ליאת אלקיים, אבל הלילה עוד צעיר

אפשר לקפוץ הלאה, ולוותר על הקדמה קטנונית לביקורת עצמה:
מאחר שכבר המלצתי על הספר הזה, עוד לפני שקראתי דף אחד מתוכו, אין לי ברירה כנראה אלא להסכים עם עצמי. ועם הציטוט היח"צני שמופיע בשמי על הכריכה. מהיכן הציטוט הזה לקוח, שאלתי את עצמי. ובסוף נזכרתי. מביקורת ישנה שפרסמתי על קובץ סיפורים מאת מחברים שונים. אחד מהם נכתב בידי הסופרת הטרייה. אבל על כריכת הספר החדש שלה, הציטוט הזה מקבל הקשר אחר ומטעה.

לא, זאת לא טרגדיה ולא מחדל מוסרי. סתם עקיפה בתור בסופר, בדרך לקופה, של קשישה ספרותית מנומסת כמוני, שנהנית לחשוב שביקורת ספרותית היא המקום לדבר ביושר, לפעמים ברגש ומתוך חירות יחסית, על ספרים שקראתי – עם אנשים שאני לא מכיר אבל כמוני, אוהבים לקרוא. מזל שהספר מוצלח. ועכשיו, אחרי הנזיפה, אפשר להמשיך.

'אבל הלילה עוד צעיר' הוא רומן הביכורים של ליאת אלקיים. רומן או קובץ שמורכב משלושה סיפורים. אחד קצר יותר, ושניים ארוכים בעקבותיו, שמדלגים בין שלושה רגעים שאמורים לסמן הצלחה ופרידה מנעוריה של הדמות המרכזית בסיפורים. פרידה כזאת היא סתירה בפני עצמה בעולמו של הספר ובעולם הממשי שאליו הספר משתייך: הדרישה להישאר במצב תמידי של נעורים, כלומר לצרוך ולהיצרך, להקסים ולהיקסם, לדפוק וכן הלאה – ובאותו זמן, להתקדם בשרשרת הפיקוד, לעשות מכה ולברוא עוד אפליקציה מצליחה וחסרת תועלת, לעבור לפרברים או לפרדס חנה, למצוא מורה ליוגה, לטפח את עור הפנים שעוטף את התודעה הרובוטית. את המרק המסובך הזה, אלקיים מצליחה למקד ולבטא בעזרת סיפור על המכונה הפגיעה והיצרנית ביותר של החברה הזאת והספר הזה. הגוף הנשי.

'דבש', חלקו הפותח של הספר, בחוכמה רבה, כאילו מסווה את הנושא הזה – דווקא בעזרת תיאור של ירח דבש לכאורה מאכזב, פלסטיקי, כמעט בלתי נסבל. בוונציה, העיר האיטלקית שבה כבר אי אפשר לגווע בה באופן מרהיב, כמו בסיפור של תומס מאן. "כשהיא קמה בבוקר" – היא, הכלה, הגיבורה, בעליה של טבעת נישואים, הממשיכה של כל הדמויות הנשיות שאודרי הפבורן היתה יכולה לגלם, אלא שהיא מבוגרת יותר, מפוכחת יותר, ולפיכך, פחות חיננית – "הבגדים עדיין מפוזרים ברחבי החדר, היא פרקה אבל לא תלתה בארון, ועכשיו שמלת הסאטן בצבע פודרה היתה מקומטת. אלה הבגדים שקנתה במיוחד לירח הדבש, שאגרה בחודשים האחרונים מתוך מחשבה על ירח הדבש, מתוך תשוקה לירח הדבש. ירח הדבש, כך הסכימו ביניהם, יהיה כזה כיף. היה לה קשה להיזכר במשהו ששכחה לקחת, אבל היא ידעה שיש דבר-מה כזה. הטבעת שוב גירדה ומתחתיה בצבצה פריחה. צריך לשים קרם".

זה ציטוט כמעט סתמי ממהלך סיפור אנרגטי יותר. אבל אפשר לשמוע בו את הקלילות והדיוק שבהן מתנגשות ומתערבלות ציפייה ילדותית ומודעות בוגרת, פנטזיה ומציאות. אלקיים והגיבורה האינטלגנטית שלה מנהלות דו קרב מדומה-ממשי בין הגוף והמודעות, העור וצורת המחשבה היאפית. המשך הסיפור בולם או מבליע את הטפת המוסר שמבצבצת כאן (כלומר את השאלה: מי עונד את מי – הטבעת או האישה, הדימוי או התיירת). בדומה לאופן שבו הגיבורה שלה מתעקשת על ירח הדבש, ירח הדבש, ירח הדבש – כמו החזרה המובלטת בציטוט למעלה – גם אלקיים כאילו שומרת אמונים לז'אנר הספרותי (קומדיה רומנטית). ולחלופין, מוכיחה שהיא מוכרת אשליות מוצלחת, שמצליחה להזין באופן משכנע את הרצון של הקוראים להאמין בחופשה המושלמת, ולהעלים בקרם את סימני הפריחה על העור, מתחת לטבעת. את חוש הביקורת וההתנגדות.

'מכונת היונקים' – החלק הבא בספר, הבולט והאינטנסיבי משלושת הסיפורים – שובר בחדות את העונג הצרכני ש'דבש' מצליח לספק – ובאותו זמן כאילו מקצין אותו. מירח הדבש, בום, לחדר היולדות. למחלקת הפגים, בימים הראשונים והמסויטים שאחרי לידה ראשונה. במקום החתונה שסולקה כביכול מפתיחה הספר, הפעם הלידה מוסתרת מהפריים. אם ירח הדבש היה ביצוע מאוחר של פנטזיית נעורים, 'מכונת היונקים' הוא הקצנה השילוב בין הבוסרי והמאוחר. אלקיים מעצבת אותו כ סיפור על מחלקת טירונים – או נענית לאופן המתוקתק שבו עובדת המכונה הרפואית היעילה והדורסנית מול היולדות. אלה נמצאות בדרגות שונות של הלם והכנעה מול האחיות ומול גוף שאי אפשר לקרוא לו כבר 'פרטי'. ההגשה השנונה של הסיפור, כמו היעילות וחוש ההומור של הגיבורה, אמורים לפורר את הבהלה ואת ההשפלה, את סימני החיתוך הממשי והנפשי. אשכרה הרגשתי כאב פיזי מול תיאורי הגיבורה ומכונת השאיבה לחלב, באותו זמן שנשאבתי בעצמי לתוך הבדיחה.

