ראיון קצר עם דויד גרוסמן, יש ילדים זיגזג, הסרט

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.4.2014

אחרי מלחמה צנועה של הורדות ידיים, ובעקבות התערבות של הסופר מול המפיצים, הוחלט השבוע שהעיבוד הקולנועי ל'יש ילדים זיגזג' ישמור על שמו המקורי של הספר. "זה נראה רעיון תמוה לקרוא לסרט 'The Zigzag Kid'", אומר דויד גרוסמן, "בהתחשב בעובדה שקיים ספר עם שם בעברית. לשמחתי, הם שינו את השם‭."‬

זה העיבוד הקולנועי הרביעי לספר של גרוסמן – אחרי 'חיוך הגדי‬', 'מישהו לרוץ איתו' ו'הדקדוק הפנימי' ‭.2010־מ‬ אבל 'יש ילדים זיגזג' הוא לא סרט ישראלי אלא הפקה הולנדית, שמגיעה אלינו השבוע אחרי שכבר הסתובבה שנתיים בעולם. את מקומה של אורלי זילברשץ תופסת הפעם איזבלה רוסליני (בתפקיד משנה). את העברית של גרוסמן מחליפות הולנדית, צרפתית ואנגלית.

בניגוד לסופרים כמו יהושע קנז, שנמנעים ממעורבות בתהליך הפקת סרט על פי יצירתם, גרוסמן מספר שקרא כמה גרסאות של התסריט, נפגש כמה פעמים עם צוות ההפקה ועם הבמאי, וגם טס לסט הצילומים בהולנד. לשבריר שנייה אפשר אפילו לראות אותו מגיח להופעת אורח בסצנה האחרונה בסרט, יושב עם שאר בני המשפחה, נצלה בשמש מול דרשת בר המצווה של הגיבור.

"אני לא חסיד הגישה של לזרוק את הספר למים ולראות אם הסרט ישחה או יטבע‭,"‬ הוא אומר. "לפעמים אני מעדיף לשחרר את יוצרי הסרט, אבל זה צעד שהם מאוד חוששים לעשות – ואז עלולה להיווצר מין ציפור כבדה שמקרטעת על המסלול ולא ממריאה. בדרך כלל אני מוצא שהבמאים והתסריטאים מאוד תלותיים. הם זקוקים לקשר עם הסופר. הם חוזרים ושואלים אותי שאלות ורוצים את המעורבות שלי, לפעמים יותר ממה שאני רוצה או יכול. אבל חשוב לי בכל זאת לראות לאן ילך הספר. ודווקא בגלל שאני רחוק מזמן כתיבת הספר, אני יכול לפעמים להציע זווית ראייה חדשה".

2
מתוך 'ביג'
 

'יש ילדים זיגזג' התפרסם ‭1994־ב‬ ומיד הוצג כספר מהופך ומשלים לרומנים שגרוסמן פירסם לפניו. אם 'עיין ערך: 'אהבה" ו'ספר הדקדוק הפנימי' בלטו בתכנים הקודרים שלהם ובטכניקה ספרותית מורכבת – 'יש ילדים זיגזג' הציג את עצמו כספר נוער. הגיבור שלו, ילד בשם נונו, יוצא להרפתקה בלשית בעקבות אם אובדת, אולי ברוח ספרות הבלשים של אריך קסטנר. העיבוד הקולנועי מוותר על המשחק של הספר בנקודות מבט שונות, וכאילו מחצין את היכולת הבסיסית של גרוסמן ליצור עלילות פופיות, מושכות.

