ראיון עם שולמית לפיד, חלומות של אחרים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.4.2014

"אני לא אלחץ לך את היד", אומרת שולמית לפיד כשאני נכנס לדירה. "אני פשוט קצת חולה, ולא כדאי שתידבק ממני". המחווה הזאת מתמצתת אולי את הפגישה עם הסופרת והמחזאית הוותיקה. היא מסמנת סביבה מרחב פרטי, רדיוס שלא חוצים – אבל באותו זמן מביעה משהו אכפתי וחמים. גם מהספרות שכתבה לאורך השנים עולה רושם מצטבר כזה: עמדה מהוגנת ושמורה מצד אחד, שבכל זאת שומרת על זווית אינדיבידואלית, קורצת; לא מעמידה פנים רדיקליות, ובכל זאת מלגלגת איכשהו על המרכז.

'חלומות של אחרים', קובץ הסיפורים החדש של לפיד,‬ משחק עם הדימוי הזה. ברבים מהסיפורים – חלקם חדשים, חלקם ראו אור בקבצים קודמים – מורגש משהו כמעט זועם: על המשפחה הלבנה, על נציגי הכוח בחברה הישראלית. יש משהו נחמד בעובדה שהאישה הלבבית והסרקסטית הזאת, מסלון ביתה המטופח בתל־אביב, כותבת על ילדים נטושים בדירת עמידר שזורקים עכברים על זונות. או מתארת מסיבת יום הולדת מלוקקת לכבוד אם־המשפחה בזמן שהביוב מאיים להציף את הבית.

הניגוד הזה, או הניגוד לכאורה, מתעצם כמובן לאור העובדה שלפיד היא גם אלמנתו של טומי לפיד ואמו של יאיר לפיד – פוליטיקאים שהעלו על נס את המשפחה ה"רגילה‭,"‬ הבורגנית, ההטרוסקסואלית, המתגייסת לצבא; נציגי הקונצנזוס הישראלי הישן. לפיד אולי כותבת מלב ליבה של האליטה הישראלית – אבל המשפחות שהיא מציירת בקובץ הזה מזכירות גיהינום קטן עלי אדמות.

"משפחה היא זירת הקרבות האולטימטיבית‭,"‬ היא אומרת. "אם רוצים לתאר דרמה של שני כוחות שנאבקים זה בזה, איזה מצע דרמטי יותר טוב מאשר משפחה? לכאורה זה המקום הכי מוגן, הכי רך, הכי מחבק שקיים. אבל זה גם המקום שבו האלימות הכי גדולה, המצבים הכי קיצוניים מתרחשים. בסיפור כמו 'הזכר והנקבה', כל פרט במשפחה הוא בסדר, ממלא את 'תפקידו'. כולם נורמטיביים לכאורה, אבל זה לכאורה גדול. הצפת הביוב בסיפור היא גם הזדמנות לנקז את הרעלים המשפחתיים".

מתבקש לשאול אם יש קשר בין התכנים האלה לחיי המשפחה שלך.
"כשהילדים שלי היו קטנים, נורא פחדתי שהם יקראו את הספרים שלי. ידעתי שהתוכן מאוד יבהיל אותם. למען האמת, גם לקובץ הזה החלטתי לא להכניס יותר מדי סיפורים שהולכים לכיוון גרוטסקי ופנטסטי. ויתרתי, למשל, על סיפור שבו שני אנשים, אחד צעיר ואחד מבוגר, מחליפים ביניהם פרצופים. אבל עובדה, אפשר להיות איש משפחה אוהב, רך ורחום – ולכתוב סיפורים כאלה. אולי דווקא בגלל שאני כותבת סיפורים עם אופי כזה, קיצוני ואלים, בחיים הרגילים יש מקום לכל שאר הרגשות. ניקוז של הרשע, נקרא לזה ככה".

‭‬באחד הסיפורים את עושה קציצות מהדימוי של הצנחנים הבוכים בכותל.
"אולי זה לא יפה להגיד, אבל כל צבאיות ומיליטריזם יוצרים בי איזו דחייה. אני לא אוהבת את שפת הגוף הצבאית, לא את השפה המילולית, לא את תחושת הכוח או הצדקנות שמתלווה לחזות הצבאית. האבא בסיפור הזה מתהדר בצבאיות שלו וניזון ממנה – הוא השיג בית בקטמון בזכותה. הוא לא השתתף בקרבות אבל מעמיד את עצמו כחייל מהולל. זה כמובן יוצר תגובת שרשרת: הבן שלו הופך לאיש צבא כדי לזכות באהדה של אבא, הנכד הוא כבר מתנחל. 'המחלה המשפחתית' הזאת מדביקה גם את הצד התל־אביבי של המשפחה, הבריא לכאורה. זה גלגול של מחלה‭."‬

נראה שאת תוקפת בסיפורים את הגוף שאת עצמך משתייכת אליו.
"אין לי משהו מוגדר נגד ההיררכיה הקיימת, אבל מעניין אותי לפרק לגורמיו את הגוף הזה. לראות אילו כוחות מניעים אותו. תמיד הייתי בנאדם מוזר – אני מעמידה הכל בספק. כל מוסכמה מעוררת אצלי חשד".