אחרי שמתרגלים לקודים הצבאיים של מחלקת היולדות, הסיפור הולך ומתקרב למחוזות הסטנד-אפ והטור הסאטירי: "בינתיים, אין מה לומר, שניידר לגמרי התאפסה על עצמה, היא עוברת משד לשד מיד כשמתחיל לכאוב לה […] היא מורחת משחה נגד יובש על הפטמה כשמחזור שאיבה מסתיים. היא שותה מים, ליטרים רבים. במקום להתמקד באי-נוחות של תהליך השאיבה, היא מנסה להתרכז בתפוקה. הדקות יחלפו והסי-סי יתאפסו".

הכישרון של אלקיים – ובו בזמן, הקריצות והניים דרופינג הספרותי שהיא משלבת בסיפור – מצליחים לספק גם את יצר הקריאה הצרכני וגם את יצר הקריאה הסנוביסטי. כמו הגיבורה שלה, שכדי להיכנס לתפקוד, נאלצת או נהדפת בפועל לכבות או להחליש למינימום את הקול הפנימי החרד, המתנגד, המתלבט – הספר הזה נהנה מהתצוגה של יעילות ושליטה בחוקי המשחק והנוסחה הספרותית. כל אלה הופכים את 'אבל הלילה עוד צעיר' לספר ביכורים מצוין שאמנם מעוניין לתקשר עם מסה של קוראות וקוראים, להימכר, להרשים, להיקלט, אבל באותה מידה להביע משהו ששמו אישיות.

'קלאב לאב לימבו', החלק האחרון, נותן כבוד עצום, פנטסטי, לסצנת המועדונים התל-אביבית, כשהוא ממקם בתוכה לילה ארוך, מסומם וקולנועי, שעל שמו נקרא הספר. אותה אישה, פחות צעירה. שוב, יציאה לסיפור ברגע שאחרי המפץ. חברת ההיי-טק שבה הגיבורה עבדה כבכירה נמכרה הרגע לכריש אמריקאי. הבעל והתינוקת שגדלה כבר נרדמו בפרדס חנה. הפעם מספרת את הסיפור ההכרה של הגיבורה, כדמות בפני עצמה. הספר חוזר לאזורים סקסיים יותר, כמעט לתבנית של "סיפור מוסר" ארוטי. חזרה מאוחרת של הגיבורה לימיה הבלייניים בתחילת שנות האלפיים, בחברת גוף שגם עכשיו היא לא במיוחד מחבבת, ובחברתו של היריב המושבע שלה בחברת ההיי-טק. האביר האפל, אפשר לקרוא לו. מיסטר דארסי, כריסטיאן גריי.

"אני רואה אותך מתעקשת לפתות אותו יותר", מתארת ההכרה, הקול הרציונלי, הבוסי, את האישה הגופנית, הפועלת, "מקערת את הגב התחתון. מושכת מעלה ומאריכה את הצוואר, מטה קלות את הראש, אני מכירה היטב את המהלכים האלה. אני זו שאספה אותם אחד-אחד במשך שנים של קריאה ב'לאישה', באתרים אמריקאיי ובמדריכים עסקיים לשפת גוף. אבל את זו שהפנמת אותם בבשר".

החלק הזה בספר מאבד כמה גרמים מהקוליות שלו, עניין מוצדק לגבי מעקב אחרי אישה וגבר בשנות הארבעים לחייהם, בעודם מנהלים דיאלוג חצי פילוסופי, חצי מסומם, על אקסטה. במסורת הדיאלוגים השנונים של סרטים צרפתיים משנות השישים – והגלגול הטלוויזיוני, העכשווי, שלהם בעלילות על לילה קלאברי של התבגרות ופיכחון. גיבורי הסיפור של אלקיים מוקפים עכשיו בגופים צעירים, עמידים משלהם. הם שוב במצב של התמחות או היזכרות (ביחס לשנות העשרים שלהם). איך לתפקד על קו התפר שבין הישרדות והנאה, עינוי ומשחק, שבזכותו חלל תעשייתי הופך להזיה מועדונית.

אולי זה פשוט הפונט המכוער, גופן האותיות, שבו משולבות לאורך הפרק הוראות משחק כמו "אם את זוכרת את הכדור, צאי מהמסדרון ולכי לעמוד 222 […] אם את בולעת את הכדור חזרי לעמודי 213. ואם אין לך כוח ללופים ואליי, פשוט המשיכי לקרוא". אבל השטיק המנג'ס הזה דווקא מעבה את האופי הרטרואי של הספר, שגם מבחינה סגנונית כאילו בוקע מתוך שנות התשעים וחגיגת ההיי-טק והקלאבינג. בו בזמן, הספר עושה כמיטב יכולתו להתמסר למבנה קלאסי, כשהוא רומז לעתים בעקיפין, לעתים בישירות כמעט מוגזמת, שההרפתקה המסויטת והרגישה שנבנית כאן היא מסע במדורי גן העדן, הגיהנום וכור המצרף. כלומר, בתוך גוף האנושי והנשי של שנות האלפיים.

