ספר עלטה, •

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 13.6.2014

3

'ספר עלטה' מבצע את העבודה שלו. הוא מוכיח שסדרת 'מעבדה' של הוצאת רסלינג עלתה על משהו נכון. יצירת במה מוקפדת ורצינית שתאפשר לשני השחקנים – לקורא ולכותב – להיפתח למשחק של אלתור ולתוכן פחות שגרתי – גם אם העניין וההערכה שהוא מעורר גדולים מסך עשרות הטקסטים הקצרים שמרכיבים אותו.

הספר נפתח מראש בצעד קרקסי, בגימיק. פרסום בעילום שם. הסיפורים שכלולים בקובץ מוצגים כמין יומן פרטי, נטול תאריכים, של חלומות. האנונימיות של המחבר יוצרת ציפייה להיחשף לתכנים סודיים ולא מצונזרים, שנכתבו על ידי גבר חרדי, אב נשוי, חבר באחד הזרמים החסידיים, כפי שהוא מציג את עצמו. אפשר לחשוד בפרטים האלה, והחשד נחמד ומוסיף לקריאה. הקוראים, בהקשר הזה, דומים לצופים פקפקנים במופע קסמים, שרוצים בכל זאת להשתכנע, להידהם.

כמה עשרות שנים אחרי הדיונים התיאורטיים על מות המחבר בספרות, הטריק של פרסום בעילום שם פחות מרענן, אבל עדיין אפקטיבי. הוא מוכיח את הדחף של קוראים לדמיין פנים וביוגרפיה מאחורי כל מספר סיפור, את הפח שטומן לעצמו כל פרשן ערני. בהקשר ישראלי כבר היו מקרים שבהם שם או זהות בדויים עזרו לכותבים להביע תכנים פרובוקטיביים, ולחלופין, להעמיד למבחן את המבקרים הטמבלים. 'ספר עלטה' מנצל את שני הכיוונים. הוא מגרה קוראים להאמין בהצצה לחומר שערורייתי בחיי קבוצת מיעוט שמרנית, והוא גם מצדיק מבחינה אמנותית את ההסתתרות של המחבר מאחורי עיגול שחור, כמו אלקטרוני: הכותב שמציג את חלומותיו שלוחי הרסן מצטייר כמי שהזהות שלו מתפוררת ולא מובנת לו עצמו.

עולם ההקשרים הדתי, ההגותי, החברתי והלשוני שנחשף בחלומות לא חורג בעיני מהאופן שבו ישראלי לא־חרדי ידמיין דמות כזאת. להפך, יש כאן עיסוק מובלט במאפיינים מזהים ואפילו סטריאוטיפיים של חיים חרדיים. השטריימל למשל הוא דימוי חוזר שמקבל בכמה מהחלומות ביטוי קריקטורי מתפרע ("חלמתי שאכלתי קוגל מקולקל. ואני חייב לעשות דחוף דחוף, ואין לי איפה ואין לי איפה, וברגע האחרון אני מוריד את השטריימל ומשתמש בו כסיר לילה"). מצד שני, הרושם הפסיכולוגי המצטבר כאן משכנע: החולם־היומנאי מתפרש כמישהו שזקוק לפריקת עול, לגיחוך, להגזמה. חיי היומיום שלו מקובעים, מוכתבים, מחניקים. נישואים כפויים, מבוכה רגשית ושכלית מול תביעות החברה האורתודוקסית.

הטקסטים שמרכיבים את הספר אמנם מתחזים לחלומות, אבל קל לקרוא אותם כסאטירה מכוונת, ולא רק כלפי החברה החרדית. הם מציגים עולם מוקצן, שבנוי על דוֹגמות, רעיונות נוקשים וחסרי פשרות, שהופכים לדימויים מיתולוגיים מאיימים ומגוחכים. השואה ועולם הדימויים שלה הם עניין מרכזי כאן. מחוז של טומאה ורשע שבחלום נדמה כשיקוף של החיים הרגילים, כסיפור בלהות שמשמש את הממסד ואת האדם היחיד כדי לענות על כל ספק או שאלה. אם הספר נהנה במפורש לחלל את הקדושה והסמכות שצברה השואה ("אני מכחיש את השואה. זו לא הייתה שואה, זה היה גן עדן. נהניתי מכל רגע") – הנגיעה בתכנים מיניים, עניין שאמור להיות מרכזי בחלומות, עקיפה וסמלית הרבה יותר.

1
שיניצ'י הארה, 'חלום  לבן'

 

הטקסטים הקצרים כאן מנצלים את הצד הגמיש, ההזוי, המתגלגל בחלומות כדי לתאר משמעויות שפושטות ולובשות צורה מתוך תזזית. אבל הצד הסאטירי בחלומות האלה גורם להם להיקרא לעיתים כקטעי סטנד־אפ ("חלמתי שאני מקים סטארט־אפ חרדי ענק שנקרא קוגל"); הקצנה מופרכת של כללי התנהגות, היררכיות ומסורות, שחושפת את הצד האוטומטי והקלוקל שלהם במסגרת המקלה, הלגיטימית, של חלום.

