השבח לטיפשות, דזידריוס אראסמוס מרוטרדם

11
קריקטורה של Andrew Spear

 

ליצנים מרושעים ברחובות? דמויות אנארכיסטיות של גנגסטרים מאופרים שוטפות את קולנוע-הקומיקס של שנות האלפיים? נוכח העלבונות שמחליפים בימים האלה מנהיגי אמריקה וקוריאה הצפונית, כשנדמה שעתיד האנושות מופקד בידי מוקיונים תקיפים – פגישה עם תרגום חדש ל'השבח לטיפשות' היא דבר בעתו.

זהו התרגום השני לעברית שזוכה לה היצירה הזאת, שנכתבה בשפה הלטינית והתפרסמה ב-1511. מסה סאטירית די קצרה כתובה כפרודיה על נאום פילוסופי הומוריסטי; מעין מדריך מדומה לאמנות הנאום שנושאת דמות אלגורית, היא אלת הטיפשות. כ-500 שנה לאחר פרסומו, זהו החיבור המוכר ביותר מאת דזידריוס אראסמוס, איש רוטרדם – דמות מפתח בגיבוש המחשבה ההומניסטית – על אף שמדובר כמעט באנקדוטה, בשעשוע טקסטואלי צדדי, ביחס לגוף היצירה המגוון שלו כהוגה, מתרגם, עורך ופדגוג. התרגום הנוכחי מאת נתן רון ומירב מילר, מציע להתרשם מהאגף המבודח של ספרות הרנסאנס (שמצטרף לתרגומים העבריים של 'דקאמרון' או 'גרגנטואה ופנטגרואל' שראו אור בתחילת שנות האלפיים).

אראסמוס חי ופעל בתקופה שבה מתערבבות רוחות של סובלנות דתית וקנאות דתית. בימיו התפרץ המרד הגדול בסמכות הוותיקן שארסמוס נחשב עוד בחייו לגורם משפיע בהיווצרותו (על אף שהסתייג מדמותו הרודנית של מרתין לותר, מנהיג הרפורמה הפרוסטנטית). 'שבח הטיפשות', עושה רושם, מיועד לאליטה משכילה, שתוכל לקבל בחיוך ובהבנה את דברי הביקורת שאראסמוס מפנה כלפי הממסד, הכנסייתי והמדיני, כשהוא מערבב מקורות יווניים ורומיים קלאסיים עם מסורת תיאולוגית נוצרית, לבליל דמוי סטנד אפ. בנימה שנונה, ידידותית, הוא מבקש להציג את טיפשות כיסוד החיים האנושיים בכל אגפיהם. "מה שמרבֶּה את המין האנושי הוא איבר מגוחך ומטופש כל כך, שלא ניתן לנקוב בשמו בלי לעורר צחוק. זהו המעיין המקודש שהכל חבים לו את חייהם".

אלת הטיפשות הפטפטנית שלו מזכירה את דמויות השוטים המחוכמים ממחוזותיו של וויליאם שייקספיר, שיעלו על הבמה בהמשך המאה ה-16. כמותן, היא מושכת תשומת לב ואמון מצד הקורא בעזרת צורת ביטוי שמשמסמסת את הגבול בין שקר ואמת, ישירוּת והעמדת פנים. אראסמוס – נזיר בעברו (שלא סבל את חיי המנזר), כומר מוסמך שלא השתלב בממסד הכנסייתי – משתמש כאן בהשכלתו הנרחבת, בחוש ההומור שלו, כדי לשחרר את האדם המשכיל מכוחות של דיכוי, חיצוניים-פוליטיים וגם, אפשר לומר, פסיכולוגים.

 

בעידן תרבותי, שמזוהה עם השאיפה לשלמות אנושית – אראסמוס מעודד את הקורא לקבל בהבנה את ההיבטים הבלתי-רציונליים כביכול במחשבה האנושית. כהקדמה בלתי נפוחה להגות פסיכולוגית המודרנית, הוא מדבר במפורש על חשיבותן של רמייה עצמית, יוהרה, אשליה ועיוורון. "כדי שחיי אנוש לא יהיו קודרים ומרים, חנן אותנו יופיטר ביתר רגש מאשר שכל […] הוא אף הגדיל לעשות וכלא את השכל בפינה צרה של הראש ואת יתר הגוף הותיר לתשוקות". מילדות ועד זקנה, תוך התייחסות לתאוות הפרסום ושאיפת השלטון, הספר מונה את השלבים השונים בחיי אדם, ומציג את תחומי הדעת השונים – משפט, שירה, פוליטיקה –  כביטוי לכוחם המפרה, המתסכל, הרב משמעי של דחפים לא-תבוניים. למעשה, הספר מערער באופן משועשע וסותר במכוון על הגדרת השיגעון והכסילות במונחים של העדר תבונה.

