ראיון עם ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.2.2014

לא רק בזכות 150 אלף שקלים, מתנת מפעל הפיס, ולא רק בזכות דירה עם נוף מלכותי במנהטן, ראובן נמדר נבדל כרגע מהסופר הישראלי הממוצע. לא ממש בוער לו, למשל, לדבר פוליטיקה, משום סוג. "עוד פעם אשכנזי זוכה בפרס ספיר", מישהו טיקבק בהודעת הזכייה שלו. אבל נמדר, בן ליוצאי איראן ומתרגם מפרסית, "מקווה שזאת בדיחה מטומטמת. אף פעם לא קראתי לעצמי 'מזרחי'. זה לא קונפליקט מכונן בחיי, ולא רטוריקה שמושכת אותי בשום צורה". זה כנראה גם לא הזמן לדבר איתו על האופן המלגלג שבו הרומן שלו, 'הבית אשר נחרב', מתבונן בחייהם של נסיכי האקדמיה ובתככי החצר שלהם. נמדר הוא סופר במצב צבירה נדיר: מבסוט, קורן, כמו־מאוהב. "למה לא? אני רודה פה את הזבדה, את השמנת, מהחבית. סוף־סוף אני יכול להיפגש עם קוראים, לשבת לקפה עם סופרים שאני אוהב".

לכאורה, אין סתירה גלויה יותר בין נמדר והשמנת לבין חזיונות על קץ העולם שחוזה גיבור הרומן שלו, שזכה בשבוע שעבר בפרס ספיר – גבר יהודי במנהטן שחייו הטובים וצלילות הדעת הולכים ונשמטים מאחיזתו. "כל אמריקאי בטוח שקיומו יציב, וכל ישראלי בטוח שקיומו רעוע", נמדר מנסה להסביר את הגלים העכשוויים של פרוזה אפוקליפטית. "זה הרי טבוע בנו. מה הזיכרון הראשון שלי? בגיל שלוש – מלחמת ששת הימים. אבא בצבא, אמא מורידה אותנו למקלט. מפגיזים את ירושלים, השכונה שלנו תחת אש. גם אז דיברו על חורבן בית שלישי. גדלתי לאור הטראומה של מלחמת יום כיפור. בצבא הייתי בלבנון, בחיל הקשר. הפנטזיה שנפסיק להתקיים היא דבר בסיסי שמלווה את הישראלים. תמיד חגגנו את החרדה הזאת מתוך ערבוביה של יוהרה גדולה ופחדנות גדולה. גם היום, הישראלים בטוחים שהם על סף חורבן. אבל דאעש באמת יותר מפחידים מנאצר?"

התחושה הזאת נעלמת כשעוברים לגור בחו"ל?
"כשאני יושב בבית, על גדות ההדסון, ונהר ענק בצבע תכלת מתכתי זורם במלכותיות כזאת בחלון של חדר המגורים – יש תחושה של הקלה. בטח מהרטוריקה ההיסטרית. יש גם קצת 'אשמה של ניצולים'. אבל בעיקר, יש צלילות מסוימת ושקט. לא נורא אכפת לך ממה שקורה שם סביבך. הפוליטיקה האמריקאית לא נכנסת לי מתחת לעור כמו הפוליטיקה הישראלית".

ניסיון קטן לקלקל לאיש שמח את החגיגה. מה דעתו, למשל, על התגובה של הקהילה הספרותית כאן – תגובה שנעה בין פיהוק לעוינות – להכרזה על חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר? הדיבור על שמות לא ידועים, על רשימת מועמדים לא רלוונטית. "זאת בסך הכל הזדעזעות מאוד בורגנית. נכון, לא בחרו בסופרים מוכרים יותר – סופרים טובים כמו דורית רביניאן, יעל נאמן, ניר ברעם, מתן חרמוני, שהוא בעיניי סופר מעולה – אבל אני מעריך את האומץ והנחישות של השופטים שפעלו על פי מצפונם הספרותי והאמנותי. אני מרגיש שקיבלתי את הפרס הזה בזכות ולא בחסד, ואני לא חושב שמישהו שיקרא את הספר יוכל להגיד לי משהו אחר. אני הרי אלמוני, אין לי כאן קשרים משום סוג. אפשר לומר בוודאות ששפטו את הספר שלי במקצועיות. מלכתחילה, התייחסתי לזה כאל משחק – מותח, מורט עצבים וגם מענג. ניגשתי לתחרות כי חשבתי שיש לי מה להציע לעולם – ואני שמח שהעולם הסכים איתי".

תחת השפעת השילוב של "אדרנלין, קפאין וקצת אלכוהול", יש משהו חינני ולא שכיח באופן שנמדר מדבר על עצמו במונחים של "אמן טוטאלי" או "שְלמוּתן". מצהיר הצהרות כמו "שאלו אותי, 'איך אתה כותב רומן כזה שאפתני? אתה השתגעת?' אבל הרגשתי שאני מיועד ללכת בגדולות מבחינה רוחנית, כבר מילדות". על הנייר, ביטויים כאלה יכולים להיראות מגוחכים. פנים מול פנים, נמדר מתגלה כמי שלימד את עצמו לאהוב היטב את החיים. "גדלתי במשפחה יהודית חמה מהמעמד הבינוני. רגשות האשמה ארוגים לתוך הדי־אן־איי שלי. אני פשוט משקיט אותם בעזרת הדוניזם וגינוני יוהרה נלבבים".

הוא נזכר, למשל, בפעם הראשונה שיצא לו לטעום קוויאר. בגיל 20 ומשהו, ירושלמי לשעבר, שמיד אחרי הצבא עבר להתגורר בניו־יורק. אנשי הקהילה הפרסית־משהדית עזרו לו להשתלב בתעשיית הסחר ביהלומים. "זאת הייתה הרפתקה נהדרת ומסוכנת. הלם תרבות כפול ומכופל. לעבור מירושלים, שהייתה אז עיר קטנה ומנומנמת, למפלץ אורבני מדהים. הסתובבתי עם אחי בכל רחבי ארצות־הברית, בחורים הכי נידחים. לפעמים עם אלפי דולרים ביד. מכרנו לכל מיני טיפוסים נכלוליים, מסוכנים, מרשימים. הרווחנו כסף, ביזבזנו כסף. היה כיף. רדפו אחריי ברחוב כנופיות של נערים קולומביאניים. מאז פיתחתי יכולת להיות זיקית, להסתגל לאנשים שונים, למקומות שונים. לימדתי את עצמי להיות איש העולם הגדול. פיתחתי את הנהנתנות שלי. אוכל טוב, יין טוב, חליפות. אני מאוד אוהב מותרות".

אז איך היה הקוויאר?
"מגעיל. ירקתי אותו. אבל היום כבר הייתי יודע איך לאכול את זה".

11
מתוך 'שורש זר', מיצג של שירה בורר בהשראת המחזה 'הדיבוק'

 

הביוגרפיה של נמדר נעה הלוך ושוב בין הליכה בתלם לסטיות ממנו. אבא צלם ואמא סוכנת ביטוח. אח ואחות צעירים. משפחה מבוססת כלכלית, מסורתית. תיאור קלאסי של ילד שהבטיח לעצמו חגיגית להפוך יום אחד לסופר. "לא מנודה או דחוי, אבל לא ממש פופולרי. ילד מסורבל מעט. קצת מסוכסך עם עצמו, לוקח את החיים קשה. הייתי יכול לראות סצנה בסרט, ולא לישון לילות. לא היה לי עור. הגוף הלך שני צעדים אחריי, אבל בתודעה – הרגשתי אינסופי. הרגשתי תמיד שיש בי משהו שונה. הסטייה הקטנה הזאת ששולחת אדם לחיות בדמיון".

היום הוא בן 50. חי בניו־יורק כבר 15 שנים. נשוי לאשת חינוך ואבא לשתי ילדות. מתפרנס מהוראת ספרות עברית ויהודית במסגרות "אקדמיות וחצי־אקדמיות". מעולם, הוא אומר, לא הרגיש חבלי הגירה וקליטה. "אף פעם לא הסתכלו עליי שם מגבוה. היה לי קל להשתלב בחברה הוואספית שמתוארת ברומן. למה? אני רהוט, אני משכיל מאוד ואני יצירתי מאוד. אני גם לא ממש תופס את עצמי כמהגר. אני בין הארצות, בין התרבויות. זה ז'אנר חדש. צורת חיים גלובלית שרק תלך ותתרחב".

