבץ בפתח.

חיבבתי במיוחד את 'אהבה שעירה' של ליאת אלקיים, שהוא כנראה האפל בסיפורים. התיאור של מעקב אלקטרוני מרחוק אחרי תינוק שמוקף בשמרטפים־רובוטים נכנס אמנם למים צפופים: החרדה מחוסר היכולת המודרנית להבחין בין זיוף לאמת, בין אדם למכונה (ממכונת ההאכלה של צ'פלין, ועד 'אינטליגנציה מלאכותית' של קובריק וספילברג, שמורגש כאן בבירור). הקביים האלה טבעיים מאוד לניסיונות לייבא סגנון מסוים אל המרכז, בטח לכותבים שלא מזוהים עם הז'אנר. אבל גם כך, ולמרות הפואנטה הבומבסטית, אלקיים עושה דבר יפה: היא משתמשת בצורה אמנותית, קצת קסטל־בלומית, בטקסטים של הוראות שימוש ובעולם של אפליקציות. היא לא רק מזהירה בפעם האלף את הקורא מהרובוט שהוא נושא בקרבו, מההפיכה שלו לאוטומט, לצרכן מכור ומנותק מהמציאות – היא גם מחדירה משהו אנושי וסנטימנטלי לתוך העולם המכני, המתכתי. ברוכה הבאה, ספרות אלקטרונית. בואי ניפגש שוב.

געגועים למחר, קובץ דיגיטלי של סיפורי מד"ב מאת אמיר בן־דוד, לביא תדהר, ליאת אלקיים, רוני גלבפיש, רותם ברוכין, שחר אבן־דר מאנדל, הוצאת בוקסילה

אלכס אפשטיין, לקסם הבא אזדקק לכנפיים

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.5.2012

הספר החדש של אלכס אפשטיין הוא מפגש עם סופר שהשלים את מסלול ההכשרה שלו. אפשטיין שיכלל את היכולת להציג רצף של סיפורים זעירים (לעיתים בני ארבע־חמש מילים בלבד) שיוצרים קשרי גומלין אחד עם האחר ומשתרגים זה בזה. אפשר להמשיך ולומר שאפשטיין למד למצות מהסיפור הקצרצר חוויה אנושית בסיסית, להמחיש לקוראים מפגש עם הזמן או מפגש עם המוות – השאלה היא אם ההישגים המכובדים האלה מספיקים כדי להשאיר חותם אמיתי.

עוד לפני ש'לקסם הבא אזדקק לכנפיים' התפרסם בצורת ספר כרוך, אפשטיין פירסם אותו בפייסבוק. יכול להיות שזאת הבשורה העיקרית של הספר: הפרידה ההולכת ונמשכת של הספרות הישראלית מבית הגידול המסורתי שלה. בשבועות האחרונים אפשטיין השיק גם מחאה אינטרנטית שקוראת להחרים את חנויות הספרים של צומת ספרים וסטימצקי ולעבור לחנויות פרטיות. העיסוק המוצהר של הספר בקינות – עלילות ודימויים של סיום ושכחה – משתלב עם אווירה כללית של אפוקליפסה עדינה ועצובה מאוד שהולמת יפה את הימים האלה.

מבין סוגי המיתות שמוצגות בספר, טבעיות ולא טבעיות, בולטים סיפורים על נסיונות התאבדות. כמו כל הפעולות האנושיות, ההתאבדויות של אפשטיין הן פעולות של קריאה, כתיבה או מחיקה. ספרים ממשיים הם חלק קבוע בעסקה. לפעמים המנסה להתאבד עורם אותם לערימה שממנה יתלה את עצמו. לפעמים ספרים מושלכים מהחלון ותופסים את מקום בעליהם.

