חגי טיומקין ואלדר גלאור, תיק IVF

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.3.2015

'תיק IVF' הוא בשורה טובה, גם אם ההבטחה שלו מתגשמת בצורה בינונית. המותחן הזה הוא ניסיון יחסית נדיר לגעת בעיסה הרותחת שמנהלת את חיי הישראלים כבר למעלה מעשור, לחטוף מדפי העיתון ומהפרשנים הצבאיים את הרשות לתאר את המלודרמה הפוליטית של שירותי הביטחון. ההצגה הספרותית של הזירה הזאת במסגרת מותחן או דרמת ריגול היא לא עניין חדש – אלא עצם הניסיון של חגי טיומקין ואלדר גלאור, יוצרי הספר, לתאר פרשה ביטחונית אחת מתחילתה ועד סופה, תוך כדי מעקב אחרי הפרטים הפרוזאיים, היומיומיים, שלה. עד רמת הניסיון לשדרג כרטיסי טיסה או חשבון במסעדה שאנשי שב"כ מעבירים לתשלום המוסד.

הספר מתרחש בתחילת שנות האלפיים, סביב התפרצות האינתיפאדה השנייה והפיגועים של תחילת העשור. קל להרגיש בו את הדי השערוריות שליוו את האליטה הביטחונית בישראל בעשור הזה – מפרשת אשכנזי־הרפז ועד העימותים הגלויים בין ראשי מוסד ושב"כ לבין ראש הממשלה – ושלימדו את קורא החדשות הממוצע להכיר את הפנים הקטנוניות, האנושיות, של האנשים שאחראים לביטחונם. להיחשף לשיקולים הזרים, הקרייריסטיים, שעומדים מאחורי מבצעים ביטחוניים ויציאה לקרב.

לחפש חדשנות בספרי ריגול ומתח זאת אולי ציפייה נאיבית. בטח מספר עם שם נוסחתי כל כך. כל מי שצפה בסדרת ריגול או שתיים יכול לדמיין את האקשן המבצעי שמתואר כאן. החידוש הוא ההלבשה של קודים ומוסכמות התנהגות מקומיים על החומר הגנרי הזה. עיגול הפינות, המריחה של בוסים, עקיפה של נהלים. מעבר לזה, הטריק הספרותי הראשי ב'תיק IVF' הוא החלוקה לשני מספרי סיפורים. אלה עוקבים לסירוגין אחרי שני גיבורים בשני קווי עלילה מתחככים. טיומקין אחראי למעקב אחרי התודעה אורי לרנר, הגיבור של ספריו הקודמים, בגוף שלישי, חיצוני, כאילו יודע כל. גלאור, שותפו לכתיבה, עוקב אחרי מיכאל מרציאנו, "הילד", צעיר ישראלי אחרי שחרור, שנסחט על ידי ארגון איסלאמי מקורב לחיזבאללה. הסיפור שלו מסופר בגוף ראשון, בלשון רגשית, אירונית ומטפורית יותר. גלאור מעדכן את הדמות המיוסרת שלו ביחס ללוחמים המתפייטים של ס' יזהר או לגיבור הפסיבי של 'ואלס עם באשיר'. "הילד" הוא דמות מודעת יותר לעצמה, עם תודעה פוליטית מפותחת ורדיקלית יותר – גם אם הוא שומר על אחד המאפיינים הבולטים של דמות החייל בתרבות הישראלית: הקונפליקט הפנימי, הקריעה בין חובה לאומית למצפון אישי.

1
מתוך 'ואלס עם באשיר'

 

השיחוק של הספר הוא העימות בין שני הגיבורים והמשחק הבסיסי בין נקודות המבט שלהם. העובדה ששניהם מודעים לנזקים שגורמת המערכת הביטחונית, קודם כל להם עצמם, והניסיון ההפוך להתמודד עם המודעות הזאת. לא רק דמות של נבל בריטי־מוסלמי מפילה את החייל המשוחרר ברשתה ורותמת אותו לצרכיה – גם מערכת הביטחון שאת עזרתה הוא מבקש. במילים אחרות, 'תיק IVF' מוכן להכניס למסגרת ההתרחשות שלו את הרעיון שהמדינה מנצלת ומתמרנת את אחד מטובי בניה, שגורלו האישי הוא שיקול יבש בלוח המשחקים של גנרלים ופוליטיקאים.

"בסדר" היא מילת המפתח של רמת הביצוע ברומן, שבמידה רבה נראה כמו טיוטה לא סופית, שחסר בה טיפול מתוחכם ודרמטי יותר. פתיחת הספר, למשל, חושפת כביכול את סיום העלילה בלי לגעת בהתרחשות עצמה. אבל המהלך הזה מבוצע בצורה מסורבלת וגם לא מצדיק את עצמו בהמשך. דבר דומה אפשר לומר לגבי הקשר הפוטנציאלי שמהבהב בשם הרומן ובפתיחתו בין העיסוק הקטלני של הגיבורים לבין עולם ההפריות המלאכותיות ('IVF' הוא המונח הרפואי להפריית מבחנה). לרגע נדמה שטיומקין ואלדר מבקשים לעשות מטעמים משתי תופעות כאילו לא קשורות, להקביל בין הקדמה הטכנולוגית ומערכת הלחצים שמאפיינים את החברה הישראלית בתחום הקמת המשפחה והזירה הביטחונית. אבל הנקודה הזאת בספר צצה ולא מתפתחת, ומגיחה שוב לקראת סופו כדימוי לא אפוי. ספר שעברו עליו כך וכך עיניים, שלא הצליחו לאתר שגיאת כתיב נפוצה כמו "ראייה מפוקחת" (במקום "מפוכחת") כבר במשפט הפותח – לא שואף כנראה לסטנדרט אולימפי.

