ראיון עם סמי ברדוגו, כי גי

What a hack!

גרסה מורחבת לראיון שפורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.6.2017

♥♥♥♥♥

אם תרצו להבהיל את סמי ברדוגו, מספיק לשלוח לו הודעה לבבית בווטסאפ: הזמנה לפגישת מחזור. הסופר, שמתנזר לדבריו כמעט מכל פעילות שלא קשורה לכתיבה ולענייני פרנסה, רגיל לדממת אלחוט טלפונית. אבל בקיץ שעבר – אחרי שכבר סיים את כתיבת הרומן החדש שלו, שבמרכזו גבר ששב שיבה סהרורית למושבת ילדותו, עשורים אחרי שעזב אותה – התחילו להופיע על מסך הטלפון של ברדוגו "הודעה ועוד הודעה ועוד הודעה. בני המחזור שלי מהתיכון מארגנים פגישה. לא, לא הגבתי. רק ראיתי את השמות. תתאר לך: אנשים רצו לפגוש אותי".

אפשר להבין את מקור הסקרנות של בני המחזור של ברדוגו, שתיאר את עצמו בעבר כמתבגר שקוף, כמעט חסר נוכחות – והפך לסופר הידוע ביותר שצמח במזכרת בתיה. לאחד הכותבים הבולטים בדורו. ברדוגו, היום בן 47, התקבל בזרועות פתוחות מצד מבקרים ואנשי ספרות כשהתחיל לפרסם, לפני כמעט 20 שנה. מאז זכה בפרסים חשובים ובמעמד (כתב העת 'מכאן' יפרסם בקרוב קובץ מאמרים אקדמיים על יצירתו), אלא שמספר לספר הכתיבה שלו נעשתה פואטית, תובענית ואינדיבידואלית יותר. לעתים חידתית ממש.

מי שעוקב אחרי יצירותיו, אחרי ראיונות איתו, יודע שברדוגו וגיבורי ספריו נמצאים בתחרות. מי יהיה מוזר יותר, נבדל יותר, רחוק יותר מכל צורה של השתייכות לכלל. מי ישתמש בסכין חדה יותר כדי לחתוך חבל הטבור שקושר אותם לקהילה, למקום, למשפחה.

ברדוגו, אם כן, לא התייצב לפגישת המחזור. אולי זה לטובה. ספרו החדש, 'כי גי' – גי הוא שמו של המספר והגיבור – נפתח ברצח של מכר ילדות רחוק, שאותו הגיבור מטביע בבור סיד, בהנאה לא מבוטלת. "למה הוא רוצח אותו? אני לא יודע. למה הוא לא הגיע להלוויה של הוריו? האנשים הקרובים ביותר אלינו הם האנשים שאנחנו לא יכולים כמעט להיות איתם. זאת בדיוק הסיבה שאני לא יכול ללכת לפגישת מחזור, להיפגש עם אנשים שהיו קרובים אליי בילדותי. אם אתה תבוא אל בית ילדותי – אני אתבייש. אבל לא מול אנשי העבר שלי, שחלקו איתי אותם יסודות ואותם זרעים של מקום וזמן ושפה. אי אפשר להתבייש מול מישהו שראה את חדר הילדות שלך, ששמע את ההורים שלך. אי אפשר להתבייש מול מישהו שהיה עד שלי בילדותי".

דווקא מהם אתה שומר מרחק.
"כי נפרדתי מהמקום. חיפשתי עניינים במקומות אחרים. אולי זה החטא של הגיבור שלי. כמו שאומרות לו שוב ושוב הדמויות: מה חשבת שתמצא שם בחוץ?"

11

תיקון: אם באמת תרצו להבהיל את ברדוגו, שימו אותו בחדר מלא מורים לספרות. בידיים שלהם, הניחו רומן של מאיר שלו. כתלמיד, מורים ואנשי חינוך פקפקו בכך שמישהו עם שם משפחה כמו שלו יכול לגלות כישרון ספרותי או אהבה לספרות. היום, כסופר שמסתובב בין בתי ספר, שמתפרנס מסדנאות כתיבה, שסיפוריו המוקדמים כלולים בתוכנית הלימודים – הוא מתאר בכעס את הרגע החוזר שבו מורים לספרות מתוודים באוזניו: כבר שנים שלא היה להם זמן לפתוח ספר, להנאתם. "מה אתה חושב שהם קוראים? אפס. למה? ככה. וזאת המלאכה שלהם. אין להם זמן, אז הם משננים את הטקסטים הקיימים, נצמדים ללו"ז הבחינות. ואם יוצא להם לקרוא משהו חדש – אולי זה יהיה ספר של מאיר שלו".

מה רע במאיר שלו?
"סופר גרוע".

אתה באמת חושב ככה?
"אני מתייחס אליו בתור דימוי. אנחנו כל כך אוהבים להמליך דמויות כמוהו. תחשוב רגע כמה נעים לנו לשמוע את השם הזה, 'שלו'. האצולה הזאת. ויש עוד כמה וכמה דוגמאות כאלה. והם הכותבים והכותבות שמייצגים את מרכז הספרות. עזוב את הסגנון שלו, תחשוב על השם 'שלו', על תופעת הנפוטיזם בכלל בספרות הישראליות. זאת מין אריסטוקרטיה כזאת. ולא רק השלוים – בנים של חברי כנסת, דודים של. הדוקטרינה שלי היא 'סלף מייד מן'. אז מאיר שלו הוא לא אינסטנציה בשבילי. ואני מדבר על הפרסונה שלו – לא עליו ממש. כן, ברור שקראתי ואולי אהבתי את שלו כשהייתי צעיר יותר, כשהייתי נאיבי ותמים. אבל אם חשבתי שאהבתי סופרים כמוהו, הייתי עיוור. היום אני יודע להגיד – אוי ואבוי".

לפני שמקשיבים לברדוגו אומר כל מה שלא מומלץ לומר על קולגות בראיונות ספרותיים, צריך לזכור כמה דברים. ראשית, מדובר באדם שחי את חייו באופן מוחלט דרך הכתיבה. גיבוריו, הוא אומר, מאפשרים לו לבצע את כל מה שהוא עצמו לא מעז או לא מסוגל לבצע כאדם ממשי. שנית, נדמה שאין אף סופר ישראלי אחר בן זמננו שהכריז כמוהו מלחמה על עצם הרעיון של אינטימיות, שגיבוריו מענים באופן ממשי את הקרובים אליהם ביותר, לכל הפחות מפנטזים על מותם. גיבור ספרו הקודם, 'סיפור הווה על פני הארץ', הציג את התוקפנות של גיבורי ברדוגו באופן מלא: בתום מסע לאורכה של ישראל עם סכין שלופה ביד – הוא מוצא את עצמו חתוך, מדמם, משורטט. כמעט כל צורה של גועל, תוקפנות ורתיעה בספרי ברדוגו – מצד הדמויות וכלפיהן – מתגלה כשער הפוך: כביטוי לקרבה, נאמנות, הזדהות.

כשברדוגו מבטל את שלו, או את עמוס עוז – "ראית את הספר החדש שלו? רק מכותרת המשנה מתחשק לי להקיא: תנו לי, הסופר, לתת לכם 'שלוש מחשבות'" – הוא מדבר כנראה על הרתיעה שלו מעצם הרעיון של ספרות פופולרית, נמכרת, נקראת. אם שלושת ספריו הראשונים הצליחו ליצור הד בקרב קהל הקוראים – ספרו האחרון, הקשוח, הגיע לקהל מצומצם יותר מכל ספריו.

ברדוגו עצמו איבד עניין בנתונים כאלה. וגם בנתונים אחרים, מחוץ לספרות: כבר אין לו צורך בדייטים, בניסיון להיכנס לזוגיות עם בחורים. לא פלא שהגיבור שלו מדבר לעצמו לאורך רוב הספר, פונה לעצמו בכינוי "יקירי".

"הכתיבה שלי מיועדת קודם כל לעצמי – לא אליך כקורא, לא לעורך שלי, לא לאמא שלי ולא לסבא שלי. לא כי אני רוצה שהספרות תהיה במגדל השן. להפך. אני רוצה שספרות תהיה אחד הדברים המסעירים והמשפיעים בהוויה שלנו. אבל עיקר הדברים שהספרות מציגה כאן בשנים האחרונות הוא מאוד בינוני. ובזה אני נלחם. רק טקסט שבאמת מחולל בך איזה שינוי אמור לראות אור. אם אני משלם על העמדה הזאת מחיר? כן, אבל הוא פחות ופחות חשוב לי: המרכזיות שלי ככותב, המכירות של הספרים, הרלוונטיות והחשיפה שלי. מחיר הציבוריות באופן כללי".

 

דווקא הקורא הקרוב והעקבי של ברדוגו – עורך רוב ספריו, מנחם פרי – הפנה לו עורף בספר החדש. אחרי שקרא את כתב היד, מספר ברדוגו, פרי הודיע לו: זה לא טוב. ברדוגו התחיל לחפש הוצאה אחרת או עורך אחר, וכבר קיבל תשובה חיובית משני עורכים מרכזיים. "נולדה בי המחשבה שאולי דרכי ודרכו של מנחם נפרדו, בכל זאת בינינו פער של יותר מדור. אולי הוא לא יכול להכיל את הפראות של הטקסט מבחינה עלילתית או לשונית". אבל פרי שינה את דעתו, והציע שיערכו יחד את כתב היד. העריכה המשותפת, בניגוד לחששות של ברדוגו, עברה באופן חלק לחלוטין (בשיחה איתו, פרי משווה את הפיכת הלב הזאת להתנערות הראשונית שהייתה לו מכתב היד של 'זכרון דברים' מאת יעקב שבתאי).

אכן, אחרי הפתיחה הדחוסה, המורכבת לצליחה, ספרו החדש יוצר רושם משוחרר יחסית. ברדוגו חוזר לזירה דומה לסיפוריו המוקדמים. מזכיר שלצד הנטייה שלו לכתיבה נסיונית, הוא גם ניחן ביכולת כמעט מיידית לעורר כמספר סיפור הזדהות, משיכה, סקרנות. בספריו, בדומה לשיחות איתו, ברדוגו הוא סופר שנוטה להתפלמס באופן עקיף עם סופרים מכוננים, להפוך אותם לדמויות של ניצבים כמעט אנונימיים; ולחלופין, לזווג לגיבורים בני דמותו שלו דמויות אב ספרותיות. ברומן הנוכחי, שם המשפחה ברנר נדבק לדמות כפולה של קבלן בניין ואביו האיכר ("ברנר היה שם משפחה של מישהו שהיכרתי ממזכרת בתיה, פשוט ברנר, בלי המיתולוגיה"). שם הגיבור 'גי', הוא אומר, הוא לא רק מחווה לשמו של גי דה מופסאן, הקלסיקון הצרפתי, אלא גם "שם שהכרתי ממשפחות ושכנים. אמא שלי אומרת ש'גי' הוא המקבילה ל'יוסי' בצרפתית".

בדרכך שלך, גם אתה נמשך ל'מותגים' ספרותיים, מפנטז על שושלות ספרותיות. מעבר לזה, תרצה או לא, פרוזה קשורה לקהל, לרייטינג. תמיד תהיה כתיבה פופולרית.
"זה מה שאסור שיהיה. ואני תמיד אלחם נגד הדבר הזה. כשספרות הופכת להיות קודם כל צרכנית, היא מפסיקה להיות ספרות. כשהיא מאבדת את הקשר שלה למעשה הכתיבה של האחד ועושה יד אחת עם הקהל, ומפרסמת כותרים שגורמים לך צמרמורת של רתיעה. היום נדמה שמי שמכתיב את הספרות זה הציבור ולא הסופרים. אתם מבקשים סיפור על הכיבוש – הנה סיפור על הכיבוש. מבקשים סיפור על מזרחים – הנה סיפור על מזרחים.

"מרבית הכותרים מבקרים עוולות פוליטיות וחברתיות. אפשר שיגידו שזה תפקידה של הספרות – לייצג באופן ביקורתי את המציאות. אבל כך הספרות מפסיקה להיות מקורית, יצרנית, חד פעמית. היא עושה יד אחת עם הקהל. ואני לא יכול לשאת את זה. כותבים צריכים לחזור למנזרים. לחדרים הכי סגורים במנזרים. להתבדל מתוך החברה, ולכתוב משם. הכתיבות הספרותיות הפכו בימינו חסרות משמעות, הן לא אפקטיביות. לא מבדילים בין מאמר בעיתון, פוסט פייסבוק וכתיבה אמנותית. כשדוסטוייבסקי פרסם ספרות בעיתון – היא נגעה באיכויות ספרותיות, הזדהרה מעל העיתון. היום הקווים היטשטשו. אני מאמין שרק על ידי התנתקות, על ידי חזרה למנזר, אפשר שייוולדו טקסטים שכן יהיה להם קשר למציאות. דווקא מתוך הבידוד וההיבדלות תיוצר כתיבה אחרת, חדשה, שלא מקיימת את הדיאלוג המסואב כמעט בין החברה לבין הספרות".

