ראיון עם אילנה ברנשטיין, בקשתה האחרונה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 29.7.2011

אילנה ברנשטיין הפכה לסוחרת הסמים של אמא שלה. "אחרי שקיבלתי תעודת יושר מהמשטרה", היא מספרת, "אני הייתי ה'משנעת', כלומר הדילרית. לתחנת החלוקה קראו 'בית מרקחת', אבל זו פשוט מאורה מעופשת בתוך בית החולים, בלי מאוורר או מזגן. כש'הרוקחות' הסבירו שם באדיבות לחולה איך לגלגל ג'וינט, הן קראו למריחואנה 'התרופה'".

לתחנות בדרך היו אמנם שמות מכובסים, אבל ברנשטיין מעדיפה לקרוא לדברים בשמם. 'בקשתה האחרונה', ספרה החדש, נפתח בלב העניינים, אחרי שאמה של המספרת מאובחנת כחולה סופנית בסרטן, מה שמאלץ את השתיים להפשיר שנים של יחסים קרירים. למרות תוספות של דרמה ומבנה ספרותי, הסיפור מבוסס במידה רבה על היחסים הממשיים בין ברנשטיין לאמה, שנפטרה לפני כשנה, בגיל 78, מסרטן הלבלב, "אחרי שנה וחצי של גסיסה מהמכוערות שישנן. כיוון שהסרטן היה ברור ומובהק בחוסר הסיכוי להחלים ממנו, אמא שלי סירבה לקבל טיפולים כימותרפיים או ביולוגיים, וגם ביקשה שלקראת הסוף לא נאשפז אותה. הקמנו לה הוספיס בבית שלה. היא נאספה מן העולם הזה כפי שהיא רצתה".

שני סוגים עיקריים של 'סיפורי סרטן' מוכרים היום לצרכני תרבות. מצד אחד סדרות טלוויזיה כמו 'מזל סרטן' ו'שובר שורות', שמוציאות את הגיבורים שלהן למסע לגילוי עצמי בעקבות המחלה – בתוספת האירוניה הנדרשת לחספוס הדמעה בזווית העין. מהעבר השני עומד הסיפור המסורתי, הנוצרי כמעט, על איחוד משפחתי או זוגי על ערש דווי. 'בקשתה האחרונה', משקיף על שני המסלולים האלה בריחוק בטוח, כמעט מבלי להישבר. ברנשטיין יצרה סיפור שמנסה לדכא ככל האפשר את פוטנציאל השמאלץ שאפשר להפיק מעלילה כזאת. הטון המתריס שלה, כבר משֵם הספר, מתפרץ לפעמים בנתזים של הומור חומצי, מצליח לאזן את הסיפור הקשה ולהציל אותו מהתרכרכות. הרגעים שבהם האם הגוססת מתרגלת לעשן בחסות הממסד מצליחים להחדיר קצת אור וקלילות לתוך סיפור מאוגרף, שנמנע כמעט לחלוטין ממחוות של חמימות.

"לחצתי עליה מאוד חזק ללכת על מריחואנה רפואית", אומרת ברנשטיין, "וזה הוכיח את עצמו. התחלנו עם ג'וינטים בודדים, שהגיעו בסוף לכמות נכבדת. היו על זה כמובן הרבה צחוקים, הנכדים אמרו שיש להם סבתא סטלנית. היו לה אפילו התקפי מאנצ'יז. התיאבון שלה היה כל כך קטן לקראת הסוף, וזה איפשר לה לאכול קצת צימוקים. מה שהדהים אותי זה לראות אישה בגילה עדיין פוחדת ממה שאבא שלה היה חושב על זה. לקחת מורפיום לא הייתה לה בעיה, למרות שזה סם הרבה יותר קשה".

זהו ספרה התשיעי של ברנשטיין, בת 53. עשרים שנים עברו מאז פרסום 'שארה כסותה עונתה', ספר הביכורים שלה, שבמרכזו אם נוטשת. רבים מהספרים שלה מאז הציגו את מוסד ההורות, המשפחה והזוגיות בצורה מתריסה, בוטה לא פעם. למרות שהספר החדש, לדבריה, לימד אותה לראשונה להשתמש בדיאלוג, היא לא מדברת עליו במונחים של סגירת מעגל. גם לא על הטיפול באמה.

