אשכול נבו, שלוש קומות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.2.2014

פגישה בין ספר של אשכול נבו לבין ביקורת ספרות יכולה להפוך למלודרמה רק אם הספר יעורר אכזבה חד משמעית, זעף וחרון אף. או להפך – גילוי מחדש, התאהבות, התמסרות לסופר שספריו מייצגים "אי של קהות ושמרנות […] בורגניסטאן", במילות אחת הגיבורות החדשות שלו, שמתבוננת בבניין הפרוורי שלה.

אבל הפעם שתי האפשרויות התמסמסו. לא הפתעה משמחת ולא הזדמנות להשמיץ את היצרן הבולט ביותר של פרוזה עברית מיינסטרימית. העניין הזה מפליא מפני ש'שלוש קומות' הוא ספר מודע לעצמו באופן בולט. ספר שמתבסס על הווידוי כמושג, כמבנה ספרותי, כסגנון כתיבה. לא רק שלושת הגיבורים של שלושת הסיפורים שמרכיבים את 'שלוש קומות' מנסים להתבונן בחייהם ללא מורא או משוא פנים. נבו עצמו כאילו מתמודד כאן עם הדימוי שלו כסופר שמרן ולא מאתגר. אבל 'שלוש קומות' מגיע תמיד אל סף השאלה. לא נראה שמעניין אותו לפשפש היטב בפופיק של הגיבורים־המספרים שלו. הדרמה הגדולה כאן היא היכולת לתאר דרמה גדולה של רגשי אשמה, של פחד משיגעון, של דחפים עזים – לגעת בכל אלה אבל לא לצאת לרגע אחד מהשטנץ, מהסדר המוכר.

נבו מחבב דימויים מתחום הארכיטקטורה והמרחב. 'צימר בגבעתיים', 'ארבעה בתים וגעגוע', 'המקווה האחרון בסיביר', 'שלוש קומות' – השמות של כל ספריו מתארים מקומות כמו ומבקשים לנטוע מיד את הקורא בקרקע מוגדרת. גם הפעם הגיבורים שלו דוברים ישראליאנה שוטפת ומייצגים ישראליות גנרית, מסוימת מאוד. זאת שמשתרבבות לה בטבעיות שורות של מאיר אריאל ואריק איינשטיין לתוך הסיפור. גם דמות "השופטת", הספרותית והמשכילה מבין המספרים, מסיימת את הווידוי שלה במין משמש של דני בסן, ערן צור ופרנק סינטרה: "מעתה זו לא דרכנו, אהובי, ששוני, אסוני. זו דרכי".

הספר מתבסס בשלוש מהזירות הפופולריות ביותר בספרות הישראלית. המלודרמה המשפחתית, הבניין כתיאטרון, כמיקרוקוסמוס ישראלי, וכאמור, הסגנון הווידויי. גרסה מלוטשת ומוחלקת שהתרחקה כמה צעדים בטוחים מרומנים כמו 'מיכאל שלי', 'זכרון דברים' או 'מחזיר אהבות קודמות', והפכה למיני סדרה טלוויזיונית שמיועדת לצפייה באור יום. שלוש הקומות מתגלות כהגשמה של המשל הקלאסי של פרויד ליחסים בין החייתי, המודע והביקורתי בנפש האדם. הגיבור־המספר של הסיפור הראשון הוא גבר עירוני אלים ורדוף שאמור לייצג את המיצים הקדמוניים בחיי אדם, והנמען האילם של הסיפור שלו הוא סופר רבי מכר חיפאי. בקומה מעל מתחרפנת אמא צעירה, מעצבת במקצועה, שמסכנת את שלום ילדיה ומרמה את בעלה באפיזודה חד פעמית שעליה היא מדווחת במכתב לחברת ילדות. ומעליה, שופטת בדימוס שמגלה בפנסיה שלה את כתבי פרויד, ומדווחת עליהם לבעלה המת, בהודעות שהיא משאירה במזכירה אלקטרונית ישנה. כל אלה מסופרים בזמן מחאת האוהלים – כלומר, בזמן שמעמד הביניים המשכיל מגלה שהעיסקה שמכרו לו לא עובדת יותר – צבא, אוניברסיטה, משפחה הם לא מסלול לביטחון כלכלי ומעמדי. דחף של מהפכה חברתית שמקביל להתפרצות האישית בחיי כל דמות.

