ראיון עם סמי ברדוגו, כי גי

What a hack!

גרסה מורחבת לראיון שפורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.6.2017

♥♥♥♥♥

אם תרצו להבהיל את סמי ברדוגו, מספיק לשלוח לו הודעה לבבית בווטסאפ: הזמנה לפגישת מחזור. הסופר, שמתנזר לדבריו כמעט מכל פעילות שלא קשורה לכתיבה ולענייני פרנסה, רגיל לדממת אלחוט טלפונית. אבל בקיץ שעבר – אחרי שכבר סיים את כתיבת הרומן החדש שלו, שבמרכזו גבר ששב שיבה סהרורית למושבת ילדותו, עשורים אחרי שעזב אותה – התחילו להופיע על מסך הטלפון של ברדוגו "הודעה ועוד הודעה ועוד הודעה. בני המחזור שלי מהתיכון מארגנים פגישה. לא, לא הגבתי. רק ראיתי את השמות. תתאר לך: אנשים רצו לפגוש אותי".

אפשר להבין את מקור הסקרנות של בני המחזור של ברדוגו, שתיאר את עצמו בעבר כמתבגר שקוף, כמעט חסר נוכחות – והפך לסופר הידוע ביותר שצמח במזכרת בתיה. לאחד הכותבים הבולטים בדורו. ברדוגו, היום בן 47, התקבל בזרועות פתוחות מצד מבקרים ואנשי ספרות כשהתחיל לפרסם, לפני כמעט 20 שנה. מאז זכה בפרסים חשובים ובמעמד (כתב העת 'מכאן' יפרסם בקרוב קובץ מאמרים אקדמיים על יצירתו), אלא שמספר לספר הכתיבה שלו נעשתה פואטית, תובענית ואינדיבידואלית יותר. לעתים חידתית ממש.

מי שעוקב אחרי יצירותיו, אחרי ראיונות איתו, יודע שברדוגו וגיבורי ספריו נמצאים בתחרות. מי יהיה מוזר יותר, נבדל יותר, רחוק יותר מכל צורה של השתייכות לכלל. מי ישתמש בסכין חדה יותר כדי לחתוך חבל הטבור שקושר אותם לקהילה, למקום, למשפחה.

ברדוגו, אם כן, לא התייצב לפגישת המחזור. אולי זה לטובה. ספרו החדש, 'כי גי' – גי הוא שמו של המספר והגיבור – נפתח ברצח של מכר ילדות רחוק, שאותו הגיבור מטביע בבור סיד, בהנאה לא מבוטלת. "למה הוא רוצח אותו? אני לא יודע. למה הוא לא הגיע להלוויה של הוריו? האנשים הקרובים ביותר אלינו הם האנשים שאנחנו לא יכולים כמעט להיות איתם. זאת בדיוק הסיבה שאני לא יכול ללכת לפגישת מחזור, להיפגש עם אנשים שהיו קרובים אליי בילדותי. אם אתה תבוא אל בית ילדותי – אני אתבייש. אבל לא מול אנשי העבר שלי, שחלקו איתי אותם יסודות ואותם זרעים של מקום וזמן ושפה. אי אפשר להתבייש מול מישהו שראה את חדר הילדות שלך, ששמע את ההורים שלך. אי אפשר להתבייש מול מישהו שהיה עד שלי בילדותי".

דווקא מהם אתה שומר מרחק.
"כי נפרדתי מהמקום. חיפשתי עניינים במקומות אחרים. אולי זה החטא של הגיבור שלי. כמו שאומרות לו שוב ושוב הדמויות: מה חשבת שתמצא שם בחוץ?"

11

תיקון: אם באמת תרצו להבהיל את ברדוגו, שימו אותו בחדר מלא מורים לספרות. בידיים שלהם, הניחו רומן של מאיר שלו. כתלמיד, מורים ואנשי חינוך פקפקו בכך שמישהו עם שם משפחה כמו שלו יכול לגלות כישרון ספרותי או אהבה לספרות. היום, כסופר שמסתובב בין בתי ספר, שמתפרנס מסדנאות כתיבה, שסיפוריו המוקדמים כלולים בתוכנית הלימודים – הוא מתאר בכעס את הרגע החוזר שבו מורים לספרות מתוודים באוזניו: כבר שנים שלא היה להם זמן לפתוח ספר, להנאתם. "מה אתה חושב שהם קוראים? אפס. למה? ככה. וזאת המלאכה שלהם. אין להם זמן, אז הם משננים את הטקסטים הקיימים, נצמדים ללו"ז הבחינות. ואם יוצא להם לקרוא משהו חדש – אולי זה יהיה ספר של מאיר שלו".

מה רע במאיר שלו?
"סופר גרוע".

אתה באמת חושב ככה?
"אני מתייחס אליו בתור דימוי. אנחנו כל כך אוהבים להמליך דמויות כמוהו. תחשוב רגע כמה נעים לנו לשמוע את השם הזה, 'שלו'. האצולה הזאת. ויש עוד כמה וכמה דוגמאות כאלה. והם הכותבים והכותבות שמייצגים את מרכז הספרות. עזוב את הסגנון שלו, תחשוב על השם 'שלו', על תופעת הנפוטיזם בכלל בספרות הישראליות. זאת מין אריסטוקרטיה כזאת. ולא רק השלוים – בנים של חברי כנסת, דודים של. הדוקטרינה שלי היא 'סלף מייד מן'. אז מאיר שלו הוא לא אינסטנציה בשבילי. ואני מדבר על הפרסונה שלו – לא עליו ממש. כן, ברור שקראתי ואולי אהבתי את שלו כשהייתי צעיר יותר, כשהייתי נאיבי ותמים. אבל אם חשבתי שאהבתי סופרים כמוהו, הייתי עיוור. היום אני יודע להגיד – אוי ואבוי".

לפני שמקשיבים לברדוגו אומר כל מה שלא מומלץ לומר על קולגות בראיונות ספרותיים, צריך לזכור כמה דברים. ראשית, מדובר באדם שחי את חייו באופן מוחלט דרך הכתיבה. גיבוריו, הוא אומר, מאפשרים לו לבצע את כל מה שהוא עצמו לא מעז או לא מסוגל לבצע כאדם ממשי. שנית, נדמה שאין אף סופר ישראלי אחר בן זמננו שהכריז כמוהו מלחמה על עצם הרעיון של אינטימיות, שגיבוריו מענים באופן ממשי את הקרובים אליהם ביותר, לכל הפחות מפנטזים על מותם. גיבור ספרו הקודם, 'סיפור הווה על פני הארץ', הציג את התוקפנות של גיבורי ברדוגו באופן מלא: בתום מסע לאורכה של ישראל עם סכין שלופה ביד – הוא מוצא את עצמו חתוך, מדמם, משורטט. כמעט כל צורה של גועל, תוקפנות ורתיעה בספרי ברדוגו – מצד הדמויות וכלפיהן – מתגלה כשער הפוך: כביטוי לקרבה, נאמנות, הזדהות.

כשברדוגו מבטל את שלו, או את עמוס עוז – "ראית את הספר החדש שלו? רק מכותרת המשנה מתחשק לי להקיא: תנו לי, הסופר, לתת לכם 'שלוש מחשבות'" – הוא מדבר כנראה על הרתיעה שלו מעצם הרעיון של ספרות פופולרית, נמכרת, נקראת. אם שלושת ספריו הראשונים הצליחו ליצור הד בקרב קהל הקוראים – ספרו האחרון, הקשוח, הגיע לקהל מצומצם יותר מכל ספריו.

ברדוגו עצמו איבד עניין בנתונים כאלה. וגם בנתונים אחרים, מחוץ לספרות: כבר אין לו צורך בדייטים, בניסיון להיכנס לזוגיות עם בחורים. לא פלא שהגיבור שלו מדבר לעצמו לאורך רוב הספר, פונה לעצמו בכינוי "יקירי".

"הכתיבה שלי מיועדת קודם כל לעצמי – לא אליך כקורא, לא לעורך שלי, לא לאמא שלי ולא לסבא שלי. לא כי אני רוצה שהספרות תהיה במגדל השן. להפך. אני רוצה שספרות תהיה אחד הדברים המסעירים והמשפיעים בהוויה שלנו. אבל עיקר הדברים שהספרות מציגה כאן בשנים האחרונות הוא מאוד בינוני. ובזה אני נלחם. רק טקסט שבאמת מחולל בך איזה שינוי אמור לראות אור. אם אני משלם על העמדה הזאת מחיר? כן, אבל הוא פחות ופחות חשוב לי: המרכזיות שלי ככותב, המכירות של הספרים, הרלוונטיות והחשיפה שלי. מחיר הציבוריות באופן כללי".

 

דווקא הקורא הקרוב והעקבי של ברדוגו – עורך רוב ספריו, מנחם פרי – הפנה לו עורף בספר החדש. אחרי שקרא את כתב היד, מספר ברדוגו, פרי הודיע לו: זה לא טוב. ברדוגו התחיל לחפש הוצאה אחרת או עורך אחר, וכבר קיבל תשובה חיובית משני עורכים מרכזיים. "נולדה בי המחשבה שאולי דרכי ודרכו של מנחם נפרדו, בכל זאת בינינו פער של יותר מדור. אולי הוא לא יכול להכיל את הפראות של הטקסט מבחינה עלילתית או לשונית". אבל פרי שינה את דעתו, והציע שיערכו יחד את כתב היד. העריכה המשותפת, בניגוד לחששות של ברדוגו, עברה באופן חלק לחלוטין (בשיחה איתו, פרי משווה את הפיכת הלב הזאת להתנערות הראשונית שהייתה לו מכתב היד של 'זכרון דברים' מאת יעקב שבתאי).