לא תמיד זה מבריק. להפך, 'ספר עלטה' נהנה גם להתבטא באופן דבילי במכוון. להיות מין תלמיד טיפש; תמונת ראי לאידיאל של תלמיד חכם בישיבה. מצד שני, משחקי המילים וההפיכה של מטבעות לשון לתמונות מופרכות מתוך חלום מזכירים גם את הצד הפרוע והלא ממוסד שנמצא בעולם של דרשנים ופרשנים. אולי כניגוד לפרשנות הטכנוקרטית של עולם התורה האורתודוקסי להלכה היהודית.

באופן דומה, הספר יודע לבטא גם מבוכה וגם הזדמנות לחופש בעזרת עולם הדימויים והמשמעות האינטרנטי. השימוש ברשת מציף את האדם בעודף מידע, בסתירות רעיוניות, באשמה של פריצות – אבל בדומה לחלום, ולביזוי של השואה והמסורת, השיטוט הזה הוא גם שער ליצירה ולפורקן רגשי.

ההבנות האלה, שמתגבשות לאורך הקריאה, מוכיחות את העניין שאפשר להפיק מהספר, גם אם לא כל החלומות מפותחים באותה מידה. 'ספר עלטה' הוא בהחלט תוצר של ניסוי בתנאי מעבדה. לא צריך להתייחס אליו כאל ספר שלם וחשוב. חלקים ממנו מקושקשים במוצהר, נהנים מעצם הפנטזיה והשרבוט. נדמה לא פעם שהספר באמת רלוונטי יותר לפרסום בהקשרים אינטרנטיים ופייסבוקיים. שם כבר פורח ומתפתח השימוש היצירתי בדמויות בדויות ובפורמטים קבועים וקצרים של טקסט. אבל 'ספר עלטה' יודע איך לשלב בצורה מקורית חנטרישיות עדכנית עם השפעות גבוהות (אם לא להיסחף לגוגול וקפקא, אז לפחות לאוצר הסיפור היהודי), ובדרכו שלו הוא מתנבא: לכיוונים האלה ולמיזוגים הסגנוניים האלה תלך ותתקדם הפרוזה בעברית. אולי, ובעזרת השם.

ספר עלטה, הוצאת רסלינג

מודעות פרסומת

ראיון עם מתן חרמוני, ארבע ארצות

2

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.5.2014

רגע לפני שיוצא הרומן השני שלו, מתן חרמוני מזכיר מתאגרף צעיר. שאפתנות דרוכה, גלויה, רוטטת, של מי שתכף מזנק לזירה. בלי להסתיר את האמביציות, את העצבים המרוטים, את "הצמרמורות בגב" של הציפייה לקוראים. בזמנים שבהם ספרות מקבלת כותרות בזכות גסיסה של מונופול חנויות ספרים – נחמד לראות מישהו שמתייחס לספרות הישראלית במונחים של רוקנרול.

"לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם כל האנשים שאהבו את הספר הקודם שלי היו מתקבצים באצטדיון ומוחאים לי כפיים‭,"‬ הוא אומר. "ראיתי תיעוד מהופעה של ‭The Band‬ באצטדיון וומבלי בשנות ‭.70־ה‬ אתה רואה את קוצר הרוח הזה, אדרנלין היסטרי – תוך שלוש דקות הם מקבלים מחיאות כפיים או שריקות בוז. פידבק מיידי. סופר שגומר לעבוד על ספר, לעומת זאת, מסתובב חודשים, מרעיל את עצמו עם הסיגריות ועם האדרנלין. אין שום מחיאות כפיים‭."‬

ככה הרגשת כשיצא הספר הראשון שלך?
"שיגע אותי שהייתה סביבו דממה מוחלטת בחודש הראשון. ישבתי עם פה פעור, לא ידעתי מה לעשות. ואז הופיעה ביקורת ראשונה, ואתה מרגיש שאתה מתפוצץ. קצת כמו זהר ארגוב על הרואין. זאת תחושה אדירה, אבל היא מתחלפת מהר. לא רק שהכתיבה עצמה היא עיסוק מאוד בודד, היא הולכת עם חוסר ביטחון כלכלי ממאיר.

"גם אנשים מיוחסים סובלים, אבל המחיר פחות גבוה כשיש גב כלכלי מאחוריך. השאלה היא איזה מצב מאפשר לך יותר אומץ: לכתוב עם המשענת הזאת, בלי דאגות, או לכתוב בלי כיסא מרופד. לכתוב מעמדה של רעב, או מעמדה פריבילגית. כשאתה נכנס לחנות ספרים, אתה יכול לזהות כתיבה של פנאי, שיכולה גם לטפס לראש טבלת רבי־המכר. עורך דין ביום וסופר בלילה – יש הרבה כאלה‭."‬