העוקץ האמיתי בסיפור מתגלה כאילו לתומו. בלי תעלולים מיוחדים, הספר חושף את מרחב הפעולה העצום של רשות הביטחון, את הגישה שלה לכל מרחב פרטי וגיאוגרפי, בחיתולי עידן הריגול האלקטרוני. התחכום האמיתי בסיפור כאילו מציץ מאחורי גבם של הסופרים: דווקא קו העלילה האישי, בגוף ראשון, מצליח לשקף תמונת עולם שפורצת את גבולות הדיון הציבורי בישראל. שמוכנה להציב סימן שאלה לגבי גבולות הכוח של כוחות הביטחון, לגבי המעורבות השקופה והמתמדת שלהם בחיי האזרחים, לגבי הזליגה הבלתי נמנעת של המלחמה בגופים עוינים לתחומי האזרחות.

אבל חומר הנפץ הזה, והרמזים למלחמה של רשויות הביטחון בגורמי שמאל, נשארים די רדומים או נאיביים. אם כבר, ככל שהספר מתקדם – זווית הראייה השב"כית, הממסדית, בולעת ומטשטשת את הסיפור בגוף ראשון. דווקא הדמות הצעירה והמרד העדין שלה בישראליות הופכים לחומר רקע, מתגלגלים לעוד סיפור כתוב מראש (זהירות ספוילר) של קורבן והקרבה עצמית – בעוד שאיש השב"כ הרטנוני והמבוגר לומד להבין את מגבלות הכוח שלו בתוך המערכת, לקבל את חוקי המשחק הקרייריסטי ולרסן את הנטייה המרדנית שלו. עבודה ספרותית מבריקה הייתה הופכת סיפור כזה ליצור גרובי, סוחף ומתגרה. אבל "הראייה המפוקחת" שדרכה נמסר הרומן מאפשרת לו להגיע רק לאמצע הדרך. לא נורא, מישהו עוד ירים את הכפפה.

חגי טיומקין ואלדר גלאור, תיק IVF, הוצאת ידיעות ספרים

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

לאה איני, בת המקום

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.8.2014

♥♥♥

"היא די גרובית", קבע בהפתעה החבר שקרא לפניי את 'בת המקום'. "הרבה פחות כבדה ממה שאפשר לצפות מסופרת ישראלית". הוא צודק, כמובן. בתוך האפרוריות וחוסר האונים שעוטפים את תעשיית הפרוזה המקומית, לאה איני היא מקרה נדיר של סופרת שתמיד מעניין לקרוא מה יש לה לומר. בשנים האחרונות במיוחד, כשהיא מתבססת כסופרת מרכזית, אחרי כעשרים שנים של כתיבה שנחשבה ניסיונית, פרועה ואלימה.

'בת המקום' כולל שני סיפורים ארוכים שמדגימים את היכולת של איני לרקוד בשלוש רחבות. מצד אחד, להשתמש בכלים פופולריים, לשחק בסכמות מוכרות ואפקטיביות של עלילה, ז'אנרים ועיצוב דמויות כדי לספר סיפור מושך ומעורר הזדהות. מצד שני, להחדיר לתוך המלאכה הכמו־שגרתית הזו התבוננות 'אמנותית': לערפל כשצריך את ההתרחשות, לשחק עם רצף הזמנים, נקודות מבט ומסירת סיפור, לנוע בין זרם תודעה פנימי של המספרת לתיעוד כאילו חיצוני. ולתוך אלה, לצקת שמץ מהפאנקיסטיות או הפראיות שהיו בולטות יותר בספרים קודמים שלה.

הסיפור הראשון בקובץ מתרחש בעיירה קטנה בפלורידה, ומנצל היטב את המסורת הספרותית שעולה מאליה מ'עיירות אמריקאיות קטנות'. כל הדמויות בסיפור לקוחות מלקסיקון מוכר, ובראשן הגיבורה, סמוקי, אישה צעירה ומוגבלת בשכלה, שמפסלת כלבי ים מפסולת של מתכת. פורסט גאמפ הוא אולי האייקון המודרני המוכר ביותר לשוטה טוב הלב, שמגלם בצורה נאיבית אבל אותנטית רעיונות נאצלים. הטמבל שממנו אפשר ללמוד. איני מוציאה חלק מכמות הסוכר שמתלווה לגיבורים כאלה, אבל לא מהססת למקם אותה כמעט בסביבה של 'ספרות נוער', ובמובן החיובי של המושג: סיפור הרפתקאות בטעם סירופ מייפל, על האנדרדוג ומאמציו להיחלץ מצרות.

איני נותנת לקוראים ליהנות משני העולמות – להתרשם מהצד התמהוני והמצחיק בהתנהלות של סמוקי, אבל לפרש אותו על סמך החדירה לחיי הנפש שלה, שמאירה אותה בכל זאת כנפש אמנותית. התנועה הזאת בין פנים לחוץ עובדת יפה, והיא מאזנת את הצד הטלנובלי של הסיפור, את הכניסה של דמויות כמעט סטריאוטיפיות לבמה (ההילבילי החרמן, הטרנסג'נדר הקוקטית־פטפטנית ואחרים).


1

מתוך 'פורסט גאמפ'

 

הסיפור השני, 'ספרא', מציג פנים כאילו רציניות יותר. הוא מרחיב פרשה צדדית  מ'ורד הלבנון', הרומן היפה והחשוב של איני. בסיפור עלילה מפורק, איני משחזרת כאן סיפור התבגרות: ניסיון של נערה צעירה שגדלה בבת־ים למצוא לעצמה מקום בתיכון פרטי בתל־אביב, להשתלב בו כתושבת חוץ, "צ'חצחית קטנה" במילות הפתיחה. המתיחות המעמדית הזאת מול מנהלת התיכון ומול התלמידים מקבילה להתבגרות מינית מאיימת. הגיבורה מתמודדת בבית הספר עם נער מרתיע, ובבית עם תנאי חיים בלתי אפשריים, שבראשם פחד לא לגמרי מפורש מהכוונות המיניות של אבא ניצול שואה.

לצד אלה, הסיפור מתאר את הכניסה של הגיבורה לחיי הספרות, לכתיבה. ס' יזהר ודיקנס, שאותם הגיבורה מזכירה ומצטטת, הם השראה ברורה וכאילו מאזנת. שני כיוונים של סיפור חניכה. את הפוטנציאל הלכלוכי, את המאבק מעורר ההזדהות של הגיבורה הכמעט מיותמת, מסגנן ההקשר היזהרי – נפש אמנותית, אאוטסיידרית, משוקעת בנפתולי השפה וביופיה, נאחזת במבט האמנותי, בחופש הדמיון וההתבוננות, בזמן שמציאות בלתי נסבלת וגסה סוגרת עליה.

שני דברים עיקריים מצאו חן בעיני בספר, שהוא אמנם ספר קטן ולא מפוצץ במכלול של איני, אבל מאיר משהו עקרוני לגבי הספרות שלה. החיבור של שני הסיפורים, הבדיוני והאוטוביוגרפי, הקליל יותר והמורכב יותר, מזמין את הקוראים לא רק למתוח קווי דמיון עקרוניים בין העלילות ובין הגיבורות, אלא גם למצות מתוכם דיוקן עצמי כפול, חשוף ומעורר הזדהות. הפיסול הנאיבי של סמוקי מקביל לאופן שבו הנערה ב'ספרא' מפנימה את השפה הספרותית המודרניסטית, את המיזוג והחיכוך בין מרחבי הדמיון לבין מצוקת המציאות. המאבק להפוך גרוטאות לפסלים הוא מאבק עקרוני לחיים ולמוות שמאפשר לתפוס מקום במציאות, להבין ולארגן אותה וגם לתבוע ממנה להכיר בעולם הנפשי הפרטי. לאמץ לתוכה דימויים ומילים שהופכים לחומר פיזי, לספר, לפסל.

במובן הזה, עניין מהותי שהספר ממחיש הוא הרעיון של אחריות אישית. המסגרת של סיפורי חניכה והזיקה של הסיפורים לספרות נוער מבליטים את הנקודה הפדגוגית הזאת, אבל באופן מחויך ולא מטיפני. נדמה לי שאיני מתבלטת בהקשר הזה בנוף המקומי. ההתעקשות שלה לעצב דמויות אקטיביות שמסרבות לתפוס את עצמן כקורבן היא נקודת אור, בימים האלה בפרט.

לאה איני, בת המקום, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

עמיחי שלו, על החתרנות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.4.2014

'על החתרנות' בודק חצי בצחוק, ובעצם די ברצינות, מה אפשר עוד לעשות עם הדמות הספרותית המערבית השחוקה ביותר: המורד־המשכיל־המיוסר. ההתמקדות בו היא גם דרך לשאול אם אמנות יכולה לבטא עדיין אלטרנטיבה, התנגדות, מחאה. ספרו החדש של עמיחי שלו מורכב משני סיפורים לא קצרים. הפותח, שעל שמו נקרא הספר, הוא המעניין והניסיוני מבין השניים. הוא נע בין מסגרת סיפורית לכתיבה כאילו מסאית בנושא החתרנות התרבותית. זה מעין יומן של איש כנראה צעיר, דיכאוני, שמתאר מציאות ונוף תל־אביביים מתוך הזיה פיוטית־סאטירית. אחד הדימויים החוזרים בסיפור הוא של קופסאות: קופסאות שהגיבור והמספר אוסף, קופסת התרופות הממשית שלו, מחשבות ריבועיות, קופסאות מגורים.

הסיפור הזה אולי רוצה לדבר על אפשרות של חתרנות, של חבלה, של מרד – אבל הוא מדגים גם משיכה או געגוע לעולם של מבנים מסודרים, של צורות ברורות, שאפשר לנסות לכרסם ולפורר. בשדה הפרוזה הישראלית, המפוחדת, לעומת זאת, לא מאוד קשה לצאת מהשטנץ. הבחירה לשבץ בזרם התודעה של הגיבור קטעים דמויי מסה, מסמנת זרם מתגבר של כותבים ישראלים כמו ארנה קזין, עדי שורק ואפילו רות אלמוג – שממסמסים את הגבולות בין כתיבה בדיונית ועיונית.

הערבול הזה יוצר אפקט מעניין. דווקא בחלקים שאפשר לקרוא כמו כתבה או טקסט בלוגרי נעלמת רוב הזמן השכבה המטפורית, האישית. מאחורי הפרצוף של הגיבור, קל לשמוע את שלו מתאר באופן מסודר ובהיר את המפגשים שלו עם יוצרים ומסורות של אוונגרד, בספרות ובמוזיקה. מחשבות על דאדא, על דור הביט, על רוקנרול. תהיות אם רגש מהפכני באמנות מצליח לשרוד מחוץ להקשר המקורי שלו. אם יכול להיוותר ואקום של חוסר היגיון, פשר, או סדר בתוך מערכת של תרבות־מסחר־ומדיה־חדשה שיודעת לגייס לטובתה ולהפיק רווח מכל דבר: "אם תשמיע קול, אם תצייץ, אם תיראה שונה, חריג, יוצא דופן, כעוס – מיד תקבל חיבוק".

1
מתוך 'קיל ביל'

 

התוכן של ההרהורים האלה, בפני עצמו, לא מאוד חדשני או סוחף. רק בנקודות הספורות שההזיה והגיחוך המובהק נכנסים לתוכו – "השמש היא חלק מן השיטה" – נוצר רושם ייחודי. החלק המעניין והמתוח יותר בסיפור קשור דווקא לצד הנוסטלגי, השמרני, המתרפק שבו: הרצון להמשיך להאמין בגיבורי תרבות מרדניים, לשאוב מהם כוח, לשמר משהו טינאייג'רי גם אחרי ההתבגרות הרשמית.

העניין הזה מזכיר את הציפור המתה, את אדום החזה, שגיבור 'הנפשיים', הרומן האחרון של שלו, שומר בכיס לאורך הטירונות הצבאית. 'הנפשיים' הקביל בין החניכה הישראלית הצבאית לבין החניכה הרוקנרולית־אבסורדית למוזיקה של נושאי המגבעת. 'על החתרנות' מנסה לצייר שושלת של מורדים ובנים חורגים באמנות המערבית, כלומר, מדגים בעצמו את הדחף לעשות סדר, לצייר מסורת. למעשה, הוא משתמש במוצהר ובמודע בקופסאות הקלאסיות של סיפורי מרד. קודם כל, בעזרת דמות המתבגר המיוסר שמתוודע לפער בין עולם הערכים "שלו" לבין המציאות הטבעית והאנושית (אחים גדולים: קוהלת, המלט, רסקולניקוב או הולדן קולפילד).

לא ברור אם שלו רוצה באמת לקרוע את המסורת הזאת. מה שכן, הסיפור הזה ממחיש כמה "השיטה‭,"‬ או הסיפור המערבי, זקוקה למתייסרים האלה, לרוקרים, לברנרים, לג'יימס דינים, לכפיליו של ישו הצלוב. לא רק שהייסורים שלהם – ולא משנה כמה יגחיכו אותם ויציגו אותם בצורה אירונית – סופחים תמיד משמעות של יופי ושל משמעות, יצירות האמנות שמנציחות אותם תמיד מאשרות שיש פרי לייאוש שלהם, לחוסר התוחלת. שהם בעצם נושאי הלפיד האמיתיים של החברה המערבית.

הסיפור השני בקובץ מכניס את השאלות האלה להקשר ישראלי ברור, לזירה הישראלית הראשית של סיפור חניכה והתבגרות: המחנה הצבאי. כאן מתגלה הקשר בין 'על החתרנות' לספרי פרוזה אחרים מהשנים האחרונות, שמנסים למצוא נקודות של מרד וביקורתיות בתרבות הישראלית – מ'היידה להגשמה' של יפתח אשכנזי ועד 'ורד הלבנון' של לאה איני. סיפור החניכה הצבאי, האבסורדי, הקודר של שלו יכול להזכיר שהרעיון של מרד וחתרנות לא בדיוק מיצה את עצמו בזמן ובמקום האלה. יותר מזה, הסיפור הזה מבהיר שגם בהקשר ישראלי, דווקא האאוטסיידרים הם אלה שקיבלו את רשות הדיבור העיקרית בספרות ובקולנוע. שושלת מוצקה של חיילים וטירונים מתענים ועלובים: של יזהר, ברטוב, קנז, לאור. כמעט אף פעם לא נפגשנו בחייל עברי מתפקד, מאוזן, כגיבור ספרותי, שחי בשלום עם ההשתייכות שלו למנגנון. את הסיפור הצבאי של שלו, למשל, אפשר לקרוא בקלות כווריאציה על 'גאות הים', סיפור מוקדם, כמו־קפקאי, של א"ב יהושע, על נאמנות כלבית־מטורפת למנגנון.

במילים אחרות, אם 'על החתרנות' מבקש להוכיח את המבוי הסתום של המסורת הספרותית של המורדים המיוסרים – הוא מצליח. כמו אחיו הבוגרים, גם המורדים הרפים של שלו מצטרפים בתורם ובדרכם לשיירה, לשושלת. לא מפליא, בהקשר הזה, שחוץ מאשר לקזין, הוא לא מתייחס לנשים יוצרות. שהוא נשאר בטריטוריה המוכרת: כאבו המגוחך של הבן שמגלה שהחיים לא מקיימים את מה שהבטיחו לו. אבל סיפור המרד וההתנגדות רחוק מלמצות את עצמו: המורדים הפוליטיים הבולטים בשנות ‭2000־ה‬ בישראל היו בכלל נשים. ויקי קנפו, דפני ליף, טלי פחימה, 'ארבע אמהות' לפניהן. הן צעדו ברגל לכנסת, הקימו אוהל בשדרה עירונית; הן ניזונו מדימויים אחרים לגמרי של מרד, שהספרות העברית הגברית בקושי התחילה לחקור.

עמיחי שלו, על החתרנות, הוצאת אפיק

ראיון עם דרור בורשטיין, אחות שמש

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.10.2012

שומר המסך במחשב של דרור בורשטיין פוקד עליו "לקום". כאבי גב והמלצה מהפיזיותרפיסטית לימדו אותו שהגוף האנושי לא בנוי לישיבה ממושכת. מדי פעם, הוא עוזב את הכיסא האורתופדי שלו, מניח למעסה הרגליים הגבשושי ועובר לשכב במיטה. "הילדים שלי צוחקים עליי", הוא אומר. "קניתי אפליקציה לאייפד בעשרה דולר כדי לראות מה עושה הכבד".

לאורך העבודה על ספרו החדש, 'אחות שמש', צלל בורשטיין לתוך העולם המסתורי של האיברים הפנימיים וחזר עם אוצרות. "בחיי היומיום זה לא מתגלה. פשוט יש לנו גוף, כאילו זה מובן מאליו. מתייחסים לבלוטת יותרת הכליה כמו לכוכבים הרחוקים ביותר. יודעים שהם קיימים בעולם, אבל לא יודעים איך הם נראים ואיך הם פועלים. וזה אנחנו! זאת המשמעות של ההתגלות – תמיד היא מתייחסת לדבר שכבר קיים. אם הוא התגלה, המלאך כבר היה שם".

איך הגילוי הזה משפיע על החיים היומיומיים?
"הראייה כשלעצמה היא משמעותית. אם אתה באמת מבין כמה מורכב הדבר הזה שנקרא הגוף, עם כל המערכות השונות שפועלות בו, זה הופך מגוש בשר למקור לשמחה. אפשר לעבור את החיים בלי להתבונן במאוורר, למשל, אבל טחול! אלוהים אדירים, יש לך כבד!"

שטף האופטימיות הזה מתגלגל ב'אחות שמש' למה שנראה כמו ספרו הקודר ביותר של בורשטיין עד כה. במרכזו עומד גבר צעיר, עורך דין מצליח, שמנסה לפרש את התאבדותה של אחותו הגדולה, אישה רגישה ופיוטית שמעולם לא השיגה אחיזה בחיים. את החידה הזאת הספר כאילו מנסה לפענח, באמצעות שורה של תשובות שרק הולכות ומתפוררות. בעזרת ההצטלבות של שני קווי העלילה המרכזיים – סיפור ההתאבדות של האחות, והניסיון להציל את חיי אחיה בניתוח השתלת כליה – בורשטיין בודק את הקשר בין יצר הרס וקורבן עצמי לתאוות חיים, בין חיי רוח מוחלטים להצלחה כלכלית וממסדית.

"אני לא אדם אובדני בכלל," הוא אומר, "אבל השנתיים של כתיבת הספר לא היו קלות. זה ספר על סמסרה (מושג מעולם הדתות ההודיות), על הסבל שמביא איתו הזמן או הקיום בתוך הזמן. כשהייתי בן 27 התחלתי לקרוא את 'סוף דבר' של יעקב שבתאי כספר על איש זקן. היום, על סף גיל 43, אני מבין אותו ברמה האישית לגמרי אחרת. פתאום ההשתנות של הזמן הפכה להיות מורגשת בכל תחומי החיים – בבריאות, בחיי הנישואים, בילדים. הספר מנסה לראות איך הקפיצות האלה בזמן, ההשתנות הבלתי מורגשת, מתגלגלת לסיפור של התאבדות. אתה מדלג מחוסר מודעות לחוסר מודעות, מאבן לאבן, ופתאום אתה עומד באמצע הנהר".

11111111111111111
לאונרדו דה וינצ'י, רישומים אנטומיים

בורשטיין הוא שם בולט בקבוצה מצומצמת של סופרים ישראלים שהצליחה לפרוץ בשנות האלפיים לקדמת הבמה, לפחות מבחינת הביקורת. בדומה לסופרים כמו עינת יקיר, סמי ברדוגו ושמעון אדף, הוא העמיד במרכז הסיפורים שלו את המעשה הספרותי ואת היומרה הספרותית. "אלה סופרים שיש להם עמדה שונה מזאת של ספרות דור המדינה או מהספרות הפוסט־מודרנית של שנות התשעים. אלה כותבים שכן מאמינים במשמעויות גדולות, או דתיות אפילו. אבל לא בהקשר לאומי".

יותר מסופרים שפרצו במקביל אליו, בורשטיין סומן כבר מראשית הדרך ככותב שממשיך לתקשר עם גדולי הספרות העברית. "היום אני פחות בעניין של זוג המילים הזה, 'הספרות העברית', גם אם אני פועל בתוכה", הוא אומר. "פעם זה היה להט כמעט דתי. היום יותר מעניין אותי, למשל, ציור סיני". כשאני שואל אותו לגבי הקשר בין 'אחות שמש' לרומנים ישראלים מהעשור האחרון, הוא מעיד שהוא לא כל כך בעניינים.

מבקרים שהסתייגו ממך לאורך הדרך דיברו על יומרנות בלי כיסוי. הרומן החדש מתמקד בסיפור קל יותר למעקב.
"זה קודם כל סיפור פשוט וממוקד – על התאבדות אחת ועל משפחה אחת. אבל באופן כללי, כבר אין לי רצון להקיף עולם מלא ומורכב ולנסות לדחוף לתוכו כמה שיותר. רציתי לראות כמה אני יכול להרשות לעצמי לא להגיד, ושהספר עדיין יעמוד. הרגשתי שאני בעצמי לא יודע בדיוק מה הסיבה להתאבדות, ואפשר רק כמו מתאגרף לשלוח מדי פעם יד לתוך העולם הנפשי של המתאבדת. רציתי שתהיה לגביה התגלות, עד שהבנתי שהיא לא יכולה להגיע".

בורשטיין, נשוי ואב לשניים, גר בתל־אביב. מֶעבר לכתיבה ספרותית, הוא עוסק במחקר ומתפרנס כמרצה וכעורך. אוצר תערוכות, כותב על אמנות ומוזיקה ומתרגם ספרות זן. טבעוני. בניגוד לדמותו של עורך הדין בספר החדש, שמציץ לעולם האקדמיה ונסוג, בורשטיין עזב את תחום המשפטים והשלים דוקטורט בספרות אחרי התמחות במשרד עורכי דין גדול ("עשיתי שם את העבודה אבל הסבל היה ממש פיזי, עד לרמה של הקאות").

הרומן הראשון שלו, 'אבנר ברנר', התייחס בצורה סאטירית למערכת החינוך הדתית (בורשטיין, שגדל במשפחה דתית בנתניה, הסיר את הכיפה בזמן שירותו הצבאי) וזכה לשבחים. עם ההתבססות שלו כסופר ומבקר מרכזי, האשימו את בורשטיין בשווִיץ אינטלקטואלי ותרבותי. עקבות הדימוי האליטיסטי מורגשים עד היום בטוקבקים שמלגלגים על ההילה שלו כאיש רוח.

"אני הולך עם פרווה לפילהרמונית", הוא צוחק. "מה זה איש תרבות? אני אוכל חומוס בלי ביצה. העניין הוא שהחברה הישראלית מחלקת חלוקה אמוציונלית מאוד ברורה לדתי וחילוני. מאוד קשה לחברה כזאת להתמודד עם דברים שנמצאים על התפר. לכן, נגיד, עמוס עוז הוא סופר יותר מצליח מאהרן אפלפלד, שהוא מייצג תופעה יותר רליגיוזית. הספרות שלי, ושל כותבים אחרים שאני מרגיש קרוב אליהם, נופלת בין הכיסאות בין השירה והפרוזה, וגם ביחס לציפיות מסופרים ישראליים שייצרו שיקוף של המציאות בעיתון".

לפני כמה שנים כתבת שהדיון הספרותי בארץ הוא דיון שטחי שמתרכז באידיאולוגיה.
"הביקורת בישראל נוטה לשפוט יצירות ספרות לפי הנושאים שלה, והנושאים הם בדרך כלל אידיאולוגיים או פוליטיים. אתה רואה מעט מאוד דיון באיכות הספרותית כשלעצמה. הביקורת והאקדמיה מדברות על הכיבוש, החייל או הערבי בראי הספרות. ספר בינוני אבל פוליטי במובהק יהיה חשוב יותר מספרים אחרים. הדוגמה הכי טובה היא של ישראל ברמה שנפטר ב־84'. אחד הסופרים הכי גדולים לדעתי שכתבו בעברית אי פעם. לא פחות טוב מעגנון, אם לא יותר. אבל הוא כל כך עסוק בעולם פנימי, ובדקויות של איך נראה צל על קיר ואיך נראים עשבים בקיץ – שמבקר כמו גרשון שקד אפילו לא מזכיר אותו".

איך זה משפיע על קוראים?
"ברור מה מצליח כאן ומה לא. הספרות המצליחה בישראל היא הרבה פעמים הספרות שהקורא האמריקאי, נגיד, רוצה לקבל כייצוג של ספרות ישראלית. ואנחנו מפנימים את נקודת המבט של הקורא הזר. מבקשים לקרוא על חיי האהבה בצל הסכסוך, על ייסוריו של החייל. הרי כל מי שהיה בצבא, בשבילו זאת מציאות פשוטה. יש לנו תשוקה לקבל עיבוד למציאות כאילו אנחנו לא חיים כאן. זה עוד יותר בולט בקולנוע. 'ואלס עם באשיר' וכאלה.

"התוצאה היא שהרבה סופרים, בייחוד בגיל שלי, לא מתקבלים באופן משמעותי. הרשימה ארוכה. שלא לדבר על מכירות. הרבה קוראים אוהבים לקרוא משהו שהם מכירים מראש. לא קראתי למשל את 'תש"ח' של קניוק, אבל כבר מהשם אתה יודע איפה אתה נמצא. אצל שמעון אדף, לעומת זאת, אתה קורא משפט בתחילת 'מוקס נוקס' ואתה לא יודע איפה אתה נמצא, למרות שאתה מרגיש את הכוח של אותו משפט. הטקסט עצמו דורש ממך פענוח וסבלנות. אם אתה לא בהלם מול ספר, במצב של בלבול ראשוני וסקרנות, יש בעיה".

מצד שני, ברומן של אדף, כמו ברומן החדש שלך, מוצגות דמויות שחנכו את עצמן לעולם האמנותי, למבט המתפעם מהמציאות – אבל לא יכולות כמעט להתמודד עם קשר אנושי, בקושי להתפרנס.
"יכול להיות שיש בספרים האלה שאלה לגבי עצם היכולת לפעול. אבל לפעמים, גם אצלי, פעולה היא דבר מאוד קטן. זבאלד אמר שלפעמים אין לנו כוח אפילו לסדר את המגירה. נכון שאין בספרים האלה פעולות כמו לכבוש גבעה, כמו אצל יזהר או אצל עוז. יש כאן סוג של הצטמצמות. אבל אני לא חושב שהספרות שלי אסקפיסטית. ההנחה שהייתי יכול ללכת אל הפוליטי וברחתי משם לא נכונה".

אתה מדבר על כתיבה במושגים של התגלות. ספרות חייבת להיות משהו שהנצח מתגלם בו?
"יש כל מיני סוגים של נצח. אתה הולך לכותל המערבי. אתה יכול להגיד שזה סתם קיר, אתה יכול להגיד שזה צור מקדשנו. הרמה שאותי מעניינת היא לגלות שיש באבנים של הכותל גם צדפים שבאים מים קדום, ים תטיס, שהיה כאן פעם. ההבנה שֶים הפך לקיר – זה נס גלוי בעיניי. וזה מה שעובד עליי ככותב".

למה לדעתך העמדה הזאת נתפסת לפעמים כמתייפייפת או מנותקת?
"התרבות הישראלית הצברית וההמשכים שלה היא תרבות של דוגרי מבחינת סגנון הדיבור. אדם שמדבר על הלחם והמים, על הבעיות הקיומיות, נחשב למי שמתעסק במציאות. כל השאר זה פנטזיה, או עבר מת. כל סיפור מושווה לעמודי החדשות. אם אנשים עוסקים השכם והערב בקואליציה ובממשלה, זאת הופכת להיות תפיסת המציאות שלהם. פרחים, כלבים, הירח – הכל הופך לחסר חשיבות. אבל הרי אפשר להגיד שהאיום האיראני הוא מניפולציה דמיונית. דווקא המאובן שאני מחזיק ביד וקיים יותר משני מיליון שנה הוא המציאות. זאת עובדה".

11111111111111111

בחדר העבודה שלו, בין המאובנים העתיקים שהוא אוסף (ולא מגלה מאיפה השיג) והדיבורים על תפיסה קוסמית של חלקי החיים, מתבקש לשאול אם ההארה הרוחנית לא מחלישה את הזעם וההומור בכתיבה שלו. "אולי היכולת שלי להשתמש ברגש הזה פחתה", הוא אומר, "בשלושת הספרים האחרונים בוודאי. אפילו המעבר להוצאה חדשה ולעורך חדש בכתר משפיע. בהוצאת בבל ההקשר היה יותר בועט. אני מתחיל לפעמים לכתוב דברים כאלה, אבל זה פשוט נעצר. מאוד קל לי לכתוב סוג כזה של קריקטורות בסגנון הספרים הראשונים שלי, אבל זה קל מדי ולא נכון.

"בכלל, יותר קל להזדהות עם כותב ששונא מה שהקוראים שונאים, שמבקר מה שהם מבקרים, שמספק סאטירה. אני יודע שיש אנשים שהיו רוצים עוד מהסגנון הסאטירי של 'אבנר ברנר', שהספרות תהיה שומר ראש ותתקוף את המציאות הזאת ותראה כמה היא פגומה. אבל העמדה הזאת כבר לא כל כך מעניינת אותי, למרות שהיא מתגנבת אצלי בשוליים. אני חושב שיותר קל להתחבר לסאטירה כי באופן פרדוקסלי היא מאשררת לך את העולם שאתה כאילו תוקף. אני יכול לכתוב סאטירה חברתית או משהו נגד הכיבוש – אבל אתה יודע כקורא שהספר לא ישנה את המציאות הזאת, שהחרא ימשיך, שאין תקווה. אבל לפחות קיבלת פורקן".

מה רע?
"אני לא מעוניין לתת לך פורקן מיידי בביקורת גלויה. אני רוצה לסובב אותך עם עיניים קשורות. אתה כקורא אולי מחפש את הנקמה הזאת, כמו בסרטי פעולה, אתה רוצה שיכניסו כדור, מטפורי או לא, בראשם של אנשים שאתה סולד מהם. ובספר שלי אין כדור. אין רשע שבא על עונשו. כל הרשעים גם הם אנשים טובים, ולהפך. והם ממשיכים להסתובב בעולם בסופו של הספר. בתוך זה אני לא חושב שהכיוון הרוחני חייב לבוא על חשבון הצד הביקורתי והפוליטי. אני יכול להיות בשני המקומות. אולי זה יחזור בספר הבא שלי. ואולי אפשר פשוט להפסיק לכתוב פרוזה".

להפסיק?
"בכל ספר נוסף, אני מרגיש שזה ממש פתטי לכתוב עוד אחד. אם הייתי יכול לכתוב רק הייקו! להיות מדיוק לגמרי, לא להעמיס. רומן זה כל כך הרבה מילים. בלתי אפשרי כמעט להחזיק את המתח האמנותי מכריכה אחת לשנייה. ועוד מול הקורא, נראה לך הגיוני שמישהו יקשיב לך שש שעות, ועוד לא יגיד לך כלום בחזרה?"

אז למה אתה לא עובר סופית להייקו?
"הסיפור רודף את עצמו. הרי איך הספר הזה התחיל? הגעתי לבית ירושלמי שאף פעם לא הייתי בו, בית ערבי בשכונת בקעה. ההרגשה להיכנס לשם הייתה כמו חלום או סרט. כל פעם עוד אגף ועוד שביל ועוד חלק בבית. ועוד ביום שישי, אחרי הצהריים, שעת ביניים כזאת. אווירה מאוד טעונה: קור, ברד, ואיזה ריח של עוגה. בין כל מיני פסלים של אמנים שהיו שם, פתאום אני רואה פסל שהכין ילד: מישהו מחזיק חרב ונועץ אותה בבטן שלו. המארח שלי סיפר לי שהוא הכין את הפסל הזה כשאחותו התאבדה. יצאתי מהבית אחרי ארבע שעות והתחלתי פשוט לכתוב את הסיפור הזה במכונית. זה מה שקורה: אתה פוגש חבר בירושלים, ואתה מוצא את עצמך במכונית יושב וכותב ספר. ברגע שזה מתחיל, הדבר עצמו מבקש השלמה. הפרסום נועד רק כדי שהטקסט יעזוב אותך, כדי שלא תחזור לקובץ עוד ועוד ועוד".