יאיר וטומי, עם הדרישה ממי שלא שייך למרכז להתגייס לצבא, לא מייצגים את ה־מוסכמה, את הסטנדרט?
"אבל שניהם גם אנשים מאוד לוחמניים. הם לא נכנסו למסגרת וחיו בתוכה בשלום. לגבי השירות הצבאי, נקודת המוצא של יאיר היא אחרת, היא של שוויון. זה לא קשור למיליטריזם. זה רצון לתקן. יש חוק במדינת ישראל, ואם החוק אומר שבגיל 18 הולכים לצבא, אז שכולם ילכו. זה מאוד פשוט. אני צועדת בים מדי בוקר, ואני רואה קבוצות ענקיות של אברכים הולכות לחוף המופרד, בימי עבודה רגילים. שילכו לעבוד. יש כאן משהו מאוד לא טבעי‭." ‬

צבאיות היא מצב טבעי?
"הליכה לצבא לא יוצרת צבאיות. מבחינתי, אפשר להיות נגד צבאיות כהלך רוח, כסגנון חיים או כהגמוניה חברתית – ולהגיד בכל זאת שצריך להיות שוויון בין האזרחים. אין סתירה בין הדברים‭."‬

הביקורת שמופנית כלפי יאיר מפריעה לך? היא גורמת לך להתבטא עכשיו באיפוק?
"לשמחתי וגם לצערי, אחרי שטומי ואמנון דנקנר הלכו לעולמם, האדם הכי משכיל בסביבה שלי זה יאיר. זה עונג עצום שיש עם מי לדבר על ספרות, היסטוריה ומה שלא יהיה, שיש פרטנר לשיחה. ואני גם מאוד מאמינה במה שהוא עושה כאיש ציבור – דברים שרצינו הרבה שנים ואיש לא עשה אותם. הוא מאוד נחוש, ובסופו של דבר מה שהוא רוצה יתגשם, עם הבעיות הטבעיות שבדרך. הביקורת שמפנים אליו לא משפיעה עליי בכלל. אבל מעבר לעובדה שאני מזדהה עם הפעילות הציבורית שלו – בעיניי, סופרים לא צריכים לצאת בהצהרות פוליטיות. זה תמיד נראה לי כמו דרך זולה להשיג נקודות ספרותיות‭."‬

סופרים בארץ מצופים לדבר על 'צו השעה'.
"הפוזה של הסופר שעומד על במה בדרך לאצטלת הקדוש היא לא כל כך נחמדה בעיניי, בוא נאמר ככה. זאת פוזה של איש מוסר, נקי כפיים, שאומר לאומה איך היא צריכה להתנהג, וכולנו מרגישים מיד אשמים. אני לא אוהבת את זה. גם הסיפורים שלי לא מבטאים הלכה מסודרת. אם יש מרכז שדורס חלק מהגיבורים שלי, למשל מטפלת פיליפינית שמנוצלת מכל כיוון, אני נתתי לה פתחון פה, גרמתי לה להיראות. זאת הדרך היחידה שלי לעשות תיקון קטן.

"הגיבור החוזר של הסופר הבריטי לי צ'יילד עובר בטרמפים ממקום למקום. יש לו אמרה שאני מאמינה בה, וככה הוא מנווט את עצמו בדרכים: 'אם אתה בספק, פנה שמאלה'. אני לא מזדהה עם שום גוף פוליטי, בקונצנזוס או מחוץ לקונצנזוס, אבל זאת גם ההרגשה שלי: אם אתה בספק, פנה שמאלה‭."‬

4
עבודות של אמה האק (Emma Hack)
 

משהו מהגישה הזאת מורגש גם כשמנסים למפות את המקום של לפיד במפת הספרות העברית. מצד אחד, היא ידועה בזכות רומנים היסטוריים קאנוניים כמו 'גיא אוני'. מצד שני, לפיד היא שם בולט במסורת הצעירה של ספרות בלשית בעברית. ליזי בדיחי, הגיבורה הבלשית החוזרת בספריה ('מקומון' הוא הידוע בהם) נוצרה בשנות ‭,80־ה‬ כשספרות בלשית וספרות פופולרית עוד התקבלו כאן בעיקום אף גלוי. הבחירה בגיבורה ממוצא מזרחי כבר הותקפה בעבר על ידי דן מירון, שהאשים את לפיד בכתיבה אנטי־אשכנזית מגויסת – אישום שנשמע היום כמעט כמו מחמאה.

"כל קבוצה שמתיימרת לדעת מה טוב לאחרים היא לא נחמדה, אם נשתמש בביטוי עדין. בילדות שלי, ההגמוניה הייתה מפא"יניקית. ארגון אמהות עובדות. ה'חביירות'. הרחוב שלי היה הרחוב של עובדי חברת החשמל. מעונות עובדים בתל־אביב. הם היו התמצית של מפא"י, של העבודה. הייתה הרגשה שהצדק נמצא רק אצלם. גם כילדה, כשהם היו נותני הטון, ה'אתה בחרתנו' הזה דחה אותי. וזה כנראה ממשיך לדחות אותי. כל קבוצה שנותנת תחושה שהאמת נמצאת רק אצלה, שהפתרונות נמצאים רק אצלה – אני לא רוצה להיות חלק ממנה. זאת הסיבה העיקרית להתבדלות שבי. אני לא רוצה להיות חברה בשום 'קבוצה', כולל קבוצת הסופרים. יאיר אומר עליי: 'לאמא יש שתי חברות. אחת באמריקה, ועם השנייה היא לא מדברת'. החברה האנושית היא לא דבר שאני משתכשכת בו‭."‬