את הגלגול הניו־יורקי הראשון שלו, כסוחר יהלומים ואבני חן, סיים כעבור ארבע שנים. "למדתי שם פרסית על בוריה. עשיתי בירור זהות יסודי ומעמיק עם שורשיי האיראניים. אבל זאת הייתה קהילה של אנשי עסקים – אנשים מקסימים, אבל בלי חיי רוח אמיתיים. במאמץ ניכר, הייתי צריך להתיק את עצמי ממערבולת החיים שם שסחפה אותי, ולחזור למה שהייתי אמור להיות: איש רוח עברי".

חזרה לארץ. תואר ראשון. תואר שני בסוציולוגיה. ספרו הראשון, קובץ סיפורים בשם 'חביב', ראה אור ב־2000. באותה שנה נמדר עזב לארצות־הברית בעקבות סטודנטית אמריקאית שהכיר בארץ מ"משפחה יהודית מאוד ותיקה. דורות על גבי דורות במנהטן". הם עברו לגור יחד בעיר מולדתה, ומאז הם שם. "הספר הראשון שלי די נשכח. הייתי עסוק בהורות, בהיטמעות שלי באמריקנה, בכתיבה של הרומן הנוכחי. איבדתי קשר עם העולם הספרותי בישראל. אבל אז לא היה פייסבוק; היום אני יכול בקלות לחיות בשתי מציאויות מקבילות. אני קם בבוקר, שותה קפה מול המסך – אני בישראל. ואז אני הולך ללמד, ואני באמריקה. יש לי חמש דקות הפסקה ואני מול האייפון – שוב בארץ".

חודש אחרי החתונה, הגיע אסון התאומים. המגדלים הבוערים מהדהדים בספר כרמז ברור מחוץ לעלילה. "היה משהו טיטאני בהתנגשות הזאת בין הגדולה של העיר וגדולת החורבן". שנה אחרי זה נולד 'הבית אשר נחרב', רומן שנכתב במשך קרוב לעשור.

את נפילתו של גיבור הספר אפשר לקרוא על רקע משבר הגבריות הקלאסי של גיבורים ספרותיים וקולנועיים: אדיפוס האמריקאי, דון דרייפר. מצד שני, אפשר להתייחס אליה כאל גרסה מתוסרטת ומוגדלת של 'הדיבוק' או 'הגלגול': עבר מודחק, זרם עתיק, חייתי, יהודי – פורץ לחיי הגיבור ומבקש למוטט את אשליית החיים המודרניים, הנהנתניים.

"הגיבור שלי הוא נהנתן גדול, אבל הוא מלך המידה הטובה. אני, לעומתו, לא אכיר את המידה הטובה גם אם היא תתיישב פה לידנו. אני אוכל יותר מדי, שותה יותר מדי, אוהב יותר מדי, מתעצבן ומדבר יותר מדי. חי בווליום גבוה. הגיבור שלי מגלם את הצד ההפוך של הגבריות האינטלקטואלית: קרייריסט, יהודי, עדין אבל תקיף. מאוד הדור. וזה ההבדל הגדול בינינו: הוא איש טפלון. הוא לא נותן לקיום לגעת בו באמת. כולנו מקנאים באנשים האלה – האלגנטיים, המוחזקים, המצליחים. רציתי לקחת את האינטלקטואל האורבני המקצועי הזה, את השאננות הנינוחה שלו – ודווקא אצלו לפוצץ את התת־מודע הקולקטיבי. את היהודיות העתיקה, השמאנית".

מה משך אותך לדמות הנסיכית הזאת?
"במידה רבה, גיבור הספר הוא פנטזיה של אדם כמוני. אולי אני מקנא בו. ביכולת להצליח בלי לשלם מחיר. לקצור את כל המנעמים והביטחון הרגשי של חיי משפחה, בלי המחויבות והחספוס והנדנוד שבאים איתם. לאהוב בלי לכאוב. לכתוב בלי להתייסר. הנה, הייתי יכול להישאר עכשיו בארץ עוד שבועיים, לקצור את פירות התהילה. אבל אני נורא מתגעגע לבנות שלי.

"אני נמשך אל הבורגנות הגבוהה כי אלה האנשים שיכולים להרשות לעצמם להתנהג כאלים ולא כבני אדם. או לפחות לשגות באשליה הזאת. וזה הפתח לטרגדיה שלהם: כשאתה עשיר, חזק ומפורסם ומקסים, קל לך להיפטר מאשת נעוריך ולקחת לך אישה צעירה. קל לך לגדל ילדים בלי שזה יכתים לך את הז'קט אף פעם. והקלות הזאת הופכת לפיתוי. אדם קשה יום בכלל לא מתקרב לפיתוי הזה. והטרגדיה היא שאם אתה יכול לחיות מעל לגורל האנושי – אתה תעשה את זה. תמיד תעוף קרוב לשמש והכנפיים יימסו לך".

אגב כנפיים נמסות, איבר המין של הגיבור עובר ברומן תהפוכות. בכלל, העיסוק בזין מרכזי בספר.
"זה ספר על גבריות. אני בן 50, כמעט בגילו של הגיבור, שעומד על סף קמילה. יש כאן שיחה על היחלשות הגוף, על התחלת ההתפרקות שלו. בוודאי שזה מעסיק גם אותי. ולא רק בגלל חוליות הגב. התחושה שאתה בלתי מנוצח, שתחיה לנצח, הולכת ומתמסמסת. כשפתאום המתיחות והקשיות כבר לא מובנות מאליהן – לא רק הבולבול, גם 'הפאלוס הפנימי' – זה הזמן לחשבון נפש. כשהאון, בכל המובנים, מתערער, אתה מבין עד כמה לא הערכת אותו בזמן אמת. אני בסדר גמור, תודה לאל. אני חי, אני הולך".

 111
מתוך 'הדיבוק', 1937 ('Der Dibuk')

 

במאי האחרון פירסם נמדר רשימה שביקרה בחריפות את א"ב יהושע, בעקבות "תקרית מגעילה בפסטיבל הסופרים הבינלאומי, שבה הוא תקף את הסופרת ניקול קראוס ויצא נגד יהודים שחיים מחוץ לישראל. אני לא חושב שהוא מבין כמה הוא פוגעני וגס רוח כלפי האנשים הטובים שעוד מנסים לבוא ולהתיידד איתנו, בעולם שהולך ומתנכר.

"יהושע הוא סופר שאני מכבד. סיפוריו המוקדמים וחלק מהרומנים שלו מאוד חשובים בעיניי. אבל העמדה העקרונית שלו, הטענה שאין קיום יהודי אמיתי מחוץ לישראל, מזיקה בעיניי. כל הקאנון היהודי התפתח מחוץ לישראל. יהודי חילוני שחי בתל־אביב, ולא לומד תורה נגיד, לא מקיים מצוות או מכיר את שורשיה התרבותיים של העברית – לא יכול לומר ליהודי־אמריקאי שחי חיים יהודיים מלאים, שומר מסורת, שחייו לא משמעותיים מבחינה יהודית. למה בכלל ליצור את ההיררכיה הטיפשית הזאת, מי יהודי יותר? ממה היא נובעת אם לא מרגשי נחיתות ומפרובינציאליות ממארת שצריך להיפטר ממנה".

בינתיים, אגב, עוד לא התלוננו שהזוכה בפרס ספיר הוא "לא ישראלי".
"זה לא פרס לספרות ישראלית, זה פרס לספרות עברית. אני רוצה שתראה לי ספר שהעברית שלו יותר טובה ושהוא יותר עברי מהספר הזה.

"התרבות העברית מתרחבת מעבר לגבולות ישראל. היא הופכת יותר גלובלית, עם מגוון רחב יותר של דימויים, של נושאים, סמלים ונופים. וזה דבר מצוין. אין מה להיות מאוים מזה. להפך: זה סימן לניצחונה של הציונות. הניסיון לגנות ישראלים שחיים בברלין, לקשקש על הבכיינות שלהם ועל המילקי – אלה שטויות בעיניי. יש בארץ המון כישרון, וישראל היא מקום קטן. אנחנו תרבות חזקה ואנחנו מתרחבים. מתפתחות אצלנו צורות חדשות של קשר בין מקום לשפה".