אכן, אחרי הפתיחה הדחוסה, המורכבת לצליחה, ספרו החדש יוצר רושם משוחרר יחסית. ברדוגו חוזר לזירה דומה לסיפוריו המוקדמים. מזכיר שלצד הנטייה שלו לכתיבה נסיונית, הוא גם ניחן ביכולת כמעט מיידית לעורר כמספר סיפור הזדהות, משיכה, סקרנות. בספריו, בדומה לשיחות איתו, ברדוגו הוא סופר שנוטה להתפלמס באופן עקיף עם סופרים מכוננים, להפוך אותם לדמויות של ניצבים כמעט אנונימיים; ולחלופין, לזווג לגיבורים בני דמותו שלו דמויות אב ספרותיות. ברומן הנוכחי, שם המשפחה ברנר נדבק לדמות כפולה של קבלן בניין ואביו האיכר ("ברנר היה שם משפחה של מישהו שהיכרתי ממזכרת בתיה, פשוט ברנר, בלי המיתולוגיה"). שם הגיבור 'גי', הוא אומר, הוא לא רק מחווה לשמו של גי דה מופסאן, הקלסיקון הצרפתי, אלא גם "שם שהכרתי ממשפחות ושכנים. אמא שלי אומרת ש'גי' הוא המקבילה ל'יוסי' בצרפתית".

בדרכך שלך, גם אתה נמשך ל'מותגים' ספרותיים, מפנטז על שושלות ספרותיות. מעבר לזה, תרצה או לא, פרוזה קשורה לקהל, לרייטינג. תמיד תהיה כתיבה פופולרית.
"זה מה שאסור שיהיה. ואני תמיד אלחם נגד הדבר הזה. כשספרות הופכת להיות קודם כל צרכנית, היא מפסיקה להיות ספרות. כשהיא מאבדת את הקשר שלה למעשה הכתיבה של האחד ועושה יד אחת עם הקהל, ומפרסמת כותרים שגורמים לך צמרמורת של רתיעה. היום נדמה שמי שמכתיב את הספרות זה הציבור ולא הסופרים. אתם מבקשים סיפור על הכיבוש – הנה סיפור על הכיבוש. מבקשים סיפור על מזרחים – הנה סיפור על מזרחים.

"מרבית הכותרים מבקרים עוולות פוליטיות וחברתיות. אפשר שיגידו שזה תפקידה של הספרות – לייצג באופן ביקורתי את המציאות. אבל כך הספרות מפסיקה להיות מקורית, יצרנית, חד פעמית. היא עושה יד אחת עם הקהל. ואני לא יכול לשאת את זה. כותבים צריכים לחזור למנזרים. לחדרים הכי סגורים במנזרים. להתבדל מתוך החברה, ולכתוב משם. הכתיבות הספרותיות הפכו בימינו חסרות משמעות, הן לא אפקטיביות. לא מבדילים בין מאמר בעיתון, פוסט פייסבוק וכתיבה אמנותית. כשדוסטוייבסקי פרסם ספרות בעיתון – היא נגעה באיכויות ספרותיות, הזדהרה מעל העיתון. היום הקווים היטשטשו. אני מאמין שרק על ידי התנתקות, על ידי חזרה למנזר, אפשר שייוולדו טקסטים שכן יהיה להם קשר למציאות. דווקא מתוך הבידוד וההיבדלות תיוצר כתיבה אחרת, חדשה, שלא מקיימת את הדיאלוג המסואב כמעט בין החברה לבין הספרות".

מסואב?
"בעיניי, היצירות החשובות הן יצירות של היחיד. הן יוצאות מתוך האני. ואני חושב שאיבדנו את זה. אז הגיע הרגע בחיי שסופרים כמו שלו אני לא אקרא יותר. סופרים שמה ששורה על הכתיבה שלהם זאת התחושה הכל כך אדנותית, מגלומנית והגמונית. מרגישים מכל משפט כתוב איך הביטחון שורה עליו".

אולי זה הביטחון של מי שיודע, בניגוד אליך, שיש לו קהל קוראים רחב. שיש ביקוש לספרים שלו.
"כשאתה כותב מתוך ביטחון – די, אל תכתוב. אם אין לך ספק או רעד ביד, אם אין לך אי ודאות או אי ידיעה כסופר לגבי מי שאתה, זה נורא ואיום".

1

היד של ברדוגו רועדת פה ושם בזמן השיחה איתו. לוקח לו זמן לחשוב על האנשים שמשמח אותו לפגוש. חברה טובה שגרה בחו"ל. אחיו הקטן שחי בווינה. פעם היה רוקד למוזיקה לבד בבית – אבל בזמן האחרון הפסיק. "ההתבודדות, חרדת המוות, הריטואלים האובססיביים – הכל רק הולך ומקצין בשנים האחרונות".

באופן משונה, דווקא גיבור הרומן החדש הוא אולי הקליל והידידותי מבין הגיבורים שיצר ברדוגו עד היום ("חשבתי שהגיע הזמן לצעד יומרני כזה, לשים את שם הגיבור בכותרת הרומן, ולא להשתמש יותר בשמות מעורפלים או אנונימיים לספר כמו 'יתומים' או 'ילדה שחורה'"). בתחילת הרומן נדמה שהוא שב למושבה חסרת השם שבה גדל כדי לסגור חשבון עם בני דורם של הוריו, עם הגברים שבילה לצידם כילד בבית הכנסת אביר יעקב – שמו האמיתי של בית הכנסת שבו התפלל ברדוגו בילדותו, לפני ואחרי שהתייתם מאביו בגיל 13. אבל מי שחשב שהחבילה המרשרשת בכיס המכנסיים שלו היא אקדח מהמערכה הראשונה, יגלה די מהר שמדובר בשקית עם גרגרי כמון.

לשם מה כמון? אם ספרו השני של ברדוגו, 'ככה אני מדברת עם הרוח', הסתיים בסצנה שבה הגיבורה משתינה על אנדרטת זיכרון בעיר עפולה – גיבור הרומן הנוכחי נוהג לשתות את השתן של עצמו, מעורבב בגרגרי כמון. באופן טיפוסי לברדוגו, הטקס שייראה לקוראים חריג ומרתיע – יקבל הקשר בהמשך הספר, יעורר סקרנות ומשיכה, עד שייעשה לחלק טבעי ומובן מהדמות ועולמה.

"השתן הזה הוא בעצם משקה להרגעת חרדה ופחד. אמא שלו הייתה משקה אותו בדבר כזה בתור ילד, בכמון ובפיפי שלה. הגיבור שלי מנסה לחתוך את עברו, לברוח מהמקום, אבל איך הוא חוזר אליו? עם שקית כמון. הוא חוזר לדפוס שהוא מכיר מבית, אל המסורת".

בשביל ברדוגו, כמו בשביל הגיבור, מדובר על זיכרון ילדות ממשי – ולא על תרופה אופנתית, ניו אייג'ית. "זה כבר מזמן לא חלק מהחיים שלי, אבל אני לא פוסל את זה על הסף. האחים שלי אולי יהיו מובכים לראות חומר כזה נכנס לספר, והקוראים אולי יתייחסו לזה כאל מנהג פרימיטיבי. אבל במעשה היצירתי שלי ככותב, אני מחפש את הקצוות, את האירוע שנתפס כחורג. אני רוצה להרחיב את הגבולות ולהכניס את השתן לתוך הרגילות. אני מנסה לגרום לקורא להתרגל אל הגועל, להבין שהטעם לא כל כך נורא, ולומדים להתמחות בו".

גם הגיבור שלך לומד להתרגל. נתת לו לכרסם בוטנים ישנים שהוא מוצא בבית הכנסת הנטוש שהוא מתנחל בו.
"כן, בוטנים מאיזו אזכרה או סעודה שלישית. הוא אולי ניסה לחתוך מהמקום, אבל מה עוד חוזר אליו כשהוא חוזר אליו? הדיבור. פתאום חוזרים אליו מילים ומשפטים במרוקאית, בצרפתית, שהוא שמע מהוריו, מבני המקום. הוא מגלה שרק בשפה הזאת הוא יכול להגיד דברים מסוימים באופן מדויק".

אתה מדבר עם עצמך בשפות האלה?
"בזמן האחרון. אני מבין שיש מילים ומשפטים שנצרבו בי ואי אפשר למחוק אותן. ולא רק שאי אפשר למחוק אותן, אלא שהם הנכונות והמדויקות, ואין להן חלופה בעברית, ולא תהיה. אין למשל בעברית מילה מקבילה למילה שאומרת 'מסכנון' במרוקאית  – שיכול להשתמש בה מי שפרש את חסותו עליך, ומוכן לגרום לך להרגיש שאתה דבר מופתי, שאתה מופת".

"פיור אייטיז – המוזיקה הכי טובה בעולם בעיניי". זה מה שברדוגו שומע כשהוא רץ לאורך הירקון, פעמיים-שלוש בשבוע, במשך שעה. מקפיד באופן טקסי, תוך כדי ריצה, לא לדרוך על קווים גיאומטריים. "זאת המוזיקה שגדלתי עליה, טקסטים קיטשיים בצורה בלתי רגילה, אבל שנכתבו מתוך תמימות ואפשר להאמין להם".

לא רק אייטיז טהור. לא רק משקאות מטהרים עם גרגרי כמון. כמו כמה מהגיבורים המרכזיים שיצר, ברדוגו מדבר על השאיפה לחזור לגרעין בראשיתי, מטוהר, בלתי נגוע בכתיבה שלו. במחווה ברורה לרומן 'אורח נטה ללון' של עגנון, לבית המדרש שהתרוקן, ברדוגו מתמקד בספרו החדש בקהילה הדתית כמסגרת התרחשות. הבן האובד שב הביתה?

"אני חושב שניסיתי לחזור אליו בספר, אל האלוהים הזה. הרי הגיבור לא חוזר לבית שלו, שאיננו, אלא לבית הכנסת. לאחת המסורות המיתיות של הקיום היהודי. כן, בילדותי תפסתי את עצמי כאדם דתי. שמרנו מסורת בבית, כשרות והכל. אנחנו שלושה אחים ואחות. אחי הגדול עד היום מסורתי. אחי הקטן, שחי בווינה, הוא אתאיסט מוחלט. אני כבר בזמן הצבא הפסקתי ללכת לבית כנסת. בשנים האחרונות, אני כבר לא יכול אפילו ללכת לאזכרות בבית הכנסת של אבא שלי".