אולי כל כותב בטוח שהוא האנדרדוג, שהוא מפלס לעצמו דרך כנגד כל הסיכויים. תראה את 'סיפור על אהבה וחושך'.‬
"מה זה אנדרדוג – עגנון קרא את כתביו הראשונים של עמוס עוז, טשרניחובסקי היה הרופא שלו. גם בסדרה כמו 'בנות' קל להרגיש איזו כתיבה שבעה. יש נתק ברור בין הביוגרפיה של לנה דנהאם לבין החיים שהיא מתארת בסדרה. היא עצמה בת של אמנים ידועים ומצליחים, אחת השחקניות היא בת של מוזיקאי מפורסם, אחרת היא הבת של דיוויד מאמט. למרות שהסדרה נוגעת בכסף, הוא לא באמת מרכיב מרכזי בהפיכה שלה לכותבת. לא מגיעים במקרה להפיק ולכתוב סדרה ‭HBO־ל‬ בגיל 20 ומשהו. יש כאלה שמתקבלים בלי מאמץ, ויש כאלה שהזיעה אצלם מתערבבת בדם‭."‬

 

אולי לא כדאי להשוות את חרמוני למתאגרף דווקא. 'ארבע ארצות', ספרו החדש, מקביל בין הסופר לקבצן ולמאהב דחוי. גיבור הספר – סופר שחולק כמה קווי דמיון מוצהרים עם חרמוני – מתגרש מאשתו ועובר לגלות בדירה של קשיש ערירי. המאבקים לזכות מחדש באהבת אשתו, לקושש בעזרת כתיבה מספיק כסף לשכר דירה ולקבל הכרה כסופר, משתלבים זה בזה. כמו שהוא כותב בספר: "את הלב שלי השארתי ליד גימנסיה הרצליה, ואילו הגוף שכן ממערב לאבן גבירול. הגוף שוכן, והיד משלמת מדי חודש את שכר הדירה ברחוב ארבע ארצות. איך אני משלם? כמו שמשלמים ככה גם אני משלם – בעבודות דחק, בהלוואות בריבית דריבית, ובעיקר התקווה, התקווה שבחודש הבא יהיה טוב יותר‭."‬

מול המסגרת הריאליסטית, הישראלית, המוכרת, תוצר הכלכלה הישראלית המשפילה של שנות ‭- 2000־ה‬ חרמוני נעזר ברוחות מעולם ספרות היידיש וההשכלה. סופר מת, שהגיח גם ברומן הקודם שלו, משתכן עם הגיבור בדירה, ויחד עם כוכבת־עבר בתיאטרון ומאונן כפייתי צעיר בעל שאיפות ספרותיות, מלמד את הגיבור איך לקבץ נדבות, איך לא לפחד להתבזות מול הבריות. איך להיות איש רוח אמיתי – נצלן, חינני, חסר בושה. "כן. אנחנו אנשים מכובדים‭,"‬ הוא כותב. "אנחנו אנשים מכובדים מאחר שהקבצנות היא אצלנו רק כורח, מקרה, איזו צרה ארעית שלא יארך עוד זמן רב וניחלץ ממנה […] אבל לעת עתה, כל זמן שהשכר לא בא כסדר, זה מה שיש, ועם זה אנחנו צריכים להסתדר".

אפשר לקרוא את הספר כהמלצה חמה לברוח כל עוד אפשר מהעיסוק בספרות. מה בכל זאת מושך אותך לשם?
"יש חיה רעבתנית שנקראת אגו. כתיבה היא דרך להשביע אותה. החוויה הבסיסית שלי היא של רעב – אולי לא פיזי, אבל רעב להכרה. הייתי בן 41 כשהספר הראשון שלי התפרסם. גיל די מבוגר. אתה מקבל איזושהי הכרה – למשל המועמדות לפרס ספיר – ואז נגמרות 15 דקות התהילה. אתה מתעורר בבוקר ומגלה שאין לך בעצם כלום. לא דירה משלך, לא ממש עבודה. פתאום אתה רואה שאתה נתון במאבק הישרדותי".

הרעב הגלוי של חרמוני, הוא אומר, הדחף לסחרר קוראים ולכבוש אותם בהפתעות ספרותיות, קשור לחוסר ביטחון בסיסי. הוא נולד בקיבוץ דורות לפני 44 שנה, גדל בבאר־שבע ובעומר. כשהיה בן פחות משנתיים, אביו נהרג בתאונת אוטובוס רבת־נפגעים. "אמא שלי התחתנה שוב והקימה משפחה מחדש, אבל היתמות שמה אותך בעמדת האאוטסיידר. דברים בסיסיים לא מובנים מאליהם בשבילי".

