ראיון עם שמעון אדף, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.2.2013

שמעון אדף הוא המועמד המושלם לאנטי־קליימקס. שעות ספורות אחרי הטקס, שבעה אנשים כבר שאלו אותו אם צריך לשלם מס על הזכייה בפרס, ועדיין אין לו תשובה. בגלל בעיות קליטה, הוא עומד עכשיו מחוץ לבית ומתלונן בטלפון על הקור. הטקס עצמו היה "עשוי בטעם" מבחינתו, אבל לא עורר התרגשות ("לא ציפיתי לזכות. ההימור שלי היה לאה איני או סמי ברדוגו"). ולא, הוא לא צופה שהרומנים שלו יזכו מעכשיו לפופולריות. "אני מרגיש כמו תייר בשמי הספרות המרכזית," הוא אומר, "זה כמו להסתכל על העולם דרך טלסקופ. דברים רחוקים נעשים מאוד קרובים. דברים מעורפלים נעשים בהירים לגמרי. חוויה לא פשוטה".

אבל כבר זכית בפרסים.
"כן, אבל על השירה שלי, ושדה השירה הוא מראש אזוטרי. הפרסים בתחום מוגבלים מבחינת ההד שהם מקבלים. בפרוזה יש משהו שיכול להישמט מידך".

הדימוי הבולט ב'מוקס נוקס' – החל בשם הלטיני שלו – הוא העמדה העקרונית של חוסר תקשורתיות מול הקורא, מול העולם.
"אני כותב בחלל מצומצם מבחינת המחשבה על קוראים. ברור לי שקהל הקוראים שלי מאוד מצומצם מלכתחילה והדרישות שאני דורש ממנו ככותב הן בלתי אפשריות. לכן משונה מבחינתי לבוא לטקס שהוא נורא גדול, ולקבל פרס שיש לו הרבה הדהוד. אבל לא חשבתי על זה בכלל בזמן הטקס. להפך, הייתי נינוח בצורה מפתיעה. אני תמיד פוחד שמעגלי חיים שלי יצטלבו או ישיקו – שחברים מקבוצה אחת יפגשו חברים מקבוצה אחרת שיפגשו את המשפחה. הרי מתי כולם נפגשים, בחתונות ובהלוויות. בשנים האחרונות זה קרה בשבעה על אחותי ועל אבא שלי, ואז הייתי מחוץ לעניינים. הפעם הייתי נוכח לגמרי, וזה עבר בשלום".

אתה משווה בין הפרס לטקס חתונה?
"חס וחלילה. אני אשווה את זה בהגזמה לפלייליסט של גלגלצ. אם אתה מתאים את עצמך כיוצר מראש לפרס, הוא לא משרת שום תפקיד באמת. רק אם הפרס מאפשר לכותב לחקור לעומק את העולם שלו ולהמשיך להאמין בכתיבה שלו – יש לו זכות קיום".

ויש לו?
"אני אישית לא מרגיש את הבלבול של מי שזוכה בפרס וצריך להחליט מה לעשות מחר. זאת תקופה פורה יחסית בשבילי, ויש לי שני ספרים מוכנים שאני צריך להחליט אם בכלל לפרסם. אני לא מרגיש הקלה או שחרור למרות הקשיים של השנים האחרונות. לשמחתי, הפרס גם לא מעלה אצלי שאלות או סיבוכים. אני גם ככה שקוע כל הזמן בלופים אינסופיים של בחינה עצמית, בלולאות על גבי לולאות שכבר רצות מאליהן".

הגיבור של 'מוקס נוקס', שנושא סימנים מזהים שלך, הוא סופר לא נקרא בהגדרה, מין אנטי־סופר. הוא היה מגיב בפחות שוויון נפש?
"הוא מבטא אספקט ממני, אבל אני פחות קנאי ממנו לעצמי שלי. הוא יכול להתמסמס מעצם זה שמישהו אחר ייגע ביצירה שלו, בלב שלו. הפרס היה הורס אותו, מפורר אותו. הרי המגן שלו זה חוסר התקשורת. אני מקווה שזה לא יהיה האפקט במקרה שלי".

הבחירה באדף, גם אם היא תוצר של שיקולים עניינים בלבד, מתפרשת כנפנוף בתו תקן איכותי, ספרותי, לא פופולרי כביכול. מי שיעלעל בפתיחת 'מוקס נוקס' יחשוב אולי שנקלע למבוך מסובך של פרספקטיבות ומישורי זמן. אלא שהרומן עצמו (חלק מטרילוגיה שכוללת גם את 'כפור' ואת 'ערים של מטה') הוא כנראה ספר הפרוזה המתקשר והממוקד ביותר שאדף כתב בשנים האחרונות.

הגיבור והמספר הוא סופר כושל ועייף בקו עלילה אחד – ובקו עלילה מוקדם יותר, שנמסר לסירוגין, הוא מתגלה כצעיר מיוסר בעיירת פיתוח שנכנס לחיי הספרות כמרד באביו ובספרות התורנית. דווקא ההתמקדות בחוסר היכולת והרצון של הגיבור ללמוד את חוקי המשחק של שוק הספרות מחדירים לקריאה בו משהו מתמסר יותר ופחות יומרני. אפשר גם לדבר על האופן הנינוח יחסית שבו אדף נוגע כאן בקווים ביוגרפיים, אישיים – בלי התכסות ביותר מדי משחקי מראות, קודים שיש לפענח או פריצה נרחבת למחוזות פנטסטיים, שמאפיינים את שני הספרים המקבילים לו. גם קווי העלילה ברורים יחסית, ומסודרים בשני סיפורים מקבילים של התקשרות הגיבור לדמות אישה.