1
נורמן רוקוול, 'השלל'

 

מחאת האוהלים הייתה הזדמנות לציבור גדול להתבונן במראה. לבדוק אם המובן מאליו של חייו קשור עדיין למציאות. הגיבורים של נבו עוברים כביכול תהליך כזה, אבל כל ניסיון לסכם את התהליך כאן הוא מיותר. הדמויות עצמן מבינות את הצפוי להן. "תמיד שנאתי ספרים שמציגים בהם את האישה כפסיכית", אומרת עקרת הבית המשתגעת, "תמיד יש עליית גג בספרים כאלה". נבו נותן לדמויות שלו להתוודות וידויים טריוויאליים, כאילו קודרים ("אני יודעת שלא נהוג להודות בזה, אבל להיות עם ילדים כל כך הרבה שעות זה מצחיח. אולי יש אימהות שבונות עם הילדים שלהן מיניאטורות ומוצאות בזה אושר"). זורק למי שרוצה עצם של נמשל פוליטי ("לאף אחד בעולם לא אכפת ששנים ירו עלינו קסאמים לפני שנכנסנו לשם"). מאפשר לדמויות עצמן להתבונן בתפקידן כמספרות סיפור ("וכמה תמרונים ספרותיים אני עושה כדי להסתיר את זה שאני כבר לא מגניבה").

וזה עובד. זה סוחב לא רע. במיוחד בסיפור השלישי. הפיתולים העלילתיים, ההפתעות, מרגישים מוכנים מראש – ועדיין מעוררים עניין. בכלל, 'שלוש קומות' הוא ספר הדוק ומעניין יותר משני הקודמים של נבו. אפילו הדיון הארס־פואטי על גב הדמויות לא מעליב את האינטליגנציה – גם אם לא גורם לה לצאת במחול: "שלוש הקומות של הנפש לא מתקיימות בתוכנו בכלל! לא ולא! הן מתקיימות באוויר שבינינו לבין מישהו אחר, ברווח שבין הפה שלנו לאוזן של זה שאנחנו מספרים לו את הסיפור שלנו. ואם אין מישהו כזה – אין סיפור".

האם הווידויים של הדמויות גילו לי משהו לגבי עצמי? האם הם האירו נקודה חשוכה בבניין הפרטי שלי? לא ממש. לגבי התפקיד של נבו כסופר, החשיבות שלו בספרות העכשווית? גם לא. מישהו צריך לייצר ספרי 'הולמרק' לא מזיקים, וזה בסדר גמור. ככל שהספר מבליט יותר דימויים של פורענות, של סכנה בלתי נשלטת וסטייה מהתקן, כך ברור שנבו והשימוש שלו בווידוי מיועדים לשמור על הסדר הקיים, לעזור לקורא לקבל אותו. החומר המסוכן, הרעיל, בחיי הדמויות, עובר כאן גיוס, כניסה לשבלונה: "הספיק לי מבט אחד אל התהום שמעליה מתוח החבל הדק של השפיות […] אז חזרתי לעבודה, כי שם לפחות הכללים היו ברורים לי". לא פלא שכשאחד הגיבורים מציץ על שד של נערה מתבגרת – מתגלה שם קעקוע של מגן דוד.

אשכול נבו, שלוש קומות, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אסף צפור, מעטפת הלב

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 3.10.14

אלמלא היה קצת משעמם, 'מעטפת הלב' היה מתנה מושלמת לחגים. ספר שכמעט מצליח לרקוד על שתי החתונות – עם החותנת העולצת ועם האחיין המתבגר והזועף. מצד אחד, רומן ניו־אייג' בוגר, לא מלוקק, מקושט בחיוך נוגה־ילדותי בזווית הפה. מצד שני, "ספר איכות" שמבוסס על תחבולה אמנותית בולטת, כמעט גימיקית, בתחום המבנה והעלילה. חלקו הראשון של הספר – אחד מארבעה חלקים, "וריאציות" בלשונו – מתמקד בצמד מתבגרים מתוסבכים ואוהבים. הפתיחה הזו מעוררת חשש מפני עוד ספר נוער ישראלי למבוגרים, מעוד מלדורמה משברית־משפחתית־רומנטית, אבל די מהר תופסת את ההגה המיומנות התסריטאית של אסף צפור ומחלישה את ההסתייגות מהספר הנבון והחמים הזה.