גם הדחף להצליח, להצטיין, לפרסם, הוא לא מובן מאליו.
"אני לא רואה את זה כתוצר של פריבילגיה, אלא כעניין של הישרדות. הספרות היא ג'ונגל. אתה חייב לכתוב את הסיפור הכי טוב שאתה יכול, בכלים הכי משוכללים שאתה יכול לייצר. בדיוק כמו לטאה שמשנה את הצבעים. כסופר, אתה רוצה שמישהו יקדיש עשר שעות לקריאת הספר שלך. אתה צריך לדאוג שהוא לא יבחר בשום דבר אחר, יותר מעניין, לעשות. אתה צריך לגרום לו לבחור בך, שלא יניח את הספר מהיד. ופה הזיעה של הכתיבה מתערבבת בדם. כתיבה היא הרי בקשה לאהבה. למה מנדלי מוכר ספרים התחיל לכתוב ביידיש? בחורות. בין כותב לקורא יש מערכת יחסים מאוד ארוטית. לקחת ספר, להחזיק אותו קרוב ללב, ללכת איתו למיטה. זאת התייחדות‭."‬

ג'ואנה ג'ונס, 'אבק'

 

'ארבע ארצות' נכתב על רקע פרידה זוגית. כמו גיבור הספר, לפני כארבע שנים חרמוני עבר להתגורר לבדו, ברחוב ארבע ארצות בתל־אביב, אחרי שנפרד מאשתו, חוקרת הספרות תמר מרין. בספר, הפרידה היא יריית הזינוק העלילתית לחניכה של הגיבור לחיי כמעט־נוודות, חיי עוני וכתיבה. הביזוי התיאטרלי של הגיבור מול תיבת הדואר של גרושתו הופך לדימוי של היחסים בין כל כותב לקוראיו.

"שני אנשים כותבים באותו בית זה לא דבר קל‭,"‬ הוא מסביר את הרקע לפרידה במציאות. "זה יוצר מתיחות, עצבים ודינמיקה סוערת למדי. וכמובן שענייני הפרנסה לא הרגיעו את סיר הלחץ. אחרי שהילד נולד, המתחים הצטברו והתגברו. כשזה הגיע לנקודת רתיחה, נפרדנו. עשינו כמעט את כל המהלך של הגירושים, כולל הסדרי ראייה ומזונות, פשוט התעצלנו ללכת לרבנות".

בניגוד לחרפה הקומית שהגיבור של 'ארבע ארצות' שוקע בתוכה, חרמוני ומרין חזרו לחיות יחד. כשנפרדו היה להם ילד אחד, היום יש להם שניים. "כמה חודשים אחרי הפרידה, התחלתי ממש לחזר אחריה. זאת הייתה תקופה מאוד רומנטית. היינו יוצאים לדייטים; בפעם הראשונה יצאנו למסעדה ביום ההולדת שלה. שנה אחרי הפרידה חזרנו לחיות יחד".

איך מצליחים לעשות צעד כזה, אחרי התמוטטות של נישואים?
"גם אם המסגרת התפוררה, נשארה האהבה. תמר היא באמת אהבת חיי, והיחסים בינינו עכשיו הם הכי טובים שהיו אי פעם. פתאום אתה מבין מה אתה רוצה, איפה אתה צריך לרסן את עצמך, מה עומד מאחורי הריסון הזה. וחלק מהחיפוש שלי בחזרה לאשתי היה גם הרצון לאחות את העולם בשביל הילד שלי. אחרי שאתה מפרק משפחה, חוויית היתמות מכה בך מחדש. פתאום אתה מסתכל על הילד בן השלוש שלך ואתה רואה בו שיקוף של עצמך. של מישהו נע ונד שלא מבין איך העולם שלו התמוטט. היה סדר, ופתאום הוא מופר לחלוטין‭."‬

בני הזוג מתגוררים היום בגבעתיים עם שני ילדיהם, בן שבע וחצי ותינוקת בת שנה. באוגוסט האחרון חזרו לגור בארץ, אחרי שנתיים בשיקגו, במסגרת משרה אקדמית של מרין. המשכורת שקיבלה, חרמוני חצי־צוחק, איפשרה לו להשלים וללטש את הספר מתוך חופש מוחלט מענייני פרנסה.

החזרה לארץ, לתנאים הקשים בשוק האקדמי והספרותי, קטעו את החופש הזה. חרמוני מתפרנס היום כמרצה וכמורה לכתיבה יוצרת בשלוש אוניברסיטאות, אבל מדבר על החמצה ברורה של קריירה אקדמית, על הצורך להרכיב יחד חלקי משרות. "זה כנראה בלתי נסלח באוניברסיטה, לנסות לפרסם רומן וגם להיתפס כחוקר רציני. אסור שיידעו באקדמיה שאתה כותב, בזמן שאתה מתפרנס מהוראה. ומה זה מתפרנס – 3,000־4,000 שקלים בחודש. בקושי מספיק כדי לשלם מזונות.

"הייתי אמור להיות חוקר ספרות מבטיח. מעטים מכירים את תולדות הספרות העברית וספרות היידיש, קל וחומר אנשים כמוני שיודעים לעשות את האינטגרציה בין שתיהן. כשיצא הספר הראשון, היו באקדמיה אנשים שפשוט סובבו לי את הגב, פיזית, או הגיבו בצורה מכוערת. אמרו לי מפורשות דברים כמו, 'אנחנו לא צריכים פה סופרים ומשוררים, אנחנו צריכים חוקרים'".