ליאת אלקיים, אבל הלילה עוד צעיר, הוצאת כנרת זמורה ביתן

הלו סדומאים! מוזמנים להגיב

מודעות פרסומת

ראיון עם קובי עובדיה, העונה האחרונה של מוטי ביטון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.1.2013

כצעד של ייאוש או מרד, קובי עובדיה החליט להעביר את התפקיד של גילה אלמגור לידיים של יפה ירקוני. במשך חצי שנה הוא חיזר אחרי אלמגור בלי להרפות. המטרה: לשכנע את השחקנית לאשר שימוש בשמה כדמות בדיונית ברומן הביכורים שלו.

השיחות הספורות ביניהם, הוא מספר, כללו ביטויים כמו "אין לך בושה", "אחרי כל מה שעברתי" ו"כל עוד אני חיה". אלמגור לא התלהבה מהאופן שבו גיבור הרומן, נער בן 14, מדמיין אותה משתרבבת לאופרת סבון שהוא מפנטז. במחברות שהוא מסתיר מתחת למזרן, הגיבור משגר בני משפחה שלו, מורים ושכנים – לעולם טלווזיוני בסגנון 'שושלת'. את אלמגור הוא מדמיין ככוכבת אורחת אלמודוברית, אדירה ומוגזמת. "ירדתי עליה, אבל הייתי בטוח שהיא דיווה ושהיא תדע לקבל את זה. במיוחד שהילד אומר שם שהיא השחקנית הכי טובה בארץ. אבל היא לא הבינה שזה קאמפ, ושזה ילד מפוחד מירוחם שמסתכל עליה".

בסוף התארגנה פגישה. הקרח התחיל להישבר. אלמגור עזרה לעובדיה לקצץ חלקים פחות מלוטשים ברומן שלו ("תמחק את זה, תמחק את זה, ואת זה"). לאחר מכן נרתמה לעזרה גם עורכת דין מטעמה, שמחקה עוד. "הפכתי בתקופה הזאת לילד המפוחד מהספר, שעומד מול הדמות של גילה אלמגור. יותר מזה, הפכתי בעצמי קצת לגילה אלמגור – שלחתי לה סמסים נזעמים: 'את מקצצת את הכנפיים שלי!'. אמרתי לאמא שלי, 'תתקשרי לגילה אלמגור'. והיא אמרה, 'לא רוצה, אני מפחדת'".

לא חשבת לכתוב על שחקנית בשם צילה אליגון.
"חוץ מזה שאני מת על 'הקיץ של אביה', שמוזכר בספר והוא לדעתי הסרט הישראלי הכי שורט, היה לי חשוב שדמות אמיתית תיכנס לסיפור. בשיא הכאסח, באמת איימתי שאחליף אותה ביפה ירקוני, והיא אמרה לי, 'מה אתה חושב, שהבנות של יפה לא יעשו לך בעיה?'. והן באמת לא הסכימו. הן אמרו שאמא שלהן בכלל לא הייתה דיווה, ובטח שלא היה לה נהג תימני כמו בספר. אז חזרתי לגילה כמו ילד קטן, מתחנן. רק בחמידות זה בסוף עבד. הוצאתי מים מאבן. היום אני יודע שאני יכול לעשות הכל. גילה אלמגור היא אגדה, הכי סלבית בארץ. אני כזה קטן לידה, ליד הפאתוס הזה שהיא המציאה. כמו שכתבתי, יום אחד היא תהיה על שטר".


עבודות וידאו של ריאן טרקרטין

 

נשים עוצמתיות גודשות את 'העונה האחרונה של מוטי ביטון', ספר הביכורים של עובדיה – במציאות החיים של הגיבור וביקום הטלנובלי המקביל שהוא בורא לעצמו. השטרות, לעומת זאת, שייכים לצד אחד במשוואה שנוצרת בספר. "הספר הזה מציג את הפחד הכי גדול שלי", אומר עובדיה, בן 30, "משפחה לא מתפקדת. לכן הוא גם מתרחש בירוחם. כשגרתי בדימונה, היינו צוחקים על הירוחמים. הם היו היחידים שיכולנו להתנשא עליהם. בתור ילד פחדתי שלא נוכל לעמוד במבחנים של החיים האלה, בקשיים הכלכליים. אז בספר הלכתי על הקיצוניות – שום דבר לא מתפקד במשפחה של מוטי ביטון. זה ניסיון לדמיין מה היה קורה אם לא היינו יוצאים ממצרים".

במציאות, משפחת עובדיה יצאה ממצרים, מדימונה ומפתח־תקווה – אבל ההון המשפחתי קשור בכל זאת לאפריקה. אמו של קובי, ירדנה עובדיה, היא מקרה נדיר של עסקים חובקי עולם שלא צמחו מאחת ממשפחות הממון הישראליות. בשנים האחרונות היא זכתה לתשומת לב תקשורתית, לא ממש מחמיאה, לאור הקשרים ההדוקים שלה עם נשיא גינאה המשוונית – "אחת הרודנויות הידועות ביותר לשמצה ביבשת", נכתב ב'הארץ' בכתבה על מי שכבר כונתה "מלכת אפריקה".

המפגש עם בנה עומד לא פעם בצל של חקירות מס, תחקירים עיתונאיים על אמו וידיעות על אירועים משפחתיים ראוותניים. את החתונה של אחת מארבע אחיותיו – עם הופעות של אייל גולן, שרית חדד, משה פרץ ושלומי שבת – כינו "החתונה היקרה בישראל". באופן כמעט מתבקש, קובי עובדיה מצליח לנער מעליו כמות נכבדת של דעות קדומות. אולי מפני שהוא לא מנסה להילחם בהן, אולי בזכות היחס הנינוח שלו לייחוס המשפחתי ולדימוי שלו כבן עשירים. את המילה "טייקונית", למשל, הוא זורק כבר בשיחה ראשונה בטלפון.