"אצלי בכתיבה יש הרבה מקום לתיאור של מחשבות, של זיכרונות, של מבט פנימה. זה אפקט שעובד פחות טוב בקולנוע. לכן הבחירה בסרט של אקשן ותנופה של מסע היא טובה. כל הזמן דחפתי אותם לכיוון הזה. הבמאי לא יצר פה 'סרט־ספר'. הוא לוקח את החלק העלילתי בספר ונצמד אליו בדרכו שלו. הכוח של הסרט בעיניי זה שהוא סוחף בקצב שלו, בתזמון הקולנועי שלו. זה סרט עם המון הומור. סרט שנועד לגרום לך לצאת מהאולם מחייך‭."‬

אפשר להגיד ש'יש ילדים זיגזג' הוא הספר הכי שמח שלך?
"כמו מרבית הסופרים שאני מכיר, בסופו של דבר אני כותב על שלושה־ארבעה דברים שהם בנפשי. ואני משתדל כל פעם לנגן אותם בכלי אחר. 'יש ילדים זיגזג' הוא ספר צוהל כזה. אם כי, כשאתה קורא אותו, אני חושב שמופיעה גם הבדידות של נונו, הגיבור, וגם הבלבול העצום שלו: הוא מרגיש שהוא לא כמו שמצפים שהוא יהיה. שפועל בתוכו איזה נוסע סמוי, שיש בתוכו עוד ילד, עוד אישיות שהוא לא מבין אותה, שהוא נאבק בה ומתפתה לה. כל הספר הוא בעצם המסע שלו להבין מיהו – להוציא לאור את המישהו הזה שנמצא בתוכו וגורם לו להיות בקונפליקט כל כך חזק עם עצמו. את השאלה הזאת של 'מי אני' המשכתי לשאול כמעט בכל ספר שאני כותב‭."‬

ובכל זאת, בתוך השורה של גיבורים־ילדים שתיארת, נונו הוא המקרה הכי הרמוני של התבגרות.
"כואב לי לעשות היררכיה בין הילדים השונים שכתבתי. אבל אני חושב שמה שמבדיל את נונו מגיבורים אחרים שלי הוא סוג האנרגיה שלו: יותר אנרגיה של עשייה, של פעולה. אם אהרון מ'ספר הדקדוק הפנימי' פועל רק על עצמו, לכוד בתוך עצמו – נונו הוא יותר ילד שפועל על העולם. הוא כמו חץ כזה‭."‬

כתיבת ספרות מאפשרת יותר חופש מאשר יצירה של סרט?
"אני חושב שכן. בכל פעם שאני נמצא על סט צילום, ואני רואה את מאות האנשים שמשתתפים ומעורבים, אני חושב: איזה מזל יש לי שכל מה שאני צריך זה עט, מחברת, ולפעמים מקלדת. תשים אותי בכל מקום, ואני יכול לכתוב. אני לא צריך שום דבר שבא מן החוץ. תמיד משעשע אותי לראות את המאמצים העצומים ואת הביורוקרטיה שכרוכים בהפקה של רעיון אחד שעלה לאיש אחד, בחדרו. הזיות שהזיתי לי בחדר – פתאום יש המון עוזרי הפקה ואנשי צוות שצריכים לממש אותן. כמו למשל הצילום של האמא הולכת על מנוף ענק מול הירח. או הסצנה של המרדף בין האבא והאמא, והנפילה שלהם לתוך בריכת השוקולד. הביאו כמה אלפי ליטרים של שוקולד כדי לצלם את הדבר הזה‭."‬

שוקולד אמיתי?
"כן. איזה בזבוז, אה‭"?‬

גם בלי ההולנדית, בספר הזה יש משהו יותר אוניברסלי, פחות מקומי, ביחס לספרים אחרים שלך.
"בניגוד גמור לכל הספרים שלי, המוקד שלו באמת לא חייב להיות ישראלי. התהליך שנונו עובר לא קשור למשקל של להיות ישראלי, להתעצב על ידי ההיסטוריה שלנו. הוא חופשי מהכובד הזה. לכן באמת זה הסרט היחידי שלי שלא נעשה בארץ‭."‬

קוראים מחוץ לישראל מזהים בספרים שלך דברים אחרים מהקוראים כאן?
"הם יכולים להרגיש בדברים שאנחנו כבר שקועים עמוק בתוכם. זה מזכיר לי את הבדיחה ההיא: שני דגים צעירים שוחים בים ונתקלים בדג זקן שאומר להם, 'היי חבר'ה, מה נשמע, איך המים היום‭'?‬ הם אומרים 'בסדר' וממשיכים לשחות. אחרי כמה שניות אחד מסתכל על השני ואומר: 'רגע, מה זה מים‭'?‬ אנחנו נמצאים עמוק בתוך המים שלנו בישראל, מתורגלים, מתוכנתים לחיות בהם. ואולי צריך באמת מבט בחוץ כדי לראות כמה מסובכים החיים פה".