איך אתה מסביר את זה?
"אם לא תשקיע את כולך בז'אנר האקדמי, אם לא תקבל את כל חוקי המשחק, לא תספיק למצמץ ותמצא את עצמך בחוץ. זאת התמקצעות פרופר. מבחינתי, אם אתה כותב, אתה חייב להכיר את תולדות הספרות, להבין את המנגנונים הסגנוניים וההיסטוריים שבתוכם אתה פועל. ואיפה אפשר להשיג את השליטה הזאת בחומר, אם לא באוניברסיטה. אבל הסתבר שלא, וזה בסדר. ההכרה הזאת היכתה בי מאוחר מדי. אני לא מריר לגבי זה. אולי מר־מתוק".

ג'ואנה ג'ונס, 'Growing New Habits'

 

הרומן הראשון שלו, 'היברו פבלישינג קומפני', תיאר את ספרות היידיש באמריקה של תחילת המאה ה־20, כרקע לעלילה על מהגר צעיר שהופך למלך הרומנים הפופולריים ביידיש. גירסה אפורה, ריאליסטית יותר, לנגיחות והלטיפות שגיבור הרומן ההוא סופג, מלווה את חרמוני מתחילת דרכו ככותב. "המשאלה שלו להיות הסופר הגדול והמפורסם ביותר שיש הייתה ביטוי למשאלה שלי", הוא אומר.

גיבור הספר חתך את העולם בספינות ורכבות; חרמוני היה מתעורר בחמש בבוקר, יושב שעתיים־שלוש בארומה, כותב ברכבת בדרך ללימודים בבאר־שבע. "כתבתי וכתבתי וכתבתי, 15 שנים, ולא פירסמתי שום דבר. לכל היותר הייתי שולח בגניבה סיפור לתחרות או לאיזה כתב עת, בידיעה שאין סיכוי שהוא יתפרסם‭."‬ הרומן הראשון שכתב נדחה על ידי הוצאות הספרים, "וככה פיספסתי את ההזדמנות לפרסם 'רומן ביכורים' על כתיבה וחיבוטי נפש עם המון מחלות ילדות‭."‬

הרומן החדש שלך מדבר על הדחף להפוך לסופר, להתקבל, אבל מדגיש את הכיעור והגרוטסקה שכרוכים בעיסוק הספרותי.
"כי שם נמצאת הספרות הטובה. האדם הוא מגרש של אבסורד וגרוטסקה, יצרים שפלים ותאוות עלובות. ומעל הכל, יצר הישרדות מאוד חזק. בגלל זה אני כל כך אוהב סופר כמו גנסין. הוא כמו איבר מין בלי עור. אתה מרגיש את היצר, את הבזות. הוא מתעפר בעפר התאוות שלו, בלי לברוח לאזורים רליגיוזיים, כמו ברנר למשל. ספרות צריכה להיות תיאטרון של דברים לא אציליים בעליל.

"ספר הוא לא רק פתח לאמת גדולה או שיטוט בנבכי המוסר. הוא צורה של תקשורת, וגם של בידור. כשאתה בא לבדר מישהו, אתה לא אמור להטיף לו, לחנך אותו. שוכחים לפעמים שספרות אמורה להיות כיף. ספרות היא בעיניי תחום סקסי, אבל אצלנו יש לא מעט סופרים ששכחו את הזין בבית, סליחה על הגסות‭."‬

לסופרים ישראלים אין סקס־אפיל?
"יש סקס־אפיל של מדריך בתנועת נוער. בכלל, הקול שבוקע מהרבה ספרים יפה וצודק מדי לטעמי. גם הדמויות של הסופרים עצמם. פול אוסטר ב'המחברת האדומה', למשל, יוצא אחלה גבר. אבל סופרים במציאות, מחוץ לספרים, הם משהו אחר. מה אמר בשביס זינגר לבן שלו, כשהבן הראה לו את ספר הסיפורים שכתב? 'זה נחמד, אבל למה אתה מבזבז את הזמן על זה במקום לתרגם את הסיפורים שלי‭'?‬ אתה קורא את המכתבים של נבוקוב, ומה תופס לך את העין? הקשרים שלו עם יו הפנר מ'פלייבוי'. אפילו 'לוליטה' נראה לי היום כמו עיצוב אסתטי ומרוחק של פרובוקציה. תשווה את יחסי המין שם לסצינת הכבד המפורסמת של פיליפ רות. אצל רות אפשר לראות סופר שמשקיע את כל הידע והאינטליגנציה והיכולת האמנותית שלו כדי להתפלש ביצרים הנלוזים ביותר‭."‬

ואצלך?
"אני מאמין שסופר הוא לא בדיוק אדם נכבד, ושהעשייה הספרותית היא לא נכבדת. זאת גם לא מערכת היחסים שלי עם הקורא. אני לא עומד ואומר איזו 'אמת'. כל כותב נכנס לדמות 'הסופר' כשהוא כותב: יש כאלה שבוחרים בדמות 'הצופה לבית ישראל'. מי שהכל גלוי לפניו, שיכול לתפוס את היקום כולו באגל טל. אני מנסה קצת לבעוט בדמות הסופר הזאת, מתוך מחשבה שמעשה הכתיבה עצמו קצת בזוי וקצת מפוקפק. אני מנסה להיות כמה שפחות נער צופים כשאני כותב. לא להפוך לסריס במקהלה".