אפשר לומר ש'מעטפת הלב' הוא ספר של "אחרי המחאה". הוא מתאר בפירוט את הביקורת של החריגים בתוך החברה הבורגנית הנורמטיבית, בתוך תהליך החינוך וההתבגרות הבורגניים. כמו הדמויות עצמן, הוא מודע לצד הבנאלי, המתוסרט, של ההתבגרות הזאת ("הוא חשב לעצמו כמה נלעגים נראים פתאום הסרטים האמריקאיים הקיטשיים על זה שכל אחד צריך למצוא את בחיר ליבו האחד והמיוחד, שמתאים רק לו"). אבל המודעות למרד הצייתני הזה לא מתורגמת לגיחוך או התרסה. להפך, מְסַפר הסיפור מתאר בריחוק קל ואוהד את הדמויות, מתוך מין מוארוּת בשלה, שלא נבהלת מתערובת של רוחניקיות־פסיכולוגית־קפטיליסטית. מהדיבור־הדברני על הגשמה עצמית ומימוש עצמי.

התאהבות הנעורים מפתיחת הספר מתגלה כווריאציה ראשונה מבין ארבעה מפגשים, שכל אחד מהם מציג את האוהבים מזווית דרמטית שונה ובסוג אחר של יחסי אהבה. כל וריאציה כאילו בוראת מחדש את הקשר בין הדמויות, כל פעם בשלב מתקדם יותר בחיים: גיוס, החזרה מהודו ותחילת הלימודים, משבר גיל העמידה, החלום לצאת לחיים חדשים, לאהוב מחדש. המבנה הזה רותם את ארבעת חלקי הספר לתחושה של "רומן", למרות שהדמויות מחליפות לחלוטין רקע אישי ומשפחתי. החילופים כאילו ממחישים מצד אחד דימוי ניו־אייג'י, דינמי, של גלגולי חיים – ומצד שני, גם דימוי לאופק סגור, מרובע וצר; הדימוי הביקורתי הקלאסי של חיי הבורגנות. לאלה מצטרפת בספר זירה נוספת של התרחשות וסמליות: העולם הממוחשב, שמאפשר כביכול לאדם להחליף און־ליין זהויות וביוגרפיות.

כשא"ב יהושע נעזר בטריק דומה ב'מר מאני' לפני יותר מ־20 שנה, הוא השתמש בדמות מתחלפת־קבועה כדי לומר משהו על זהות ישראלית, יהודית, מזרחית, גורלית. כשהבמאי טוד סולונדז החליט שאת גיבורת הסרט 'פלינדרום' תגלם שורה של שחקנים מתחלפים – ממוצא, גיל ומין שונים – הוא ביקש לומר משהו מקברי על האשליה של אישיות ושל זהות. אסף צפור צנוע יותר, ודאי פחות רדיקלי משניהם. העובדה ששני הגיבורים שלו כאילו משנים ביוגרפיה ורקע אישי בכל אחת מהווריאציות נועדה לומר משהו על הבורגנות הישראלית העכשווית. על הפטפוט המתמשך והיומרה שלה – ועל המבוכה האמיתית, העמוקה, שחבויה מאחורי ההצבעה ליאיר לפיד.

111
מתוך 'סוד הקסם הבורגני'
 

צפור פורע את הקשר בין ארבעת סיפורי האהבה, אבל יותר מזה, מבליט את הממד ההפוך, הכפוי, הקבוע, בתוך הכוח השרירותי שגוזר על הדמויות להיפגש ולהיפרד. משפטי מפתח חוזרים ומתגלגלים בין ארבעת הסיפורים, כמו גם תפאורות (למשל, דירת זיונים שהולכת ונחשפת עם התקדמות הספר) ושמות הדמויות. העובדה שהן נולדות שוב ושוב לאותו קונפליקט, לאותו חוג חברתי, לאותה תרבות – לא רק יוצרת תחושה של דז'ה וו, היא מדגימה גם דמיון מוגבל או חוסר יכולת להתנתק מאיזו מסגרת.

וזה אולי ההישג הראשי של הספר, הסגנוני והרגשי. היכולת שלו למזג מסורות ואידיאולוגיות מנוגדות. מצד אחד, מחווה לספרים בסגנון 'לאכול, להתפלל, לאהוב' (שמוזכר בלעג על ידי אחת הדמויות), ואפילו לרוחניות הקפטיליסטית של ספרים כמו 'הסוד'. מצד שני, מחווה רכה ליצירות שמתקיפות את חיי הבורגנים, מנערות אותם. למשל לקולנוע האירופאי של שנות ה־60 וה־70, כשבמאים לבנים ומשכילים עשו קציצות מהמעמד השבע שבתוכו התחנכו – גם בעזרת שבירת העלילה, ההקשרים הסיבתיים והזיקה המוסרית בין הדמויות ('סוד הקסם הבורגני' למשל). צפור מאמץ את הסגנון הזה, אבל מוציא ממנו את ממד האיוּם. מוביל את הקוראים לאזורים חמימים ומזדהים.