אתה חושב שהסצנה העברית בחו"ל, בניו־יורק ובברלין למשל, תתחרה בישראל כמוקד תרבותי?
"אנחנו שלוחות של המרכז התרבותי בישראל. בלי המרכז הישראלי, אני מאמין שכל הלוויינים ייעלמו. אבל אין ספק שהפזורה הישראלית צוברת הרבה כוח תרבותי. לא מדובר במוישז האלה שמוכרים אלקטרוניקה, אלא בקבוצות חזקות עם כוח אינטלקטואלי, שלא תופסות את עצמן במונחים של הגירה. מתגבשת שם אליטה ישראלית מאוד מעניינת: אמנים, סופרים, אנשי קולנוע. אנשים כמוני שחיים עם רגל כאן ורגל שם. עושים פוסט־דוקטורט, נשארים לכמה שנים, עוזבים, חוזרים. ממילא ישראל הבורגנית היא די אמריקאית. נהג מונית כאן בדיוק שאל אותי, 'אז אתה בעצם 'יורד'?' זה מושג שמייצג חשיבה פרימיטיבית שהולכת ונעלמת".

העברית שלך התאבנה לאורך השנים?
"אני מקפיד מאוד לגדר בתוכי את העברית. אני לא נותן לה להיטשטש. מתוך מודעות וקשב. תפסתי את עצמי חולם באנגלית, וזה הבהיל אותי מאוד. אז הפסקתי לקרוא באנגלית. אני קורא רק בעברית. אני גם לא חושב שאני יכול לכתוב פרוזה כמו שלי באנגלית. אם אני מנסה, יוצאת שם פרסונה אחרת לגמרי. אני סופר עברי. אני מאוד רוצה שהספר הזה יצליח באנגלית – הוא מיתרגם בימים אלה – אבל התשוקה שלי קשורה לעברית. אם אימצתי את סגנון החיים של הוואספים? אני מתלבש יותר טוב מפעם. מבחין בין סוגי וויסקי. יודע בדיוק מתי לובשים פשתן. צריך לדעת ליהנות ממיתולוגיות, מטקסים, מגינונים. שם התרבות נמצאת. אתה מגיע לניו־יורק, אגב?"

לא.
"היית שם?"

לא.
"מה זאת אומרת? לא ראית את ניו־יורק? אני אצרח. אין דבר כזה. צר לי, זה לא בסדר. מוסרית זה לא נכון".

ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

שמעון אדף, מתנות החתונה

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.10.2014

עד מחצית 'מתנות החתונה', לא היה זכר לאמביוולנטיות שבדרך כלל מלווה את הקריאה ברומנים של שמעון אדף. לתחושה של התפעלות מרוחב היריעה שלו ככותב, מהניסיון להפגיש בין מדע בדיוני לספרות היהודית המסורתית, מהחקירה העצמית שהוא מנהל בפרוזה בעזרת שברים מסיפור חייו. ומצד שני, לתחושת החמצה שיוצרת ההגשה העמוסה, הבוסרית לפעמים, של רעיונות ויומרות שלא מתגלגלים באופן מלא לסיפור.

אדף הוא אולי הסופר היחיד בארץ שמקבל במה מרכזית לפרסם ספרות ניסיונית, קשה לפענוח, כמו שלו. 'מתנות החתונה', בחלקים רחבים ממנו, נראה כמו צעד נוסף קדימה בהתבססות שלו כיוצר המרכזי של ספרות מדע בדיוני בעברית. לפני שהוא קורס לתוך עצמו ולמערבולת הרעיונות שלו – הרומן מצדיק את המעמד המיוחד של אדף. חלקו הראשון מתמקד בווריאציה לדמות שהולכת ונבנית בספריו. הפעם לא מדובר בדיוק בַ"משורר", במי שעבר בילדותו התנבאות או התגלות, שנחשף לכוח השירה – לראייה השקופה, השברירית, של כל העולמות שמקופלים בזמן ובמרחב. נדמה בהתחלה שהפעם הספר יתמקד דווקא בגבר שהפנה עורף להבטחה הפלאית שהייתה גלומה בו. שבמקום להפוך לאמן, ליוצר ניצוצות, הפך לחשמלאי. במקום לחקור במופלא, למד להתקין מצלמות אבטחה.

הפגישה עם דמותו מתרחשת בזמן שהחיים הנורמליים שביקש לחיות מגיעים למבוי סתום. הזוגיות מתפרקת. הבוס אטום. החזרה לבית אמו, לחדר ילדותו, מזכירה שיר של אהוד בנאי. פירוק המשפחה החדשה והחזרה לחיק המשפחה הישנה, ההתמודדות עם זיכרונות ילדות ועם האבא המת, המדכא – מקבלים צורה של כרס, של משקל עודף, שמושך את הגיבור כלפי מטה ומקרקע אותו.

את קו העלילה הזה עוטף סיפור מסגרת (היחסים בין חלקי הסיפור מתערערים בהמשך) – טקסט שירי וטקסט סיפורי־יומני שכאילו נכתבו ישירות בידי אדף עצמו. החלקים האלה בסיפור כאילו מצהירים – הגיבור המובס, התלוש, מייצג חיים שהיו יכולים להיות לי אילו ויתרתי על השירה, אילו נכנעתי לגוף, לסביבה, אילו ידעתי להשתלב בתהליך ההתבגרות שחיכה לי. אילו ידעתי לרמות את עצמי. ההשוואה שנוצרת בין שני הסיפורים וסוגי הכתיבה עובדת יפה, ומאירה משהו לגבי הניסיון הבלתי אפשרי להדוף כל אחד משני הכוחות המנוגדים האלה: ההתבגרות, ההליכה בתלם – ומולן השירה, ההיקסמות מההוויה. החיים הכלליים, הנורמטיביים – והאישיות הייחודית, הפרטית.

11
מתוך 'עיר אפילה'
 

ההתרחשות הפלאית, שניצנים שלה מופיעים בתחילת הרומן, הופכת אז לחזית הסיפור. בעלילה שמזכירה סרט פולחני כמו 'עיר אפילה' – אדף פונה למסורת של סיפורי פנטזיה ומד"ב שבודקים את הקשר בין היכולת לזכור, לשכוח ולהיות אנושי; ששואלים מהו גרעין האישיות ביחס להשפעת הסביבה והתורשה. באופן ספציפי, הוא משתמש בדימויים של מיסטיקה יהודית ומיתולוגיה שמית כדי לדבר על הכוח הכאילו גנטי, שמסתתר במילים ומעבר למילים, שעובר בין דורות ובין יחידי סגולה.

זה לא המקום לנסות למפות את המבוך הספרותי וההגותי הזה. האם יש מקום כזה? נקודות תצפית חדשות מעודדות את הקורא לפקפק במציאות של תחילת הספר. מסגרת התרחשות חדשה מופיעה, סוגי מספרים חדשים. מורה ישראלית בעולם עתידני־משובט־רובוטי כותבת כתב וידוי בלשי שקשור לבנו של החשמלאי. אחריה הסיפור עובר לתודעה קולקטיבית שעוקבת בלשון רבים אחרי המתבגר – צעד נוסף במפגש עם יקום אפוקליפטי, עם מלחמת קץ הימים, עם אלים חייזריים וטכנולוגיה של זיוף זכרונות ורגשות.

כהמשך לספריו הקודמים, את 'מתנות החתונה' אפשר לקרוא גם כביקורת תרבות, כניסיון לדבר על תת־זרם בתרבות היהודית, על צורת מחשבה מיתולוגית, נבואית, פואטית – שהתרבות הנורמטיבית, ההלכה, החיים הרגילים, מנסים להחניק ולא מצליחים. האווירה הבלשית בחציו השני של הספר מעודדת כביכול לחזור ולקרוא בו, להבין עד הסוף את הקשר בין חלקיו, לפענח את המשל והנמשל שהוא מתאר על דורות של ילדי פלא כושלים, משיחיים.

אבל בפועל, ככל שהספר מתקדם, החוויה המיידית של הקריאה בו נעשית פחות חיה ומגרה. תחושה של פאתוס, של רצינות חסרת הומור ומלנכוליה משתלטת כמו טיח על גבי הסיפור. ובעיקר, בִמקום לאפשר למציאות הווירטואלית של הרומן תיחווה באופן מוחשי ומשכנע – אדף מעמיס על המריצה רעיונות, מושגים ותובנות. הספר הופך כמעט להרצאה, להיסטוריה בראשי פרקים. לתרשים. יש ערך לתהליך הזה, לערבול בין כתיבה עלילתית ומסאית. אבל היה לו לא פחות ערך במסגרת אפויה, ממוקדת וסלקטיבית יותר.

שמעון אדף, מתנות החתונה, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

יערה שחורי, שנות החלב

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.12.2013

♥♥♥♥

אין המון שחקנים או נהגי מונית כאלה. מהרגע שהם עולים לבמה, מהרגע שהם מתניעים, קורה הדבר הנדיר הזה: אנשים בקהל מתחילים לכבות את המכונות שלהם: את הגוף בכיסא – את הביקורת, את חוסר האמון. יערה שחורה מתגלה בקובץ הסיפורים הראשון שלה כמספרת שאפשר פשוט לתת לה לנסוע, לעקוב אחרי הסיפור ולתת לו לעשות את שלו.