למה?
"אני לא יכול לראות שם אבא מניח יד על ראשו של הבן שלו בברכת כוהנים. זה אחד הרגעים המרגשים וקורעי הלב בעיניי. החיבור האולטימטיבי שבין הבן לאביו. זאת ההורשה הזכרית הקדושה והטהורה ביותר שאני לא זכיתי לה – גם כשאבא שלי היה בחיים, והיה שולח אותי בזמן ברכת הכוהנים לעמוד ליד שליח הציבור, ולקבל דווקא ממנו ברכה. וזה בדיוק הדופי שאני מרגיש שמלווה אותי כל חיי. פעם תהיתי למה אותי דווקא, ולא האחים שלי. למה אני צריך ברכה מיוחדת, מכובדת, ולא שאר הילדים בבית הכנסת. היום אני יודע להגיד שאני לא יכול לעשות את הנתק המוחלט הזה ביני ובין האמונה והאלוהים. זה גם דבר שנורא מתסכל אותי".

מתסכל?
"כמו הגיבור שלי, שחי בתחושה שישנו אל שבוחן אותו, גם אני שואל מדוע האלוהים הזה לא מסייע לי ולא נותן לי פתרונים או תשובות. זה היה ככה מילדות, הידיעה הזאת. הרי אני עם עצמי עושה הרבה דברים שאף אחד לא יודע עליהם. חווה חוויות שאיש לא חווה. אבל הוא כנראה יודע עליהן, ויום הדין נמצא שם. מה הוא יעשה לי עם כל הדברים האלה שאני חושב, עושה? מה הוא יחשוב על הספר הזה?"

ברדוגו לא לגמרי צוחק כשהוא מתאר את אלוהים כמבקר ספרות קשוח. אבל מה פשר האשמה שרודפת את הגיבור שלו, את הטקסים שהוא חולק איתו בשאיפה לסדר קשוח ונקי? מה גורם לברדוגו לקום מדי בוקר על צד ספציפי, לפתוח את הדלת, להסיט את הווילון בחדר השני?

"מילדות רציתי להיות ילד טוב. גם אותי, כמו את הגיבור, סיפרו אצל ספר כל שבועיים-שלושה. ולמה? כי זה נקי, זה מסודר. אני זוכר אותי בתור ילד מגיע מסופר לבית הספר היסודי ונורא מתאפק בכניסה אל הכיתה. הייתי נורא בלונדיני, ועם שיער הרבה יותר חלק. וזה הפריע לי".

להיות מסודר?
"רציתי שיער ארוך. רציתי להיות פראי יותר. נראיתי כמו איזה ילד אירופאי. זה היה חלק מהקודים של הנימוס והסדר של הבית. ההתעקשות הזאת לעשות אותי נקי ומסודר ומתוקן. וכבר אז התמרמרתי על זה ורציתי להיות פרא ולא התאפשר לי. כל חיי אני בין הקצוות האלה. מצד אחד להיות הכי בסדר שאפשר. סרגל של הסרגל. ויש את הצד האחר שכל הזמן חותך משם. להיות מקולקל. להיות אחר.

"בעיניי זאת מעין קללה: הידיעה המאוד מוחשית, מגיל שלוש, מאז שאני מכיר את עצמי, שאני לא בסדר בעולם. אפשר לקשר את זה לזהות המינית שלי היום, או למוצא של ההורים שלי, לשפה שלי, למדינה שלי, למעגלים שלמים של אנשים ומקומות. ואולי זאת בסופו דבר המשמעות של להיות אמן: הדבר הזה שלא מרפה ממך, שאתה מנסה להסיר ממך ואתה לא יכול".

סמי ברדוגו, כי גי, הוצאת הספריה החדשה

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

צרויה שלו, כאב

11

בתום תהליך שיקום והחלמה שנמשך עשר שנים, אישה ישראלית באמצע שנות ה־40 לחייה מתחילה להתמודד חזיתית עם אסון אישי. הכאב הפיזי, העצבי, שתוקף אותה מחדש, הופך להזמנה: לחקור את חייה במבט לאחור, את הבחירות שעשתה בתחום הזוגיות והרגש, את הקשר שלה עם בעלה וילדיה.

תקציר כזה יכול להרחיק לא מעט קוראים מהספר – ששמו, 'כאב', מתאים גם לאלבום של להקת רוק כבד או הרכב אימו למתבגרים. בעיניי, כניסה לזירה עלילתית ורגשית כזאת דורשת דווקא אומץ. שלו כבר הוכיחה שהיא לא מפחדת מעודף, מהגזמה, משני צעדים נחושים מעבר לגבול הטעם הטוב מבחינת סגנון ותוכן. מי שהושוותה בתחילת דרכה לבת דורה אורלי קסטל־בלום – מבחינת הנכונות לגעת באזורים של גרוטסקה, פראות והומור – שימרה אולי משהו מהרוח הניסיונית הזאת, אבל התבססה בתחום הרומן הרומנטי והמלודרמה הפסיכולוגית.

בניגוד לסופרים מקבילים אליה מבחינת פופולריות והערכה ביקורתית, שלו לא מנסה להטיף ולחנך, להציג את עצמה כפרשנית היסטורית או מבקרת פוליטית. גם העובדה שהיא לא מנסה להסוות מרכיבים אוטוביוגרפיים בכתיבה שלה פועלת לטובת הדימוי שלה ככותבת. בעוד סופרים אחרים מתעקשים לגמד את הקשר הישיר בין ההתרחשות בספרים שלהם לתולדות חייהם – בין המציאות לבין העיבוד האמנותי – שלו מניחה את הקשר הזה על השולחן. כשהיא בוחרת לתאר גיבורה ירושלמית שנפצעה בפיגוע טרור, בנסיבות דומות למקרה הפרטי של הסופרת שנפגעה בפיגוע לפני כעשור – שלו מציגה את עצמה כמי שכותבת בדם ליבה, כחוקרת אמינה של חיי הרגש.

המתח העקרוני שמבקש להיבנות ב'כאב' הוא המתח שנוצר מתיאור כאילו ריאליסטי של אנשים "רגילים" וסיטואציות מתקבלות על הדעת – שצומח לממדים סוערים. דחיסה והעצמה של דרמה רומנטית, מינית ומשפחתית לתוך משבצת סגורה ומתוחמת. כל זה ניכר כבר במשחק הז'אנרי־עלילתי של הספר. מצד אחד, הזירה המוכרת של מלודרמה משפחתית־פסיכולוגית. משבר אמצע החיים של גיבור או גיבורה שהופך לחשבון נפש, בדרך כלל בעזרת ריקוד סביב הפנטזיה על חיים חדשים, אהבה חדשה. בנוסח 'לאכול להתפלל לאהוב', למשל.

11
עטיפת אלבום של מגאדת'

 

מצד שני, שלו מכוונת את הקוראים להשוות את ההתרחשות ברומן ל"אגדה תלמודית" עתיקה. זהו סיפור שמופיע למעשה בפירוש רש"י – ומוזכר ברומן באופן מטושטש ומיופה: צעיר שמפר את השבועה שלו לשאת אישה אחת, ונושא אישה אחרת, משלם על כך מחיר יקר. לאחר שילדיו מתים במיתות משונות, הוא מתגרש מאשתו ומקים משפחה חדשה, מתוקנת, עם האישה שהיה אמור לשאת. שלו נוטעת את הסיפור העתיק, העל־טבעי, בעולם מושוגים פסיכולוגיסטי של הגשמה עצמית וניתוח עצמי. בגרסה שלה, הגיבורה הנשית היא שסופגת את מכות הגורל ולא הגבר הנוטש. אם בסיפור הימי־ביניימי כוח אלוהי תובע באלימות שהצדק ייעשה – ברומן של שלו ההתגלות נעשית באמצעות חשבון הנפש של הגיבורה, שמוצג לקוראים בעזרת מעקב צמוד אחרי התודעה שלה.

'כאב' אמנם הולך ומתמקד דווקא במשבר שעוברת בתה הבכורה, אבל הגיבורה, מנהלת בבית ספר ובִתה של אלמנת מלחמה, נבעתת גם מהמחשבה על בנה שעומד להתגייס ("את הפרי הזה יזלול בתיאבון צבא ההגנה לישראל, שזלל גם את גופת אביה החרוכה"). אולי ברוחו של עגנון – שלו דיברה פעם ופעמיים על היחס שלה לספריו – היא מבקשת להשתמש בסיפור של אהבת נעורים או שידוך שלא התממשו שמולידים נישואים מקולקלים או רדופים, כמשל לאומי, דתי, אפילו מיסטי. אולי לומר משהו על קללה לאומית או גזירת גורל שהורים בישראל מטילים על עצמם ועל ילדיהם.

הצרה היא שהתובנות הפוליטיות והפסיכולוגיות האלה נבנות על קרקע רופפת. יותר מזה, הן מופיעות פחות או יותר כלשונן, בתוך חשבון הנפש של הגיבורה, בצורה שנראית כפויה, לא משוכנעת בעצמה. שלו מנחה את הגיבורה ואת הקוראים ליצור חפיפות בין משברי העבר ותלאות ההווה: ההתייתמות מאב בגיל צעיר, ההתאהבות בנער שאמו גוססת, החיבור של הבת לגבר סמכותי ועריץ. לעקוב אחרי הקשר בין כאב לתשוקה, בין מוות והולדה. אבל ההקבלות והניגודים האלה נדחפים לגרון בכוח. "היא חושבת שגם ילדות לא הייתה לה, בשל מותו של אביה שהפך אותה בן־לילה לאדם שאחריות כבדה רובצת עליו, הזניק אותה מילדות לבגרות". אפילו בתוך תיאור חלומי: "הוא החיים והיא המוות, הוא המוות והיא החיים, מיהו שגזר עליהם פרידה נצחית? הלא החיים והמוות שלובים זה בזה".

הרושם הזה גולש לתחומים אחרים. דמויות המשנה, רוב הזמן, מוצגות באופן מטושטש או קצת סכמטי – עניין צורם בספר ששואף לייצוג אמין, מציאותי, של יחסי בני אדם. הבת הבכורה, למשל, גולשת כמעט לקריקטורה של צעירה מתנכרת ופגועה (המשבר שלה אמור להתפרש כתולדה מאוחרת של תפניות הגורל והבחירה בחיי הגיבורה). הדיאלוגים של הגיבורה עם בִתה, כמו עם בעלה האפאתי, מבליטים את תפקיד המסורבל, המכני, שאותן דמויות מקבלות ברומן.