אפשטיין התחיל לפרסם סיפורים קצרצרים עוד לפני שהפייסבוק והטוויטר חדרו לתודעה האנושית – אבל עצם השימוש בז'אנר שלהם יכול להצטייר כאן כמין חיסול עצמי מתעתע. אפשטיין כאילו מתאים את עצמו לדרישות השוק: הוא מייצר קליפים ספרותיים, שמאפשרים לקורא מפגש קצר ולא מחייב עם הספרות, בהפוגות שבין העבודה מול המחשב. אלא שהקיצור מקבל תפקיד של מלחמת גרילה. בעזרת שימוש בז'אנרים קצרים אחרים כמו משלים, חידות, בדיחות – הוא מאלץ את הקורא דווקא להתעכב, לצאת מקצב הזמן העכשווי, להשתחרר מפס הייצור ולהקדיש ריכוז ומחשבה למקבץ מצומצם של מילים.

1
ג'יימס ניירז, ציור בתנועת מברשת אחת

 

בתחום הזה, הסיפורים משיגים הצלחה רוב הזמן. נראה שאפשטיין השתלט לחלוטין על היכולת להחדיר מחוות מיתולוגיות לתוך הפעולות היום־יומיות ביותר. למשל, להפוך את המעשן שניצב מול מאפרה מלאה לאיקרוס, ולהפך, להציג כאחד האדם את הגיבור היווני שלא התגבר על יצרו והתקרב קרבה קטלנית לשמש. באותה מידה, אפשטיין מצליח לשתול במרחב מילים זעיר כמה קווי עלילה, כמה נקודות מבט, ולא פעם כמה סגנונות וסוגים (למשל, אגדת ילדים שמתגלה כמשל קיומי על ילדה שאוחזת בידו של מלאך המוות).

יותר מזה, באמצעים פשוטים הוא קורא תיגר על גבולות שמפרידים בין חלום, מציאות וסיפור. "האינדיאנים", הוא כותב למשל, "מאמינים שעכביש הוא אדם ישן. אם תנשוף עליו, האדם יתעורר וישכח לרגע את שמו. אבל היא רק התעוררה מחלום שבו לא הצליחה לנשום, ושרטה בפראות את זרועו של הגבר שישן לצידה ולא הבינה מדוע אינה חשה כאב". כמו גיבורת הסיפור, גם הקוראים לא מצליחים למקם את עצמם: מתי הסיפור מתרחש בחלום, מתי אם בכלל מתרחשת ההתעוררות, מיהו העכביש בהשוואה הזאת, איפה מצויים הסכנה והכאב וכך הלאה. אפשטיין, במילים אחרות, משתמש בקוצר היריעה ומאפשר לקוראים לבחור בין מסלולים שונים של קריאה. מעל לכל, הוא מעמיד בפניהם את ההתלבטות אם לנסות לחבר בין חלקי הסיפור, ליצור ביניהם סימטריה או להפריך את הקשר ביניהם; לדבוק בקריאה שרירותית, חלומית, או להיכנע לדחף להפיק מהמילים משמעות.

בחלקים הראשונים של הספר, לעומת זאת, נראה שבניגוד לסיפורים, אפשטיין לא חוצה את הסף ומעוניין לרכך את נשיכת העכביש. רבים מהסיפורים לא מגיעים למקומות קודרים או עזים באמת, ומעוררים רושם ביתי ומוגן מאוד. כלי ליצירת אינטימיות מהירה בין הכותב לקוראים (שאכן הגיבו בחום לסיפורים בפייסבוק). אבל ככל שהספר מתקדם, צצים בו דימויים קשים ואישיים יותר שמחלישים את הרושם הקישוטי, המתנחמד, של הסיפור הקצרצר. חלקם עוסקים במוות של קרובים (אבות, בנים). חלקם מצליחים להמחיש את האלימות הכבושה שבני אדם לומדים לספוג באופן יומיומי – כמו בסיפור על אבנים קטנות שהולכות ומצטברות בתוך הנעליים עד שההולך מחליט לקטוע את רגליו. בסיפורים כאלה, בוקע קול ישיר ונוקב יותר שמדגים את הכוח הרדיקלי של הסיפור הקצר, את היכולת שלו להאיר בזרקור מצוקה סמויה ולהעצים אותה. את כוחה של המיניאטורה להבהיל.