שחורי, ילידת 77', היא שם יחסית מוכר בנוף הספרותי, או לפחות דוגמה מוצלחת למסלול ההולך ומצטמק של התבססות מקצועית בתחום: "סופרת ומשוררת, עורכת וחוקרת ספרות" בלשון הכריכה. אבל גם בלי הידע המוקדם הזה, קל לשים לב לרמת הגימור יוצאת הדופן של הספר במונחים מקומיים. שחורי היא חלק מזרם של יוצרים ישראלים צעירים מהעשור האחרון, בתחומי מדיה שונים, שהפנימו את הערך של עיצוב. עיצוב מוצר אפילו. לפני שהתוכן מדבר, השפה הסגנונית מדברת. קליטה, מלוטשת, ייחודית. ניצבת מול הקהל החשדן והשבע ביותר – הקהל של תחילת המאה ה־21, שנחשף מדי רגע ליצירת מופת זעירה אחרת ברשתות החברתיות.

שם הספר, 'שנות החלב', מדגים מצוין את היכולת של שחורי לבחור בקפידה דימויים מורכבים מבחינת תוכן, קליטים וברורים מבחינת הגשה. זה אחד השמות הקולעים שפגשתי לספר ביכורים. רגע המעבר מילדות לבגרות, מבוסר למיניות, שהופך לשנים, לתחום של זמן בפני עצמו. תלישה או עקירה שמתנפחים ולא נגמרים. ובאמת, אפשר לומר שהספר הזה חוגג את תחושת העקירה והטראומה, את הנדנוד המענג של שן החלב. יש בו משיכה לחזור למצב ילדותי, לינוק שוב – אבל גם מודעות לכך שהחזרה הזאת יכולה להוביל לאטימות, לטיפשות, לחוסר ישע. למשאלת המוות מאחוריה. "אנחנו שקועות בעבר כמו בתוך ים", אומרת המספרת של סיפור הנושא, "כמו בתוך סיר מלא בחלב. אלה שנות החלב […] לא אנחנו נמשוך את עצמנו משם".

התנוחה הזאת, הפיצול הקלאסי של יצר וחורבן, מתלבשים על שתי משמעויות עיקריות בקובץ: הורות וגידול ילדים – ויצירה אמנותית. שחורי נעה הלוך ושוב בין הצטרפות מודעת ומפורשת לדימויים ולתבניות סיפוריות שמאפיינים ספרי ביכורים בכלל וסיפורים על הולדת האמן ודיוקנו כאיש צעיר – לבין חבלה שלהם, התנגדות לכוח של הקלאסי, הספרותי, ה'יפה'. לא רק ההשכלה הספרותית שלה מורגשת בהקשר הזה, אלא גם התבוננות מפורשת, כמעט תיאורטית, בתהליך הכתיבה. נדמה שחלק מהמשיכה למצב ילדותי כאן היא גם רצון להתנער מהמסורת הספרותית, מהמשיכה לדברים מעוצבים.

1
מתוך 'מלנכוליה'
 

'שנות החלב' כולל שלושה סיפורים ארוכים ואחד קצר. הסיפור הפותח, אולי המעניין והניסיוני בקובץ, מתאר עיר פנטסטית במצור, שעומדת להיחרב עוד מעט, ובתוכה מספרת הסיפור – גלגול עכשווי למעשייה על החלילן מהמלין. זוהי עיר שכמעט כולה מורכבת מנשים. רק גברים בודדים נשארו בה, הילדים נעלמו. צבא מקיף את העיר. האספקה הולכת ונעשית דלה. חורבן אחד הכה בעיר, והבא בדרך. תושבות העיר, האסירות למעשה, הן קודם כל צרכניות. האימה היומיומית שלהן מטושטשת בעזרת בחירה אבסורדית בין דברי מותרות: בגדים מעוצבים, כלבים מעוצבים, פירות אקזוטיים. הן מסתובבות, סהרוריות ורובוטיות, בין מסעדות וחנויות. חולמות חלומות אחידים על היום שבו נעלמו הילדים.

שחורי מצטרפת כאן לגל ישראלי של סיפורים על קץ העולם ועל חברה דיסטופית, מסויטת. אם משווים אותה לשני סופרים שהשתמשו בדימויים דומים בשנים האחרונות, הייחוד של שחורי כסופרת מתחדד. דויד גרוסמן, למשל, שיחק בסיפור על החלילן מהמלין כדי לעצב מין יומן אבל אישי ב'נופל מחוץ לזמן'. 'העיר המזרחית' של אילנה ברנשטיין השתמש בסיפור הדיסטופי כדי לתאר בועה של שפיות אזרחית מדומה שעומדת להתפוצץ. כמו שחורי, ברנשטיין תיארה את מה שהוא כאילו פנטסטי, מוקצן ומדומיין, אבל למעשה דומה מאוד למציאות הפוליטית והחברתית שהוא מכיר בישראל: בידוד פוליטי, תרבות של סימום ובידור פורנוגרפי שמוחקים את רגשי האשמה וההתקוממות.

גם גרוסמן וגם ברנשטיין מצאו תחבולות לצאת מתוך הדיבור הספרותי, מתוך החיקוי של שלמות מבנית וסגנונית. שחורי, לעומת זאת, כותבת מתוכם. החלילן שלה – המוזיקאי, האמן – הוא אולי קבצן, אבל המספרת צריכה לכרסם מבפנים את העולם המעוצב, המיופה, שמקיף אותה. בניגוד לסיפורי הבלהות האפוקליפטיים בספר הביכורים של א"ב יהושע, למשל, מסך של עיצוב ושירה תמיד מפריד בין שחורי לבין התרחשות גרוטסקית ומזוויעה באמת.

ליכולת של שחורי כמשוררת יש אפקט קצת מסמם. דימוי נולד מתוך דימוי, זווית הראייה משתנה במהירות. כיווני השמיים והמעברים בין ריאליזם לפנזטיה מסתחררים בקלות, בלי סיבוכים לשוניים, בלי להשוויץ או לעייף. אם יש נקודת תורפה לקובץ הזה, היא נובעת מהבעיה שהוא מתאר, מהעיצוב כסימן של שליטה: כמעט כל רגע בסיפורים מעניין באותה מידה. גם כשמגיע שיא עלילתי, איזו תמונה דרמטית שקשורה ללב המתיחות בסיפור, הם לא יוצרים התרגשות מיוחדת או תחושה של התעלות. להפך, ההתבוננות של שחורי במהלך הסיפור תוך כדי שהוא נכתב, מכינה את הקרקע לשיא הסיפור טוב כל כך, שהוא כמעט נשאר על אותו מישור.

יערה שחורי, שנות החלב, הוצאת כתר

אילנה ברנשטיין, העיר המזרחית

33333

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.10.2013

♥♥♥

סיפורי אימה בולטים בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי הצעיר. האלימות הישירה וההומור השחור שלהם מתבלטים מול המסורת המוכרת בקולנוע ובספרות שלנו, לתאר קונפליקטים דרמטיים ומתיחות עלילתית בצבעים חמימים, מזדהים, מלנכוליים. לדבר מתוך הקהילה. גם בספרות הישראלית אפשר להיתקל יותר ויותר בספרים שנוגעים במשברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים בישראל בצורה לא מרוככת ולא סמלית. להפך, אלה ספרים שמוכנים להקצין את התחושה של מבוי סתום, של פחד, של מיאוס וגיחוך.

'העיר המזרחית'‬ ספרה החדש של אילנה ברנשטיין, הוא צעד חזיתי במה שנראה כמו התחלה של זרם. הוא מצטרף לספרים אחרים שמשתמשים בדגם של סיפור דיסטופי כמו ‭'1984'‬ של אורוול – ספרים שמתארים חיים תחת שלטון טוטאליטרי המבוסס על מעקב אלקטרוני צמוד ומשוכלל. הספר הזה מדגיש את הדימוי של ברנשטיין כסופרת ניסיונית, שבכל זאת מפרסמת בהוצאות גדולות ומשתייכת למרכז הספרותי בישראל. ברנשטיין, שהחלה לפרסם בראשית שנות ה־‭,90‬ אמנם ביססה לעצמה שם של סופרת מוערכת ולא שגרתית, אבל לאורך הדרך התקבלה לעיתים בביטול מוחלט או בתימהון וחוסר הבנה. הפמיניזם הנוקב שלה, האצבע המאשימה שהיא מפנה כלפי ההיסטוריה הלאומית, נתפסו לא פעם כבלוף. הפעם, המסגרת העלילתית והסגנונית יושבת בול על סימני ההיכר שלה ככותבת. סגנון ישיר ומנוכר מבחינה לשונית, אלים וטראומטי מבחינת עיצוב ההתרחשות והדמויות. במילים אחרות, ברנשטיין ומצב הרוח התקופתי די חופפים.