עובדיה מייצג ומייצר סיפור ישראלי חדש, בעידן של יחסי סגידה ושנאה לאילי הון ומיליונרים מקומיים. 'העונה האחרונה של מוטי ביטון' נוגע בעצם הפנטזיה להכרה ציבורית, להערצה והשפעה, ויוצק תוכן חדש לסיפור על דיוקן האמן כאיש צעיר. הוא מקביל בין שתי המלודרמות – של העולם הנוצץ והמוגזם של אופרות הסבון ושל החיים הממשיים עם אמא מובטלת, מעורערת נפשית. כל זה, בעזרת סיפור על בריחה מאסונות המציאות לממלכה של קיטש וצבע – אותו טריק של פופ טלוויזיוני, שמכירות גם דמויות של טנסי וויליאמס, למשל, או גיבורת הסרט 'רוקדת בחשכה'.

עובדיה אולי מצהיר על המרחק בינו לבין גיבור הסיפור, אבל גם כאן מתגלה משחק מעניין בין מציאות והמצאה. מגיל 14' מספר עובדיה, הוא כתב תסריטים לאופרת סבון יומית ופרטית, שנמשכה שלוש שנים. "עברנו לפתח־תקווה מדימונה בדיוק לפני כיתה א', מתוך תקווה ברורה להתעשר. לא שהיה לנו רע בדימונה. אמא שלי הייתה קופאית ראשית בשק"ם – היא עדיין מתגאה בזה שהיא הייתה הקופאית הכי טובה שם – ואבא שלי עבד במפעלי ים המלח. בתחילת החטיבה היו בעיות עם המכולת שההורים שלי ניסו לקדם. הייתי אז במתח מטורף, כשבדיוק שידרו את הפרק האחרון באחת העונות של 'מלרוז פלייס'. לא הייתה לי סבלנות לחכות לעונה חדשה ופשוט התחלתי לכתוב אותה בעצמי. כל יום פרק, עוד דף במחברת. הכל היה כתוב בתמצות, בסעיפים: 1. המורה בוגדת בבעלה. 2. קובי מדבר עם אמא שלו. העתקתי הכל, ערבבתי הכל. מהטלוויזיה, מ'שתיקת הכבשים'".

דמויות מהטלוויזיה פשוט חיו יחד עם דמויות מהחיים שלך?
"למרות שגרנו בדירה מעפנה בפתח־תקווה, הרגשתי מאוד נוצץ בראש. לא היה הבדל בין אופרות סבון לחלומות שהיו לנו. ההורים שלי רצו לעבור למרכז ולהגשים את החלום הישראלי. לרחף מעל הפרובינציאליות. להיות אירופה, אמריקה. וגם אני, הייתי בטוח שאנחנו הכי יפים, שברגע שנתעשר ויכירו אותנו, יגידו איזו משפחה מדהימה זאת. כילדים, אמא שלי לקחה אותנו כל שבת בבוקר לסביון, שנראה שם בתים יפים, שיום אחד נגור בהם. כמו שאחרים נוסעים לחוף, זה היה הטיול השבועי שלנו". היום המשפחה מחזיקה בית בסביון.

עובדיה התכוון לקרוא לספר 'דברי הימים א' דברי הימים ב". בהוצאה, הוא מספר, "התעקשו על השם המזרחי של הספר. 'מוטי ביטון ימכור יותר. שלא יחשבו שאתה יוכי ברנדס'". האנקדוטה הזאת מלמדת דבר או שניים על הקשר של עובדיה כסופר צעיר לשושלת של סופרים ישראלים מזרחיים. אצלו הדמויות מדברות במונחים גלויים ומפורשים של השתכנזוּת מול מרוקאיוּת.

"בדימונה", הוא אומר, "לא היה לנו את הדיבור הזה על אשכנזים־מזרחים. אשכנזים היו רק בטלוויזיה. כשעברתי לכיתה א', פתאום שמתי לב שיש המון אשכנזים בכיתה. עברנו לבניין עם שכנים אשכנזים מעלינו ומתחתינו. פתאום ביקשו שקט בין שתיים לארבע, ולא לטפטף עם שקית הזבל. פתאום היו דרישות מטעם הסדר הטוב, דברים שפשוט לא הכרנו. לאמא שלי לא הייתה אף פעם בעיה עם מי שהיא. להפך, בעולם העסקים היא השתמשה באסליות שלה כסימן לאמינות. היום המענטש הישראלי החדש הוא מזרחי. אין היום בושה להיות עינב בובליל".

הרומן מתרחש בסוף שנות ה־80, אחרי המהפך, פריצת ש"ס והדיון הגלוי על פוליטיקה ומוצא. לאורך הספר הגיבור הופך את האשכנזיות לשם קוד לריסון מלאכותי, להעמדת פנים. ידידו הפדופיל של הגיבור קושר את האשכנזיות למחלת הסרטן, וטוען שהמרוקאים אילפו את עצמם בהשפעת האשכנזים. "אני לא איזה פנתר שחור", אומר עובדיה, ששני הוריו ילידי מרוקו. "החיים היו ממש טובים אליי, אולי אפילו בגלל המוצא שלי. מצד שני, אני זוכר איזה טוקבקים התפרסמו אחרי התחקיר על אמא שלי ב'עובדה': 'שתחזור לדימונה. מי זאת הפרחה הזאת'. למה היא פרחה או ערסית, בגלל המבטא שלה? יום אחרי זה פורסם ב'הארץ' שהיא סוחרת נשק. כמה מוגזם להציג עסקה שקשורה למספנות ישראל וספינות הגנה כסחר בנשק".