שהרה בלאו, נערות למופת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.4.2012

פרסום 'נערות למופת' הוא דבר בעיתו. רומן שמבקש לחשוף את השימוש בדימויים שואתיים ככלי להשגת צייתנות ושליטה לא היה יכול להופיע בזמן טוב יותר מאשר ביריד האיראני שמתנהל בימים האלה בישראל, כמו שיעור חברה של 'בעד ונגד'.

שהרה בלאו ידועה קודם כל כסוכנת שואה, כמי שייסדה ב־99' את טקסי יום השואה האלטרנטיביים, שביקשו אמנם להעניק פנים חדשות לפולחן השואה הישראלי אבל תיפקדו גם כחלק ממין פופ שואתי שהתפתח כאן בשנות האלפיים ועוד לפני כן, והתפרץ בעשרות ספרים, הצגות וסרטים. בספר הזה, שבורא מחדש את נעוריה של בלאו בבני־ברק, אפשר אולי לשמוע גם הכאה על חטא, ובכל מקרה, התפכחות מהקסם השחור של תעשיית סיפורי השואה.

בלאו מתארת בספרה השני חבורה של תלמידות דתיות בשנות ה־80 שמתהפנטות מסיפור על 93 הבתולות, מעין אגדת קדושים מודרנית על נערות בזמן השואה, שהעדיפו למות על קידוש השם ולא לאפשר לחיילים נאצים לגזול מהן את תומתן. במרכז הספר עומד מאבקן של הגיבורה וחברותיה להעלות על הבמה פסיון שממחיז מחדש את ייסוריהן וגאולתן של הבתולות.

השיחוק הגדול של בלאו הוא היציקה של תהליך תרבותי־פוליטי מורכב למסגרת של הקשרים פופולריים. בלי להצהיר על כך, הספר נכנס לטריטוריה של סרטי תיכון אמריקאיים, של מלחמת מעמדות בין מקובלים לדחויים. באופן ספציפי, בלאו משחקת על מסורת צדדית שמבקשת לחשוף יחסי כוח אכזריים בחברת הנערות, ומקצינה אותם למימדים רצחניים (מ'מלכות הכיתה' עם ווינונה ריידר מ־89' ועד 'ילדות רעות' עם לינדזי לוהן מ־2004) היא מחדירה לסיפור מרכיבים של פנטזיה ואימה כאשר סיפור העלילה יוצר קשר משולש בין סיפור מותן של 93 הבתולות, לבין מותה הטרגי של אם המספרת ובין היעלמותה של מלכת הכיתה בסיפור העכשווי. באופן הזה, הספר מיישר קו עם הספרות והקולנוע האמריקאיים שמתארים את חרדת ההתבגרות המינית במונחים של רוחות וערפדים – וחושף את האלמנט המדכא והשמרני שבהם. אם רוצים, אפשר לדבר גם על התזמון המדויק שבו קושרת בלאו בין תהליכים של הקצנה דתית להיסטריה של צניעות.