מי שאולי לא יבואו על סיפוקם הם קוראים ביקורתיים יותר, שמזהים את צפור עם הסאטירה התל־אביבית של שנות ה־90; למרות שקוראים כאלה אולי הספיקו לעבור בעצמם את הגלגולים שעוברים גיבורי הספר – מרד אמריקאי חצי פאנקיסטי, גיוס, הארה או פריקת עול במזרח, ניסיון להשתקע בהיי־טק, הורות, מין סטנדרטי, ונקיפות לב רכות על בגידות. צפור, ונראה שמבחירה, חוסם כמעט לגמרי את מצבור הבעיטות ודליי הזפת החמה שמצופים מהתסריטאי של 'החמישיה הקאמרית' ו'הבורגנים'.

אפשר לומר שיש כאן צעד של התבגרות וריכוך, שבולט בשנים האחרונות גם אצל כותבים אחרים בני דורו (השיא הוא הרומן האחרון המתקתק של עוזי וייל, שמתנער לחלוטין מהכתיבה הפרועה ששמה אותו על המפה). אפשר לומר ש'מעטפת הלב' קצת נחמד מדי. ובכל זאת, נעים ללוות את זוג האוהבים היציב־מתפרק של צפור ואת חיי המין שלהם. אולי אפשר ללמוד כמוהם, להסתפק באורגזמה פרועה אחת לכל גלגול חיים.

אסף צפור, מעטפת הלב, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

צרויה שלו, שארית החיים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.4.2011

האם כרטיס האשראי של צרויה שלו ייבלע אי פעם בכספומט? האם יש דבר כמו משיכת יתר ספרותית, אובר־דרפאט של חומר מילולי, של דימויים, של השתקפויות? מכל השמות שבעולם, 'שארית החיים' הוא השם שבחרה שלו לרומן החמישי שלה – רומן רעבתני עד כדי בולימיה, שמתמרד נגד עצם הרעיון של הסתפקות במועט, של התכלות הגוף. לא פלא שהספר כולל תיאור של אצבעות נתחבות לפתח הלוע ופוצעות את הענבל. לטוב ולרע, זאת המוזיקה של שלו – פעמון של בשר שלא מפסיק לצלצל.

'שארית החיים' הוא גם שם מחזור שירים של לאה גולדברג, שנכתב סמוך למותה. המרירות הנזירית שהפגינה שם גולדברג לא תמצא את מקומה כאן. יש לרומן הזה עלילה וגיבורים ונושא – אבל הגיבור האמיתי הוא יצור ששמו 'עוד' שנלחם בחייל ושמו 'די'. על שני אלו מולבשים שלושה סיפורים. הראשי בהם שייך לדינה, מרצה להיסטוריה בת 45, שהמגע שלה עם העולם הולך ונעשה קהה. הקריירה מדשדשת, בעלה מסור מדי לעבודתו, ובתה לתפקיד הטינאייג'רית המתנכרת. אחרי שאמה מתאשפזת בבית חולים, משתלט על דינה זיכרון של תינוק, אחיה התאום של בתה, שמעולם לא נולד. היא מתחילה לתפוס את חייה כסיפור על אמהות ואהבה מוחמצות, ובחשבון נפש פנימי ומתפתל מעמידה לדין את הקשרים עם הקרובים אליה.

שני הסיפורים המקבילים, של אחיה ושל אמה, משלימים את התביעה הזאת לפריון. האמא, בדמדומים על סף המוות, הוזה את הילדות היפה והקשוחה שלה כבת הראשונה של קיבוץ ליד אגם החולה. הבן־האח מתמודד עם כרס מתפתחת ועם תוצר הפשרות שעשה לאורך חייו: נישואים חמוצים, ילדים אומללים, שחיקת מעמדו כעורך דין שמייצג בדואים שזכויותיהם נפגעו.

