ראיון עם יפתח אשכנזי, היידה להגשמה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.1.2014

♥♥♥♥

דווקא השכן חיים גורי נשאר בסוף מחוץ לרומן החדש של יפתח אשכנזי. "כל הספר הזה", מספר אשכנזי, "התחיל בסקיצה פרודית על שני ילדים של בני גרעין נח"ל, שמחליטים למצוא את הבית של חיים גורי בירושלים ולשכנע אותו לשנות את כל השירים שלו מתש"ח, להחליף בהם  את האות ע' באות א'. אבל ככל שהתקדמתי עם הכתיבה, הבנתי שלמרות כל הביקורת שיש לי על הדור הזה – הדור של ההורים שלי והחברים שלהם – הפעם אני צריך לגשת לסיפור עם הרבה אהבה וחמלה. לא רק לצאת נגדם, אלא גם להראות איך הסיפור שלהם מגדיר אותי".

אשכנזי לא היה צריך לערוך תחקיר או ניתוח סוציולוגי מבוקר כדי לתאר את יחסי האהבה־שנאה עם הסיפור הישראלי; זה שבעלי הבית של הספרות הישראלית מתארים מ'הוא הלך בשדות' ועד 'סיפור על אהבה וחושך'. הוא נולד ביום השואה ונכנס בברית ישראל ביום הזיכרון. שמו הפרטי הוא מחווה לחטיבת יפתח של פלוגות המחץ. שירי הגבעטרון היו הפסקול הרשמי של ימי שישי בילדותו. את הבר־מצווה הוא חגג במסע טיולים בארץ. כמו בהזמנה, התיישב גם חיים גורי בבניין ממול.

ובכל זאת, בספריו הקודמים הצליח אשכנזי להבדיל את עצמו מז'אנר הסופר החברה'מן שנעשה שכיח אצלנו בעשור האחרון. 'פרסונה נון גראטה', שם ספרו הקודם, כאילו רמז על הנכונות שלו להיכנס לתפקיד הילד הרע – מי שקורץ לספרות הסטאלגים הפורנו־שואתית בספר אחד, ומתאר אונס בשורות מחורזות בספר אחר. גם כמבקר ספרות סוטה אשכנזי לא פעם בחדווה גלויה מהקו הזהיר והמכבד שמאפיין לרוב כתיבה על ספרות בישראל.

'היידה להגשמה', הרומן החדש שלו, לא רק מעדן את הצדדים הגרוטסקיים והמתגרים בכתיבה שלו, אלא מוכן להודות בפה מלא בדחף לשיר בציבור, להצטרף לקולות המקהלה של הישראלים היפים, הנוסטלגיים, לכל השרות והדליות והרינות. הספר הוא סלט של מחוות לאבות הספרות הישראלית וחיקוי של קלאסיקות ספרות עברית.

אם סגנון הרומן מצייר את הספרות הלאומית כמשפחה מגוחכת ושמחה, כאוסף של מערכונים – עלילת הרומן מתארת את תהליך ההתבגרות הקבוצתי של חברי גרעין נח"ל, ילידי שנות ה־50, את אופרת הסבון הסבוכה של קשרים שלעולם לא משתחררים בין בני ובנות הגרעין, היורשים האפורים של יפי הבלורית והתואר. באותו זמן הוא מצייר את ההתבגרות המעריצה של ילדיהם למורשת הקרב והתעלולים, ואת החשיפה לצדדים השקריים והכוחניים של החינוך לאהבת הארץ.

"אלה אנשים שבטוחים שהם מייצגים את הסיפור הישראלי, וגם בטוחים שהם מיעוט נבחר. הם באמת גרעין: קבוצה קטנה וסוציאליסטית, שלא מפסיקה לחשוב על עצמה ככזאת גם כשהיא עוברת לאורח חיים קפיטליסטי. הם יגידו לך שהם היו פשוט תמימים פעם, אבל הם עדיין ממשיכים לתפוס את עצמם כערכיים. זה בעצם הבסיס לתחושה שלהם כאליטה: הם עדיין חושבים שיש להם אחריות כלפי החברה. זה הדור שחווה הכי הרבה שינויים; שכאילו בגד בכל מה שהגדיר אותו".