אדף טוען שדווקא 'מוקס נוקס' הוא הפנטסטי או המטפיזי מבין הספרים שלו. לי נדמה שדווקא המציאות, ובייחוד התחום של קשרי אנוש יומיומיים – בעבודה, במשפחה, בזוגיות – מוצגים בו כפנטזיה שאי אפשר לפצח. "זה כנראה נכון, אבל באופן עקרוני הייתי רוצה לראות כאן יותר ספרות שמאתגרת את תפיסת המציאות שלנו. את עצם היכולת לדווח עובדות בפרוזה. לא מעניין אותי הסיפור הישראלי שמתעסק במדינה הישראלית – מין ישות שמוגדרת מראש, ולא שואלים שאלות לגבי הנחות היסוד שלה".

אדף לא מסתיר את המרחק או האדישות שלו כלפי 'ספרות ישראלית' כמושג. הוא אמנם מזכיר כותבים שקרובים לליבו – דרור בורשטיין, עינת יקיר, חביבה פדיה, שהרה בלאו, כליל זיסאפל, שבא סלהוב ורונית מטלון – אבל כבר הצהיר כאן בעבר: "המודלים שלי כסופר הם לחלוטין לא ישראליים. הבקיעה שלי היא לא מספרות ישראלית אלא מספרות פנטזיה שקראתי בגיל ההתבגרות".

הגיבור שלך הוא מין טינאייג'ר קפוא, כמו רוב הגיבורים שלך. הדמויות התלושות האלה, של ילדים מגודלים ועצובים שלא מצליחים להפנים קודים בסיסיים של בגרות, נעשו שכיחות בספרות שלנו.
"אני לא עברתי בחיים איזה רגע של חניכה או התבגרות. לכן הספרות שלי היא ספרות של רפאים, של גלגולים, של עיוותים. כל הרעיון של התבגרות זר לי, ונתפס כמין הפעלת כוח אלים על התודעה והגוף. נכון שזאת תשתית שנמצאת ממילא בספרות העברית. ביצירות המרכזיות אתה פוגש דמויות שלא מסוגלות לתפקד במציאות כי הן לא מוכנות לוותר על החלום שהיה להם כשהן היו צעירות. פעם זה התכסה בכל מיני מחלצות של בניית הארץ והקמת מפעלים. ובימינו זה יותר חשוף, ופתאום עולה הדיון האמיתי במצב האדולסנטי, המתבגר, שמאפיין אותנו כחברה וכפרטים".

אתה מדבר על הכתיבה שלך כתהליך של התכנסות. איך ההרגשה להתחכך בגוף ענק ועוצמתי כמו מפעל הפיס? בחשיפה והלגיטימציה שהוא מקבל בזכות הפרס?
"אין לי בעיה. העמדה הקיומית שלי בכל מצב היא להיות ספק־חשדן ספק־נבוך. במובן הזה אין שינוי".

 והכסף?
"כן, הפרס על המועמדות בפני עצמו שווה יותר מכל כספי התמלוגים שקיבלתי אי־פעם".

הרומן התפרסם כחודש לפני שמחאת האוהלים פרצה. העובדה שהגיבור שלך מתפרנס מעבודות כמעט מעליבות מבחינתו, בשולי החיים הספרותיים, מקבלת משמעות רחבה יותר מהסיבוך הפרטי שלו.
"כבר בספר 'פנים צרובי חמה' מ־2008 ניסיתי להתעסק בשאלה הכלכלית בהקשר לכתיבה. כבר אז יכולת לראות פעם ועוד פעם מישהו עומד ליד הכספומט ולא יכול למשוך כסף. מישהו שמפוטר לידך בסופרמרקט. מראות שהולכים ומצטברים. לי יש כביכול צרות של עשירים. אני מצליח להתפרנס מסדנאות ומהוראה של כתיבה וקריאה – אבל אני צריך לוותר על הרבה דברים כאילו מובנים מאליהם. כל דבר שהוא לטווח הארוך. מצד שני, המחאה לא הצליחה לענות על השאלות שהיו לי. הדבר הראשון שניטל מהאנשים בישראל זה היכולת לפנטז חלופה, ובזה המחאה לא התעסקה לצערי. זה מתחבר מבחינתי לספרות הישראלית שתמיד מגיבה למצוקות עכשוויות, אבל לא יודעת לחקור את עצמה לעומק, להצביע על הכשלים שלה".

אבל עכשיו אתה שמח? נהנה קצת מהזכייה?
"הגעתי לשלב הזה בחיים שתמיד יש ברקע איזה משהו אפל וקודר שלא מאפשר לשמוח, שתמיד שומר אותי בעמידה על המשמר כל פעם שאני יותר מדי שמח".

ובכל זאת קיבלת צעצוע חדש. הוא לא ייתן לך כמה ימים של סיפוק?
"קר לי. בוא נראה מחר בבוקר".

צילום: יח"צ
מודעות פרסומת

ראיון עם דרור בורשטיין, אחות שמש

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.10.2012

שומר המסך במחשב של דרור בורשטיין פוקד עליו "לקום". כאבי גב והמלצה מהפיזיותרפיסטית לימדו אותו שהגוף האנושי לא בנוי לישיבה ממושכת. מדי פעם, הוא עוזב את הכיסא האורתופדי שלו, מניח למעסה הרגליים הגבשושי ועובר לשכב במיטה. "הילדים שלי צוחקים עליי", הוא אומר. "קניתי אפליקציה לאייפד בעשרה דולר כדי לראות מה עושה הכבד".

לאורך העבודה על ספרו החדש, 'אחות שמש', צלל בורשטיין לתוך העולם המסתורי של האיברים הפנימיים וחזר עם אוצרות. "בחיי היומיום זה לא מתגלה. פשוט יש לנו גוף, כאילו זה מובן מאליו. מתייחסים לבלוטת יותרת הכליה כמו לכוכבים הרחוקים ביותר. יודעים שהם קיימים בעולם, אבל לא יודעים איך הם נראים ואיך הם פועלים. וזה אנחנו! זאת המשמעות של ההתגלות – תמיד היא מתייחסת לדבר שכבר קיים. אם הוא התגלה, המלאך כבר היה שם".

איך הגילוי הזה משפיע על החיים היומיומיים?
"הראייה כשלעצמה היא משמעותית. אם אתה באמת מבין כמה מורכב הדבר הזה שנקרא הגוף, עם כל המערכות השונות שפועלות בו, זה הופך מגוש בשר למקור לשמחה. אפשר לעבור את החיים בלי להתבונן במאוורר, למשל, אבל טחול! אלוהים אדירים, יש לך כבד!"

שטף האופטימיות הזה מתגלגל ב'אחות שמש' למה שנראה כמו ספרו הקודר ביותר של בורשטיין עד כה. במרכזו עומד גבר צעיר, עורך דין מצליח, שמנסה לפרש את התאבדותה של אחותו הגדולה, אישה רגישה ופיוטית שמעולם לא השיגה אחיזה בחיים. את החידה הזאת הספר כאילו מנסה לפענח, באמצעות שורה של תשובות שרק הולכות ומתפוררות. בעזרת ההצטלבות של שני קווי העלילה המרכזיים – סיפור ההתאבדות של האחות, והניסיון להציל את חיי אחיה בניתוח השתלת כליה – בורשטיין בודק את הקשר בין יצר הרס וקורבן עצמי לתאוות חיים, בין חיי רוח מוחלטים להצלחה כלכלית וממסדית.

"אני לא אדם אובדני בכלל," הוא אומר, "אבל השנתיים של כתיבת הספר לא היו קלות. זה ספר על סמסרה (מושג מעולם הדתות ההודיות), על הסבל שמביא איתו הזמן או הקיום בתוך הזמן. כשהייתי בן 27 התחלתי לקרוא את 'סוף דבר' של יעקב שבתאי כספר על איש זקן. היום, על סף גיל 43, אני מבין אותו ברמה האישית לגמרי אחרת. פתאום ההשתנות של הזמן הפכה להיות מורגשת בכל תחומי החיים – בבריאות, בחיי הנישואים, בילדים. הספר מנסה לראות איך הקפיצות האלה בזמן, ההשתנות הבלתי מורגשת, מתגלגלת לסיפור של התאבדות. אתה מדלג מחוסר מודעות לחוסר מודעות, מאבן לאבן, ופתאום אתה עומד באמצע הנהר".

11111111111111111
לאונרדו דה וינצ'י, רישומים אנטומיים

בורשטיין הוא שם בולט בקבוצה מצומצמת של סופרים ישראלים שהצליחה לפרוץ בשנות האלפיים לקדמת הבמה, לפחות מבחינת הביקורת. בדומה לסופרים כמו עינת יקיר, סמי ברדוגו ושמעון אדף, הוא העמיד במרכז הסיפורים שלו את המעשה הספרותי ואת היומרה הספרותית. "אלה סופרים שיש להם עמדה שונה מזאת של ספרות דור המדינה או מהספרות הפוסט־מודרנית של שנות התשעים. אלה כותבים שכן מאמינים במשמעויות גדולות, או דתיות אפילו. אבל לא בהקשר לאומי".

יותר מסופרים שפרצו במקביל אליו, בורשטיין סומן כבר מראשית הדרך ככותב שממשיך לתקשר עם גדולי הספרות העברית. "היום אני פחות בעניין של זוג המילים הזה, 'הספרות העברית', גם אם אני פועל בתוכה", הוא אומר. "פעם זה היה להט כמעט דתי. היום יותר מעניין אותי, למשל, ציור סיני". כשאני שואל אותו לגבי הקשר בין 'אחות שמש' לרומנים ישראלים מהעשור האחרון, הוא מעיד שהוא לא כל כך בעניינים.

מבקרים שהסתייגו ממך לאורך הדרך דיברו על יומרנות בלי כיסוי. הרומן החדש מתמקד בסיפור קל יותר למעקב.
"זה קודם כל סיפור פשוט וממוקד – על התאבדות אחת ועל משפחה אחת. אבל באופן כללי, כבר אין לי רצון להקיף עולם מלא ומורכב ולנסות לדחוף לתוכו כמה שיותר. רציתי לראות כמה אני יכול להרשות לעצמי לא להגיד, ושהספר עדיין יעמוד. הרגשתי שאני בעצמי לא יודע בדיוק מה הסיבה להתאבדות, ואפשר רק כמו מתאגרף לשלוח מדי פעם יד לתוך העולם הנפשי של המתאבדת. רציתי שתהיה לגביה התגלות, עד שהבנתי שהיא לא יכולה להגיע".

בורשטיין, נשוי ואב לשניים, גר בתל־אביב. מֶעבר לכתיבה ספרותית, הוא עוסק במחקר ומתפרנס כמרצה וכעורך. אוצר תערוכות, כותב על אמנות ומוזיקה ומתרגם ספרות זן. טבעוני. בניגוד לדמותו של עורך הדין בספר החדש, שמציץ לעולם האקדמיה ונסוג, בורשטיין עזב את תחום המשפטים והשלים דוקטורט בספרות אחרי התמחות במשרד עורכי דין גדול ("עשיתי שם את העבודה אבל הסבל היה ממש פיזי, עד לרמה של הקאות").

הרומן הראשון שלו, 'אבנר ברנר', התייחס בצורה סאטירית למערכת החינוך הדתית (בורשטיין, שגדל במשפחה דתית בנתניה, הסיר את הכיפה בזמן שירותו הצבאי) וזכה לשבחים. עם ההתבססות שלו כסופר ומבקר מרכזי, האשימו את בורשטיין בשווִיץ אינטלקטואלי ותרבותי. עקבות הדימוי האליטיסטי מורגשים עד היום בטוקבקים שמלגלגים על ההילה שלו כאיש רוח.

"אני הולך עם פרווה לפילהרמונית", הוא צוחק. "מה זה איש תרבות? אני אוכל חומוס בלי ביצה. העניין הוא שהחברה הישראלית מחלקת חלוקה אמוציונלית מאוד ברורה לדתי וחילוני. מאוד קשה לחברה כזאת להתמודד עם דברים שנמצאים על התפר. לכן, נגיד, עמוס עוז הוא סופר יותר מצליח מאהרן אפלפלד, שהוא מייצג תופעה יותר רליגיוזית. הספרות שלי, ושל כותבים אחרים שאני מרגיש קרוב אליהם, נופלת בין הכיסאות בין השירה והפרוזה, וגם ביחס לציפיות מסופרים ישראליים שייצרו שיקוף של המציאות בעיתון".

לפני כמה שנים כתבת שהדיון הספרותי בארץ הוא דיון שטחי שמתרכז באידיאולוגיה.
"הביקורת בישראל נוטה לשפוט יצירות ספרות לפי הנושאים שלה, והנושאים הם בדרך כלל אידיאולוגיים או פוליטיים. אתה רואה מעט מאוד דיון באיכות הספרותית כשלעצמה. הביקורת והאקדמיה מדברות על הכיבוש, החייל או הערבי בראי הספרות. ספר בינוני אבל פוליטי במובהק יהיה חשוב יותר מספרים אחרים. הדוגמה הכי טובה היא של ישראל ברמה שנפטר ב־84'. אחד הסופרים הכי גדולים לדעתי שכתבו בעברית אי פעם. לא פחות טוב מעגנון, אם לא יותר. אבל הוא כל כך עסוק בעולם פנימי, ובדקויות של איך נראה צל על קיר ואיך נראים עשבים בקיץ – שמבקר כמו גרשון שקד אפילו לא מזכיר אותו".

איך זה משפיע על קוראים?
"ברור מה מצליח כאן ומה לא. הספרות המצליחה בישראל היא הרבה פעמים הספרות שהקורא האמריקאי, נגיד, רוצה לקבל כייצוג של ספרות ישראלית. ואנחנו מפנימים את נקודת המבט של הקורא הזר. מבקשים לקרוא על חיי האהבה בצל הסכסוך, על ייסוריו של החייל. הרי כל מי שהיה בצבא, בשבילו זאת מציאות פשוטה. יש לנו תשוקה לקבל עיבוד למציאות כאילו אנחנו לא חיים כאן. זה עוד יותר בולט בקולנוע. 'ואלס עם באשיר' וכאלה.

"התוצאה היא שהרבה סופרים, בייחוד בגיל שלי, לא מתקבלים באופן משמעותי. הרשימה ארוכה. שלא לדבר על מכירות. הרבה קוראים אוהבים לקרוא משהו שהם מכירים מראש. לא קראתי למשל את 'תש"ח' של קניוק, אבל כבר מהשם אתה יודע איפה אתה נמצא. אצל שמעון אדף, לעומת זאת, אתה קורא משפט בתחילת 'מוקס נוקס' ואתה לא יודע איפה אתה נמצא, למרות שאתה מרגיש את הכוח של אותו משפט. הטקסט עצמו דורש ממך פענוח וסבלנות. אם אתה לא בהלם מול ספר, במצב של בלבול ראשוני וסקרנות, יש בעיה".

מצד שני, ברומן של אדף, כמו ברומן החדש שלך, מוצגות דמויות שחנכו את עצמן לעולם האמנותי, למבט המתפעם מהמציאות – אבל לא יכולות כמעט להתמודד עם קשר אנושי, בקושי להתפרנס.
"יכול להיות שיש בספרים האלה שאלה לגבי עצם היכולת לפעול. אבל לפעמים, גם אצלי, פעולה היא דבר מאוד קטן. זבאלד אמר שלפעמים אין לנו כוח אפילו לסדר את המגירה. נכון שאין בספרים האלה פעולות כמו לכבוש גבעה, כמו אצל יזהר או אצל עוז. יש כאן סוג של הצטמצמות. אבל אני לא חושב שהספרות שלי אסקפיסטית. ההנחה שהייתי יכול ללכת אל הפוליטי וברחתי משם לא נכונה".

אתה מדבר על כתיבה במושגים של התגלות. ספרות חייבת להיות משהו שהנצח מתגלם בו?
"יש כל מיני סוגים של נצח. אתה הולך לכותל המערבי. אתה יכול להגיד שזה סתם קיר, אתה יכול להגיד שזה צור מקדשנו. הרמה שאותי מעניינת היא לגלות שיש באבנים של הכותל גם צדפים שבאים מים קדום, ים תטיס, שהיה כאן פעם. ההבנה שֶים הפך לקיר – זה נס גלוי בעיניי. וזה מה שעובד עליי ככותב".

למה לדעתך העמדה הזאת נתפסת לפעמים כמתייפייפת או מנותקת?
"התרבות הישראלית הצברית וההמשכים שלה היא תרבות של דוגרי מבחינת סגנון הדיבור. אדם שמדבר על הלחם והמים, על הבעיות הקיומיות, נחשב למי שמתעסק במציאות. כל השאר זה פנטזיה, או עבר מת. כל סיפור מושווה לעמודי החדשות. אם אנשים עוסקים השכם והערב בקואליציה ובממשלה, זאת הופכת להיות תפיסת המציאות שלהם. פרחים, כלבים, הירח – הכל הופך לחסר חשיבות. אבל הרי אפשר להגיד שהאיום האיראני הוא מניפולציה דמיונית. דווקא המאובן שאני מחזיק ביד וקיים יותר משני מיליון שנה הוא המציאות. זאת עובדה".

11111111111111111

בחדר העבודה שלו, בין המאובנים העתיקים שהוא אוסף (ולא מגלה מאיפה השיג) והדיבורים על תפיסה קוסמית של חלקי החיים, מתבקש לשאול אם ההארה הרוחנית לא מחלישה את הזעם וההומור בכתיבה שלו. "אולי היכולת שלי להשתמש ברגש הזה פחתה", הוא אומר, "בשלושת הספרים האחרונים בוודאי. אפילו המעבר להוצאה חדשה ולעורך חדש בכתר משפיע. בהוצאת בבל ההקשר היה יותר בועט. אני מתחיל לפעמים לכתוב דברים כאלה, אבל זה פשוט נעצר. מאוד קל לי לכתוב סוג כזה של קריקטורות בסגנון הספרים הראשונים שלי, אבל זה קל מדי ולא נכון.

"בכלל, יותר קל להזדהות עם כותב ששונא מה שהקוראים שונאים, שמבקר מה שהם מבקרים, שמספק סאטירה. אני יודע שיש אנשים שהיו רוצים עוד מהסגנון הסאטירי של 'אבנר ברנר', שהספרות תהיה שומר ראש ותתקוף את המציאות הזאת ותראה כמה היא פגומה. אבל העמדה הזאת כבר לא כל כך מעניינת אותי, למרות שהיא מתגנבת אצלי בשוליים. אני חושב שיותר קל להתחבר לסאטירה כי באופן פרדוקסלי היא מאשררת לך את העולם שאתה כאילו תוקף. אני יכול לכתוב סאטירה חברתית או משהו נגד הכיבוש – אבל אתה יודע כקורא שהספר לא ישנה את המציאות הזאת, שהחרא ימשיך, שאין תקווה. אבל לפחות קיבלת פורקן".

מה רע?
"אני לא מעוניין לתת לך פורקן מיידי בביקורת גלויה. אני רוצה לסובב אותך עם עיניים קשורות. אתה כקורא אולי מחפש את הנקמה הזאת, כמו בסרטי פעולה, אתה רוצה שיכניסו כדור, מטפורי או לא, בראשם של אנשים שאתה סולד מהם. ובספר שלי אין כדור. אין רשע שבא על עונשו. כל הרשעים גם הם אנשים טובים, ולהפך. והם ממשיכים להסתובב בעולם בסופו של הספר. בתוך זה אני לא חושב שהכיוון הרוחני חייב לבוא על חשבון הצד הביקורתי והפוליטי. אני יכול להיות בשני המקומות. אולי זה יחזור בספר הבא שלי. ואולי אפשר פשוט להפסיק לכתוב פרוזה".

להפסיק?
"בכל ספר נוסף, אני מרגיש שזה ממש פתטי לכתוב עוד אחד. אם הייתי יכול לכתוב רק הייקו! להיות מדיוק לגמרי, לא להעמיס. רומן זה כל כך הרבה מילים. בלתי אפשרי כמעט להחזיק את המתח האמנותי מכריכה אחת לשנייה. ועוד מול הקורא, נראה לך הגיוני שמישהו יקשיב לך שש שעות, ועוד לא יגיד לך כלום בחזרה?"