'העיר המזרחית' מסופר בגוף ראשון, מפי אישה שחולקת עם ברנשטיין כמה סימני דמיון מוצהרים. באותה רוח, מהמקום שהיא מתארת אפשר למתוח קווי דמיון ברורים לישראל העכשווית – הקצנה של כל נקודות התורפה של החיים בישראל, מנקודת מבט חילונית, הומניסטית, פמיניסטית. מנקודת מבטם המדומיינת של אלו שמתייחסים לאמנות ולחופש ביטוי כמרכז של חיים ראויים לשמם.

11111111111111111
מתוך 'מראה שחורה'
 

ככל שמתקדמת הקריאה, נחשפת הטקטיקה של מראה שחורה: ברנשטיין לוקחת דימויים עכשוויים מהדיבור הפוליטי והחברתי בישראל והופכת אותם מסימן שאלה וסימן אזהרה לעובדה מוגמרת. במקום שהיא מתארת שולטות כמה קבוצות: עשר משפחות ששולטות בכלכלה, פונדמנטליסטים דתיים, ממסד ביטחוני שמדכא את האזרחים, את הפליטים שמהגרים למדינה ואת "הילידים המקוריים‭."‬ אם ספר כמו 'מסעי גוליבר' מבקש לחשוף לקורא את האבסורד והעיוות בחברה בעזרת דימויים מגוחכים־בעוניים (ממלכות יוצאות למלחמה בעקבות ויכוח על האופן שבו צריך לשבור ביצים קשות) – ברנשטיין פשוט מסלקת מהמציאות המוכרת את הסימנים של נורמליות וריסון. הטריק העיקרי כאן הוא פנייה לקורא כמין דיווח או יומן שמופנים למי שלא מכיר את המקום, למי שלא יעלה על הדעת שחברה כזאת יכולה עדיין להתקיים במאה ה־‭.21‬ התחבולה הזאת אמורה להפנות את המבט של הקוראים למה שנחשב עדיין לחיים תרבותיים, לגרום להם לחשוד דווקא במה שנדמה שהוא נקי מאלימות ודיכוי. בהתאם, העיר הכאילו תל־אביבית בספר היא המקום האחרון של שריד לחברה אזרחית, אי שמוקף בחומות ומחנות ריכוז. מקום שהפך בעצמו לכלא האחרון, הלבן, אחרי התקוממות אזרחית. האזרחים המובסים שבו ניזונים באופן קבוע מסמים חוקיים ומוצפים בפורנוגרפיה כפויה (תמצית הבידור והפרסומות של ימינו).‬ הם התגלמות אחרת לזומבים, המתים המהלכים, שנעשו כל כך פופולריים בטלוויזיה האמריקאית.

אם יהיה לספר מזל, הוא ייתקל בקוראים שמוכנים להתעצבן ולזעום. בזמן שחרמות וגינויים הפכו לכלי פופולרי, ולינצ'ים מתלקחים בפייסבוק, 'העיר המזרחית' כאילו מתנדב לעלות על המוקד – כמו הגיבורה שלו שמקרבת את עצמה לעימות הבלתי נמנע עם השלטונות, למרות ההזדמנות שלה לחיים יחסית שקטים ומוגנים, מחוץ לרדאר של כוחות הביטחון. רוב הזמן, הספר מצליח להלך יפה על כמה חבלים בלי ליפול. גם החלקים הפמפלטיים, הכאילו פובליציסטיים שבו, מקבלים בדרך כלל אמינות בזכות המקצוע של הגיבורה, בזכות המסגרת של מין יומן אישי־אנתרופולוגי. וגם בזכות הנכונות של ברנשטיין עצמה לקבל את תפקיד המכשפה, לומר בגלוי ובלי עידון את מה שאסור לומר.

האמון הזה מתבסס גם על התהליך המקביל בספר – החורבן האישי של הגיבורה, האובססיה שלה ביחס לאהוב שבגד בה ועזב אותה. נוצרת כאן משוואה בין האסון החברתי לאישי. באותה מידה של ארס כלפי החברה סביבה, המספרת תוקפת גם את עצמה. מול היומרה הגבוהה של הספר – לבטא ביקורת פוליטית נוקבת, להוקיע מנגנון שלם, לצאת נגד הקבוצה שאליה ברנשטיין משתייכת – הוא משתמש גם בכלים ברורים של רומן רומנטי ושל מלודרמה כאילו זולה. מהסיבה הזאת, אין טעם להיטפל למקומות שבהם העלילה נראית קצת רשלנית או חסרת סבלנות, או שבהם הפסיכולוגיה של הגיבורה נוטה למלאכותיות. גם לא להרגשה של מיצוי וחזרה על עצמו שסיום הספר יכול ליצור. לא רק שאלה קשורים לעולם שמתואר כאן ולתודעה הרובוטית והצמוקה של הגיבורה. הסיכונים שהסופרת והגיבורה מוכנות לקחת מאפילים על כל אלה. הם מאפשרים, למי שמוכן, להתנסות כאן במנה לא מרוככת של ייאוש וקפאין.

אילנה ברנשטיין, העיר המזרחית, הוצאת ידיעות ספרים

ניר ברעם, צל עולם

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.8.2013

כשקוראים ביקורות על הרומנים הקודמים של ניר ברעם, עושה רושם שהדיון האמיתי עוסק באמביציה, במאזן שבין שאפתנות לפריעת חוב. מתחילת הדרך, מבקרים מתייחסים ליומרה של ברעם ככותב, לניסיון שלו לגעת בנושאים פוליטיים או הגותיים. מרומן לרומן החשדנות פוחתת וגם מתחדדת. 'אנשים טובים', ספרו הקודם, עורר אמנם גילויי הערכה כלפי הניסיון שלו לכתוב רומן רציני, במתכונת גדולה, היסטורית – אבל לצדם אפשר היה לשמוע הסתייגות ישירה או מרומזת. ברעם עדיין חשוד בקפיצה מעל הפופיק.

השאלה החוזרת הזאת מקבלת נפח ומורכבות בספרו החמישי, 'צל עולם'. תלונות חוזרות של טוקבקיסטים לגבי ברעם – שאפתנות חסרת כיסוי, מעמד לא מוצדק, הצטחצחות כאילו תיאורטית – הופכות כאן מדיבור חוץ־ספרותי לליבת הספר. בשונה מסופרים כמו אמיר גוטפרוינד או אשכול נבו, שגם מואשמים לפעמים בקרייריזם ספרותי, אבל נקראים באופן קהילתי, ישראליסטי, מחבק – נראה שברעם מבליט את הפנייה שלו החוצה לספרות מערבית, עכשווית. מצד שני, השאפתנות של רומן החדש לא חורגת מהמאמץ לכתוב ספרות קומוניקטיבית, קליטה, שנוגעת בסוגיות פוליטיות עדכניות ונעזרת בשפה ובדימויים של קולנוע, טלוויזיה וספרות אופנתיים.

'צל עולם' מתפרש על פני שלוש או ארבע זירות התרחשות, שהקשר ביניהן מתהדק עם התקדמות הרומן. כמין המשך לספרו הקודם, 'צל עולם' מתמקד בממלכה של קמפיינים פוליטיים, של יועצי צללים וספּינולוגים. הוא משתלב בזרם של מותחנים על אחורי הקלעים המלוכלכים של הגלובליזציה, של תעשיות חובקות עולם שמתבססות על יחסי ציבור וכוח עבודה זול וחסר זכויות. במקביל לזיקה שלו לדרמות פוליטיות ושלטוניות, הספר משתלב גם בזרם של סרטים שחוקרים את הצד השני של המפה: את עולמם של מהפכנים, אקטיביסטים ודוחקי קץ. בדומה לסרטים כמו 'מועדון קרב' או 'ונדטה', אבל באופן מעודן או מרוחק יותר, ברעם מתאר את הדחף למרוד בסדר הקיים ולמוטט את השיטה דווקא בעטיפה פופית ולא נסיונית. את הנושאים האלה הוא קושר גם לסיפור על שאפתן ישראלי צעיר – אדם שמהותו היא טוויית קשרים ותיווך בין קבוצות השפעה, וגם המקורבים אליו מפקפקים בכישרונותיו וביכולת שלו להצליח בכוחות עצמו.