היחס בין בגידה לנאמנות עומד במרכז 'היידה להגשמה' ספרו הרביעי של אשכנזי, בן 33, מדריך ב'יד ושם' ושחיין חובב, שחי עם בת זוגו בשכונת טלביה הירושלמית. חבורה של בני גרעין לשעבר מגלים שחברם הנערץ, הנישא, מעל בכספי חסכונות שהפקידו בידיו כהשקעה – אחרי עשרות שנים של חברות, טיולים משפחתיים וסכסוכים אינטימיים. קו העלילה הזה קשור למקרה אמיתי ולחבר של הוריו של אשכנזי. "רציתי להראות איך דווקא האיש שמצליח לסמל את כל הערכים הישנים, הוא שגונב מהחברים שלו. עם כל האהבה והקרבה אליהם, רציתי לספר גם את הסיפור של הפריבילגיות החברתיות של הדור הזה – שבטוח עדיין שגנבו לו את המדינה".

אהוד ברק, הנציג הכי בולט של המהפך הזה, חתם את האלף הקודם בהתנצלות המפורסמת בפני המזרחים. עד כמה הספר שלך מגיב לזעם שיוצרת הדמות הזאת היום, של בחורינו המצוינים לשעבר, האשכנזי־הלוחם־המסודר כלכלית?
"למרות ששתיים מהדמויות בגרעין הן דמויות של תימנים, אני לא באמת יכול לייצג את הגל המזרחי. אצלי כילד בכלל לא היה קיים המושג 'אשכנזי'. אני זוכר ששאלתי את אבא שלי מאיזו עדה אנחנו, והתשובה הייתה: 'אתם ישראלים'. כאילו אין עדות. אפילו ספר השורשים שלי ושל האחים שלי מתרכז בציונות ובקיבוץ. משני הצדדים, הרקע הוא מאוד סוציאליסטי־ישראלי בהגדרה. הדבר היחיד שאני זוכר לגבי ההיסטוריה של סבא שלי זה סיפור מטושטש עם סוס, אקדח ופורעים".

33333
'הוא הלך בשדות', יגאל תומרקין

 

אביו של אשכנזי נהרג בתאונת דרכים ב־2001. באחד מסיפוריו המוקדמים, אשכנזי תיאר נסיעה דמיונית עם נהג משאית שהרג את אביו של גיבור הסיפור. 'היידה להגשמה' מסבך מכמה כיוונים את הקשר בין אבות לבנים, הופך את הדרמה הפרוידיאנית לקרקס. אביו של אשכנזי, הוא מספר, ניסה למנוע ממנו ללכת בעקבותיו ולהתגייס לגרעין נח"ל. "בדיוק באזכרה שלו השנה, סיפרו לי שאבא שלי ביקש מחבר שלו להתקשר אליי כשהייתי בתיכון, ולשכנע אותי לא לעבור אותו מסלול".

למה?
"זאת התעלומה שניסיתי לפתור בספר הזה. פיזמתי את המילים של האינטרנציונל מגיל צעיר. גדלתי בתחושה שצריך לתרום, צריך לחלק משאבים שווה בשווה. ופתאום אבא שלי טוען שקפיטליזם זאת השיטה היחידה שעובדת, שחיי קבוצה לעולם לא יצליחו. איך יכול להיות שגרעין הנח"ל שלו היה כל כך חשוב לו, שכל החיים החברתיים והאישיים שלו כמבוגר היו קשורים אליו עדיין, ובכל זאת הוא פחד שבסוף אני אבחר לחיות בקיבוץ".

ובכל זאת התגייסת לנח"ל וחיית בגרעין בקיבוץ. זה המרד הישראלי, בסופו של דבר, להיכנס לנעליים של אבא?
"אני חושב שזה בדיוק מה שהדור שלי למד מהדור של אבא שלי. אנחנו חיים בתחושה של בגידה בערכים ובאידיאולוגיות – ומצד שני, בהמון תחומים קל להרגיש כמה אנחנו קונפורמיסטים. בוגדים, אבל עדיין רוצים להיות ילדים טובים, חלק מהמערכת. אין כמעט רצח אב אמיתי בספרות הישראלית. כל כמה שתוקפים את דמויות האב, בסופו של דבר מזדהים איתן, עוברים מחדש את הקונפליקט שלהן, למרות שכאילו מודעים כבר לבקיעים ולבעיות של האבות והאמהות".

גדלת על סיפורי גבורה? על מורשת קרב?
"דווקא ההתייחסות לממד הצבאי בחיים של אבא שלי הייתה פחות מורגשת. הגדוד שלהם היה מהראשונים שהגיעו לירושלים המזרחית .ב-67' אבא שלי כמעט נהרג במלחמת ששת הימים. הוא והחברים שלו חצו את התעלה עם שרון, על סרות גומי, שרים שירי ארץ ישראל, כשמסביב כל הבלגן. אבל אבא שלי לא התגאה בקרבות. הוא והחברים שלו העדיפו סיפורים יותר מצחיקים. הנוסטלגיה שלהם לא הייתה קשורה למלחמות. אף פעם לא עודדו אותי להיות גיבור".