אז למה אתה לא עובר סופית להייקו?
"הסיפור רודף את עצמו. הרי איך הספר הזה התחיל? הגעתי לבית ירושלמי שאף פעם לא הייתי בו, בית ערבי בשכונת בקעה. ההרגשה להיכנס לשם הייתה כמו חלום או סרט. כל פעם עוד אגף ועוד שביל ועוד חלק בבית. ועוד ביום שישי, אחרי הצהריים, שעת ביניים כזאת. אווירה מאוד טעונה: קור, ברד, ואיזה ריח של עוגה. בין כל מיני פסלים של אמנים שהיו שם, פתאום אני רואה פסל שהכין ילד: מישהו מחזיק חרב ונועץ אותה בבטן שלו. המארח שלי סיפר לי שהוא הכין את הפסל הזה כשאחותו התאבדה. יצאתי מהבית אחרי ארבע שעות והתחלתי פשוט לכתוב את הסיפור הזה במכונית. זה מה שקורה: אתה פוגש חבר בירושלים, ואתה מוצא את עצמך במכונית יושב וכותב ספר. ברגע שזה מתחיל, הדבר עצמו מבקש השלמה. הפרסום נועד רק כדי שהטקסט יעזוב אותך, כדי שלא תחזור לקובץ עוד ועוד ועוד".

דרור בורשטיין, אחות שמש, הוצאת כתר

מחשבות בעקבות ימי חול של עינת יקיר

11111111111111111

21.9.2012

בדרך כלל זה סימן. ספר שממשיך לנקוש על המצח, להציק לך – ימים, שבועות, אם שנים אז בכלל – אחרי שקראת אותו, הוא ספר שאפשר לקרוא לו ספר טוב. הרומן האחרון של עינת יקיר ממשיך להטריד אותי שבועות אחרי שקראתי אותו, אבל מסיבות אחרות. 'ימי חול' הוא ספר שנכתב במיומנות וברגישות. נדמה שיש לו מה לומר, ואיך; הוא עונה להגדרות המקובלות של מלאכה ספרותית רצינית. ובכל זאת, הקריאה בו יוצרת רושם עקר, מדכדך. לא העולם הרגשי שהרומן מגבש הוא הבעיה, אלא האופן שבו הוא משווק "ספרות טובה". האופן שבו הוא מאותת "בון־טון ספרותי". כישרון שהיה אמור לעורר אופטימיות, ממחיש את הוויתור על הכוח הבסיסי של ספרות – הכוח להפתיע, לסקרן, להפעיל את הקורא.

יקיר היא סופרת שהתקבלה בהתלהבות מראשית דרכה וסומנה כיורשת של קלאסיקון עברי מודרני. הספר שלה הוא רק משל. אם רוצים, אפשר להתעמק בו כמעט בכל משפט. למעשה, זה מה שהוא מבקש, התבוננות מעמיקה. "קודם היה אבק", נפתח הספר. "אחר כך התבהר קצת. היא הלכה למשוך את התריסים. הילדה זחלה מתחת לשולחן. הם לא הבחינו בה. ופטר פיזר במחיאות כפיים את היונים שנקלעו לחדר". משפטי הפתיחה כאילו צנועים, כאילו תכליתיים – ובה בעת, במעבר מהאבק לבהירות, רומזים אולי למעשה בראשית, למעשה האמנות האלוהי. בהמשך התמונה הקצרה יקיר כאילו רק מונה את החפצים בדירה ישנה ועזובה, ששלושה בני משפחה אחת חוזרים לגור בה, כנראה אחרי שנים. אבל כל פרט זועק ממשמעות וכובד ראש. "היונים פרחו לבסוף מהאשנב הצר של השירותים. האמבטיה העלתה חלודה. הרצפה הייתה מוכתמת בעקבות".

יונים, חלודה, כתמים. אחר כך, אחרי הכניסה למין תיבת נֹח, התמונה עוברת במהירות בין התודעות של שלוש הדמויות – "היא", "הילדה", "פטר" – ובין נקודות התצפית שלהן. היחסים ביניהן עוד לא ברורים. הבלבול ועירוב הפרטים הם אפקט מצוין לפתיחת ספר, לסצנה ראשונה. ודאי במסגרת תיאור של כניסה לדירה טעונה, זרה ומוכרת. מצד שני, האם העבודה הרגישה הזאת משתלמת? למה בעצם צריך להתאמץ? האם יש כאן באמת תעלומה חשובה?

יכול להיות שהרומן של יקיר יתקבע באחד הימים כספר חשוב. כרגע נדמה שהוא תוצר של מנגנון הציות של סופרים ישראלים, בעיקר הצעירים שבהם, למוסכמות כתיבה בנות למעלה ממאה שנה. ציות לתבנית של "ספר שאין בו עלילה בעצם", שרוב הדרמה בו היא פנימית, תודעתית, נפשית. העדפה של ה"איך" על פני ה"מה". באופן משונה, חיי הדמויות אצל יקיר דווקא רוויים דרמה, מאבקים ותפניות. אלא שהדרמה, השינוי הקונקרטי, נוטים שלא להיכנס לסיפור ומוזכרים או מובנים רק בדיעבד ובעקיפין. גם כשסצנות דרמטיות ועימותים נכנסים לזמן ההווה של הספר, לא מצבי הפעולה הם שנשארים בזיכרון – אלא דווקא המקטעים של התבוננות אמנותית, של הזרה. ההתפוצצות נשארת בחוץ: התמורות בחיי הדמויות בדרך כלל נקבעות לפני תחילת הסיפור ולאחריו. התוצאה המתמשכת, הנשורת הרדיואקטיבית, היא העיקר.

111112
דיאן ארבוס, 'ענק יהודי בבית עם הוריו בברונקס'

 

תלונות כאלה חוזרות על עצמן בשנים האחרונות. אסף ענברי כתב לפני עשור על הנטייה של הספרות המקומית לגיבורים נרפים, חסרי יכולת לפעול ולבחור. רועי ארד וכותבים אחרים שמזוהים עם כתב העת 'מעין' יצאו נגד ספרות ואמנות מצטנעת, פצועה, פסיכולוגית, שמדובבת את המשבר האישי.

מסיבות שונות ומגוונות תו התקן לספרות טובה בישראל הוא של ספרות תיאורית, פסיכולוגית, תודעתית. במחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה סיבה טובה להירתע מסיפורים גדולים ועלילות גדולות. לאה גולדברג אחראית לאחד הניסוחים המדויקים ביותר לרתיעה הזאת ולבחירה באלטרנטיבה. על רקע התהפוכות הקודרות באירופה בשנת 38', קל להבין למה גולדברג, אז בת 27, קבעה במסה בשם 'האומץ לחולין', שתפקיד הספרות הוא תפקיד אפרורי וכפוי טובה: להתמקד באוסף הרסיסים שהם תודעתו העצמית של האדם המודרני ותפיסת המציאות שלו – ולחבר את הרסיסים בעבודת נמלים פרוזאית. לעבודת הנמלים, להתמקדות באדם הקטן, במעשים הכאילו־קטנים, במחוות הבלתי מורגשות – לכל אלה היה ערך מובהק ב־38'. התנגדות לתשוקה למנהיג גדול, להבטחה פוליטית חסרת אחריות, לפתרונות גורפים ונחושים לבעיות הקידמה. מול השימוש של תנועות פשיסטיות בסיפור המיתולוגי, בדיבור מיסטי בשם הלאום או הגזע – גולדברג דיברה על יוצר שנוגע בקדוש רק דרך ההתעלמות מהנשגב, דרך החיטוט באזורים חילוניים, יומיומיים.

לעבודת הנמלים הספרותית יש ערך גם היום. למה בכל זאת ההעדפה להתמקד ב"איך" על פני ה"מה" יוצרת לא פעם רושם של קיבעון שמרני? מה מבדיל בין "האומץ לחולין" ל"ימי חול"? אולי הנסיבות, אולי הדגשים. אצל יקיר מורגש הצורך להבליט את המלאכה הספרותית. יותר מדי בקלות אפשר להרגיש את הזוהר – שהוא רק כאילו עקיף – שמוענק אצלה למבט האמנותי, למבט היוצר. פתיחת הספר, למשל, לא מצליחה לשמור על האיפוק הסגנוני עד סופה. "פתאום באה רוח וכמו הקנתה תוקף למעבָר. והוא רכן לשרוך את נעליו והשרוך התפורר לו ביד". כל המאמץ האפור מתנקז בסופו של דבר לדימויים ספרותיים במוצהר. לתנופה סמלית, כמעט מטפיזית, של רוח. לא ממש 'ימי חול'.

השרוך אולי מתפורר, אבל העיניים שמביטות בו מוחנפות, מועצמות, מנציחות את הכוח שלהן למצוא יופי בפרט שולי ומוכר. אצל גולדברג מרגישים קריאת תיגר, אזהרה מפני אחיזת העיניים של כוחות פוליטיים שמדברים בשם עלילות גדולות. אצל יקיר מורגש עונג בסגנון האינסטגרם. צילום יפה של משהו מתקלף, שבמחי לחיצה אחת מופקע מהרגילות שלו. גולדברג מבקשת לחזור ולמצוא את הכוחות הגדולים של האדם הרגיל, האנטי־גיבור, לגלות מחדש את הסגולות שלו כיצור מתבונן. לבנות סיפור חדש. יקיר, נדמה לי, רוצה להתרפק. לסלק את הלכלוך.

 111112
דיאן ארבוס, 'תאומות זהות'

האם הקורא בן המאה ה־21 צריך באמת שמישהו יבהיר לו, יברא מחדש, את הסיפור הנפשי שכרוך במעבר דירה, ברצון לפתוח דף חדש? האם ההתייחסות לרעש שעולה מצינורות חלודים או לטעם המים שיוצאים מהם מפיחה בהם חיים מחודשים? האם עדיין יש צורך בספרות שמלמדת אותנו לאתר את הפיוט של שקית ניילון, שטה כמו מדוזה ברחוב?

אפשר לטעון שזאת רק שאלה של רזולוציה ושל מרחק. מי אמר שעימותים עזים, גירוש, פיטורים או הפיכות חצר הם באמת יותר דרמטיים מברז חלוד? האם המחווה והרמז לא עוצמתיים יותר מהדרמה עצמה? אלה שאלות חשובות. העניין הוא שהסיפור שמבקש להפתיע ולגרות את הקורא בעזרת התרחשות דינמית לא באמת ננטש בפאת השדה. כוחות חזקים ומיומנים עושים בו שימוש אפקטיבי.

הפוליטיקה הישראלית מדברת כמעט בלעדית בשפת הספין. היא משתמשת בדמויות של נבלים, בעלילות גותיות על כוחות קודרים שמסתננים לבית ויש להילחם בהם. ברוח הסיסמה הילדותית והאפקטיווית של 'ציר הרשע' מבית הנשיא בוש, הפוליטיקאי הישראלי מציג סיפורי אבירים ותסריטים על מלחמות בני אור ובני חושך. כל זה עוקף או פשוט מוחק דיון רציונלי על תהליכים היסטוריים, על אינטרסים כלכליים ובריתות פוליטיות, דיון שהמרכז שלו הוא לא־סיפורי.

