ראיון עם מעין בן הגיא, ווקמן

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.8.2017

♥♥♥♥
"פייק איט טיל יו מייק איט" – אחת העצות הפשוטות והטובות ביותר שמעין בן הגיא קיבלה. לזייף עד שזה יחלחל. היועץ היה פסיכולוג התנהגותי. היא הייתה אז בת 27, אחרי פרידה ממי שהיה החבר שלה, אחרי שהוריה התגרשו. "אמרתי לפסיכולוג – אף פעם לא התחילו איתי, למה שעכשיו יתחילו? הוא אמר לי דבר שמתאים מאוד לאנשים עם נטייה ספרותית: 'תבחרי דמות שאת רואה סביבך, כזאת שמתפעלת את העניינים כמו שצריך, ובצורה שרירותית, במצב המתאים, פשוט תיכנסי לתפקיד. תגידי שאת היא, תעשי מה שהיא הייתה עושה'".

וזה עבד?
"בטירוף. עבדה איתי חברה טובה בחנות למסגור תמונות בירושלים. צרפתייה כזאת, בנאדם שמשפריץ סקס ומפלרטט עם כולם כאילו אין מחר. היא הייתה מבוגרת ממני, גרושה, עם שני ילדים. עם ציצי יותר גדול. הבוס בחנות היה נורא מגניב, כל החברים שלו היו אופנוענים מסוממים כאלה. אנשים שהיית רוצה שיתחילו איתך. כשהם היו נכנסים לחנות הם היו מתמקדים רק בחברה שלי. מה היא ידעה לעשות שאני לא ידעתי? להיות משוחררת, לפטפט, להיות נינוחה. והחיקוי של ההתנהגות שלה פשוט עבד. התחלתי להרגיש שאני בבית. התחילו להתייחס אליי. אולי לא במאה אחוזים, אבל בהחלט מעבר מכובד מאפס ל-60-70".

'ווקמן', ספרה החדש של בן הגיא, מוצא שלל דרכים להתמקד בנקודת המעבר הזאת שבין החיקוי וההפנמה, בהתבגרות ככניסה לתפקיד. הרומן מתרחש באזור שנת 90', בקו התפר התרבותי שבין הווקמן והקסטות לבין העולם הדיגיטלי, האינטרנטי, שעומד בפתח. את הגיבורה, בחורה בתחילת שנות העשרים לחייה, בן הגיא שולחת לעבוד כמנקה במלתחות של אתר נופש בסגנון חמת גדר, סמוך לגבול. לבחון את גופה, את ההשתנות שלו, את הדמיון והשוני בינה לנשים מבוגרות במלתחות. לברר מי היא רוצה להיות בין נופשים, חיילים, קיבוצניקים וחיות פרא.

מול הצעירה המתבוננת הזאת – שדמותה מתבססת על שנות העשרים של בן הגיא ("עשיתי אותה רזה, כמו שתמיד רציתי להיות") – הסופרת הציבה גבר בן 40, מנהל המקום, שגם אחרי שנים לא מרגיש בבית בקיבוץ. שניהם מדובבים "תחושה קיומית שתמיד יש לי: שכולם יודעים את הכללים, חוץ ממני. כאילו שם בתל-אביב, בניגוד אליי, כל הסופרות מקושרות, כולן יודעות להפיק את ההשקות האלה לכבוד ספרים חדשים, כולן שותות קמפרי".

בן הגיא – בת 47, נשואה ואם לשלוש בנות (7, 10, 13) – אומרת את הדברים האלה בלי מרירות, תוך כדי שהיא מוזגת לשנינו קמפרי בדירה הירושלמית שלה, בבית הכרם. "אני תמיד נמצאת באזור נטול הקשר. הילדות שלי לומדות בבית הספר הדו לשוני, השכן בבניין הוא שופט, האנשים בשכונה כאן הם לובשי חולצות פולגת בגוונים שונים של כחול. אבל נוח לי בירושלמיות הזאת".

האפיזודה התל-אביבית שלה הייתה קצרה. "אחרי הצבא גרתי חודשיים-שלושה בדירה מטונפת עם החברים של נטשה. הייתי מאוהבת בקוזו, הבסיסט. עבדתי בקונדיטוריה בגן העיר. נורא סבלתי בחור ההוא. הייתי בודדה והחלטתי לחזור לקיבוץ, לעבוד באתר כמו הגיבורה בספר".

לגיבורים שלך לא נוח בתוך העור של עצמם. גם כשהם מתקרבים – זה רק עד גבול מסוים.
"זה ספר שמתרחש על סף החיים, לפני שהדברים מתחילים. הגיבורה כל כך קרובה אליי, לסיפור החיים שלי, שאין לי כמעט עניין בה. דווקא הדמות של המעסיק שלה, שאליו היא מתקרבת, מושכת אותי. אולי בגלל שהוא גבר. אולי דווקא מפני שהוא דומה לי היום – אבא לילדים בשנות ה-40. שמעתי כבר טענה כזאת מקוראים – למה אין בספר יותר זיונים. אבל אני שלמה עם זה. אני חושבת שגם אם הגיבורה שלי מעוררת רגשות מיניים אצל הדמות הנגדית, היא עצמה לא מינית, היא עוד לא מחוברת לצד הזה שבה. במובן מסוים, היא דומה לחיות שהוא מסתכל עליהן בשטח הטבעי. כלומר, פועלת מתוך חוסר מודעות בהקשר הזה. במבט לאחור, אני מבינה שהייתי יפה. אבל אפילו כשהתחילו איתו, לא הבנתי את השדר הזה. או שלא איפשרתי לו להיכנס".

1

הגוף של הגיבורה, המיניות שעוד לא מתחילה לבצבץ, מקבילים לאורך הספר להיסטוריה המקומית של אתר הנופש ברמת הגולן שעובר ידיים בין שלטונות, כובשים, בעלים. "הרבה לפני ההתרחשות האנושית והמרכיבים העלילתיים", אומרת בן הגיא, "רציתי לכתוב על המקום הזה, שבו גדלתי. מקום מהמם ביופיו".

היא נולדה בקיבוץ דגניה ב' וגדלה בקיבוץ אפיק שבגולן. הבכורה בין ארבעה ילדים. אמה הקימה את המסעדה בחמת גדר ("היא תיירנית. כשאתה משאיר לה הודעה בטלפון תשמע אותו אומר שהיא מנהלת השיווק של מלון פסטורל בכפר בלום – המלון הכי יפה בגליל"). אביה פיזיקאי. בתחילת שנות התשעים עזב לארה"ב, מעבר שהסתיים בגירושים.

"בצבא נורא רציתי שיגידו שאני פאנקיסטית, אבל תמיד הייתי 'הקיבוצניקית' וזה נשאר גם היום. אנשים מיד מרגישים את הדבר הזה, שהוא הרבה יותר חזק ממה שהייתי רוצה. לצד ההיסטוריה של המקום כאתר מעיינות מרפא, יש בו גם צד הפוך. בזמן המנדט היו שולחים פושעים לאזור הזה, כמין מושבת עונשין. משהו ביריוני היה מורגש שם גם כשאני הייתי ילדה. היהודים שגרו בגולן הם מין אנשים שרצו להיות קאובויים, ואני שנאתי אותם בכל נימי נפשי. הילדים שלהם היו מרביצים לי בהסעות – ילדת כאפות ששייכת כביכול לקיבוץ המעפן. ביום העצמאות היו עושים בקיבוץ מבוא חמה רודיאו, מנסים להחזיק מעמד ברכיבה על פרה, באלוהים. אני מהילדים שלא הצליחו להיות כל הדברים האלה".

לא פלא שהגיבורה שלך יונקת מוזיקה של הסמיתס מהאוזניות.
"בתור ילדות, אני ואחותי חיינו במציאות מדומיינת. היינו שומעות מוזיקה שאף אחד בסביבה לא הכיר. הקיבוצניקים ובני הגרעינים בסביבה אהבו את הרוק של שנות ה-70, אבל באותה תקופה הפאנק בדיוק התחיל. מינימל קומפקט, סוזי והבנשיז, הקיור, ניו אורדר. היינו מנסות להגיע להקרנות סרטים של לורי אנדרסון או טוקינג הדס בחיפה. נוסעות מהגולן לתל-אביב, למספרת 'גזוז' שנראתה לנו כמו הדבר הכי קרוב לפאנק בארץ. כן, זאת הייתה ילדות של הארדקור פרובינציה. רוב הדברים קורים בראש – לא במציאות. עם טפטופים כמו תוכנית של קליפים בטלוויזיה הירדנית, 'עד פופ' עם אהוד מנור. היינו מקליטות תוכניות רדיו אלטרנטיביות על קסטות ופשוט משננות אותן. בכל מיני מקומות בארץ היו מין תאים של אנשים כאלה שמחוברים למה שקורה עכשיו במקום אחר".

האינטרנט חיסל את התחושה הזאת של מחתרת מתחת לרדאר הישראלי?
"לא בטוח. ילדים בגיל ההתבגרות יכולים להיות נורא בודדים. והם יכולים לחפש במקומות רחוקים אנשים שדומים להם. בשביל הבת שלי, למשל, יו-טיובריות צעירות ממלאות תפקיד דומה, בחורות פמיניסטיות כאלה, אבל מגניבות. היא יודעת שיש איפשהו שם אנשים שחושבים כמוה – קבוצת התייחסות שונה מהכיתה, מהאווירה השמרנית של הטיול השנתי".

הגיבורה שלך נמשכת לשטחים נטושים.
"הייתי הילדה הראשונה בקיבוץ אפיק, שהוא קיבוץ צעיר. במשך שנים, אני ואחותי היינו הילדות היחידות שם. היינו נורא לבד, רק אחת עם השנייה. בגדול, הניחו לנו כילדים לנפשנו. זאת לא הייתה ילדות שמורה. כל שנה, הילדים בסביבה היו רצים לראות את השריפה הגדולה, יחפים בשטח הפתוח. כל הזוחלים, הנחשים, העכברים בורחים מהאש. ואתר הנופש הנטוש הזה, עם הפיקוסים הפראיים והגשרונים. הגיבורה שלי נמשכת למקומות שמאפשרים לה להיות לבד, בלי פיקוח, בלי שום מבט – וזאת השלווה שהטבע מאפשר לך. כל הדברים שגורמים לאי נוחות פשוט נעלמים".

מצד שני, נתת לגיבורה לטבול את הידיים בעבודות הכי מלוכלכות, להתחכך באנשים כוחניים, במצבים משפילים.
"בדומה אליי, היא בוחרת תמיד להגיע למקומות מלמטה. היא מסתכלת על העולם מהביבים, בזמן שלכולם הדברים הולכים הרבה יותר בקלות. זה תוצר של השקפת עולם רומנטית, של קיבעון מחשבתי די מיותר שאופייני לי. כאילו אם אתה מסתכל על הדברים מהצד הקשוח שלהם, אתה מגלה לגביהם אמת גדולה יותר".

גם הגיבורים שלך, למרות המבט המרוחק, המסתייג, מאמינים בערך הישן של עבודה קשה.
"תמיד הייתי נמלה עמלנית. עובדת בכל עבודות הבית, בלי עוזרת. בקיבוץ, עבודה כזאת היא כרטיס שאתה קונה כדי לקבל את הזכות להיות. גם בספרות יש בעיניי ערך לתהליכים ארוכים, לחרשנות, לעורכים ושותפים שיאירו לך את הטעויות שלך ככותב. בעיניי, כתב יד צריך לעבור הרבה גלגולים וגרסאות. אני מאמינה שהספרים שלי יותר טובים לא בגלל שאני מוכשרת. כישרון יש להרבה אנשים. דווקא מפני שהיום קל למצוא במה לפרסום, וקל לאמץ התנהגות של אמן – מה שמבדיל בין כותבים הוא המחויבות שלהם לעבודה קשה".

בין מישורי העלילה השונים ב'ווקמן' – התככים בין עובדי אתר הנופש, ההתנגשויות בין קיבוצניקים ותיקים לשכירים מזרחים, ההיסטוריה החבויה של הכפר הנטוש – בן הגיא מבליטה גם עלילה של אהבה נכזבת. פרידה מתמשכת בין הגיבורה ובין חברתה הטובה שמפרה את הברית הפאנקיסטית של שתיהן, ואת ההבטחה לטוס יחד ללונדון. הדמות הזאת מתבססת בחלקה על הסופרת ענת עינהר, חברתה של בן הגיא מאז תקופת הצבא. הן הכירו בבסיס של חיל האוויר במצפה רמון, תקופה שלה הקדישה עינהר סיפור בספרה האחרון, 'תמונות עירום'. "אנחנו מנסות לגרום גם לבנות שלנו להפוך לחברות הכי טובות, נראה איך זה יזרום".

היום שתיהן מפרסמות באותה הוצאת ספרים. "לענת, בניגוד אליי, לא אכפת אם הספרות שלה תימכר. מבחינתה, שיכירו אותה רק האנשים שהיא מעריכה. מצד שני, יש בה משהו מפונק בהקשר הזה: כל ספר שהיא תכתוב יתקבל על ידי ההוצאה. אני, לעומת זאת, רוצה שמלא אנשים יכירו את הספר הזה. חשוב לי להראות לאנשים הקובעים שיש לו מקום והצדקה בעולם. חשוב לי שהוא יימכר היטב. שחניטל סויסה, המנכ"לית של עם עובד, תהיה מבסוטית. אפשר לומר שאני מפחדת ממנה".

'ווקמן' הוא אמנם ספר קריא מאוד, גם בזכות סגנון ריאליסטי מדוקדק ומאופק של תיאורי נוף ואינטראקציה אנושית – אבל בן הגיא מניחה שספרים מסוגו לא יכולים להפוך לסנסציה מסחרית. "רוב הפעילות הספרותית הפופולרית מתרחשת היום באזורים שאנחנו לא מכירים בכלל. בקבוצות הקוראות בפייסבוק אתה רואה שמה שחזק זה ספרות ארוטית, ספרות בלשית, ספרים בהוצאה עצמית שאני לא יודעת מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. כלומר, גם מי שמנסה לפנות לקהל הרחב לא מגיע אליו, חוץ מאשכול נבו וכאלה. יש שכבה רחבה של נשים שצורכות ספרות על בסיס קיומי – אבל שוטרי התנועה ויתרו עליהן. אין מי שיפליק לקוראים בטוסיק כמו פעם ויגיד להם שצריך לאהוב את א"ב יהושע או אתגר קרת".

ספרה הראשון, 'ים ויבשה', יצא ב-2011. את ספר הנוער 'גודאי', שבמרכזו נערה אתיופית, כתבה יחד עם זהבה גושן, אישה ממוצא אתיופי שהכירה בבית שמש, כשעבדה כעובדת סוציאלית עם משפחות עולים מאתיופיה. "הייתי עובדת סוציאלית שבע שנים, עד שהחלטתי לעזוב. אני לא חושבת שהייתי טובה בזה. הייתי הטיפוס שבוכה כל היום, לוקח דברים ללב".

היום היא מנחה סדנאות כתיבה ועובדת בארגון 'עמק שווה', ארגון באוריינטציה שמאלית שנאבק נגד השימוש בשרידים ארכיאולוגיים ובאתרי מורשת ככלי פוליטי בסכסוך עם הפלסטינים. אבל את הפוליטיקה המקומית בן הגיא מכירה מקרוב, דרך סיפור משפחתי חריג שכבר סופר בהרחבה בסרט התיעודי 'קרבת דם', שביימה אחותה נעה בן הגיא. "אחות של סבתא שלי מצד אמא שלי, שבאה ממשפחה פשוטה וענייה מיבניאל, בגיל צעיר מאוד, אולי 15, נעלמה למשפחה שלה והלכה לחיות עם סוחר ירקות ערבי. היא התאסלמה והילדים שלה התגלגלו בסופו של דבר למחנה פליטים בשכם, אנשים ששייכים לשולי החברה הפלסטינית. מדי פעם הם מבקשים מאיתנו כסף, בעיקר מדוד שלי שנראה להם כמו רוטשילד. סבתא שלי הייתה אישה מאוד לאומית – בעלה היה דור ראשון ביחידת מודיעין ידועה, ואחריו גם דוד שלי ואפילו בן הדוד שלי המשיך את המורשת – והיא הנהיגה מין חרם ביחס לאחותה".

מהצד השני, סבה וסבתה של בן הגיא, היו בין מייסדי דגניה ב'. "בהגזמה, כל החקלאות של עמק הירדן היא תוצר של החקירות של סבא שלי, של ירחונים חקלאיים ששלחו לו מקליפורניה". באילן המשפחתי אפשר למצוא גם את משה שרת ויהודה שרת. בן הגיא מתייחסת כמעט במבוכה להקשר המשפחתי שלה. "מבחינתי זאת פאדיחה. לא הרגשתי אף פעם שאני שייכת לאצולה קיבוצניקית. הקיבוץ שבו גדלתי מבוסס על בני גרעינים ממוצא מזרחי. אנשים שהתחנכו בנוער העובד והלומד ועברו שטיפת מוח נמרצת לגבי מה זאת ישראליות. בעיניי, אנשים כמוהם מייצגים משהו הרבה יותר מעניין מהשיח המזרחי בפייסבוק – ולכן התמקדתי בגיבור כזה, ונתתי לו את השם 'ויצמן'. מישהו שכביכול אי אפשר לדעת מה המוצא שלו, אבל חווה בצורה הרבה יותר אמינה ואנושית את השאלות לגבי זהות מזרחית".

יותר אמינה?
"אני שייכת לדור ביניים, נדמה לי, מבחינת היחס למאבק המזרחי. ובאופן דומה, גם למאבק הפמיניסטי. אני קוראת את הרומנים של רחל איתן, ואני יודעת שאני לא הייתי צריכה להתמודד עם תוקפנות והטרדות מיניות בלתי פוסקות מצד גברים כמו שהיא מתארת, לחיות בתקופה שבה יצחק לאור ייצג את הנורמה. אבל יחסי מרות מול הקצינים, למשל, כחיילת – לא הרתיעו אותי. לפעמים נדמה לי שהדיון העכשווי בהטרדות מיניות מבקש בהקשרים מסוימים לעקור מבני אדם משהו. המשיכה לכוח, הרצון שיתפעלו ממך כאישה, גם כאישה – ובאותו זמן, ההתנערות מכל אלה. אפשר להבין את המשיכה לגברים, לבעלי הכוח. בכלל, כשאתה נמשך למישהו – תמיד מעורבות בזה המניות החברתיות שלו. גם יופי הוא מניה כזאת. כשאתה מאוהב במישהו, אתה צריך להסתנוור ממנו, מאיזו מעלה שיש בו. אני יודעת שזה נשמע שמרני מאוד, אבל יש משהו מדליק במשחק התפקידים הזה. לכל הפחות, הכוח אמור לעבור הלוך ושוב בין הצדדים".

והיום? את עדיין צריכה לחקות נשים אחרות?
"לא, וזה נורא כיף. כל עשור בחיים שעובר מלמד אותך להשתמש במיניות בתוך המכלול. הביטחון העצמי עולה. היחס לגוף, התגובות מגברים אחרים. אם כאישה צעירה את מודדת את עצמך בעיקר לפי איך שאת נראית – בגיל 40 מתבטא הרבה יותר בקלות משהו פנימי שהתגבש לאורך השנים".

מעין בן הגיא, ווקמן, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם חיים באר, חבלים, הוצאה מחודשת

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.6.2017

1

מלבד קעקוע אחד ספציפי, חיים באר לא סובל קעקועים. הקעקוע שייך למלצרית תל־אביבית, שלא יודעת, כנראה, שהסופר הוותיק ניצל את הרגע בו הגישה לו חשבון כדי לצלם את המילה שחקוקה בעור שלה – "ואהבת" – מסומנת בטעמי מקרא. בבית, אחרי צילום הפפראצי, התברר לבאר שהציטוט לקוח מתוך 'ואהבת לרעך כמוך'. "זאת הפעם היחידה שהרגשתי שיש אמירה מאחורי קעקועים כאלה, ולא רק השחתה של הגוף או איזו כתובת יפנית שאף אחד לא יכול להבין.

"באמונה הפרימיטיבית שלי, היהודית, הגוף הוא דבר קדוש. הדבר היחידי שמותר לגרום לו נזק הוא השיער, שגדל מחדש. הרי הקעקועים הראשונים שראיתי והטילו עליי אימה, בתור ילד בירושלים בתחילת שנות ה־50, היו המספרים על הזרועות של ניצולי אושוויץ. אז היית רואה אותם למאות ולאלפים. באוטובוס סביבך. או לחלופין, קעקועים על הגב של הפרות ברפתות. והיום, כשאני הולך בתל־אביב, פתאום אני רואה אנשים שמרצונם החופשי מתחייבים למשהו בלתי הפיך. אתה יודע כמה אמיתות אני כבר נטשתי לאורך השנים? כמה אמונות ודעות ואהבות ספרותיות? אז להתחייב למשהו כמו קעקוע?"

לא רק מלצריות מקועקעות. אם אתם פוסעים בצהרי היום ברחוב בתל־אביב, או רוכבים על אופניים חשמליים וכמעט דורסים איש חמוד וזועף, בן 72 – דעו שחיים באר בוחן אתכם בסקרנות, בתימהון. "פעם", הוא אומר, "כשסיימתי לכתוב ספר, יכולתי לשוות לנגדי  את הקורא האופטימלי שלי. היום, כשאני הולך ברחוב, מתחנת האוטובוס בסינמטק ועד בית ציוני אמריקה, אני רואה את האנשים ושואל את עצמי, יש מצב שמישהו מכל אלה – החבר'ה שיושבים במסעדה, האימהות החד־הוריות שרוכבות על אופניים עם שני ילדים, אחד מקדימה ואחד מאחורה – יתייחד עם ספר שלי לשניים־שלושה ערבים? ואני מוכרח להתוודות שאני לא יכול לדמיין את זה".

ובכל זאת באר, מהסופרים הבולטים והמבוססים בישראל, מפרסם עכשיו מהדורה חדשה לספרו 'חבלים' מ־98'. כלומר, מבקש להציג בפני דור נוסף של קוראים יצירה שהוא מחשיב לספר "הנאהב ביותר" שלו. אמו של הסופר וסבתו מככבות ב'חבלים', רומן אוטוביוגרפי במוצהר. מכינות אותו כילד לחיי ספרות. הרומן נפתח בבעתה שגורמות לסבתא נוצות טווס בגן החיות הירושלמי, תצוגה שמזכירה לה את אלף עיניו של מלאך המוות. לקראת סופו, אמו של המספר מצהירה בפניו שכישרון ספרותי הוא המפתח לחיי נצח: הכותב יכול לעצב את חייו כרצונו, מחדש, לקום לתחייה.

אתה עדיין חותם על הרעיון הזה?
"בהרגשה הפנימית כן. בשעה שאתה כותב, כמו בהתרגשות של מעשה האהבה, יש תחושה של ניצחון על המוות. אבל הנה אתמול צלצלה להתייעץ איתי אלמנתו של סופר חשוב, זוכה בפרסים, שפעם דיברו על הספרים שלו בחיל ורעדה – והיום נשכח למדי. היא אמרה לי, אני כבר לא מצפה שימכרו את הספרים שלו, אבל לפחות שיהיו בגרסת דפוס. היה לי כל כך עצוב בשבילה, בשבילו, בשבילי. בשביל כל העסק הזה. הטלפון הזה הזכיר לי שוב את הזמניות של הדברים – והיא מעוררת אימה. בסופו של דבר, מכל תקופה נשארים בזיכרון מעט מאוד כותבים".

אתה מפחד שתישכח?
"יכול להיות שסוג הספרות שאני אוהב, שאני מנסה לכתוב – שיש בה משהו מינורי, כמעט חיוור, פסטלי – הוא כבר לא סחורה. אבל אני לא יכול לכתוב אחרת, ולא הולך להשתנות. בכלל, הניסיון לכבוש את ליבם של קוראים בסופו של דבר הוא די נואל. אני כבר ירדתי מהרכבת. אני רואה את הרכבות רצות מול פניי. יכול להיות שמעגל הקוראים הכללי התרחב – אבל הפטריוטים שלך, האוהבים שלך כסופר, מצטמצמים.

"היום העולם הוא כמו ים עם המון איים קטנטנים ולא מובנים. אתה לא יודע אם אתה יכול לעלות לאי. אם תתקבל בברכה. אני חי את חיי היום בלי תחושה של בית. בתור ילד, בירושלים, הלכתי במקום שהוא שלי. אני זוכר, לעומת זאת, את אבא שלי הולך שם צמוד לקיר, כמהגר, כגולה שלא יודע אם הוא חוקי או לא חוקי. היום אני מרגיש כמוהו. פעם עוד הייתי נוסע מדי שבוע לירושלים, ליום שלם. אבל העיר הלכה למקום אחר".