אתה מבין את הביקורת, למשל, על האירועים המשפחתיים הגרנדיוזיים?
"אני מבין מה אפשר לומר על חתונה ב־7 מיליון שקל. גם לי יש מה לומר. אבל לא בטוח שזאת דווקא הפגנת עושר, אלא הפגנת שמחה משפחתית. גם ביום הולדת חמש שלי חגגנו עם 500 איש באולם בדימונה. שנים אחרי זה אמא שלי ישבה מול הווידיאו מבסוטית. עם החברים שלי אני יכול לצחוק על זה: 'הגזמנו, נכון?'. אבל אמא שלי היא אישה מוגזמת. היא יכולה להקים ישיבה, או לתרום לנזקקים – ובאותו כיף היא יכולה לערוך חגיגת יום הולדת ענקית. אנחנו חיים בחלום שעוד שנייה יכול להיגמר. עד גיל 25, כשמילצרתי, לא האמנתי שההתעשרות הזאת אמיתית. רק אחרי שעזבתי את העבודה בחברה של אמא שלי הבנתי שאני יכול להפסיק לעבוד בינתיים.

"עבודה היא צורך עמוק, אבל רווחה זה באמת כיף. כאילו, למה מה קרה שבחיים האלה אני אדאג איך לשלם חשבון? אני נעלב בשם האנושות כשאני רואה אנשים במצב כלכלי קשה, או כשאני נזכר בשנים הלא מוצלחות שלנו. אם ההתעשרות של קבוצה קטנה באה על חשבון הרוב? לא במקרה שלנו, אצלנו זה קרה באפריקה. אולי בגינאה יכולים לבקר אותנו. בארץ אנחנו לא חלק משום בנק, ולא שייכים לאליטה. ברור שאני כרגע בצד של הספינה שלא טובע, אבל הייתי מספיק בצד השני. כשאני רואה היום את רני רהב במסיבה אני רואה איש חמוד, גרגרן, שנהנה מהחיים".

 

את אופרת הסבון הילדותית שלו – 1,200 פרקים יומיים עם 220 דמויות בפתיח – עובדיה זרק לזבל כשלא התקבל לתיכון נחשב בפתח־תקווה ("עד שאמא שלי צעקה שם, וקיבלו אותי עם כל מיני תנאים"). היום, מתוך שעמום מוחלט, הוא לומד לתואר ראשון בפילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל־אביב. "הייתי בטוח שקמפוס זה מקום מחרמן, שקורים בו דברים, ואני ממש לא רואה את זה. הכל אימפוטנטי. בחיים עוד לא הייתי במקום שלא היה לי בו קליק עם אף אחד. למה? אני בא לשם עם עקבים מטפוריים. עושה רעש. עם מלא בושם בבוקר. שאני אגיד שזה משהו במנטליות? במזרחיות שלי? הכל שטויות.

"הגעתי לשם עם נפיחות קלה בחזה, בידיעה שיש לי כבר חוזה בהוצאת כתר, ולכל תלמידי הספרות האלה אין. משהו ילדותי כזה, כמו הראפרים שמצליחים, משוויצים בפורשה, פסי זהב בבגד ובלינג בלינג. כמו הזמרים המזרחיים שמצליחים פה, ישר עוברים למגדלי יו. הכל נוצץ עם הקיסריה והנוקיה. אולי גם בי יש משהו כזה, לא נעים או מתנשא. מעצבן אותי שאף אחד לא מחכה לי, שהמורים לא מכירים את השם שלי. פעמיים העירו לי שם על מותגים שאני לובש – אני מאוד מאמין במותגים, יממוטו או דיור נגיד – מה אתה מתנפח עלינו עם הבגדים שאתה לובש? מה זה משקפי השמש הפרחיים האלה?".

יש יתרונות לגישה הזאת.
"כשבאתי לדרור משעני, העורך בהוצאת כתר, הבאתי לו את כתב היד בידייים רועדות. אמרתי לו, 'לא פירסמתי שום דבר ב'מעיין' או אפילו ב'במה חדשה', אבל אני הולך להיות קובי פרץ של הספרות. הספרים שלי יימכרו בתחנות דלק'. יצאתי משם רועד. איזה שטויות יצאו לי מהפה. בדיעבד, משעני אמר לי שזה המשפט שעשה לו את זה: קובי פרץ של הספרות".

אתה אוהב את קובי פרץ?
"האיש הזה הוא ספר של 'רסלינג'. כוכב! ברור שזה לא עניין המוזיקה פה, אבל יש לו אישיות שדורשת אצטדיון. ואני מעריך את זה: סוף־סוף לא יהודית רביץ שיורדת בכפכפים לקפה השכונתי".

לאורך הפגישה איתו, עובדיה כמעט משוויץ שהוא לא קורא ספרים ("שרה אנג'ל היא הסופרת היחידה שבאמת קראתי את כל הביבליוגרפיה שלה"), הצהרה שנשמעת קצת מוגזמת. הוא מדבר על אדישות לספרות הישראלית ("ראיתי את העיבוד לקולנוע של 'ספר הדקדוק הפנימי'"), אבל חוזר ברומן לסיפור הישראלי על ילדים שמסרבים להתבגר. הוא אולי מתלונן על הוראה יבשה של הגות פוסט־מודרניסטית באוניברסיטה, אבל הרומן שכתב מתבסס על ארגז כלים של ערבוב סגנונות וטשטוש תחומים. הגיבור מתאר את כל ההתרחשות במונחים של אופרת סבון, תפניות עלילתיות ותפקידים דרמטיים. במין השלכה לאחור של תוכניות המציאות, צופים שהגיבור מדמיין כאילו מתבוננים בדירה המשפחתית.