העיתונות הישראלית, במקרים רבים, מדברת כמעט רק במונחים סיפוריים. הדיבור על "פרשות", על "שחקנים" ועל "טייקונים" – תופס את מקום הדיון על ליקויים בסיסיים, על כשל ארגוני בשיטה, או על ההיחלשות המתמשכת של מוסדות הביקורת והאכיפה. במקביל, תוכניות הריאליטי משתמשות במיומנות בתפקידים ספרותיים סטריאוטיפים – השוטה טוב הלב, היפהפייה המרשעת – במשיכה של הצופה לסיפור מלודרמטי ולהתרחשויות עזות. אנשי הספרות, לעומת זאת, מקדשים את ההתרחקות מהפופולרי. מחמאה חוזרת לספרים היא שהם לא מתחנפים לקורא. אבל לְעַניין, לסקרן, למשוך הם לא כלים של חנופה. הם אולי היעד הבסיסי של סופר, היום יותר מתמיד.

לא הסיפורים הדקים היום הם אלה שלא מסופרים. סיפורים בומבסטיים, גורפים, מסתובבים ברחוב כמו ענקים שקופים – ולא זוכים להתעצב לצורה של סיפור חזק ואפקטיבי. סחורות של בני אדם מוטסות ומטולטלות על פני הגלובוס – סיפור שונה מהסיפור על 'מסתננים' שזוממים לפגוע ברוב היהודי בישראל. עובדים צעירים בהמוניהם מכלים שנים בתעשייה של שירות לקוחות ושירות טלפוני – שוקעים בעוני שכאילו אין לו הסבר. במקום לקבל משכורת ראויה – הם ניזונים מסיפורים על הסיכוי להתקדם ולפרוץ, במיתולוגיות על אמביציה, על השתייכות למשפחה גדולה, כלכלית.

אבל סופרים מוכשרים עדיין מנסים להמציא את הגלגל הפסיכולוגי מחדש, לחשוף את הנימים הדקים בחדר הפרטי ובחיק המשפחה. הם מייצרים קורא רגיש, כאילו מודע לעצמו, דרוך לסימנים של יופי כאילו מוסתר. למה נדמה שמרוב התבוננות רגישה בפרטים, קורא כזה מְפתח עיוורון לעולם שמסביבו? האם הוא יודע לקרוא את המהלכים העזים והסוחפים, את המניפולציות שמפעילים עליו הפוליטיקאי, העיתונאי, הפרסומאי? האם הוא מצליח לפתח תודעה עצמאית?

דווקא אמני הסיפור מוציאים מארגז הכלים שלהם את הכלי הבסיסי של סיפור המעשה, של שינוי חד והתמודדות. מוציאים או מטשטשים אותו. הם נכנעים לחלוקה המלאכותית בין בידור לאמנות רצינית – ואגב כך שוכחים או משכיחים את העובדה שגדולי הספרות המודרניסטית ידעו לא רק לפרוש את הנפתולים הדקים של הזיכרון, התודעה והחרדה האנושיים – אלא גם להבעית, להפתיע, להצחיק. קפקא ויצוריו המוזרים יכולים לפרנס ספרי קומיקס ולא רק סמינרים באקדמיה. המינגוויי לא רק רמז בשתיקה לתהליכי הנפש המורכבים של גיבוריו – הוא גם מיקם את חלקם בסיטואציות קיצוניות ומורטות עצבים.

11111111111111111
מרילין מונרו קוראת את 'יוליסס'

 

החדשות הטובות הן שאפשר להרגיש שינוי. ספרות המסע, ספרות המתח והמלודרמה חודרות למיינסטרים הספרותי בישראל. דמויות מעמיסות על גבן את ספת הפסיכולוג ויוצאות למרחב. מפתחות חוש הומור. 'אל מקום שהרוח הולך', הרומן האחרון של חיים באר, הוא דוגמה טובה לזרם מתחזק של סופרים שמוכנים לבחון מחדש את הקשר בין סופר, קורא, מציאות ועלילה. בסיפור על צדיק חסידי שבורח מתככי החצר שלו ויוצא למסע פלאי בטיבט – באר שחרר את עצמו ואת הקוראים משורה של תכתיבים קבועים ברומן הישראלי המסורתי, וזאת בלי לעבור מהמים העמוקים לרדודים. מאחורי הנוסח הקל של סיפור ההרפתקאות מסתתר סיפור רציני לחלוטין על אדם שאיבד את שמחת החיים שלו, שהתנתק ממקורותיו הרוחניים. במקביל לסיפור אהבה משועשע, תכליתי ולא לגמרי משכנע, ממשיך באר להתכתב עם מקורות הספרות העברית החדשה, בלי להעיק על הקורא ולהכביד על הקריאה. באיגוף אחרון, אחרי המסע המופלא והמיסטי, חוזר הרומן בסופו לקרקע ריאליסטית וממחיש את הפוליטיקה ומאבק האינטרסים החילוני לחלוטין בחצרו של האדמו"ר. אחרי שנים של התבוננות רגישה, של אימון עיניים מול טיח מתקלף וצינורות חלודים, גם הָרֶגל חוזרת ללמוד משהו על נפש האדם.

ימי חול, עינת יקיר, הוצאת כתר