V-FX-0009
מתוך 'ונדטה'

 

כל אחת מזירות ההתרחשות מקבלת מבנה וסגנון משלה. ההתרחשות הישראלית נמתחת מסיפור חניכה למין מלודרמה על עלייתו ונפילתו של. אבות רוחניים: השאפתנים הפרובינציאליים, בנוסח סיפורי בלזק, שמאבדים בחדווה את תמימותם, ומוכרים את נשמתם לדמות שטנית כדי לטפס לצמרת. גם משהו מהמסורת של 'האזרח קיין' וצאצאיו מורגש בהקשר הזה. מול המעקב בגוף שלישי אחרי גיבור הסיפור הישראלי, ברעם עובר לדיווח כאילו תיעודי, בלשון "אנחנו", על תולדות קבוצה של צעירים אנרכיסטים מלונדון, שהולידה גל של שביתות אלימות ברחבי העולם.

החלק הסוחף ברומן הוא בעיניי מין רומן מכתבים דחוס, שמתאר את חיי החצר במשרד אמריקאי של קמפיינרים פוליטיים. ברעם מתאר כאן בצורה משכנעת את עולמם המקצועי והרגשי של מעצבי דעת קהל, שעומדים מאחורי מסעי בחירות ושיפוצי תדמית ברחבי העולם. בעזרת ליקוט כאילו ארכיוני של תכתובות אי־מייל ודיווחים עיתונאיים, מוצגת כאן אפיזודה שמאיימת למוטט את המשרד וסודקת את היומרה שלו לקדם כוחות של דמוקרטיה וליברליות.

ברעם מצליח ליצור סיפור מתהליך היסטורי וכלכלי מורכב: הסכיזופרניה של הגלובליזציה לאורך שלושים שנה; היומרה שלה להיטיב עם האנושות, להעלות את רמת החיים של כו־לם, לקדם את הפרט ואת חלומותיו – והפנים הנצלניות וההרסניות שלה, שהולכות ומתגלות בעשור האחרון. הוא לא מתעניין בניסויים לשוניים או בעיצוב מיוחד של מבנה משפט או דימויים. אפשר כמעט לדבר כאן על עבודה עיתונאית – אלמלא העובדה שניסיון להציג מבט פנורמי כזה של קידום אינטרסים ומאבקים פוליטיים הוא חיה נדירה מאוד בעיתונות הישראלית. גם ההיענות של סופרים ישראלים לאתגר בסדר גודל כזה נמצאת בשלבים ראשונים של התעוררות. רבים מהם מעדיפים עדיין להתייחס לנפש האנושית ונפתוליה במנותק משאלות כלכליות ומעמדיות. הרווח הוא כולו של ברעם.

למרות הפגנת השרירים והאמביציה הזאת מצד הסופר – לא מורגש כאן בדיוק דחף כפוי להרשים או להשיג סמכות. להפך, הרצון לכבוש את הסלונים, את מצלמות התקשורת או את המועדונים הפרטיים של יזמים ואילי הון הופך לכלי עזר, לנושא לחקירה נפשית ועקרונית. כל דמות ברומן נמצאת על קו התפר שבין השאיפה להגיע לגדולה ובין מפולת מוסרית. הטלטול הזה והתאווה למשוך בחוטים מתלבשים על עמדות שונות: המהפכן, היזם העסקי, איש הפרסום. במקביל, הדחף של ברעם להתפרש במרחב ככותב הופך לאתגר מבחינת הקורא: קריאה להשתלט על העלילות המקוטעות, לאמץ נקודות מבט מנוגדות, לקרוא את מפת הכוחות של הרומן.

אבל יש משהו שמונע היסחפות אמיתית ב'צל עולם'. למרות ההנאה שהוא מעורר ולמרות היכולת שלו לדבר לקוראים צעירים, לחרוג ממסגרת של חוויה ספרותית. בהתחלה נדמה שזאת הנטייה להאריך בסיכומים, בתמצות ובאפיון של דמויות והתרחשות, שאופייניים למסגרת של וידוי, חשיפה במבט לאחור וסגנון תיעודי או ביוגרפי שברעם מאמץ כאן. אבל העניין הזה הולך ומשתחרר, והספר הולך וצולל לתוך התרחשות חיה, לאקשן בזמן הווה. נדמה לי שהסיבה האמיתית קשורה להצהרה של אחת ממנהיגות הקבוצה המהפכנית: "אנחנו רוצים שהם יראו את התהום בדיוק כמו שאנחנו רואים אותה […] הם יסתכלו למטה והעיניים שלהם יצללו לתוך אין", היא אומרת, ומתייחסת ליוצרים ואנשי תרבות שמתיימרים לטפל במאבקים אידיאולוגיים ופוליטיים, אבל רגילים בעצם לקטוף מהם פירות: מעמד, הכרה, כסף. 'צל עולם' לא מבקש להיות יצירה רדיקלית, ואין בו משיכה לסגנון אוונגרדי. ובכל זאת, רק בנקודות ספורות, ורק לקראת סוף הרומן, הוא פורץ מתחום המלאכה והתסריטאות המורכבת – ומתקרב לביטוי רגשי ומילולי משכנע של התהום הזאת.

ניר ברעם, צל עולם, עם עובד

אלכס אפשטיין, לקסם הבא אזדקק לכנפיים

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.5.2012

הספר החדש של אלכס אפשטיין הוא מפגש עם סופר שהשלים את מסלול ההכשרה שלו. אפשטיין שיכלל את היכולת להציג רצף של סיפורים זעירים (לעיתים בני ארבע־חמש מילים בלבד) שיוצרים קשרי גומלין אחד עם האחר ומשתרגים זה בזה. אפשר להמשיך ולומר שאפשטיין למד למצות מהסיפור הקצרצר חוויה אנושית בסיסית, להמחיש לקוראים מפגש עם הזמן או מפגש עם המוות – השאלה היא אם ההישגים המכובדים האלה מספיקים כדי להשאיר חותם אמיתי.

עוד לפני ש'לקסם הבא אזדקק לכנפיים' התפרסם בצורת ספר כרוך, אפשטיין פירסם אותו בפייסבוק. יכול להיות שזאת הבשורה העיקרית של הספר: הפרידה ההולכת ונמשכת של הספרות הישראלית מבית הגידול המסורתי שלה. בשבועות האחרונים אפשטיין השיק גם מחאה אינטרנטית שקוראת להחרים את חנויות הספרים של צומת ספרים וסטימצקי ולעבור לחנויות פרטיות. העיסוק המוצהר של הספר בקינות – עלילות ודימויים של סיום ושכחה – משתלב עם אווירה כללית של אפוקליפסה עדינה ועצובה מאוד שהולמת יפה את הימים האלה.

מבין סוגי המיתות שמוצגות בספר, טבעיות ולא טבעיות, בולטים סיפורים על נסיונות התאבדות. כמו כל הפעולות האנושיות, ההתאבדויות של אפשטיין הן פעולות של קריאה, כתיבה או מחיקה. ספרים ממשיים הם חלק קבוע בעסקה. לפעמים המנסה להתאבד עורם אותם לערימה שממנה יתלה את עצמו. לפעמים ספרים מושלכים מהחלון ותופסים את מקום בעליהם.

אפשטיין התחיל לפרסם סיפורים קצרצרים עוד לפני שהפייסבוק והטוויטר חדרו לתודעה האנושית – אבל עצם השימוש בז'אנר שלהם יכול להצטייר כאן כמין חיסול עצמי מתעתע. אפשטיין כאילו מתאים את עצמו לדרישות השוק: הוא מייצר קליפים ספרותיים, שמאפשרים לקורא מפגש קצר ולא מחייב עם הספרות, בהפוגות שבין העבודה מול המחשב. אלא שהקיצור מקבל תפקיד של מלחמת גרילה. בעזרת שימוש בז'אנרים קצרים אחרים כמו משלים, חידות, בדיחות – הוא מאלץ את הקורא דווקא להתעכב, לצאת מקצב הזמן העכשווי, להשתחרר מפס הייצור ולהקדיש ריכוז ומחשבה למקבץ מצומצם של מילים.