לא כל פסקה בחיבור היא מופת של הומור רענן, לא כל התלוצצות מלומדת שקולה לשלוק שמפניה. קריאה ב'שבחי הטיפשות' מדגימה גם את הצורך בידע מוקדם, את ההיבטים הפחות מסעירים של הרחבת האופקים. אבל במובן המשמעותי יותר, החיבור הזה אכן מעודד את הקורא להגדיר לעצמו מהי תבונה בעיניו, מהי טיפשות, כיצד הם נבדלים זה מזה, מתי הידע מייצר אטימות, ומתי התבונה בוקעת מחוסר מודעות.

החלקים הביקורתיים, הסאטיריים יותר, בספר מתארים את העריצות האנושית כמין בנק שסוחר בידע ובבערות כחומרים משלימים. ברצותו, השליט המדיני משתמש ביציאה למלחמה כדרך לחיזוק שלטונו, בפנייה ליסוד המטופש בנפש האנושית (מיליטנטיות ויצר הרס עצמי על פי הספר הם עניין ייחודי לאדם ולא תכונה חייתית). ברצותם, המטיפים מאביסים את קהלם בדרשות מופרכות – שמונעות מהאדם הממוצע קשב לקול דתי או רוחני, פנימי ובלתי אמצעי, מכסות עליו ברעש ובלהג. בדומה, פועל גם הטקסט הלמדני היהיר, המכאני, שמסיט את המעיין בו מהרעיון עצמו – לעבר המושג המעורפל, אל המונח הלועזי והנדיר.

הידידות שהספר מציע לקורא מבוססת על מהלך מתמשך של הכרה בטיפשות המשותפת לקורא, למחבר, לכל אדם, הכרה בחשיבותן של גיחוך ואשליה לקיום חיים תקינים. במישור החברתי, ביחס של אדם לעצמו ולזולתו. הידידות הזאת נבנית גם על בסיס הבוז המשותף לקורא ולאלה הליצנית שאראסמוס מגלם ככותב – ביחס לניסיון של שליטים, מלומדים, אנשי מקצוע מומחים להסוות את טיפשותם שלהם – או להמם את קהלם בידע חסר משמעות. בעוד היציאה המלחמה מוצגת ככלי שלטוני שמבוסס על הפיתוי לפריקת עול, להשתחרר מרסן התרבות – גם היומרה לייצג שלמות וידע מקיף ומוסמך משקפת שאיפה רודנית לכוח בלתי מוגבל.

על סמך הברית הידידותית שמציע הספר לקורא, המבוססת על הנכונות לתפוס חיי אדם במונחי חיסרון, העדר שלמות ועיוורון בלתי נמנע – בחלקו האחרון של הספר אראסמוס פונה לנתיב רעיוני מפתיע. לאחר שצייר מודל שלילי של האדם המלומד, הסטרילי, הביקורתי (אשר אינו "זקוק לחברים ואינו מתחבר לאיש, וגם את האלים עצמם לא היה מהסס לשלוח לכל הרוחות. בז הוא לכל דבר בחיי אנוש") – הספר דן בשיגעון ובשכחה עצמית כפתח לחוויה דתית. "אפילו ישוע, המגלם את חכמת האלוהים", טוענת הליצנית המלומדת, היא אלת הטיפשות, בחר לגאול מאמיניו באמצעות "טיפשות הלב, על ידי שליחים טיפשים ונבערים".