"בסוף שלחו אותי לקרוא את 'ילדה שחורה' של סמי ברדוגו. קראתי סיפור אחד שלו, ומיד העפתי את זה. פאק הים! אני הביץ' החדשה בעיר! כן, הוא הקדים אותי באיזה עשור. אני יודע שאני בז'אנר שלו, או של שרה שילה. שלחתי לברדוגו את הספר עם הקדשה מהממת. ברור שיש בינינו קווי דמיון, וזאת גאווה גדולה. אבל אני חושב שהגיבורים של ברדוגו קצת במסכנות, מסתכלים על המציאות מהצד. הגיבור שלי לא כזה. הוא בטוח שהוא ה־דבר. האשכנזים גרועים, והוא מהמם, עם כל רגשי הנחיתות שלו. חוץ מזה, אני חושב שלסמי ברדוגו חשוב להתחנף לאליטה הספרותית. הוא יודע מה הספרים הקאנוניים. נדמה לי שהוא יודע שיש איזה חלון הצצה שהוא נותן לאשכנזים, בזמן שחלון ההצצה הזה בכלל לא מעניין אותי".

הגיבור שלך דווקא עסוק כל הזמן בשאלה, מה יגידו עליו המבקרים האשכנזים.
"ובאמת, כשהוא מנסה לכתוב בצורה נסיונית הוא נכשל. מבחינתו, אם צריך לבחור בין המבקרים לצופים – ברור שהצופים. וזה גם מה שאני חושב. אני רוצה ביקורות נופלות, אבל הרבה יותר חשוב לי למכור הרבה עותקים. למרות שזה ספר מייסר, קצת חופר, תובעני רגשית – אני רוצה שמי שקוראת רם אורן, תיהנה גם מהספר שלי. שכל הפרחות יקראו אותו. שיראו שהוא קרוב להן ללב".

___

תגובתה של גילה אלמגור:

"קובי עובדיה יצר את הפרסונה הזאת והשתמש בשמי בלי רשותי. הייתה לו בראש איזו דמות של דיווה דה לה שמאטע עם כפפות שחורות, מהסדרות האמריקאיות שהוא היה רואה בתור ילד קטן. אבל הדמות הזאת לא הייתה קשורה לא למקום, לא לנוף, לא לטמפרטורה – ובטח שלא אליי. אי אפשר לקחת בנאדם חי ולעשות איתו מה שאתה רוצה כדמות. הייתי צריכה לשמור על עצמי".

את אוהבת את הספר?
"אני לא אתן לו ביקורת, אבל בסופו של דבר זה סופר עם קול ייחודי ואני באמת מקווה שהוא יצליח".

קובי עובדיה, העונה האחרונה של מוטי ביטון, הוצאת כתר

עמיחי שלו, הנפשיים

2222

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.5.2010

משהו דמוי נס או הזיה פותח את 'הנפשיים‭:'‬ שלג בלב בסיס טירונים שעטוף בצבעים של אפור וחום בדרך כלל, וחדירה של ציפור שיר הידועה בשם 'אדום החזה' לתוך צריף מעלה צחנה. הנס השני מצפה לגיבור בסוף הסיפור – הופעת הפרידה של נושאי המגבעת. שאר הרומן נמתח על גבי השאלה אם שני הניסים יתחברו, אם כמו הציפור שחדרה לחדרון המסריח, הטירון אורי קרביץ ישרוד את מסכת הדיכוי והשעמום של הטירונות המיוחדת לחיילים שסומנו כ'נפשיים‭,'‬ ויספיק להגיע למופע הרוק החשוב בחייו.

מחנות צבאיים בספרות ובקולנוע אוהבים פרפרים וציפורים קטנות. נפש האדם כנראה משתוקקת לקצת ציפוריוּת, לכתם צבע ותנועה, כשהחיים כולאים אותה בשטח סגור. ב'רשימת שינדלר‭,'‬ למשל, ריפרפה ילדה אדומה בתוך הווי שחור־לבן. זהו קיטש עוצמתי ביותר. משהו דומה קורה לאדום החזה ב'הנפשיים‭,'‬ ספרו השני של עמיחי שלו אחרי 'ימי הפופ‭.'‬ גיבור הספר מוצא לבסוף את גופת הציפור, מניח אותה בכיס ולא מרפה ממנה עד סוף הסיפור. מה פשר המעשה הלא היגייני הזה? ובכלל, איך יכול להופיע דימוי כל כך סנטימנטלי בספר שסוגד לנושאי המגבעת ולתמלילים הדוקרניים של אהד פישוף ‭")ציפורים מסתובבות, ציפורים מסתובבות, שמח פה ושמח שם‭?("‬

כדי להגיע לתשובה צריך לעבור בלשכה של חוסר הברירה והאבסורד שכביכול מולכים בספר הזה, שמשתמש בשירי להקת נושאי המגבעת ובפנטזיות התאבדות כפסקול לסיפור על טירונים פגומים בתחילת שנות ה־90.‬ "הצבא חייב לקחת אותנו כי אין לו ברירה‭,"‬ מסביר הגיבור והמספר. "הוא לא ממש רוצה, אבל אנחנו חייבים להילקח כי אין לנו ברירה גם אם אנחנו לא ממש רוצים‭."‬ מול המנגנון הכפוי הזה מוצגת המוזיקה של נושאי המגבעת כמין פיה טובה ואנרכיסטית. לא מעט סרטים משתמשים בזיווג הזה: תנאי חיים בלתי נסבלים מבחינה חברתית, כלכלית או רוחנית – שמולם ניצב מושג 'הכוכב‭.'‬ קן לואץ' איפשר לגיבור החלש בסרט 'מחפשים את אריק' להזות את דמותו של שחקן הכדורגל אריק קנטונה כקונטרה ללחצים שמופעלים עליו; את עלילת אהבתם של שני נערים הומואים משכונת פועלים בלונדון ליוו ב'משהו יפה' השירים של להקת האמהות והאבות; הגיבור הנרדף ב'רומן על אמת' מקבל שיחות עידוד מרוחו של אלביס. בעולם ללא אלוהים, הפופ הוא הדרך לגאולה.