סיפורים כאלה הם בעיניי מיטב הקובץ. סיפורים שמתנערים מהסיפור הקצרצר כאזור מקלט תחום וסגור ("סשה סמיונוביץ' היה אדם שקצת היגר לו מהמציאות, זה נכון. אבל מי לא?"), ובעצמם מחדירים לנעלי ההליכה של הקורא אבנים קטנות וחרקים ארסיים.

 אלכס אפשטיין, לקסם הבא אזדקק לכנפיים, הוצאת כרמל

סיכום 2011 בספרות הישראלית

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.12.2011

שנה עצובה עברה על הספרות הישראלית. שנה של חלושעס. ספרים טובים יצאו, כשרונות צעירים נחשפו – מדוע בכל זאת התחושה הכללית מדכדכת? האשמה – מושג מפתח כאן – נעוצה בספרים עצמם, שהוקדשו לקינות ולאבל. סעודת מלכים של מלנכוליה. הקורא הישראלי נחשף השנה לשורה של גיבורים מיוסרים וחסרי אונים, דמויות שרמזו שהמלט, ורתר הצעיר או הולדן קולפילד לא היו נפטרים מהקדרות הקיומית גם בעידן של פרוזק והעצמה עצמית.

התופעה הזאת בלטה בעיקר אצל סופרים צעירים. אם הנשף הראשון של אצילה צעירה אמור להציג אותה לחברה במלוא לבלובה – משונה להיווכח כמה ספרי ביכורים בחרו להציג את עצמם לקוראים מתוך עמדה נרפית ומיואשת. לא מדובר בקסם השחור של ג'יימס דין, אלא בדמויות של ילדים מבוגרים. פיטר־פנים עייפים ומופנמים.

רוני ידור, יאיר אסולין, מיטל שרון, אודי שרבני, בן ורד – סופרים ילידי שנות ה־70 וה־80, הציגו לקוראים קשת רחבה של גיבורים צעירים שמתקשים לתפקד במציאות. חלקם קשרו את הסירוב להתבגר לגיוס לצה"ל. גיבור 'נסיעה' של אסולין נוסע עם אביו המאוכזב לקב"ן. הגיבור של שרבני ב'למה אתה לא מחייך' מצליח להגיע למינימום חיכוך עם רשויות החאקי כעובד רס"ר שולי בקריה. 'חיילת אחת', ספר ביכורים של ל. ענת, בוחן את השממה הג'ובניקית מכיוון נשי. שרון, שרבני וידור הציגו את הפנים האזרחיות של התופעה הזאת. גיבורים צעירים, אינטליגנטים, עם זיקה לספרות ואמנות, צולחים במאמץ עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה. משתכרים בקושי, מתנשאים על העולם, נבוכים מכל נפש חיה. עדיין לא למדו לסלוח להורים אבל גם לא להתנתק מחסותם.

סופרים ותיקים ומוכרים הציגו דמויות דומות, מבוגרות יותר, שעדיין רוטנות מתחת לסינר של ההורים. 'שארית החיים' של צרויה שלו שרטט שושלת קטנה של ילדים נעלבים שמולידים ילדים נעלבים – כדגם מוקטן של הסיפור הציוני. 'נוילנד' של אשכול נבו הלך צעד קדימה. בשילוב משונה ושמרני של דרמה רומנטית ומחווה ל'אלטנוילנד' של הרצל, יוצא גיבור הספר לאתר את אביו האובד־הנוטש, שכבר מושווה ישירות לחוזה המדינה.