למרות ההסתייגויות האלה, הרגשתי את היכולת של שלו להסיע אותי כקורא. להפוך את התערובת הזאת של מראות מהזיכרון, הזיה וחשבון נפש למין סיאנס אפקטיבי – בדרך כלל בשליש הראשון של הספר (עד הרגע שבו הגיבורה חותרת בתוך גדר חיה, שורטת, להגיע לאהוב הנעורים, שהיה יכול להיות סוף קולע לסיפור ארוך). אפשר להתפעל גם מהרצון של 'כאב' להגעיל, פה ושם, להשתמש בדימויים מטרידים בתוך המסגרת הפופולרית. לחבר, למשל, בין מראה של גוססת להזיות של לידה ("מתוך השינה הייתה חשה את הגולגולת הקירחת בוקעת מתוך רגליה"). לתאר את האהוב יורק לתוך הפה של הגיבורה הצמחונית בשר לעוס. אבל פרוזה שמחצינה קווים דרמטיים ומיתולוגיים, שמצהירה על הקשר שלה לרומן רומנטי, נבחנת ביכולת להציג בצורה משכנעת את המוגזם, המועצם, המלאכותי והמסוגנן. 'כאב', לעומת זאת, חושף – בלי קיטוֹר בגלגלים – את הטריקים ואת הרטוריקה שאופייניים לז'אנר.

צרויה שלו, כאב, הוצאת כתר

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

סמי מיכאל, יהלום מן הישימון

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 27.2.2015

מבין הסופרים ה"חשובים" בישראל, סמי מיכאל הוא בעיניי הדובר הפוליטי החד ביותר, האמיץ ביותר. ככותב, יש בדרך כלל משהו פחות מבוהל ומאולץ באופן שבו הוא מסתכל על העולם ביחס לסטנדרט של פרוזה עברית, ודאי ביחס לבני דורו. לא רק מבחינת הרגישות החברתית שלו, ולא רק בזכות המאבק להרחיב את המרכז של הספרות הישראלית מעבר לגבולות הסיפור האשכנזי והצברי. הגישה של מיכאל למיניות האדם היא לרוב חילונית ולא מתחסדת. היכולת שלו לתאר את יחסי הכוחות בתוך תחום המשפחה חורגת מעבר לדיקטטורה הפשוטה של הסיפור הפרוידיאני. באותו זמן, מיכאל הוא סופר ממלכתי מאוד. הנטייה שלו להסביר, לפרש ולסכם את הדמויות שלו והמניעים שלהן מעוררת לא פעם תחושה פדגוגית ויבשושית. אני מנחש שדווקא הנטייה הזאת חיבבה אותו על קהל רחב, כמו גם היכולת לבקר את ההיסטוריה הציונית הרשמית ועדיין לקבל את הנחות היסוד שלה.

'יהלום מן הישימון', הרומן החדש שלו, מחזק את התחושה שמיכאל הגיע לאיזה מבוי סתום. בראש ובראשונה מבחינה סגנונית. הספר מתאר סיפור התבגרות כפול, במסגרת של רומן תקופתי, שחופף במידה זו אחרת גם את סיפור ההתבגרות של מיכאל עצמו. הוא מתרחש בשלהי שנות ה־30, בעיראק המלוכנית, תחת השפעה האימפריה הבריטית – כשרוחות של השכלה ורפורמה חודרות לחיי האליטה העיראקית. גיבורי הרומן הם נער ונערה, בן עשירים ממשפחה יהודית בבגדד והיתומה שהופכת למשרתת בביתם. הספר ממוקד כולו בהתרקמות היחסים ביניהם, בהתקדמות שלהם לקראת שני שיאים דרמטיים  שמשולבים אחד בשני: מימוש המשיכה המינית של שני המתבגרים, והגירוש הצפוי של המשרתת מחיי המשפחה המאמצת.

המסגרת העלילתית הזאת שייכת מראש לתחום הרומן הרומנטי, או הרומן למשרתות (דרמת המפגש המעמדי והמיני בין משרתת לאדון). 'סיפור פשוט' של ענגון הוא כנראה הטיפול האמנותי המופתי והקאנוני ביותר שהגרעין העלילתי הזה קיבל בעברית. גם הבחירה בשם 'יהלום מן הישימון' היא הצהרת אמונים של מיכאל לז'אנר הזה. 'יהלום' הוא השם החדש שניתן ליתומה בביתה המאמץ. ה'ישימון' הוא שכונת העוני וחיי ההפקר שמהם היא מגיעה. אבל הרומן לא בדיוק מנצל את הפוטנציאל הטלנובלי של הסיפור הקלאסי הזה – למרות שעל הנייר, כל מרכיביו נמצאים. למשל, האיום המתמיד בדמותו של נבל שעלול להשחית את תומתה של הנערה. או הדמות המקבילה לו – אביו של בן העשירים, שתפקידו הקלאסי הוא לסכל את האיחוד בין האוהבים מלמעלה, מכיוון המעמד השליט.

'50 גוונים של אפור', הדוגמה העכשווית הבולטת לרומן רומנטי, הופך את המרכיב הכוחני והמעמדי ביחסים בין אישה רגילה לבין טייקון לדימוי מיני מזוכיסטי מפורש. מיכאל, לעומת זאת, מנטרל את ההיבט התיאטרלי והאלים של סיפור כזה. קודם כל, הוא רומז לקוראים לקרוא את הסיפור בהקשר ריאליסטי. דמויות היסטוריות צצות ברומן בשמן המפורש.  פה ושם, המספר של הרומן רומז לעתיד הרחוק של הגיבור, לקשר שלו להיסטוריה ממשית. אבל יותר מזה, מיכאל כאילו עושה ככל שביכולתו לאפשר לאהבת הנעורים הזאת להתפתח בלי הפרעות ממשיות. המוסכמות הדתיות, המיניות, המעמדיות מוזכרות שוב ושוב – אבל מרימות ראש רק בחלקו האחרון של הרומן.

1
ארם גרשוני, 'כרובית', שמן על בד

 

זה החלק הסימפטי והייחודי בספר. העובדה ששני הגיבורים שלו פטורים מרגשות אשמה. שמיכאל מוכן בפשטות לעקוב אחרי הסקרנות המתפתחת שלהם, ההעזה המתקדמת בתחום המשחקים המיניים. באופן דומה, יש משהו נעים ולא נצלני בעבודה ההיסטורית של מיכאל. באופן שבו הוא חושף את הקוראים לחיי היהודים העירוניים בבגדד של מחצית המאה ה־20. היום, אולי יותר מתמיד, רוב ההשוואות בין חיי יהודים בישראל לבין חיי יהודים בניכר, בעמודי החדשות, ברומנים – נגועות בהקשר קטסטרופלי, מאיים, שואתי. הרומן ההיסטורי 'בנגאזי־ברגן־בלזן' של יוסי סוכרי הוא דוגמה מובהקת. מגבלות על חיי היהודים בבגדד, רמזים לפרעות ולמהפכה הציונית מוזכרים ברומן של מיכאל – אבל לא מטילים עליו צל כבד.

אלא שהקלילות היחסית הזאת, העובדה שמיכאל לא לוקח על עצמו תפקיד של משגיח כשרות או מורה קודר לתולדות עם ישראל, חוש ההומור שלו ושל הדמויות – כל אלה נבלמים בגלל הסגנון הדידקטי שלו כמספר. הדחף להרצות ולבאר. הנה, למשל, מיכאל מבהיר שוב ושוב בתוך פסקה אחת את המובן מאליו לגבי הפער בין הגיבורים: "משולי העיר היא באה ומסיפורים ידעה ששם, בעיר הגדולה, קיים עולם חיצון שבו גרים ברי מזל, הזוכים מדי יום לצלחת מלאה לשובע […] כאן, בבית של אנשים ששפר עליהם המזל ושבו שירתה, תפסה עד מה היא רחוקה מעולמן של משפחת איראני ודומיה […] מיטתו היתה גבוהה ממצע כשיעור של זרוע, אך נדמה לה כי הבן המפונק של המשפחה, המתנוסס מעליה, ישן על פסגתו של הר נישא".

לא רק מגיה קפדן חסר כאן (חפשו בגוגל את הצירוף "ברי מזל") – חסר עורך. לאורך רוב הרומן מורגש החיסרון בסמכות שתתייצב מול מיכאל, מול סופר ותיק ומוערך. מישהו שירגיע את הרצון לחנך ולתווך. שירסן אותו כשהוא מחליט בסוף הרומן להעמיס פנימה פיתולים עלילתיים ומתיחות דרמטית מאולצת. מישהו שיגיד לו שבסצנה שבה הגיבורים המבסוטים נחשפים לראשונה לקיומו של דגדגן – מיותר להוסיף הערה מלומדת כמו "בארצות נחשלות ראו באיבר ייחודי זה מעשה ידיו של השטן, ואשר על כן גמרו אומר לסלקו מגוף האישה על ידי כריתתו". מישהו שינצל את היתרונות הברורים של מיכאל כיוצר – הידע ההיסטורי, הנכונות להתלוצץ, הגישה הלא מפוחדת לכל אגפי החיים – ויכניס אותם למסגרת עכשווית, שרירית ומחמיאה יותר.

 סמי מיכאל, יהלום מן הישימון, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם טוביה ריבּנר, לקראת מחווה בפסטיבל מטולה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.5.2014

בחדר מקושט בפסלי בודהה מחייכים, יושב המשורר בן ‭90־ה‬ ומצחקק. אם קודם היה רק נדמה לי שטוביה ריבנר, חתן פרס ישראל, מתבדח על דמיון הצלילים בין "מנגל" ל"מנגלה‭,"‬ עכשיו אין מקום לספק. "כמה דיברנו‭,"‬ הוא אומר, "אני הופך לשלד. אתה תגרום לעיזבון שלי להתפרסם יותר מוקדם. העצמות שלי מתאדות‭."‬

ההומור השחור של ריבנר מאיר את הפגישה איתו, שנפתחת בטרמפ שהוא נותן לי על הקלנועית. הוא מאפשר לגעת בישירות בשורה של אסונות ומיתות שפקדו את הקרובים אליו לאורך חייו, והוא מאפשר גם לדבר באופן חופשי על ההתקבלות המאוחרת והסוחפת שלו כמשורר בעשור האחרון, אחרי שנים של מעמד מכובד אבל "בשוליים, בצל‭,"‬ כדבריו.