"לא הרגשתי שאמא שלי ואני עברנו איזו התקרבות גדולה, למרות שמסביב דואגים לומר לי שאני לא מבינה איזה תהליך עברתי, ושלא הייתי יכולה להוציא את הספר לולא עברתי 'תיקון' – מילה שמחליאה אותי. בסיפורים מהסוג הזה יש תמיד מימד סכריני. אנחנו חיים בעידן מתייפייף שבו כל דבר מסתיים ב'תיקון'. אני רואה איך אנשים מסביבי רוצים לבטל את הצרימה ביחסים בינם לבין ההורים שלהם ולקבור אותם בשלווה. גם אם היה רע מקודם, עכשיו אפשר לעצום את העיניים ולהמשיך הלאה. אבל אי אפשר להתיר הכל בעת המחלה. אנחנו דור שהוריו מאריכים ימים, וההתמודדות עם הזיקנה שלהם קשה וכרוכה בהמון מסכות ושקרים".

רובו של הספר נכתב עוד בימי מחלתה של האם. ברנשטיין פגשה אותה אז מדי יום, אחרי שהעבירה את הוריה לגור סמוך לדירתה בתל־אביב. "כשהיא התבשרה על מחלתה, פשוט עקרתי אותם באלימות מהבית שלהם בנתניה לפה, לנוחיותי. נראה לי דמיוני לנסוע לשם כל יום עם מצב הפקקים. שום דבר בחיים לא מכין אותך למצב שבו אתה סועד את הוריך. אם הילדים חס ושלום חולים, אז אין בכלל שאלות. לטפל בהם זה נורמלי. אבל מה לגבי אמא שלך? האם להרים אותה כשהיא לא מצליחה לקום? האם לרחוץ אותה? המספרת בספר אומרת לעצמה במשך שנים: זאת האישה שילדה אותי, וזהו, זה מספיק – ופתאום מגיעים למצבים הכי אינטימיים. עומדים מול הורים שלא מכירים את עצמם ולא את הגוף שלהם. הורים שלא מטפלים בעצמם כמו שצריך, הורים שזקוקים לעזרה אבל לא מסוגלים לבקש".

המחלה עוזרת לחצות את הגבולות האלה?
"לא חושבת. הייתה לי מערכת יחסים מאוד מדודה עם ההורים שלי, והיא נשארה כזאת. הנתק בין הדורות עצום. יש פער בין איך שהם גידלו אותנו לבין איך שאנחנו מגדלים את ילדינו – מתוך כבוד לילד ולקיום שלו בעולם. אני לא יודעת אם יש חמלה או הומור או פיוס בספר, אבל יש לפחות מאמץ, מבחינת המספרת, להתקרב. כמו בספר, גם במשפחה שלנו יש סודות משפחתיים. החיים שחייתי עם הוריי בבית היו חיים עם הבחנה מאוד ברורה בין הורים לילדים. המון דברים לא נאמרו לנו והוסתרו כדי להגן עלינו. לפעמים מתוך בושה וחוסר התמודדות או חוסר יכולת לקבל ביקורת. לא דיברו איתי מעולם על הדברים שדיברתי עליהם עם הילדים שלי".

ולאורך הזמן הזה השתנה משהו בקשר עם אמך?
"'דוגרי' הייתה אחת המילים הקבועות של אמא שלי. היא אהבה את דוברי הדוגרי, דוברי האמת. אבל ההורים כמובן לא דיברו מילת אמת אחת כל החיים שלהם. אפילו להגיד 'אני חולה' זר לה. זה דור שדבק ב'הכל בסדר'. האופן שבו היא הצליחה בסופו של דבר לדבר על הסרטן שלה הוא תוצר של המפגשים איתה. אני ממש תבעתי ממנה לדבר על זה. בימים האחרונים שלה היא דיברה בפתיחות, כפי שהיא לא דיברה מעולם. מדברת על מצבה בלי להשמיט את הפרטים הקטנים ביותר. לאבי היה קשה מאוד עם ההיפתחות שלה. לשמוע אותה אומרת, 'יש לי סרטן, אני חולה ואני הולכת למות' – זה הישג אדיר. היא הרי הייתה אמורה לשתוק. להעמיד פנים עד הרגע האחרון. אם יש תיקון, זה התיקון. אולי, אם הייתה נשארת בחיים, היינו יכולות לדבר היום בצורה גלויה גם על דברים אחרים".

ברנשטיין שייכת לזרם של סופרים, סופרות בעיקר – בהן איריס לעאל, צרויה שלו, עירית לינור, אלונה קמחי, גיל הראבן ואחרים – שהתפרסמו בשנות ה־90 כשתלו בראש חוצות את הכביסה המלוכלכת של המשפחה והזוגיות הבורגנית בישראל. "המשפחות המפורקות, החדשות", היא אומרת היום, "הרבה יותר קרובות אליי מאשר המשפחה של אבא, אמא, שני ילדים וכלב. הרעיון להתחייב לשבעים שנים יחד נראה לי היום פשוט חולני".

בהתאם, הגיבורה שלה גרושה פעמיים. ברנשטיין עצמה נשואה פעם חמישית. "מצד שני", היא אומרת, "לאור האקלים הפוליטי השמרני הרפובליקני, יכול להיות שגם המשפחה תזכה שוב להאדרה, ושוב יחגגו את הקשר בין תרומת האישה ללאומיות. הגל הפאשיסטי הזה יחלחל לתוך המשפחה. אנחנו עדיין יולדים ילדים ושולחים אותם לצבא, למולך הזה של הכיבוש. ועדיין יש עידוד ילודה מטעם המדינה. והיות ומשפחת השכול היא עדיין משפחה מקודשת, והיות והכיבוש נמשך וצריך להמשיך לתדלק אותו – ייתכן שגדל כאן דור יותר שמרני מהדור שלי".

גם מהבחינה הזו, האידיאולוגית, בטח לא הייתה לך הרבה שפה משותפת עם אמא שלך.
"לא. כמו שמעריץ מדבר על קבוצת הכדורגל שלו, אמא שלי ראתה את עצמה כחלק מגוף הרבים של המדינה – 'שלנו', 'ניצחנו'. דור שלישי בישראל. מחוברת בנימים הדקים ביותר לכור מחצבתה, ראשון־לציון. אמא שלי באמת שייכת לקולקטיב שאני לא מרגישה חלק ממנו. אני ממליצה לילדים שלי לעזוב את ישראל. אני לא רואה פה שום עתיד מבחינתם. אם הייתי אישה צעירה, אני חושבת שהייתי בוחרת לא לגור פה. אין לי כמעט שום סיבה לחיות במקום שישראל הפכה להיות, אבל אני יכולה לפחות להתנאות בשלושה ילדים שגידלתי לתפארת – אנשים טובים ונדיבים שרגישים לזולת, ולא מאוימים מקיומו של עם אחר. לפחות במובן הזה, אני מאוד מרוצה בחלקי: גידלתי ילדים שלא מפחדים".

אותך לימדו לפחד?
"מהכל. מהאיש עם הסוכרייה ועד אינסוף. לפי תפיסת הוריי, כולם רוצים ברעתי. כולם מקנאים, כולם יכשילו אותי. אסור לסמוך על אף אחד. הערבים רוצים לזרוק אותנו לים. אלה המשפטים שגדלתי עליהם”.

עם או בלי קשר, ברנשטיין שומרת גם לאורך הראיון על מידה של ריחוק וחשדנות. בתחילת הקריירה שלה, ברוח שנות ה־90, הצטיירה בראיונות כפאם־פטאל עוקצנית ומעושנת. גם היום היא פותחת את דלת הדירה עם סיגריה בוערת, אבל מקפידה להדוף שאלות אינטימיות. הטון שלה אירוני, מלומד ועייף במידה המקובלת. למרות המימד האוטוביוגרפי הבולט בספר – הגיבורה חובבת הוודקה היא סופרת, בת גילה של ברנשטיין, שפירסמה אותו מספר ספרים כמוה – ברנשטיין מעידה על סלידה "מהעידן הדוחה של תוכניות ריאליטי. אין היררכיה כשאתה רואה אנשים בתחתונים בטלוויזיה. אי אפשר להתעלם מכך שכל המאה ה־20 מנסה לחבר את הביוגרפיה של הסופר לספרות שלו. גם אני הלכתי לבית של פסואה כשהייתי בליסבון. אבל לא בטוח שהייתי נוסעת כרגע לבית של דרור בורשטיין, והוא אחד הסופרים האהובים עליי ביותר. בכלל, מעמד הסופר היום כל כך בזבל, שאין משמעות לחיי הסופר".