מסואב?
"בעיניי, היצירות החשובות הן יצירות של היחיד. הן יוצאות מתוך האני. ואני חושב שאיבדנו את זה. אז הגיע הרגע בחיי שסופרים כמו שלו אני לא אקרא יותר. סופרים שמה ששורה על הכתיבה שלהם זאת התחושה הכל כך אדנותית, מגלומנית והגמונית. מרגישים מכל משפט כתוב איך הביטחון שורה עליו".

אולי זה הביטחון של מי שיודע, בניגוד אליך, שיש לו קהל קוראים רחב. שיש ביקוש לספרים שלו.
"כשאתה כותב מתוך ביטחון – די, אל תכתוב. אם אין לך ספק או רעד ביד, אם אין לך אי ודאות או אי ידיעה כסופר לגבי מי שאתה, זה נורא ואיום".

1

היד של ברדוגו רועדת פה ושם בזמן השיחה איתו. לוקח לו זמן לחשוב על האנשים שמשמח אותו לפגוש. חברה טובה שגרה בחו"ל. אחיו הקטן שחי בווינה. פעם היה רוקד למוזיקה לבד בבית – אבל בזמן האחרון הפסיק. "ההתבודדות, חרדת המוות, הריטואלים האובססיביים – הכל רק הולך ומקצין בשנים האחרונות".

באופן משונה, דווקא גיבור הרומן החדש הוא אולי הקליל והידידותי מבין הגיבורים שיצר ברדוגו עד היום ("חשבתי שהגיע הזמן לצעד יומרני כזה, לשים את שם הגיבור בכותרת הרומן, ולא להשתמש יותר בשמות מעורפלים או אנונימיים לספר כמו 'יתומים' או 'ילדה שחורה'"). בתחילת הרומן נדמה שהוא שב למושבה חסרת השם שבה גדל כדי לסגור חשבון עם בני דורם של הוריו, עם הגברים שבילה לצידם כילד בבית הכנסת אביר יעקב – שמו האמיתי של בית הכנסת שבו התפלל ברדוגו בילדותו, לפני ואחרי שהתייתם מאביו בגיל 13. אבל מי שחשב שהחבילה המרשרשת בכיס המכנסיים שלו היא אקדח מהמערכה הראשונה, יגלה די מהר שמדובר בשקית עם גרגרי כמון.

לשם מה כמון? אם ספרו השני של ברדוגו, 'ככה אני מדברת עם הרוח', הסתיים בסצנה שבה הגיבורה משתינה על אנדרטת זיכרון בעיר עפולה – גיבור הרומן הנוכחי נוהג לשתות את השתן של עצמו, מעורבב בגרגרי כמון. באופן טיפוסי לברדוגו, הטקס שייראה לקוראים חריג ומרתיע – יקבל הקשר בהמשך הספר, יעורר סקרנות ומשיכה, עד שייעשה לחלק טבעי ומובן מהדמות ועולמה.

"השתן הזה הוא בעצם משקה להרגעת חרדה ופחד. אמא שלו הייתה משקה אותו בדבר כזה בתור ילד, בכמון ובפיפי שלה. הגיבור שלי מנסה לחתוך את עברו, לברוח מהמקום, אבל איך הוא חוזר אליו? עם שקית כמון. הוא חוזר לדפוס שהוא מכיר מבית, אל המסורת".

בשביל ברדוגו, כמו בשביל הגיבור, מדובר על זיכרון ילדות ממשי – ולא על תרופה אופנתית, ניו אייג'ית. "זה כבר מזמן לא חלק מהחיים שלי, אבל אני לא פוסל את זה על הסף. האחים שלי אולי יהיו מובכים לראות חומר כזה נכנס לספר, והקוראים אולי יתייחסו לזה כאל מנהג פרימיטיבי. אבל במעשה היצירתי שלי ככותב, אני מחפש את הקצוות, את האירוע שנתפס כחורג. אני רוצה להרחיב את הגבולות ולהכניס את השתן לתוך הרגילות. אני מנסה לגרום לקורא להתרגל אל הגועל, להבין שהטעם לא כל כך נורא, ולומדים להתמחות בו".

גם הגיבור שלך לומד להתרגל. נתת לו לכרסם בוטנים ישנים שהוא מוצא בבית הכנסת הנטוש שהוא מתנחל בו.
"כן, בוטנים מאיזו אזכרה או סעודה שלישית. הוא אולי ניסה לחתוך מהמקום, אבל מה עוד חוזר אליו כשהוא חוזר אליו? הדיבור. פתאום חוזרים אליו מילים ומשפטים במרוקאית, בצרפתית, שהוא שמע מהוריו, מבני המקום. הוא מגלה שרק בשפה הזאת הוא יכול להגיד דברים מסוימים באופן מדויק".

אתה מדבר עם עצמך בשפות האלה?
"בזמן האחרון. אני מבין שיש מילים ומשפטים שנצרבו בי ואי אפשר למחוק אותן. ולא רק שאי אפשר למחוק אותן, אלא שהם הנכונות והמדויקות, ואין להן חלופה בעברית, ולא תהיה. אין למשל בעברית מילה מקבילה למילה שאומרת 'מסכנון' במרוקאית  – שיכול להשתמש בה מי שפרש את חסותו עליך, ומוכן לגרום לך להרגיש שאתה דבר מופתי, שאתה מופת".

"פיור אייטיז – המוזיקה הכי טובה בעולם בעיניי". זה מה שברדוגו שומע כשהוא רץ לאורך הירקון, פעמיים-שלוש בשבוע, במשך שעה. מקפיד באופן טקסי, תוך כדי ריצה, לא לדרוך על קווים גיאומטריים. "זאת המוזיקה שגדלתי עליה, טקסטים קיטשיים בצורה בלתי רגילה, אבל שנכתבו מתוך תמימות ואפשר להאמין להם".

לא רק אייטיז טהור. לא רק משקאות מטהרים עם גרגרי כמון. כמו כמה מהגיבורים המרכזיים שיצר, ברדוגו מדבר על השאיפה לחזור לגרעין בראשיתי, מטוהר, בלתי נגוע בכתיבה שלו. במחווה ברורה לרומן 'אורח נטה ללון' של עגנון, לבית המדרש שהתרוקן, ברדוגו מתמקד בספרו החדש בקהילה הדתית כמסגרת התרחשות. הבן האובד שב הביתה?

"אני חושב שניסיתי לחזור אליו בספר, אל האלוהים הזה. הרי הגיבור לא חוזר לבית שלו, שאיננו, אלא לבית הכנסת. לאחת המסורות המיתיות של הקיום היהודי. כן, בילדותי תפסתי את עצמי כאדם דתי. שמרנו מסורת בבית, כשרות והכל. אנחנו שלושה אחים ואחות. אחי הגדול עד היום מסורתי. אחי הקטן, שחי בווינה, הוא אתאיסט מוחלט. אני כבר בזמן הצבא הפסקתי ללכת לבית כנסת. בשנים האחרונות, אני כבר לא יכול אפילו ללכת לאזכרות בבית הכנסת של אבא שלי".

למה?
"אני לא יכול לראות שם אבא מניח יד על ראשו של הבן שלו בברכת כוהנים. זה אחד הרגעים המרגשים וקורעי הלב בעיניי. החיבור האולטימטיבי שבין הבן לאביו. זאת ההורשה הזכרית הקדושה והטהורה ביותר שאני לא זכיתי לה – גם כשאבא שלי היה בחיים, והיה שולח אותי בזמן ברכת הכוהנים לעמוד ליד שליח הציבור, ולקבל דווקא ממנו ברכה. וזה בדיוק הדופי שאני מרגיש שמלווה אותי כל חיי. פעם תהיתי למה אותי דווקא, ולא האחים שלי. למה אני צריך ברכה מיוחדת, מכובדת, ולא שאר הילדים בבית הכנסת. היום אני יודע להגיד שאני לא יכול לעשות את הנתק המוחלט הזה ביני ובין האמונה והאלוהים. זה גם דבר שנורא מתסכל אותי".

מתסכל?
"כמו הגיבור שלי, שחי בתחושה שישנו אל שבוחן אותו, גם אני שואל מדוע האלוהים הזה לא מסייע לי ולא נותן לי פתרונים או תשובות. זה היה ככה מילדות, הידיעה הזאת. הרי אני עם עצמי עושה הרבה דברים שאף אחד לא יודע עליהם. חווה חוויות שאיש לא חווה. אבל הוא כנראה יודע עליהן, ויום הדין נמצא שם. מה הוא יעשה לי עם כל הדברים האלה שאני חושב, עושה? מה הוא יחשוב על הספר הזה?"

ברדוגו לא לגמרי צוחק כשהוא מתאר את אלוהים כמבקר ספרות קשוח. אבל מה פשר האשמה שרודפת את הגיבור שלו, את הטקסים שהוא חולק איתו בשאיפה לסדר קשוח ונקי? מה גורם לברדוגו לקום מדי בוקר על צד ספציפי, לפתוח את הדלת, להסיט את הווילון בחדר השני?

"מילדות רציתי להיות ילד טוב. גם אותי, כמו את הגיבור, סיפרו אצל ספר כל שבועיים-שלושה. ולמה? כי זה נקי, זה מסודר. אני זוכר אותי בתור ילד מגיע מסופר לבית הספר היסודי ונורא מתאפק בכניסה אל הכיתה. הייתי נורא בלונדיני, ועם שיער הרבה יותר חלק. וזה הפריע לי".

להיות מסודר?
"רציתי שיער ארוך. רציתי להיות פראי יותר. נראיתי כמו איזה ילד אירופאי. זה היה חלק מהקודים של הנימוס והסדר של הבית. ההתעקשות הזאת לעשות אותי נקי ומסודר ומתוקן. וכבר אז התמרמרתי על זה ורציתי להיות פרא ולא התאפשר לי. כל חיי אני בין הקצוות האלה. מצד אחד להיות הכי בסדר שאפשר. סרגל של הסרגל. ויש את הצד האחר שכל הזמן חותך משם. להיות מקולקל. להיות אחר.

"בעיניי זאת מעין קללה: הידיעה המאוד מוחשית, מגיל שלוש, מאז שאני מכיר את עצמי, שאני לא בסדר בעולם. אפשר לקשר את זה לזהות המינית שלי היום, או למוצא של ההורים שלי, לשפה שלי, למדינה שלי, למעגלים שלמים של אנשים ומקומות. ואולי זאת בסופו דבר המשמעות של להיות אמן: הדבר הזה שלא מרפה ממך, שאתה מנסה להסיר ממך ואתה לא יכול".

סמי ברדוגו, כי גי, הוצאת הספריה החדשה

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

לקראת פרס ספיר 2016

1

אולי לא סלטה באוויר, אבל לפחות קפיצת מדרגה. האירוע הספרותי־שיווקי־תקשורתי ששמו פרס ספיר ביסס מאז שנוסד ב־2000, בוודאי בעשור האחרון, סטנדרט מפוהק. במקרה הטוב. הפרשה הקרקסית של ביטול הפרס לאלון חילו עדיין מרחפת – מזכירה שהרעש הגדול ביותר סביב הפרס היה פוליטי ולא ספרותי. בשנים שאחרי, היה ניכר משהו מתפתל, עלק־ממלכתי, מצד ועדות הפרס – שהוא עדיין הפרס השנתי המשמעותי כאן מבחינה מספרית. 150 אלף שקלים.

למה קפיצת מדרגה? סוף־סוף רשימה קוּלית של מועמדים. בשנים האחרונות, אם הרשימה לא נראתה אקראית ושרירותית, היא יצרה לכל היותר רושם לא מביך, לא נורא. אבל הפעם יש אקשן, יש אמירה, יש מכנה משותף ברור ביחס לכל הספרים והמועמדים. סקרנות, מקוריות ובעצם – אומץ.

מקטן (עילי ראונר, שמועמד על רומן ביכורים) ועד גדולה (אורלי קסטל־בלום, ש'הרומן המצרי' הוא ספר הפרוזה ה־13 שלה) – מדובר בכותבים לא ממלכתיים, לא צופיפניקים, שלא בדיוק היו מסתדרים עם ההורים והדודים המטאפוריים של הקורא בארוחת שישי. פתיחת הרומן האוטוביוגרפי של יותם ראובני, הוותיק מבין הכותבים, לא משאירה מקום לספק: ראובני מתאר את עצמו ככותב אנטי־בורגני, שכמו קוראיו, חי ונושם בחברה של אנשים "מעוקלים" בלשונו – עבדים לחלום הבורגני על קיום יציב מבחינה כלכלית ונפשית.

על פניו, בתחילת 2016, אין שום חידוש או ייחוד בכך שכל אחד מהספרים שואל מהי נורמטיביות, מהם אנשים רגילים, מהם אנשים חריגים. על פניו, אין מה להתפעל מכך שכל אחד מהכותבים מבליט חוסר־נחת, אי־השתייכות, רגש אלים או רצון להימלט ביחס למקום ולתרבות שבתוכה הם כותבים וחיים. זאת כביכול המשימה הראשית של יוצרי ספרות עברית, מודרנית, אמנותית.

אבל המובן מאליו הזה הוא פנטזיה בישראל היום. במקום שבו צנזורה ספרותית והסתה נגד הפלצנים השמאלנים הפכו ללחם חוקם של נציגי השלטון. לדרך מהירה וזולה להפגין שרירים ולהשיג תשומת לב. נראה מה יגידו ציידי המכשפות, אם יש להם זמן פנוי, על הדימוי של צבא וצבאיות בספר כמו 'עריק' של ראונר. או ב'המפקד העליון', אחד הסיפורים בספרה של המועמדת ענת עינהר, 'תמונות עירום'.

במידה רבה, קסטל־בלום פתחה את השער ליוצרים הצעירים ממנה באותה רשימה. או לפחות, נתנה מכה הגונה בדלת הספרותית הזאת. הכישרון, ההומור, המקוריות שלה סללו את הדרך לגישה ספרותית פריקית, עוקצנית, חשופה ולא נפוחה. אם רוצים, גם ברומן הקצר של סמי ברדוגו, 'סיפור הווה על פני הארץ', שמועמד לצידה ורחוק ממנה מבחינה סגנונית – אפשר למצוא את עקבות קסטל־בלום. וליתר דיוק, את הדימוי המדובר ביותר שיצרה – מפת ארץ ישראל שחורתת בסכין גיבורת 'דולי סיטי' בעורו של הילד שלה. הגיבור של ברדוגו, לעומת זאת, יוצא למסע לאורך ישראל הממשית והספרותית (תודה לעמוס עוז, שגם מתארח בספר), חותך את עצמו, מדמם תחנה אחרי תחנה. מתרחק מילד לא ברור שהשאיר מאחור.

אצל ברדוגו, קסטל־בלום, וגם אצל ראובני – שידוע בעיקר כמשורר, עורך ומתרגם – הכתיבה עומדת בסימן של סיכום חיים, מאוכזב־מפוכח, במבנה של אפיזודות וקיטועים. באופן משלים, אצל הכותבים הפחות מבוססים, ראונר ועינהר – הכותבת הנמרצת והפּוֹפית מבין המועמדים, בדרכה האלימה והקודרת – בליל דחוס של דימויים ספרותיים, של הזיות, הודף קדימה את הגיבורים. ברוב הספרים מורגש הגודש הזה, הסלע שרודף אחריהם, אבני הרחיים על צווארם. ברובם מורגש בכל זאת מאמץ להצחיק, להטריד, להרגיש חיים.

בקיצור, יש על מה לדבר. יש קווים למתוח. יש תחושה שהפעם, אולי במקרה, מישהו בוועדה עשה עבודה מקצועית. שיש קשר לא רפה בין התרחשות ספרותית ממשית לרשימת המועמדים. גם אם ברדוגו וקסטל־בלום כתבו בעבר ספרים חשובים ובולטים יותר – יהיה משמח לראות כותבים מסורים ונועזים כמוהם זוכים. יהיה גם נחמד לראות איך ראובני – שכל כתיבתו עומדת בסימן התנגדות, התבדלות ואנטי – יסתובב ברחבי הארץ באוטובוס המדומיין של מפעל הפיס.

היה אפשר להסתפק בזה. אלא שמפעל הפיס לא מסתפק, ומקלקל את הרגע הקוּלי. אם יש כאן הצהרה בשבח ספרות לא פחדנית ולא קונפורמית – היא עדיין נראית כמו תשדיר פרסומת. עדיין משרתת את התחפושת הקבועה של מונופול ההימורים הענק והסמכותי. עד שמפעל הפיס לא יוותר על החסות הרשמית והאגרסיבית שלו, עד שלא יעביר את הכסף לקרן עצמאית וייצא מהתמונה, עד שלא יוותרו על הלוגו הבולט, עד שהיו"ר והמנכ"ל יסתלקו מעיני המצלמות – עד שהספרות, הקוראים והסופרים יהיו המרכז הבלעדי של הטררם – פרס ספיר ימשיך ליצור רושם של תעמולה.

150 אלף שקלים? עלות העסקתו של כל אחד מחמשת הבכירים ב'מפעל' סובבת סביב 800 אלף שקלים לשנה. 70 מיליון שקלים מההכנסות הלכו ב־2014 למשכורות של כלל העובדים בארגון. ומי מימן? אנשים רגילים שלא יכולים לסמוך על פנסיה מובטחת, על תמיכת המדינה – ומצפים לנס, לזכייה. במונחים דמוקרטיים, ובכל הנוגע לפרס ספיר, הזכייה האמיתית של הציבור ושל הקהילה הספרותית עדיין לא הגיעה. והגיע הזמן – גם לקפיצת המדרגה הזאת.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

בעקבות הפסילה של גדר חיה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.1.2016

התמיכה בדורית רביניאן היא תגובה יפה והולמת לספר שלא לגמרי ראוי לה, לפחות מבחינה ספרותית. כלומר – לא יותר מכל ספר אחר שמסומן באיקס אדום. שעבר תחת ידיהם היבשות של פקידי משרד החינוך, או תחת האצבעות הלחות של פוליטיקאי ממולח.

הפרשה הזאת היא עניין פוליטי, קודם כל. אין מקום להשתקות ולשטיקים של משרד החינוך. רק חבל שנושא הדגל הנוכחי של המאבק לחופש הביטוי בישראל הוא ספר הססני למדי. הדרמה סביבו עוד עלולה ליצור את הרושם שמדובר ביצירה מרדנית, נועזת. אבל למעשה, לא בטוח שיש פער תהומי כל כך בין העמדה האנושית והרגשית שהספר מביע ומשקף – לבין הפסילה שלו.

רביניאן היא סופרת מוכשרת ומבוססת, ודאי עכשיו, אבל ב'גדר חיה' היא עושה לעצמה הנחות. הספר הזה עוסק במוצהר ובמודע בחוסר נכונות שמתחפש לחוסר יכולת: להתבטא, להעז, להתעמת, לספוג נזיפות. זה בדיוק הזמן לסיפור כזה. אבל 'גדר חיה' חוגג ומייפה את המבוי הסתום הזה, במקום למצוא דרכים לעקוף אותו. לקצץ את המחיצה שמפרידה בין הגיבורה הישראלית לבין שותפה הפלסטיני.

העברית העתיקה והמודרנית תיארה שוב ושוב ושוב את המפגש המיני, המעמדי והנפשי בין דמות מ"שלנו" לדמות מ"שלהם". ככל שהולכים אחורה בזמן, בספרייה, רואים בדיוק את ההבדל. רות המואבייה במגילה המקראית? תמר כלתו של יהודה? מלכת שבא בסיפורי חז"ל? הלוואי שרביניאן הייתה מזכה את הסיפור שלה בשמץ מהאנרגיה, התושייה והסקרנות שמאפיינים סיפורים כאלה. שלא לדבר על הגיבורות הנשיות שם. ודאי אלו מהן שלא יכולות להרשות לעצמן להתלבט, לגמגם בטלפון עם ההורים.

'גדר חיה' הוא וידוי מלנכולי, רובו בגוף ראשון, שנמסר במבט של שנים לאחור. בזמן אמת, הגיבורה עשתה ככל שביכולתה להסתיר את היחסים שלה עם אמן פלסטיני צעיר. הספר הוא מין יציאה מהארון, תוצר של התבגרות שעברה הגיבורה והמספרת בעקבות מותו.

רביניאן יודעת לתאר בדיוק, באמינות, את הגיבורה שלה נדלקת על חילמי. את המבט החי שלה בגוף שלו, בשיער הגוף. אבל היא מעמעמת ומערפלת את הרגש שמונע ממנה להתמסר לקשר הזה. לגיטימי ומובן לפחד מאבא ואמא. ודאי מהרבנות, מפקידי המדינה. את זה קל לראות עכשיו. אבל כסופרת, רצוי להתייחס לרגש הזה בישירות, אולי אפילו בהומור, ולא לתת לו נפח מסתורי, כמעט מקודש.

הפעם השנייה שהסיפור נדלק, שמורגש בו משהו חי, הוא בתיאור הסוריאליסטי של מות הגיבור. ניכרת כאן הפנטזיה של הגיבורה, האופן שבו היא נכנסת כביכול לגופו ולתודעתו של אהובה, אחרי שנפרדה ממנו. מציירת במילים את מותו בסגנון של הציורים הממשיים, הגליים, שהוא מצייר שוב ושוב בחייו. בעוד שפיו נמלא מים, בעוד שהוא הופך למין בת־ים שאין לה שיר – הגיבורה של רביניאן הופכת לאמנית. יורשת את מקומו. מייצגת אותו, כביכול. אלא שהסיפור ברובו הוקדש לייסוריה שלה. ועוד בפילטר ניו־יורקי, סתווי. רומיאו ויוליה? רביניאן מעדיפה להרוג את רומיאו, ולהתיישב בכיסא המחזאי.

מתבקש להזכיר גם את 'מאחורי הגדר' של ביאליק. אולי שֵם הרומן אפילו מבקש לעורר כזאת השוואה. ביאליק מתאר בסיפור את היחסים שנוצרים בין שני אאוטסיידרים; נֹח הבלתי מלומד – ומרינקא, נערה נוצרייה, יתומה מהורים, משרתת של קשישה קשוחה. גם ביאליק מעמיס על הרומן האבוד הזה ביקורת כלפי העולם היהודי השמרני. גם הוא הופך התאהבות 'נעורים' בבועה זמנית – למשל על אינדיבידואליזם, יצר, דחף אמנותי. אבל ביאליק לא מייפייף: הגיבור מתבגר, חוזר לתלם, משאיר מאחור את הנערה ההרה, במעמד נמוך יותר, חשוף לפגיעה. ביאליק יודע שהגיבור שלו קובר למעשה את הנערה מאחורי הגדר, מאחורי גבו. ורביניאן? פותחת את שפופרת הצבע, מנקה את המכחול.

כמה תוקפנות, כמה גיחוך, כמה להט מעורבים בדיבור סביב הספר – בשעה שהספר עצמו טבול באי־נוחוּת נוחה למדי.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

11

אשכול נבו, שלוש קומות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.2.2014

פגישה בין ספר של אשכול נבו לבין ביקורת ספרות יכולה להפוך למלודרמה רק אם הספר יעורר אכזבה חד משמעית, זעף וחרון אף. או להפך – גילוי מחדש, התאהבות, התמסרות לסופר שספריו מייצגים "אי של קהות ושמרנות […] בורגניסטאן", במילות אחת הגיבורות החדשות שלו, שמתבוננת בבניין הפרוורי שלה.

אבל הפעם שתי האפשרויות התמסמסו. לא הפתעה משמחת ולא הזדמנות להשמיץ את היצרן הבולט ביותר של פרוזה עברית מיינסטרימית. העניין הזה מפליא מפני ש'שלוש קומות' הוא ספר מודע לעצמו באופן בולט. ספר שמתבסס על הווידוי כמושג, כמבנה ספרותי, כסגנון כתיבה. לא רק שלושת הגיבורים של שלושת הסיפורים שמרכיבים את 'שלוש קומות' מנסים להתבונן בחייהם ללא מורא או משוא פנים. נבו עצמו כאילו מתמודד כאן עם הדימוי שלו כסופר שמרן ולא מאתגר. אבל 'שלוש קומות' מגיע תמיד אל סף השאלה. לא נראה שמעניין אותו לפשפש היטב בפופיק של הגיבורים־המספרים שלו. הדרמה הגדולה כאן היא היכולת לתאר דרמה גדולה של רגשי אשמה, של פחד משיגעון, של דחפים עזים – לגעת בכל אלה אבל לא לצאת לרגע אחד מהשטנץ, מהסדר המוכר.

נבו מחבב דימויים מתחום הארכיטקטורה והמרחב. 'צימר בגבעתיים', 'ארבעה בתים וגעגוע', 'המקווה האחרון בסיביר', 'שלוש קומות' – השמות של כל ספריו מתארים מקומות כמו ומבקשים לנטוע מיד את הקורא בקרקע מוגדרת. גם הפעם הגיבורים שלו דוברים ישראליאנה שוטפת ומייצגים ישראליות גנרית, מסוימת מאוד. זאת שמשתרבבות לה בטבעיות שורות של מאיר אריאל ואריק איינשטיין לתוך הסיפור. גם דמות "השופטת", הספרותית והמשכילה מבין המספרים, מסיימת את הווידוי שלה במין משמש של דני בסן, ערן צור ופרנק סינטרה: "מעתה זו לא דרכנו, אהובי, ששוני, אסוני. זו דרכי".

הספר מתבסס בשלוש מהזירות הפופולריות ביותר בספרות הישראלית. המלודרמה המשפחתית, הבניין כתיאטרון, כמיקרוקוסמוס ישראלי, וכאמור, הסגנון הווידויי. גרסה מלוטשת ומוחלקת שהתרחקה כמה צעדים בטוחים מרומנים כמו 'מיכאל שלי', 'זכרון דברים' או 'מחזיר אהבות קודמות', והפכה למיני סדרה טלוויזיונית שמיועדת לצפייה באור יום. שלוש הקומות מתגלות כהגשמה של המשל הקלאסי של פרויד ליחסים בין החייתי, המודע והביקורתי בנפש האדם. הגיבור־המספר של הסיפור הראשון הוא גבר עירוני אלים ורדוף שאמור לייצג את המיצים הקדמוניים בחיי אדם, והנמען האילם של הסיפור שלו הוא סופר רבי מכר חיפאי. בקומה מעל מתחרפנת אמא צעירה, מעצבת במקצועה, שמסכנת את שלום ילדיה ומרמה את בעלה באפיזודה חד פעמית שעליה היא מדווחת במכתב לחברת ילדות. ומעליה, שופטת בדימוס שמגלה בפנסיה שלה את כתבי פרויד, ומדווחת עליהם לבעלה המת, בהודעות שהיא משאירה במזכירה אלקטרונית ישנה. כל אלה מסופרים בזמן מחאת האוהלים – כלומר, בזמן שמעמד הביניים המשכיל מגלה שהעיסקה שמכרו לו לא עובדת יותר – צבא, אוניברסיטה, משפחה הם לא מסלול לביטחון כלכלי ומעמדי. דחף של מהפכה חברתית שמקביל להתפרצות האישית בחיי כל דמות.

1
נורמן רוקוול, 'השלל'

 

מחאת האוהלים הייתה הזדמנות לציבור גדול להתבונן במראה. לבדוק אם המובן מאליו של חייו קשור עדיין למציאות. הגיבורים של נבו עוברים כביכול תהליך כזה, אבל כל ניסיון לסכם את התהליך כאן הוא מיותר. הדמויות עצמן מבינות את הצפוי להן. "תמיד שנאתי ספרים שמציגים בהם את האישה כפסיכית", אומרת עקרת הבית המשתגעת, "תמיד יש עליית גג בספרים כאלה". נבו נותן לדמויות שלו להתוודות וידויים טריוויאליים, כאילו קודרים ("אני יודעת שלא נהוג להודות בזה, אבל להיות עם ילדים כל כך הרבה שעות זה מצחיח. אולי יש אימהות שבונות עם הילדים שלהן מיניאטורות ומוצאות בזה אושר"). זורק למי שרוצה עצם של נמשל פוליטי ("לאף אחד בעולם לא אכפת ששנים ירו עלינו קסאמים לפני שנכנסנו לשם"). מאפשר לדמויות עצמן להתבונן בתפקידן כמספרות סיפור ("וכמה תמרונים ספרותיים אני עושה כדי להסתיר את זה שאני כבר לא מגניבה").

וזה עובד. זה סוחב לא רע. במיוחד בסיפור השלישי. הפיתולים העלילתיים, ההפתעות, מרגישים מוכנים מראש – ועדיין מעוררים עניין. בכלל, 'שלוש קומות' הוא ספר הדוק ומעניין יותר משני הקודמים של נבו. אפילו הדיון הארס־פואטי על גב הדמויות לא מעליב את האינטליגנציה – גם אם לא גורם לה לצאת במחול: "שלוש הקומות של הנפש לא מתקיימות בתוכנו בכלל! לא ולא! הן מתקיימות באוויר שבינינו לבין מישהו אחר, ברווח שבין הפה שלנו לאוזן של זה שאנחנו מספרים לו את הסיפור שלנו. ואם אין מישהו כזה – אין סיפור".

האם הווידויים של הדמויות גילו לי משהו לגבי עצמי? האם הם האירו נקודה חשוכה בבניין הפרטי שלי? לא ממש. לגבי התפקיד של נבו כסופר, החשיבות שלו בספרות העכשווית? גם לא. מישהו צריך לייצר ספרי 'הולמרק' לא מזיקים, וזה בסדר גמור. ככל שהספר מבליט יותר דימויים של פורענות, של סכנה בלתי נשלטת וסטייה מהתקן, כך ברור שנבו והשימוש שלו בווידוי מיועדים לשמור על הסדר הקיים, לעזור לקורא לקבל אותו. החומר המסוכן, הרעיל, בחיי הדמויות, עובר כאן גיוס, כניסה לשבלונה: "הספיק לי מבט אחד אל התהום שמעליה מתוח החבל הדק של השפיות […] אז חזרתי לעבודה, כי שם לפחות הכללים היו ברורים לי". לא פלא שכשאחד הגיבורים מציץ על שד של נערה מתבגרת – מתגלה שם קעקוע של מגן דוד.

אשכול נבו, שלוש קומות, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

יותם טולוב, חמש נפשות

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.12.2014

אפשר לסכם את 'חמש נפשות' כעוד ספר ישראלי לא מזיק. אפשר לדבר על הרומן השני של יותם טולוב כחבר חובש כיפה במועדון של רומנים ידידותיים למשתמש, חצי־חינוכיים, מבית מדרשו של אשכול נבו. אבל יש בו יותר מזה. לאו דווקא בגלל היומרה שהוא מפגין (זאת שניכרת כבר בשם 'חמש נפשות'), ולא רק בגלל התזמון האקטואלי המדויק של הרומן – שחוזר לשלהי שנות ה־90, ימי ההפגנות הדרמטיות בצומת רעננה, תחילת עידן נתניהו בשלטון, ההדף הרעיל והמהפכני של רצח רבין. זהו סיפור חניכה של חמש דמויות, שמדגים טקס חניכה מקביל: האופן שבו סופר צעיר מבקש להתקבל למועדון של ספרות ישראלית מיינסטרימית, אבל אולי גם להשאיר רגל או כמה בהונות מחוץ למועדון.

בחוכמה כמעט שיווקית, טולוב נתלה בפיוט 'ידיד נפש' שמוזכר לאורך הרומן כדי להצביע על קו העלילה הראשי – ניסיון של חמישה אאוטסיידרים להקים בית־כנסת, קהילה פרטית, לברוא לעצמם משפחה. התפילה והפיוט הם סימן לניסיון להעניק תוכן אישי למסורת כובלת, לטקסטים מקודשים. הפיוט 'ידיד נפש' – כמו טקסטים אחרים מהמקורות שמופיעים ברומן – מקבל משמעות חדשה שמתקשרת לעולמה הפרטי של כל דמות, למשבר האישי והקבוצתי של כל נפש. מתבקש להתייחס אל הספר כחלק מגל היהדות־לייט המתנחמדת, הצו־פיוסית, שרצח רבין האיץ והספר עצמו מצייר, אבל 'חמש נפשות' הוא רומן מודע לעצמו. כמו שמראה עצם הבחירה למקם את ההתרחשות ברעננה – שמוצגת כאן כממלכה של בורגנות דתית, שבעה, הולכת בתלם.

רוב הזמן, 'חמש נפשות' מביט בזהירות על האפשרות לסאטירה ולביקורת חברתית נשכנית. יותר מכל, נראה שהוא יונק השראה מסרטי התבגרות אמריקאיים. אפשר להשוות את החיבור המר־מתוק שנוצר בין גיבוריו לעלילה של 'מועדון ארוחת הבוקר' – המלך של סרטי ההתבגרות הפופולריים בשנות ה־80. שם נוצר "מועדון" כאילו כפוי של חמישה תלמידי תיכון – מלכת השכבה, שחקן הפוטבול, המורד, הפריקית, החנון. סטריאוטיפים שביטאו גם את לבטי הזהות של הדמויות, את ניסיונן להתמקם במשבצת כלשהי לפני שהם הופכים למבוגרים.

11
'מועדון ארוחת הבוקר'

טולוב מתמקד בסטריאוטיפים אחרים, אבל דומים מבחינת התפקיד הדרמטי שלהם. האנדרדוגים שלו נמצאים על קו הגבול של הבורגנות הדתית־לאומית. צעירה רוסייה סרקסטית. תלמיד ישיבה צייתן־מורד לפני גיוס. רב אידיאליסט צעיר, מסוכסך בנפשו. מאכער שוחר שלום ולוחמני. אישה ערירית, מזרחית־מסורתית, שהופכת ללב החי של הקבוצה. כל דמות מבוססת על ניגוד מוחצן: רצון עז להשתייך, לציית – ומולו פיכחון ואכזבה ביחס למחנה.

לזכותו של טולוב ייאמר שכמעט תמיד הוא מצליח לתחוב לעיצוב הקונבנציונלי והמלודרמטי של ההתרחשות – חומרים אפלים יותר. למשל, להוביל בפתיחת הספר את האישה שילדה תינוקת מתה לשווארמיה, ושם למשש את החזה שלה, לחפש חלב. כלומר, לבטא עבירה חמורה של עירוב בין חי למת, בין חלב לבשר.

המשך הספר מעדיף ללכת לאזורים חלביים יותר. להציג את הסטיות והכשלים המוסריים של כל דמות במתינות, באהדה, בזהירות. להשאיר אותה במסגרת ה"טיפוס" שהיא מגלמת. כל זה משתלב בדרמה הראשית של הסיפור – הניסיון לגייר את אחת הדמויות, ולמעשה, לגייר את קבוצת האאוטסיידרים לתוך הקהילה הדתית. את הדרמה הזאת מקביל טולוב לרקע האקטואלי, ומאותת לקוראים לחזור לנקודת המפתח של החיים הפוליטיים של הציונות הדתית. בעזרת התרחשות אלגורית, כאילו־מקומונית: בית הכנסת הפיראטי של הגיבורים הופך לזירת קרב עירונית בין חילונים ודתיים.

טולוב, כאילו לפי הוראות היצרן, מציע לקוראים לחזור ולבדוק את האפשרות למרד, לשידוד מערכות, לעיון אישי וטהור בטקסטים ובמסורת – בימים שבהם הממסד הישראלי מדבר בשפה של יידישקייט ולאומנות גלויה. באותו זמן, הוא מצביע על הטרמפ המסוכן שפוליטיקאים זריזים תופסים על כל מחאה מתגבשת. הרומן רומז לאופן שבו ערכים של מרד, של משיחיות, של רצון לבער את הנורמטיבי – הופכים את האלימים לבעלי הבית, לקובעי הנורמה החדשה. הוא רומז לקשר בין תפיסה עצמית קורבנית, להתלהמות ולאומנות. במילים אחרות, 'חמש נפשות' הוא גם הצעה לחשבון נפש ישראלי ודתי־לאומי. הזדמנות להשוות בין תחילת התהליך של התחרדות ופנייה ימינה לפניו הנוכחיים היום.

ההקבלה הזאת בין הפרטי ללאומי, הרמז לנמשל פוליטי דו־משמעי, הם כנראה תנאי הסף היום לרומן ישראלי פופולרי. אבל הם גם מגבילים את הרומן. טולוב חודר בקלות לנקודות התורפה של הדמויות ואובדנן – התבוננות שגולשת לפעמים לזלזול דק, רחמני, בוסרי – אבל לא חושף כשלים, עיוורון או מבוכה אצל המספר שלו. לאורך כל הדרך הוא מעדיף את הקריצה הרכה והגירוד המתון, כשהוא משתמש בדמויות ובנוסחה של מורדים ואאוטסיידרים.

יותם טולוב, חמש נפשות, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם סמי ברדוגו, סיפור הווה על פני הארץ

1

גרסה מורחבת לכתבה ממדור הספרות של ידיעות אחרונות, 21.11.2014

♥♥♥♥

בזווית מסוימת, מאחד החלונות בדירה של סמי ברדוגו, נשקף נוף בלי זכר לאנושות. מין שטיח בהיר של צמרות עצים, בלי בניינים ועמודי חשמל שנגלים לעין. בימים הראשונים שלו בדירה, הוא מספר, ציפורים עוד היו מתעופפות פנימה בחופשיות, עד שהבינו שיש דייר בבית.

בפנים הדירה, ברדוגו מלטף עץ קטן וקירח בתוך עציץ ש"איתי כבר שנים. הדלות שלו היא הדבר הכי מושלם בעולם". בהומור, בלי דרמה, הוא מצייר בשיחה איתו את החיים במונחי פרישות. "בשנים האחרונות הבדידות הזאת הגיעה למצב של ניתוק. די מוחלט. אין לי חברים, אין לי אנשים. אני יושב פה בבית. אפילו המשפחה כבר לא נראית לי כמו עוגן נפשי בטוח, גם אם הם יתמכו בי במצב חירום. אני כבר לא יודע אפילו אם הכתיבה מכתיבה את המצב הזה, או החיים שהשתלטו על הכתיבה".

ברדוגו, שספרו הראשון התפרסם ב־99', הוא מקרה מקומי נדיר של התקבלות גורפת, שעמדה בניגוד לעולם הרגשי ששיקפו הסיפורים שלו: מבודד, מנותק, אוצר בתוכו תשוקות גדולות ומוזרות. לאורך השנים, דווקא ככל שהתבסס מעמדו ככותב – הסופר עצמו הצטייר כמי שנמצא במרחק בטוח מחיכוך עם בני אדם. "אני מרגיש מושלך לקיום, בלי לדעת להסתדר איתו. ובשנים האחרונות התחלתי לשאול את עצמי בשביל מה צריך את הדבר הזה. אם יש טעם לחיות בכלל. אני לא יודע כמה אני עוד אוכל להמשיך ככה. לפני שלוש־ארבע שנים לא חשבתי בכלל על האפשרות לשים סוף לחיי, ועכשיו זה צץ. מה עושים עם מחשבה כזאת? אבל הנה, אתה רואה, זה לא מפריע לי גם לפחד מהשמנה. הייתה לי איזו פציעה ואני כבר לא יכול לרוץ כרגיל, אז קשה לשמור על דיאטה. אני לא רוצה להפוך לבהמה".

ברדוגו רחוק מלהיות שבר כלי. מתפרנס מהנחיה של סדנאות כתיבה, מתרוצץ ברחבי הארץ, נודד בין בתי ספר. הספיק ללמד בשנה שעברה במכללה נחשבת בקונטיקט – ולסבול מאוד מהקור, מהגישה האמריקאית, מכוסות הפלסטיק שסטודנטים היו משאירים ליד הדירה שלו אחרי מסיבות בסופי שבוע. "צריך לעבוד כמו משוגע כדי לשלם את שכר הדירה פה. אז כן, אני עומד בדואר, אני הולך לבנק, לסופרמרקט, מדבר פה ושם עם אנשים, עם אמא שלי. אבל רוב הזמן אני באמת במצב נזירי".

הרומן החדש, 'סיפור הווה על פני הארץ', מציג אותו בשיא בטחונו ככותב. דימויים, נושאים וסגנונות שהופיעו בצורה נסיונית וראשונית יותר בספרים קודמים – מקבלים כאן ביצוע ישיר ונועז, לא פעם אפילו מצחיק. "הרגשתי במהלך הכתיבה שאני מתפלש בבוץ, משוחרר, עירום. שאני יכול לשלוט בעברית. להיכנס בה מאחורה, לזיין אותה".

את הרומן הקצר, מספר בגוף ראשון גיבור טיפוסי לברדוגו – פיוטי וחייזרי, חסר שורשים וקשרים. לאורך הספר הוא חוזר לתחנות מפתח בסיפור חייו, לפי מסלול גיאוגרפי מדויק. מקריית־שמונה דרך מגדל העמק ועד צומת צאלים, כל פרק משחזר פגישה אינטנסיבית מעברו, לאורך ההפיכה שלו לגבר, לישראלי, לאבא אבסודרי, נעדר, לאדם בלי מיניות או זהות מקומית ברורה.

כמו גיבורים קודמים של ברדוגו, גם הוא פותח את הסיפור בהצהרה על תוכנית אלימה ולא מובנת. מצויד בסכין, נדמה שהוא הולך לערוף כמה ראשים בהמשך הדרך. אבל מהר מאוד מתגלה שהאלימות הזאת מופנית דווקא נגדו; בתיאורים מזוכיסטיים, טקסיים, שבהם הגיבור חותך את עצמו. "איך שנכנסתי לדירה החדשה הזאת, האצבע נחתכה לי", ברדוגו מספר. "הכל התמלא בדם. הגעתי למיון. אבל בצד הכאב, התעורר שם איזשהו רגש. ואולי מין תשוקה ללכת עד הסוף עם הכאב. אני לא יודע אם הגיבור מנסה לברוא לעצמו גוף חדש כשהוא פוצע את עצמו, אבל אני כן יכול לומר שיש כאן תשוקה. רצון עז. בפציעה הזאת הוא מצליח לגעת במשהו. בפיזיות, בבשר. הדבר הממשי היחידי שהוא מצליח לאחוז בו זה הסכין".

ברדוגו לא מנסה לטשטש את הקשר בין ההתנסויות האירוטיות שעובר הגיבור והמפגשים הלא שגרתיים שלו עם הזולת לחוויות אמיתיות מעברו שלו. התקופה שבה עבד ברדוגו כפועל בניין בעצמו, כעוזר של רצף, מתגלגת כאן לסיפור קצר על יחסים מיניים ולא צפויים בין הגיבור שלו לבין פועל בניין ערבי, לחיכוך סמלי ומוחשי של נקודות הזהות והמרחק ביניהם. "אני נגד כתיבה שעוסקת בדמיון. דיסטופיה־שמיסטופיה. כושר הדמיון שלי שואף לאפס. אני לא יודע להמציא. כל דבר בכתיבה נטוע בחוויה המציאותית והאישית שלי".

אתה מתאר את עצמך כמין נזיר, אבל הספר מציג בצורה מאוד מוחשית ומשכנעת רגעים של התערטלות מוחלטת של הגיבור מול גברים ונשים שהוא פוגש.
"גם זאת צורה דפוקה מאוד של קשר, לא? בלי התקרבות הדרגתית. משהו מיידי ולא טבעי. כמו ילד או תינוק שישר תופס מישהו, בלי ללמוד את הזולת. הגיבור שלי, כמוני, לא יודע להחזיק בני אדם לאורך זמן. הדמויות חולפות על פניו, צורבות משהו ואז ננטשות. זה כבר מוטבע בי, חוסר היכולת להכיל מישהו אחר. לצד ההנאה, כל מי שאני פוגש, תמיד מאיים עלי. התחושה היא שאף אחד אף פעם לא יצליח להבין אותי עד הסוף. לקרוא אותי. אני כנראה מחפש משהו שאי אפשר למצוא: טוטאליות. והרי יש בזה טמטום ילדותי. הטוטאלית הזאת, היא איננה. גם בני זוג לא מכירים אחד את השני עד הסוף.

"כבר אמרו לי שהפתרון הוא להביא ילד לעולם. שזה יגרום לי להפסיק להיות אובססיבי ביחס לעצמי. לחרדות ולתסכולים ולפנטזיות שלי, ואז אני ארגיש יותר טוב. האומנם?"

תגיד אתה.
"האמת היא שאני לא יודע אם מהות החיים היא דיאלוג אחד עם השני, תקשורת. לא שכנעו אותי בזה. לא בשיחות, לא בספרי פילוסופיה. אנחנו כבולים בתפיסה שאורח חיים תקשורתי, זוגי, יצרני, הוא הנכון, המאושר, המלא. המיסיונריות הזאת של כל תוכניות הטלוויזיה להביא ילדים לעולם".

מה זאת ספרות אם לא דיאלוג?
"אני לא כותב כדי ליצור איתך קשר. אני יודע שהמילים בסוף פוגשות מישהו, וזה אולי הקסם באמנות הזאת, שמצליחה בסופו של דבר להיות תקשורתית למרות הכל. אבל אני תמיד אומר לתלמידים שלי – אתם לא מציבים לנגד עיניכם שום קורא. לא אמא, לא סבא, לא אלוהים, לא אתיקה, לא חברה, לא ראש ממשלה. במעשה הכתיבה יש צלילה למקום מבודד, מוחלט, שבאמת לא מתקשר. זה מעשה לגמרי פנימי. וזאת הבעיה שלי עם רוב הכותבים מסביב".

הציגו אותך לפעמים כמי שגולש לכתיבה מעורפלת בלי הצדקה. הכתיבה ללא נמען היא המקור לחלקים הסתומים, החידתיים, בסיפורים שלך?
"אני חושב שאלה מקומות של נסיקה, של התעופפות. לא של טשטוש. אני לא מנסה להיות הסופר המעומעם בכוונה. אלה הרגעים שבהם אני מוליך אותך כקורא לערוצים העמוקים של הכתיבה. אני עצמי לא מבין מה קורה שם עד הסוף, למה אני בוחר לתאר משהו, למה הוא צד אותי, ולמה בדרך כזאת. ואני מתמסר לזה לחלוטין".

Clipboard01
האמן קית' הרינג, בקטע מצילום של אנני ליבוביץ'
 

ברדוגו, בן 44, לא סובל את השכונה הצפון תל־אביבית שבה הוא גר. "לא מחובר בשיט למקום. זה אפילו לא זעיר־בורגנות. משפחות היי־טק. כל מיני מסתדרים כאלה, ההארד־קור של המיינסטרים הישראלי, היעני תל־אביבי. כולם פה נורא בסדר. לא סובל את הסוּפרים כאן, את הדואר, את השיח נדל"ן־עבודה־ילדים".

אם בסיפורים המוקדמים שלו, הזמן והמקום מטושטשים ומנוחשים – הספר החדש נצמד למפת ישראל. "שלוש שנים המפה הגיאוגרפית של הארץ הייתה פרושה מול עיניי, אבל אצלי בחיים זה הפוך. פעם הרגשתי יותר שייך לעיר, היה לי טוב בקובייה שלי – היום כל זה נעלם. כמו גיבור הספר שלא מוצא לעצמו מקום. כל עיר שאני מגיע אליה בארץ, ישר אני מברר עם נהג המונית לגבי יוקר המחייה והמחירים. כל פעם נדמה לי שאולי כדאי לעבור לשם, אבל מיד אני מבין שזה לא המקום בשבילי. איבדתי את התחושה שיש לי בכלל מקום, שיהיה לי מקום".

היחס של ברדוגו למקום מקבל ב'סיפור הווה על פני הארץ' ביטוי מתעתע, מזוכיסטי אבל לא מפוחד. הוא מתחכך בספר עם דימוי חוזר בפרוזה הישראלית של מסע נפשי־גיאוגרפי, הליכה סמלית, כיבוש הארץ דרך הרגליים. ספק מחווה ספק התקפה מצדו על ספרות ישראלית בסגנון ספרי המסע התיעודיים שגרוסמן ועוז פרסמו בשנות ה־80.

"נקודת המבט בספרים כמו 'פה ושם בארץ ישראל' הייתה לחלוטין חיצונית למקום. לא הייתי אומר מתנשאת, אבל כן בוחנת ומנתחת, אנתרופולוגית. יש בה אדנות מסוימת. הרעיון ההתחלתי ברומן שלי היה ללכת ולהיכנס בעולם, בארץ ישראל, בדמויות שנקרות בדרך. להרוס אותם. אבל מהר מאוד הבנתי שאת האחרים אי אפשר לפצוע, ונשאר לגיבור רק לפצוע את עצמו".

באחת התחנות בספר מופיעה קריצה ישירה, סמלית, לעמוס עוז.
"האבות, במרכאות כפולות, של הספרות הישראלית עדיין חיים וקיימים בתוכנו – עם התכתיב של עלילה כפולה, דו־סטרית, שנעה תמיד בין שני קצוות. הוויכוח בין הישראלי לפלסטיני. המהגר מול הלא־מהגר. המזרחי מול האשכנזי. נישואים וגירושים, חיים ומוות. כשלימדתי בקונטיקט, נחשפתי מחדש ליצירות ה'חשובות' של הספרות העברית החדשה וחשבתי לעצמי, לא ייאמן שזאת התשתית שלי. שקיבלתי את החומרים האלה פעם בזרועות פתוחות".

ברומן 'זה הדברים', שתלת רמזים אוהבים לסופר בנימין תמוז. גם פה, בפגישה של הגיבור בילדותו עם דמות ה־סופר יש משהו מתרפק, נדמה לי.
"אבל תראה מה קורה לאותו סופר – הוא מת. אני בעצם יורה בו. אני הורג את עמוס עוז".

הורג את אבא.
"כן. חשוב לי להרוג את אבא. את עמוס עוז. הוא ואחרים מפריעים לי. לא כי אני לא מעריך אותם או שאין לי כבוד כלפיהם. אבל המסורת שהם השתיתו, התכנים הקבועים והבלתי משתנים, של דרך סיפור מסוימת, האופן שהם משפיעים על הדור של שנות ה־80 וה־90, ובעיקר עכשיו. אין לי ברירה אלא להרוג אותם כדי לקיים אותי".

הספקת לקרוא את הספר החדש של עוז?
"עיינתי בכמה עמודים. וגם קראתי על מה הספר. די, בחייאת רבאק. הנה שוב היהדות מול הציונות. מי היה כאן קודם. הגישה הזאת מוגבלת בעיניי. לכן אני קורא לספר שלי 'סיפור הווה'. אני מסרב להיות חלק מ'ההיסטוריה'. להיות סטורי־טלר כזה שמספר את דברי הימים שקרו לזה ולזה. בכלל – לשון עבר היא לדעתי דיקטטורה בספרות. אני רוצה להפנות עורף למסורת הזאת של סגנון ושל נושא. אני מסרב להיכנס לרצף הספרותי הקיים. אם אין בספר שלי איזו הפניית עורף, אז אין לו שום ערך ואין טעם לדבר עליו".

1
עבודות של קית' הרינג
 

אם נדמה שברדוגו מבקש להדליק מרד ספרותי, זה לא בדיוק המקרה. רגע אחד הוא מדבר על השמרנות היבשושית של פרוזה ישראלית, ורגע אחר הוא מסתייג מהגל החדש של שירה ואקטיביזם מזרחיים. "חלק מהדברים ש'ערס פואטיקה' עושים לגיטימיים בעייני. מצד שני, נדמה לי שהם מנסים לחקות את מה שעשו כאן הלבנים האשכנזים. במקום לעשות קופי־פייסט, הם צריכים לחפש פרקטיקות אחרות. להמציא משהו חדש. בכלל, למה שאני ארצה שמשורר ספרדי יופיע על שטר כסף במקום טשרניחובסקי? למה שבכלל יהיו על השטר דמויות? למה שלא יופיע שם אקליפטוס?

"יש לי בעיה עם הדחף הזה לסימטריה, עם ה'גם אנחנו רוצים'. בדרישה הזאת לתת ייצוג למזרחי, הם אומרים שהמזרחי הוא ערך. לדעתי, זה נורא להכריז על כל דבר כבעל ערך. אני לא חושב שמזרחי הוא ערך, כשם שאני לא חושב שאשכנזי הוא ערך, שהומוסקסואליות היא ערך או שהאמת היא ערך. אם אתה אומר שהמזרחי הוא ערך, אתה מושיב אותו מעלינו כמשהו לשאוף אליו, להאדיר אותו, להנציח אותו. ואני נגד הנצחה".

גם את הספרים שלך תיארו כ"קול מזרחי חדש". לספר הראשון שלך קראת 'ילדה שחורה'.
"השם הפרטי ושם המשפחה שלי ישר צבעו אותי בשעתו כנציג הספרותי של הפריפריה. עד היום מורות לספרות שאני פוגש מתעסקות בזה. בעיקר מורות לספרות מרוקאיות – ויש לא מעט כאלה, אגב. בתור בן להורים שנולדו במרוקו, הן רואות בי נציג שלהן. אבל אני יותר שמח כשקורא מזהה את עצמו בצורה הקיומית, העקרונית, בסיפורים שלי. פחות מרגש אותי שמישהו רואה בי חבר לאותה קטגוריה – המזרחית, הפריפריאלית, ההומואית.

"המזרחיות נמצאת בכל הספרים שלי. אבל מה זאת מזרחיות בכלל, ואיך אני תופס אותה? בעיניי זה דבר שאי אפשר להגדיר, כמו גבריות, או כל זהות אחרת. נכון שבתחילת הדרך, אם אתה שואל, היה נדמה שמוכנים לקבל אותי כסופר כל עוד אני לא חד־משמעי, החלטי, מוגדר ומייצג. כל עוד אני לא באמת 'מזרחי'. אבל תראה, בגיבור הספר החדש יש כל כך הרבה זהויות. הוא גם מסלק זהויות וגם מאמץ אותן. אני מאמין שישנה איזו חוויה שהיא אפריורית, שהיא קודמת לניסיון. שהיא נשענת על מצב תודעתי ונפשי מאוד סגולי. ובמקום הזה אין פלחים ואין קטגוריות. אין רעיונות גדולים שצריך להעביר ואין ז'אנרים. אני אולי מדבר על אוניברסליות, אבל בה בעת אני מדבר על חוויה סובייקטיבית לחלוטין. אני הכותב, עם עולמי הפרטי, לבד".

1

 

ברדוגו מצליח באותה תנופה להשתייך ולא להשתייך לציבור הכותבים. לפני חודשיים הוא פרסם טור עיתונאי, שבו הציע לסופרים להתרכז ביצירת ספרות במקום להתלונן ולהתקשקש בנושאים כלכליים כמו חוק הספרים. "שוב ושוב נשמעות מפי סופרים אמירות קשות על שערורייה ומחדל תרבותיים", כתב שם. "לו ידעו דווקא הסופרים והסופרות שחלק לא מבוטל מן השפל הנוכחי נעוץ דווקא בהם".

כלומר, הדיבור על כסף וספרות הולך יד ביד עם התפיסה של ספרות כמוצר?
"סופרים פה מנסים לענות על צרכים של ציבור הקוראים, הם כותבים ספרות מכוונת מטרה. ספרות משעממת שנשענת על אותה מסורת שקובעת איך לכתוב סיפור ומה לייצג בו. אז כן, סופרים צריכים לדבר על המצוקה הכלכלית שלהם – גם אני כותב על זה, הגיבור שלי מתחנן לכתוב לעיתון – אבל עדיף שמישהו אחר יתעסק בחוק הספרים, לא הסופרים. שלא יהפכו לדמויות ציבוריות, לסלבס, לעוד נציגים של מיעוט שדורש הכרה".

כבר 15 שנים אתה מפרסם. אתה בטח רואה את המצב בהוצאות הספרים.
"ברור שהדיון על מעמד הסופר מקדם גם את הזכויות שלי. הרי לי עצמי אין כסף, אין לי הסכם עבודה קבוע. אני לא יודע איפה אני אכתוב את הספר הבא. יש בארץ תחושה של אדנות מצד ההוצאות, בעלוּת על הכותב. ואני מרגיש שתמיד אהיה כבול להוצאה זו או אחרת. שלא לדבר על הכסף, לחלוקות המוזרות של תמלוגים שאני בכלל לא מבין. הרי חוץ מהמקדמה, לא הרווחתי שקל מתמלוגים על הספר האחרון שלי, ואני בטוח שאותו דבר יקרה גם עם החדש. אבל זה לא התסכול האמיתי שלי".

אלא?
"יש הזנייה של התחום. של הדבר שנקרא סדנת כתיבה למשל. כל מי שפרסם ספר או שניים הופך למנחה סדנאות. שמות אנונימיים או מוכרים שמלמדים בצורה מזעזעת. אני יודע שגם אני מתפרנס מזה, ויש ערך ללימוד, אבל האם אני בכלל רוצה להיות חלק מתעשייה כזאת? להיות בתחרות עם כותבים אחרים?

"הפוליטיקה פה מרסקת את הספרות. כל מלחמה שפורצת. המצב התרבותי המנוון. הפסבדו־ספרות של סיפורים כאילו חשובים וכאילו עדכניים. אבל עזוב את הספרים – תראה את הסופרים עצמם, גם הצעירים. אין להם שום אדג', שום קצה. תסתכל על מסכת החיים שלהם, בלי קשר לכתיבה. איזו שבלוניות משעממת. איזו סערה קרתה להם בחיים? השמרנות היא בלבם ובדמם של הכותבים המרכזיים שלנו. החיים שלהם הם סטגנציה אחת גדולה. כולם נשואים, עם ילדים. זה גר לו במבשרת וזה גר לו בחיפה. רק תחשוב על החיים של קפקא, למשל".

חתיכת מודל אופטימי לחיים.
"אבל אני מאמין לקפקא ולכתיבה שלו. לפתיחות שלה. הוא דיבר על האלימות הגדולה שאמורה להיות בקריאת ספרות. שקריאה צריכה להרגיש כאילו זרקו אותך ליער, כמו מהלומה. אבל אצלנו, גם דור הכותבים היותר צעיר שאני שייך אליו – בוחר ללכת בתלם. גם הסופרים הטובים. מי שאמורים להיות הכותבים החשובים כאן לא תופסים את החיים בביצים. גם כשמתארים משהו קטסטרופלי, הגישה היא תמיד שומנית. מין בון־טון של כתיבה נכונה. חנופה במקום תעוזה".

למי אתה כן מאמין?
"כל טקסט של אורלי קסטל־בלום מדבר אליי. היא לא נענית לתכתיבים, והתחושה שלי שהיא כותבת מדם לבה".

אתה לא חשדן קצת כלפי הדמות של אמן מוחלט, מעורער? אלה החיים שאתה מאחל לעצמך?
"כתיבה היא הכרח שנוצר מתוך קושי, מתוך מצוקה. היא לא יוצאת מתוך מצב נינוח ובטוח – מה שניכר במרבית הספרות הצעירה היום. זה לא שאני אומר לעצמי – תהיה מעורער, תהיה מסכן. זה טבוע בי. משהו יסודי בעיניים שלי, שככה רואות העולם וככה מתרגמות אותו. מגיל מאוד צעיר".

בספר הזה יש מוקד חזק של געגועים לדמות האבא – יחד עם ניסיון די מטורף של הגיבור להפוך לאב בעצמו. נדמה לי שאם יש מקום בספרים שלך שבו מופיע קשר כמעט הרמוני, כמעט מסורתי, הוא קשור ליחסים בין אבות ובנים.
"בתור ילד אבא שלי היה לוקח אותי לתפילה בבית הכנסת. אבא שלי, שהיה איש לא קל, נפטר חודשיים בדיוק אחרי הבר מצווה שלי. ההליכה לבית הכנסת כשהוא היה בחיים, ובטח בשנת האבל אחרי שהוא נפטר – היתה קשורה דווקא לכפייה ולקשיחות. התביישתי לומר עליו קדיש כל שישי ושבת, עם שאר האבלים. זיהיתי את הרחמנות עליי מהאנשים בבית הכנסת. אבל הקרבה בין גברים בתפילה מאוד יפה בעיניי. מחבקים אחד את השני. נעטפים בטליתות. מגלים ממש אהבה. זה הדליק אותי כילד. גם עכשיו, הייתי לא מזמן בבר מצווה ולבי נצבט. לראות את ברכת הכוהנים. מין כור גרעיני של אבא ושל הבנים שלו.

"באופן משונה, היתה תקופה שאבא שלי היה שולח אותי בזמן ברכת כוהנים בבית הכנסת – לעמוד ליד החזן, שהיה חבר שלו – אוי ואבוי, אני רואה ששם המשפחה של החזן הוא שם המשפחה שבחרתי לגיבור שלי. זה היה קשה אבל גם נורא נעים: זכיתי להיות עם החזן על הבמה. לשמוע את הפנייה שלו לקהל, להרגיש את כף היד שלו על הכיפה שלי. בחיים אני לא אשכח את זה.

"נוצרת מין אחווה זכרית כזאת, מדהימה. ואת הנשים – פוסלים. כי ככה זה. נורא רציתי להיות חלק מהאחווה הזאת, ורק כמעט הצלחתי: במקום להיות בתוך החוויה עצמה, להתפלל כמו האחרים, שבשבילם התפילה היא דבר מובן מאליו, קבוע, לא משתנה – גם אז בחנתי את הדברים מהצד. גם אז שאלתי איך אני אהפוך להיות בדיוק כמוהם. ולא רק שם. גם כשהייתי חלק מהמעגל, תמיד הרגשתי מחוץ להתרחשות. ולא נעים להגיד, אבל ההיבדלות הזאת גרמה לי גם לתחושה מסוימת של עליונות. של כוח".

סמי ברדוגו, סיפור הווה על פני הארץ, הוצאת הספרייה החדשה

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם


'שוק', אנימציה בבימוי דותן מורנו, על פי סיפורו של ברדוגו

דקלה קידר, בתים של אחרים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.10.2013

סיפורים על התאוששות נשית אחרי פרידה נפוצים בטלוויזיה, בספרות ובקולנוע כמו סניפי סטארבאקס ברחבי היקום. הריק הכואב שפוערת נטישה של בעל, של אבא; גיבורה בורגנית שצריכה לפתוח פרק חדש בחייה – כל אלה נשמעים כמו מתכון לסיפור שמרני ולעוס (גם שם הספר, או הדימוי העובּרי־משתקם על העטיפה, לא עוזרים). אבל 'בתים של אחרים', הרומן הראשון למבוגרים של דקלה קידר, מפריך במידה רבה את הציפיות המוקדמות האלה. מצד אחד, הוא מתבסס על כוח מלודרמטי, עתיק כמעט: אישה מאבדת את מעמדה – כלומר את בעלה – ונאבקת כדי להשיב לעצמה את המעמד הזה. למצוא דרכים לא מקובלות לשוב לחיק הנורמה. סיפורן המקראי של נעמי ורות, החמות־האם המאמצת והאלמנה המאומצת, הוא דוגמה מתבקשת. במיוחד מפני ש'בתים של אחרים' מתמקד בפרודה טרייה, בת 44, ובבתה המתבגרת. בשאיפה של שתיהן להשיג אהבה חדשה או להיכנס למסגרת זוגית.

מצד שני, הספר הזה משתלב במגמה עדכנית יותר. עוד ועוד ספרים וסרטים מהעשור האחרון מתמקדים בגיבורות נשיות. לעיתים "גיבורות" במלוא המובן – גיבורות פעולה, משנות מציאות. לעיתים גיבורות ריאליסטיות – נשים שנאבקות בתנאים כלכליים קשים, בכוחות חברתיים ותרבותיים שמכופפים אותן. לפעמים שילוב של השתיים. יצירות שמרמזות כי הגיבור הספרותי והקולנועי של שנות האלפיים הוא גיבורה, מין צאצאית מאוחרת לנורה, גיבורת המחזה 'בית הבובות' של איבסן: האישה שנאלצת להיפרד מתפקיד האישה, הילדה, הבובה ולהצמיח עמוד שדרה עצמאי.

1
מתוך 'ג'קי בראון'
 

אפשר לקרוא את 'בתים של אחרים' בהקשר פמיניסטי, אבל הספר די מעמעמם את ההיבט הפוליטי שלו. למרות הסצנה שפותחת אותו, למשל – שבה עץ זית ענק שנשתל, נעקר ומרחף באוויר – נדמה שאין לקידר רצון לאותת בכתובת אש לקוראים, לקשר בין הסיפור האישי שהיא פורשת לבין הסמליות הלאומית והמוסרית שהעץ הזה מבטא. בכלל, הטריק המרכזי של 'בתים של אחרים' הוא הימנעות מזיקוקי דינור, מהצהרה על עצמו כיצירת אמנות. הוא מרוכז קודם כל במלאכה התסריטאית שלו, בעיצוב הפסיכולוגי המדוקדק של שתי הגיבורות, אם ובתה.

התחבולה העיקרית שלו היא ההשתקפות ההדדית של שני הסיפורים. האישה המבוגרת צריכה לייסד דימוי אישי, "אני" חדש־ישן – לעמוד באוסף הדרישות ששמורות כביכול לאישה חילונית פרודה, שבעלה עזב אותה. לזגזג־לשלב בין האידיאל שלה לחיים מוצלחים לבין האופן שבו הסביבה תופסת אותה: בעלה לשעבר, בני זוג חדשים, ובעיקר בתה. התהליך הזה מקביל לסיפור קלאסי נוסף: סיפור החניכה וההתבגרות של הבת. הניסיונות הראשונים שלה במלאכת האהבה, בעיצוב הזהות שלה כאישה צעירה – שעכשיו עומדים בצל חיי האהבה השבורים של אמהּ, בצל האכזבה מאביה שקם ועזב בלי סיבה נראית לעין. שתי הגיבורות לא רק מגדירות את עצמן אחת מול השנייה – אלא גם מול תפקיד חברתי לוחץ, עתיר סתירות. "הגרושה המתאוששת", "הברווזון המכוער". הספר נפתח דווקא בהיפוך היחסים המסורתיים בין אם לבת, בין חונכת ונחנכת. אם נעמי המקראית שולחת את רות לפתות את בועז בגורן ההוא – ג'ולי, הבת, מלמדת את רותי, האמא, איך לחפש חתיכים באתרי היכרויות.

במילים אחרות, 'בתים של אחרים', בוחן את עצמו מול מסורות ספרותיות מוכרות. והבחינה הזאת יציבה ויעילה. מצד אחד, הוא מתבסס על האהדה האוטומטית של קוראים לדמויות האנדרדוג הנשיות. מצד שני, הוא שובר בדרכו את הקו הישר של עלילה שתציג כישלון או הצלחה במאבק שלהן. הוא נעזר ברגישות ובאינטליגנציה של כל אחת מהן גם כדי לנווט אותה להצלחה חלקית, אבל גם כדי להציג את נקודות העיוורון, את הידיים הקשורות, את הנסיגות החוזרות של שתיהן אחורה, או במורד הסולם.

ההישג המרכזי של קידר הוא היכולת לתאר חיים וסיטואציות כאילו רגילים, בדרכי עיצוב קונבנציונליות מאוד – ולסטות מהם לסצנות מפתח בלתי צפויות, אבל סבירות ואמינות לא פחות בזמן התרחשותן. מהפתיחה הדרמטית, הממצה – מהומה על עץ הזית שצונח בחצר ביתן – ועד למשל, לרגע שבו האמא מגלה את בן זוגה החדש מודד את אחד מבגדיה. הנערה מתבוססת בחרא בחצר, מנסה לשחרר סתימת ביוב, ותוך כדי כך מתאהבת בבחור שעוזר לה. סיטואציות שנעות בין הסמלי והמלודרמטי לבין המוחשי; שמראות איך הסיפור של האם משתכפל לתוך הסיפור של הבת, ולהפך. אפשר היה לקצץ במונולוגים פנימיים, בסיכומי המחשבות והניתוחים החפרניים לפעמים, שמלווים את הגיבורות ׁ(ואופייניים לז'אנר המשפחתי־משברי). צעד כזה היה יוצר ספר קצת יותר שרירי, ומבליט את הכישרון הדרמטי של קידר.

דקלה קידר, חיים של אחרים, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אסף צפור, מעטפת הלב

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 3.10.14

אלמלא היה קצת משעמם, 'מעטפת הלב' היה מתנה מושלמת לחגים. ספר שכמעט מצליח לרקוד על שתי החתונות – עם החותנת העולצת ועם האחיין המתבגר והזועף. מצד אחד, רומן ניו־אייג' בוגר, לא מלוקק, מקושט בחיוך נוגה־ילדותי בזווית הפה. מצד שני, "ספר איכות" שמבוסס על תחבולה אמנותית בולטת, כמעט גימיקית, בתחום המבנה והעלילה. חלקו הראשון של הספר – אחד מארבעה חלקים, "וריאציות" בלשונו – מתמקד בצמד מתבגרים מתוסבכים ואוהבים. הפתיחה הזו מעוררת חשש מפני עוד ספר נוער ישראלי למבוגרים, מעוד מלדורמה משברית־משפחתית־רומנטית, אבל די מהר תופסת את ההגה המיומנות התסריטאית של אסף צפור ומחלישה את ההסתייגות מהספר הנבון והחמים הזה.

אפשר לומר ש'מעטפת הלב' הוא ספר של "אחרי המחאה". הוא מתאר בפירוט את הביקורת של החריגים בתוך החברה הבורגנית הנורמטיבית, בתוך תהליך החינוך וההתבגרות הבורגניים. כמו הדמויות עצמן, הוא מודע לצד הבנאלי, המתוסרט, של ההתבגרות הזאת ("הוא חשב לעצמו כמה נלעגים נראים פתאום הסרטים האמריקאיים הקיטשיים על זה שכל אחד צריך למצוא את בחיר ליבו האחד והמיוחד, שמתאים רק לו"). אבל המודעות למרד הצייתני הזה לא מתורגמת לגיחוך או התרסה. להפך, מְסַפר הסיפור מתאר בריחוק קל ואוהד את הדמויות, מתוך מין מוארוּת בשלה, שלא נבהלת מתערובת של רוחניקיות־פסיכולוגית־קפטיליסטית. מהדיבור־הדברני על הגשמה עצמית ומימוש עצמי.

התאהבות הנעורים מפתיחת הספר מתגלה כווריאציה ראשונה מבין ארבעה מפגשים, שכל אחד מהם מציג את האוהבים מזווית דרמטית שונה ובסוג אחר של יחסי אהבה. כל וריאציה כאילו בוראת מחדש את הקשר בין הדמויות, כל פעם בשלב מתקדם יותר בחיים: גיוס, החזרה מהודו ותחילת הלימודים, משבר גיל העמידה, החלום לצאת לחיים חדשים, לאהוב מחדש. המבנה הזה רותם את ארבעת חלקי הספר לתחושה של "רומן", למרות שהדמויות מחליפות לחלוטין רקע אישי ומשפחתי. החילופים כאילו ממחישים מצד אחד דימוי ניו־אייג'י, דינמי, של גלגולי חיים – ומצד שני, גם דימוי לאופק סגור, מרובע וצר; הדימוי הביקורתי הקלאסי של חיי הבורגנות. לאלה מצטרפת בספר זירה נוספת של התרחשות וסמליות: העולם הממוחשב, שמאפשר כביכול לאדם להחליף און־ליין זהויות וביוגרפיות.

כשא"ב יהושע נעזר בטריק דומה ב'מר מאני' לפני יותר מ־20 שנה, הוא השתמש בדמות מתחלפת־קבועה כדי לומר משהו על זהות ישראלית, יהודית, מזרחית, גורלית. כשהבמאי טוד סולונדז החליט שאת גיבורת הסרט 'פלינדרום' תגלם שורה של שחקנים מתחלפים – ממוצא, גיל ומין שונים – הוא ביקש לומר משהו מקברי על האשליה של אישיות ושל זהות. אסף צפור צנוע יותר, ודאי פחות רדיקלי משניהם. העובדה ששני הגיבורים שלו כאילו משנים ביוגרפיה ורקע אישי בכל אחת מהווריאציות נועדה לומר משהו על הבורגנות הישראלית העכשווית. על הפטפוט המתמשך והיומרה שלה – ועל המבוכה האמיתית, העמוקה, שחבויה מאחורי ההצבעה ליאיר לפיד.

111
מתוך 'סוד הקסם הבורגני'
 

צפור פורע את הקשר בין ארבעת סיפורי האהבה, אבל יותר מזה, מבליט את הממד ההפוך, הכפוי, הקבוע, בתוך הכוח השרירותי שגוזר על הדמויות להיפגש ולהיפרד. משפטי מפתח חוזרים ומתגלגלים בין ארבעת הסיפורים, כמו גם תפאורות (למשל, דירת זיונים שהולכת ונחשפת עם התקדמות הספר) ושמות הדמויות. העובדה שהן נולדות שוב ושוב לאותו קונפליקט, לאותו חוג חברתי, לאותה תרבות – לא רק יוצרת תחושה של דז'ה וו, היא מדגימה גם דמיון מוגבל או חוסר יכולת להתנתק מאיזו מסגרת.

וזה אולי ההישג הראשי של הספר, הסגנוני והרגשי. היכולת שלו למזג מסורות ואידיאולוגיות מנוגדות. מצד אחד, מחווה לספרים בסגנון 'לאכול, להתפלל, לאהוב' (שמוזכר בלעג על ידי אחת הדמויות), ואפילו לרוחניות הקפטיליסטית של ספרים כמו 'הסוד'. מצד שני, מחווה רכה ליצירות שמתקיפות את חיי הבורגנים, מנערות אותם. למשל לקולנוע האירופאי של שנות ה־60 וה־70, כשבמאים לבנים ומשכילים עשו קציצות מהמעמד השבע שבתוכו התחנכו – גם בעזרת שבירת העלילה, ההקשרים הסיבתיים והזיקה המוסרית בין הדמויות ('סוד הקסם הבורגני' למשל). צפור מאמץ את הסגנון הזה, אבל מוציא ממנו את ממד האיוּם. מוביל את הקוראים לאזורים חמימים ומזדהים.

מי שאולי לא יבואו על סיפוקם הם קוראים ביקורתיים יותר, שמזהים את צפור עם הסאטירה התל־אביבית של שנות ה־90; למרות שקוראים כאלה אולי הספיקו לעבור בעצמם את הגלגולים שעוברים גיבורי הספר – מרד אמריקאי חצי פאנקיסטי, גיוס, הארה או פריקת עול במזרח, ניסיון להשתקע בהיי־טק, הורות, מין סטנדרטי, ונקיפות לב רכות על בגידות. צפור, ונראה שמבחירה, חוסם כמעט לגמרי את מצבור הבעיטות ודליי הזפת החמה שמצופים מהתסריטאי של 'החמישיה הקאמרית' ו'הבורגנים'.

אפשר לומר שיש כאן צעד של התבגרות וריכוך, שבולט בשנים האחרונות גם אצל כותבים אחרים בני דורו (השיא הוא הרומן האחרון המתקתק של עוזי וייל, שמתנער לחלוטין מהכתיבה הפרועה ששמה אותו על המפה). אפשר לומר ש'מעטפת הלב' קצת נחמד מדי. ובכל זאת, נעים ללוות את זוג האוהבים היציב־מתפרק של צפור ואת חיי המין שלהם. אולי אפשר ללמוד כמוהם, להסתפק באורגזמה פרועה אחת לכל גלגול חיים.

אסף צפור, מעטפת הלב, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אמיר גוטפרוינד, אגדת ברונו ואדלה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.8.2014

'אגדת ברונו ואדלה' הוא לא הטוב והשלם מבין ספריו, אבל מבחינתי הוא המפגש הראשון עם אמיר גוטפרוינד שיש בו עניין אמיתי ופתיחות. התחושה הזאת מושפעת באופן טבעי מהראיון האחרון איתו, שבו גילה הסופר שהוא חולה בסרטן קשוח. ויותר מזה, היא קשורה להתפתחות מסקרנת בכתיבה שלו. למרות השם הפיוטי והמפתה של הספר החדש, ולמרות הפתיחה האולטרה־ספרותית שלו – זאת לא אגדה, ולא סיפור על שני אוהבים, ולא בדיוק הזמנה להשתרע על מרבד של מילים ועיצוב דמויות מלטף. כלומר, כל אלה צצים לאורך הספר. אבל אהבת ספרות, אהבת קריאה וכתיבה, הזדהות עם בני אדם ורצון להתקרב אליהם מקבלים ב'אגדת ברונו ואדלה' מלכתחילה פנים אלימות וקודרות.