מתן חרמוני, ארבע ארצות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

חלומו של הכוזרי, מיכה גודמן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.11.2012

'חלומו של הכוזרי' הוא קודם כל סיכום בהיר של אחד מספרי הפילוסופיה היהודית הבולטים בימי הביניים, 'הכוזרי' של רבי יהודה הלוי, ספר שעדיין נתפס כהתקפה דתית על הפילוסופיה האריסטוטלית. מיכה גודמן, חוקר ומרצה למחשבת ישראל, מגיש חיבור אינטליגנטי ולא מאיים, שמשתלב בזרם של ספרי עיון פופולריים על אוצרות הספרות היהודית.

'הכוזרי', שנודע גם בשם 'הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה', הוא זירת אגרוף דתית, רוחנית ורטורית. הדת המושפלת היא דת היהודים, שמעמדם הפוליטי הנחות נחשב בימי הביניים הוכחה ניצחת לנחיתות אמונתם. בעידן של מלחמות אמונה וויכוחים פומביים בין חכמי דת, השתמש ריה"ל בסיפור היסטורי מעורפל על ממלכה קדומה של לוחמים שהתגיירו במפתיע, ממלכת הכוזרים, כמסגרת לדיאלוג פילוסופי מדומיין בין מלך הכוזרים לחכם יהודי, "החבר", שמרצה בפניו על עיקרי אמונתו.

החלק הראשון בספרו של גודמן מתאר את המסלול ש'הכוזרי' פילס עבור המשכיל הנבוך בן זמנו של ריה"ל – מי שנקרע כביכול, במינוחים של גודמן, בין התבונה לחוויה הדתית. כמו חוקרים אחרים לפניו, גודמן מציג את צורת הדיאלוג של 'הכוזרי' ואת המפגש בין המלך לנציגי הפילוסופיה, האיסלאם והנצרות, ככלי בידי ריה"ל לחשוף כשלים בהשקפותיהם. נציגי הדת מפגינים יומרה לאמת מוחלטת שנכשלת במבחן חוקי המציאות האמפירית וההיגיון הבריא; הפילוסוף, לעומת זאת, שולל כל אפשרות לקשר או למגע בין האדם לאלוהות, דווקא בשעה שהמלך מוטרד מהתגלות אלוהית שחווה בחלום.

בלית ברירה, המלך פונה לנציג היהודים. גודמן מנתח את עיקרי הדרמה התיאולוגית שמביים החכם היהודי – שמציג את היהדות כבעלת תוקף כללי, אוניברסלי. תוקף שמוכח דווקא באמצעות הסיפור ההיסטורי, הייחודי ליהודים. דרך עיני גודמן, נציג היהודים ב'הכוזרי' מצטייר כאידיאל למלומד בן זמננו, דתי או חילוני: פלורליסטי, קשוב למציאות הגשמית אבל מסור גם לתחומים שמעבר לקליטת החושים והשכל.

1

בניגוד לדימוי המתפלמס של 'הכוזרי', גודמן מדבר על "ספר שמקשיב לכולם". החכם היהודי מוצא דרך להתייחס למבוכה הקיומית של המשכיל הדתי בלי לוותר על אף אחת מצינורות הגישה למציאות – התבונה, החושים או החוויה הדתית. בעידן ניו־אייג'י ופוסט־מודרניסטי, קל להזדהות עם העמדה שמפקפקת ביומרה של המדע לאובייקטיביות ולא ממהרת לבטל את הצד הרוחני של הקיום כהבל. מצד שני, גודמן מדגיש את ההסתייגות של החכם מעמדות סגפניות, שמבקשות לדכא את היצר הגופני בדרך להתעלות מיסטית. החבר מוצג כמי שמצליח לטוות לעצמו זהות עצמאית דווקא מתוך קשב להשקפות מתחרות ומאתגרות; מתוך בחירה לחיות עם סתירות הכרחיות בהשקפת עולמו, ככלי לביסוס האמונה.

גודמן לוקח את הכיוון הזה צעד קדימה כשהוא ניגש למה שאמורה להיות נקודת המחלוקת העיקרית בזמננו לגבי 'הכוזרי' – יחסו לנוכרים. החכם היהודי טוען שמעל לדרגה האנושית הרגילה נמצאת קבוצה אנושית בעלת יכולת פוטנציאלית להתנבא. לקבוצה זאת שייכים רק יהודים מלידה. אפילו למתגיירים אין כניסה למועדון. גודמן מעדן את הרעיון הזה, שהתבסס ותפס מאז תאוצה בתולדות ההגות יהודית, וטוען שהוא עובר שינוי לאורך 'הכוזרי'. לדבריו, עצם סיפור המסגרת והשימוש של ריה"ל בז'אנר של דיאלוג פילוסופי, מעמידים לבחינה את התפיסה הגזענית הזו ומזמינים את הקוראים להסתכל עליה בצורה ביקורתית, שהרי היא עומדת בסתירה להתגלות האלוהית שחווה המלך הבלתי יהודי בעליל. מעבר לכך, גודמן מצביע על סתירות ותהיות נוספות שמעורר רעיון הייחוד הגזעי ליהודים – אבל הספר, בשתיקה רועמת, לא מפתח או מסביר אותן.