אלא שמה שהיה יכול להפוך לאלגוריה מבריקה על הפוליטיקה הישראלית – כמלחמת מעמדות טינאייג'רית שבה מעמד הקורבן מעניק למשתמש כוח וסקס אפיל – מתממש רוב הזמן בצורה פושרת. בעיה אחת קשורה לעצם הבחירה במספרת בגוף ראשון. על פניו, בלאו מדגישה קול שנון ובוגר, שמתייחס להתרחשויות מהעבר, אך לרוב בזמן הווה. זהו קולו של מי שכבר מודע לסיום המעשה, אבל מבקש לשחזר אותו בצורה כמעט יומנית, על סף המודעות העצמית, מבלי לוותר על העמדה הרגשית וחסרת הפרופורציות שנהוג לייחס לגיל ההתבגרות. בלאו מצליחה אמנם לעצב סיפור התבגרות אמין, אבל לא מוצאת דרך יעילה להתמודד עם המלודרמה שהיא עצמה טווה ועם תפיסת העולם המלודרמטית של טינאייג'רית במשבר (בניגוד, למשל, לריאליזם העמוק של לאה איני ב'ורד הלבנון', שהתנגד מכיוון דומה לדימוי הקורבן הנצחי). אם התיאורים הקריקטוריים והמלגלגים שבעזרתם מציירת הגיבורה את הדמויות השונות היו אמורים לשמש משקל נגד לקו המלודרמטי – בפועל הם יוצרים רושם של סגירת חשבונות מטעם מי שעדיין לא התגברה על עלבונות מנעוריה.

הבעיה המרכזית יותר בנקודת המבט קשורה להתעקשות של בלאו לנתח, לפרש ולבקר את הדמויות – כולל ניתוח עצמי של המספרת. העניין הזה אמנם משרת תחושה של דיווח אותנטי, של חשיפה כאילו יומנית, אבל נראה שהוא מאמץ את הכשל שהספר יוצא נגדו: את הנטייה להתעקש על פרשנות מסוימת, ההשתלטות על הסיפור שמגרשת ממנו כל סימני שאלה. אם המספרת של בלאו מגלה איך מערכת החינוך והחברה סביבה השתמשו בסיפורי השואה כדי להפוך אותה ואת חברותיה לילדות טובות וצייתניות – היא מאפשרת לא פעם לטון פולמוסי ופובליציסטי להכניע את הסיפור. גם כשהיא מציגה את הצד הגרוטסקי במוזיאון שואה מקומי, היא עצמה לא נוטשת את תפקיד המדריכה המסבירה במוזיאון.

'נערות למופת' מסמן כיוון מעניין וראוי להערכה, אבל נראה שבלאו הסתפקה ביצירת רומן לא יומרני למתבגרים, לעיתים נוגע ללב, במקום לתת דרור לכיוונים הפנטסטיים, המיניים והאלימים שהיא חוגגת סביבם. 'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו הוא לא בדיוק סרט מופתי – אבל הוא יכול ללמד איך שפת הפופ והקומיקס יכולה להפוך את פנטזיות הנקם והקורבן שקשורות לשואה ליצירה רדיקלית אמיתית. סיפור החניכה הישראלי, שעובר במחנות ההשמדה בפולין ומסתיים במחסומים, מחכה עדיין לכותבים מנומסים פחות.

שהרה בלאו, נערות למופת, הוצאת זמורה־ביתן

רוני ידור, חופשת מחלה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.7.2011

משפט החיזור המדהים בהיסטוריה רשום על שמו של ג'ורג' קוסטנזה: "אני מופרע, אני מדוכא, אני פגום – יש לי הכל". 'חופשת מחלה', ספר הביכורים של רוני ידור, פוסע בנתיב דומה כדי לכבוש את לב הקוראים. פגם אחרי פגם, שבלונה אחרי שבלונה – ידור ליקטה בספרה הצנום כמעט כל תופעה מאוסה שמאפיינת את הספרות הישראלית בשנים האחרונות. וראו זה פלא – דווקא כשהדברים מונחים בגלוי על השולחן, מכוערים כמו דג מפרפר, אפשר למצוא בהם יופי ועניין.

מבלי להיכנס לגנאולוגיה של גיבורינו הגונחים, עושה רושם שהעשור וחצי האחרונים הביאו לשיא את דמותו הספרותית והקולנועית של הצעיר הלא כל כך צעיר, המיוסר, חדל האונים, שיד אחת שלו עוד משתוקקת לאבא והיד השנייה מתחשבנת איתו על ספת הפסיכולוג. ספרות 'הילד בן 30'. הרומן האחרון של צרויה שלו, למשל, הציג שתי חוליות בשושלת משפחתית של ילדים זנוחים שהופכים בתורם להורים לא מתפקדים. 'נוילנד' של אשכול נבו הפגיש בין שני בני 30 ומשהו שעדיין מנסים לסחוט מההורים חיבוק מאשר. שניהם קישרו, כל אחד בדרכו, את הדרמה המשפחתית הזאת להיסטוריה הציונית. טבלאות רבי המכר מצידן מראות כמה חזק הצורך בספרות כזאת: טיפולית, טראומטית, נחנקת מאהבה ומחוסר אונים.

ידור, מתרגמת ותסריטאית צעירה, לוקחת את הדמות הזאת ולא מרככת את המרכיבים הדוחים והמטרידים שבה; גם לא מנסה לעבות את הסיפור האישי של הגיבורה בשכבות של לזניה היסטורית. 'חופשת מחלה' מצליח במקום שבו יומרניים ממנו כשלו, ומצליח לשקף בצורה אמינה ולא צפויה צורת חיים שבימים אלה מתפוצצת בדפי החדשות. מצבו העלוב של הצעיר הישראלי.

הז'אנר בו הספר נכתב אחראי לכך במידה רבה. 'חופשת מחלה' הוא יומן שכותבת בחורה צעירה – פגועת נפש מתפקדת היטב, אפשר לקרוא לה – שעל פניו מיועד לפסיכולוגית שלה, בשעה שזו נמצאת בחופשה באירופה. נקודת הפתיחה הזו ממקמת את הספר בשטח שבין רומן המכתבים, היומן והווידוי, ועוד יותר מזה, באגף של ספרות הנוער. עצם השימוש בגיבורה־מספרת בעלת לקות יוצר את הציפייה למאבק לעצמאות, קשה אך נחוש, בסגנון 'אני אתגבר', רומן הנעורים הווידויי של דבורה עומר שבמרכזו נערה נכה.

שני הספרים הללו משתמשים ביומן כבסיס לסיפור חניכה נשי – שבו עצם הכתיבה, עצם הביטוי, עצם הקשר בין הגיבורה לקורא, הם חלק מתהליך של גאולה. שתי הגיבורות, אגב, מתארות את עצמן כבעלות שיער דליל וקלוש – כלומר, כנשים חסרות נשיות. מכאן והלאה דרכיהן נפרדות. השיתוק שאוחז בגיבורה של ידור הרבה פחות מעורר הזדהות. למעשה, הוא חותר תחת השאיפה של הגיבורה ושל הקוראים לקבל פעם נוספת את הסיפור האופטימי על כוחו של היחיד לשנות את חייו לטובה.

ידור, שכתבה בין היתר לטלנובלה 'האלופה', משחקת על הציפייה הזאת לסיפור סינדרלה. במקומו היא מתארת נדנדה רגשית של עליות ומורדות עם רגעים קטנים וחשודים של פיכחון. הגיבורה המעורפלת שלה – חסרת שם, אולי תל־אביבית, חילונית, משכילה, ספרותית – היא אחת הגיבורות המעצבנות והמרוכזות בעצמן שנראו כאן לאחרונה. אפילו הפסיכולוגית, אם אפשר לסמוך על הדיווח הזה, מכנה אותה "מייגעת". אחוזים נכבדים מהיומן עוסקים בחרדות מנשירת השיער שלה: פורומים באינטרנט, פגישות מאכזבות עם רופאים, תרופות אליל, השוואות בלתי פוסקות בין שיערה לבין השיער של נשים אחרות, ממשיות ומדומיינות.

על עבודה היא לא מדברת. על קשיים כלכליים דווקא כן. הפרטים מעורפלים. יש לחשוד שהוריה הלא אמידים ממשיכים לתמוך בה. במקביל לפולחן השיער ולהיפוכונדריה שלה – הספר עוסק בתאווה שלה לפרסום ככותבת. אם יש תחום אחד שבו אפשר לדבר על התפתחות, זה היחס שלה למעשה הכתיבה. כבת־זמנה, הגיבורה מחזיקה באמונה שפרסום הוא התרופה למצוקה שלה. הרגעים היחידים שבהם היא כמעט יוצאת מעורה הקטנוני והאגוצנטרי, הם הרגעים שבהם היא מנסה לבחון את איכות הכתיבה שלה. להכריע בין חשיפה אותנטית, הומור ותחכום. ובאמת, זהו ההישג המרכזי של הספר, שעוסק בגרפומניה מבלי להיגרר לגרפומניה בעצמו; שמצליח באותו זמן לדבר אל עצמו ואל שופטים/מעריצים (הקוראים והפסיכולוגית).

היום, בעשור שבו מתבלט אצלנו הרומן האוטוביוגרפי, מה מבדיל בין ספרות לבלוג או לתוכנית ריאליטי? יותר מש'חופשת מחלה' מספק תשובות, הוא מצליח להשיק בצורה אינטליגנטית לסגנון הקצר והנוקב שמאפיין את מרחבי הטוויטר והסמסים מבלי להיכנע לו. להישמר מגבול הדיבוריות והגימיק. אם יהיה לידור מזל, הספר הזה יצליח לעצבן כמה קוראים ולעורר סביבו קצת מהומה. מגיע לו.

 רוני ידור, חופשת מחלה, הוצאת כתר

נאוה מקמל־עתיר, אות מאבשלום

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.8.2009

להתנגח ב'אות מאבשלום' הוא מעשה חסר טעם ולב כמו להתעלל בילד בן חמש, אינפנטילי ושמנמן לגילו. אלא שאינפנטיליות והתיילדות הן שם המשחק כאן: בסגנון, בתכנים, בפרספקטיבה. ובהנחה שקצב המכירות של ספרה הראשון למבוגרים של נאוה מקמל־עתיר, שמככב בכל רשימות רבי המכר, לא יואט בקרוב, כדאי לפרסם אזהרה לצרכן לפני שהוא מתביית על הפיאסקו הזה.

'אבשלום' הוא אבשלום פיינברג, מראשי מחתרת ניל"י, שביקשה למוטט את השלטון העותמאני בארץ. מי שיצירות פופולריות הנציחו את דמותו כ'ילד העברי הראשון,' שהפך לאהוב ליבן של שרה אהרנסון ואחותה ונהרג במדבר סיני בדרכו לכוחות הבריטיים. 'אות מאבשלום' משתייך לזרם הרומנים של היסטוריה אחרת נוסח 'מלכים ג" או 'צופן דה וינצ'י'. כמוהם, הוא מתיימר להציג צד נסתר של פרשייה ידועה. בניגוד לטובים שבהם, הוא מספק אפס אחוזים של כיף.

אמנם, עבודת מחקר לא מבוטלת עומדת מאחורי הרומן, אבל אין למקמל־עתיר הכוח להפוך את אוסף הפרטים הביוגרפיים לסיפור חי ומתפתח, שלא לדבר על העמדת סצינות אמינות. במקום זה היא מעדיפה לרקוח דיאלוגים מלאי פאתוס ושמאלץ סביב שברי המידע שברשותה, שלא פעם מזכירים ילדים משחקים בבובות ומדברים בקול נמוך: '"חושב אתה, יוסף, שאברח? […] מנוסתי תעמיד בסכנת חיים את החברים! 22 איש עלולים לשלם בראשם. אני איני בורח לשום מקום!!!' 'אתה תמות פה!', יוסף כמעט הצטווח. 'אם זה הגורל – יהי כן', אמר אבשלום בשקט".