מעבר לתעוזה הדתית שמבטאות שורות כאלה, מופיע בהן הרעיון המעניין והאופטימי ביותר בספר, ודאי ביחס לתקופתנו. אנחנו מוקפים בקולות שדוחקים בנו לחשוד בגופים שמפיצים ומשמרים ידע: עיתונים, ספרים, אוניברסיטאות. הספר עצמו מבטא את החדווה של אדם מלומד לבטא רעיונות באופן לא מחייב, בלתי פורמלי – ואת הביקורת שלו כלפי אליטיזם למדני; כלפי הגות שמשמשת בשפה ובמינוח אקדמי-תיאולוגי כדי לערפל, לסבך, לנפח רעיונות, כאמצעי לשמר כוח וסמכות בידי קבוצה מסוגרת. עם זאת, בניגוד לליצנים הפוליטיים של המאה ה-21 שמתפארים בספרים שלא קראו, בניגוד לפרסומות שמדרבנות אותנו להפסיק לחשב חשבונות ופשוט לחיות את הרגע – אראסמוס מציע לקורא לשים לב כיצד מתוך רגעים של גיחוך, טמטום ואפילו שיגעון בלתי מזיק – הוא מפיק מעצמו ידע חדש, רעיונות חדשים, רגשות חסרי שם. הליצנית של אראסמוס קוראת לנו לכבד את היצר הזה, לתת לו להשתטות לפני שמושיבים אותו במשפט תחבירי, בטיעון מסודר. ולהפך, לתת לרעיונות מוכרים להבריז מבית הספר, כלומר, לאפשר לידע מאובן וזקן להתיילד. מה לעומתה מציעים לנו הליצנים המקומיים כשהם מגלגלים עיניים מול האפשרות לקרוא סיפור של צ'כוב? את הציווי לכבות את כוח הדמיון.

השבח לטיפשות, דזידריוס אראסמוס מרוטרדם, תרגום: נתן רון ומירב מילר, הוצאת כרמל

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

חלומו של הכוזרי, מיכה גודמן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.11.2012

'חלומו של הכוזרי' הוא קודם כל סיכום בהיר של אחד מספרי הפילוסופיה היהודית הבולטים בימי הביניים, 'הכוזרי' של רבי יהודה הלוי, ספר שעדיין נתפס כהתקפה דתית על הפילוסופיה האריסטוטלית. מיכה גודמן, חוקר ומרצה למחשבת ישראל, מגיש חיבור אינטליגנטי ולא מאיים, שמשתלב בזרם של ספרי עיון פופולריים על אוצרות הספרות היהודית.

'הכוזרי', שנודע גם בשם 'הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה', הוא זירת אגרוף דתית, רוחנית ורטורית. הדת המושפלת היא דת היהודים, שמעמדם הפוליטי הנחות נחשב בימי הביניים הוכחה ניצחת לנחיתות אמונתם. בעידן של מלחמות אמונה וויכוחים פומביים בין חכמי דת, השתמש ריה"ל בסיפור היסטורי מעורפל על ממלכה קדומה של לוחמים שהתגיירו במפתיע, ממלכת הכוזרים, כמסגרת לדיאלוג פילוסופי מדומיין בין מלך הכוזרים לחכם יהודי, "החבר", שמרצה בפניו על עיקרי אמונתו.

החלק הראשון בספרו של גודמן מתאר את המסלול ש'הכוזרי' פילס עבור המשכיל הנבוך בן זמנו של ריה"ל – מי שנקרע כביכול, במינוחים של גודמן, בין התבונה לחוויה הדתית. כמו חוקרים אחרים לפניו, גודמן מציג את צורת הדיאלוג של 'הכוזרי' ואת המפגש בין המלך לנציגי הפילוסופיה, האיסלאם והנצרות, ככלי בידי ריה"ל לחשוף כשלים בהשקפותיהם. נציגי הדת מפגינים יומרה לאמת מוחלטת שנכשלת במבחן חוקי המציאות האמפירית וההיגיון הבריא; הפילוסוף, לעומת זאת, שולל כל אפשרות לקשר או למגע בין האדם לאלוהות, דווקא בשעה שהמלך מוטרד מהתגלות אלוהית שחווה בחלום.

בלית ברירה, המלך פונה לנציג היהודים. גודמן מנתח את עיקרי הדרמה התיאולוגית שמביים החכם היהודי – שמציג את היהדות כבעלת תוקף כללי, אוניברסלי. תוקף שמוכח דווקא באמצעות הסיפור ההיסטורי, הייחודי ליהודים. דרך עיני גודמן, נציג היהודים ב'הכוזרי' מצטייר כאידיאל למלומד בן זמננו, דתי או חילוני: פלורליסטי, קשוב למציאות הגשמית אבל מסור גם לתחומים שמעבר לקליטת החושים והשכל.