1
מתוך 'רומן על אמת'

 

שלו לא רק מעמת בין הצבא והרוק ככוחות בשני סיפורי חניכה מתחרים – אלא גם חוקר את הדמיון ביניהם. אביו של הגיבור מקווה "שהצבא יחשל אותי, יעמיד אותי על הרגליים, יהפוך אותי לגבר‭."‬ אלא שהצבא הישראלי עצמו מתגלה כמי שלא יודע להשתמש בכוחו. המערכת הצבאית ששלו מצייר אימפוטנטית לא פחות מהטירונים. "אין סדר יום, אין אימונים, הכל אלתור, ורוב הזמן אנחנו מחכים ‭[…]‬ בשביל לחכות‭."‬ באיחור מה אחרי 'מחכים לגודו‭,'‬ מצליח שלו להמחיש היטב את הפירוק הזה של מקום, זמן ומשמעות: "אנחנו שומרים על שטח שאין לו משמעות מחוץ לעצמו; יכלו להקים אותו גם על הירח. הוא כל כך שרירותי, ואם לא היינו פה זה לא היה משנה שום דבר".

ההתנסות הצבאית הקודרת הזאת מנסה ללמד את הגיבור להתמודד עם חוסר הפשר של המציאות, לתת לו כלים להשתלט עליה. דבר דומה מנסים לעשות הטקסטים של נושאי המגבעת: לשנייה הם מפתים אותו להאמין באיזה סנטימנט, ובשנייה האחרת הם צוחקים בפרצוף על הנפילה למלכודת, על הניסיון להבין את השיר. מה ההבדל בין שני הכוחות הללו – הצבא ונושאי המגבעת, הכוח של המדינה והאמנות? הצבא, לפי 'הנפשיים‭,'‬ מנסה להסתיר את חוסר האונים ואת חוסר הידע שלו (לרגע 'אנושי' אחד נחשף מפקד המחנה בפני הטירונים כשהוא לבוש במכנסי טרנינג ולא במדים‭.(‬ נושאי המגבעת, לעומת זאת, עשו חגיגה מחשיפת הבלוף. אלא שגם הצבא וגם הרוק האבסורדי צריכים אויב לאחד מולו שורות. שלו מצליח להעביר יפה את תחושת הסולידריות בכת של בודדים שלא מבקשים להתחבר או להבין אחד את השני; את ההרגשה שאתה מצליח ליהנות ממשהו (השירים של פישוף) בזמן שכל 'האחרים' נבוכים מולו.

ברמת השטח, אם כן, 'הנפשיים' מעביר את הקורא טירונות אפקטיבית, ומצליח ללחוץ על כל נקודות הדיכאון הנכונות בעזרת תמונות פלסטיות של אכזריות ותשוקת נעורים. אבל בניגוד למוזיקה ולתרבות שהספר חוקר, אין כאן ניסיון להפוך את הדיכאון והשרירותיות למשהו קצבי, לבעיטה מדומה אפילו. אין כאן עניין בגרוב. זהו ספר מלודי לחלוטין, שכאילו מתענג על החולשה והפציעה העצמית (שניכרת, למשל, באופן שבו הגיבור מחכך את רגליו הקפואות עד זוב דם) ומפרש בצורה מתבקשת מדי את מקורות המצוקה של הגיבור בילדותו.

אהד פישוף וחברי המגבעת המשיכו יפה הלאה בחייהם. הספר עדיין מתאבל על ציפור השיר ההרוגה. מצד שני, גם הסנטימנטליות של 'הנפשיים' דורשת אומץ, במיוחד מול הצבא ונושאי המגבעת שמלמדים את הגיבור לחנוק אותה. ואולי זה המרד האמיתי של 'הנפשיים' – להמשיך להחביא בכיס את הסנטימנטליות, את הציפור המתה הזאת, בכל מחיר.

עמיחי שלו, הנפשיים, הוצאת ידיעות ספרים

אתגר קרת, פתאום דפיקה בדלת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.5.2010

כמו זמרי פופ שבדרך לקאמבק צריכים להאפיל על מתחרים שריריים וצעירים יותר, הספר החדש של אתגר קרת חוזר לשוק אחרי שנים של היעדרות, שבמהלכן קמו תנועות־נגד לספרות שמייצגים הוא וסופרים אחרים משנות ה־90 – ספרות שכאילו בורחת מההיסטורי ומהפוליטי, ובעיקר מהניחוח של ספרות יפה שמתכתבת עם דורות קודמים. גם קהל האוהדים המסור שמחכה לספר חדש של קרת לא עושה את הקאמבק הזה קל יותר.

במילים אחרות, נדמה שקרת צריך להוכיח את עצמו הרבה יותר מסופרים אחרים; שהנסיונות מתחילת דרכו להיפטר מנטל העבר של הספרות ומעודף המשמעות הפכו אותו לסמל, בארץ ובעולם. תנאי הפתיחה האלה מגמדים מראש את הספר עצמו. על קרת אי אפשר לדבר היום במנותק מהתנועה התקשורתית סביבו. דווקא הסופר שקידש את הנעורים, דלות החומר, ההומור והאבסורד, מי שהיה מין רפי לביא של ספרות הסטלנים הישראלית, הפך לדיווה. 'פתאום דפיקה בדלת', לפיכך, הוא הכניסה המחודשת של קרת לסלון שהוא גם עוין וגם עמוס ציפיות. "לעמוס עוז או לגרוסמן זה בחיים לא היה קורה", חושב לעצמו הגיבור של סיפור הנושא, סופר שנדרש באיומי נשק לשבת ולספר סיפור.

אז איך הספר החדש של אתגר קרת? קודם כל, קרת לא מנסה להמציא ב'פתאום דפיקה בדלת' את הגלגל מחדש. העובדה שהוא ממשיך לחקור את עולם הסמלים, הדמויות והנושאים שעיצב לעצמו מעוררת הערכה – ובאותו הזמן, מגלה את השמרנות שלו ככותב ואת השאיפה לביטחון שעומדת מאחורי הרדיקליות של תחילת הדרך. כמה עניינים בספר בכל זאת מסמנים שינוי והתפתחות. המשמעותי ביותר קשור להתחזקות הפן הביקורתי של קרת כלפי הדימוי שלו כסופר, כלפי הסגנון שמאפיין אותו וכלפי היחס שלו למציאות ככותב. משהו נסדק בשימוש שלו בקיטש ובסגנון כאילו נאיבי. יותר מכל נדמה שקרת מתמודד עם הביקורת שהופנתה כלפיו – האסקפיזם, הנגישות, הילדותיות, המסחריות. רבים מהסיפורים בקובץ מכילים קריצות עצמיות, הסתחבקות עם הקהל וציטוטים פנימיים. שוב, בדומה לאמני פופ, אבל עם טוויסט ילדי מצטנע – אחרי ההצלחה אין לקרת ברירה כביכול אלא לעסוק בהתמודדות עם חיי ההצלחה.

חלק מההתבגרות הזאת מסתתרת מאחורי התמסרות כמעט מוחלטת לסגנון של סיפורי ילדים ומעשיות. מתוך 38 הסיפורים בקובץ מתבלטים אלה שעוסקים ישירות ביחסי הורים וילדים ובחזרה לילדות. העניין הזה יכול בקלות לעורר סלידה (במיוחד כשאחד הסיפורים גולש לחריזה מתחנחנת), אבל דווקא בטריטוריה הזאת קרת יוצא מהשטנץ ובוחן את השילוב שמאפיין אותו: שילוב בין הסנטימנטלי לבוטה ובין הילדי לקודר – אותה נוסחה שמולכת בסרטי האינדי האמריקאיים בעשרים השנים האחרונות, ותרמה אולי להתקבלות של קרת בחו"ל.

1
מתוך 'הבלון האדום'

 

יש כאן מוטציה מעניינת בדמות האינפנטיל. גיבור 'לילנד', למשל, מגלה שכל השקרים הפרועים שבדה מתקיימים במציאות. הוא חוזר לזירת השקר הראשון שלו כילד ומגלה בעומק האדמה מכונה פלאית של מסטיקים. אם מתעלמים מלואיס קרול, הרי שקרת מתאר כאן שיבה למקורות ההשראה, לשקרים היצירתיים של הילדות. השיבה הזאת מזכירה את מעשיית 'פרח לב הזהב': אמו המתה של הגיבור מופיעה ומצווה עליו להשיג עבורה "מסטיק עגול. אדום, אם אפשר". אפשר למצוא כאן התייחסות לא רק לביקורת כלפי קרת – הפופ, המתיקות התעשייתית והנוסטלגיה – אלא גם לשאיפה לשלמות ולרצון לחזור לספרות כחוויה משמעותית.

יותר מתמיד, נס הילדות וחופש הדמיון מוצגים בקובץ באופן מובלט על רקע הקשר כלכלי וחברתי. רבות מהדמויות כאן לכודות בפנטזיה על 'שדרוג' או 'יקומים מקבילים', כשמות שניים מהסיפורים. האבסורד הוא שהתשוקות זהות לחלוטין או שמנות יותר ביחס לחייהן הממשיים, שנרמסים תחת עקבי הפנטזיה או הנוסטלגיה. קרת לא מתעלם מהעוול שהגיבורים־הילדים שלו שותפים לו, גם אם מתוך חולשה וחוסר אונים. גיבור 'לתפוס את הקוקוריקו בזנב' מסתכל מלמעלה על שיער ראשה של זונה בזמן שהיא מוצצת לו ומנסה "להמציא לה חיים, שמחים כאלה, שהביאו אותה לזנות מבחירה".

סיפורים אחרים בקובץ מציגים את הצד האפל של המשיכה לילדות. לאורך מונולוג מיתמם־ערמומי, גיבור הסיפור 'צוות' חושף את האלימות והקורבניות שהוא מוריש לבנו בן הארבע במסווה של דאגה וכנות. במכונית, בחניון, האב שולט בברקס ובגז, הילד עם הידיים על ההגה, צופרים כמו משוגעים, במין הכלאה מפלצתית של ילד ומבוגר.

במקביל, קרת מתייחס לאופן שבו סופר כורע תחת הציפיות התקשורתיות ממנו. לא פלא שהסיפור הפותח כולל איומי אקדח על סופר, והסיפור החותם מסתיים במצלמת טלוויזיה שכופה את נוכחותה על בן דמותו של קרת, סופר ואב צעיר שבנו מאולף כבר לרוץ ולחבק אותו באהבה מול עיתונאים, המוקבלים באדיבות לזונות. בעולם כזה, נראה שהילד מבין טוב יותר את הזונות, את התקשורת ואת הספרות.

המודעות הזאת מכניסה אלמנט בוגר יותר לסיפורים, אבל גם מעמעמת משהו מהבלתי־אמצעיות של קרת; מחיר שכל התקדמות אמנותית אולי דורשת. עדיין אפשר לטעון נגדו שההזדהות שלו מוגבלת לדמויות שמוכנות להודות בחוסר האונים שלהן, שנאלמות מול מושגים מעולמם הקורס של המבוגרים כמו 'מניות', 'מיסים' או 'הסכם ממון'; שהוא מציית לא פעם לדימוי המסורתי של ספרות כמרחב מוגן מרעשי רקע, של מפגש בין בודדים ענוגים. אבל הקובץ החדש מחזק את הרושם שקרת מנסה יותר מתמיד להתרחק מהעמדה המחניפה הזאת. הטובים שבין הסיפורים בספר מוכיחים שקרת יכול כמעט לעצבן, להחליא או לאכזב; שהוא מוכן לחתור תחת ברית הילדים הדחויים שבין סופר לקוראיו ולהכיר גם בחשיבותן של הגסות והזיעה ביחסים ביניהם.

 אתגר קרת, פתאום דפיקה בדלת, הוצאת זמורה־ביתן