אהוד אולמרט, חבר קרוב של בעלך ושלך, הורשע עכשיו בקבלת שוחד.
"אני מאוד־מאוד אוהבת את אהוד. אני קשורה אליו כבר 30 שנה. לא היה לי איתו שום קשר מסחרי או כספי. רק ידידות טהורה. אני לא רוצה להתערב בצד המשפטי. אני רואה אותו רק כחבר – אדם מאוד חם ומאוד רואה את הזולת. הוא ייצא מזה חבול, אבל אני מאוד מקווה בשבילו שהוא ייצא מזה‭."‬

יכול להיות שהסיפורים שלך יותר נועזים ממך? קל להרגיש את ההתנגדות שעולה מהם לכוח שמנסה להכניע אנשים.
"אני מסתכלת בעיניים עקומות על מי שמנהל, נקודה. אני לא מקבלת סמכות. אבל זה לא אומר שאני רוצה לקעקע סמכות, או להרוס את הבית. יכול להיות שהסיפורים הם שיקוף של אותה תחושה שלי שהיא מאוד דומיננטית: אני לא מוכנה שיגידו לי מה לעשות. הייתי תמיד בנאדם אוטונומי. מצד שני, לא ראיתי בהדחת כלים וספונג'ה השפלה או ניצול. תמיד היה לי שולחן הכתיבה, וכשיש לך שולחן כזה, יש לך כוח‭."‬

למרות שהתקבלת כסופרת מרכזית, כשקוראים ביקורות עלייך לאורך השנים, נדמה שהמבקרים לא לגמרי מבסוטים ממך.
"אין לי בעיה עם זה. אני לא רוצה להיות בתוך הביצה. סופרים חיים בשילוב כלים עם מבקרים וחוקרים – החוקר מטפח את הסופר, ולהפך. אני תמיד נזהרתי לא להיכנס למשבצת הזאת, לא ליצור לי שותפים ותאומי נפש – ושילמתי מחיר שאני לגמרי שלמה איתו. כשהבאתי את ספר הביכורים שלי להוצאה, העורך אמר לי, 'סיפורים קצרים זה לא סחורה'. על 'גיא אוני' אמרו לי בעם עובד, 'טולסטוי את לא'. אז אמרו. כל זמן שאני עושה את שלי ביושר, ויש לי קוראים ברוך השם – אז זה בסדר‭."

יש לך קשר ישיר עם קוראים?
"לא ממש‭."‬

את הולכת למפגשי סופרים?
"לא. אני לא הולכת לכנסים, להרצאות, לשום דבר שיש בו התקבצות של סופרים. אני עושה את העבודה שלי בבית שלי, וזהו. ברור שיש סתירה בין צורת החיים שלי לבין הצורך הממשי שלי בקוראים. הספר הרי דורש פרהסיה – מה שמנוגד לטבע שלי, לאופי שלי ולרצונות שלי. בעל כורחי אני יוצרת ספרים שמיועדים לקהל רחב. זה עניין מסובך, שאני לא לגמרי מבינה‭."‬

חלק מהסיפורים בקובץ מציגים דמויות של סופרים רדופים, עלובי נפש.
"יש לי אמפתיה עמוקה כלפי אנשים שבחרו בכתיבה כמקצוע בחיים. אבל אני חושבת שהם נורא מסכנים בסך הכל. אלה חיים קשים. הסופרים רוצים שיכירו בהם, שיכירו אותם, שיקראו את הספרים שלהם. והיום, זה בכלל שוק בלתי אפשרי. לכן יש בהם משהו נורא נוגע ללב‭."‬

קשה להאמין שהיית יושב ראש אגודת הסופרים בזמנו.
"הייתי יושב ראש מצוין, שתדע לך. אני אולי לא חברותית, אבל פעם תמיד הייתי בסביבה של סופרים: משה שמיר, חנוך ברטוב, יגאל מוסינזון היה בא פעמיים בשבוע לשחק עם טומי שח, שלא לדבר על קישון ודוש. היום כבר אין קליקות וחבורות ואיכשהו זה מצער. נכון שהקנאות ומלחמות הסופרים הן דבר נלעג, אבל זה גם מחמם את הלב. לא יודעת אם חשבתי ככה בזמנו, אבל בדיעבד זה נראה נחמד: משפחה של יוצרים, שיש בה מתיחויות ויצרים. שיש שפה משותפת, קודים משותפים של התנהגות. הייתה גם מרירות כמובן, אבל זה חלק מהעסק.