איך זה מתיישב עם הספר החדש?
"אנחנו עדיין שבויים במידה רבה ברעיון של רומן מהמאה ה־19 שבו הסופר מספר סיפור ומנסה לשכנע אותנו בריאליזם שלו, במציאותיות שלו. אני ניסיתי לעשות דבר הפוך: לקחת מציאות ולהציג אותה כבדיה. ועדיין, אני חושבת ששני המאמצים האלה נידונו לכישלון. מעניינת אותי כתיבה ניטרלית. שקופה. תמיד ניסיתי להתרחק מספרות שמכריזה על עצמה למרחקים כספרות, ואני חושבת שהצלחתי בספר הזה לדייק יותר מאשר ספרים אחרים. זו לא אוטוביוגרפיה, אבל החלטתי שזה יהיה זיוף אם אני אצמיד למספרת עיסוק אחר מאשר ספרות”.

אבא שלך יקרא את הספר?
"לא".

הגיבורה מאחלת בתחילת הספר שאמא שלה תמות. משפט שקשה לכתוב.
"ברור. המכשלה הגדולה שיש לסופר מבחינת קוראים זה הילדים שלו, ההורים שלו, החברים. אם היה אפשר להיפטר מהמעגל הזה של, נגיד, חמישים אנשים, זה היה אידיאלי. הם מיותרים, הם מעצבנים, דעתם מקוממת. הם יותר גרועים מעיתונאי בניסיון להצליב את מה שכתוב לפרטים בחיים. הילדות שלי קראו חלק מהספרים שלי, וככל שהן מתבגרות הן מגלות סקרנות רבה יותר. ועדיין, הייתי מעדיפה שהן יקראו ספרים וראיונות של אנשים אחרים.

"עד עכשיו כתבתי דברים רחוקים ממני, כביכול. את כתב היד הזה נתתי לאחיותיי (העיתונאית אורלי אזולאי והמרצה והאוצרת אריאלה אזולאי) כדי שיאשרו ויפסלו, אם יש צורך. הן אמנם רק עזרו לי, אבל זה עדיין מסובך ורגיש. נגד תומס מאן היו תביעות משפחתיות כשהוא כתב את 'בית בודנברוק'. במרחק הזמן, מי מתעניין בדודה, בסבתא או באחיינית ההיסטורית? עכשיו הן דמויות ספרותיות לכל דבר. אני בעצמי כבר מתבלבלת בין הספר לבין מה שקרה בחיים. אבל הוא לא באמת יותר חושפני מספרים אחרים שכתבתי. הרי איפה אנחנו נחשפים? בתחביר, באוצר המילים, בקצב, בנוירוזה שמשתרבבת לטקסט בלי הפסקה. בחיים שלי, במשפחה שלי, מול הילדים שלי, מול בן זוגי – אני אישה מאוד מפויסת, ותרנית, תומכת. יכול להיות שהמזל שלי הוא שאני יכולה לכתוב ולחשוף עולמות עמוקים יותר, נופים פנימיים שבהם יש כעס וביקורת ותחושה של עוול ומצוקה. של נטישה".

בספר מופיעה המשאלה הסמויה שההורים יתאבדו.
"זו ממש הבטחה של ההורים: אתם לא תצטרכו לדאוג לנו, יש לנו מספיק כסף, אותנו לא תראו על כיסא גלגלים וכו'. אבל כשמגיע רגע האמת ומצבה של האמא הולך ומידרדר – כל זה מתפוגג. זה סיפור לא ייחודי, שמופיע בכל בית שני. אלא שבמשפחות אחרות השקר, הסילוף והעמדת הפנים גדולים יותר. במשפחה הישראלית הממוצעת יש את העניין השבטי הזה – כולם מתכנסים וכולם אוהבים וכולם מעורבים, כולל הדודה מלכה והדודה שרה. אנשים מספרים לעצמם סיפורים על כמה שהם טובים ומסייעים ועוזרים ונותנים.

"אבי בבית אבות עכשיו, ואני רואה שם יחסים ריקים לחלוטין בין הורים לילדים. אתה רואה שאין להם על מה לדבר אחד עם השני. הבנים יוצאים ידי חובה, מסמנים וי, חסרי סבלנות כלפי ההורים. וההורים, מצד שני, מלאי טרוניות שלא באים לבקר אותם, שהשליכו אותם ושמזניחים אותם. מדי פעם אני מטרידה חלק מהדיירים בשאלות, ומתברר שמעטים מהם בכלל טיפלו בהורים שלהם. לא ברור מאיפה מגיעה הציפייה המובנית שהילדים יטפלו בהם. ומצד שני, הם באמת מסכנים, גם אם הגיעו לגיל המופלג הזה בבריאות טובה. רוב החברים שלהם מתים, בני הזוג שלהם ברוב המקרים מתים. הם נידונו לחיות עוד חמש, עשר שנים, בעולם זר שהם לא מכירים".

איך את היית רוצה לחיות בגיל כזה?
"כף רגלי לא תדרוך בבית אבות".

מה היית עושה במקום אמא שלך במצבה?
"יש סידור עם שם ממש חמוד: 'אקזיט'. זו חברה שווייצרית. תמורת 10,000 דולר אתה מתאשפז בבית מלון ידידותי, אתה יכול להביא איתך כמה קרובים שאתה רוצה – ואתה מוזרק למוות בצורה מאוד מנחמת. עד הרגע האחרון השלו את אמא שלי שהיא צריכה להחזיק מעמד. לקראת מה? חצי שנה לפני שהיא נפטרה, היא הייתה צריכה לדעתי ללכת על תוכנית האקזיט הזאת. לי אין עניין לחיות לעד. אני מצפה למות בשיאי".

אילנה ברנשטיין, בקשתה האחרונה, הוצאת כתר
מודעות פרסומת

דויד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.6.2011

אין אפשרות לדבר על 'נופל מחוץ לזמן' בהקשרים ספרותיים בלבד. לספר הזה, ספרו של הסופר ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה ומאז נמנע מראיונות אישיים, מגיעים הקוראים מצוידים. אלא שגרוסמן לא עונה לציפיות, למרות שהוא בהחלט מטייל לידן. הוא לא מציג כאן יצירה קלאסית, בנויה לתלפיות. הוא לא הופך את המוות של בנו לניצחון אמנותי גדול. למרות הרמיזות הפילוסופיות והלאומיות שמהדהדות בשם 'נופל מחוץ לזמן' – לא מדובר בספר שמקנה להתמודדות עם אבל משמעות פילוסופית מעמיקה. האובדן האישי לא מקבל מימדים של טרגדיה לאומית, וגם לא ממחיש מחדש את המהות של שכול בחברה שהתרגלה מזמן לתמונות של הורים שכולים ובנים מתים ושום מוות כבר לא מוציא אותה מהכלים. זאת אומרת, גרוסמן דווקא כן מבצע את כל המשימות האלה, המשימות שמוטלות על סופר ישראלי מרכזי ששכל את בנו במלחמה, אבל בעזרת מכשירי עיוות רבים ככל האפשר.

זה ספר קטן ולא ברור. לפעמים מעורפל, הרבה פעמים ישיר לחלוטין. לא בדיוק עלילתי, לא בדיוק מופשט. כמו הדיבור על שכול ומלחמות, 'נופל מחוץ לזמן' גובל לא פעם בקלישאות ובטקסיות. גם כשהוא מדבר בכנות, ואולי במיוחד כשהוא חשוף וכן, התובנות שלו יכולות להיראות כמעט מובנות מאליהן למי שחווה אובדן.

אלא שהחשיבות של הספר הזה קשורה לעיסוק בכישלון ובחוסר אונים. מלחמת לבנון השנייה, שמונחת על השולחן אבל לא חודרת ישירות לספר, זכתה לדימוי עלוב ומבלבל בציבור הישראלי: האם זהו ניצחון או כישלון, האם זו הייתה מלחמה הכרחית, האם ישראל הפגינה כוח או חולשה, האם חיילים הופקרו לגורלם או שדווקא הדאגה לחייהם הייתה שיקול מפתח. בצורה דומה, קשה להגדיר את ספרו של גרוסמן, להבין באיזו שפה הוא רוצה לדבר. הוא מוגדר כ"סיפור בקולות" שנע בין כמה דמויות חוזרות. האם זאת פרוזה, כמו שמצביעה המילה "סיפור"? האם זהו ספר שירה – מאחר שרובו מעוצב בשורות קצוצות, בדרך כלל שקולות וחרוזות? או, לאור העובדה שמדובר במונולוגים ודיאלוגים שיריים, מדובר בעצם בדרמה? למרות שגב הספר מבליט את היסוד הסיפורי שבו – ה"ערפל" הזה, מילה חוזרת בספר, מתקשר לניסיון לתפוס מותו של בן, ולניסיון לדבר אל המת.

שאלות כאלה יכולות להיראות מיותרות ביחס לחוויית הקריאה עצמה – אלא שהיחסים הבלתי אפשריים עם המת מתוארים בספר בהשוואה ליחסים בלתי אפשריים עם מעשה הכתיבה. הכתיבה מחיה את הזיכרון, וגם ממיתה אותו. היא הופכת אותו למלוטש, אמנותי, "נשגב" בלשון הספר – ובכך גם משטיחה אותו, מרחיקה אותו מהחיים. באחד הרגעים הקולעים בסיפור, "האיש ההולך", הקול שהכי מזוהה עם גרוסמן עצמו, מתאר את עצמו לש את פני הבן, את פני זכרו של הבן, לכדי חיוך. על פניו, 'נופל מחוץ לזמן' מוליך את הקורא להבנה שאין ברירה אלא לספר סיפור, לדבר על מה שאי אפשר לבטא במילים. גם אם אין אפשרות לתת פשר וצורה לאובדן – אין ברירה אלא לנסות.

11

 

התהליך הזה מתחיל לא טוב, בצורה המרתיעה ואולי המושכת ביותר (הנטייה של הספר הזה למיזוג ניגודים מדבקת). בעזרת דמות פנקסנית בשם "רושם קורות העיר", שמציצה למטבחם של זוג הורים, גרוסמן מוליך את הקורא ליצור זיהוי מיידי בינו לבין דמותו של הגבר האבוד בספר, שאחרי חמש שנות שתיקה פוקע בו משהו והוא מחליט לצאת "לשם". אל רגע המוות, אל רגע התגלות המוות, אל תחושת האובדן הראשונית, אל הבן המת עצמו? לא הדמות ולא הספר לגמרי מבהירים. המפה הזאת מאותתת לקורא על הכיוון הרצוי: טקסט אוטוביוגרפי, כמעט יומני, שבו גרוסמן יהפוך את האבל שלו למילים יפות ומוזהבות.

במידה מסוימת הוא עושה את זה. הדיאלוג הכאילו־שירי שהוא שם בפי הגבר והאישה הוא תמצית האפקט הגרוסמני שמושך אליו קוראים ומרחיק ממנו קוראים אחרים: רגשני, חשוף, משחק במילים ובדימויים אינטנסיביים: "איך ניגש, חשבתי/ בלילה ההוא,/ איך נרגש זה אל זה?/ כשאנשק אותך/ תיחתך לשוני/ בשברי הזכוכית/ של שמו/ בתוך פיך". מפתה להיענות ללשון הקינה והשבועה, אבל התחושה הבולטת מהטקסט מזכירה שברי זכוכית. יש משהו לא נעים בשימוש הזה בשפה של חשיפה, בהגבהה של הקול המתאבל. אלא שגרוסמן, ככל שהספר מתקדם, חובט גם בקורא ובעצמו, בצורך הזה, בחדירה הסנטימנטלית והנצלנית לחדרים עם צעצועים מתיישנים ועריסות ריקות. הצורך בדיבור מת, פתטי, שקוצץ את הפינות החדות מהמפגש עם המוות ועם המתאבלים.