אם 'הכוזרי' הוא קרב תיאולוגי ורטורי מול המתחרים ההיסטוריים של היהדות, ספרו של גודמן מתיימר להתפלמס עם שני זרמי מחשבה עכשוויים. מצד אחד, יהדות הומניסטית, שוחרת שוויון, שלא יכולה לקבל את העמדה הגזענית של 'הכוזרי' ומכריזה עליו כמוקצה. מצד שני, יהדות לאומית־משיחית ששמחה להיאחז בריה"ל כסמכות וכצידוק לקשר שבין אדמה מקודשת ואומה קדושה. אלו ואלו, לפי גודמן, אטומים לרב־קוליות העקרונית של 'הכוזרי', לאופן שבו הוא מחולל שינוי לא רק בעמדת המלך הכוזרי אלא בעמדת החכם היהודי.

העמדה של גודמן היא עמדה לגיטימית ומשכנעת, אבל היא יוצקת איזה יובש לדיון. העניין הזה מורגש בהתעלמות של הספר מהוגים עכשוויים מחוץ למחשבה היהודית (מלבד הפילוסופים הקלאסיים והערביים שהשפיעו על ריה"ל) – שעומדת בסתירה לבקיאות של ריה"ל עצמו בהגות הלא יהודית של זמנו. מעבר לזה, בימים שבהם גורמים בממסד הרבני משמיעים בגלוי קריאות בדלניות ומסיתות כלפי זרים וערבים – 'חלומו של הכוזרי' יוצר לא פעם רושם של הליכה פשרנית בין הטיפות. בניגוד למעטפת הסנסציונית של הספר, קשה לומר שגודמן מציג את 'הכוזרי' כחומר נפץ אינטלקטואלי. הדיון הימי־ביניימי הלוהט מוצג כאן כפתח לדיון פנים־יהודי על זהות יהודית, כמעט על סף היידישקייט, בין קולות ליברליים לקולות ניציים. גודמן עושה את מלאכתו נאמנה כמורה דרך, אבל מוליך את פרשנותו הפלורליסטית לכיוונים פדגוגיים, קלים לעיכול, שמוציאים מהקריאה ב'הכוזרי' תשוקה, הזדהות או כעס – היסודות לדיאלוג אמיתי.

מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר

פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש, אביגדור שנאן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.10.2009

במהדורה החדשה של מונופול אפשר לקנות לא רק אטרקציות כמו גן החיות התנ"כי או מלון הילטון, אלא גם את הכותל המערבי, סלע קיומנו. החיבור בין משחק הלוח הקפיטליסטי לכותל הוא דוגמה שולית להשתלבות ההולכת וגוברת של דימויים יהודיים במגרש התרבות הפופולרית. והנה, כבר שבועות ארוכים שמהדורה חדשה לפרקי אבות – המסכת המשנאית הקטנה שמקבצת דברי חכמים – מככבת בטבלאות רבי המכר. אפשר להסביר את ההצלחה הזאת ולומר שכבר מלכתחילה – כלומר, במאה השלישית שבה נערכה מסכת אבות – הייתה כוונה ליצור רב מכר חז"ליסטי. זהו טקסט שמורכב משורות מחץ הגותיות, שרובן מצוטטות מפי דמויות מופת כמו רבי עקיבא ("הכל צפוי והרשות נתונה") או הלל הזקן ("אם אין אני לי – מי לי?"). בניגוד לחומר ההלכתי שאופייני לרוב המשנה, מסכת אבות שואפת להציג בצורה קליטה ונגישה ככל האפשר השקפות עולם ודברי מוסר מתומצתים וציוריים.

ההוכחה לברק הקופירייטרי של המסכת גלויה לאוזן: אחוזים נרחבים ממנה הפכו למטבעות לשון שהחזיקו מעמד לאורך מאות והצליחו להשתלב גם בעברית המחולנת והמודרנית. כך, למשל, עלמה זהר יכולה לשלב באחד משיריה, בשיא הטבעיות, את דבריו הנוקבים של עקביא בן מהללאל: "דע מאין באת ולאן אתה הולך". כשרבי נחמן מברסלב הופך למלך מלכי הסטיקרים של ישראל, אין פלא שחז"ל מתגלים כקואצ'רים למהדרין.

השאיפה של מסכת אבות לשרטט נתיב לחיים ראויים משתלבת היטב בשוק ספרי ההדרכה ותבליני הניו־אייג'. מדובר אמנם באולד סקול, אבל כמו שמעידה כותרת המשנֶה 'פירוש ישראלי חדש' – ההישג המרכזי של הספר הוא היכולת של יוצרו ועורכו, הפולקלוריסט וחוקר הספרות העברית אביגדור שנאן, להנגיש מחדש את הטקסט המסורתי עבור הקורא הלא דתי בעיקר.