מה כן לקחת משם?
"אני מכיר את החברים של אבא שלי מהגרעין מגיל שלוש־ארבע. כמה מהם גם גרו בכרמיאל, שם גדלתי. בתור ילד תמיד הקשבתי לסיפורים שלהם – מריבות על גן ירק, איך הם החליטו יום אחד לתלות דגל אדום על בניין גדול בחיפה. ואחרי כל הריבים והכעסים שהם צברו לאורך השנים – הם יודעים שהם חלק מחבורה, ממשפחה. עד היום יש כל שנה מפגש של כל בני הגרעין שלהם, הילדים והנכדים, יומיים של מצגות ושירים בכנרת. כל שנה יש גם מפגש גרעין אחרי האזכרה של אבא שלי. הם קוראים את הספרים שלי, מעירים עליהם".

גם אתה שר?
"אני לא כל כך טוב בשירה בציבור. אני תמיד מתבייש. אבא שלי היה שר ממש כל הזמן. תמיד הייתה שירה בבית. בכלל, הוא היה אבא מאוד מדבר, משתתף, נוכח. הוא גם אהב מאוד להתווכח. חסרה לי היכולת להתווכח איתו. הוא בטח לא היה מסכים איתי על הכל, ולא היה אוהב כל מה שכתבתי, אבל אני בטוח שהוא היה מקבל אותי ואת מה שאני עושה. התחלתי לכתוב בכיתה י"א־י"ב. התביישתי לדבר איתו על זה, אבל נראה לי שהוא איכשהו ידע שזה הכיוון שאליו אני הולך. למעשה, הרגע שבו הבנתי שאני באמת רוצה להיות סופר, ולא סתם כותב סיפורים, היה אחרי המוות של אבא שלי".

 5555

הרומן של אשכנזי מקביל בצורות שונות בין החבורה הנח"לאית לקהילה הספרותית. "כשהביקורת גוועת, כשרוב הספרים שיוצאים מיד נשכחים, כשהדיבור העיקרי על ספרות קשור לשאלות מסחריות, נוצר מין רעש לבן גדול. לספרות אין אפקט אמיתי על הקוראים. ההתפרקות החברתית בישראל וההתפרקות הספרותית נעשו מקבילות. סופר אמור לפרוץ על חשבון סופרים אחרים, לנצח במרוץ של רשימות רבי המכר. אבל ספרות היא גם מין קומונה. עשרות אלפי אנשים שאכפת להם מהדבר הזה שנקרא 'ספרות' שרואים את עצמם כציבור, ולא רק כאוסף של כותבים בודדים וקוראים בודדים, אנשים שמפזרים טוקבקים שליליים אחד על השני ברשת".

סופרים עדיין אוהבים להשוויץ בראיונות שאין להם חברים סופרים.
"אני בעצמי לא מבריק בתחום החברתי, אבל מאוד חשובה לי התחושה שאני לא פועל לבד. שהכתיבה לא קשורה רק לדחף הנרקיסיסטי לנצח במכירות. דווקא מהסיבה הזאת אני מתאר בספר את פרצי הנרקיסיסטיות והתחרותיות בדרמות של הסופר הצעיר והבן של המועל. זאת פרודיה על עצמי ועל סופרים צעירים בכלל. האלטר־אגו הרע ביותר שלי".

נדמה שהספרות המרכזית בשנים האחרונות נעשתה חומלת ומכובסת באופן קיצוני. יש עוד אפשרות להכעיס, למרוד, לעורר ויכוחים?
"כולם, כולל אני, נעשו קונפורמיסטים בשנים האחרונות. בישראל אתה תמיד נורא נחמד לכולם. זאת פחות או יותר הדרישה הבסיסית ממך. זה בדיוק מה שקרה במחאת האוהלים. פורצים לרחוב, אבל ישר מחבקים. העם דורש צדק חברתי, אבל לא מוכן לפגוע באף אחד. יש משהו מייאש בנחמדות הזאת. אין לך יכולת לשבור זכוכית, או לחלופין, לכתוב משהו בסגנון 'יללה' של גינזברג.

"דוד שלי הוא מוטי אשכנזי (הקצין שסימל את תנועת המחאה האזרחית אחרי מלחמת יום כיפור). גדלתי בתחושה שאם אתה לא מסכים למשהו, אתה חייב להילחם בו. אבל המחאה הישראלית בוחרת לא פעם מטרות קלות, או פשוט מכה על חטא בדיעבד: 'כמה לא היינו בסדר'. מחאה שהמטרה שלה היא להתמרק. אני לא מת על הספרות של 'יורים ובוכים'. אבא שלי והחברים שלו, למשל, לא ראו סתירה בין המילואים שלהם במלחמות, לבין השתתפות בהפגנה נגדן".