בתזמון מוצלח יצא השנה מחדש אוסף הסיפורים של אורי ניסן־גנסין, נסיך הפרוזה העברית המודרנית, שרוב קוראי העברית לא קראו או לא הבינו עוד בימי חייו. מעבר לחידושים בסגנון ובשפה – גנסין הציג את הגרסה הפיוטית ביותר ליהודים צעירים שמהותם היא גמגום. ביקורת הספרות העברית כבר גיבשה אז את מושג ה'תלוש' – אותו צעיר משכיל שעזב את העיירה היהודית ואת צורת החיים המסורתית, אבל הספיק להתפכח מאשליית הנאורות והקדמה של התרבות המערבית המודרנית. גלגול עדכני לחוויה הזאת הופיע השנה ברומן 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמתאר לסירוגין שתי תקופות בחייו של איש ספרות צעיר. העבר מציג את הספרות כמוקד של הצלה בחיים מדכאים; ההווה מדשדש במי האפסיים של חיי סופר שולי בישראל.

בניגוד מובהק לספרות של גנסין, וגם לזו של אדף, רוב הספרים של הדור התלוש החדש מעדיפים שפה ישירה, כמעט דיבורית, ומבנה צורני וכרונולוגי פשוט של סיפורים. לא מדובר במשחקים חדשניים בשפה לא תקנית נוסח הפרוזה הישראלית בעשורים הקודמים. זו אינה ארכיטקטורה מרדנית, שוויץ אנטי סגנוני. שם המשחק הוא ישירות תכליתית. הרבה סופרים צעירים בחרו להשתמש בסיפור בגוף ראשון, שמשיק ברמות שונות לסיפור חייהם. מורגשת כאן ההשפעה של תרבות הבלוגים והריאליטי, שמשמשת מין גשר אחורה – לרומן המכתבים, לאוטוביוגרפיה וליומן. גם הספר הבולט של השנה, 'היינו העתיד' של יעל נאמן, מציג שימוש מורכב בגוף ראשון־רבים ובמאפיינים יומניים, אוטוביוגרפיים, כאילו מחוץ לספרות היפה. וגם הוא מדבר על הקיבוץ כסיפור של התבגרות שמעולם לא הושלם ומיד עבר להזדקנות והתפרקות. הקיבוץ כילד מזדקן.

מעניינת הבחירה בסיפורי התבגרות או חניכה; השימוש בדגם שבו האדם הצעיר לומד לסגל לעצמו תפיסת עולם מסוימת ולדחות תפיסות אחרות. לקוות, להתפכח מהתקווה ולמצוא נוסחה בוגרת של גאולה אישית. אלא שגיבורי הספרות הישראלית ב־2011 לא מוכנים ולא יודעים להתבגר. הם שונאים את גופם, הם לא מוכנים לעבור חישול צבאי, חלקם עדיין צמודים לארנק של ההורים. הם יתומים בפועל או מתאבלים על הורים חיים.

מעניין שגם בסיפורים מסוג שונה התופעה הזאת מורגשת. 'תיק נעדר', רומן בלשי וספר ביכורים לדרור משעני, מתמקד במתבגר שנעלם מעל פני האדמה ואולי נרצח. 'בקשתה האחרונה' של אילנה ברנשטיין מתאר את הטיפול של הגיבורה באמה הקשישה שגוססת מסרטן; היפוך של תפקידי ההורה והילד, שנכפה על מי שמעולם לא ידעו לשחק את התפקיד המשפחתי. 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן, הספר המכובד והמרכזי של השנה מבחינת התקבלותו, תיאר מערכת יחסים עם הבן המת שממשיך לגדול בהיעדרו. גם ב'דרוש לחשן' של חגי ליניק, המושג של ילד או של הורות נצבע בצבעים של קורבן, של היעדר, של אבל קבוע מראש. ואולי הסיפור החשוב ביותר השנה בהקשר הזה היה סיפורו התקשורתי של גלעד שליט – הילד־החייל שנקבר חיים, חזר לחיק הזמן, המשפחה והמדינה, ונדרש לחדש את תהליך ההתבגרות שלו.