1

בניגוד לדימוי המתפלמס של 'הכוזרי', גודמן מדבר על "ספר שמקשיב לכולם". החכם היהודי מוצא דרך להתייחס למבוכה הקיומית של המשכיל הדתי בלי לוותר על אף אחת מצינורות הגישה למציאות – התבונה, החושים או החוויה הדתית. בעידן ניו־אייג'י ופוסט־מודרניסטי, קל להזדהות עם העמדה שמפקפקת ביומרה של המדע לאובייקטיביות ולא ממהרת לבטל את הצד הרוחני של הקיום כהבל. מצד שני, גודמן מדגיש את ההסתייגות של החכם מעמדות סגפניות, שמבקשות לדכא את היצר הגופני בדרך להתעלות מיסטית. החבר מוצג כמי שמצליח לטוות לעצמו זהות עצמאית דווקא מתוך קשב להשקפות מתחרות ומאתגרות; מתוך בחירה לחיות עם סתירות הכרחיות בהשקפת עולמו, ככלי לביסוס האמונה.

גודמן לוקח את הכיוון הזה צעד קדימה כשהוא ניגש למה שאמורה להיות נקודת המחלוקת העיקרית בזמננו לגבי 'הכוזרי' – יחסו לנוכרים. החכם היהודי טוען שמעל לדרגה האנושית הרגילה נמצאת קבוצה אנושית בעלת יכולת פוטנציאלית להתנבא. לקבוצה זאת שייכים רק יהודים מלידה. אפילו למתגיירים אין כניסה למועדון. גודמן מעדן את הרעיון הזה, שהתבסס ותפס מאז תאוצה בתולדות ההגות יהודית, וטוען שהוא עובר שינוי לאורך 'הכוזרי'. לדבריו, עצם סיפור המסגרת והשימוש של ריה"ל בז'אנר של דיאלוג פילוסופי, מעמידים לבחינה את התפיסה הגזענית הזו ומזמינים את הקוראים להסתכל עליה בצורה ביקורתית, שהרי היא עומדת בסתירה להתגלות האלוהית שחווה המלך הבלתי יהודי בעליל. מעבר לכך, גודמן מצביע על סתירות ותהיות נוספות שמעורר רעיון הייחוד הגזעי ליהודים – אבל הספר, בשתיקה רועמת, לא מפתח או מסביר אותן.

אם 'הכוזרי' הוא קרב תיאולוגי ורטורי מול המתחרים ההיסטוריים של היהדות, ספרו של גודמן מתיימר להתפלמס עם שני זרמי מחשבה עכשוויים. מצד אחד, יהדות הומניסטית, שוחרת שוויון, שלא יכולה לקבל את העמדה הגזענית של 'הכוזרי' ומכריזה עליו כמוקצה. מצד שני, יהדות לאומית־משיחית ששמחה להיאחז בריה"ל כסמכות וכצידוק לקשר שבין אדמה מקודשת ואומה קדושה. אלו ואלו, לפי גודמן, אטומים לרב־קוליות העקרונית של 'הכוזרי', לאופן שבו הוא מחולל שינוי לא רק בעמדת המלך הכוזרי אלא בעמדת החכם היהודי.

העמדה של גודמן היא עמדה לגיטימית ומשכנעת, אבל היא יוצקת איזה יובש לדיון. העניין הזה מורגש בהתעלמות של הספר מהוגים עכשוויים מחוץ למחשבה היהודית (מלבד הפילוסופים הקלאסיים והערביים שהשפיעו על ריה"ל) – שעומדת בסתירה לבקיאות של ריה"ל עצמו בהגות הלא יהודית של זמנו. מעבר לזה, בימים שבהם גורמים בממסד הרבני משמיעים בגלוי קריאות בדלניות ומסיתות כלפי זרים וערבים – 'חלומו של הכוזרי' יוצר לא פעם רושם של הליכה פשרנית בין הטיפות. בניגוד למעטפת הסנסציונית של הספר, קשה לומר שגודמן מציג את 'הכוזרי' כחומר נפץ אינטלקטואלי. הדיון הימי־ביניימי הלוהט מוצג כאן כפתח לדיון פנים־יהודי על זהות יהודית, כמעט על סף היידישקייט, בין קולות ליברליים לקולות ניציים. גודמן עושה את מלאכתו נאמנה כמורה דרך, אבל מוליך את פרשנותו הפלורליסטית לכיוונים פדגוגיים, קלים לעיכול, שמוציאים מהקריאה ב'הכוזרי' תשוקה, הזדהות או כעס – היסודות לדיאלוג אמיתי.

מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר