ראיון עם ענת עינהר, תמונות עירום

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.5.2014

♥♥♥♥

ענת עינהר נגמלה מהאינסטוש. מכמות העוקבים והיקף הלייקים ברשת החברתית, שמתאימים יותר לדוגמנית בנסיקה מאשר לסופרת עברית ומאיירת. היא כבר לא מפרסמת, אחת לכמה שעות, עוד אחד מהאיורים החמודים־מופרעים־מיניים שלה – למשל, ילדה עם זנב־חזיר, לבושה בתחתונים, נרדמת על גבו של חזיר. "פרסמתי לפני חודשיים הודעת פרישה", היא מספרת, "ומאז אני מנסה לחיות את החיים. אבל במשך כמעט שנתיים לא הייתי מחוברת למציאות. לא היה לי כמעט עניין לפגוש אנשים. שתי הבנות שלי לא ראו את המבט שלי בכלל. לפעמים הייתי מדברת איתן כשהטלפון מול הפרצוף שלי. כל הזמן היה צריך להאכיל את המפלצת.

"זאת הייתה התמכרות. התחלתי לנהל באינסטגרם יחסים עם אנשים מרחבי העולם, סביב השעון. אנשים ממש התאהבו בי טרנס־אטלנטית בזכות האיורים. זה היה כמו החזון של ג'ון לנון ב'אימג'ן' – לא רק שאין גבולות, אתה הופך למין יצור חסר גיל. מתקשר עם אנשים מגיל 19 ועד שישים ומשהו שאין לך איתם שום מכנה משותף. החבר הכי טוב שלי היה דייג רד־נק מפלורידה".

ההתמכרות השמחה הזאת ליוותה את השלבים האחרונים של העבודה על 'תמונות עירום', ספרה השני של עינהר – קובץ בן שלושה סיפורים ארוכים, שכל אחד מהם מטשטש את הגבול בין החוויה האמנותית לבין יחסים כמעט סדיסטיים. שלושתם מתמקדים בגיבורות נשים, באופן שבו הן נושמות ופולטות אלימות. בפחד־המפתה לחצות את הקווים, שמוביל לפורענות גדולה. "רציתי לכתוב על גיבורות, בלי להתכחש לזה שאני סופרת. לא להתקשט בנוצות של גבר".

הגיבורה בסיפור הפותח, סבתא ואלמנה, נכנסת לסחרור הרסני, אבל גם יצירתי מאוד, כשהיא מתחילה לקבל במייל דואר זבל פורנוגרפי. "המיילים שהיא מקבלת על גמדים ונשים שחורות הם מיילים שאני קיבלתי פעם. לא העזתי לפתוח אותם, אני נורא זהירה. אבל יש בזה משהו פואטי. אין לך דרך להתגונן מפני מכתבים כאלה. הם הולכים ומצטברים. קיבלתי באינסטגרם מלא תמונות של בולבולים מכל העולם. בנים לא מבינים שזה לא עובד בכלל על בנות. צילום עירום מסקרן קצת בהתחלה, ואז מעורר אדישות".

קראת לספר 'תמונות עירום'.
"אני רוצה שהקשר עם הקורא יהיה דומה למין עם אדם זר. שהקריאה תהיה משהו עם המון סקרנות, אבל עם מידה של ניכור וריחוק. שלא נתמוגג אחד מהשני. שתמיד יהיה מקום לחשד".

יש קו שמבדיל בין ספרות לפורנוגרפיה?
"אני לא רוצה רק לרָצות את הקורא, להפעיל אצלו רפלקס. אני רוצה שגם אתה תעשה את חצי הדרך לכיווני. וגם אז, שהסיפוק לא יהיה מיידי. או מלא. שבסוף הסיפור יישאר לך משהו מציק על העור".

IMG_20150310_214014
איורים של עינהר, מתוך חשבון האינסטגרם שלה
 

למרות ש'טורפי קיץ', ספר הביכורים שלה מ־2008, התקבל בהתפעלות יוצאת דופן – עינהר, בת 45, היא עדיין לא סופרת מוכרת לקהל הרחב. 'תמונות עירום' מזכיר את היתרונות הברורים שלה כסופרת בזירה המקומית. כתיבה שפתוחה לתרבות הפופ, לאמנות עכשווית, לקולנוע – ובאותה מידה לספרות ישראלית 'קלאסית'. הנכונות לכתוב פרוזה אמנותית, כמעט אלימה, בלי להישמע נפוחה.

הנקודה הזאת בולטת גם בפגישה איתה. ההומור העצמי, המוזרות, הגישה ה"לא ספרותית" לחיים. עינהר נראית ונשמעת קצת כמו טינאייג'רית. שולחת תוך כדי ראיון סמסים עם הביטוי הפיוטי "תאכל תחת". "אין לי כוח לירחמיאליות הזאת שיש בהמון ספרים", היא אומרת. "לספרות היפה הזאת. הספרים הפופולריים כאן מאוד הרמוניים מבחינת הקשר עם הקורא. אבל אנחנו חיים במקום קשוח, ואני לא רוצה לנחם. ברררר!"

באחד הסיפורים בקובץ היא שולחת נערה מוזנחת ודיסלקטית לעקוב אחרי דמותה של מיכל שלו, סופרת רבי־המכר, "שמעליה משתפל שיער ארוך מוזהב ומפזר סביבו ברק עושר ויוקרה והנאות חיים". הנערה מנסה להעתיק למחברת רומן שלם של הסופרת הנערצת, בתקווה ללכוד "קמצוץ מן הסדר והדיוק גם אל נפשה ואל תנועת ידה המגושמת". כשהיא נכשלת, היא פונה לתוכנית חדשה: לקצץ את שיערה הזהוב של הסופרת ולהלחים אותו אל שיערה שלה, השחור והמקורזל.

הוצאת הספרים, מספרת עינהר, העדיפה שהיא לא תתייחס בספר לסופרת הממשית, ותמציא לה שם בדוי. עורך הדין אמר שזאת הזמנת צרות. העורך התנגד מטעמים אמנותיים. "כמעט נכנעתי, אבל בסוף החלטתי שאין סיבה לא לפנות למיכל ופשוט לשאול אותה. כתבתי לה מייל שאני כותבת סיפור על מעריצה אובססיבית שלה, והיא הייתה הכי מגניבה. היא כתבה לי – את סופרת, את יכולה לכתוב מה שבא לך".

הראית לה את הסיפור? מה היא חשבה עליו?
"הפריע לה רק שתיארתי אותה נורא מטופחת, מתוכשטת, עם בושם כזה. נורא עשויה ומלאכותית. אולי היא הרגישה שיש לי תפיסה סטריאוטיפית לגביה".

קראת ספרים שלה?
"קראתי את 'ממערב לירח', לכבוד הספר".

למה התלבשת דווקא עליה?
"חשבתי מה יכול להקסים את הדמות שעוקבת אחריה. אולי כי מיכל נראית כמו נסיכה של דיסני. אולי כי היא כותבת במין מודל אמריקאי. רומן אפי, שחולש על מאה שלמה, על שתי יבשות, נורא מורכב מבחינה עלילתית. בכלל, לפעמים נדמה שהפירוש של להיות 'סופרת גדולה' זה לכתוב 'גדול'. עמלני. זה משהו שלא קיים כמעט בישראל. הספרות כאן יותר מאובקת ואפורה. ישראל היא עדיין מקום פלמ"חניקי, מפא"יניקי. אין פה מקום לפנטזיה מהסוג הזה".

היית רוצה סטוקרית כזאת? מישהו שיזדהה באופן כל כך עמוק עם מה שאת כותבת?
"אני מרגישה שהסטוקרית היא אני. יש לי סקרנות לא בריאה כלפי אנשים. אילולא הייתה לי ילדות כל כך טובה ויציבה, הייתי באמת הופכת לסטוקרית. היום, בזכות הפייסבוק והווטסאפ, יש המון אזורים נוחים למימוש הדחף הזה. אצלי זה בכלל בעייתי לפעמים; אני מתאהבת הרבה באנשים. אבל אל תכתוב את זה, אני אישה נשואה והכל.

"גם אני הרגשתי משהו דומה לדמות בסיפור כשקראתי ספרים של יהושע קנז ויובל שמעוני. לא יודעת אם 'התאהבתי' זאת המילה, אבל הערצתי את הכתיבה שלהם, וגם לי היה קשה להסתפק בעולם הספרותי־מילולי. אני מבינה את הרצון לכבוש את מי שברא את המילים".

היא צוחקת על ההתנהלות שלה מול העורך של ספריה, שמעוני, אולי הדוגמה הבולטת של "סופר לסופרים" בקהילה הספרותית כאן. "אני כותבת כמו מרלין מונרו כזאת: אוי, יובל, תציל אותי! אני לא יודעת מה לעשות עם הסיפור! מין מודל מיושן של חונך ונחנך. יחסים של תלות. הוא לא רק גבר מבוגר ממני, הוא 'האמן'.

"אני רוצה סמכות שתעמוד מולי. אף פעם לא להיות הכי טובה. אני חושבת למשל על סופר כמו ניר ברעם. על מי שרוצה להיות 'סופר גדול'. אני לעומת זאת רוצה לעמוד מול 'סופר גדול'. אחרת, למה אני אשאף? מה יישאר לי אם אני אצליח לכבוש את המקום הזה, להיות נגיד גרוסמן או עוז? אני אצטרך בטח לחזור בתשובה, ולא מתחשק לי. אולי בגלל שאני נקבה, יש בי משהו שמכיר במקומו בעולם".

IMG_20150114_194210

השיחה עם עינהר, כמו הסיפורים שלה, מדגישה את הסקרנות שלה כלפי מפגש עם כוח, עם סמכות. "אני נורא אוהבת בסייסים צבאיים, בתי חולים. מקומות נהדרים". בסיפור האחרון בקובץ היא הופכת בסיס חיל אוויר קטן בנגב למין גיהנום סגור והרמטי, שבקומה התחתונה שלו ניצב תנור לשריפת מסמכים. גיבורת הסיפור, חיילת, מקבלת הוראה מהמפקד שלה, מין מניאק כריזמטי־קולנועי ("כולו פאר ותורפה"), לצייר על קיר של בונקר דיוקן בגובה ארבעה מטרים של הרמטכ"ל, לקראת ביקורו בבסיס.

עינהר שירתה בבסיס דומה במצפה רמון ("הייתה לי פרוטקציה"). גם היא, כמו הגיבורה שלה, הייתה "יורדת למשרפות האלה עם דבוקות של מסמכים, מוודאת שהכל נשרף מבפנים וקוראת שם כל מיני מכתבי אהבה שחיילות היו שולחות לקצינים בבסיס".

בסיפור שלך ברור מי נמצא בתחתית הבונקר, בניגוד לבני הטובים שנשרו מקורס טיס. מי שכאילו יכול לעוף לתנור אם הוא יחצה את הקו.
"זה אולי מתואר כמו גיהינום, אבל מבחינתי זה היה גם קצת גן עדן. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם המציאות. נורא בקלות אתה לומד להפנים את הסקסיזם שם. גם היום, כשאני שומעת עדויות של בנות שהתמודדו עם הטרדות מיניות ועם מערכת סקסיסטית – קשה לי להזדהות איתן.

כשהייתה תסיסה סביב יצחק לאור בפייסבוק, נהניתי דווקא לעשות לו מלא לייקים. אני רוצה שיראו – אני לא איתכם במחנה הזה: הבכחנליה הצדקנית הזאת כל פעם שמישהו חוצה את הסף. באופן כללי, אני לא בנאדם מצפוני, וקשה לי לפתח עמדה מצפונית כלפי גברים בהקשר כזה. לא הרגשתי את הזעם הקדוש כלפי לאור, וניסיתי להבין מה לא בסדר אצלי. כנראה יש לי בעיה עם כל מועדון, על אחת כמה וכמה כשזה מועדון צדקני כזה".

עברת הטרדות בתור חיילת?
"גם בתור חיילת וגם בתור אזרחית. זה לא נעים, אבל יש לי עור עבה בכל מה שקשור להטרדות מיניות. אני לא מכירה את תחושת ההשפלה שמופיעה כשזה קורה. היה לי, לדוגמה, שכן שתמיד נתן לי נשיקות אשמאיות כאלה, כאילו של דוד, אבל ברור שהוא חרמן מוות. נתתי לו כי ראיתי כמה הוא חלש. נו, ברור שאני לא בעד אונס, ויש לי מודעות פמיניסטית, אבל זרות לי העדויות של נשים שמישהו החליק להן פעם על התחת והן לא יכולות לקיים קשרים נורמליים מאז.

"אלימות היא חלק מכלי הביטוי ביחסים, בטח בין גברים ונשים. יש משהו מגניב בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק שמצלמות גברים מפסקים רגליים באוטובוס. ויש משהו משחרר בלתת ככה עם נבוט בראש. כשאתה קורא את 'שידה ושידות' של רחל איתן על שנות ה־60 בחוג הספרותי – זה באמת מגעיל. אבל זאת לא תופעה שאפשר באמת לדכא. הכוח הזה תמיד נמצא שם. ואני מעדיפה אלימות על פני ציניות. משהו חשוף וטבעי על פני מניפולציות. קרה משהו קצת אמריקאי לחברה פה; המין הוא מצד אחד נורא מוחצן ומשומש וממוסחר, ומצד שני, מין הוא דבר שצריך להתייחס אליו בחשדנות. מיניות אף פעם לא נתפסת פה כדבר נורמלי".

אמהות בסיפורים שלך מתוארת על גבול המפלצתיות.
"אולי בגלל שיש כאילו משהו נורא מנוגד בין מיניות לאמהות. אמהות אמורה להיות כביכול נטולת מיניות, נטולת ליבידו. אפילו כשהפכתי לאמא, מילים כמו אמא ואבא הזכירו לי דמויות מתוך החבובות. אמא־אבא, אמא־אבא. אני מרגישה את הקונפליקט הזה גם בתור סופרת. כאילו אני צריכה לשמר ממד אנוכי, אינדיבידואליסטי, שמתעקש על הכתיבה. כל הכתיבה במובן הזה היא דבר שחותר נגד האמהות".

1 

השעה 11 וחצי בבוקר ואנחנו כבר אחרי שתי כוסות בלאדי מרי שהכנתי. עינהר הזהירה מראש שהיא משוחררת באמת רק בסביבת אלכוהול. "כשאני שיכורה – אני לא רואה בעיניים. בין 1 ל־10, כמו הדמות ההיא מ'ספיינל טפ' – אני ב־11". את הגביעים שמהם אנחנו שותים, היא מספרת, פילחה לא מזמן ממקום ציבורי.

אבל בניגוד לרושם שעשוי להתקבל, עינהר מתארת את עצמה דווקא כאדם פחדן, זהיר ומוגן. "לא אוהבת להיות מחוץ למים, לא מחפשת הרפתקאות". היא ובעלה יואב בזוגיות כבר 23 שנים. גרים בתל־אביב עם שתי הילדות, בנות 5 ו־11. "יותר ממחצית החיים עם אותו בחור, עם אותו זין. זה הרבה מעבר לאהבה כבר. אני לא יודעת בכלל מה זה להיות בלעדיו. כל מה שנשאר לי, אולי, זה לכתוב. ולהיות פלרטטנית. אין בזה סכנה רגשית".

ההורים שלה, היא מספרת, דווקא יודעים לשתות. הם הכירו כשעבדו באנגליה ("מרקס אנד ספנסר העסיקו אז המון סטודנטים יהודים"). חיו בלונדון חיים בוהמיינים לאורך רוב שנות ה־60. אחרי מלחמת ששת הימים נחתו בפתח־תקווה והקימו משפחה. עינהר היא הבכורה מבין שלוש אחיות. "הם היו יותר מדי מגניבים בשביל פתח־תקווה, אבל זה לא עבר אליי ואל האחיות שלי. אנחנו נורא סחיות.

"הייתה לי ילדות מאושרת. הייתי נורא שמחה ונורא מוכשרת. מגיל צעיר, בזכות היכולת לצייר, קיבלתי הערצה גם בבית וגם בחוץ. לכן עד היום כשאני משתכרת, יוצא ממני משהו נורא מגלומני. גידלו אותי בידיעה שאני מחוננת. גדלתי בתחושה של טביעת אצבע אלוהית שיש רק לי. בגלל שידעתי לצייר והייתי ורבלית, הניחו שאני אינטליגנטית ודי ויתרו לי על כל הדברים האחרים. כשלמדתי בבצלאל פתאום כולם היו נורא מוכשרים, אז התחלתי לכתוב וככה הצלחתי להתבלט גם שם".

שבע שנים עברו מאז ספרה הקודם. מאז התפרנסה כמעצבת גרפית, בין השאר בסטודיו של בעלה, וכמנחת סדנאות כתיבה. "אני אוהבת את זה, אבל מביך אותי להגיד את זה. זה הפך להיות העיסוק הכי בנאלי. כל הפיד שלי מלא באנשים שמלמדים כתיבה, ולא משנה אם הם פרסמו חמישה ספרים או אחד. אבל אני מלמדת במסגרת עצמאית, לא בבית הספר לכתיבה של אשכול נבו. כולם רוצים שאשכול נבו יקנה אותם. קנה אותי אשכול נבו!

"בזמן כתיבת הספר בקושי עבדתי, ואבא שלי נתן לי בנדיבות את כספי הרנטה שלו, של השואה. 3,200 שקל בחודש, במשך כמה שנים טובות. אני לא מוסרית אבל אני ילדה טובה, אז אמרתי לו שיפסיק. עכשיו אני נורא נהנית לא לכתוב, לא לעשות כלום. אני נורא עצלנית".

את הייחוס ההיסטורי כ"דור שני" היא מסרבת לחגוג. "אהוד מנור ראיין פעם את נינה האגן ואמר לה, 'לטס גו בק טו ברלין'. והיא ענתה, 'איי דונט וונט טו גו בק'. גם כשאני מנחה סדנאות כתיבה זה מבחינתי משהו שאסור לגעת בו בכלל, לפחות לא בסמלים המובהקים. 'היא הושיטה לו את היד והמספר המקועקע התגלה' – פאקינג תמחקי את זה!"

למרות הילדות המאושרת שהיא מתארת, קל לקרוא את הסיפורים של עינהר כהצהרת הזדהות עם פריקים ויצורים באשר הם. ברית דו משמעית, הפכפכה, עם אנשי שוליים, עם מחנה המדוכאים. בלי להטיף, בלי להציג את עצמה כפרשנית פוליטית, היא מדגימה את סיר הלחץ של החיים בישראל.

"אחותי, שהיא פסיכולוגית קלינית, האשימה אותי פעם שאני נצלנית. שאני מתלהבת מאנשים שחיים בשוליים, שאני מאבדת בהם עניין אחרי שהתיידדתי איתם וכאילו פיצחתי או מיציתי את המסתורין שבהם. אולי זה נכון. בחברות אמיתית לא אמור להיות ממד של פריק שואו. אבל אני משתדלת לא להתנשא על אנשים. גם לא לחשוב שהם יותר אומללים או פחות חסינים ממני.

"עכשיו, למשל, נורא אופנתי להגיד על כל תמהוני שהוא פדופיל. הבת שלי רואה חסר בית עם קעקוע וישר אומרת שהוא פדופיל. ואני אומרת לה, ראית אותו עושה משהו רע למישהו? במובן הזה, אני שמחה שאני חיה בתל־אביב ולא באזור נורא סטרילי. אנשים שמקדשים את הבסדריוּת מוציאים ממני את הרע שבי. חברה שגרה בטבעון באה לבקר אותנו, ושאלה איך אנחנו מגינים על הבנות ממראות של הומלסים ונרקומנים בשדרה. אבל אני לא רוצה 'להגן' עליהן. אני רוצה שהן יידעו שזה חלק מהעולם. שיש קשת ביטויים וצורות קיום להיות אנושי".

יכול להיות שתלוי פה ציור של הבת שלך עם הכיתוב "אני רוצה להיות ממש עשירה"?
"כן, לבת הגדולה שלי יש משיכה לעושר, ואני לא מציעה לה את זה כאן. מצד שני, היא גם לא מבינה איך יכול להיות שיש ילדים עניים שמקבצים נדבות בעיר. הדור של ההורים שלי חי חיים עם המון מעברים ודרמה, והשאיפה של ההורים שלי הייתה שהחיים שלי יהיו כמה שיותר מוגנים ויציבים. אבא שלי נורא לחץ שנקנה בית. הוא אמר, 'אדם בגיל 35 שאין לו דירה משלו הוא אדם אומלל'. אני לא חושבת שהוא צודק.

"בבניין שגרנו בו בפתח־תקווה, אחד השכנים קפץ מהקומה השלישית אל מותו. וההורים הסתירו את זה מפנינו. מנסים ליצור פה תחושה של המקום הכי בטוח ונורמלי, אבל איך יכול להיות שבניין של שבע קומות, ארבע דירות בקומה שכולן בנויות אותו דבר, לא יתפוצץ מדרמה. זה חייב להתפוצץ בסוף, אי אפשר אחרת. אבל אל תכתוב את כל הדברים האלה, זה לא סקסי".

להיות סופר זה לא סקסי.
"מה, ניר ברעם הוא לא סקסי?"

סקסי?
"כן. הוא כוחני, הוא כריזמטי. זה סקסי".

ענת עינהר, תמונות עירום, הוצאת עם עובד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

ראיון עם טוביה ריבּנר, לקראת מחווה בפסטיבל מטולה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.5.2014

בחדר מקושט בפסלי בודהה מחייכים, יושב המשורר בן ‭90־ה‬ ומצחקק. אם קודם היה רק נדמה לי שטוביה ריבנר, חתן פרס ישראל, מתבדח על דמיון הצלילים בין "מנגל" ל"מנגלה‭,"‬ עכשיו אין מקום לספק. "כמה דיברנו‭,"‬ הוא אומר, "אני הופך לשלד. אתה תגרום לעיזבון שלי להתפרסם יותר מוקדם. העצמות שלי מתאדות‭."‬

ההומור השחור של ריבנר מאיר את הפגישה איתו, שנפתחת בטרמפ שהוא נותן לי על הקלנועית. הוא מאפשר לגעת בישירות בשורה של אסונות ומיתות שפקדו את הקרובים אליו לאורך חייו, והוא מאפשר גם לדבר באופן חופשי על ההתקבלות המאוחרת והסוחפת שלו כמשורר בעשור האחרון, אחרי שנים של מעמד מכובד אבל "בשוליים, בצל‭,"‬ כדבריו.

אחרי שורה של פרסים, ביקורות ומחוות לכבודו – הבאה בתור תתרחש השבוע, במסגרת פסטיבל המשוררים במטולה – ריבנר יכול סוף־סוף להשתלם באמנות האהבה העצמית. "היום אני הגאון התורן‭,"‬ הוא צוחק. "יש לי חצי שנה עד שיעברו לגאון הבא. מה אני אעשה באירוע המחווה לכבודי? אני אשב ואחייך מול משוררים שיקריאו את השירים שלי, הרי אני לא אצליח לשמוע אותם. בבית אני אוכל להקשיב להקלטה.

"המחמאות ותשומת הלב מדגדגים אותי, אבל בגיל 90 הכל גם נראה כמו שטויות. לא פיללתי שאגיע לגיל כזה. אני לא אוכל להיות בודהיסט טוב כי אני לא יכול לחיות בלי להטיל ספק כמוהם, אבל למדתי משהו מהבודהיסטים: רוב הצרות של הבנאדם מגיעות מהאגו שלו. הסינים ידעו את החוכמה: כשבא גל גבוה, תוריד את הראש‭."‬

אין לו כוונה, אומר ריבנר, לפרסם ספר שירה חדש בחייו. מצבור הולך וגדל של שירים, לפי התכנון שלו, יהפוך לספר מהעיזבון. "שיפרסמו את החומרים אחרי שאני אמות. למה? קודם כל, אחרי שקראתי לספר האחרון 'אחרונים', זאת בעיה לפרסם קובץ נוסף, לא? גם היה ב'אחרונים' איזה כיוון אופטימי, מסכם – שבינתיים אני לא רוצה לקלקל לקורא. אבל בעיקר, אני כותב עכשיו כמעט כל יום, דבר שאף פעם לא קרה לי. ממש כמו תרנגולת טובה. אם כי לא תמיד אני מטיל ביצי זהב. לא היה לי דבר כזה מעולם. כמו מבול. כמו להבה אחרונה".

המבול הזה קשור לתחושה שהזמן אוזל?
"אין לי הרגשה שאני בקרוב עומד למות, אבל ייתכן שכן. בגיל הזה, זה עניין של מה בכך. אני כותב – משמע אני קיים. הכתיבה לא נותנת לי מנוח. עוד ועוד גרסאות עד שהשיר בסדר. עד אז אני לא יכול לישון. ולא שאני כזה קפדן. המשורר דן פגיס, למשל, שהיה ידיד נפש שלי, לא היה מפרסם שיר אם הוא לא היה מושלם לגמרי. אני, לעומת זאת, פירסמתי גם שירים שהיו חלשים בעיניי, מפני שהם היו נחוצים למבנה הכללי של הספר. והיום פשוט לא אכפת לי: שהשירים יהיו רעים או טובים. אנשים יקבלו מהם מה שיקבלו".

 

החיבוק שריבנר, "הגאון התורן‭,"‬ מקבל מהממסד הספרותי בארץ ומהקוראים ספק מסיט הצידה עניינים אחרים בביוגרפיה שלו, ספק מאחד אותם לכדי דמות אחת. מתרגם, חוקר ספרות ומרצה בעברו, שהיה מקורב ליוצרי ספרות גדולים, בעברית ובגרמנית. העורך של יצירת לאה גולדברג אחרי מותה, ופרשן מרכזי של יצירתה. צלם, שהציג ופירסם את צילומיו. במשך שנים היה שמור לריבנר מקום כ"משורר שואה" – בין היתר בזכות השיר 'באוויר שאיננו' שמלמדים בבתי הספר, שבו הוא מקפיא לנצח את רגע מותה של אחותו הצעירה באושוויץ. מול אלה ניצב הטון המפויס בקובץ האחרון שפירסם, מין שילוב של טוב לב והומור־גרדומים נינוח. ריבנר מודע היטב לדחף של קוראים ושל מעניקי פרסים להציג אותו ואת שירתו במונחים של שכול והתגברות, לתפוס אותו כנציג של ניצחון היסטורי, אישי ולאומי. העניין הזה מורגש, לדבריו, גם בישראל וגם בגרמניה, שם ההכרה הממסדית בו כמשורר הייתה מוקדמת הרבה יותר. "בטקס של פרס שקיבלתי בגרמניה קראו לי 'בונה גשרים', כמי שכותב בעברית ומתרגם לגרמנית. אמרתי להם שאין לי שום כוונה להיות בונה גשרים. הופכים אותי לאיוב, ואז מבטלים את ה'איוביזציה' הזאת. אבל אני לא רוצה להיות איוב – ולא להיות ההפך ממנו".

ההשוואה בין ריבנר לאיוב כאילו מתבקשת. שנה וכמה חודשים אחרי שהגיע לישראל כנער, הוריו ואחותו, שנשארו בסלובקיה, נרצחו במחנה ההשמדה. אשתו הראשונה נהרגה בתאונת דרכים, שממנה ניצל ריבנר בקושי. בנו הצעיר טס לטיול בדרום אמריקה ונעלם ללא זכר בתחילת שנות ‭.80־ה‬ בתו הבכורה חיה עם משפחתה באיסלנד. בן אחר חי במנזר בודהיסטי בקטמנדו. "שנים אחרי מותם של הוריי ושל אחותי הייתה לי הרגשה שנשארתי בחיים במקרה לחלוטין. במקרה הייתי בשומר הצעיר. במקרה הייתי אחד מחבורה של תשעה צעירים בסלובקיה שעלו לארץ, למרות שהסרטיפיקטים עלו הרבה כסף. במקרה שום אונייה רוסית לא הטביעה אותנו כמו שקרה לאוניות אחרות ששטו כמונו בים השחור. במקרה נשארתי בחיים אחרי התאונה שעברתי עם אשתי הראשונה. הרופאים נתנו לי 24 שעות לחיות. מוות וחיים היו בשיווי משקל אצלי. כל פעם אחת מכפות המאזניים ירדה או עלתה.

"אבל אפשר להגיד שהחיים ניצחו במקרה שלי. אולי זה קשור לגנטיקה. אולי זה באמת משהו יהודי, ההישרדות, הקיום, למרות כל הרדיפות. למרות שאני לא מרגיש את עצמי כל כך יהודי. אתה רואה את הזבוב המציק הזה? לפי בני הבודהיסט, אסור לי להרוג אותו. נו, פיספסתי אותו – הם זריזים, הזבובים. עגנון הרי הרג זבובים תוך כדי בְּרָכה אחרי האוכל. גם להם יש כנראה יצר הישרדות חזק".

בשירים האחרונים שלך מופיע לפעמים דחף לשכוח הכל.
"בסופו של דבר, למרות שכתבתי על עניינים שונים – שירים על נופי הארץ, שירים שמתעסקים באמנות פלסטית – כל היצירה שלי עומדת בסימן אושוויץ. אני מין 'החי על המת' בשירים שלי, כאילו נבנה מהמוות. אני רואה לנגד עיניי תמיד איך המשפחה שלי הלכה. כתבתי שאני מבקש את השכחה, אבל השכחה לא מבקשת אותי. האדם חי מזיכרונו. כל עוד הוא זוכר, הוא אדם, בטח בתרבות היהודית. אבל למרות שאני חי מהזיכרונות שלי, הייתי רוצה להשתחרר מהם. אם הייתי חי בעיר, אולי אושוויץ לא היה דוגר לי ככה בראש. אבל הקיבוץ פוטר אותך מהדאגות שאדם בעיר כנוע להן. לא היו לי הסחות דעת כמו לאדם עירוני.