מתבקש לשאול מה הקשר בין ספרות הצעירים המזדקנים היתומים והלוויינים שלה לבין גל המחאה החברתית בקיץ האחרון – שהובילו אנשים צעירים מרקע דומה. אם רוצים, אפשר לשמוע בהרבה מהספרים האלה משהו דומה לשביתה והתנגדות, גם אם הוא דומה לרפיון. הסירוב או חוסר היכולת לגדול, להתפרנס כמו שצריך, להמשיך הלאה, הוא אולי גם סירוב עקרוני. הפיתוי של הבגרות הישראלית נעלם ואולי הסתאב. הצעירים האבודים לא מוכנים למצוא את מקומם בסדר הקיים – אבל הם דורשים לדבר בגוף ראשון.

בעקבות תחרות הסיפור הקצרצר של מפעל הפיס

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.9.2011

לסיפור הקצר היו חיים עוד לפני מפעל הפיס. "רבי יוסי הגלילי היה מהלך בדרך, מצאה לברוריה. אמר לה: באיזה דרך נלך לעיר לוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים – 'אל תרבה שיחה עם האישה?' היה לך [עליך] לומר: 'באיזה ללוד"' (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, על פי 'ספר האגדה').

ארבעה משפטים מובילים לשורת תהיות. האם ברוריה – מקרה נדיר של תלמיד חכם ממין נקבה – נוזפת בבחור בגלל אורך השאלה ששאל, או בגלל ההצעה השוויונית לצעוד ביחד? אם היא מגנה את הפטפוט, מדוע היא עונה על שאלה פשוטה בנאום קטן? ולהפך, איך היא מעזה לפנות לרב בכינוי שוטה, ואז לצטט את מוריו? האם הסיפור מצדיק את האיסור לקשקש עם נשים או ביקורתי כלפיו?

כשביאליק ורבניצקי, יוצרי 'ספר האגדה', דגו סיפורים מהאוקיינוס החז"לי והעמידו אותם כטקסטים עצמאיים – הם האירו את הסיפור התלמודי כמופת של סיפור קצרצר, כמעשה אמנות. הסיפור על ברוריה הוא בפירוש סיפור טוב. באמצעים ספורים מוצגת כאן דמות מורכבת ולא מפוענחת. דילמה תרבותית על קצה המזלג.

הצמצום במילים הוא מפלגה רב־תרבותית ועל־זמנית. הספרות המודרנית הדגישה בעזרת הקצרצר את הכוח האמנותי של היוצר, של היחיד. השוויץ של משיכת מכחול בודדת. המיקרו־סיפור של הסופר הגואטמלי אאוגוסטו מונטרוסו מוזכר כמעט תמיד בדיונים כאלה: "כשהתעורר, הדינוזאור עדיין היה שם". תחביר המשפט והחסכנות בפרטים מאפשרים לתלות על הסיפור כמות של פירושים. אפשר להרגיש את היומרה המחויכת שבה נדחסת היסטוריה שלמה: עבר, הווה, שאלות לגבי העתיד.

במילים אחרות, הסיפור הקצרצר האידיאלי הוא ענק בתחפושת גמד. תלוי בחלל ריק, הוא מנצל את הניתוק שלו מהֶקשר. הניגוד בין צמצום המסגרת לגודל הסיפור יכול ליצור רושם קומי, בנוסח הדינוזאור, או דרמטי – המתחרה השני על תואר קצרצר המאה שייך לארנסט המינגוויי: "למכירה – נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו". הפעם, זעירות הטקסט ממחישה חיים שלא התפתחו: תינוק שנפטר, הריון לא ממומש, ציפייה נכזבת. הטון היבש, החיקוי של מודעה בעיתון, הניסיון לפצות על טרגדיה או לטשטש אותה ברווח זעיר – רק מנפחים את הסיפור. אצלנו, הדמות הבולטת בתחום הוא אלכס אפשטיין.