אחרי שורה של פרסים, ביקורות ומחוות לכבודו – הבאה בתור תתרחש השבוע, במסגרת פסטיבל המשוררים במטולה – ריבנר יכול סוף־סוף להשתלם באמנות האהבה העצמית. "היום אני הגאון התורן‭,"‬ הוא צוחק. "יש לי חצי שנה עד שיעברו לגאון הבא. מה אני אעשה באירוע המחווה לכבודי? אני אשב ואחייך מול משוררים שיקריאו את השירים שלי, הרי אני לא אצליח לשמוע אותם. בבית אני אוכל להקשיב להקלטה.

"המחמאות ותשומת הלב מדגדגים אותי, אבל בגיל 90 הכל גם נראה כמו שטויות. לא פיללתי שאגיע לגיל כזה. אני לא אוכל להיות בודהיסט טוב כי אני לא יכול לחיות בלי להטיל ספק כמוהם, אבל למדתי משהו מהבודהיסטים: רוב הצרות של הבנאדם מגיעות מהאגו שלו. הסינים ידעו את החוכמה: כשבא גל גבוה, תוריד את הראש‭."‬

אין לו כוונה, אומר ריבנר, לפרסם ספר שירה חדש בחייו. מצבור הולך וגדל של שירים, לפי התכנון שלו, יהפוך לספר מהעיזבון. "שיפרסמו את החומרים אחרי שאני אמות. למה? קודם כל, אחרי שקראתי לספר האחרון 'אחרונים', זאת בעיה לפרסם קובץ נוסף, לא? גם היה ב'אחרונים' איזה כיוון אופטימי, מסכם – שבינתיים אני לא רוצה לקלקל לקורא. אבל בעיקר, אני כותב עכשיו כמעט כל יום, דבר שאף פעם לא קרה לי. ממש כמו תרנגולת טובה. אם כי לא תמיד אני מטיל ביצי זהב. לא היה לי דבר כזה מעולם. כמו מבול. כמו להבה אחרונה".

המבול הזה קשור לתחושה שהזמן אוזל?
"אין לי הרגשה שאני בקרוב עומד למות, אבל ייתכן שכן. בגיל הזה, זה עניין של מה בכך. אני כותב – משמע אני קיים. הכתיבה לא נותנת לי מנוח. עוד ועוד גרסאות עד שהשיר בסדר. עד אז אני לא יכול לישון. ולא שאני כזה קפדן. המשורר דן פגיס, למשל, שהיה ידיד נפש שלי, לא היה מפרסם שיר אם הוא לא היה מושלם לגמרי. אני, לעומת זאת, פירסמתי גם שירים שהיו חלשים בעיניי, מפני שהם היו נחוצים למבנה הכללי של הספר. והיום פשוט לא אכפת לי: שהשירים יהיו רעים או טובים. אנשים יקבלו מהם מה שיקבלו".

 

החיבוק שריבנר, "הגאון התורן‭,"‬ מקבל מהממסד הספרותי בארץ ומהקוראים ספק מסיט הצידה עניינים אחרים בביוגרפיה שלו, ספק מאחד אותם לכדי דמות אחת. מתרגם, חוקר ספרות ומרצה בעברו, שהיה מקורב ליוצרי ספרות גדולים, בעברית ובגרמנית. העורך של יצירת לאה גולדברג אחרי מותה, ופרשן מרכזי של יצירתה. צלם, שהציג ופירסם את צילומיו. במשך שנים היה שמור לריבנר מקום כ"משורר שואה" – בין היתר בזכות השיר 'באוויר שאיננו' שמלמדים בבתי הספר, שבו הוא מקפיא לנצח את רגע מותה של אחותו הצעירה באושוויץ. מול אלה ניצב הטון המפויס בקובץ האחרון שפירסם, מין שילוב של טוב לב והומור־גרדומים נינוח. ריבנר מודע היטב לדחף של קוראים ושל מעניקי פרסים להציג אותו ואת שירתו במונחים של שכול והתגברות, לתפוס אותו כנציג של ניצחון היסטורי, אישי ולאומי. העניין הזה מורגש, לדבריו, גם בישראל וגם בגרמניה, שם ההכרה הממסדית בו כמשורר הייתה מוקדמת הרבה יותר. "בטקס של פרס שקיבלתי בגרמניה קראו לי 'בונה גשרים', כמי שכותב בעברית ומתרגם לגרמנית. אמרתי להם שאין לי שום כוונה להיות בונה גשרים. הופכים אותי לאיוב, ואז מבטלים את ה'איוביזציה' הזאת. אבל אני לא רוצה להיות איוב – ולא להיות ההפך ממנו".

ההשוואה בין ריבנר לאיוב כאילו מתבקשת. שנה וכמה חודשים אחרי שהגיע לישראל כנער, הוריו ואחותו, שנשארו בסלובקיה, נרצחו במחנה ההשמדה. אשתו הראשונה נהרגה בתאונת דרכים, שממנה ניצל ריבנר בקושי. בנו הצעיר טס לטיול בדרום אמריקה ונעלם ללא זכר בתחילת שנות ‭.80־ה‬ בתו הבכורה חיה עם משפחתה באיסלנד. בן אחר חי במנזר בודהיסטי בקטמנדו. "שנים אחרי מותם של הוריי ושל אחותי הייתה לי הרגשה שנשארתי בחיים במקרה לחלוטין. במקרה הייתי בשומר הצעיר. במקרה הייתי אחד מחבורה של תשעה צעירים בסלובקיה שעלו לארץ, למרות שהסרטיפיקטים עלו הרבה כסף. במקרה שום אונייה רוסית לא הטביעה אותנו כמו שקרה לאוניות אחרות ששטו כמונו בים השחור. במקרה נשארתי בחיים אחרי התאונה שעברתי עם אשתי הראשונה. הרופאים נתנו לי 24 שעות לחיות. מוות וחיים היו בשיווי משקל אצלי. כל פעם אחת מכפות המאזניים ירדה או עלתה.

"אבל אפשר להגיד שהחיים ניצחו במקרה שלי. אולי זה קשור לגנטיקה. אולי זה באמת משהו יהודי, ההישרדות, הקיום, למרות כל הרדיפות. למרות שאני לא מרגיש את עצמי כל כך יהודי. אתה רואה את הזבוב המציק הזה? לפי בני הבודהיסט, אסור לי להרוג אותו. נו, פיספסתי אותו – הם זריזים, הזבובים. עגנון הרי הרג זבובים תוך כדי בְּרָכה אחרי האוכל. גם להם יש כנראה יצר הישרדות חזק".

בשירים האחרונים שלך מופיע לפעמים דחף לשכוח הכל.
"בסופו של דבר, למרות שכתבתי על עניינים שונים – שירים על נופי הארץ, שירים שמתעסקים באמנות פלסטית – כל היצירה שלי עומדת בסימן אושוויץ. אני מין 'החי על המת' בשירים שלי, כאילו נבנה מהמוות. אני רואה לנגד עיניי תמיד איך המשפחה שלי הלכה. כתבתי שאני מבקש את השכחה, אבל השכחה לא מבקשת אותי. האדם חי מזיכרונו. כל עוד הוא זוכר, הוא אדם, בטח בתרבות היהודית. אבל למרות שאני חי מהזיכרונות שלי, הייתי רוצה להשתחרר מהם. אם הייתי חי בעיר, אולי אושוויץ לא היה דוגר לי ככה בראש. אבל הקיבוץ פוטר אותך מהדאגות שאדם בעיר כנוע להן. לא היו לי הסחות דעת כמו לאדם עירוני.

"בכלל, לשכחה יש יתרונות גדולים. מחקתי למשל מהראש את כל הביוגרפיה האקדמית שלי. למי יש חשק היום לתיאוריה, כשאני יכול עוד לכתוב שירים? אבל אף פעם לא היה לי זיכרון מופלג. שנים לימדתי את 'פאוסט' באוניברסיטה והייתי שוכח את שמות הגיבורים. הנה, אני נזכר שצריך עכשיו לקחת כדור".

איך אתה מסביר את הצד המואר, המפויס, שמופיע בשירים האחרונים שלך?
"תראה סופר כמו אימרה קרטס. הוא, בניגוד אליי, היה באושוויץ. וניצל. הוא אדם שאהב את החיים, שידע לחיות טוב, לאכול טוב. גם אני אוהב את החיים. אני אוהב את אשתי, גלילה. לאכול אף פעם לא אהבתי, ועם התותבות אני אוהב עוד פחות. אבל אני אוהב מוזיקה טובה, סרטים טובים, וגם סרטים קיטשיים. אני יושב מול הטלוויזיה, והתנועה על המרקע עוזרת לי לכתוב. זה לא תמיד היה ככה. היו לי תקופות נוראות של דיכאון. שנתיים אחרי שבאתי לארץ לא יכולתי לישון. הייתי שוכב שעות במיטה עם הפנים אל הקיר. אחרי תאונת הדרכים שעברתי, שכבתי שלושה חודשים כמו מומיה. גם בתחום השירה, כמשורר צעיר הייתי שאפתן, דיכא אותי שלא היה הד לשירים שלי, ודאי בתחילת הדרך".

מה עודד אותך להמשיך?
"אף פעם לא הייתי קיבוצניק לדוגמה, אבל היום אני מבין שאני חייב לקיבוץ את העובדה שאני משורר. בעיר לא הייתי מחזיק מעמד. קודם כל, מבחינת פרנסה. הרי אין לי אפילו תעודת בגרות. גם בתור צלם בטח לא הייתי מצליח לעבוד. הקיבוץ היה גם מכשול בשבילי ככותב – אבל כל אמנות צריכה כנראה מכשול, משהו להתגבר עליו".

החיים היום נעשו קלים יותר מבחינתך?
"הגוף דואג לזה שהחיים לא יהיו קלים יותר. הלב, הגב. לפני כמה ימים פשוט נפלתי במחסן ופצעתי את הראש. יש לי שיר חדש: 'הנורא הוא/ שהנורא הוא/ לא נורא'. אתה שואל אם יש משהו יותר נגיש בשירים המאוחרים שלי? נפתחתי עם הגיל. זה לקח הרבה זמן. אני מסוגל לכתוב שירים על פלאי החיים, על רגעים של אושר. עם הגיל גם באה הפשטות. אחרי שנים, פתאום ההומור שלי בא לידי ביטוי בשירה. נכון שהזקנה מפייסת, הבעד והנגד שקולים זה לזה. מבינים שלצד כל הנוכלים והרוצחים שבעולם – קיים למשל גם מלחין כמו היידן. כשהייתי צעיר, ראיתי מול העיניים בעיקר את הנוכלים והרוצחים. לא שדברים לא מרגיזים אותי, אבל אני יודע שאם אני רוצה לחיות, אני צריך לקבל את הסתירה הבסיסית בממה שאנחנו קוראים לו 'המציאות'. אבל שלא תצא בתחושה לא נכונה – לא הכל פיוס בחיים. הנה אני אקריא לך שני שירים קודרים בתור הוכחה".

 

ריבנר לא מסתדר עם החום הישראלי. אולי בגלל זה בחדר העבודה שלו בקיבוץ מרחביה תלויים צילומים לבנים, מושלגים וכמו מושלגים, שצילם. נראה שההיענות המאוחרת לשיריו קשורה גם ליכולת שלו לשחק במתחים ובאסונות דווקא בקול מדוד ולא מבוהל. ההתעקשות לראות מרכיב של חיים בכל כיליון היא כנראה מצרך מבוקש מול החרדה הפוליטית־כלכלית של החיים בישראל היום.

"הארץ חולת רוח‭,"‬ הוא אומר. "ישראל היא ארץ המולך. לא עובר יום אחד בלי דיווחים על מתים, על רוצחים ונרצחים. אני לא חושב שאי פעם הייתה אצלנו שנאת ערבים כמו היום. ואותה התבהמות מתבטאת גם בתאונות של פגע וברח. אפשר לנשום את האלימות באוויר. הפכנו לעם אלים, כמו שמעולם לא היינו.

"דיברנו על הרצון לשכוח. הייתי שמח למחוק מהראש שלי את המסדרים, את הדגלים, את החצוצרות, את המפגנים והטקסים שאנחנו עורכים היום באושוויץ. זאת השפלה של המתים. ניצול פוליטי מטונף, חסר בושה. רק מילה אחת מתאימה לאושוויץ – שתיקה. ואנחנו עומדים עם הנשק על הכתף. אולי זה מאפשר לאנשים פורקן. אבל מי אמר שצריך פורקן? אתה צריך לחיות עם המועקה הזאת. אושוויץ הוא האסון הגדול של היהודים, של כל האנושות במאה ‭.20־ה‬ אדם שחושב על היותו אדם – צריך להיבהל מאושוויץ, ממה שבני אדם יכולים לעשות. אצלנו הפכו את זה לעסק מדיני, לחגיגת השואה. יום השואה עוד יהפוך לחג של מנגלים, כמו יום העצמאות. כל הפוליטיקה שלנו נובעת מזה – מהסיפור על עם שהיה חסר כוח וחושב היום שהוא מעצמה, שהכל מותר לו".

סיפור החיים שלך לא מלמד שאלימות היא משהו בסיסי, נצחי, באופי האנושי?
"אפשר לומר שזה מוח התנין של האדם. שלא סתם ההומו ספיאנס ניצח את הניאנדרטלים. אבל אני חרד למדינת ישראל כמדינה יהודית. האם היא עדיין יכולה להיות דומה לארץ שהצילה אותי ממוות? אנחנו גומרים את עצמנו – לא האויבים מבחוץ. אני לא סוציאליסט, למרות הרקע שלי בשומר הצעיר ולמרות החיים בקיבוץ. כאמן אני לא יכול להיות בעד שוויון – הרי באמנות יש היררכיה. אבל אני נגד אי־צדק משווע. מה שקורה פה הוא זוועה. יצחק תשובה בונה רב־קומות בתל־אביב על חשבון אנשים בשכונת מצוקה. כמה מיליונים הושקעו אצלנו במאחזים לא חוקיים מטעם המדינה? כמה זמן אפשר לחיות בתרבות כזאת של שקר והעמדת פנים? יש כאן דיכוי של אוכלוסיות שלמות, עניות, רק בגלל מעט אנשים עשירים. הרי בכל מקום בעולם ברור שהשוק הגלובלי פשט את הרגל. רק אצלנו לא מבינים את זה. המדינה הזאת תקרוס לתוך עצמה".

אתה בן ‭.90‬ לא בריא להתרגז כל כך.
"חבל באמת להתרגז, אבל זה מפחיד. דיווחים על ג'יפ משטרתי שזורק אדם ערבי, פצוע קשה, למות באמצע שומקום. התפרצויות באמצע הלילה לבית של משפחה בשטחים, להוציא משם ילד שזרק או לא זרק אבן. אני יודע מה זה ימין קיצוני, ראיתי אותו עולה בסלובקיה. חלוקה לשמאל וימין נראית לי היום פרימיטיבית, אבל לאומנות קיצונית היא סכנת חיים. אין דבר קל יותר מלהסית את ההמון – ממצב נורמלי לעדר קטלני. מספיקה רק דמות כריזמטית שתבעיר את השטח".

אתה מדבר על ניצול פוליטי של זיכרון השואה. הממסד הספרותי, בארץ ובגרמניה, לא "מנצל" את השירים שלך?
"בדיוק שלחתי שיר לכתב העת של אוניברסיטת אריאל. שיר שהוא בעצם נגד ההתנחלויות. מבחינתי יכולים לעשות עם השירים שלי מה שרוצים. התקשר אליי מישהו מעפולה לא מזמן ואמר לי, 'שינית את חיי'. הוא אמר שבשירים שלי יש יכולת לראות את הצד החיובי שבדברים. אין דבר גדול יותר שמישהו יכול לומר למשורר. הרי הנפש האנושית נעשתה אינפנטילית. השפה טכנולוגית, כלכלית, ממוחשבת. אין היום זמן לספרות גדולה, למוזיקה גדולה. כשהרגש לא פעיל – הוא מתנוון. ואם השירים שלי הפעילו את כוחות הנפש של מישהו, גרמו להם להתאמץ – אני יכול לומר שחיי לא היו לשווא".

ראיון עם מתן חרמוני, ארבע ארצות

2

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.5.2014

רגע לפני שיוצא הרומן השני שלו, מתן חרמוני מזכיר מתאגרף צעיר. שאפתנות דרוכה, גלויה, רוטטת, של מי שתכף מזנק לזירה. בלי להסתיר את האמביציות, את העצבים המרוטים, את "הצמרמורות בגב" של הציפייה לקוראים. בזמנים שבהם ספרות מקבלת כותרות בזכות גסיסה של מונופול חנויות ספרים – נחמד לראות מישהו שמתייחס לספרות הישראלית במונחים של רוקנרול.

"לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם כל האנשים שאהבו את הספר הקודם שלי היו מתקבצים באצטדיון ומוחאים לי כפיים‭,"‬ הוא אומר. "ראיתי תיעוד מהופעה של ‭The Band‬ באצטדיון וומבלי בשנות ‭.70־ה‬ אתה רואה את קוצר הרוח הזה, אדרנלין היסטרי – תוך שלוש דקות הם מקבלים מחיאות כפיים או שריקות בוז. פידבק מיידי. סופר שגומר לעבוד על ספר, לעומת זאת, מסתובב חודשים, מרעיל את עצמו עם הסיגריות ועם האדרנלין. אין שום מחיאות כפיים‭."‬

ככה הרגשת כשיצא הספר הראשון שלך?
"שיגע אותי שהייתה סביבו דממה מוחלטת בחודש הראשון. ישבתי עם פה פעור, לא ידעתי מה לעשות. ואז הופיעה ביקורת ראשונה, ואתה מרגיש שאתה מתפוצץ. קצת כמו זהר ארגוב על הרואין. זאת תחושה אדירה, אבל היא מתחלפת מהר. לא רק שהכתיבה עצמה היא עיסוק מאוד בודד, היא הולכת עם חוסר ביטחון כלכלי ממאיר.

"גם אנשים מיוחסים סובלים, אבל המחיר פחות גבוה כשיש גב כלכלי מאחוריך. השאלה היא איזה מצב מאפשר לך יותר אומץ: לכתוב עם המשענת הזאת, בלי דאגות, או לכתוב בלי כיסא מרופד. לכתוב מעמדה של רעב, או מעמדה פריבילגית. כשאתה נכנס לחנות ספרים, אתה יכול לזהות כתיבה של פנאי, שיכולה גם לטפס לראש טבלת רבי־המכר. עורך דין ביום וסופר בלילה – יש הרבה כאלה‭."‬

אולי כל כותב בטוח שהוא האנדרדוג, שהוא מפלס לעצמו דרך כנגד כל הסיכויים. תראה את 'סיפור על אהבה וחושך'.‬
"מה זה אנדרדוג – עגנון קרא את כתביו הראשונים של עמוס עוז, טשרניחובסקי היה הרופא שלו. גם בסדרה כמו 'בנות' קל להרגיש איזו כתיבה שבעה. יש נתק ברור בין הביוגרפיה של לנה דנהאם לבין החיים שהיא מתארת בסדרה. היא עצמה בת של אמנים ידועים ומצליחים, אחת השחקניות היא בת של מוזיקאי מפורסם, אחרת היא הבת של דיוויד מאמט. למרות שהסדרה נוגעת בכסף, הוא לא באמת מרכיב מרכזי בהפיכה שלה לכותבת. לא מגיעים במקרה להפיק ולכתוב סדרה ‭HBO־ל‬ בגיל 20 ומשהו. יש כאלה שמתקבלים בלי מאמץ, ויש כאלה שהזיעה אצלם מתערבבת בדם‭."‬

 

אולי לא כדאי להשוות את חרמוני למתאגרף דווקא. 'ארבע ארצות', ספרו החדש, מקביל בין הסופר לקבצן ולמאהב דחוי. גיבור הספר – סופר שחולק כמה קווי דמיון מוצהרים עם חרמוני – מתגרש מאשתו ועובר לגלות בדירה של קשיש ערירי. המאבקים לזכות מחדש באהבת אשתו, לקושש בעזרת כתיבה מספיק כסף לשכר דירה ולקבל הכרה כסופר, משתלבים זה בזה. כמו שהוא כותב בספר: "את הלב שלי השארתי ליד גימנסיה הרצליה, ואילו הגוף שכן ממערב לאבן גבירול. הגוף שוכן, והיד משלמת מדי חודש את שכר הדירה ברחוב ארבע ארצות. איך אני משלם? כמו שמשלמים ככה גם אני משלם – בעבודות דחק, בהלוואות בריבית דריבית, ובעיקר התקווה, התקווה שבחודש הבא יהיה טוב יותר‭."‬

מול המסגרת הריאליסטית, הישראלית, המוכרת, תוצר הכלכלה הישראלית המשפילה של שנות ‭- 2000־ה‬ חרמוני נעזר ברוחות מעולם ספרות היידיש וההשכלה. סופר מת, שהגיח גם ברומן הקודם שלו, משתכן עם הגיבור בדירה, ויחד עם כוכבת־עבר בתיאטרון ומאונן כפייתי צעיר בעל שאיפות ספרותיות, מלמד את הגיבור איך לקבץ נדבות, איך לא לפחד להתבזות מול הבריות. איך להיות איש רוח אמיתי – נצלן, חינני, חסר בושה. "כן. אנחנו אנשים מכובדים‭,"‬ הוא כותב. "אנחנו אנשים מכובדים מאחר שהקבצנות היא אצלנו רק כורח, מקרה, איזו צרה ארעית שלא יארך עוד זמן רב וניחלץ ממנה […] אבל לעת עתה, כל זמן שהשכר לא בא כסדר, זה מה שיש, ועם זה אנחנו צריכים להסתדר".

אפשר לקרוא את הספר כהמלצה חמה לברוח כל עוד אפשר מהעיסוק בספרות. מה בכל זאת מושך אותך לשם?
"יש חיה רעבתנית שנקראת אגו. כתיבה היא דרך להשביע אותה. החוויה הבסיסית שלי היא של רעב – אולי לא פיזי, אבל רעב להכרה. הייתי בן 41 כשהספר הראשון שלי התפרסם. גיל די מבוגר. אתה מקבל איזושהי הכרה – למשל המועמדות לפרס ספיר – ואז נגמרות 15 דקות התהילה. אתה מתעורר בבוקר ומגלה שאין לך בעצם כלום. לא דירה משלך, לא ממש עבודה. פתאום אתה רואה שאתה נתון במאבק הישרדותי".

הרעב הגלוי של חרמוני, הוא אומר, הדחף לסחרר קוראים ולכבוש אותם בהפתעות ספרותיות, קשור לחוסר ביטחון בסיסי. הוא נולד בקיבוץ דורות לפני 44 שנה, גדל בבאר־שבע ובעומר. כשהיה בן פחות משנתיים, אביו נהרג בתאונת אוטובוס רבת־נפגעים. "אמא שלי התחתנה שוב והקימה משפחה מחדש, אבל היתמות שמה אותך בעמדת האאוטסיידר. דברים בסיסיים לא מובנים מאליהם בשבילי".

גם הדחף להצליח, להצטיין, לפרסם, הוא לא מובן מאליו.
"אני לא רואה את זה כתוצר של פריבילגיה, אלא כעניין של הישרדות. הספרות היא ג'ונגל. אתה חייב לכתוב את הסיפור הכי טוב שאתה יכול, בכלים הכי משוכללים שאתה יכול לייצר. בדיוק כמו לטאה שמשנה את הצבעים. כסופר, אתה רוצה שמישהו יקדיש עשר שעות לקריאת הספר שלך. אתה צריך לדאוג שהוא לא יבחר בשום דבר אחר, יותר מעניין, לעשות. אתה צריך לגרום לו לבחור בך, שלא יניח את הספר מהיד. ופה הזיעה של הכתיבה מתערבבת בדם. כתיבה היא הרי בקשה לאהבה. למה מנדלי מוכר ספרים התחיל לכתוב ביידיש? בחורות. בין כותב לקורא יש מערכת יחסים מאוד ארוטית. לקחת ספר, להחזיק אותו קרוב ללב, ללכת איתו למיטה. זאת התייחדות‭."‬

ג'ואנה ג'ונס, 'אבק'

 

'ארבע ארצות' נכתב על רקע פרידה זוגית. כמו גיבור הספר, לפני כארבע שנים חרמוני עבר להתגורר לבדו, ברחוב ארבע ארצות בתל־אביב, אחרי שנפרד מאשתו, חוקרת הספרות תמר מרין. בספר, הפרידה היא יריית הזינוק העלילתית לחניכה של הגיבור לחיי כמעט־נוודות, חיי עוני וכתיבה. הביזוי התיאטרלי של הגיבור מול תיבת הדואר של גרושתו הופך לדימוי של היחסים בין כל כותב לקוראיו.

"שני אנשים כותבים באותו בית זה לא דבר קל‭,"‬ הוא מסביר את הרקע לפרידה במציאות. "זה יוצר מתיחות, עצבים ודינמיקה סוערת למדי. וכמובן שענייני הפרנסה לא הרגיעו את סיר הלחץ. אחרי שהילד נולד, המתחים הצטברו והתגברו. כשזה הגיע לנקודת רתיחה, נפרדנו. עשינו כמעט את כל המהלך של הגירושים, כולל הסדרי ראייה ומזונות, פשוט התעצלנו ללכת לרבנות".

בניגוד לחרפה הקומית שהגיבור של 'ארבע ארצות' שוקע בתוכה, חרמוני ומרין חזרו לחיות יחד. כשנפרדו היה להם ילד אחד, היום יש להם שניים. "כמה חודשים אחרי הפרידה, התחלתי ממש לחזר אחריה. זאת הייתה תקופה מאוד רומנטית. היינו יוצאים לדייטים; בפעם הראשונה יצאנו למסעדה ביום ההולדת שלה. שנה אחרי הפרידה חזרנו לחיות יחד".

איך מצליחים לעשות צעד כזה, אחרי התמוטטות של נישואים?
"גם אם המסגרת התפוררה, נשארה האהבה. תמר היא באמת אהבת חיי, והיחסים בינינו עכשיו הם הכי טובים שהיו אי פעם. פתאום אתה מבין מה אתה רוצה, איפה אתה צריך לרסן את עצמך, מה עומד מאחורי הריסון הזה. וחלק מהחיפוש שלי בחזרה לאשתי היה גם הרצון לאחות את העולם בשביל הילד שלי. אחרי שאתה מפרק משפחה, חוויית היתמות מכה בך מחדש. פתאום אתה מסתכל על הילד בן השלוש שלך ואתה רואה בו שיקוף של עצמך. של מישהו נע ונד שלא מבין איך העולם שלו התמוטט. היה סדר, ופתאום הוא מופר לחלוטין‭."‬

בני הזוג מתגוררים היום בגבעתיים עם שני ילדיהם, בן שבע וחצי ותינוקת בת שנה. באוגוסט האחרון חזרו לגור בארץ, אחרי שנתיים בשיקגו, במסגרת משרה אקדמית של מרין. המשכורת שקיבלה, חרמוני חצי־צוחק, איפשרה לו להשלים וללטש את הספר מתוך חופש מוחלט מענייני פרנסה.

החזרה לארץ, לתנאים הקשים בשוק האקדמי והספרותי, קטעו את החופש הזה. חרמוני מתפרנס היום כמרצה וכמורה לכתיבה יוצרת בשלוש אוניברסיטאות, אבל מדבר על החמצה ברורה של קריירה אקדמית, על הצורך להרכיב יחד חלקי משרות. "זה כנראה בלתי נסלח באוניברסיטה, לנסות לפרסם רומן וגם להיתפס כחוקר רציני. אסור שיידעו באקדמיה שאתה כותב, בזמן שאתה מתפרנס מהוראה. ומה זה מתפרנס – 3,000־4,000 שקלים בחודש. בקושי מספיק כדי לשלם מזונות.

"הייתי אמור להיות חוקר ספרות מבטיח. מעטים מכירים את תולדות הספרות העברית וספרות היידיש, קל וחומר אנשים כמוני שיודעים לעשות את האינטגרציה בין שתיהן. כשיצא הספר הראשון, היו באקדמיה אנשים שפשוט סובבו לי את הגב, פיזית, או הגיבו בצורה מכוערת. אמרו לי מפורשות דברים כמו, 'אנחנו לא צריכים פה סופרים ומשוררים, אנחנו צריכים חוקרים'".

איך אתה מסביר את זה?
"אם לא תשקיע את כולך בז'אנר האקדמי, אם לא תקבל את כל חוקי המשחק, לא תספיק למצמץ ותמצא את עצמך בחוץ. זאת התמקצעות פרופר. מבחינתי, אם אתה כותב, אתה חייב להכיר את תולדות הספרות, להבין את המנגנונים הסגנוניים וההיסטוריים שבתוכם אתה פועל. ואיפה אפשר להשיג את השליטה הזאת בחומר, אם לא באוניברסיטה. אבל הסתבר שלא, וזה בסדר. ההכרה הזאת היכתה בי מאוחר מדי. אני לא מריר לגבי זה. אולי מר־מתוק".

ג'ואנה ג'ונס, 'Growing New Habits'

 

הרומן הראשון שלו, 'היברו פבלישינג קומפני', תיאר את ספרות היידיש באמריקה של תחילת המאה ה־20, כרקע לעלילה על מהגר צעיר שהופך למלך הרומנים הפופולריים ביידיש. גירסה אפורה, ריאליסטית יותר, לנגיחות והלטיפות שגיבור הרומן ההוא סופג, מלווה את חרמוני מתחילת דרכו ככותב. "המשאלה שלו להיות הסופר הגדול והמפורסם ביותר שיש הייתה ביטוי למשאלה שלי", הוא אומר.

גיבור הספר חתך את העולם בספינות ורכבות; חרמוני היה מתעורר בחמש בבוקר, יושב שעתיים־שלוש בארומה, כותב ברכבת בדרך ללימודים בבאר־שבע. "כתבתי וכתבתי וכתבתי, 15 שנים, ולא פירסמתי שום דבר. לכל היותר הייתי שולח בגניבה סיפור לתחרות או לאיזה כתב עת, בידיעה שאין סיכוי שהוא יתפרסם‭."‬ הרומן הראשון שכתב נדחה על ידי הוצאות הספרים, "וככה פיספסתי את ההזדמנות לפרסם 'רומן ביכורים' על כתיבה וחיבוטי נפש עם המון מחלות ילדות‭."‬

הרומן החדש שלך מדבר על הדחף להפוך לסופר, להתקבל, אבל מדגיש את הכיעור והגרוטסקה שכרוכים בעיסוק הספרותי.
"כי שם נמצאת הספרות הטובה. האדם הוא מגרש של אבסורד וגרוטסקה, יצרים שפלים ותאוות עלובות. ומעל הכל, יצר הישרדות מאוד חזק. בגלל זה אני כל כך אוהב סופר כמו גנסין. הוא כמו איבר מין בלי עור. אתה מרגיש את היצר, את הבזות. הוא מתעפר בעפר התאוות שלו, בלי לברוח לאזורים רליגיוזיים, כמו ברנר למשל. ספרות צריכה להיות תיאטרון של דברים לא אציליים בעליל.

"ספר הוא לא רק פתח לאמת גדולה או שיטוט בנבכי המוסר. הוא צורה של תקשורת, וגם של בידור. כשאתה בא לבדר מישהו, אתה לא אמור להטיף לו, לחנך אותו. שוכחים לפעמים שספרות אמורה להיות כיף. ספרות היא בעיניי תחום סקסי, אבל אצלנו יש לא מעט סופרים ששכחו את הזין בבית, סליחה על הגסות‭."‬

לסופרים ישראלים אין סקס־אפיל?
"יש סקס־אפיל של מדריך בתנועת נוער. בכלל, הקול שבוקע מהרבה ספרים יפה וצודק מדי לטעמי. גם הדמויות של הסופרים עצמם. פול אוסטר ב'המחברת האדומה', למשל, יוצא אחלה גבר. אבל סופרים במציאות, מחוץ לספרים, הם משהו אחר. מה אמר בשביס זינגר לבן שלו, כשהבן הראה לו את ספר הסיפורים שכתב? 'זה נחמד, אבל למה אתה מבזבז את הזמן על זה במקום לתרגם את הסיפורים שלי‭'?‬ אתה קורא את המכתבים של נבוקוב, ומה תופס לך את העין? הקשרים שלו עם יו הפנר מ'פלייבוי'. אפילו 'לוליטה' נראה לי היום כמו עיצוב אסתטי ומרוחק של פרובוקציה. תשווה את יחסי המין שם לסצינת הכבד המפורסמת של פיליפ רות. אצל רות אפשר לראות סופר שמשקיע את כל הידע והאינטליגנציה והיכולת האמנותית שלו כדי להתפלש ביצרים הנלוזים ביותר‭."‬

ואצלך?
"אני מאמין שסופר הוא לא בדיוק אדם נכבד, ושהעשייה הספרותית היא לא נכבדת. זאת גם לא מערכת היחסים שלי עם הקורא. אני לא עומד ואומר איזו 'אמת'. כל כותב נכנס לדמות 'הסופר' כשהוא כותב: יש כאלה שבוחרים בדמות 'הצופה לבית ישראל'. מי שהכל גלוי לפניו, שיכול לתפוס את היקום כולו באגל טל. אני מנסה קצת לבעוט בדמות הסופר הזאת, מתוך מחשבה שמעשה הכתיבה עצמו קצת בזוי וקצת מפוקפק. אני מנסה להיות כמה שפחות נער צופים כשאני כותב. לא להפוך לסריס במקהלה".

מתן חרמוני, ארבע ארצות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

חיים באר, חלומותיהם החדשים

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 21.3.2014

♥♥♥

תמיד משתלם לקרוא את חיים באר. ההנחה הזאת, והמסקנה החוזרת בסוף הקריאה ברומן החדש שלו, היא לא רק תוצר של עידן שלא מפריד בין ספרות ומסחר. אם מותר להגזים – הספרות של באר היא מין תא מודרני־עתיק של טקסטים גנוזים, שכמעט כל ערך אנציקלופדי ותרבותי מוצא בו ביטוי. מערכת עיכול שכולה ממולאת כתבים. 'חלומותיהם החדשים' נתון במסגרת של ספרות יפה, אבל הוא מתודלק בכתיבה תחקירית־עיתונאית, בכתיבה כמו היסטוריונית וכתיבה עיונית. במידה רבה, אפשר להתייחס לרומן החדש כדיאלוג שנושא החקירה שלו הוא הדחף לקרוא ולכתוב. ואולי גם הפחד מהחיים שהדחף הזה מסתיר.

באר הוא לא רק כותב מודע לעצמו – הוא מתייחס לקוראים שלו כמין שותפים נבונים לבדיחה ולמסע. גיבור הרומן הוא סופר בפוטנציה, סוכן מוסד לשעבר, שמבקש להפוך את הכישרון המקצועי שלו, את יכולת החקירה והשלמת הפערים, ליצירה ספרותית. למרות שהרומן מציג אותו כאיש רוח, כאמן, הוא שייך למסורת ממשית של מצביאים ואנשי ביטחון ישראלים שמבקשים לעת זקנה להמיר את החרב לעט. במובן אחר, הגיבור הופך את עצמו לנחקר, ומנסה לדובב את החלקים המושתקים והמעורפלים בסיפור חייו.

השותפה שלו למסע היא עורכת ספרות. אם הגיבור מבקש להוליד ספר ראשון, גיבורת המשנה מעוניינת לחזור להפוך לכותבת, שנים רבות אחרי הספר הראשון שלה. הקשר ביניהם נראה כמו וריאציה על שני הרומנים הקודמים של באר, שתיארו משיכה מלומדת־יצירתית בין ישיש ששב לחיים ואישה צעירה יותר, ממזרית וישירה. הפעם, מוקד היחסים ביניהם מקבל צורה דיאלוגית, חצי פילוסופית. אפשר להרגיש את רוח המפגש בין סוקרטס ודיוטימה, כוהנת האהבה ואהבת החוכמה, שתוארה ב'המשתה' של אפלטון. באר, שבספרים ובראיונות הציג לא פעם מודל של חוכמה נשית עוקצנית, מרדנית וקשוחה לפעמים – הופך את המדריכה לכתיבה של הגיבור למין פיגמליון. במקום הפַסל היווני המיתולוגי, או פרופסור היגינס ב'גבירתי הנאווה', דווקא האישה הצעירה היא שמנסה לעצב את הגבר המבוגר ממנה, לחנוך אותו אל מסדר האמנות.

1
מתוך 'גבירתי הנאווה'
 

הגיבור ועורכת הספרות משמשים את באר להתבונן בכתיבה שלו. אפשר להתייחס למפגשים שלהם כמין מדריך משועשע וחושפני לכתיבת פרוזה. מדריך שכולל, לפי המסורת של באר, מחוות של ביקורת עצמית. בהמשך הרומן הוא פונה לכיוונים אחרים – למסגרת של סיפורי מתח, מסעות ובילוש. הגיבור נוסע לגרמניה ולאנגליה כדי להשיג מידע על אמו המסתורית, שגידלה אותו לבד ואף פעם לא גילתה לו מי אביו. בזמן מלחמת העולם השנייה, כשגובר החשש שפלשתינה תיפול בידי הגרמנים, היא עזבה את בנה, הגיבור, ונעלמה לשנתיים, משאירה אותו בידי משפחה זרה, תחת זהות בדויה.

מצד אחד, 'חלומותיהם החדשים' מחויב לקריאה פשוטה, בלתי אמצעית. הוא מנפנף בסודות מלודרמטיים, בתפניות עלילתיות, בזירות או מסגרות פופולריות של סיפור. למשל, מסע השורשים המתוח לגרמניה, המקום שבו נחשפת לא פעם בספרות ישראלית נקודת הראשית הפסיכולוגית של הגיבור. במעגל יותר רחב, הנסיעה הזאת – שהופיעה גם ברומנים האחרונים של באר משנות ‭- 2000־ה‬ היא גם ניסיון לשוב אל היצר, להסיר את הרסן שיצרו המשפחה, הקריירה, המחויבות למאבק לאומי.

בצד הרעיוני, ההיסטורי והפוליטי של הרומן אפשר להתעמק במסגרת אחרת. ובכל זאת, גם הפעם, ניכרת השיחה של באר עם האבות של הספרות העברית החדשה. עגנון הוא השם המוצהר והבולט. בלי להיכנס לתסבוכת הזאת, קל לראות ששתי השכבות של הקריאה ברומן משתמשות בדימוי המודרניסטי שעגנון חיבב: סיפור מחוק, אבוד, מוסתר או לא מוגשם.

באר בדק לאורך השנים את הקשר בין ספרות לחיים, את ההשפעה הקטלנית או המעוורת שיש לכתיבה ולדורות קודמים של כותבים על האדם החי המציאותי, על הקורא. ברומן הנוכחי, גם אחרי כל הסתירות והמשחקים שבו, המכתבים שמתגלים, הטיוטות, המסמכים הסודיים, הספריות החסומות – הטקסט הסודי ביותר הוא החיים הממשיים. הוא הפעולה החדה, החותכת, שמעצבת חיי אדם. ההחלטות הקשות שביצעה אמו של הגיבור. חיי האהבה הסודיים שלה. ההחלטה של הבת שלו להתנתק ממשפחתה ומהחיים בישראל. הגיבורים האמיתיים, נדמה לי, הם אלה שחותכים בבשר של הספר, שלא מוכנים לקנות סיפור קיים: סיפור לאומי, סיפור מוסרי, סיפור על משפחה קונבנציונלית. הבוגדים הקטנים והגדולים. הדמות הספרותית האמיתית, התלת־ממדית, החידתית – יכולה להופיע בספרות רק כנעדרת, כתמונה, כמושא לחקירה, ולא כשחקנית ממשית על הבמה.

'חלומותיהם החדשים' היה יכול לאמץ יותר את הרעיון הזה. אפשר היה גם לקצץ חלקים ברומן, בוודאי בחלקו הראשון. להיכנס לקצב מהיר יותר כבר מההתחלה. באר, כמובן, מקדים תרופה לכל ביקורת. "שהנודניק הזה יפסיק כבר לקשקש‭,"‬ חושב הגיבור בזמן קריאה של מכתב, במין בדיחה על חשבון הכותב ועל חשבונו – "אני בטוח שיש לו מה למכור, אבל מדוע הוא מוכרח להוציא לך קודם את הנשמה‭."

ואגב נודניקיות: מאישה מתוחכמת כמו המורה לכתיבה, ומסופר סקרן כמו באר, היה אפשר לצפות לטעם מעודן יותר במותגי אופנה. לואי ויטון, למען השם? דולצ'ה וגבאנה?

חיים באר, חלומותיהם החדשים, הוצאת עם עובד