"נדמה שהתחושה הזאת לא קיימת היום, מחוץ לפייסבוק, למרחב האלקטרוני. גם היום יש צורך בקהילה ספרותית, אבל הקליינט, הצרכן של התרבות, נמצא באותה מידת חשיבות של היוצר. אפשר לראות את זה בתעשייה של הלייקים. עוגת הגבינה של ברכה חשובה באותה מידה כמו חנוך לוין‭."‬

בזמן אמת הרגשת חלק מהמשפחה הזאת, מהקהילה הספרותית?
"הרגשתי נשרכת, בוא נקרא לזה ככה‭."‬

1
 

בקרוב לפיד תהיה בת ‭.80‬ לכבוד גיל 70 היא צנחה ממטוס. "יאיר שאל אותי אז, מה את רוצה ליום ההולדת‭'?‬ לא רוצה שום דבר, כרגיל. 'יש בוודאי משהו שחלמת עליו‭'?‬ פעם חלמתי על ג'יפ, אבל עכשיו לכל אחד יש ג'יפ. חלמתי על צניחה, אבל בזמנו אמרו שלנשים אסור לצנוח כי הן לא תלדנה. עכשיו אני מעבר לתקופת הלידה. הוא אמר לי, 'אמא – מסודר'. וזה היה נפלא. כל מה שחלמתי עליו.

"עכשיו יש לי תוכנית להשתלט על שביל ישראל. אבל אני לא יודעת איך בדיוק עושים את זה. אני לא רוצה לעשות את זה לבד, כי אני חושבת שאולי אטעה בדרך, אבל אני גם לא בטוחה שמתאים לי ללכת עם קבוצה. צריך לדבר, להתחבר, להיות נחמד. זה מייגע מאוד‭."‬

הגיבורה שהכי אהבתי בקובץ היא אישה מבוגרת שמלמדת את עצמה לקפוץ ראש לבריכה. בסוף הסיפור היא חוזרת מחופשה ואומרת לבעלה החמוץ שילך להזדיין. יש לי הרגשה שאת לא מרשה לעצמך להתנהג ככה.
"אני אדם מנומס, מחונך. ומעבר לזה, התנהגות כזאת יוצרת תגובה, ואני לא רוצה תגובה. חוץ מהמשפחה, אין לי כמעט קשר עם אנשים. פרובוקציה הרי יוצרת קשר, אז בשביל מה‭"?‬

מה את עושה כשאת לבד?
"קוראת, רואה טלוויזיה, 'מאסטר שף‬'. אני אוהבת את ערוץ האקשן. משחקת שטויות במחשב: מה־ג'ונג, סוליטר. אני אכולת קנאה כשאני רואה פעם ביובל קבוצת אנשים משחקים קלפים במרפסת. זה נראה לי שיא האושר, אבל אני לא יודעת לשחק קלפים, וכנראה יש לי מחסום גדול להגיע לחבורה כזאת. העובדה שאתה נמצא אצלי כאורח – זה ממש הדבר הכי מסעיר חברתית שקרה לי השבוע".

[בעקבות הראיון פנתה למערכת מדריכת טיולים, והציעה ללפיד שיעורים פרטיים בשביל ישראל]

שולמית לפיד, חלומות של אחרים, הוצאת כתר

מודעות פרסומת

ראיון עם תמר גטר, רוגטקה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.3.2014

♥♥♥♥

תמר גטר לא נבהלת מהמקלות של מורים לקבוקי, התיאטרון המסורתי ביפן. "סיפרו לי ששחקני קבוקי מתחילים להתאמן מגיל שלוש־ארבע. הכל מאוד צורני בתיאטרון הזה, כל התנועות מקודדות. ההבעה לא קשורה לפנים, אלא לרעד קטן של בד הקימונו, נגיד. איך מגיעים לעליונות של דקויות בפורמליזם הקיצוני הזה? המורים שלהם עובדים עם מקלות. כשהתלמידים נכשלים, פק, מכה על היד. ובאמת, השחקנים מגיעים לשיאים פנטסטיים. זה מדבר אליי מאוד, תפיסה של מצוינות, שלא מרחמים עליך. הרצון התמידי להשיג עוד".

גטר צוחקת על שיטת הלימוד הזאת כשהיא נשאלת על היחס שלה לסטודנטים כמרצה ותיקה בבצלאל, אבל משהו בקשיחות הזו יכול להסביר את הגישה שלה ליצירה לאורך השנים. 'רוגטקה', קובץ הסיפורים הראשון של גטר אחרי עשרות שנות פעילות במרכז הבמה של הציור והאמנות בישראל, לא בדיוק מצייר אותה כאמנית קבוקי – אבל הוא מציג בצורה חדה ולא אופיינית ניסיון להסביר בפרוזה מהי אמנות. מה שיכול להיתפס כמכה, כפציעה, כקיטוע איברים – מבחינת גטר הוא הרגע האמנותי. הדמויות הפגומות שלה, היא אומרת, הן דמויות של "חולי יופי. היופי, או העולם עצמו, מפציע או מתגלה כשאתה בעצירה. זאת אחת הסיבות שאני מקצצת את הדמויות ותוקעת אותן בלי יכולת לזוז לפעמים. אמנות היא אירוע של דום שתיקה, של השתהות".

לי היה נדמה שאני קורא על קדושים מעונים.
"אלה לא ייסורים, הם לא סובלים. הם בעננים! גם אם אני מתארת ראש שמחובר לגוף תותב. גם אני שמה נכה צה"ל על קורה בגובה שבעה מטרים שיתייבש בשמש. גם כשאני מתארת אישה זקנה עם אלצהיימר בכיסא גלגלים שלא מצליחה להתקדם. ככל שהם מוגבלים יותר בתנועה שלהם – הם טסים. אם אתה עושה את הדבר שאתה רוצה באופן מוחלט, אז אתה חופשי. אי אפשר להעניש אותך. כמו האהבה של ראש המנזר לאלוהים: כמו שאגמבן כותב, הוא לא צריך שיגידו לו מתי לצום. הוא פועל מתוקף האמונה, לא מתוקף החוקים. הוא נמצא מחוץ לכל סבל. לכן בסיפורים מתוארת שוב ושוב העצירה הזאת. אמנות לא דורשת הקרבה או סבל, אלא עמידה רצינית מול החיים.