ואת זה הספר עושה מצוין. כל משנה זוכה לכפולה משלה; הטקסט המקורי מופיע בירוק רענן וחי מעל ההערות: פירוש מילולי, רקע היסטורי על הדובר, גלגוליו של מושג או ביטוי בהיסטוריה היהודית ודיון קצר על שאלה שעולה מהטקסט בהקשר להווה הישראלי; את הטקסטים מלווים צילומים של יצירות אמנות עכשוויות וממצאים היסטוריים שמאירים מזווית אחרת את דברי הפרשנות.

חוויית הקריאה נעימה במיוחד. גם בזכות העימוד האסתטי והעיצוב האלבומי (זה ספר שרופאים ישמחו לשתול במקום בולט בכוננית המשרדית), אבל בעיקר בזכות הטון הנינוח והידעני אך ממוקד של שנאן. מבלי להתפייט הוא מדגים ניתוח ספרותי קצר של חלקי כל משנה וממחיש את הקשר הציורי והרעיוני ביניהם. בעזרת הרקע ההיסטורי על חכמים הוא מצביע על היבטים אירוניים או ביוגרפיים שמשתקפים באמרות השפר שלהם. אפילו הנטייה שלו לסכם כל דיון במשחקי לשון ובהתלוצצות אבשלום־קורית מוסיפה חן ירחמיאלי למפעל הזה ("המבקשים לשנות את אורך אפם מתבקשים אפוא להמתין באורך עד […] שימצאו את המנתח הנכון שיציע להם את הגודל והאורך הראוי לאפם").

אלא שתוך כדי השתקעות בחוויית הקריאה הזו הולך ומתחזק הניגוד בין הנחמדות המפויסת של שנאן לבין הסגנון ה"חד" וה"חריף", כלשון ההקדמה, של החכמים. מה המשמעות של הניגוד הזה שבו מתגלים חז"לינו כמין אוסקר־וויילדים שנונים בעוד מסגרת הדיון האקטואלית נוטה לנופת צופים? הרפיון של הדיון 'הישראלי החדש' מעמיד את החכמים בעמדת עליונות ברורה. כמה עזה למשל התמונה שיוצר אותו עקביא בן מהללאל של "טיפה סרוחה" שממנה הגיע כל אדם. הרי טיפת הזרע הזו הייתה יכולה להשתלב באיזה שיר זימה של אהרן שבתאי היום. יוצרי המסכת ביקשו ליצור מהפכה בעולם התרבותי שהכירו, ויצאו בשצף קצף – כפי שמעידה המסכת – נגד עמדות ואורחות חיים מתחרים. יותר מזה, ככל שחז"ל התייחסו בחרדת קודש לתורה, לא הייתה להם בעיה להפקיע את הדברים מהקשרם המקורי ולטעת את השקפת העולם הנועזת שלהם בתוך הטקסט העתיק.

בניגוד לנטייה הפולמוסית של חז"ל ושל ממשיכיהם – ובהקשר זה אפשר ללמוד בכלל על גל הרטרו היהודי אצלנו ועל השילוב של מיינסטרים ומסורת – שנאן מסתפק בתפקיד של מתווך. וכיוון הגישור הזה הוא ברור: מההווה אחורה. החזרת עטרה ליושנה. מה שמסביר מדוע חוויית הקריאה בספר לא גולשת בסופו של דבר אל התחום האישי והרגשי, ובניגוד ליומרה של החכמים המצוטטים במסכת, היא לא מובילה לדיון עצמי. במקום לנצל את המתח בין שתי התרבויות והתקופות, החז"לית והישראלית, הספר מעדיף לטשטש עמדות ולא להרגיז אף אחד. לא במקרה מופיעה בו מעין פרסומת סמויה ל'צו פיוס', אותו מפעל שנועד להשקיט את המתח הפנים־יהודי בין חילונים ודתיים לאומיים מבית קרן 'אבי חי', שיזמה ומימנה גם את הוצאת הפירוש החדש למסכת.

הסגנון הדיאלוגי של הספר, שבא לידי ביטוי גם בשילוב של יצירות אמנות עכשוויות, נעלם כשמופיעות השאלות הנוקבות באמת ששנאן גודע באיבן. כך למשל הוא נוגע־לא־נוגע בהקשרים הלאומניים והמשיחיים שהתווספו לתפילה המודרנית לשלום מדינת ישראל. כך הוא מסיים את הדיון בשאלת השירות של תלמידי ישיבות בצה"ל במילים "רק הזמן ילמד אם אכן בזה תגיע הסוגיה לפתרון מוסכם על הכל". מדוע, למשל, למרות הצילום הטעון של עדי נס שמלווה את הטקסט, הספר נאלם דום כשהוא נוגע באהבת דוד ויהונתן ומתעלם מהפירוש ההומואי שלה? "דומה שקשה שלא לנחש," נכתב בספר, "מה היה משיב ר' חנינא לו שאלנו לדעתו". אבל מה היה משיב אביגדור שנאן?

פרקי אבות: פירוש ישראלי חדש, אביגדור שנאן, הוצאת ידיעות ספרים וקרן אבי חי