דרור בורשטיין, אחות שמש, הוצאת כתר

ס' יזהר, סיפור חרבת חזעה, הוצאה מחודשת

1

 פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.2.2011

ההוצאה המחודשת של 'סיפור חרבת חזעה', במסגרת פרויקט 'עם הספר', היא מעשה תרבותי חשוב מאוד, ולא פחות מזה, ממוסמס לחלוטין. הספר עצמו הוא שדה קרב סמוי בין העטיפה המנומנמת והממלכתית, כולל חסות של בנק הפועלים, לבין התוכן הספקני והפולמוסי. האם העטיפה תנצח? סביר להניח שכן.

מה היה עולה היום בגורלה של יצירה כמו 'חרבת חזעה' – סיפור ארוך מפיו של לוחם צעיר בשלהי מלחמת העצמאות? איך הקוראים היו מתייחסים לניסיון לספר בגוף כמעט־ראשון על גירוש מאורגן של תושבי כפר פלסטיני בידי הכוחות הישראליים? האם הם היו מזדעקים על תיאור של חיילים שהתרגלו לירות בחמורים ובגמלים שנותרו מאחור בכפרים הערביים? האם הם מוכנים לחזות באנשים צעירים, שנלחמים בשמם ולמענם, יורים בהתלהבות על אזרחים שבורחים מהכפר המותקף?

לא צריך ללכת רחוק כדי לנחש. לא מופרך לדמיין שהספר היה עובר זובור ציבורי בדומה לסרט 'ג'נין ג'נין'. אם ס' יזהר, שפירסם את קובץ הסיפורים ב־49', על סמך דברים שראה כלוחם בשטח, לא היה מוקצה כמו טלי פחימה – האם היה נטען נגדו שהוא מוסר חומרים מסווגים ומרשיעים כמו ענת קם? האם הוא היה מואשם בצדקנות כמו הלוחמים לשעבר בארגון 'שוברים שתיקה'? האם לימור לבנת או אביגדור ליברמן היו מרוויחים על חשבונו נאום פטריוטי?

יזהר לא היה יוצר רדיקלי, גם אם הספר עורר בזמנו פולמוס. הוא היה קצין, ומאוחר יותר חבר כנסת מטעם מפלגת השלטון, מחנך וחוקר חינוך. איש הממסד שיצירתו השפיעה על פוליטיקאים וסופרים. אבל חבל להיסחף לדיון המוכן על תולדות חופש הביטוי בישראל ועל פועלו של יזהר. 'חרבת חזעה', הסיפור המרכזי בקובץ, הוא קודם כל מאבק על יפי הביטוי. הוא יצירת אמנות שהמפגש איתה היום הוא מפגש ספרותי אמיתי, מפגש חי. והרושם הזה רק מתעצם למחשבה שהסיפור נוצר בזמן אמת, בידי אדם צעיר, שהבין היטב איזה חומר מעולה מונח לו בידיים והצליח לעצב אותו עיצוב אמנותי כמעט שלם. גם ברגעים הנמלצים ביותר וגם בשיאי הפאתוס – מרתק לראות איך יזהר דמיין אותנו, קוראים עתידיים בעברית. איך נמנע מצנזורה והציג את הגיבור ובן דמותו בצורה עלובה, בו בזמן שאיפשר לקוראים להתקומם ואפילו לשנוא את דור המייסדים.

11111111111111111

אם קל לדמיין את ההסתייגות של קוראים ימנים מהספר בהקשר הזה, ברור שהוא מזמין גם ביקורת משמאל. תסמונת ה'יורים ובוכים' מוצגת כאן בשיא פארה. הלוחם הישראלי כילד שרק רוצה לחזור הביתה בשלום (מעניין לבחון את גלגוליה של הדמות הזו – היפה, המתייסרת, הפלגמטית – מימי יזהר ועד 'כאב של לוחמים', שירו של עידן עמדי, יוצא 'כוכב נולד', שמתנגן היום ברדיו).

אבל יזהר נתן לעיני הסופר שלו לנצח את עיני הלוחם, את עיני הבן ועיני האידיאולוג. הוא השאיר לקוראים אפשרות להיחשף לסיפור, לחוויה, ולשפוט אותו כטוב בעיניהם. 'חרבת חזעה' נותן לקוראים הזדמנות לפגוש את אבות האומה ברגעי שפל, אכזריות וחולשה. יזהר שואל אם ישיבה בארץ המובטחת, אם בעלות על קרקע, תלויה בהתנהגות מוסרית. גם אם הלהט הנבואי בסוף הסיפור מחליש את הטקסט – מעניין לגלות איך כל עיקרי הוויכוח על גבולות הביקורת העצמית, איך כל גרעיני הטוקבקים המוכרים מהיום, מתומצתים כאן בדיבור בין הלוחמים.

בניגוד לרגישות של יזהר לחשיבות ההיסטורית של המעשים שהוא מספר, בניגוד למאבק הפנימי שלו להסיט את המבט מהיפה אל מעורר הספקות – ההוצאה החדשה היא מוצר חסר פרספקטיבה ונטול ערך מוסף. מלבד ביוגרפיה קצרה של יזהר בפתח הספר, נעדר ממנה ניסיון לדבר על גלגולי היצירה, על השפעתה, על אופי ההתנגדות שעוררה עם פרסומה, על הקשר בין המציאות שהיא מתארת לבין המציאות היום. וגם על עצם ההחלטה להוציא אותה מחדש. אפשר לומר שהצעד הזה נותן ל'קלאסיקה' לדבר בעד עצמה, אלא שאפשר לפרש אותו גם כביטוי של אוזלת יד. העברית פנתה לכיוונים אחרים מיזהר, וגם האנשים שמדברים עברית.

ס' יזהר, סיפור חרבת חזעה, הוצאת ידיעות וזמורה־ביתן (פרויקט עם הספר)