מצד אחד, גרוסמן משתמש בכינוי הילדותי והכל כך פרטי לבנו אורי, "אואי", ומצד שני, למעשה לא חושף דבר. את הסיטואציה האוטוביוגרפית ואת הרושם היומני הוא הופך לסיפור סמלי על דמותו של "רושם קורות העיר", פקידו של דוכס, שמתעד שורה של דמויות הורים לילדים מתים, כלומר עולם ללא המשכיות. האב בן דמותו של גרוסמן סוחף אחריו, כמו החלילן מהמלין, תהלוכה סהרורית של הורי המתים שסובבים במעגלים במטרה להגיע "לשם", לפגוש במתים (הצורך להניע את הקפוא מזכיר את גיבור סיפורי הילדים של גרוסמן, איתמר, שגובר על חוקי הזמן והמקום, מטייל על קירות ונכנס לתמונות מצוירות; ולהפך, גם את דמויות הילדים המורבידיות מהרומנים שלו).

יש משהו מרתיע בדומיננטיות של השירה בספר. זו שירה חלולה רוב הזמן, שלא נמנעת ממחוות ריקות ("שורש נשמתי נעקר"). חלק מהשורות השיריות נראות כאילו נכתבו בלב שותת, אבל יוצרות רושם שטוח על הנייר. גרוסמן לא מטשטש את המרחק הצורם בין האבל הראשוני והחי לביטוי הכתוב שלו: "כל עוד/ נשמה באפי/ אדלה/ ואשתה ואשתות/ את אופל/ הרגע/ הזה", הוא כותב. ובמקום אחר: "ממילה למילה/ משהו־סוד שבינינו/ נקלש, מתמסמס,/ כמו חלום/ שמאיר לתוכו/ הפנס. כי היה בשתיקה/ איזה נס,/ איזה רז היה בדממה/ שנבלענו בה יחד איתו".

מה שמקל על הקריאה בספר הוא היסוד העלילתי, הסיפורי. כאשר אחרי כארבעים עמודים פונה הפקיד לאדונו הדוכס – אפשר להתחיל למפות את ההתרחשות ולצפות להתפתחות העלילה. אם כי גם האשליה הזו נשברת (הדמויות קורסות אחת אל תוך השנייה, ומוצגות כפנים שונות של אותו נוף נפשי פנימי). את ההסתייגות שמעורר הטקסט הכאילו־שירי אפשר להסביר בכך שהמילים האלו מחפשות קול שיפיח בהן חיים, שיבצע אותן. ובאמת, בכמה נקודות נרמז שהדמויות שרות אותן ממש, פורצות בשירה בעולם שבו הן פועלות, בכפייה או בדרך נס (אחת מהן מגמגמת, אחרת אילמת). במילים אחרות, עצם המפגש בין רסיסי הסיפור והפרוזה לסגנון השירי ממחיש את המפגש בין החי למת.

התיאור הזה של הספר יכול להישמע כמו התפתלות. כמו ניסיון לעקוף את השאלה אם אפשר לשפוט ביטוי של אבל, אם מותר לדבר עליו במונחים אסתטיים – שאלה שגרוסמן בעצמו השיב עליה כשהחליט לפרסם את הספר. אלא שהמבוכה הזאת היא בדיוק מה שמציע הספר לקוראים. התזוזה בין מה שנראה אישי ואקטואלי לבין הבדיוני והמעורפל. בין תיאור כל כך מקומי של חתיכות חביתה בצלחת, לנוף סמלי של דוכסות עתיקה. בין הקשרים גבוהים למיתולוגיה ולדרמה לבין הבלחות של טקסט בוסרי במובהק.

קשה להאמין ש'נופל מחוץ לזמן' יזכה לאותה פופולריות כמו 'אישה בורחת מבשורה' – מפני שהוא רק מתגרה בקוראים עם הבטחות לסיפור ולעלילה מרתקת, עם הבטחות להצצה לחיים פרטיים. עיקר החשיבות שלו קשור לנכונות של גרוסמן לזגזג בין התחלות לא גמורות של סגנונות וכיוונים ולחשוף את עצמו ככותב, גם שלא במיטבו. לתאר דבר שלא הבשיל.

דויד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן, הוצאת הספרייה החדשה