ואתה? איפה מתבטאת המחאה שלך?
"בספרים המוקדמים שלי ניסיתי להילחם באמביוולנטיות השמאלנית והספרותית, לירות זיקוקים, לעצבן, לבלגן. אבל היום אני בכלל לא רוצה להיכנס למשחק הזה של נחמד מול לא־נחמד. זה אותו משחק שאומר שאתם תקבעו בשבילי אם אני ציוני או לא ציוני, רדיקלי או לא. מנחה שלי באוניברסיטה, למשל, פירסמה פעם ספר על ספרות בתקופת האפרטהייד בדרום־אפריקה, וביקשה ממני לדבר באירוע לכבוד הספר. ישר סומנתי ברשימות של 'מוניטור האקדמיה'. ומי שהכניס אותי לרשימה השחורה הזאת אפילו לא ידע על מה דיברתי. אז ברומן החדש אני לא משחק יותר במשחק הזה. אני מראה שאפשר מצד אחד לכעוס, אבל מצד שני לא מתחמק מהמורשת של ההורים שלי: זאת הזהות שלי".

אז המשחקים של חיקוי ופרודיה בספר הם רק ביטוי קומי של הזדהות?
"גם אם יש כאן פרודיה על דורות ספרותיים קודמים או על החיים בישראל, היא לא נועדה לתקוף מישהו. בכלל, פרודיה היא לא הנשק הכי טוב. בסוף אתה תמיד תוקף את עצמך. פעם חשבתי שצריך להתייצב מול מה שלא מוצא חן בעיניי בספרות שלנו ולסמן אותו, אבל הסקיצות הראשונות של הספר לא עבדו דווקא בגלל הסימון הזה. הצלחתי לכתוב אותו רק ברגע שהייתי מוכן לגעת במשהו שקרוב אליי, ויותר מזה – לראות שהדור שלי כבר אחראי למצב שלנו. שאותה ביקורת שאנחנו מפנים כלפי ההורים שלנו, תקפה לגבינו. אתם מתלוננים שגנבו לכם את המדינה? אתם האליטה, אתם אוחזים במושכות. בואו נסתכל על הבחירות שלכם, ובואו נסתכל על הבחירות שלנו. הצלחתי לכתוב את הרומן הזה רק אחרי שהפסקתי לברוח מהאינטימיות הזאת, מהקשר הזה של אשמה ואהבה".

הגבריות הישראלית הזאת עוד מתלבשת עליך?
"כשהייתי בגרעין בקיבוץ, עבדתי במדגה, בענף הדגים. זאת כאילו העבודה הכי ג'אברית, עם כל הקשוחים. הייתי נוסע על טרקטורון, עם רובה ציד, בבגד ים ונעלי גומי, מבריח ציפורים מהבריכות. זה באמת היה מין מסדר מצחיק ומרשים של גברים. אבל אני גם זוכר מתי ידעתי שאני יכול להפסיק לשכתב את הספר הזה. נסעתי לעבודה ב'יד ושם' הרדיו השמיע את אחד השירים הישנים הבאמת דביליים, 'שיר העגלון': את זקנה שלי… את סוסה נאמנה'. אבא שלי נורא אהב את השיר הזה. ופשוט התחלתי לבכות, בכי טוב. הרגשתי שסוף־סוף הגעתי לאינטימיות שחיפשתי איתו, שאני יכול להפסיק לכתוב".

 יפתח אשכנזי, היידה להגשמה, הוצאת חרגול

מודעות פרסומת

ראיון עם נתן שחם, לוח חלק

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.10.2010

נתן שחם הוא סופר קל־משקל. נכון לימים אלה הוא שוקל 60 קילוגרמים בלבד. "המשפחה כל הזמן מנסה להאכיל אותי", הוא מספר בעודנו זוללים עוגה במרפסת ביתו שבקיבוץ בית־אלפא, הצופה על הרים שמנמנים. "כבר הצלחתי להגיע ל־62 קילו, אבל ממש עכשיו עקרו לי שן, לא אכלתי יומיים והכל ירד בחזרה. בכל מקרה, בשביל מה להיאבק במשקל? כשהייתי בפלמ"ח שקלתי בסך הכל 55 קילו. הייתי שחיף, זריז מאוד ומְפַחֵד לפחד. דרכתי פעם על מוקש והוא לא התפוצץ. החבלן שלנו פירק אותו, הסתכל על המחט ואמר: 'אילו היית שמן כמוני, כבר היית מת'".

אתה יודע ליהנות מאוכל?
"לפני עשרות שנים ביקרתי עם הסופר אלי ויזל באיזה כנס בחו"ל. הסתכלתי על תפריט הארוחה: 24 מנות, כולל 14 מתאבנים. אלי ויזל היה ילד רעב. הזהרתי אותו מהמתאבנים, שיוכל לנשום כשיגיעו הברווז ביין והקרפ סוזט. הוא גמר את המתאבן השמיני והיה מחוסל. ואני אכלתי לי לשובע רק מה שטוב, שתיתי את כל היינות, האדום והלבן והשמפניה לקינוח. גם אלי שתה. כשיצאנו משם הוא הלך לכיוון הלא־נכון. הצעתי לו להישען עליי ולקחתי אותו למלון. כיסיתי אותו במיטה והורדתי לו את הנעליים. בבוקר הוא כל כך התבייש שהוא לא דיבר איתי".

שחם, עוד מעט בן 86, הוא דמות טיפוסית ולא טיפוסית בקרב דור סופרי הפלמ"ח. 'דגן ועופרת', קובץ הביכורים שלו מ־48' היה כנראה הספר הראשון של ספרות יפה שיצא לאור במדינה הטרייה. בדומה לסופרים אחרים בני דורו, גם שחם תיאר את החברה הישראלית המתהווה על רקע המאבק הצבאי לעצמאות, כשהוא בוחן את מערכת היחסים בין היחיד לבין החברה. לאורך יותר משישים שנות כתיבת סיפורת ומחזות, מתבלט אצלו גם עיסוק במעשה היצירה ובדמות האמן, בספריו האחרונים במיוחד.

ספרו החדש, 'לוח חלק', הוא גלגול עדכני של העימות בין תביעות החברה לשאיפות האדם הפרטי – רב־משמעי ומאופק כדרכו. גיבור הספר הוא צייר קשיש וקיבוצניק שהגיע לצומת דרכים אבסורדי: אחרי שנים שבהן התמודד עם הסתייגותם של חברי הקיבוץ מהעיסוק האליטיסטי שלו בציור מופשט, תהליכי הפרטה משתלטים על הקיבוץ. דווקא בזמנים כאלה, חופשי מהצורך להצדיק את מקומו כאמן בקיבוץ, הגיבור נאלץ להתחיל לממן את עצמו וללמוד לשווק את עצמו בעולם האמנות הקפיטליסטי. מעבר לרמיזה למלאכת הצייר, שם הספר – 'לוח חלק' – מתייחס לפגיעה המוחית שממנה מחלימה אשתו של הגיבור ומרמז למחיקת הזיכרון האישי והקיבוצי מול תהליכי השינוי הבלתי נמנעים.

הפגישה עם שחם, אדם חייכני ואירוני, מלווה ברושם משונה. בעוד הספר שלו נמסר דרך המבט הביקורתי של ותיקי הקיבוץ, הוא עצמו מסרב להביע בדל קינה על מות הקיבוץ בנוסח הישן. "אני אף פעם לא בוכה על חלב שנשפך", הוא אומר, "ואני חושב גם שהחלב לא נשפך. הרי הרעיון הקיבוצי ישן ביותר. למעשה, ניסו להגשים אותו כבר במאה ה־19 חבורה של אברכים בירושלים. היום לקיבוץ אין ברירה אלא להשתנות. המוסד הזה הרי התבסס על רעיון מרקסיסטי וולגרי, שהשפעת הסביבה חזקה מהשפעת התורשה. ניסו ליצור זן חדש של אדם. אבל האמת היא שמאחורי האידיאולוגיות הגדולות עמדו תנאי החיים הקשים בימי ראשית הקיבוץ. ומה לעשות שחיים קשים אוהבים שנותנים להם ערך קורבני מוסף".

אחד הפרקים ברומן החדש מתאר קבוצת קשישים שנפגשת להפגין מחאה שקטה ונעלבת על הפיכת חדר האוכל למוסד בתשלום. גם בבית־אלפא, הקיבוץ בעמק בית־שאן שאליו הצטרף שחם ב־45', חדר האוכל עבר שינוי דומה. שחם, שהיה שלוש פעמים מזכיר הקיבוץ, מתהלך מבסוט בין השולחנות הארוכים, בין חברים ותיקים, מתנדבים יפנים צעירים ופועלים ערבים. בניגוד לדמויות בספרו, אין לו התנגדות לכניסת הקופה הרושמת לחדר האוכל, ליבו הסמלי של הקיבוץ, שם הוא עוצר לביקורת עם סלט הגזר שלו. "זה פשוט יותר יעיל. ועוד נשארות שאריות לחתול או לכלב. אין מה להתרגש משינויים כאלה. הקיבוץ היה בזבזן ועכשיו הוא צריך ללמוד לרסן את עצמו.

"לי אסור להתלונן בכלל. אני מן המרוויחים מהשינוי שהקיבוץ עובר. כל הכסף שלי נמצא בגזברות הקיבוץ והם אלה שמתעסקים בו ובמיסים. הנה, למשל, קנינו מחשב חדש עם מסך גדול לאשתי קטינה ('אני חי בחטא, עם קטינה', הוא צוחק בנוגע לשמה המיוחד). היינו גם נוסעים לטייל אם היינו יותר בריאים. יש לי קוצב לב, ואסור לי לשים חגורת בטיחות בגללו. נמאס לי לריב עם המשטרה על זה, אז החלטתי לא לחדש את הרישיון שתוקפו יפוג עוד מעט. החופש שלי צומצם, אבל אנחנו חיים טוב".

נדמה כאילו אדם אחר כתב את הספר שלך.
"תראה, אני אופטימיסט עצוב, למרות שאין מספיק צידוקים לאופטימיזם הזה. בספר מופיעה אולי אלגוריה אחת. כשהגיבור שומע שהפטרון שלו מת, היד שלו רועדת תוך כדי ציור ומותחת קו אדום על התמונה. זה בערך מצבי: עברתי קו אדום כזה, אבל אני מאמין בשני החלקים שהוא יצר, בעבר ובעתיד. אמנם לקיבוץ האנרכי של פעם היה יותר חן, אבל כל זמן שיש חברים ששמחים בשמחתך ומצטערים בצערך, החיים בקיבוץ ממשיכים להיות חיים טובים. ההלוויות הכי יפות בבית־אלפא היו של ילדים שכולם פחדו שלא יבואו להלוויה שלהם. האנשים הכי עלובים בקיבוץ זכו בשנים האחרונות להלוויות הכי גדולות".

ברור לך שיקראו את הרומן כהספד.
"זה לא רקוויאם לקיבוץ. עובדה שרוב הקיבוצים העשירים נשארו שיתופיים. אני רואה בכלל שהרבה אנשים אצלנו שחשבנו שהם עניים מרודים נוסעים לחו"ל כל הזמן. הבדיחה אומרת שצריך להביא רַצָף לבית־אלפא כדי להפוך את כל הבלטות. אם כבר, מצבו של הקיבוץ טוב ממצב המדינה שעומדת בפני מצב אבסורדי. לפלסטינים תהיה מדינה שכל תושביה בני אותו לאום, ולא משנה מה דתם. אצלנו תהיה מדינה יהודית שלא תוכל להיות דמוקרטית, אם תנסה לשמור על הרוב היהודי בכפייה.

"בכל פעם שהמצב הכלכלי בארץ לא משגשג, האופציה הקיבוצית מתחזקת, למשל בקיבוצים העירוניים. גם אצלנו אפשר לראות יותר בנים חוזרים. מסתובבים פה ילדים ויש רעש ולא נותנים לישון. זה סימן טוב".

ידוע שלאורך השנים ננזפת על הכתיבה שלך מדמויות כמו בן־גוריון ומנהיגי תנועת הקיבוצים. אתה מרגיש שיש היום עוד תביעות אידיאולוגיות מהסופר?
"רק שלא יהיה מובן מדי. אולי לאנשי הבלוגים עוד יש דרישות. בפעם היחידה שקראתי על עצמי באינטרנט ראיתי שמישהו הסתייג מביקורת חיובית עליי. 'הוא נורא משעמם', היה כתוב שם".

1
אלברכט דירר, דיוקנאות עצמיים

 

שחם עובד כשמונה שעות ביום מול המחשב, כולל הפסקת צהריים. חדר העבודה שלו הוא מקלט זעיר בלי חלונות. ליד דלת הכניסה עומד עץ שסק שלא שרד את הקיץ החם. על הרצפה ליד מפוזרים אגוזי פקאן. תוכי הדררה, מספר שחם, מפילים אותם מהעץ ומחכים שבני אדם ידרכו עליהם ויפצחו אותם. על הכניסה לשירותים תלויה קריקטורה של חומייני. מתחתיה אסלה וסיסמת בחירות של הליכוד. כשהמחשב עושה לו צרות, אשת המעבדה קופצת לעזור. "יש לנו שרת מקומי. אם אני חס וחלילה אראה סרטים פורנוגרפיים זה יופיע אצל אנשי המעבדה".

בספרים האחרונים שלך לא היססת להתייחס למין בגיל מבוגר.
"אני חושב שבני ה־60 וה־70 אוהבים את הנגיעה שלי בנושא הזה. פתאום יש לזה לגיטימציה. כל הסקסולוגים מדברים בטלוויזיה על היכולת המינית מול הגיל, התרופות והניתוחים. מדברים על זה שאפשר לגרום עונג זה לזה בלי הדבר עצמו. ואנשים אוהבים לראות את הייצוג של זה בספרות. בכלל, אין הרבה זקנים בספרות העכשווית, ואנשים מבוגרים מרגישים שאני משמש להם פה".

השינויים הכלכליים בקיבוץ משפיעים על חיי הזוגיות?
"בקיבוץ הישן היה קל מאוד להתגרש. אין חלוקת רכוש, כל אחד מקבל חדר, בדיוק כמו שהיה לפני הנישואים. בקיבוץ החדש אני חושב שיש על מה לריב. אני לא הייתי מעלה על דעתי להתגרש. אנשים יכולים לפתור את כל הבעיות. אני ואשתי בכלל בנויים דומה, אנשים ריאליסטיים. לפרק משפחה? זה בסיס של המון אנשים. עכשיו בכלל, אין בית שיכול להכיל את כל הנכדים והנינים בפסח".

שם הספר, 'לוח חלק', הוא ביטוי של אובדן הזיכרון או של התחלה חדשה?
"אני מאוד אוהב את המשפט של הבעל שם־טוב שאמר שהשיכחה היא הגלות והזיכרון הוא הגאולה. מה יש לו לאדם מלבד הזיכרון, בסופו של דבר? עם מה הוא הולך לעולמו? הלוח החלק זה האסון הכי גדול שיכול להיגרם לאדם. אני לא מפחד מהמוות בכלל, אבל מאוד מפחד משיטיון או מאיבוד הזיכרון. יש לי דווקא זיכרון אידיוטי לפרטים. אבל הנה, דווקא עכשיו שכחתי דבר אחד שרציתי להגיד לך, וזה מאוד מציק לי".

אתה עושה משהו כדי לתחזק את הזיכרון?
"אוכל גזר. לא, האמת שאני הופך דברים לאותיות, מחפש סימטריה בסימנים, משתמש במשחקי מילים. מצד שני, הרבה פעמים אני אומר לעצמי שחבל אפילו להתאמץ לזכור. מה שלא יהיה, אני לא אלך לבית סיעודי, גם אם אצטרך לעלות עם מעלית וכיסא גלגלים לחדר שלי. אני מוכרח פרטיות מוחלטת".

1

אמו של שחם, הוא מספר, תמיד רצתה בת. עד גיל שש נכנע לרצונה והיה מסופר כמו ילדה. צילום בשחור־לבן שנחבא בחדר העבודה חושף את שיער הילדות הנסיכי שלו, ועל הדרך מגלה קו בולט באופיו. "בא צלם ואמר לא להביט למצלמה", הוא מספר. "אז באמת לא הבטתי, אבל עדיין לא הזזתי ממנה את הראש".

המפגש עם שחם ועם הספרות שלו חושף כפילות של צייתנות מרדנית. ההיסטוריה הפרטית שלו אמנם שלובה היטב בתחנות החובה של הסיפור הציוני, מגימנסיה הרצליה ועד קרב דגל הדיו. אבל גם כאיש אמונו של מפקד הפלמ"ח יגאל שדה, גם כאזרח עובד צה"ל באגף המודיעין, וגם כבכיר ברשות השידור בתחילת דרכה – שמר לעצמו מרחב קטן של עוקץ וביקורת.

אביו של שחם הוא אליעזר שטיינמן, מחשובי העורכים והסופרים המודרניסטים בעברית. אברהם שלונסקי, שותפו של אביו לעריכת כתב העת 'כתובים', היה משגיח עליו ועל אחיו, הסופר דוד שחם, בילדותם. ביאליק דאג לשחם ולאחיו למלגת לימודים בגימנסיה הרצליה. "כילד לא שמחתי להיתקל בביאליק ברחוב. הוא אהב לטייל עם המקל שלו עד רחוב אלנבי, ואנחנו היינו עוברים שם בדרך לים עם אבא. אם חס וחלילה ביאליק היה מגיע, אבא היה מתחיל לדבר איתו ביידיש, וזהו, נגמר הים. אבא היה לוקח אותי לפגישות בתור ילד, כדי להשתמש בי כתירוץ לעזוב. תמיד היו מגישים לי סלט פירות ועוגיות, כדי שייקח לי הרבה זמן לאכול והפגישה תתארך. דווקא עם מניה ביאליק אבא הסתדר. בתמורה לכך שביאליק דאג לשחרורו מהצבא הרוסי, אבא הציע ללמד אותה עברית, ולא הצליח. היא לא הבינה את השפה ולא הבינה מה מתפעלים כל כך מבעלה".