למרות הביוגרפיה המעניינת של כל אחד מהם – שלושת הגיבורים מדברים בעצם בקול אחד. קול קדומים רומנטי שנקבר תחת אבק היומיום, אבל מתפרץ בעקבות מחלת האם ותובע לצאת למסע צלב, לגעת במשהו מוחלט שהחיים הבורגניים מלמדים לוותר עליו. הקול הזה מקבל אינספור שמות ואפיונים ברומן: נשמה, נפש, אהבה, דיבוק. בדרך כלל הוא מדומה לרוח רפאים – של ילד שלא נולד, של אהבה שפוספסה, של יצירת מופת לא כתובה. לדמויות המשנה, נציגי ההיגיון כביכול, יש שמות אחרים לפרץ הזה. את האגדות שיוצרת הסבתא כילדה, למשל, אביה מנסה לגרש בעזרת חינוך ספרטני. הקרובים לדינה, בתורם, מאבחנים אצלה "משבר גיל המעבר" ו"בעיות הורמונליות", כשהיא מחליטה לנסות לאמץ ילד למרות התנגדות המשפחה.

המסע של הגיבורה לאמץ ילד הופך למלחמה נגד ערכי המעמד הבינוני־משכיל שאליו היא שייכת – נגד העיקרון של רגליים על הקרקע והסתפקות בביטחון משפחתי. שלו יודעת לתקוף את הנושא, בין היתר באמצעות שימוש בחומרים אישיים. בשנה שעברה פירסם בעלה, הסופר איל מגד, מעין יומן פילוסופי על אימוץ ילד זר באמצע החיים. בניגוד למגד, שלו מעצבת את תולדות מעשה האימוץ – צעד שהוא חלק מרשת כוחות בירוקרטיים, משפטיים וכלכליים – על גבול המלודרמה והמעשייה.

בהקשר הזה, שלו היא הקול הבולט בזרם של סופרים משנות ה־90 שיצאו למלחמה בשלטון הריאליזם בספרות העברית וביקשו לפוצץ אותו בכלי הרומן הרומנטי; מה שנחשב למוגזם, יפה מדי, קיטשי, רגשני – הפך אצלה לחומר אמנותי. מאז הפכה לסופרת נמכרת־מתורגמת־משווקת, והיום נדמה שהפרויקט של הספרות שלה הוא שניצח. האדם הישראלי הממוצע – כלומר זה שמופיע בתוכניות ריאליטי או צופה בהן – הפנים היטב את כללי המלודרמה. התביעה לרגש ולהתרגש, הדיבור הפסיכולוגי, הבחינה העצמית המתמשכת – כולם הפכו ללחם חוק בטלוויזיה.

 אלא ששלו הולכת ברומן הזה צעד קדימה. מעשה האימוץ, הפנטזיה של אמהות כל־יכולה, מוצג כאן כמאבק בכוחות מדכאים של רציונליות וחוש מידה. ובאמת, שלו היא עדיין אחת מהסופרים הבודדים שמוכנים לתאר בעברית ובלי הסוואות, למשל, השתוקקות של אם לבת במונחים גופניים וארוטיים. או לתאר את דמות האח המבוגר על סף ריגוש מיני בזמן שאמו הגוססת מנסה לחנוק אותו. 'שארית החיים' מוקדש לרצון לשקוע בביצה הזאת, במרק של דחפים אדיפליים, בהתפלשות נרקיסית חסרת בושה.

מצד אחד, יש משהו מרשים ועוצמתי בשאיפה של הספר ושל הדמויות לגעת בטוטאלי. מצד שני, הדחף הזה להכיל ולייצר את הכל, להימצא במצב בלתי פוסק של לידה – גם כנושא וגם כטכניקת כתיבה – חושף מגבלה בסיסית אצל שלו: אומץ לב שלא באמת חוצה את גבולות המותר, פריקת עול שבעצם משתוקקת לשליטה ולסדר. ההתרחשות אף פעם לא תזעזע או תגעיל. השפה תמיד מתפייטת, עשירה, חפה מגמגומים. גם המודעות העצמית לפאתוס לא תהפוך אף פעם להומור, לרגע נינוח, לשמץ קלילות. להפך: הקורא רק מתבקש לטבוע בבריכת הקטיפה, בעוד ועוד קפלים: כל התרחשות תמיד תשקף רגע מילדות הדמויות, כל לידה היא תאומה של אובדן או התייתמות. כלב לא יעבור בסצינה מבלי ששלו תקביל אותו לאחת הדמויות. אם יש הריון בספר הזה, הוא זה שבו האני יולד את עצמו, בולע, מפריש ומקיא.

צרויה שלו, שארית החיים, הוצאת כתר