1
ג'יימס ניירז, ציור בתנועת מברשת אחת

 

בתחום הזה, הסיפורים משיגים הצלחה רוב הזמן. נראה שאפשטיין השתלט לחלוטין על היכולת להחדיר מחוות מיתולוגיות לתוך הפעולות היום־יומיות ביותר. למשל, להפוך את המעשן שניצב מול מאפרה מלאה לאיקרוס, ולהפך, להציג כאחד האדם את הגיבור היווני שלא התגבר על יצרו והתקרב קרבה קטלנית לשמש. באותה מידה, אפשטיין מצליח לשתול במרחב מילים זעיר כמה קווי עלילה, כמה נקודות מבט, ולא פעם כמה סגנונות וסוגים (למשל, אגדת ילדים שמתגלה כמשל קיומי על ילדה שאוחזת בידו של מלאך המוות).

יותר מזה, באמצעים פשוטים הוא קורא תיגר על גבולות שמפרידים בין חלום, מציאות וסיפור. "האינדיאנים", הוא כותב למשל, "מאמינים שעכביש הוא אדם ישן. אם תנשוף עליו, האדם יתעורר וישכח לרגע את שמו. אבל היא רק התעוררה מחלום שבו לא הצליחה לנשום, ושרטה בפראות את זרועו של הגבר שישן לצידה ולא הבינה מדוע אינה חשה כאב". כמו גיבורת הסיפור, גם הקוראים לא מצליחים למקם את עצמם: מתי הסיפור מתרחש בחלום, מתי אם בכלל מתרחשת ההתעוררות, מיהו העכביש בהשוואה הזאת, איפה מצויים הסכנה והכאב וכך הלאה. אפשטיין, במילים אחרות, משתמש בקוצר היריעה ומאפשר לקוראים לבחור בין מסלולים שונים של קריאה. מעל לכל, הוא מעמיד בפניהם את ההתלבטות אם לנסות לחבר בין חלקי הסיפור, ליצור ביניהם סימטריה או להפריך את הקשר ביניהם; לדבוק בקריאה שרירותית, חלומית, או להיכנע לדחף להפיק מהמילים משמעות.

בחלקים הראשונים של הספר, לעומת זאת, נראה שבניגוד לסיפורים, אפשטיין לא חוצה את הסף ומעוניין לרכך את נשיכת העכביש. רבים מהסיפורים לא מגיעים למקומות קודרים או עזים באמת, ומעוררים רושם ביתי ומוגן מאוד. כלי ליצירת אינטימיות מהירה בין הכותב לקוראים (שאכן הגיבו בחום לסיפורים בפייסבוק). אבל ככל שהספר מתקדם, צצים בו דימויים קשים ואישיים יותר שמחלישים את הרושם הקישוטי, המתנחמד, של הסיפור הקצרצר. חלקם עוסקים במוות של קרובים (אבות, בנים). חלקם מצליחים להמחיש את האלימות הכבושה שבני אדם לומדים לספוג באופן יומיומי – כמו בסיפור על אבנים קטנות שהולכות ומצטברות בתוך הנעליים עד שההולך מחליט לקטוע את רגליו. בסיפורים כאלה, בוקע קול ישיר ונוקב יותר שמדגים את הכוח הרדיקלי של הסיפור הקצר, את היכולת שלו להאיר בזרקור מצוקה סמויה ולהעצים אותה. את כוחה של המיניאטורה להבהיל.

סיפורים כאלה הם בעיניי מיטב הקובץ. סיפורים שמתנערים מהסיפור הקצרצר כאזור מקלט תחום וסגור ("סשה סמיונוביץ' היה אדם שקצת היגר לו מהמציאות, זה נכון. אבל מי לא?"), ובעצמם מחדירים לנעלי ההליכה של הקורא אבנים קטנות וחרקים ארסיים.

 אלכס אפשטיין, לקסם הבא אזדקק לכנפיים, הוצאת כרמל

יואב כ"ץ, נתב"ג

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.8.2011

'נתב"ג' הוא סימן מעודד לספרות המיינסטרים העברית: אותות חיים התגלו גם מחוץ לכוכב הלכת ששמו 'משפחה עגמומית במשבר' או 'בנים מעמידים לדין את אבא־אמא'. מבלי לגמגם, הוא מצטרף לכמה נסיונות מהשנים האחרונות – ספרותיים, קולנועיים, טלוויזיוניים – לבחון את המציאות הישראלית בכלים שנמצאים על גבול הריאליזם. בזאת הוא חובר גם לקבוצה צנועה אך מתרחבת של יוצרים ישראלים, שמציעים לקהל בידור אינטליגנטי ולא שומני.

יואב כ"ץ, תסריטאי ומתרגם, כתב ספר שמדבר בשפה טלוויזיונית, אבל לא מזלזל בכלים הספרותיים שעומדים לרשותו. הייחוד שלו בנוף המקומי קשור למשחק בז'אנרים. הגיבור והמספר הוא קצין משטרה שאחראי על אזור שדה התעופה. הטקסט מוצג כטופס שהגיבור ממלא, כפנייה לרשויות ההגירה בקנדה – שמסבירה לאחור את "הנס הנוראי" שהוביל אותו לברוח מישראל. ההזמנה להתיישב בכס החוקר היא התשתית למשחק הקריאה.

הקורא הישראלי כבר מאומן להסתכל על העולם דרך עיני הממסד הבטחוני ודובריו. הוא מכיר את הטון היבש, המחוספס והבטוח בעצמו של רוני דניאל ודומיו שמסדרים בשבילו, כמו לילד קטן, את המציאות, ולמעשה רומזים לו: רק למקצוענים יש יכולת לטפל, בעזרת מצלמה או רובה, בחוסר הוודאות שמקיף אותו, בטרור. כ"ץ משתמש דווקא במספר הסחבק, הדוגרי, הלא מתייפייף, אחד מבחורינו הטובים – כדי לפתות את הקורא להסתכל מבחוץ על החרדות שלו ועל צייתנותו. "תושבי ישראל רגילים לפקקי פתע", מספר הגיבור לחוקריו העתידיים, "מיד מניחים שזה עניין בטחוני ושאנחנו יודעים מה אנחנו עושים".

בתחילה נדמה שהספר עומד לתאר השתלשלות אירועים למגה־פיגוע, לפצצה מתקתקת, שואה שנייה בפתח. שורה של אנשים לא מזוהים – שב"חים, מחבלים בפוטנציה – צצים יש מאין. וכל זה בנתב"ג – הלב הפועם של החרדה והתקווה הישראליות. ההיסטריה מקבלת מימדים אפוקליפטיים. החשודים שמופיעים בשדה ומביכים את מנגנוני הביטחון מתגלים כאנשים שכבר נפטרו. הגיבור מקבל כאן את תפקידו המסורתי של הבלש – להפריד בין העובדות לדמיון, להבקיע לתוך ערפל האימה והפנטזיה כנציג האור וההיגיון המדעי. מצד אחד ניכר היחס המשועשע לדמות הזו ולתפקידה הבלתי אפשרי, כפי שרומז שמו של הבלש, זוהר נרקיס. באותו זמן, המלחמה שלו ברוחות רפאים ממחישה כמה אפל ומיסטי נעשה השיח הבטחוני, הפחד הטמיר מ"ציר הרשע" ומנציגי הדת הקמאית והברברית. מכיוון נוסף, הבלש של כ"ץ מצטרף לשרשרת של בלשים פוסט־מודרניים, שמבצעים תפקיד הפוך משרלוק הולמס, ומפקפקים בעליונות המחשבה המדעית; מהלך שהופיע כבר לפני עשורים בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו 'טווין פיקס' ו'תיקים באפלה'.

בדומה לסדרת הבילוש הישראלית 'תמרות עשן' או הרומן הבלשי־על־טבעי 'סימנטוב' מ־2008, כ"ץ נעזר במקורות היהודיים כדי לדבר על רובד מודחק של עולם דתי ומיתולוגי שצץ על פני השטח ומאיים למוטט את הגבול בין עולם החיים והמתים, הטוב והרע. כאן ההעזה שלו נפסקת. אין לו עניין בדיון תיאולוגי או מטאפיזי. הוא לא מנסה לפנטז על האופן שבו אורחים ממימד אחר קופצים לבקר בעולם הממשי. השימוש שלו בעל־טבעי הוא בעיקר סאטירי. בכך הוא נבדל מכמה סדרות טלוויזיה מרכזיות מהשנים האחרונות, שכמוהו תיארו את החרדה הפוליטית מהזר בכלים של אימה ופנטזיה. 'דם אמיתי', למשל, התלבשה על הבלבול המגדרי והביולוגי שתפס את המין האנושי בשנות האלפיים, בעידן של התפרקות המשפחה, ותיארה מציאות שבה ערפדים ואנשי זאב יוצאים מהארון ומנסים להשתלב בעולם בני האדם. 'המתים המהלכים' הלבישה מגפת זומבים על מה שנראה כמו תגובת הנגד התרבותית לעידן המהגרים והמיעוטים שמסמלת נשיאות אובמה.