"בכלל, לשכחה יש יתרונות גדולים. מחקתי למשל מהראש את כל הביוגרפיה האקדמית שלי. למי יש חשק היום לתיאוריה, כשאני יכול עוד לכתוב שירים? אבל אף פעם לא היה לי זיכרון מופלג. שנים לימדתי את 'פאוסט' באוניברסיטה והייתי שוכח את שמות הגיבורים. הנה, אני נזכר שצריך עכשיו לקחת כדור".

איך אתה מסביר את הצד המואר, המפויס, שמופיע בשירים האחרונים שלך?
"תראה סופר כמו אימרה קרטס. הוא, בניגוד אליי, היה באושוויץ. וניצל. הוא אדם שאהב את החיים, שידע לחיות טוב, לאכול טוב. גם אני אוהב את החיים. אני אוהב את אשתי, גלילה. לאכול אף פעם לא אהבתי, ועם התותבות אני אוהב עוד פחות. אבל אני אוהב מוזיקה טובה, סרטים טובים, וגם סרטים קיטשיים. אני יושב מול הטלוויזיה, והתנועה על המרקע עוזרת לי לכתוב. זה לא תמיד היה ככה. היו לי תקופות נוראות של דיכאון. שנתיים אחרי שבאתי לארץ לא יכולתי לישון. הייתי שוכב שעות במיטה עם הפנים אל הקיר. אחרי תאונת הדרכים שעברתי, שכבתי שלושה חודשים כמו מומיה. גם בתחום השירה, כמשורר צעיר הייתי שאפתן, דיכא אותי שלא היה הד לשירים שלי, ודאי בתחילת הדרך".

מה עודד אותך להמשיך?
"אף פעם לא הייתי קיבוצניק לדוגמה, אבל היום אני מבין שאני חייב לקיבוץ את העובדה שאני משורר. בעיר לא הייתי מחזיק מעמד. קודם כל, מבחינת פרנסה. הרי אין לי אפילו תעודת בגרות. גם בתור צלם בטח לא הייתי מצליח לעבוד. הקיבוץ היה גם מכשול בשבילי ככותב – אבל כל אמנות צריכה כנראה מכשול, משהו להתגבר עליו".

החיים היום נעשו קלים יותר מבחינתך?
"הגוף דואג לזה שהחיים לא יהיו קלים יותר. הלב, הגב. לפני כמה ימים פשוט נפלתי במחסן ופצעתי את הראש. יש לי שיר חדש: 'הנורא הוא/ שהנורא הוא/ לא נורא'. אתה שואל אם יש משהו יותר נגיש בשירים המאוחרים שלי? נפתחתי עם הגיל. זה לקח הרבה זמן. אני מסוגל לכתוב שירים על פלאי החיים, על רגעים של אושר. עם הגיל גם באה הפשטות. אחרי שנים, פתאום ההומור שלי בא לידי ביטוי בשירה. נכון שהזקנה מפייסת, הבעד והנגד שקולים זה לזה. מבינים שלצד כל הנוכלים והרוצחים שבעולם – קיים למשל גם מלחין כמו היידן. כשהייתי צעיר, ראיתי מול העיניים בעיקר את הנוכלים והרוצחים. לא שדברים לא מרגיזים אותי, אבל אני יודע שאם אני רוצה לחיות, אני צריך לקבל את הסתירה הבסיסית בממה שאנחנו קוראים לו 'המציאות'. אבל שלא תצא בתחושה לא נכונה – לא הכל פיוס בחיים. הנה אני אקריא לך שני שירים קודרים בתור הוכחה".

 

ריבנר לא מסתדר עם החום הישראלי. אולי בגלל זה בחדר העבודה שלו בקיבוץ מרחביה תלויים צילומים לבנים, מושלגים וכמו מושלגים, שצילם. נראה שההיענות המאוחרת לשיריו קשורה גם ליכולת שלו לשחק במתחים ובאסונות דווקא בקול מדוד ולא מבוהל. ההתעקשות לראות מרכיב של חיים בכל כיליון היא כנראה מצרך מבוקש מול החרדה הפוליטית־כלכלית של החיים בישראל היום.

"הארץ חולת רוח‭,"‬ הוא אומר. "ישראל היא ארץ המולך. לא עובר יום אחד בלי דיווחים על מתים, על רוצחים ונרצחים. אני לא חושב שאי פעם הייתה אצלנו שנאת ערבים כמו היום. ואותה התבהמות מתבטאת גם בתאונות של פגע וברח. אפשר לנשום את האלימות באוויר. הפכנו לעם אלים, כמו שמעולם לא היינו.

"דיברנו על הרצון לשכוח. הייתי שמח למחוק מהראש שלי את המסדרים, את הדגלים, את החצוצרות, את המפגנים והטקסים שאנחנו עורכים היום באושוויץ. זאת השפלה של המתים. ניצול פוליטי מטונף, חסר בושה. רק מילה אחת מתאימה לאושוויץ – שתיקה. ואנחנו עומדים עם הנשק על הכתף. אולי זה מאפשר לאנשים פורקן. אבל מי אמר שצריך פורקן? אתה צריך לחיות עם המועקה הזאת. אושוויץ הוא האסון הגדול של היהודים, של כל האנושות במאה ‭.20־ה‬ אדם שחושב על היותו אדם – צריך להיבהל מאושוויץ, ממה שבני אדם יכולים לעשות. אצלנו הפכו את זה לעסק מדיני, לחגיגת השואה. יום השואה עוד יהפוך לחג של מנגלים, כמו יום העצמאות. כל הפוליטיקה שלנו נובעת מזה – מהסיפור על עם שהיה חסר כוח וחושב היום שהוא מעצמה, שהכל מותר לו".

סיפור החיים שלך לא מלמד שאלימות היא משהו בסיסי, נצחי, באופי האנושי?
"אפשר לומר שזה מוח התנין של האדם. שלא סתם ההומו ספיאנס ניצח את הניאנדרטלים. אבל אני חרד למדינת ישראל כמדינה יהודית. האם היא עדיין יכולה להיות דומה לארץ שהצילה אותי ממוות? אנחנו גומרים את עצמנו – לא האויבים מבחוץ. אני לא סוציאליסט, למרות הרקע שלי בשומר הצעיר ולמרות החיים בקיבוץ. כאמן אני לא יכול להיות בעד שוויון – הרי באמנות יש היררכיה. אבל אני נגד אי־צדק משווע. מה שקורה פה הוא זוועה. יצחק תשובה בונה רב־קומות בתל־אביב על חשבון אנשים בשכונת מצוקה. כמה מיליונים הושקעו אצלנו במאחזים לא חוקיים מטעם המדינה? כמה זמן אפשר לחיות בתרבות כזאת של שקר והעמדת פנים? יש כאן דיכוי של אוכלוסיות שלמות, עניות, רק בגלל מעט אנשים עשירים. הרי בכל מקום בעולם ברור שהשוק הגלובלי פשט את הרגל. רק אצלנו לא מבינים את זה. המדינה הזאת תקרוס לתוך עצמה".

אתה בן ‭.90‬ לא בריא להתרגז כל כך.
"חבל באמת להתרגז, אבל זה מפחיד. דיווחים על ג'יפ משטרתי שזורק אדם ערבי, פצוע קשה, למות באמצע שומקום. התפרצויות באמצע הלילה לבית של משפחה בשטחים, להוציא משם ילד שזרק או לא זרק אבן. אני יודע מה זה ימין קיצוני, ראיתי אותו עולה בסלובקיה. חלוקה לשמאל וימין נראית לי היום פרימיטיבית, אבל לאומנות קיצונית היא סכנת חיים. אין דבר קל יותר מלהסית את ההמון – ממצב נורמלי לעדר קטלני. מספיקה רק דמות כריזמטית שתבעיר את השטח".

אתה מדבר על ניצול פוליטי של זיכרון השואה. הממסד הספרותי, בארץ ובגרמניה, לא "מנצל" את השירים שלך?
"בדיוק שלחתי שיר לכתב העת של אוניברסיטת אריאל. שיר שהוא בעצם נגד ההתנחלויות. מבחינתי יכולים לעשות עם השירים שלי מה שרוצים. התקשר אליי מישהו מעפולה לא מזמן ואמר לי, 'שינית את חיי'. הוא אמר שבשירים שלי יש יכולת לראות את הצד החיובי שבדברים. אין דבר גדול יותר שמישהו יכול לומר למשורר. הרי הנפש האנושית נעשתה אינפנטילית. השפה טכנולוגית, כלכלית, ממוחשבת. אין היום זמן לספרות גדולה, למוזיקה גדולה. כשהרגש לא פעיל – הוא מתנוון. ואם השירים שלי הפעילו את כוחות הנפש של מישהו, גרמו להם להתאמץ – אני יכול לומר שחיי לא היו לשווא".

רפאל ירושלמי, להציל את מוצרט, תרגם יהושע קנז

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.4.2014

מבחינת העיצוב האמנותי שלו, 'להציל את מוצרט' הוא ספר מוצלח. הוא כתוב, ערוך ומתורגם היטב. אם יצבור מספיק קוראים ישראלים, אם ייפול על קוראים בעלי יוזמה, הוא יכול לשייט בקלות בתעלות של תעשיית התרבות: להפוך להצגת יחיד מאופקת, לסרט במימון אירופי, מצחיק־נוגע ללב, שרואים בבית קולנוע ישן באזור השרון. הוא יוכל להשתלב במערכי שיעור ליום השואה של כיתות למחוננים.

'להציל את מוצרט' ראה אור ‭2012־ב‬ בצרפתית – שפת הכתיבה של רפאל ירושלמי, שנולד בפריז לפני 60 שנה ועלה לישראל. גיבור הסיפור הוא מעין מבקר מוזיקה. הספר מורכב מיומן שהוא מנהל במשך שנה, מהקיץ ההיסטורי של ‭,1939‬ בפתח מלחמת העולם השנייה. הידע המקצועי שלו בתחום המוזיקה הקלאסית מספק לו עדיין מעמד מסוים, קצת הטבות, ובעיקר, מפלט ומשען רוחניים. התקווה, המחשבה החופשית, האירוניה כלפי עצמו וכלפי הסובבים אותו עוד עומדים לרשותו. הוא מוגבל ובן חורין כאחד.

האתגר הישיר של הספר – להיקרא כעדות אמינה מבחינה פסיכולוגית והיסטורית, ובמקביל ליצור מסגרת מוצקה של סיפור, של סגנון, של רעיון – מתגשם. או די מתגשם. אם להשתמש במילים הכנות שבהן הגיבור מתאר ביצוע קונצרטנטי של מוצרט – התגלמות המוזיקה ההומניסטית, בעיניו, התשליל של המוזיקה הכוחנית, הבומבסטית, הלאומנית, שהנאצים אימצו כסמל – "זה לא היה נהדר, לא, אבל משכנע. מנוגן כהלכה. לקבל או לדחות. קיבלתי‭."‬ גם אני: אם היו מציגים לי חלקים מהספר, נדמה לי שהייתי מאמין שזאת עדות אמיתית, שריד. גם אורכו הקצר, המיקוד והחסכוניות הם יתרון ברור. לא רק המחשה לכתיבה יומנית, תכליתית, מקוטעת, אלא גם דרך להתבדל מרומנים היסטוריים ארוכים, מדושנים, מסוגננים. ביטוי לסלידה של הגיבור מאמנות בומבסטית.

למה בכל זאת לא מתחשק לי להתמסר לספר הזה? יש משהו גדול ומורכב יותר מהספר עצמו, שמחליש אותו בעיניי; שהופך אותו לעוד ספר בערימה של ספרים שנעזרים ב'שואה' כרקע היסטורי ודרמטי לאיזו אמירה עקרונית על חיי האדם, על אמנות, על אנושיות. שם הספר, לדוגמה. הבחירה במילים 'להציל את מוצרט' יכולה להיחשב לצעד ספרותי חכם וקולע. זה הרי לב הספר, תמצות האמביציה של הגיבור להשתיל סוס טרויאני לפסטיבל מוזיקה בחסות הנאצים שהוא מסייע לארגן; להשחיל לפסטיבל יצירה שתבטא התנגדות לברבריות. למרות העידון שמאפיין את הגיבור, את הספר ואת התרגום של יהושע קנז, ולמרות הפיכחון והאירוניה העצמית שהם מבקשים לבטא – המודעות לחולשות של הגיבור, לאינטרסנטיות שלו, לפחדנות הטבעית, לאליטיזם המגוחך לפעמים – הם לא מצליחים להימלט בעיניי מהתגנדרות צדקנית. 'להציל את מוצרט' הוא אולי שם אירוני, מודע לפומפוזיות שבו, אבל הספר מזין בכל זאת, בדרכו הנבונה והרב־משמעית, את הדחף של קוראי ספרות היום, בטח בישראל, להסתרק ולהתמרק. גם כאן אפשר 'לקרוא את לוליטה בטהרן'. להרגיש כמו אי בודד, לא נגוע, יפה, בזמן שמלחמה מבעבעת מסביב.

גיבור הספר עובר מהפך ברור. מאי־השתייכות, בירוקרטית ורגשית, לשום גוף – הוא מאלץ את עצמו להתגייס, להיעזר בכלי הנשק המעטים, הסמליים, שיש לו. והנה ספוילר: הוא מצליח להציל את מוצרט, להזדהות עם החלשים, עם היפים, להציל את נפשו לפחות במסגרת הספר, ליצור חפיפה בין המוזיקה לבין היהדות. למזג בין הפרטי לאוניברסלי.

בעשורים האחרונים, יומנים אמיתיים או פרוזה אוטוביוגרפית של כותבים יהודים מזמן מלחמת העולם השנייה הופכים לפעמים לתגליות ספרותיות. אפשר לקרוא את היצירות האלו בצורות שונות, ובכל זאת, נדמה שמשותפת להם איזו שאלה: איך הצליחו אותם אנשים לשמור על צלם אנוש, להמשיך לאחוז ביפה גם כשהברבריות משתוללת סביבם. 'להציל את מוצרט', שמתחפש לז'אנר הזה, כאילו מטיל על הקורא העכשווי את החובה הזאת: קריאת היומן, ההזדהות, היא גם נכונות סמלית להוציא לאור את המשאלה של הגיבור, להפיח חיים בספר שלו. בוודאי כאשר חלקים בסיפור מעוצבים כמכתבים לבן של הגיבור, שעלה כנראה לישראל. הקורא, בטח בתרגום העברי, הופך לשגריר של הבן. והגיבור הופך למין אב.

ולמרות זאת, אפקט מרכזי שנוצר בקריאה הוא של רוגע דווקא. מתוך ההשוואה בין הגיבור, אוהב היופי, לבינינו – אוהבי הספרות היפה – נוצרת התחושה שאנחנו חיים בעולם בטוח יותר, הגון יותר, תרבותי יותר. הספר מנצל את ההזדהות הטבעית שיוצר גיבור כזה, אבל לא מצליח להבהיר את המרחק הפוליטי, ההיסטורי, העקרוני בינינו לבינו. אם גיבור שחפני, יהודי למחצה, מצליח לשמור על האירופיות שלו, על האזרחות התרבותית שלו, ואפילו לדרבן את עצמו לפעולה – גם הקורא מרגיש שהוא שייך לצד הנכון והיפה של המתרס. גיבור הספר מציל, אולי, את נפשו בעזרת האמונה באמנות. ואנחנו – נקרא את הספר

רפאל ירושלמי, להציל את מוצרט, תרגם יהושע קנז, הוצאת עם עובד

אסתי ג. חיים, אנשי פינות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 19.4.2013

ספרה החמישי של אסתי ג. חיים נפתח בשורה של איתותים לא מחמיאים. קודם כל, השם: 'אנשי פינות'. מילא הטון הנעלב והניחוח הכמעט צדקני; הספר הזה, כאילו מצהירה הכותרת, עומד לעשות צדק עם אנשי שוליים, לתת קול לאנשים שקופים. אחר כך הציור שהושאל לעטיפה: חדר קודר, דמות אישה רוכנת, מכפתרת או מתירה כפתור בפיג'מה, חושפת חלקת בשר מבטנה.

מעבר לכך שיש משהו כמעט זול בשילוב המרכיבים האלה, בהבטחה לחוויה מציצנית לאזורים אסורים וטראומות מיניות – העטיפה הזאת מפספסת את החלק המושך ברומן, שאמנם עוסק בניצולי שואה, שאמנם מסופר מפי גיבורה מצולקת נפשית, בתם ונכדתם של פליטים מהונגריה, ושאמנם נוגע גם ביחסי מין במשפחה. ובכל זאת, למרות ש'אנשי פינות' ניזון מחומרים קשים לעיכול, הוא מדגים צורה מעוכלת ומוחלקת במיוחד של בליל הדימויים והדמויות שמתכנסים תחת הכותרת 'ספרות שואה'. בניגוד לאסתטיקה החמורה והמכונסת של העטיפה, 'אנשי שוליים' הופך את האפלה והטראומה למין וילון שחור־שקוף שאפשר לחיות איתו.

כדי להגיע לחלקים החיים של הספר, צריך להתעלם גם מהפרולוג המבאס של הרומן. המספרת והגיבורה מציגה את עצמה לקוראים, מציירת את מסגרת הסיפור: אישה שכותבת את השורות הטריות כאילו, מתוך פס נע של אלכוהול וסיגריות – ידידיו הנצחיים של האמן. לא התיאור הבנאלי של סיטואציית הכתיבה מפריע, אלא מין התנצלות והדיפת האשמה: כן, עוד ספר שואה, עוד ספר דור שני.

על פניו, יש משהו מרענן בהתייחסות המפורשת של הגיבורה ושל ג. חיים לכך שהן מצטרפות באיחור רב לנסיעה – יותר מחמישים שנה אחרי פרסום הקובץ הראשון של אהרן אפלפלד, למשל. אבל די מהר קורים שני דברים. מתגלה עד כמה הספר הזה צפוף במחוות מכוונות או בלתי נמנעות לשורת ספרי 'דור שני', ובאותו זמן, מתחיל להתבהר הנתיב שהסופרת מבקשת לפלס בתוך הספרות הזאת. 'אנשי פינות' הוא קודם כל ניסיון לרוקן היכן שספרים אחרים מנפחים או מגביהים. הקרבה לאנשים שחוו את האלימות השרירותית, המיתולוגית, של מלחמת העולם השנייה, למשל, לא מתורגמת כאן לכיוונים דתיים. ההיבט האוטוביוגרפי מוצהר כמעט באופן מיידי: הסיפור מתמקד ביחסים של הגיבורה כילדה עם דודה אבודה בשם אסתר. קווי הקרבה בין הגיבורה לסופרת ברורים, אבל מיד מוסטים הצידה כעניין מובן מאליו.

כמו בסיפורים רבים שעוסקים בקשר בין מהגרים לישראל לילדיהם – גם כאן מופיע המרכיב של גילוי עריות, גבול עדין שההורה מנסה לפרוץ. שוב – הסיטואציה הזאת מופיעה כאן, מותירה חותם, אבל נעצרת בגבול מסוים ולא מתפתחת. לעומת זאת, הדמות של אישה זרה, ניצולה צעירה ויפה, שחודרת לחיים הקשים של משפחה אחרת, מקבלת פוקוס. דמות אניגמטית כזאת מופיעה בסרט 'אלכס חולה אהבה', למשל. דמות דומה לה ב'ספר הדקדוק הפנימי' של גרוסמן: מי שהצליחה לשמור על נעורים, על זוהר שההגירה והמלחמה כאילו השחיתו אצל שאר האנשים. על הדמות הזאת מולבש רומן חניכה אמנותי. הדודה הצעירה והאבודה, שמערערת את חיי המשפחה (הגיבורה מדמה אותה למרי פופינס), מציעה להם, כמקובל, גם אפשרות לתיקון, שיבה ליצר ואהבת החיים, כניגוד לקודים של צנע והישרדות נוסח שנות ה־60.

11111111111111111

המפגש בין הילדה השקופה לדמות הנשית החונכת מתמקד בהנחלה של אהבה לקריאה. העניין הזה הוא מקור קבוע לחנופה לקורא – מחמאה עקיפה ליכולת שלו לחבור לברית האנשים הרגישים והקוראים. אבל ג. חיים מצליחה איכשהו לנטרל את האפקט החנפני הזה, אפילו כשהיא משתמשת בדימוי מילוני ודי שחוק – שבו המספרת מזכירה מילה, ומיד אחריה, אסוציאציות ילדיות שמתלווות אליה ("למילה 'ספר' ריח צהבהב").

יש משהו ענייני וחודר באופן שבו ג. חיים מתארת את ההתקשרות הסוחפת של הילדה לדודה, את הדרישה שלה לקבל אותות אהבה. ההקבלה בין הקשר הזה לאהבת הקריאה שהילדה רוכשת ולצעדים הראשונים שלה בכתיבת סיפורים נוגעת ללב אבל לא מתקתקה. אולי בזכות הנוכחות של ספרות נוער וילדים (ספרי אריך קסטנר למשל) כספרים פיזיים בחייה, וגם כעיקרון מנחה ברומן: ספרים ששואפים לרתק, אבל לא לייגע ולסבך שלא לצורך. שלא מתביישים להשתמש במהלכים עלילתיים מלודרמטיים, אבל נמנעים מפרובוקציה ישירה.

הנאמנות לרוח הזאת של הרפתקה ושל גילוי העולם מפיחה חיים במרכיבים בסיפור שהיו יכולים ליצור רושם קונבנציונלי: מחיפה של ניצולי שואה אקסצנטריים נוסח אמיר גוטפרוינד, דרך המבט הילדי, המוקסם־מבועת בממלכת השואה של גרוסמן וממשיכיו, וכלה במשחק וודו־שואתי בבובת צעצוע נוסח 'גולם במעגל' של לילי פרי מ־88'. במובנים מסוימים, 'אנשי פינות' מאפשר לראות איך עולם הדימויים הספרותי שואתי מתיישב בתבנית פופית. איכשהו, דווקא באופן הזה הוא נמנע מניצול וסחטנות, של הקורא ושל הזיכרון.

אסתי ג. חיים, אנשי פינות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

אהרן אפלפלד, עד חוד הצער

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.4.2012

 קצין דתי, מזוקן ובעל נשק, מפליא מכותיו באזרח דנמרק, בהיר שיער, מוכנע. חלק לא מבוטל בציבור רואה בתמונה סיבה לגאווה, התגשמות הפנטזיה על לוחם יהודי ונקמה יהודית. חלק מאיתנו נבהלים ממנה, כמין גלגול גרוטסקי מדכא של אותה פנטזיה בדיוק.

הספרים האחרונים של אהרן אפלפלד חוקרים את הקצה האחר של הפנטזיה הזאת – את המקום והזמן שמזינים אותה במרחבי 'השואה'. על פניו, אפלפלד לוקח את שק החרדות והתקוות של הישראלים, שמהדהד בדימוי של מלחמת העולם השנייה, ומנסה להפיק ממנו משמעות רוחנית חדשה. ספרו החדש, 'עד חוד הצער', מוכיח שהוא מצא דרך אפקטיבית, שתקנית וסמכותית לבצע את המשימה הזאת. כשהוא מתאר בלשון הווה חבורה של פרטיזנים יהודים שנלחמים לקומם מחדש את צלם האנוש של בני עמם, מתבקש לשאול במה שונה הסיפור שהוא מספר מהסיפור שמספרת התמונה של הקצין והמפגין הדני.

מֶעבר לסגולות של אפלפלד ככותב, נהוג לתפוס אותו כסופר הראשי שהכניס את קולם של 'ניצולי השואה' אל תוך הספרות הישראלית; כמי שהציג אותם לא כרוחות רפאים, כסמלים או כהשתקפות נפשית של הישראלים הצעירים; אלא כדמויות בשר ודם, בעלות עולם נפשי שאי אפשר להתעלם ממנו. מכיוון אחר, אפשר לומר שאפלפלד הצליח להוציא מהארון את התרבות הישראלית כתרבות מהגרים.

אבל ככל שהעיסוק בשואה נכנס ללב הזרם מבחינת התקשורת, האמנות והבידור בישראל – נדמה שאפלפלד פוסע ממנו כמה צעדים בנפרד, בכיוון משלו. השאלה היא אם קדימה, אחורה או בכלל כלפי מעלה, לעולמות עליונים. חמישים שנה אחרי פרסום ספרו הראשון, מי שנחשף לספריו בשנים האחרונות מקבל חוויה שונה לחלוטין. עולם כמעט מופשט, של דמויות שמגלמות יותר מכל מהויות – היסטוריות, דתיות. דמויות שמתקשרות בעיקר עם העולם שמעבר, עם אבות רחוקים ועם קרובים שזה עתה נהרגו. לב העניין בספריו כאילו חרג מהתחום ההיסטורי, האישי והפסיכולוגי. 'עד חוד הצער' הוא קודם כל דיון בענייני אמונה. את הספר אפשר לתאר כסימפוזיון, כמשתה בימות אסון, של פליטים לוחמים שמתפלמסים־מבררים את מהות היהדות והקשר לאלוהים. בתוך זה משובצים פירורים מסיפור חייו האישי של אפלפלד, שהמלחמה פרצה בילדותו. לאמו של המספר, למשל – נער צעיר שעוזב את הוריו לפני המעבר למחנות – אפלפלד העניק את שם אמו האמיתית.

הספר כתוב במתכונת דומה לקודמיו. רומן קצר, מחולק לפרקים חטופים, בנוי כמו דיווח בזמן אמת, כיומן סודי או פרטי, בסגנון פשוט ומתומצת. המנוע הבסיסי שמפעיל את הקוראים כרוך בשאלה הפשוטה – האם המספר והדמויות שמקיפות אותו בקומונה של פרטיזנים יהודים יצליחו לשרוד את המלחמה. האם הכוחות הנאציים יצליחו לאתר את המחנה הנודד שאפלפלד מתאר מתוך היערות בהרי הקרפטים. אבל בניגוד לקודמיו, הספר לא מתמקד בגיבור או בזוג גיבורים, אלא מתאר קהילה: לוחמים פרטיזנים שאוספים אליהם גם ילדים וזקנים. חבריה של הקהילה הזו מחוברים בקשרי מקרה, אבל מתוך מחויבות הדדית כמעט מוחלטת – ובמושגים של אפלפלד, מתוך גורל השבט היהודי.

בצורה מוצהרת ממש, אפלפלד נמנע מעיסוק פרטני בהוויה הזאת. המספר – המתעד של חיי הקבוצה, מי שמתחייב להפוך לדובר שלה בבוא היום, לסופר – מתייחס בבוז או באדישות לפרטים חומריים בקנה מידה מוגדל. המצבים האנושי וההיסטורי משמשים כאן את אפלפלד כדי לברוא קהילה קדושה, באופן מילולי: קהילה של אנשים קדושים בהווייתם, שלא מסוגלים להביע חולשה אלא באופן המאופק והאצילי ביותר, שלא לומר דוגמטי. אלה אינם אנשים. הם מופתים מעוררי יראה, מין דור מדבר שהמלחמה זיקקה ממנו יכולת להביע יצרים שפלים. במשפטים קצרים, נאומים דחוסים של מי שזמנם קצוב, הם מדגימים את הבחירות שבחר היהודי המודרני: קומוניזם, חסידות חדשה, חילוניות רוחנית.

אבל לא זה לב הסיפור. ואפילו לא האופן שבו אפלפלד ממשיך לברוא גזע פנטסטי של יהודים – פנטזיה ישראלית של לוחמים ללא חת, מוסריים בתכלית, שלומדים לזמר מבראשית את ניגון התפילה של אבותיהם, מתוך חיכוך חדש עם הטבע ועם אלוהים. אפלפלד חושף כאן את המשיכה שלו כסופר לתפקיד הרופא ורואה הנסתרות. "לפרקים", הוא כותב כאילו על עצמו, "נראית סבתא צירל ככוהנת שהשבט שלה אבד והיא מנסה להעביר אל המעטים, אל האודים, אמונות שהן מעבר להשגתם". יש משהו מיושן או נטול הומור באופן שבו הוא מפייס בין גישה חרדית וציונית. ובכל זאת מעניין, ובאותה מידה מקומם, לראות איך הוא מקשר את השואה לניתוק מהמקורות – מסוד האמונה, התפילה וסיפורי האבות – ניתוק שהופך לחולשה פוליטית, ובעצם גופנית ממש.

בניגוד לשמו המנופח, 'עד חוד הצער' הוא סיפור חזק וממוקד. דווקא משום כך, יש בו משהו מאיים. על פניו, אפלפלד ממשיך למוטט את הגבול הישראלי המלאכותי בין ההווה החי לעבר המת. ועדיין, הספר החדש לא מוביל אף פעם לשחרור ולהתעלות שעליה הוא מדבר, אלא לתחושה של אשמה ונמיכות רוח. אולי מפני שכשאפלפלד הופך למתווך בין הקוראים למתים, הוא מדגיש את עליונות המתים. ואולי מכיוון שאת התפקיד הזה ממלאים כאן היטב גם בלי עזרתו. בימים של חרחור קרבות ובוז לדמוקרטיה, מספיק דוברים בישראל למדו לדבר בשם השבט ובשם המתים.

אהרן אפלפלד, עד חוד הצער, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

שהרה בלאו, נערות למופת

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.4.2012

פרסום 'נערות למופת' הוא דבר בעיתו. רומן שמבקש לחשוף את השימוש בדימויים שואתיים ככלי להשגת צייתנות ושליטה לא היה יכול להופיע בזמן טוב יותר מאשר ביריד האיראני שמתנהל בימים האלה בישראל, כמו שיעור חברה של 'בעד ונגד'.

שהרה בלאו ידועה קודם כל כסוכנת שואה, כמי שייסדה ב־99' את טקסי יום השואה האלטרנטיביים, שביקשו אמנם להעניק פנים חדשות לפולחן השואה הישראלי אבל תיפקדו גם כחלק ממין פופ שואתי שהתפתח כאן בשנות האלפיים ועוד לפני כן, והתפרץ בעשרות ספרים, הצגות וסרטים. בספר הזה, שבורא מחדש את נעוריה של בלאו בבני־ברק, אפשר אולי לשמוע גם הכאה על חטא, ובכל מקרה, התפכחות מהקסם השחור של תעשיית סיפורי השואה.

בלאו מתארת בספרה השני חבורה של תלמידות דתיות בשנות ה־80 שמתהפנטות מסיפור על 93 הבתולות, מעין אגדת קדושים מודרנית על נערות בזמן השואה, שהעדיפו למות על קידוש השם ולא לאפשר לחיילים נאצים לגזול מהן את תומתן. במרכז הספר עומד מאבקן של הגיבורה וחברותיה להעלות על הבמה פסיון שממחיז מחדש את ייסוריהן וגאולתן של הבתולות.

השיחוק הגדול של בלאו הוא היציקה של תהליך תרבותי־פוליטי מורכב למסגרת של הקשרים פופולריים. בלי להצהיר על כך, הספר נכנס לטריטוריה של סרטי תיכון אמריקאיים, של מלחמת מעמדות בין מקובלים לדחויים. באופן ספציפי, בלאו משחקת על מסורת צדדית שמבקשת לחשוף יחסי כוח אכזריים בחברת הנערות, ומקצינה אותם למימדים רצחניים (מ'מלכות הכיתה' עם ווינונה ריידר מ־89' ועד 'ילדות רעות' עם לינדזי לוהן מ־2004) היא מחדירה לסיפור מרכיבים של פנטזיה ואימה כאשר סיפור העלילה יוצר קשר משולש בין סיפור מותן של 93 הבתולות, לבין מותה הטרגי של אם המספרת ובין היעלמותה של מלכת הכיתה בסיפור העכשווי. באופן הזה, הספר מיישר קו עם הספרות והקולנוע האמריקאיים שמתארים את חרדת ההתבגרות המינית במונחים של רוחות וערפדים – וחושף את האלמנט המדכא והשמרני שבהם. אם רוצים, אפשר לדבר גם על התזמון המדויק שבו קושרת בלאו בין תהליכים של הקצנה דתית להיסטריה של צניעות.

אלא שמה שהיה יכול להפוך לאלגוריה מבריקה על הפוליטיקה הישראלית – כמלחמת מעמדות טינאייג'רית שבה מעמד הקורבן מעניק למשתמש כוח וסקס אפיל – מתממש רוב הזמן בצורה פושרת. בעיה אחת קשורה לעצם הבחירה במספרת בגוף ראשון. על פניו, בלאו מדגישה קול שנון ובוגר, שמתייחס להתרחשויות מהעבר, אך לרוב בזמן הווה. זהו קולו של מי שכבר מודע לסיום המעשה, אבל מבקש לשחזר אותו בצורה כמעט יומנית, על סף המודעות העצמית, מבלי לוותר על העמדה הרגשית וחסרת הפרופורציות שנהוג לייחס לגיל ההתבגרות. בלאו מצליחה אמנם לעצב סיפור התבגרות אמין, אבל לא מוצאת דרך יעילה להתמודד עם המלודרמה שהיא עצמה טווה ועם תפיסת העולם המלודרמטית של טינאייג'רית במשבר (בניגוד, למשל, לריאליזם העמוק של לאה איני ב'ורד הלבנון', שהתנגד מכיוון דומה לדימוי הקורבן הנצחי). אם התיאורים הקריקטוריים והמלגלגים שבעזרתם מציירת הגיבורה את הדמויות השונות היו אמורים לשמש משקל נגד לקו המלודרמטי – בפועל הם יוצרים רושם של סגירת חשבונות מטעם מי שעדיין לא התגברה על עלבונות מנעוריה.

הבעיה המרכזית יותר בנקודת המבט קשורה להתעקשות של בלאו לנתח, לפרש ולבקר את הדמויות – כולל ניתוח עצמי של המספרת. העניין הזה אמנם משרת תחושה של דיווח אותנטי, של חשיפה כאילו יומנית, אבל נראה שהוא מאמץ את הכשל שהספר יוצא נגדו: את הנטייה להתעקש על פרשנות מסוימת, ההשתלטות על הסיפור שמגרשת ממנו כל סימני שאלה. אם המספרת של בלאו מגלה איך מערכת החינוך והחברה סביבה השתמשו בסיפורי השואה כדי להפוך אותה ואת חברותיה לילדות טובות וצייתניות – היא מאפשרת לא פעם לטון פולמוסי ופובליציסטי להכניע את הסיפור. גם כשהיא מציגה את הצד הגרוטסקי במוזיאון שואה מקומי, היא עצמה לא נוטשת את תפקיד המדריכה המסבירה במוזיאון.

'נערות למופת' מסמן כיוון מעניין וראוי להערכה, אבל נראה שבלאו הסתפקה ביצירת רומן לא יומרני למתבגרים, לעיתים נוגע ללב, במקום לתת דרור לכיוונים הפנטסטיים, המיניים והאלימים שהיא חוגגת סביבם. 'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו הוא לא בדיוק סרט מופתי – אבל הוא יכול ללמד איך שפת הפופ והקומיקס יכולה להפוך את פנטזיות הנקם והקורבן שקשורות לשואה ליצירה רדיקלית אמיתית. סיפור החניכה הישראלי, שעובר במחנות ההשמדה בפולין ומסתיים במחסומים, מחכה עדיין לכותבים מנומסים פחות.

שהרה בלאו, נערות למופת, הוצאת זמורה־ביתן

אהרן אפלפלד, מים אדירים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.5.2011

לפני כמעט חמישים שנה, ספרו הראשון של אהרן אפלפלד אילץ את קהל הקוראים העברי להיפגש עם עולמם של פליטים רצוצים שמנסים להשתלב בחברה הישראלית הצעירה ולא מצליחים להשתחרר מצל השואה. היום הוא נחשב לא רק לאחד מבכירי הסופרים הישראלים, אלא לחבר במועדון של גדולי הסופרים היהודים החיים. אלא שבשנים האחרונות נראה שהמעמד וההכרה עימעמו את הנוכחות הממשית שלו בדיון התרבותי. מדי שנה יוצא ספר חדש של אפלפלד וגורר אחריו ראיונות מכבדים וזהירים שבהם הוא נשאל שאלות דומות: על ההבדל בינו לבין הסופרים בני דורו הצברים, על ההימנעות שלו מהתבטאויות פוליטיות. ניכר שאפלפלד מבקש להדגיש שהוא עוסק בשאלות גדולות מאלו שמעסיקות את הספרות הישראלית.

אם לשפוט לפי הטוקבקים, לאפלפלד יש קהל קוראים מסור ומתמוגג, שכמֵהַ לַשַער שהוא פותח בפניהם להוויה יהודית עתיקה וחידתית שעומדת בסימן של קטסטרופה מיתולוגית. אחרים טוענים שהוא ממחזר אותו סיפור שוב ושוב. ובאמת, מתי בשנים האחרונות הפך ספר של אפלפלד לאירוע ספרותי?

גם 'מים אדירים', כנראה, לא יהפוך לאירוע כזה, למרות שהוא הטוב והמושך מבין ארבעת ספריו האחרונים. הדמיון בינו לבין קודמיו ניכר במהרה, מעבר לשימוש בצורה של רומן קצר. שוב עומד במרכז הספר גיבור שמתמודד עם נתק ממסורת אבותיו. שוב נשאב אותו גיבור למסע אל לב המאפליה שאמור לגאול אותו מאותו נתק. שוב מתגלה המסע כמסע אל ארץ המתים.

הפעם ממוקם הספר מחוץ למפה המיידית של אירועי השואה שהספרות של אפלפלד משרטטת. זמן ההתרחשות סמוך כנראה למלחמת העולם הראשונה, בעוד האימפריה האוסטרו־הונגרית מתפוררת. אפלפלד מרחיב כאן את הרקע לסיפור המיתי, הכמו־היסטורי, שהוא יוצר בהמשכים לאורך כתיבתו. "האבות" היא מילת המפתח ברומן שחוקר את הגזע האפלפלדי של יהודי ההרים בקרפטים, עובדי אדמה יראי שמיים, שהצמיחו מקרבם גם את אבי תנועת החסידות.

 יששכר, אלמן ערירי ורב־כוח, מגלה שרצחו את אחיו העירוני ומשפחתו. הרומן מתאר את המסע לזירת הפשע ואת החזרה המעורפלת של יששכר לביתו. אפלפלד דוחס כאן שתי עלילות יסודיות – מסע הנקמה ומסע השיבה. האיליאדה והאודיסיאה בפחית. את העלילות הגדולות הללו הוא מעצים באמצעות הסגידה האסתטית והרעיונית שלו לשתיקה, ושוב יוצר גיבור שתקן שנעטף בכתר שתיקות. "אם אין מתפללים, מתקלקלות גם מעט המילים שנותרו בפיך", מצהיר הגיבור, שמסעות הנקמה והשיבה שלו מקבילים לניסיון החוזר שלו לשוב אל מילות התפילה ששימשו את אבותיו, אבל הוא כבר לא מסוגל להגות בכוונה כנה.

אפשר להתפעל מדרגת היובש החמור שהפרוזה של אפלפלד הגיעה אליה. הוא נצמד רק אל ההכרחי ביותר: המראות שרואה גיבורו, זכרונותיו המתומצתים, תיאור פרטי היומיום של חיי האיכרים, הרהוריו הדתיים הקצרים. הסגנון הלקוני הזה יוצר קריאה מרוכזת ודרוכה – אבל הוא בעיקר משרה תחושה מחניקה ומורבידית. כל חלקי העולם שאפלפלד יוצר – הטבעי והאנושי – משרתים חוק אחד. שום זרם נגדי לא מפר את הדממה החורפית. כשמופיע אזכור של עוגות פרג סגולות, משהו מרעיד את התמונה ופתאום מובן: הספר הזה הוא שמורת קרח של שחור ולבן כמעט מוחלטים.

מה שמרתיע באמת ב'מים אדירים' הוא האופן שבו אפלפלד מסיר את הכיסוי וחושף שמסעות הגאולה שאליהם הוא שולח את גיבוריו אינם מסעות של כישלון והרס עצמי כמו שהם נראים. השאיפה עצמה היא מוות והתכלות. אם אפלפלד נתפס פעם כמי שמחדיר לתוך הספרות הישראלית את הקול האסור של היהודי הגלותי, החלש, וכמי שחותר תחת הסיפור על גיבור ציוני חדש, שורשי ויצרי – כאן הוא נחשף כיוצר מיתולוגיה אלטרנטיבית, כמו־ציונית, משלו. היהודי האמיתי לפי אפלפלד הוא איש האדמה והאמונה, איש התפילה האותנטית שצומחת מתוך עבודת כפיו – שההשכלה והספקנות ניתקו אותו משני המקורות כאחד.

האינטלקט וחוכמת ההסתכלות של אפלפלד ככותב מעודדים את הקורא לחשוב שהוא מעמיד את הרעיונות האורתודוקסיים האלה בסימן של אירוניה או לפחות של תמיהה. 'מים אדירים' מחליש מאוד את ההשערה הזאת. לא רק שאסונם של היהודים מוצג כחטא על התנתקות ממקורותיהם – אלא שהקורבן שעליהם להקריב מדי דור הוא חלק ממחזור דמים של עקידות שמחיה את הקשר בין היהודי לבין אלוהיו. לא פלא שהמסע של הגיבור מוקבל לפסח ולשבועות.

לסיפור הזה יש כוח רב. אפלפלד יצר כאן מין קאובוי יהודי קודר, בעזרת הרבה פחות קריצות וצחקוקים מנסיונות מקבילים שאפשר למצוא בספרות ובקולנוע האמריקאיים בשנים האחרונות (למשל ב'ממזרים חסרי כבוד' של טרנטינו). באותה מידה, יש בספר הזה מימד מקומם. לא רק שהוא חסר יכולת או רצון להשתטות, לקרוץ או לרכל – כל החלקים הללו בחיי אדם נמחקים לטובת התשוקה לדבר עם המתים.

אהרן אפלפלד, מים אדירים, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

ראיון עם יגאל שוורץ, מאמין בלי כנסייה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.10.2010

ערימות של אלפי ספרים מזדקרות מרצפת הסלון בביתו של יגאל שוורץ ביישוב נווה־שלום, מכסות גם את הספה והשולחן, מעלות על הדעת דוכן מכירה במבצע סוף עונה. "כל הבית בבלגן", הוא מסביר. "הייתה הצפה במרתף, והיה צריך להעביר את הספרים למקום בטוח".

כמו המרתף של שוורץ, שוק הספרים הישראלי עובר בשנים האחרונות הצפה של כותרים, מבצעים ומאבקי שליטה בין רשתות והוצאות. שוורץ הוא אחד מקבוצה מצומצמת ומתמעטת של עורכים, קובעי טעם ומדיניות שמרכזים בידם שליטה בכמה מוקדי כוח. הוא עומד בראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון ובראש מכון המחקר 'הקשרים', וגם עורך בכיר בכנרת־זמורה־ביתן, הוצאה שהפכה לשחקן מפתח בשוק הספרים הישראלי וסופגת הרבה ביקורת על שיתוף הפעולה העסקי שלה עם רשת צומת ספרים.

שוורץ – טיפוס דעתן ובוטה בדרך כלל, "תרנגולי" כהגדרתו – לא השמיע עד היום את קולו בסערה הספרותית, שמונחים כמו 'ארבעה ב־100' ו'החוק הצרפתי' משווים לה אופי זר, תיאטרלי. "זה מרגיז כמה עיוורון מעורב בדיון הזה", הוא אומר. "הרעיון שיש פה הוצאה אחת שהיא השטן ושצריך לחוקק חוק שלא יאפשר מבצעים הוא ממש קשקוש־בלבוש. מה שיש פה זה מאבק כוח ואינטרסים. מאוליגרכיה מצומצמת של שלושה וחצי טנורים, סופרים חשובים ורבי מכר, עברנו למקהלה של שלושים־ארבעים זמרים שכולם משתתפים בחגיגה. זו דמוקרטיזציה של המערכת הספרותית והרחבה שלה, וזה לא כל כך רע בעיניי".

תסביר.
"יש פה מאבק בין שתי קבוצות עם שתי שיטות עבודה. קבוצה אחת מקדמת את העניינים שלה באמצעות כוח פוליטי־תרבותי באופן לגיטימי: נגיד עם עובד, ון ליר, שוקן. קבוצת אנשים שמזוהים עם תרבות גבוהה. הם אלה שצועקים נגד המערכת ומקדמים את העניינים שלהם באמצעות הכרטיס האליטיסטי שלהם. ויש קבוצה שנייה, שאני שייך אליה, שמקדמת את העניינים שלה באמצעות כוח כלכלי, תושייה שיווקית ויחצנית. כשעמוס עוז וא"ב יהושע וגרוסמן ויורם קניוק צועקים, זה משום שהאינטרסים הפוליטיים־כלכליים שלהם מאוימים על ידי קבוצה אחרת, שיש לה אמצעים משלה לנסות לרכוש אותם דברים שלהם כבר יש".

אתה אומר שזה לא מאבק עקרוני, אלא מאבק בין כסף ישן לכסף חדש. שהגיע הזמן שהמודל הכלכלי יעבוד לטובת כוחות אחרים. ומה עם הקולות שמחוץ למקהלת הארבעים?
"פה בא התפקיד שלי ושל מנחם פרי ושל אילנה המרמן. של העורכים. אתה צריך לשכנע את המו"לים שטוב להוצאה מבחינה אסטרטגית להוציא לא רק רבי מכר, אלא גם את יואל הופמן או ספר שירה. אם מקום כמו כנרת־זמורה־ביתן, שמוציא 400 ספרים בשנה, רוצה להמשיך לשרוד עוד הרבה שנים – הוא חייב לחשוב אסטרטגית. הוא חייב להבין את הצורך במוניטין. אז תפקיד העורכים הוא לקדם את השלושים שכן מוכרים, וגם את הסופרים מהשוליים שהם מאמינים בהם. הם צריכים להיות הפקחים בתוך המערכת שגם מספקים את הסחורה לבוסים שלהם, אבל גם יוצרים אליטות חדשות. הם צריכים להגיד: 'אני מוכן לשתף פעולה, אבל בתנאי שתבינו שאני צריך כיסוי תחת. תוציאו גם דברים משמעותיים, אחרת אני לא אוכל להסתכל בראי"'.

מה שלום הראי שלך?
"יש לי כל מיני חברים באקדמיה שחושבים שכשעורך נוגע בסופרים לא קאנוניים הוא משחית את המערכת. אמרו לי את זה בהקשר ליוכי ברנדס או יהונתן גפן ואחרים. יש כאן שתי טעויות בסיסיות: קודם כל, בכל נישה יש ספרים טובים בסוגם ולא טובים בסוגם. הדבר השני זה שעורך הוא לא מבקר. צריך שיהיה לו טעם ספרותי מגוון מאוד. הוא סוכן כפול: הוא צריך להביא את הסופר לאן שהוא יכול להגיע, אבל גם לקחת בחשבון את הקהל ואת ההוצאה. אני עורך היום ספרים שחלקם נמכרים מאוד, ואני עורך חמישה־שישה ספרים אקדמיים עם אוניברסיטת בן־גוריון שאף אחד מהם לא עבר עד כה את ה־1,500 עותקים. וזה המצב ההרמוני בעיניי".

כחלק מאותה הרמוניה, שוורץ מלווה כבר שנים את אהרן אפלפלד. ביד אחת הוא מקדם את רבי המכר התנ"כיים של יוכי ברנדס וביד שנייה משקיע את מרצו ביצירתו של אפלפלד, שגם עבר יחד איתו בין הוצאות ספרים. עכשיו יוצא ספר העיון השני שכתב שוורץ על אפלפלד, 'מאמין בלי כנסייה', שבו הוא מבקש לשחרר את אפלפלד מהתווית המחמירה של סופר שואה. "חושבים שהוא עוסק כל הזמן ב'שם' וב'אז', וזו טעות", מסביר שוורץ. "היהודים שהוא עוסק בהם, במיוחד הגיבורים האוסטרו־הונגרים שלו, הם פשוט אנחנו. עם השאיפה להיות אירופאים, עם החשדנות כלפי הדת היהודית.

"מה שהיום מאוד מובן, במיוחד אחרי 'סיפור על אהבה וחושך', נמצא אצל אפלפלד מתחילת דרכו: החברה הישראלית מצטיירת אצלו בעקיפין כחברת מהגרים. אלף אנשים מאלף מקומות עם הכעס והכאב של הגירה. הרעיון של היהודי החדש לא קנה אותו אף פעם. היום כולם חושבים ככה, אבל הוא שילם מחיר על זה שהוא לא דיבר על הישראלי".

נראה שספרות מהגרים דווקא זוכה להצלחה בשנים האחרונות. 'קול צעדינו' נבחר כאן לספר העשור לא מזמן.
"הספר של רונית מטלון הוא מין יצור ביניים. זו ספרות ישראלית, לא מזרחית בכלל. אם כבר, הוא הולך בעקבות ספרות הפריפריה של סופרים כמו קנז, רות אלמוג וישעיהו קורן. בעיניי הכניסה של סופרים מהפריפריה למרכז הבמה היא דבר נהדר. אני מרגיש שאנשים כמו שמעון אדף, סמי ברדוגו או לאה איני מתחילים את הספרות העברית מחדש. משהו אצלם מאוד דומה למה שקרה לספרות העברית באמצע המאה ה־19, כשאנשים יצאו מהעיירה ועברו לעיר הגדולה, עם כל המתח שבין דת לחילון. האנשים האלה, שבאים מבתי ספר דתיים, משתמשים בלשון בצורה שכבר לא השתמשו בה הרבה שנים. קורצווייל הספיד את הספרות העברית, אבל הוא לא לקח בחשבון שיש מעגלים. זה היתרון בספרות של מהגרים. הייתי מביא הנה מהגרים בכוח במקום למנוע מהם להיכנס. אני מבסוט כשאני הולך לגן חיות עם הבת שלי ואני רואה הורים שמדברים רוסית עם הבן שלהם שקוראים לו שי או ענבר".

איך אתה מסביר את הפופולריות של הספרים האלה, מול היחס הממשי אצלנו למהגרים ולפליטים?
"אני לא יודע אם קוראים את הסופרים האלה כסופרים ישראלים. תראה איך קוראים לא פעם את סמי מיכאל – כאילו זו ספרות אקזוטית. כאילו הוא סופר עיראקי שתירגמו לעברית. השאלה היא אם כור ההיתוך שלנו מספיק חזק. אם אנחנו לא בולעים דג גדול מדי".

הקשר עם אפלפלד נוצר בזמן לימודיו של שוורץ לתואר שני. "כתבתי עליו עבודה ושלחתי לו אותה". אבל ליחסים עם אפלפלד, שעבר את השואה כילד, יש יסודות עמוקים יותר בהיסטוריה המשפחתית הפרטית של שוורץ, בן לניצולי שואה. "למרות הסיפור של שני ההורים – אבא שלי, למשל, היה אחד הנוסעים ברכבת של קסטנר – לא דיברתי איתם על זה. הייתה לי התנגדות לדעת פרטים ועובדות, גם כמבוגר. דור שני קלאסי. אמא שלי הייתה בצעדת המוות. בפעמים היחידות שהיא דיברה על צעדת המוות, היא תיארה את זה כמו קייטנה. אלה הנעורים היחידים שהיו לה, והיא שמרה אותם לא בתור סיפורי זוועות. רק לפני עשר שנים פתחתי פעם ראשונה אנציקלופדיה כדי להבין מה זה בדיוק הצעדה הזאת שאמא שלי השתתפה בה. וזה גם מה שאפלפלד עשה לי".

הכניס אותך לאזור שהיה סגור בפניך עם ההורים?
"כן. הוא איפשר לי להיכנס לעולם הזה דרך הספרות. וגם במישור האישי יש לו קיום מאוד חשוב בחיים שלי, כולל דברים שהם לא מילוליים. האינטונציה שלו, הפיאניסימו שלו, העדינות – גם כשהוא מאוד ממזרי ועוקצני – בתי הקפה, הרוח המרכז־אירופית הזו. אין לי ערגה לשם, אבל זו אותה תרבות כמו של ההורים שלי. אפילו ברמת העוגות, הריהוט. יותר מזה, זו תפיסת העולם האמביוולנטית כלפי היהדות, שירשתי מהצירוף של שני ההורים שלי – אבא שלי בא ממשפחה הונגרית סאטמרית ונעשה חילוני; אמא שלי באה מרקע חילוני לחלוטין והתקרבה לדת.

"הגוף היהודי של הגיבורים של אפלפלד הוא גוף מת. השואה זו החוויה היחידה שהם חיים. אלה אנשים שהוציאו אותם מבית קירור ונתנו להם מכת חשמל – השואה. ובשואה הם מתפקדים ומרגישים את הרגש הרליגיוזי. ואחרי השואה, גם בארץ, הם חוזרים למצבם הרדום. פעם היה לי מאוד קשה עם העניין הזה אצלו – עד שנזכרתי בחוויות שלי עצמי כחייל. זה כמובן לא דומה, אבל הייתי בקרב סולטן־יעקב ב־82', במלחמת לבנון. חוויית המלחמה היא חוויה מטפיזית. זה פשטני להגיד, אבל אולי גברים נמשכים למלחמות בגלל ששם הם עוברים מה שנשים עוברות בלידה. יש משהו במלחמה שמוציא אותך מההקשר של החיים הרגילים אל המקום המיתולוגי. אפלפלד משתמש בטריטוריה של שואה כאזור הדמדומים הזה. הגיבורים שלו חיים, נושמים ומקיימים יחסי מין בשואה. שם זה הרחם הגדול".

שוורץ מרבה להשוות בין עבודת העורך לעבודת פסיכולוג. "גם כאן יש חיסיון שבין מטפל ומטופל, למרות שלא תמיד ברור מי המטפל ומי המטופל. מצד שני, אני לא חסיד גדול של טיפול פסיכולוגי בכלל, ושל גישה פסיכואנליטית לספרות. יש לי אלרגיה לשרינקים. הם באמת מצמצמים את הבנאדם. אני זוכר שבאתי במלחמת לבנון לפסיכולוגית והיא ביקשה ממני לספר מה היה שם. אמרתי לה, 'גברת, לא מכניסים את השטן לנעלי בית'. היום לא הייתי הולך לפסיכולוג בשום אופן. אני חושב שצריך להתמודד עם בעיות לבד. אני מעדיף מסאז' על פני פסיכולוג".

אם כבר פסיכולוגיה, איך אתה מסביר את החיבור בין מאצ'ו חובב מכוניות כמוך, 'הילד הבריון של האקדמיה', לבין אדם עדין ונחבא אל הכלים כמו אפלפלד?
"אני חושב שיש בי את שני החלקים. גם החלק שהוא מאוד עדין, וקצת מרכז־אירופאי, וגם החלק הארצישראלי. יש לי שלושה בני דודים בהונגריה – כשאני נפגש איתם אני חושב על אפלפלד, אני רואה איך הייתי יוצא אם הייתי נולד בהונגריה ולא פה. הם לא פחות עוקצניים ממני ולא פחות מאצ'ואים ממני, אבל הכל בסוג מסוים של עדינות ועידון שלא נמצאים אצלי. הכל הרבה פחות אלים וכוחני. אני רואה איך הם נוהגים ואיך אני נוהג. לי הם נראים קצת נחנחים, אבל באיזשהו מקום הייתי רוצה להיות קצת כמוהם. זה הרבה יותר נכון בעיניי. ואפלפלד נותן לי את המושג של ה'נכון' הזה".

מזמן באמת לא התעמתת עם יצחק לאור או מנחם פרי. אתה יכול להסביר למה יש כל כך הרבה אמוציות בקרבות הספרות הגבריים האלה?
"אנשי ספרות הם אנשים עם אגו מאוד גדול. די מוכשרים, די ורבליים, ש־80 אחוז מהזמן שלהם רואים מחשב מול העיניים. הם בטוחים שהם יכולים לכבוש את העולם, לפחות כמו נפוליאון. אחרי 18 שנים שהם עובדים על ספר, הם בטוחים שכל העולם צריך לכרוע ברך לרגליהם. ואז, כשהמסכנים האלה יוצאים לאוויר העולם ורואים בנאדם אחר, הם מוציאים עליו את כל האגרסיה שהצטברה אצלם. בתחילת הדרך שלי, אם השם שלי לא הופיע לפחות בשלושה־ארבעה עיתונים כל סוף שבוע, הרגשתי שמשהו לא בסדר. היום זה הרבה פחות מטריד אותי".

יגאל שוורץ, מאמין בלי כנסייה, הוצאת דביר

ראיון עם לאה איני, ורד הלבנון

11111111111111111

כשלאה אֵיני הייתה בכיתה ב', היא חלקה את הדירה הבת־ימית של משפחתה עם קצין אס.אס. "הייתי חוזרת הביתה מבית הספר, מתגנבת פנימה מהר־מהר ונכנסת לארון קיר. הייתי משוכנעת שמסתובב בבית קצין נאצי שבא לקחת אותי. הייתי ממש רואה אותו, שומעת אותו קורא לי בגרמנית".

במשך עשרים שנות כתיבה ביקשה להשאיר את הסיפור הזה קבור בין ערימות הסדינים והשמיכות, עד שמלחמת לבנון השנייה החזירה אותה למחבוא הילדותי ההוא. התוצאה היא ספר הפרוזה השמיני של איני, 'ורד הלבנון'. אפשר היה לכתוב שזה רומן חניכה אוטוביוגרפי ששוזר את הביוגרפיה הפרטית של איני עם הסיפור הישראלי משנות ה־60 ועד מלחמת לבנון השנייה, אלא שהתיאור הזה עושה עוול לספר שמנסח בדרך אמיצה וייחודית את ההתגוששות בין הרצון של אדם פרטי לחיות את חייו ולספר את סיפורו בדרכו שלו, לבין הכוח האדיר של החברה והממסד לשלוח ידיים לסיפור הפרטי ולרתום אותו לסיפור הכל־ישראלי; ספר שמדגים בצורה כנה ומשכנעת את הכוח של ספרות בחיי בני אדם.

איני מכנה את הספר 'אוטוביוגרפיה מגויסת': "אני לוקחת את מסע ההתרחקות שלי מזכרון השואה כחלק מהמאמץ שלנו למצוא את הזהות שלנו, כישראלים". כשהיא מדברת על "זכרון השואה", איני לא מתכוונת רק לספרי היסטוריה או לטקסים מדוקלמים בבית הספר. הסיפורים של אבא שלה, ניצול שואה יליד יוון, הפכו לזכרונות הילדות הכי מוקדמים שלה.

"תתאר לך ילדה בת ארבע שוכבת במיטה ואבא מספר לה סיפורים", היא נזכרת, "וזה אפילו לא 'עמי ותמי', שזה גם ככה אכזרי. זה איך היה ברכבת, ואיך נהייתי חירש, ואיך הרביצו לי, ואיך הפכתי למוזלמן ששוקל 25 קילו. זה מטורף. לא היו שום מחסומים ולא היו שום עכבות. לאחים שלי היה תפקיד: להתחתן, להביא ילדים, לחיות. להחזיר את כל מה שאבד ונספה. ואני קיבלתי את התפקיד של הסיפור: לספר את הסיפור הלא־מסופר על השואה של אבא שלי ושל יהדות יוון. וזה מדהים שזה הגיע מבית שלא היו בו ספרים, ואבא שהיה אנאלפבית, למרות שהיה איש מאוד חכם. הוא פשוט שטף לי את המוח וזיעזע לי את הלב".

היה בסיפורים האלה משהו שמשך אותך?
"אבא שלי ידע לספר, הייתה לו כריזמה וזה היה מרתק. הוא היה חי את הסיפורים האלה, כמו זכרונות מלובנים. עם כל ההצגה והתנועות והג'סטות ועם כל הלעבור משפה לשפה: לחקות את קצין האס.אס עם כל האינטונציה הגרמנית. היה בסיפורים הרבה כוח, הרבה תדהמה, הרבה פחד. הכל היה פלסטי. אבא שלי היה קם לפעמים בבוקר, כולו חרוך ומעוך מסיוטים, וכיוון שהוא היה איש חסר עכבות, ומעורער, הוא היה בא ואומר: 'הלילה חלמתי ששוב באו לקחת אותנו, והפעם גם אתם עליתם איתנו'. אני ידעתי לאן הרכבת הזו מוליכה. מה ילד יכול לעשות עם זה, חוץ מלהאמין? גדלתי עם המתח בין החמלה כלפיו לבין הפחד. הנחמה היחידה שלי בחיים כילדה הייתה הסיפורים שלו".

אפשר להגיד שככה הפכת לסופרת?
"לא, זה קל מדי. פרויד עכשיו יושב בינינו ואומר לעצמו: 'ניצחתי'. אבל לא, לא. אבא שלי נתן לי כלים לספר, אבל להגיד 'בזכות אבא נהייתי סופרת' – זה פתרון של ספרות תרפויטית וזה לא המקרה שלי. אם זה היה נכון, הייתי כותבת את זה לפני שנים. הייתי אמורה היום כבר להיות סופרת שואה. אבל ככל שגדלתי וראיתי באיזה בית אני נמצאת לעומת הבחוץ – הבנתי שאני לא יכולה לקבל על עצמי את התפקיד שהוא נתן לי, כי זה תפקיד של מוות. לכתוב את הסיפור כמו שהוא רצה זה לשתף פעולה עם ההמתה הזו, היומיומית. בעוד הילדה הזאת, והנערה, ואחר כך הבחורה הזו – היא רצתה לחיות, לעזאזל. הוא היה הקורבן בהתגלמותו, ואני אמרתי 'לא' לקורבן".

היום ילדים הרבה יותר חשופים לנושא השואה, לתמונות הכי גרפיות.
"זה נהיה מסחרי מאוד. יש את מצעד החיים באושוויץ עם הרמטכ"ל ותופי הטם־טם והנאומים של יו"ר הכנסת במחנה. זה מביש בעיניי. היום מערבבים את השואה עם סיפורי הגבורה של צה"ל. זה לא הלקח שלי מהשואה. צריך לשמוע את הסיפורים, אבל אני לא בטוחה שצריך לשמוע אותם דווקא מול ערימת הנעליים באושוויץ. הפכנו את השואה למשהו שהוא יהודי פר־אקסלנס, ובאופן הזה אנחנו עושים עוול לעצמנו. אנחנו שבויים בתוך השמיים הכהים האלה, אין לנו אופק בכלל. אנחנו עם מפוחד. וכשעם הוא מפוחד ומצולק ומקבל על עצמו את הסיפור של האבא – כמו שאני הייתי אמורה לקבל – הוא לא מוצא לעצמו זהות עצמאית. הפחד מושל בנו. עד כדי כך שמאז מלחמת לבנון הראשונה אנחנו מנסים לפתור את הבעיות שלנו במלחמות יזומות. במלחמה האחרונה, בעזה, שברנו את השיאים: ניסינו לתקן מלחמה אחת במלחמה אחרת. אם נצא מהמקובעות של הטראומה ונסתכל על זה מצד, נגלה שזה מטורף. אנחנו לא נותנים לעצמנו בכלל צ'אנס לחיות. זה כאילו אנחנו לא אוהבים את עצמנו".

סיפור המסגרת של הרומן מבוסס על סיפור חייה של איני: בזמן מלחמת לבנון הראשונה, היא מספרת, כשהייתה חיילת, הגיעה למחלקת השיקום בתל השומר ודרשה ללוות כמתנדבת את אחד מפצועי המלחמה – כצעד של מחאה מול הפלישה ללבנון. המפגש שלה עם החייל שכמעט לא יכול לתקשר העניק לה בדיעבד הזדמנות להפוך את היוצרות: במקום להכפיף את עצמה לסיפורי האימה של אביה, להיות זו שמספרת את הסיפור שלה – אחרי שנים שבהן התנכרה משפחתה לנסיונות הכתיבה שלה, ומנעה ממנה אפילו ניירות ועטים. השותף האילם לדיאלוג של הספר, המאזין לסיפור חייה, הוא יונתן, "צמח מהלך" בפי החיילים בבית החולים, חייל שניסה להתאבד שבע שעות לפני שעלה ללבנון, ונותר "שבר כלי" פגוע מוחית, שפרצופו התעוות ואחת מעיניו אבדה.

"יונתן היה סיפור מכונן בעבורי," היא אומרת. "לא הרגשתי צורך לחלוק את הסיפור הזה עם איש, אבל כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה זה חזר אליי – כל אי־התוחלת שבמלחמה וגם מה שהייתי עושה איתו: יושבת ומספרת לו סיפורים. החלטתי שאני אספר דרך יונתן, שאני אעלה על הכתב את הילדות הזאת. אחרת לא הייתי כותבת – לפחות לא בצורה כזאת שפורטת הכל ומתמודדת מחדש עם שדים מעברי".

שם, במחלקת השיקום, התרחש המפגש בין מי שקטע את עתידו המובטח ובין בת ל"ישראל השנייה," כדברי איני, בתם של ניצול שואה יווני ואם מקהילת הנאש־דידן, עדת יהודים דוברי ארמית; "הבת של מוכר מספוא ותופרת לבנים. יונתן הוא מטפורה לכל מה שאני לא. אם יונתן לא היה מנסה להתאבד הוא היה גבר אשכנזי לבן, שמבחינת העדיפות שלו כאן, בוא לא נהיה צבועים, הוא הרבה מעליי. הספר אומר: יונתן, בוא ותשמע את הסיפור שלי. תכיל גם אותו. לא דרך ספרות הפולקלור הספרדי, אלא פשוט את הסיפור האנושי. גם לי יש חלק ונחלה בזהות הישראלית היהודית הזאת וגם בזיכרון הלאומי של השואה, שאילצו אותי להיעדר ממנו".

גם יונתן הוא גיבור של סיפור ישראלי מושתק?
"כן. הוא כאילו בן אצולה, זה שהיה לו הכל, ואיכזב את כולם. את הצוות הרפואי שלא יכול לרפא אותו, את הצבא, את המדינה. הוא היה די מוקצה בבית החולים: החייל הלא־הירואי, זה שכביכול לא ניסה לתרום. הוא עשה את המעשה האסור שתמיד פינטזתי עליו, התאבדות, אבל הוא זה שהציל אותי. פתאום החיים נהיו עוד יותר יקרים כשראיתי אותו.

"יונתן לא הסביר במכתב את המעשה שלו. ולכן הספר שואל אם הוא פשוט פחד מהמלחמה. מותר גם במדינה לוחמנית ולוחמת כמו ישראל שילדים בני 18 יפחדו ללכת למלחמה. כולם פה צריכים להיות גבר־גבר, אבל אם נסתכל על זה בעיניים אנושיות, ילד בן 18 לא צריך ללכת למלחמה, אלא לפחד ממנה. הצעקה שלו אדירה בעיניי. מאוד הזדהיתי עם ההתרסה שלו: אני מסרב להיות יצחק של אברהם, להיות קורבן".

בגיל 46, איני היא סופרת מוערכת שמוזכרת לא פעם בשורה הראשונה של הסופרים הישראלים שפרצו בשנות ה־90. הספר החדש מרוסן אולי ביחס לקודמיו, שהיתה בהם לעתים אלימות או אפילו פראיות מבחינה סגנונית ותוכנית. היא חיה בגדרה עם בעלה ובתה בת ה־17 בבית יפה שהוא "ההפך מהדירה של ההורים שלי, שלא היה בה שום דבר אסתטי חוץ מכלובי ציפורים". הספרייה שאביה בנה לה ניצבת מול כלוב ריק שקנה מיד כשהגיע ארצה "עם הפיג'מה והכוכב הצהוב".

לקהל הרחב היא קצת פחות מוכרת, למרות שאת אחד מסיפורי הביכורים שלה מלמדים בתיכונים. היצירות היותר פופולריות שלה הן דווקא פזמונים שכתבה בשנים האחרונות, כמו 'מכונת השירים הגדולה' ששר חמי רודנר, למשל.

"אם הייתי ממלאת את הצו, את הציפיות שהיו ממני בספרות העברית כבר לפני עשרים שנה," היא אומרת, "המחיר שהייתי משלמת מצד הביקורת והפופולריות שלי היה אולי הרבה יותר קטן. אם הייתי מספרת כבר לפני שנים על הרקע שלי משכונת שפירא, ועל המאכלים של סבתא שלי, ועל הרקמות והטיפוסים הצבעוניים של דרום תל־אביב – ספרות פולקלוריסטית כזו. אבל למה לעזאזל אני אמורה להיות צבעונית? לפני עשרים שנה מותר היה לך להיות ספרדי אם תכתוב לנו באופן אקזוטי על הבית שלך. אבל לכתוב על ספרדים שהם בני אדם, והם אנשי עבודה, והאופק שלהם די אפור – כאלה יש לנו כבר לבנים, וגם הם לא ממש עושים לנו טוב על הנשמה".

היו גם כותבים שסימנו אותך ככוח ספרותי חשוב.
"לפעמים הייתה גם התנשאות מהצד האחר, התנשאות פסאודו־ליברלית. 'וואו, איזה יופי שאחת כמוך נכנסה לספרות העברית. חסר לנו קול כמוך'. אני כאילו הקמתי מפלגה חדשה בספרות, כאשר בקושי ייצגתי אז את עצמי. הם כבר קיבלו שיש ספרדים כאלה. שאם הספר הראשון נגע באזור של יפו, בת־ים ודרום תל־אביב – אני אהיה אחראית על המגזר הזה. ציפו ממני לתעד – לכתוב אוטוביוגרפיה".

איני נמנעה מכתיבה אוטוביוגרפית לא רק בגלל תביעתו של אביה, שנפטר לפני כתשע שנים, לתעד את סיפורו האישי, אלא גם בגלל החלק הרגיש ביותר ביחסים ביניהם: האיום המתמיד מפני כוונותיו המיניות של אביה כלפיה, שאותן הצליחה להדוף במאמצים מתמשכים. ב'ורד הלבנון' היא נוגעת גם בעניין הזה. בעמוד 101, הוא מתואר "שולח ידיים שחורגות מגבולות המותר". ובכל זאת, דמותו של האב ממשיכה לעורר אהדה לאורך הקריאה.

"נכון שיש גועל ומשטמה כלפיו, ותיעוב וריחוק – מה שהתחיל עוד כילדה – אבל למרות הכל אני אוהבת אותו. זה לא ייאמן. מה שאני לא מבינה זה איך ידעתי להישמר. איך ילדה בת ארבע פתאום יודעת שיש מבטים בסדר, ויש מבטים או ידיים שעוברים גבול נוסף, שזו פלישה גופנית? בנות הרי מקבלות על עצמן את הסמכות של אבא, במיוחד אם האמא לא מפקחת.

"אני חושבת שאבא שלי ניסה קצת להיכנס לנעליים של האיש הרע כדי להכניע את מי שהפך אותו לקורבן. הוא היה בן 18 כשהוא הגיע למחנות והפך פתאום לעבד, לשבר אדם. במובן מסוים, היחס שלו כלפינו היה מעין תיקון לגבריות שלו שנפגעה".

זה לא בדיוק האופן שבו נהוג לתפוס כאן את ניצולי השואה.
"הממסד מתעל אותנו לחשוב על הניצול כאדם שותק שמטרתו היא להקים משפחה חדשה במקום זו שאבדה, ולגונן עליה מפני הסיוטים. קל לנו מאוד לחיות עם הדימוי הזה של הניצול, שמשתיק בעצמו את הזכרונות שלו. אבל עם אבא שלי זה פשוט לא היה כך. נכון, המשפחה הייתה ערך מקודש עבורו, אבל הוא גם היה יצור ממית. הוא לא נתן לשום דבר לצמוח. הוא היה עושה הפרד ומשול בינינו, משסה אותנו אחד בשני, מאוד אלים. הוא חי כדי לשמר את הזיכרון שלו, וכל מה שלא התאים למטרה הזאת הוסט הצידה באכזריות ובכוח".

היה קשה לשחזר את החוויות האלה?
"קשה מאוד. היו פעמים, תוך כדי כתיבת הספר, שכל הדברים האלה באמת חזרו והיו לי בכיות גדולות. לא כתבתי על עצמי לאורך השנים. לא יכולתי לגעת בזה. אתה לא יכול לכתוב עם גחל ששורף ביד. צריך לחכות שהוא יהפוך לפחם. ידעתי שאם אני רוצה לחיות, אסור לי. אתה רואה את הילדה הזאת, עד כמה היא חסרת ישע, וכואב הלב. אתה לא יכול לעזור לה. אמנם מחלתי כבוגרת, אבל לא מחלתי כילדה. אין לי זכות למחול בשמה. היא תמיד תהיה כועסת".

את מדברת בספר על התאבדות.
"בתור נערה הייתה כל הזמן פנטזיה. הייתי הולכת לישון ומפנטזת מה אני אעשה כדי לא לקום מחר, אבל למרות הכל לא מימשתי את זה. באופן פרדוקסלי, כדי להתאבד אתה צריך משפחה מאחוריך. איך אתה עושה את זה למי ששרד ארבעה־חמישה מחנות ריכוז ולא ויתר ורצה לחיות? עם כל הכעס כלפי אבא שלי, הייתה לי חמלה גדולה כלפיו. חוץ מזה, כל הזמן אמרתי לעצמי שעד עכשיו אכלתי חרא, ושזכותי גם לאכול מתוק. ועד שאני לא אמצא את המתוק שלי – לא את הציפיות של מישהו אחר ממני – אני לא אלך מפה, מהחיים. מגיע לי שיהיה לי יותר טוב. הייתי יושבת כנערה במרפסת של אבא שלי, מעליי הכלובים של הציפורים המזעזעות שלו – שהרי הוא לא הפסיק להיות אסיר, כל הזמן הכלובים האלה – מול הסורגים השחורים, כמו הקנרית הכי גדולה של אבא, ואומרת לעצמי: יום אחד אני לא אהיה כאן, אני אהיה סופרת, אני אתחתן עם מי שאני רוצה ולא עם מישהו שינסו לשדך לי, אני אלמד. והספר הזה מבחינתי מבקש לקדש את החיים, באמצעות ההקשבה אחד לשני".

סופרים אומרים לא פעם שאין לספרים כוח לשנות את המציאות.
"זה לא נכון. ספרים הצילו אותי. לי לא היה מי שיחנוך אותי וילמד אותי איך להתנהג בצורה שפויה, זקופה, עם הדרת כבוד מול הממסד. הספרים לימדו אותי. בלעדיהם לא הייתי כאן היום. אני זוכרת שקראתי פעם ראשונה את 'מועקה' של צ'כוב, זה היה לי בית ספר. לספרים יש כוח. לאמנות יש כוח. גם אם הוא רגעי. כמה פעמים היית מדוכא עד עפר ושמעת רוקר שצורח לך לתוך האוזניים וזה פשוט הרים אותך? כשאמנות לא מחויבת, היא בוגדת בכוח שלה".

לאה איני, ורד הלבנון, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

ראיון עם ירמי פינקוס, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.2.2008

סילון דקיק של תה סיני מעושן נמזג לספלים בשעה שירמי פינקוס מספר איך השיג את כלי החרסינה שניצב על שולחן הקפה – שלל שנלקח מדירתה לשעבר של "זקנה אגרנית ומשוגעת שנולדה ברומניה‭."‬ אין מתאים מכלי החרסינה החיוור והמוזהב הזה להשתלב בסלון דירתו של פינקוס, מתחת לתמונתה הממוסגרת של סבתו המנוחה. מול תפאורה כזאת מתחשק לרכל על חצר הקיסרות האוסטרו־הונגרית של המאה ה־‭,19‬ אבל פינקוס, מהמאיירים ויוצרי הקומיקס הבולטים בארץ, מדבר על איברי המין של דונלד דאק.

"כשהייתי בן 5 הערצתי את דונלד‭,"‬ הוא מספר, "שלא לדבר על דייזי. הייתי מחקה את הציורים שלהם בתוך כל מיני הרפתקאות, אבל עם הבדל אחד: אצלי הם היו ערומים והיו להם איברי מין. יצא שהקומיקס הראשון שלי הוא קצת פורנוגרפי‭."‬

ברומן הראשון של פינקוס ‭(41)‬ אפשר לזהות משהו מהשילוב הזה שבין פרוורסיה תמימה, הומור ומשיכה אל הישן. 'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' הוא רומן טוב לב, עסיסי כקוגל, שמתאר את חייהן של כוכבות תיאטרון יידיש נודד, קשישות הרפתקניות וילדות פלא בעברן, על רקע מסע הכיבושים של צבא האס.אס ברחבי אירופה. רוב הדמויות אמנם נשארות לבושות רוב הזמן, אבל אחת השחקניות מתעקשת לעת זיקנה להראות לצופים מזדמנים את תחתוניה המרופדים. על רקע ערימות אלבומי האופרה של פינקוס, מפתה לראות בתחתונים האלה מין משל לגן העדן התחתון של אירופה היהודית האבודה, לפני שלטון הנאצים, שרוחה מרחפת על פני הדירה התל אביבית שפינקוס חולק עם בן זוגו.

הרעיון לרומן, הוא מספר, נולד לפני כשש שנים. "היה לי טור קומיקס יומי בעיתון הגרמני 'פרנקפורט אלגמיינה' שהציג כל פעם סיפורון שבמרכזו זקנות יהודיות. אחד הסיפורים היה על בחור שיורש להקה של זקנות ונידון לפרנס אותן. זה היה משהו שטותי בארבע משבצות. אבל פתאום הבנתי שיש פה פתח לסיפור מאוד ארוך‭."‬
מה שהיה אמור להתפתח לסיפור קומיקס הפך בהדרגה לרומן כתוב, שמלווים אותו כ־30 איורים. "בהתחלה הייתי אמור לצייר את רחובות ורשה, למשל, במקום לתאר אותם במילים. כבר היו הוראות מקדימות למאה ציורים. הסתכלתי עליהן ואמרתי: מי המשוגע שרוצה שאני אצייר כל כך הרבה?

"עכשיו אני נהנה מכתיבה בטירוף. זה כמו סם קל. ציחקקתי הרבה תוך כדי הכתיבה. כתבתי קצת כמו ילד משתעשע. גם בקומיקס, החוויה של ההמצאה היא תהליך ילדותי שבו אתה גם קצת טיפש. זה תהליך אנליטי שיש בו גם הרבה רוח שטות והבל רוח‭."‬

במקביל לגילוי תענוגות הפרוזה הבין פינקוס שקבוצת התיאטרון שהמציא משקפת במידה מסוימת גם חלקים מסיפור חייו שלו כחבר בקבוצת הקומיקס אקטוס (לצד רותו מודן, בתיה קולטון, איציק רנרט ומירה פרידמן) – שפירסמה בחודש שעבר אנתולוגיית קומיקס חדשה בצרפת ובארה"ב. או כמו שהוא מגדיר את זה: "במובן מסוים גם אקטוס זה חבורה של אמנים שעושים דברים נורא לא הגיוניים, ויוצאים למסעות כגוף אמנותי לא במיוחד מצליח‭."‬

'הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט' עמוס דמויות נשיות אקסטרווגנטיות, בעוד המין הגברי זוכה בו לייצוג דל למדי. למעשה, יש שם גבר אחד שמת די מהר, נעבעך אחד והומו אחד. "אם להיתלות באילנות גבוהים, נדמה לי שאני מבין מה שאלמודובר עושה בקולנוע‭,"‬ מסביר פינקוס. "אני חושב שנשים יותר מעניינות אותי, ומהסיבה הזאת כנראה דמויות הגברים יותר שוליות‭."‬

את נפשו שלו שתל פינקוס בספר דווקא בגופה של אשת חשבונות מבוגרת, גזברית הקברט, קוטרית ורודפת סדר. "בעקבות פלובר אני יכול להגיד שמימי לנדאו זה אני‭,"‬ הוא מצהיר. "אני הגזבר של אקטוס. לתומי חשבתי בזמנו שאני מסודר, אבל אני בלגניסט לא נורמלי. המצאתי שיטת מיסוי אלטרנטיבית שאף אחד לא הבין וגם אני לא הבנתי. לכן הגעתי עד עברי פי פחת בחקירת מס הכנסה. כמעט הושיבו אותי בכלא לפני חמש שנים – חוויה שנכנסה גם לספר‭."‬

1
עבודת פורצלן של צ'ארלס קראפט

 

האזכור של גוסטב פלובר נשמע טבעי לגמרי בפיו של פינקוס, שמגדיר את עצמו כמי ש"חי על ספרים מתורגמים. בלזאק הוא הסופר שאני הכי מעריץ. גם דיקנס הוא סופר מאוד אהוב עלי, וממנו לקחתי את ההרשאה לשלב ציורים בספר. אני די מנותק מספרות ישראלית‭."‬ התפריט הספרותי של פינקוס מתבסס בעיקר על המאה ה־‭,19‬ עם גיחות לקלאסיקה של המאה ה־‭.20‬ לא מפתיע, לכן, שאחד הימים המאושרים בעבודה על הרומן מבחינתו היה היום שבו הסכימה לערוך אותו המתרגמת הוותיקה נילי מירסקי.‬ שיתוף הפעולה ביניהם הוליד עדר של בקבוקי וויסקי ריקים ורומן שבעצמו יוצר רושם של טקסט מתורגם. "אפשר להגיד שנילי מירסקי לא ערכה אותי אלא תירגמה אותי ללשון בני אדם‭."‬

ועדיין, הספר חוגג על מילים כמו אנפילאות, פכסמים וציגרה.
"זו העברית שאני אוהב. אלה מילים מעוררות חמדה. אני לא יכול להסתיר את היחס התאוותני שלי למילים ולצלילים כאלה. לא אכלתי שקשוקה במשך שנים כי יש משהו מגעיל במילה הזאת. היום אני יודע שזה מאוד טעים‭."‬

ההכרה המאוחרת של פינקוס במוסד השקשוקה משתלבת היטב בעיסוק המתמשך שלו בתרבות היידיש, שקדמה לגל ההתעניינות האופנתי בשפה ובספרותה. "אני מסוגל להתקשר לחברים בעיניים נוצצות ולדווח להם שיצא ספר חדש של שלום עליכם, כאילו הוא עדיין חי וממשיך לפרסם. אני נוסע עם החבר שלי השבוע באוטו ואני אומר לו 'אוי, תעצור, זו שרה'לה פלדמן (שחקנית בתיאטרון היידי‭!(‬ והוא צועק עלי 'מספיק עם זה‭."'!‬

כל הרומן מתרחש על סף מלחמת העולם השנייה, ובכל זאת אתה לא מתייחס באופן ישיר לשואה.
"זה לא סיפור שואה. להפך. אם יש משהו שמגעיל ומרגיז אותי ביחס הישראלי לעבר היהודי באירופה זה הדגש על המוות במקום על החיים. אנחנו מדברים על מאות שנים של הישגים מדהימים של תרבות שלמה ומרתקת, וכל הזמן מתעסקים באותן שש שנים שבהן אנשים חיסלו והתחסלו. מה שמעניין זה איך הם חיו, ולא איך מתו. בכלל אני נגד תיאורים של מסכנות של היהודים באירופה. אני נגד הסכמה של היהודי המסכן עם הטלאים. כל הסיפורים המדכאים של י.ל פרץ שלומדים בתיכון. היתה שם גם שכבה עירונית שהלכה לתיאטרון ואכלה אוכל טוב. התקופה שאנחנו מדברים עליה זו התקופה של שיא המודרניזם היהודי‭."‬

איך אתה מסביר את המשיכה שלך ליידיש?
"מאחורי היידיש עומדת תרבות מחתרתית מרתקת, גם בגלל שיש לה נרטיב לא עברי. העברית המודרנית היא כוחנית, צעירה ומנצחת. היא מפריחה את השממה. היידיש, לעומת זאת, מתפתלת, לא בטוחה בעצמה. זו שפה שמטילה ספק בעצמה. יש בזה משהו מאוד בריא. יידיש היא שפה סופגת וקוסמופוליטית שחותרת תחת מושג הלאום. בניגוד לעברית, שהיא מאוד לאומית וטהרנית‭."‬

אז זו גם בחירה פוליטית?
"אין בזה שום דבר פוסט או אנטי ציוני. ציונות, או יותר נכון ישראליות, היא אופציה אחת של קיום יהודי. בכל מה שקשור לזהות ישראלית, יידיש זה מקום מעניין לשאוב ממנו השראה לאלטרנטיבה. והיא גם שפה נורא מצחיקה. היה לי חשוב שהקורא יחוש בטעם של היידיש. אבל אם יש שפה שבה קשה להעביר את הטעם של היידיש היא דווקא עברית. בין היתר בגלל שהמילים נכתבות באותן אותיות. למשל, המילה 'תחת‭.'‬ לא רציתי לכתוב 'טוכעס' כמו דיליטנט שהורס את השפה שאני הכי אוהב בעולם‭."‬

כקריקטוריסט ומאייר ב'ידיעות אחרונות' וראש מחלקת איור במכללת שנקר, מצליח פינקוס להסתדר בלי טלפון נייד ‭")‬אני חושש להתמכר לזה‭("‬ ובלי טלוויזיה מחוברת לכבלים או ללוויין ‭")‬ביטלנו‭.("‬ אם מוסיפים לזה את העובדה שהוא מקפיד על שלפשטונדה וגם פירסם ביקורות אופרה ותיאטרון יידיש – קצת קשה להגדיר אותו כישראלי אסלי. אבל פינקוס מסרב להגדיר את עצמו כגולה במולדתו. "יצאה לי תדמית כזו, אבל זה לא נכון. אני לא רואה למה אני לא ישראלי. זו ישראליות מסוג מסוים, ישראליות זעיר בורגנית. לרצות לנסוע לחופשה באירופה ולא במזרח זה מאוד ישראלי בעיניי. גם לקרוא תרגומים של גוגול. רוסים הקימו את הארץ הזו. לא כנענים. לאבא שלי יש מכולת שהקימו סבא וסבתא שלי. עבדתי שם בתור שליח, ושם בדיוק התרבות הזאת מתקיימת‭."‬

מכולת? איכשהו קיבלתי את הרושם שגדלת בבית של אצולה אירופית.
"משפחת פינקוס לדורותיה היא משפחה שבשום פנים ואופן לא קשורה למערב אירופה. המשפחה של אמא שלי, לעומת זאת, היא משפחה מהבורגנות הווינאית שהשפה המדוברת בה היא גרמנית, עם חיבה לשטרודל וליוהאן שטראוס. סיפורי האגדות המשפחתיים ששמעתי כילד היו קשורים לווינה‭."‬

איזה ילד היית?
"ספרים יותר עניינו אותי מחברתם של ילדים אמיתיים. היו לי 30 חברים דמיוניים – ממש כיתה אלטרנטיבית. אבא שלי וחברים שלו היו נפגשים לשחק כדורגל, והיו נותנים גם לילדים כדור לשחק בצד. אני הייתי מביא ספר כי הייתי גרוע בזה. בכלל, הייתי איום ונורא בספורט. פעם זימנו אותי ואת אבא שלי למנהל, ששאל איך יכול להיות שילד שכל כך מוכשר בלימודים מראה כאלה הישגים נמוכים בחינוך גופני. אז שאלתי את המנהל אם ביאליק היה ספורטאי. התשובה היתה שהוא לא, וראיתי בזה רישיון לא להתאמץ‭."‬

תל אביב באיורים שלך מזכירה לפעמים את העיר המרכז אירופית שהיא תמיד רצתה להיות.
"זה נכון שנורא קל לייפות דברים בציור. מעט מאוד ציירתי את תל אביב עם עמודי חשמל או עם השלטים המכוערים‭."‬

תל אביב היא מקום בעייתי למי ששואף לאסתטיקה?
"היית פעם בפולין? תל אביב זה לובלין. אני תמיד אומר שאני מזרחי, 'אוסט יודן‭,'‬ יהודי ממזרח אירופה‭."‬

ירמי פינקוס, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, הוצאת עם עובד