 'אות מאבשלום' מתבסס על שלושה קווי התרחשות. הראשי בהם הוא סיפור חייו של פיינברג, משולב בתולדות משפחת אהרנסון. הקו המשני מתרכז בגרפולוגית בת זמננו שמפתחת אובססיה לכתב יד במכתב מסתורי שנשלח אליה, מבלי שהיא יודעת שפיינברג הוא שכתב אותו אי שם בתחילת המאה ה־20. מישור ההתרחשות השלישי מפגיש בין רוחו של פיינברג לרוחו של אבשלום שוהם, נכד אחותו של פיינברג, המדמדם בין חיים למוות ב־1974.

 המפסיד העיקרי מהעסק הוא פיינברג, שמצטייר בספר כבנם האבוד של חוליו איגלסיאס, לורד ביירון וישעיהו הנביא. דמותו נבנית דרך מבטי הנשים הסוגדות לו – אמו, דודותיו, אהובותיו והגרפולוגית, שמצטיירת כבת דמותה של הביוגרפית המעריצה שלו. לכל אורך הרומן מפוזרים תיאורים תמוהים של אבשלום כמי "שרוח אלוהים שורה עליו מיום שנולד", בעל תפקיד נבואי־משיחי "בעולם הזה, תפקיד שאף הוא אינו יודע מהו". הניפוח הזה בסגנון אגדת קדושים משיג את ההפך הגמור. הוא מציג, על כורחו, את אנשי ניל"י כחבורה של בורגנים, כמהים להרפתקה – שהקצינים הבריטים ראו בהם נודניקים חסרי תועלת. ילדים.

1

בסופו של דבר, התעלומה הגדולה שמלווה את הספר היא למה הוא מצליח כל כך. אפשר כמובן להאשים את המבצעים. אפשר להסביר שלא לכל דבר יש הסבר. ואפשר לתלות את ההצלחה בצורך העז של הקוראים להיות ילדים טובים ולחוות ריגוש בחסות הצגות שאושרו מטעם משרד החינוך. את הפונקציה הזו ממלא 'אות מאבשלום' מא' ועד ת'. כמו שהוא מסביר בכוכבית כי "ימ"מ" הוא "ראשי תיבות של 'יחידה משטרתית מיוחדת', יחידת העילית של משטרת ישראל ללוחמה בטרור", או ש"עיסת החרוסת" היא "זכר לטיט העתיק שעירבבו אבותינו במצרים" – כך הוא מציג רעים למהדרין מול טובים בני טובים.

כל איזכור ל"ממשל הטורקי רודף הבצע" או לפלסטינים קשור בספר ל"בקשיש" הבלתי נמנע, לפרעות או בעילת קטינות. "זכור את דבריי, אהרון, אכזריות הטורקים כלפינו רק בראשיתה היא. טבח ביהודים צפוי בקרוב. אין בליבי ספק כי כאשר עשו הטורקים לארמנים, יעשו אף לנו. ג'נוסייד, אהרון. זה מה שצפוי לנו!". שרה אהרנסון, אגב, מסבירה לבת חסותה הטורקית ש"יהודים לא מכים ילדים שלהם".

השנאה המצטברת ברומן לטורקים, והציפייה המשיחית שאבשלום יגשים את ההבטחה הצפונה בו, יוצרות מתח בסגנון סדרות ילדים כמו ה'פאוור ריינג'רס' ו'פוקימון' – הציפייה שהגיבור יחשוף את כוחו הסודי ויפליא את מכותיו במנוולים. התפיסה הילדותית הזו מבהירה היטב את מקור הניגוד שמעמיד הרומן בין העבר הססגוני להווה האפרורי בדמות הגרפולוגית בת המאה ה־21, שמתוארת שוב ושוב כבתולה זקנה ונואשת (בת 31) שהולכת ומתייפה ככל שהיא נחשפת לסיפורו של פיינברג. כך היינו רוצים לראות את עצמנו: חתיכים וצודקים. למרבה הצער, מהראי שמציב 'אות מאבשלום' ניבטים מבוגרים שמתים להפוך את ההיסטוריה שלהם לספרות נוער מתייפייפת. 

נאוה מקמל־עתיר, אות מאבשלום, הוצאת ידיעות ספרים