ברל כצנלסון בילה עם שחם בן ה־15 תשע שעות בטיול רגלי כדי לשכנע אותו להפוך למדריך בתנועה הקיבוצית. כנער היה כותב מסות לוהטות בעד שילוב המוזיקה של בטהובן בחינוך הציוני. ספרו הידוע ביותר, 'רביעיית רוזנדורף' מ־87', מספר על ארבעה נגנים יהודים שנמלטים מגרמניה ומקימים רביעיית כלי קשת בתל־אביב של שנות ה־30 במקביל לקריירה הספרותית הענפה שלו, במשך כל חייו ניגן כוויולן מקצועי־חובב בהרכבים שונים, כולל תפקיד אורח ב'רביעיית הנשים הצרפתית'. לאחרונה, בעקבות פגיעה בכתף, החל להקפיד על הרמת משקולות ואימוני שחייה. חבריו לרביעייה שיבחו אותו על השיפור שחל בצליל הנגינה שלו. ברחבי הקיבוץ הוא מתנייד על קלנועית.

על כותבים מבני דורו שחם מדבר בחופשיות ומתוך קירבה. הוא לא התלהב במיוחד מספרו האחרון של יורם קניוק, 'תש"ח'. אצל חנוך ברטוב הוא מוצא לעיתים נטייה עיתונאית, "ואני דווקא מחבב אותו". עם חיים חפר כתב מערכונים רבים לצ'יזבטרון, "אבל אני כבר לא יכול לעבוד איתו, למרות החיבה כלפיו". דן בן אמוץ הפקיד אצלו את הגישה לחשבון הבנק כשנסע לאמריקה ("הוא לא סמך על אף אחד"). "אבא שלי אמר על האחים מגד: למתי מגד יש מה לכתוב והוא לא יודע איך, ואהרן מגד יודע איך לכתוב ואין לו מה. איך אמר לי פעם עמוס עוז – הוא הכי יודע לקנא מכל הסופרים. הייתי מעורב, אגב, בחייו של עמוס עוז בלי ידיעתו. אחרי שהוא פירסם את סיפורו הראשון, אני חושב, ניסיתי לדאוג שיאפשרו לו זמן לכתיבה בקיבוץ. אחרי שנים הוא מספר לי, 'תאר לך שיום אחד בחולדה הקציבו לי ימי עבודה'".

יש סולידריות בקרב סופרי הפלמ"ח?
"חיים גורי ואני יותר קרובים, למרות שאני לא משתגע על הנאומים שלו. הוא לא יודע לגמור. תמיד יגיעו עוד משפט ועוד אסוציאציה. כולנו מתאספים בימי העצמאות אצל סטף ורטהיימר, שהיה איתנו בפלמ"ח והתגלה כבר אז כגאון עם להט בעיניים. פעם הזמינו אותי לדבר אצלו. דיברתי שתי דקות וחצי. בסוף חיים ניגש אליי ואמר, 'איזה נאום יפה, אבל למה כל כך קצר?'. עניתי: 'הוא יפה כי הוא קצר'".

יש בך משהו ממשבית המסיבות?
"כנראה. אמרתי לסטף, למשל, שהשירה בציבור לא מתאימה לקבוצת אנשים שאחדים מהם ימותו השנה ורוצים עוד לדבר עם החברים שלא ראו אותם מאז יום העצמאות שעבר. ביקשתי שלא יהיו שולחנות של 12 איש: אתה עלול ליפול על איזה נודניק עד סוף הערב. תן לאנשים לדבר זה עם זה, אפילו שלוש שעות. הם לא צריכים תזמורת, תופים וזמרים".

אתה לא משתגע על שירה בציבור?
"לא, לא. אני במילא לא יכול לשיר. הוויולה מוטטה את מיתרי הקול שלי. זה הכלי הכי כבד שמחזיקים עם שרירי הצוואר. לאט־לאט זה אוכל את הקול שלי. אבל אני לא מתלונן, אני מדבר בשקט וזה גורם לאנשים להקשיב".

נתן שחם, לוח חלק, הוצאת זמורה־ביתן