"אנשים מחפשים אזור של פצע או כאב או טראומה בחיים של אמן, כדי שזה יהיה המפתח ליצירה. זה מנוגד לחלוטין לתפיסת היצירה שלי. העולם מתגלה כשאתה עסוק בו, לא בך. זה לא אירוע סנטימנטלי. אין על מה 'להתגבר'. אמנות עוסקת בארוס, בתשוקות משוחררות, וזהו. כל השאר זה פטפטת של חוגים לספרות ועיתונאיות נרגשות. אמנות נושמת, היא משתוללת, היא סוס דוהר ברוח. ואז מחפשים מאחוריה סודות. אין סודות בסיפורים שלי או בציורים שלי. מה שאתה רואה זה מה שיש".

זאת תקופה שבה ההקשר האוטוביוגרפי הוא חלק מרכזי במשחק של האמנות.
"זוועה. אם הייתי כותבת אוטוביוגרפיה, הייתי ממציאה הכל. פנטזיה. יש אלפי ציירים מימי הביניים שלא יודעים מה השמות שלהם. למי זה מפריע? אתה יודע בדיוק מי זה שייקספיר, הוא נמצא בכל שורה שהוא כתב. איזו עוד פגישה יכולה להיות איתו? שתדע אם הוא זיין גברים או נשים? מה זה נותן לי? זה רק מזהם את הפגישה עם היצירה. אני לא צריכה את השיגעון והמחלות של ון גוך כדי להבין את הקווים שלו בציור. מי שרוצה להרוג את ון גוך – יעשה ממנו נכה. הציור שלו על הקיר, הטכניקה שהוא סיגל לעצמו בעקבות צפייה באנשים חופרים באדמת הכבול, היא האירוע האמנותי. הספר הזה שווה בשבילי רק אם הוא מצליח להעביר משהו מהעמדה הזאת. זה מה שאני מנסה להגיד כבר 40 שנה".

GHB_9907 20130130.CR2
מתוך 'גראנד הוטל בודפשט'

 

ראיון עיתונאי עם גטר, לפחות בעידן הנוכחי, הוא עניין כמעט מופרך. גטר, ילידת 1953, שוללת בתוקף, ברהיטות, בהרחבה, את הניסיון לחבר בין אמנות לביוגרפיה אישית, ובין אמנות לאקטואליה. היא אישה מצחיקה ונלהבת, אבל לשאול אותה, למשל, על הסטטוס המשפחתי שלה בסלון ביתה בגבעתיים נראה כמו רעיון גרוע במיוחד.

לאורך המפגש איתה מתבררים המקורות להתנגדות הזאת מצידה. חלקם ישירים ומנוסחים היטב. חלקם קשורים לאיזה קוד ישראלי חילוני קלאסי, נכחד: הכל שטויות חוץ מהמעשה עצמו. המין של האדם, הדעות הפוליטיות, המשברים האישיים הם סרח עודף ביחס ליצירה שלו.

האירוניה היא שהכתיבה העיתונאית והביקורתית על גטר, לאורך השנים, מציירת אותה ספק כנזירה במסדר האמנות, כיוצרת חמורה וסגפנית – ספק כמי שהחתירה לשלמות, לתוקף מוחלט, שהאמנות שלה מייצגת וחוקרת היא תוצר של מום מלידה בידה השמאלית. השיחה איתה היא זגזוג בין שתי טעויות: התעלמות מהפרט הזה או התמקדות בו.

במידה רבה, כמו שהיא טוענת, קובץ הסיפורים באמת מדבר במקומה. יותר מ־20 שנות התנסות בכתיבת פרוזה שחוקרת באינטנסיביות את דמות האמן, ומעכלת את הגלגולים הגדולים שלו בספרות המערבית: הקדוש, הליצן, הגנגסטר, הקורבן, הגאון. בטכניקות שונות של סיפור – לפעמים מורכבות מאוד, קולאז'יות, מעגליות, משחקיות – היא מעצבת מסיכות שונות של אותה דמות: מי שמאמין למרות הכל בנשגב, בעוד שהעולם כולו, שכוחות הפיזיקה, ההיסטוריה, הפוליטיקה, מבקשים לנער אותו מכל ההזיות. "אמן הוא לא אזרח", היא אומרת. "הוא אחד ששורף את הרגליים ועולה על הסלעים. יצירה מוצלחת כרוכה בנכונות להסתכן".