שתי הסדרות האלו נהנו להתפלש במיצי הפחד והסקס שכרוכים במפגש עם האחר. 'נתב"ג', לעומת זאת, כמו הפקת קולנוע ישראלית דלת־תקציב, מחפש ומוצא דרך להימנע מהסיבוך הטכני והרעיוני. הוא מבקש להציג מסר ישיר ולא מתוחכם: להראות איך הציבור הישראלי הפנים את עקרון הנקמה; איך חונכנו להאמין שמוות אחד מפצה על מוות אחר. על הדרך הוא מצייר בצורה משכנעת את הווי שדות התעופה דרך עיני השומר, האח הגדול־בינוני, שנמלט מאזור האסון (בניגוד לאבותיו הקדמונים והאמנותיים אצל א"ב יהושע המוקדם, שטבעו עם הספינה השוקעת). כך 'נתב"ג' ממריא מעבר למחוזות ה"עשוי היטב". השלב הבא יהיה כרוך במפגש נועז יותר עם הפנטסטי, הטראשי והמגוחך.

יואב כ"ץ, נתב"ג, הוצאת עם עובד

ענת עינהר, טורפים של קיץ

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.1.2009

האורגזמה האנושית זכתה לאינספור דימויים, לא פעם אלימים מאוד. רכבות דוהרות, כרכרות שועטות או נמרים אדומים הושכרו מחנות הדימויים הגדולה כדי לתאר בהגזמה כמה שניות של נחת רוח, רגע לפני החזרה לסריגה מול האח או מילוי טופסי מס הכנסה על שולחן הפורמייקה.

'טורפים של קיץ', הסיפור הפותח את קובץ הסיפורים שנקרא על שמו, מסתיים בחיזיון אפוקליפטי של מאות כלבי פרא שמשוגרים לעולם כשיירת מלאכי חבלה מריירים. בזאת מגיע לקיצו תיאור היחסים העדינים אך מזוכיסטיים שרוקם גיבור הסיפור עם הסובב אותו, ובעיקר עם תלמידיו. אם על פני השטח הסיפור נחתם בתמונה מבזה של המורה למתמטיקה – הרי שבקריאה שנייה מתגלה שזוהי לא פחות מאורגזמה זאבית מרהיבה, שבה ניתן דרור ליצריו של המורה שכמהַּ כנראה להיטרף חיים בידי הדור הצעיר והאלים שהוא מנסה, בתחפושת היומיומית שלו, לאלף באמצעות שגרת המספרים ונוסחאות הסדר המתמטי; מנגנוני תרבות שמדומים לאורך הסיפור לקולר כלבים.

זהו אחד מארבעה סיפורים שנכללים בקובץ הביכורים של ענת עינהר, שהולך וצובר סביבו הייפ ובצדק: הספר מציג מפגן מרשים של יכולת התבוננות ספרותית, שנעה בין הפראי למחושב. ארבעת הסיפורים מושתתים על עיקרון דומה: חתירה נחושה לעבר קטסטרופה ידועה מראש, מפגש אלים ו/או מיני, ממשי או מטפורי, בין שתי דמויות מראה, גיבור או גיבורת הסיפור ומושא ההתבוננות שלהם שנשלף מתוך המון חסר פנים. הגיבורים – בהם עובד ניקיון בביתה של משוררת וצעירה שמשפחתה לוחצת עליה להיכנס להריון – עוברים לאורך הסיפורים לא רק שינוי נפשי, אלא גם גלגול גופני שעשוי מחומר של מיתוסים, אגדות ותרבות פופולרית (בת ים, אדם־זאב, ערפד של איידס). זה בולט במיוחד באופן שבו עינהר מתארת (אולי מתוך היכרות אישית) את הטיפול האורתופדי שעוברת ילדה באמצעות מחוך רפואי בעיצוב האינקוויזיציה. הילדה, שמדומה לרכיכה בקונכייה, יוצרת קשר עדין ודי קינקי עם שכנה המבוגר, המופקר והמקועקע. תהליך ההתבגרות הגופני־מיני והנפשי שהיא עוברת מזכיר קצת את סרטיו העדינים־אכזריים של טוד סולונדז וההתעסקות שלהם במיניות של ילדים ובפדופיליה.

הילדה השבלולית היא דוגמה לדפוס החוזר בסיפורים. בתוך חלל מצומצם – בית קפה ריק או רחמה של אישה – מתפתח מין גולם מפלצתי ויפהפה. זהו תהליך שבו האדם הופך לחיה מיתולוגית (קצת כמו גיבורי הקומיקס של 'אקס מן'), שבו האיום המהוסס הופך לאלימות גלויה, אקטיבית או פסיבית. מיהי המפלצת הזאת? זהו אולי היחיד שמסתגר בביתו מפני המציאות האלימה ("אנשים צריכים סיבות טובות מאוד לצאת היום לרחוב", מצהירה אחת הדמויות). זהו היחיד שעומד במוקד תשומת ליבה של הספרות המערבית מהולדת ההומניזם ועד עידן האינדיבידואליזם הקיצוני שלנו. זהו גם אותו יחיד שהכלכלה המופרטת ניתקה לא רק ממשפחתו ומקהילתו, אלא גם מסגולות האנוש הבסיסיות ביותר שלו. היחיד הזה הוא קורא הספרות החיוור שמכרבל עצמו לדעת בין דפי הרומנים במין סופשבוע רגוע ובלתי נפסק של גלגלצ.

1
מתוך 'סימנים של כבוד'
 

בדומה אולי לבמאים כמו טרנטינו, קרוננברג ופול תומס אנדרסון – ההיקסמות של עינהר מביטויים של אלימות ניכרת בדימויים צבעוניים ופראיים שהיא מקעקעת על גבי תמונות יומיומיות. בכל הסיפורים בקובץ מבעבעת אלימות כבושה שמבקשת להתלבש על גוף ממשי ולפרוץ את המימד הסמלי המעודן יותר שנכפה עליה. גם המשיכה העיקשת של הגיבורים ליצור אינטימיות עם זולתם יכולה לבוא לידי ביטוי רק בצורה ההרסנית ביותר.

מאחר שיש להיזהר לפני שמאשימים אנשים – שלא לדבר על סופרים כשרוניים – בנטייה לפאשיזם, כדאי אולי למצוא הסבר אחר להיקסמות של הסיפורים מכוח מופגן, מפראיות, מדם צעיר, מהשפלת זקנים, מחורבן תרבות העבר, מטכניקה ספרותית של הגזמה חותכת. נדמה שהספר מתאר שאיפה להפיכת האלימות האקטואלית שמבעבעת מתחת לפני השטח לפורקן של עימות מובהק – משהו ברוח כותרות העיתונים של "יאללה מלחמה" שהקדימו את הסיבוב האחרון בלבנון ומלוות עכשיו את המבצע החוזר בעזה. בהקשר הזה, נדמה שאפשר לקרוא את הספר כפנטזיה של נקמה, שנובעת מחולשה אדירה ומתחושה של חוסר אפשרות לבצע שינוי כלשהו במציאות, במיוחד של אותו קורא תרבותי ורגיש שראוי לספרה של עינהר (שמתוגמל בהדהודים ספרותיים ליוצרים כמו דליה רביקוביץ, קנז, הופמן, קפקא ותומס מאן). היצירה עצמה אצל עינהר, המוזה, השירה (שעל שמה נקראת אחת הדמויות, שיר־רע), הופכת את פניה מהתגלמות היופי להתגלמות ההרס והתעתוע. מין מדוזה יפה־מבעיתה שכזאת. במילים אחרות, עינהר יצרה מין טקס וודו מרהיב שבו הספרות מכניעה את המציאות, המיתוס כובש את העיתון.

 אפשר אולי לטעון שעינהר דורשת מהיצירה הישראלית לפתח עמוד שדרה ולעטות כפפות אִגרוף. יכול להיות שזה העניין – שהאימה האמיתית קשורה דווקא ליוצרים כמו אמיר גוטפרוינד או קרן פלס, שמוכרים לנו גלולות שינה מפייסות, מעוררות אהבה עצמית ומנטרלות כל רצון לשינוי. כל זה לא אומר שהגיע הזמן לשרוף את שולחן הפורמייקה או לבטל את העונג המיני הצנוע של רואה החשבון השמנמן. אולי דווקא שם יודעים איך לחלץ את האדם מהזאב.

ענת עינהר, טורפים של קיץ, הוצאת עם עובד