את הספר הזה אפשר לקרוא כהתנגשות בין שני צדדים בספרות של גוטפרוינד. ואולי בין שני דחפים של כל כותב – הדחף לקרב קוראים והדחף לנקנק אותם, לבנות ולהרוס. לא במקרה הפך גוטפרוינד עם השנים שם נרדף ליוצר של ספרות סחבקית, של ישראליאנה רגישה, קורצת, מצחיקה־עגמומית – עניין שלא נפרד מדמותו הציבורית כסופר של אמצע הדרך. קצין, בחור טוב, אוהב ישראל – כמין ניגוד לסטריאוטיפ של סופר שמאלני, אנטיפת־אמנותי. ספרו החדש מדגים איך האמפתיה שהוא פורש על הדמויות שלו, איך תחושת הברית שאותן דמויות יוצרות עם קוראים אוהדים – מקושרות בגלוי לרגש אלים והרסני. איך היכולת ללטף קוראים קשורה לפורענות שהליטוף מכסה.


cu
מתוך 'דקסטר'
 

הרומן מפגיש גם שני קטבים של סגנון: כתיבה פופולרית־ז'אנרית, כמעט טלוויזיונית, מול כתיבה "אמנותית". את הספרות היפה מייצגים כאן דמותו של הסופר ברונו שולץ והספרות שלו. 'אגדת ברונו ואדלה' היא מחוות אהבה־הערצה מפורשת ופרטנית של גוטפרוינד לסופר היהודי־פולני; ניסיון ליצור אזור שבו שוכנים יחד הסופר הגרופּי, הסופר המת הנערץ, דמויות היסטוריות מחייו ודמויות ששולץ יצר. לי נדמה שהמחווה הזאת היא בעיקר שלד שעליו גוטפרוינד מלביש דיוקן עצמי שלו כקורא וככותב (בתוך מחווה נוספת, לדויד גרוסמן, ששילב גם הוא כתלמיד אוהב את דמותו של שולץ באחד מפרקי 'עיין ערך: אהבה'). מנגד, הספר נשען במפורש על מוסכמות של ספרות בלשית ועל "טיפוסים" ספרותיים. שרלוק הולמס, למשל, מוזכר כקיצור דרך מתעתע לקוראים, כדי לסווג את הגיבור כאן כטיפוס הבלש המבריק, רואה הנסתרות.

ב'מזל עורב', ספרו הקודם של גוטפרוינד, היה משהו ממוקד ונקי שעומד בסתירה לתזזית, לתערובת הסגנונות, נקודות התצפית וקווי העלילה של הספר הנוכחי – אבל אפשר לראות בו הקדמה לרומן החדש. מה ששם היה מטושטש בזוויות התמונה הופך כאן לספרות בלשית ומותחנית למהדרין. גיבור הספר הוא לכאורה החוקר, גבר ישראלי רגיש ומעט אבוד, חסר כישורים קרייריסטיים־פוליטיים (אפיון עקרוני בספריו האחרונים של גוטפרוינד). עם הזמן, מוקד הסיפור עובר לשתי דמויות אחרות: הנבל והסייד־קיק של החוקר, השוליה.

ספוילר קל: הפושע, האנטגוניסט, הוא הדמות הייחודית כאן. מעבר לכך שהוא כאילו קורץ לקוראים ותיקים של גוטפרוינד להיזכר בעלילה הקומית־בלשית של ספרו הראשון, 'שואה שלנו' – הוא מוצג כנפש אמנותית, ככמעט־סופר. לא רק שהוא המתכנן הממשי של העלילה, הוגה הרציחות והמעצב שלהן; הוא משתמש בזכרו של שולץ ובמילים שלו ככלי רצח. מול הזעם, הטירוף והספרותיות שנקשרים לפושע הנמלט, ניצבת באופן סמלי דמות של נערה, שעדה לאחד ממקרי הרצח ומצטרפת לחוקר כעוזרת מאומצת. יותר מהנבל, היא קוראת מושבעת של שולץ, וגם היא מעוצבת כשילוב של אלימות, אינטלקט וחוש ספרותי מפותח. המפגש איתה מנדנד לפעמים. לא רק בגלל השילוב של רחמים עצמיים וקוצניות. אפילו השם שלה, זואי, מצביע על קרבה תבניתית לדמויות של נשים צעירות מופרעות־מבריקות, מין לוליטות אבודות, בעיקר אמריקאיות או טלוויזיוניות. למעשה, כמעט כל הדמויות שהרומן חודר לתודעה שלהן הן דמויות של אאוטסיידרים. אנשים יצירתיים אך לא מובנים, שמתקשים להשתלב. בדרך כלל, זאת בעיניי דרך זולה ליצור מכנה משותף עם הקוראים. הפעם גוטפרוינד משתמש בטריק הזה, בעמדה הזאת, כדי לטשטש את הגבולות בין הזדהות ואלימות, בין אמפתיה לבין נקמנות וצימאון לדם. בין הסופר, הקורא והרוצח.

העובדה שגוטפרוינד מנצל את הנחמדות שלו ככותב כדי להוביל את הקוראים להתקרב לרוצח, להציג ספרות גם כמנוע לאי־נחת וקונפליקט לא פתור, מקטינה אבל לא מסלקת כמה מהחולשות של הספר: ההתרופפות העלילתית לקראת סופו, השנינות הבנאלית של חלק מהדמויות, העובדה שחלקן מגלות ניצני התפתחות ואז פשוט קופאות ונגררות עם העלילה; הסיום החלק, החפוז, המסודר. אפילו אלה כאילו ממחישים משהו דחוף, שהספרים האחרונים של גוטפרוינד עימעמו או החליקו.

אמיר גוטפרוינד, אגדת ברונו ואדלה, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

אשכול נבו, המקווה האחרון בסיביר ‭

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.11.2013

איך אפשר לעקם את האף מול שמיכת פוך? רך ונעים מבפנים, נעים ורך מבחוץ – הספר החדש של אשכול נבו לא מטעה את הציבור. על הכריכה שלו מודפס צילום של שמיכה צחורה ומקושטת ועליה שתי כריות תפוחות, מזמינות להניח עליהן שני ראשים חמודים ועייפים. העטיפה הזאת לא רק לוכדת את תמצית ההתרחשות של 'המקווה האחרון בסיביר'. היא גם משל מושלם לתפקיד שנבו לוקח על עצמו כסופר: הכרבולית. הצרה היחידה היא שהמיטה שהוא מציע לקורא אף פעם לא מתבלגנת באמת.

'המקווה האחרון בסיביר' משתמש במבנה של פרקים קצרים, שנעים בין התודעות של כמה דמויות – אנשים רכים ועצובים בבסיסם, אאוטסיידרים מלאי חרטה שמשתוקקים לאהבת אמת. למישהו שיראה אותם כפי שהם רוצים להיראות. הדמיון העקרוני בין הדמויות מתבלט בזכות הקשר העלילתי של כל אחד מהם למבנה של מקווה טהרה שהולך ומוקם לאורך הספר.

בפרוור מוזנח ופלאי, בעיר שמכונה כאן "עיר הצדיקים" – כנראה סימון רך ועוקצני לעיר צפת – מתקבץ מעגל בסגנון דן שילון. כמעט כל קבוצה חמודה בארץ מקבלת ייצוג במערך הדמויות: עולה מבוגר מרוסיה, צעיר ערבי, ראש עיר יהודי, חוזרת בתשובה, נדבן אמריקאי ונספחיהם. יד ימינו של ראש העיר, קיבוצניק לשעבר וחוזר בתשובה, נדרש להוציא לפועל את הקמת המקווה, בשכונה של עולים פנסיונרים מברית המועצות. אלה, לפי הספר, אנשים תמימים ואדישים ליהדות, שהגיעו לארץ בשלהי חייהם ונזרקו כמו שאריות לשטח בשולי העיר. הריחוק והניכור כלפיהם מצד אנשי העיר נקטעים כשאותו נדבן מבקש להקים שם מקווה לזכר אשתו. בלי להודיע לתושבי "סיביר" – הכינוי שהודבק לשכונת העולים המרוחקת – ראש העיר מחליט להקים את המקווה דווקא אצלם. העניינים מסתבכים, או אמורים להסתבך, כשהנדבן מבקש לקפוץ לארץ ולבקר במקווה.

נבו מזגזג בין שתי מסגרות, בין משיכה לסדר ואי־סדר. מצד אחד, הוא מבקש לשרטט סיפור של תיקון, של פיוס והחזרת עטרה ליושנה. מצד שני, הוא נעזר בתבנית של סאטירה חברתית או פארסה פוליטית על הזר שמגיע לעיר קטנה ומשבש בה סדרי עולם. מצד אחד הוא משתמש, בקלילות יבשה ולא מחייבת, בעולם הדימויים הארוטי של הקבלה, בהקבלה סמלית בין חיי מין אנושיים לסדר בעולם האלוהי. מצד שני, הוא מבקש להסתמך על הקרנבל העוקצני של מחזות כמו 'רביזור' של גוגול, או בקומדיות הבירוקרטיות של אפרים קישון, כדי להציב מול הקהל מראה ביקורתית. להבהיר לו שאוסף הקריקטורות שעליהן הוא מגחך הן למעשה הכפילות שלו, על חולשתן, טמטומן ושחיתותן.

11111111111111111
מתוך 'תעלת בלאומילך'

 

כמו קוגל ירושלמי, השילוב הזה אמור ליצור איזון בין מתיקות לחריפות. בפועל, נבו לא באמת חוצה את קו הנעימי. אפשר לומר שזאת טקטיקה בפני עצמה, שזאת בחירה אמנותית לגיטימית. הכלי העיקרי של נבו כסופר הוא בעיניי הסימפטיה שהוא מפיץ וסופג. זה מורגש בעיקר בעיצוב הלשוני של המשפטים – נקי, נעים מאוד, לא מתפתל אבל מדושן בהרבה סימני נשימה ופיסוק. הדמויות עצמן מוכרות מיצירות אחרות, אבל האינטימיות איתן מחודשת. מושא התשוקה של הגיבור, למשל, היא האהובה הישראלית הפופולרית מסרטים ומשירים ברדיו: שייכת־לא שייכת, ישירה ולא מובנת, מצחיקולית עם פצע מדמם בעברה. בטי בם. גם המשחקים האמנותיים לא מבקשים להמציא את הגלגל. הסמליות, האנלוגיות והדימויים ישירים ומאירי פנים כמו מסעדה איטלקית (בעיר ישראלית, בשנות ה־90). גם עצם החיבור ברומן בין סיפורים אישיים למשמעויות חברתיות גבוהות יותר, בין משל לנמשל, חשוף ולא מתאמץ: נבו מזמין את הקוראים להתייחס לשורה של עוולות ומשברים לאומיים – חשדנות כלפי לא־יהודים, שילוב בין עסקנות פוליטית ודתית – במונחים של זוגיות שצריכה לעבור שימון וטיהור.

למה בכל זאת המאמץ הנינוח הזה לא ממש עובד? למה הוא מרדים ומטשטש במקום לגרות? הסיבה היא התנחמדות מוגזמת שמשטיחה את הסיפור. אפשר לדבר על כל הנקודות שבהן נבו מפגין את היכולת שלו להתל בקורא ולקנטר אותו, אפשר לדבר על השובבות היחסית שהוא מפגין כאן (כשהמקווה מתגלה כמין מגנט ארוטי), אפשר להתמקד בנקודות הבודדות שבהן הוא מוכן להתייחס לפצעונים בירכיים של גוף אהוב, בלי ריטוש פוטו־שופ אוהב. אבל אלה הם איים זניחים בזרם. אפילו הפיצוץ הדרמטי הגדול, הרגע שבו קומדיית הטעויות תיחשף ותתגלה, כאילו מטואטא מתחת לשטיח.

נבו מתאר כאן חברה שמשתוקקת להיטהר, להשתחרר מנגע של שנאה וניכור, לשוב ליצר חיים תמים וחף מאשמה. הבעיה היא שאין לספר הזה כמעט יכולת לגעת בלכלוך, באלימות, בפחד – לפני שהוא פוסע לתוך המקווה. הצעיר הערבי, למשל, נעצר ונחקר בידי הצבא שטועה לראות בו מחבל בפוטנציה. אבל המצב המחריד, הקונקרטי, של מעצר שרירותי – שנעשה שכיח יותר בחדשות ובחיי היומיום – בקושי מפותח כאן ונפתר כמעט מעצמו. לעומת זאת, הספר מתאר באריכות, שוב ושוב, דווקא את הדיבור הפנימי, הרגעים שבהם כל הדמויות – ואיתן הקוראים – מתגלות כילדים עצובים, לא אהובים, שמשתוקקים לליטוף.

נבו מספק את הליטוף הזה בריבית דריבית, כמו מסז'יסט שלוחץ על אותן נקודות שוב ושוב. הספר הזה יכול לעורר שאלות ומחשבות, גם הסיום המפתיע־צפוי שלו. אי־אפשר לטעון שאין בו עומק אמנותי. אבל השאלה המרכזית היא עד מתי קוראים ימשיכו לתת אמון בסוג כזה של ספרות: מקצוענית, נבונה, תפלה ולטפנית. עד מתי ימשיכו להתייחס אליהם כילדים מפוחדים שרק צריכים חיבוק.

אשכול נבו, המקווה האחרון בסיביר, הוצאת זמורה־ביתן