זאת מטפורה. מתי לדעתך סיכנת את עצמך כאמנית?
"החיים, זה מה שמוטל כאן על הכף. לנסות להשיג שלמות זאת פעולה מסוכנת. אתה מבזבז את החיים על זה. שורף את כל האנרגיה. אני מכירה הרבה אמנים שהפחד העיקרי שלהם הוא להשתגע. אבל אני אף פעם לא פחדתי. להפך, אני מרגישה שככל שאני אקשיח בתוך האמנות, כך השפיות תהיה יותר חדה. כמו אריסטו: הראש בעננים, והרגליים נטועות. אני נורמלית, משעממת, רגילה לגמרי. הפוך מיונה וולך, הפוך מדליה רביקוביץ, מווירג'יניה וולף. 'תן לה וניל'! כל הנשים האלה לא מדברות אלי. אני לא סובלת את הדמות הזאת. נשים חזקות, אבל היסטריות".

נשים יוצרות לא השפיעו עליך?
"רוב הפמיניסטיות שפגשתי היו האנשים הכי פחות חופשיים שפגשתי בימי חיי. אידיאולוגיות. אין לי מה לומר ברגע שעומד מולי אדם שמחלק את העולם לגברים ולנשים וחי את הקטגוריות של לאומים ודתות וצבעים, נכה ולא נכה, נורמלי ואסור. העולם של הפוליטיקלי קורקט כבר לא מאפשר לך לדמיין. זה משעמם טיכו. לא שאין אונס, ואלימות ודיכוי. אבל לצאת מהנחה שצריך לחפש שוויון? לא רוצה שוויון. איפה הוא קיים? חיים של יפהפייה הם לא חיים של מכוערת. חיים של גמד הם לא של ענק. חיים של בולדוג הם לא חיים של פודל. חלאס שוויון! אתה רוצה להילחם על דמוקרטיה? תילחם כאזרח. יש דרכים לשנות את העולם. בשביל זה צריך רופאים, משפטנים, כסף או טרור. לך תהיה עיתונאי, פוליטיקאי. אל תטריח את האמנות בשביל זה. היא לא ועדת קישוט".

את באמת מסוגלת לנתק את עצמך משאלות כאלה כשאת עומדת מול אמנות?
"הפליט הסודני מציק לי כאזרח. מרגיז אותי מה קורה לדמוקרטיה פה. זה לא שאין לי דעות על אלף ואחד עניינים אקטואליים. אבל האמן צריך להציג מפתחות לממשות, למציאות. והמציאות האמנותית היא לא אם אתה טרנסג'נדר או אשכנזי או תימני. זאת לא הבעיה של אמנות בכלל. זה לא תוכן מבחינתי, כמו שלהיות עם או בלי יד זה חסר תוכן בשבילי. זה כלום. זה לא תחם את המבט שלי בעולם.

"בכלל, האמנות היא לא תגובה או בבואה. היא אירוע של התרחשות. אז אני צריכה להגיד שהתנחלויות זה חרא? בשביל זה צריך לאסוף נתונים, לצלם, לתעד. בסיפור שלי על הרעשן ועל מלך ירושלים שומעים מתחת לכל שורה מה דעתי על המתנחלים. אז מה? אמנות שווה לא בגלל שהיא מתייחסת לעוולות במציאות. אמנות שווה משהו כי היא קודחת לך חור בראש ביחס להוויה שלך".

אין לה שום כוח פוליטי?
"אמנות מעודה לא שינתה כלום. אין תועבה שלא נעשית בשקדנות סטואית מאז בריאת העולם. אונס, טבח, רצח – זה מה שאנשים יודעים לעשות. אני עשויה מהספרים שקראתי ומהציורים שראיתי – לכן אני מציירת וכותבת. אבל איזה כוח יש לי או לשכמותי בעולם הזה? לך אל הגדולים ביותר: באך שינה משהו? שייקספיר? לאונרדו? הם עזרו איכשהו לפליטים בכלא חולות? לפליט שיושב בכלא בכלל חשובה התגלית המדעית שהעולם עגול?

"הרגעים הכי קשים בחיים שלי מול חומר שקשור לשואה היו מול נתונים, דו"חות, לא מול סיפורים או סרטים. הספר של ג'ונתן ליטל זאת תועבה בעיני, זוהמה, פורנו, חרא. גם את מישל וולבק אני לא סובלת. כדי לטפל בעוולות פשוט צריך להיות אדם ישר. אתה עושה אמנות מול השמיים, לא מול העם".

?????????????????????????????????

ספרה של גטר הוא החלוץ בסדרה של פרוזה נסיונית בהוצאת רסלינג. הוא יכול להיחשב נסיוני ביחס לאדישות שלו למוסכמות מרכזיות בפרוזה הישראלית היום; פחות ביחס לרמת הגימור שלו – גטר מדברת על "שבעים־שמונים־מאה טיוטות" שעברו חלק מהסיפורים, וביחס להשפעות של מסורת הספרות המודרניסטית עליו. "זה לא ספר של בתולה", היא אומרת. "זה ספר של מישהו שחושב כבר 40 שנה על משהו. רציתי שהספר יעמוד בזכות עצמו, בלי קשר לשם שעשיתי לעצמי כציירת. שזאת לא תהיה פיקנטריה של ציירת שכותבת. שנים לא התרגשתי ככה, מהלחכות הזה. אם יש הבדל בין הציורים לכתיבה? כשאני אמות, אני חושבת שהם ייראו כמו דבר אחד".

את דרכה כאמנית התחילה גטר כתלמידה של רפי לביא. בגיל 19 הציגה לראשונה – ציירת וקולאז'יסטית בולטת שתהפוך עם השנים מזוהה עם אמנות שנות ה־70 ועם יוצרות כמו מיכל נאמן ודגנית ברסט. מרכיבים מילוליים התחילו להופיע כבר אז בעבודות שלה. בהמשך, במשך תשע שנים שבהן חיה "און ואוף" בפרנקפורט, התחילה להתנסות בכתיבת שירה. "לקחתי פעם חבילה של שירים", היא מספרת, "והלכתי לאהרן שבתאי שמכיר טוב את הציור שלי. הוא קרא מהשירים ואמר, 'מה את רוצה שאני אגיד?'. עניתי: מה שאתה חושב, לא מילימטר ימינה או שמאלה. הוא הקריא לי כמה שירים ובאמת זה נשמע על הפנים, רע מאוד. הוא אמר לי, 'תראי את הציורים שלך. זה חי, זה אחר, זאת המצאה. והשירים – זה אינטליגנטי, וכן, את יכולה להשתכלל, אבל איפה זה ואיפה הציורים. עדיף שתעשי עוד ציורים'. יצאתי משם אסירת תודה. הוא גאל אותי מהצורך הזה. תמיד רציתי להתעסק בשירה, אבל הרגשתי שהורידו ממני את הקיטבג הזה. הפסקתי לכתוב שירים בכלל, אבל מפעם לפעם עלה הצורך הזה ופינטזתי שורות".

לאורך השנים, גטר הכניסה טקסטים סיפוריים לעבודות האמנות שלה – תמיד אחרי סינון ועריכה מצד מעגל קרוב של חברים ואנשי ספרות, בהם הארי מתיוס, הסופר והמשורר האמריקאי, חבר קבוצת אוליפו. "ככל שהתעמקתי בכתיבה בסיפורים, הציורים שלי השתחררו מהשימוש בטקסטים", היא אומרת. "זה הוציא לי את החשק לכתוב על הקירות. גם שמתי לב שלקרוא טקסט באמנות אונס את הצופה ומעיק עליו.

"הרבה שנים אחרי האירוע עם שבתאי חשבתי שהסיפורים שלי מספיק טובים, שזה קרוב לאמביציה שלי ככותבת. הבדיקה מאוד פשוטה. כשפיקאסו היה גומר סדרה של עבודות, הוא היה מגיע ללובר בשעות שהמוזיאון היה ריק ומעמיד יצירות שלו ליד קלאסיקות ציור גדולות, והיה שואל את עצמו: עומד או לא עומד. ככה אני מציירת כל השנים. אני מסיימת ציור ומזמינה לעצמי בראש ביקורים של ציירים מכל ההיסטוריה, שיגידו לי אם זה שווה. את הסיפורים האלה נתתי חלק לקלייסט לקרוא, וחלק לפושקין לקרוא, וחלק לוואלאס סטיבנס לקרוא. וככה התקדמתי".

ביקורת עצמית ברמה כזאת לא הופכת למכשול, בשני התחומים?
"כשלמדתי אצל רפי לביא והייתי מביאה לו עבודה, הוא היה אומר 'משעמם' או 'חרא'. הייתי שואלת למה זה משעמם? 'כי זה חרא'. ולמה זה חרא? 'כי זה משעמם'. רציתי שהוא ייתן הסבר, אבל לא היה לו. הביקורת שלו הייתה הופכת לחידה, וזה הכניס אותי להתלהבות אדירה: איך להבין מה זה חרא. אם רפי היה מרוצה ממשהו הוא היה אומר: 'זה בטהובן, זה באך', אבל מחמאות לא היו אומרות לי כלום".

את קשה באותה מידה עם הסטודנטים שלך?
"היום אנחנו פועלים בשיטה האמריקאית. אמורים להגיד לתלמיד, 'התקדמת, מותק, מוכשר'. אסור להגיד 'לא שווה'. אסור לדבר בטון לא רך. אני אומרת לתלמידים – פסילה של עבודה היא לא פסילה שלכם כבני אדם. זה אומר שיש לכם מה ללמוד, ולכן אתם בבית ספר. אני מנמקת ומנמקת, והם בוכים. וזה מעצבן, כי זאת סחטנות רגשית. מה אתה רוצה, שאני אגיד שאתה לאונרדו? אתה גם לא רבע לאונרדו. אתה לומד! איך לומדים אחרת?

"אני לא אוהבת שמתייחסים אליי באופן מתיפייף, ואני לא אוהבת באותה מידה את הקלות הזאת שבה כולם יצירתיים, כולם מוכשרים. לא, לא כולם. אתה רוצה להיות אמן? תקרע את התחת. לא יכולה לסבול את הבכיינות הזאת. אבל לפחות אני לא מרביצה כמו המורים של שחקני קבוקי".

תמר גטר, רוגטקה, הוצאת רסלינג

ס' יזהר, סיפור חרבת חזעה, הוצאה מחודשת

1

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.2.2011

ההוצאה המחודשת של 'סיפור חרבת חזעה', במסגרת פרויקט 'עם הספר', היא מעשה תרבותי חשוב מאוד, ולא פחות מזה, ממוסמס לחלוטין. הספר עצמו הוא שדה קרב סמוי בין העטיפה המנומנמת והממלכתית, כולל חסות של בנק הפועלים, לבין התוכן הספקני והפולמוסי. האם העטיפה תנצח? סביר להניח שכן.

מה היה עולה היום בגורלה של יצירה כמו 'חרבת חזעה' – סיפור ארוך מפיו של לוחם צעיר בשלהי מלחמת העצמאות? איך הקוראים היו מתייחסים לניסיון לספר בגוף כמעט־ראשון על גירוש מאורגן של תושבי כפר פלסטיני בידי הכוחות הישראליים? האם הם היו מזדעקים על תיאור של חיילים שהתרגלו לירות בחמורים ובגמלים שנותרו מאחור בכפרים הערביים? האם הם מוכנים לחזות באנשים צעירים, שנלחמים בשמם ולמענם, יורים בהתלהבות על אזרחים שבורחים מהכפר המותקף?

לא צריך ללכת רחוק כדי לנחש. לא מופרך לדמיין שהספר היה עובר זובור ציבורי בדומה לסרט 'ג'נין ג'נין'. אם ס' יזהר, שפירסם את קובץ הסיפורים ב־49', על סמך דברים שראה כלוחם בשטח, לא היה מוקצה כמו טלי פחימה – האם היה נטען נגדו שהוא מוסר חומרים מסווגים ומרשיעים כמו ענת קם? האם הוא היה מואשם בצדקנות כמו הלוחמים לשעבר בארגון 'שוברים שתיקה'? האם לימור לבנת או אביגדור ליברמן היו מרוויחים על חשבונו נאום פטריוטי?

יזהר לא היה יוצר רדיקלי, גם אם הספר עורר בזמנו פולמוס. הוא היה קצין, ומאוחר יותר חבר כנסת מטעם מפלגת השלטון, מחנך וחוקר חינוך. איש הממסד שיצירתו השפיעה על פוליטיקאים וסופרים. אבל חבל להיסחף לדיון המוכן על תולדות חופש הביטוי בישראל ועל פועלו של יזהר. 'חרבת חזעה', הסיפור המרכזי בקובץ, הוא קודם כל מאבק על יפי הביטוי. הוא יצירת אמנות שהמפגש איתה היום הוא מפגש ספרותי אמיתי, מפגש חי. והרושם הזה רק מתעצם למחשבה שהסיפור נוצר בזמן אמת, בידי אדם צעיר, שהבין היטב איזה חומר מעולה מונח לו בידיים והצליח לעצב אותו עיצוב אמנותי כמעט שלם. גם ברגעים הנמלצים ביותר וגם בשיאי הפאתוס – מרתק לראות איך יזהר דמיין אותנו, קוראים עתידיים בעברית. איך נמנע מצנזורה והציג את הגיבור ובן דמותו בצורה עלובה, בו בזמן שאיפשר לקוראים להתקומם ואפילו לשנוא את דור המייסדים.

11111111111111111

אם קל לדמיין את ההסתייגות של קוראים ימנים מהספר בהקשר הזה, ברור שהוא מזמין גם ביקורת משמאל. תסמונת ה'יורים ובוכים' מוצגת כאן בשיא פארה. הלוחם הישראלי כילד שרק רוצה לחזור הביתה בשלום (מעניין לבחון את גלגוליה של הדמות הזו – היפה, המתייסרת, הפלגמטית – מימי יזהר ועד 'כאב של לוחמים', שירו של עידן עמדי, יוצא 'כוכב נולד', שמתנגן היום ברדיו).

אבל יזהר נתן לעיני הסופר שלו לנצח את עיני הלוחם, את עיני הבן ועיני האידיאולוג. הוא השאיר לקוראים אפשרות להיחשף לסיפור, לחוויה, ולשפוט אותו כטוב בעיניהם. 'חרבת חזעה' נותן לקוראים הזדמנות לפגוש את אבות האומה ברגעי שפל, אכזריות וחולשה. יזהר שואל אם ישיבה בארץ המובטחת, אם בעלות על קרקע, תלויה בהתנהגות מוסרית. גם אם הלהט הנבואי בסוף הסיפור מחליש את הטקסט – מעניין לגלות איך כל עיקרי הוויכוח על גבולות הביקורת העצמית, איך כל גרעיני הטוקבקים המוכרים מהיום, מתומצתים כאן בדיבור בין הלוחמים.

בניגוד לרגישות של יזהר לחשיבות ההיסטורית של המעשים שהוא מספר, בניגוד למאבק הפנימי שלו להסיט את המבט מהיפה אל מעורר הספקות – ההוצאה החדשה היא מוצר חסר פרספקטיבה ונטול ערך מוסף. מלבד ביוגרפיה קצרה של יזהר בפתח הספר, נעדר ממנה ניסיון לדבר על גלגולי היצירה, על השפעתה, על אופי ההתנגדות שעוררה עם פרסומה, על הקשר בין המציאות שהיא מתארת לבין המציאות היום. וגם על עצם ההחלטה להוציא אותה מחדש. אפשר לומר שהצעד הזה נותן ל'קלאסיקה' לדבר בעד עצמה, אלא שאפשר לפרש אותו גם כביטוי של אוזלת יד. העברית פנתה לכיוונים אחרים מיזהר, וגם האנשים שמדברים עברית.

ס' יזהר, סיפור חרבת חזעה, הוצאת ידיעות וזמורה־ביתן (פרויקט עם הספר)