1
פסל מיניאטורי, יפן, תחילת המאה ה־20

 

האבולוציה הנוכחית של הקצרצר עומדת בסימן הסמסים, הסטטוסים והטוויטים. בארץ ובחו"ל כבר היו נסיונות להשיק רומנים סלולריים. ביפן זה הולך. העיקר הוא שהפלאפונים והרשתות החברתיות הפכו כל אדם לסופר בפוטנציה. הפעם הקצרצרוּת שואבת השראה משילוב בין יומן אישי לפרסומת. התודעה מנוסחת בסלוגנים. גם כאן מורגש הצורך בשנינה ובפואנטה – אלא שהטוויט הבודד הוא חלק משרשרת אינסופית של דיווחים.

החודש הסתיימה התחרות השלישית של סיפורים קצרצרים בחסות מפעל הפיס ('צרצרפיס'). אורך הסיפורים נקבע כאורך הציוץ המקסימלי בטוויטר, 140 תווים. הנה הסיפור הזוכה, מאת דותן ידלין: "כשחזרתי ממאדים, בעסקת חילופי השבויים, הלכתי לבקר את בתו של סרן ג'ון, כמו שהבטחתי לו כשנפרדנו. בבית האבות נודע לי שהיא מתה כבר 150 שנה". סיפור חמוד ופנטסטי שקצת מזכיר ברוחו את הדינוזאור הגואטמלי.

אלא שהדיון סביב התחרות הזו לא בדיוק ספרותי. בדומה לאח הגדול פרס ספיר, מיני־שערורייה התפתחה השנה סביב 'צרצרפיס', בעקבות ההחלטה לפתוח את התחרות להצבעות בפייסבוק. המתמודדים יצאו למסע צלב בעקבות הלייקים, ומשקלה של בחירת השופטים (גדי טאוב, דורית רביניאן ושהרה בלאו) גדל. אבל גם זה לא הסיפור. התחרות, שבמבט ראשון נראית כמו גימיק נחמד, מריחה בסופו של דבר כמו גבינה. לפני יותר מעשור התפתחה כאן אופנה של תחרויות ותערוכות של דברים מוקטנים. תחרות השירה של עיריית תל־אביב התגלגלה לשברי קלאסיקות לעוסות בתחנות אוטובוס. פינגווינים ושוורים נרתמו לקמפיינים מסחריים־אמנותיים בשדרות רוטשילד.

הפעם הטקסט הזעיר מחביא בתוכו ממותה אחרת. מוסדות עתירי עוצמה – מונופולים, בנקים, עיריות – מבקשים להציג לציבור פנים קטנות ולא מאיימות. מספיק להביט בתצלום היחצני מתחרות הקצרצרים: הזוכה מקבל לידיו צ'ק ענק (עם שגיאת לשון) מידי יו"ר מפעל הפיס, האלוף בדימוס עוזי דיין. גודל הצ'ק ברור. איך עוד ייראה הילד הסמלי של נציגי הכסף והביטחון? השאלה השולית היא מה גודל הספרות.

בסיפור על ברוריה, הקשר בין כוח לאורך בולט. מי שקובע את משך המשפט ואורך השיחה, גברים או נשים, קובע את חוקי המשחק והתקשורת. הנה, לעומת זאת, הבדיחה של הזוכה במקום השני בתחרות 'צרצרפיס', צפריר בשן: "פעם, מזמן, זכיתי בתחרות סיפורים ב־140 תווים. סבא שלי קרא ואמר לי: 'באמת יפה, צפריר, אבל למה כזה סיפור קצר? אתה יכול הרבה יותר'". נראה שהיחס הזה מקרין על התחרות כולה. דברו מהר, אין לנו סבלנות. התחכום האמיתי נמצא דווקא במסר העקיף של התחרות: אם כל אחד יכול להיות סופר, לחש הענק לננסים, אולי גם כל אחד יכול לזכות בפיס.

צילום: יח"צ

סיפורים סלולריים מאת שולמית לפיד, יאיר לפיד אמנון דנקנר ודרור פויר

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.11.2009

מחקרים מראים שציפורי שיר עירוניות, שַחֲרורים למשל, למדו לחקות צלצולים של טלפונים סלולריים. ועכשיו, בשעה טובה ומוצלחת, גם סופרי ישראל למדו לצייץ כמו אס.אם.אסים: פרויקט שהושק לפני כחודש (ומאז בוטל, י"ל) מציע לקורא העברי סיפורים בהמשכים, שיישלחו אליו מדי יום (לא כולל שבת) במסרונים טלפוניים, תמורת 1.50 שקלים לפרק.

הנטייה הטבעית היא לקונן על זילות הספרות כששומעים על מיזמים מסוג כזה; לְבַכות חוויה אנושית נוספת שהמפלצת הסלולרית הצליחה לכבוש. בפועל, יש כאן הזדמנות לנער קצת אבק מעל ספרות המיינסטרים הישראלית, מה גם שנחמד לקבל לעת ערב, במושב אחורי של מונית, אס.אם.אס כאילו אישי משולמית לפיד.

אס.אם.אסים יכולים להפוך למפגן של יכולת ספרותית. כמו שיר בצורת סונטה, גם הם מאלצים את הכותב להשתחל לתוך מסגרת קפדנית. כמו ציור מיניאטורי, אין בהם מקום למשיחות מכחול מיותרות. טיפה זיוף, מילה דשנה מדי, והכותב נחשף בעירומו. כמה רגש, כמה תשוקה, כמה רמזים סמויים מכווצים בהודעה הלילית הקלאסית: "ערה?".

הז'אנר המכונה בעולם 'נובלה סלולרית' נולד לפני כשש שנים ביפן, אומה עם חיבה לטקסטים זערוריים נוסח שירי הייקו. כמו הסיפור בהמשכים שעלה לגדולה בעיתונות של המאה ה־19, גם הסיפור הסלולרי קשור ליסודות של מלודרמה, מתח ורומן רומנטי – ז'אנרים שמבקשים לכבוש את לב הקוראים ולקנות את נאמנותם לאורך זמן ובמנות. ביפן הז'אנר הזה צמח מלמטה למעלה, כשכותבים סלולריים בשם בדוי זכו לפופולריות בקרב חוגים של מתבגרות ומתבגרים. אחרי סיבוב במזרח הרחוק, באפריקה, באירופה ובצפון אמריקה – המדיום הזה עולה לארץ וקופץ ישר לסלון מכובד, מגובה בשמות כמו יורם קניוק ויאיר לפיד, בחסות 'קצרצר – הוצאת ספרים דיגיטלית' שהקים דדי צוקר. במובן מסוים, מול כל האופרציות המהבהבות שפלאפונים מציעים היום, אין דבר מתבקש יותר משימוש בטכנולוגיה אס.אם.אסית בצורה הטהורה ביותר: מילים. השאלה היא אם המיזם הישראלי הוא ניסיון אמיתי לחדש ולהעניק חוויית קריאה שונה, או שכל הטררם הוא לא יותר מגימיק.

שלושת הסיפורים שנדגמו לא גרמו לי לצלצל מהתרגשות – במיטבם, הם מצליחים להעביר איזה רגש לרגע אחד – ובכל זאת כיף להיפגש איתם למחרת. 'פרפר בטוקיו' של שולמית לפיד, למשל, הוא סיפור מהוגן, מיומן ולא מבריק במיוחד. הוא מצליח לתאר דרמה משפחתית דחוסה דרך תודעתו של נער חרד, כשזוג דתי צעיר פולש למחסן הצמוד לדירת הוריו. לא ניכר שהסיפור הזה נכתב מלכתחילה לפורמט הסלולרי, ונדמה שלא ייגרע ממנו כלום על נייר. יותר מזה, הנטייה של לפיד לחזרות דרמטיות ("האֵם הבינה את הגישוש הזה, את המשושים האלה שנשלחו, את הניסיון הזה, שלא העז להלביש עליו מילים") יוצרת הד רועם מדי בשביל אולם בגודל קופסת גפרורים. מצד שני, התיאור של משפחה לא נורמטיבית, מינית על סף חייתיות, שחודרת לשגרת החיים של משפחה כל־ישראלית, יכול להתפרש גם כמשל לאופן שבו הספרות הממוסדת מאוימת מהפלישה של האס.אם.אס וקרוביו הצ'חצ'חים לזירת הקריאה הציבורית.

אם כבר צ'חצ'חיות, צריך לציין שלסיפורים שנקראו לא היה אומץ או שכל להשתמש בשפה האס.אם.אסית עצמה – עם העילגות המכוונת שלה, הרווחים הגרפיים או השימוש הווירטואוזי בסימני פיסוק. עם זאת, אמנון דנקנר יצר גרסה קומפקטית מעניינת של סיפור בלשי. 'החוקר הטוב קולמה' הוא מין מדרש לאחד המשלים הידועים מאת קפקא בעלילה שמפגישה בין דמויותיהם של חוקר רצח אגדי והגאון הספרותי מפראג. סיפור חמוד ומעלה חיוך שעושה שימוש יעיל בטוויסטים אבל לא מוביל למתח ממשי.

דווקא הכותב הפחות "ספרותי" מבין המשתתפים, העיתונאי דרור פויר, מתייחס במפורש לאס.אם.אס כמדיום בסדרת מסרונים בעלת השם הצנוע 'ג'נסיס'. פויר, העיתונאי הראשון שנשלח לחלל, שולח מסרים קצרים ונואשים לבסיס האם שלו, אחרי שהוא מתעורר מתרדמה עמוקה ומגלה שהוא היחיד מבין אנשי הצוות שנותר בחיים. כמו דנקנר ובניגוד ללפיד, הסיפור מנצל את הניחוח הסרקסטי שמאפיין הרבה התכתבויות באס. אם.אס. במין מהלך היצ'קוקיאני, 'ג'נסיס' משנה את הפרספקטיבה של הקוראים ומצמיד אותה כל פעם לצד אחר של המצלמה, של ערוץ התקשורת. פעם הקוראים הם אלו שמקבלים את השדרים המבוהלים של פויר, ופעם הם נחשפים לדו"חות של בסיס האם ומקבלים בעצמם את תפקיד האובייקט שאח גדול צופה בו ומנצל אותו לצרכיו (האם יש כאן רמז ליחסן של חברות הסלולר בארץ לציבור הצרכנים?).  במילים אחרות, למרות הסגנון הדחקאי, דווקא פויר מצליח לומר משהו על חוויית האס.אם.אס ולהשתמש במדיום עצמו בצורה אמנותית.

כל זה מרמז, עושה רושם, שלז'אנר הזה תהיה משמעות אמיתית רק אם כותבים ספונטניים יתחילו לעשות בו שימוש, אם יקום ציבור שיפיץ את הסיפורים ויתערב בתהליך היצירה. רק אם הטכנולוגיה הפשוטה והערמומית הזאת תהפוך ל'עשה זאת בעצמך'. אם כותבים כמו דוסטויבסקי, בלזאק או דיקנס לא בחלו בסיפורים בהמשכים – אין סיבה שאיזה פקאצ ישראלי בן 14 לא יכתוב את 'בעקבות הSMS האבוד'. (-;

'קצרצר – הוצאת ספרים דיגיטלית' לא האריכה ימים. לכתבה קצרה על ספרות סלולרית ב'גרדיאן'