ותל־אביב, מקועקעת מדי בשבילך?
"לא נעים להגיד, אבל חוץ מאנשים מסוימים, זה מקום שמעורר בי כמעט גועל. תעזוב את הפחד מהאופניים, את השחתת הגוף בקעקועים – זאת עיר שאין בה חיזורים. אני רואה את האנשים הצעירים שם, רוכבים, הולכים, ואין להם ברק בעיניים. זה מדכא אותי נורא. אין תשוקה ברחוב. אתה לא רואה בחור משתוקק לבחורה, ואתה לא רואה גם בחור משתוקק לבחור. כולם למדו להרכיב מין מסיכה של תקינות. אי רצון לקחת חלק, להכניס את הידיים, להיות מעורבים. אולי במועדונים ובפאבים אנשים עוד מרשים לעצמם להביע גילוי לב וחשיפה – אבל מולי, גם כשאני מלמד, אני רואה אנשים עם וילונות על הפרצוף. היו פעם מסיבות, היו חיזורים. נכון שתוצר לוואי של חיזורים הן הטרדות. היום אתה רואה שאנשים מסתובבים ממוגנים, הולכים ברחוב כמו שפעם היו הולכים עם מסיכות אב"ך".

* * *

כשכתב את 'חבלים' בשנות ה־90, הוא מספר, התכוון בכלל לעזוב את העיסוק בספרות ולדבוק בכתיבה עיתונאית. "אחרי ההתקבלות החמה של הרומן 'נוצות', אזרתי אומץ לכתוב את הספר הכי חשוב שלי, לדעתי, 'עת הזמיר', שיצא ב־87'. ספר פוליטי, חברתי, עם אמירה ברורה ואולי ברורה מדי, שביקש לתאר את הצמיחה של הציונות המשיחית הדתית, שהיום אנחנו רואים את הפירות שלה בדמות נוער הגבעות והמחתרת היהודית. זה שהספר התקבל בעוינות נוראה מהכיוון הדתי־לאומי זה בסדר. לזה חיכיתי, ואולי אפילו ציפיתי. הם ראו בי בוגד מבית. מבקר ספרות דתי פגש אותי ברחוב ואמר לי – אם היה לי עכשיו אקדח, הייתי הורג אותך. אבל מי שלא קיבלו ולא הבינו את הספר היו אנשים סביבי, מחוץ למגזר הדתי. הביקורת היו איומות ונוראות, ללא מידה של חסד, ומאוד נפגעתי. הציבור אז לא הבין את עוצמת הכוח שבונה הציונות הדתית, שבנט בעיניי הוא ראש החץ שלה עכשיו – וגם הוא ינשור מתישהו ויגיעו גרועים ממנו".

באר אמנם מסתייג מהעמדה נוסח בנט, אבל מתאר חובשי כיפות כקוראים האידיאליים של ספריו. "תשמע, הם קוראים נורא רציניים. ברמה האישית, אני מכיר אנשים שגרים בהתנחלות ויש לי דיבור איתם מעבר לעניין הפוליטי. ביום שבו אמריקה תחליט שאנחנו יוצאים מהשטחים, הם יהיו השותפים הטבעיים שלי לשיחה. התמונה האנושית שם היא לא נוסח גדעון לוי, אלא הרבה יותר מורכבת. במעשה הם חוליגנים, הם עושים דברים נוראים בשטחים, אבל ביום־יום הם בורגנים בדיוק כמונו. אלה אנשים שאתה בא אליהם הביתה ויש להם שירי יהודה עמיחי על המדף. הם קוראים את נתן זך. אבל ברגע מסוים, שאי אפשר לשים עליו את האצבע, הכל מתהפך ומתגלה פן אחר לגמרי בעמדה האידאולוגית שלהם".

עוד לפני שהוא נשאל, באר – בוגר החינוך הדתי, שספריו מבטאים פסיפס של מקורות השפעה, התנגדות והשתייכות דתית – הודף את הניסיון להגדיר את עצמו. "אני אדם שהולך לבית כנסת, שהולך להתפלל. אבל אני מאמין שזה עניין פרטי שאדם עושה בדל"ת אמותיו. אם תשאל אותי מי אני, אחרי שאני אומר שאני אדם, אני קודם כל יהודי. זה לא עניין דתי, אבל זה אומר שיש לי זיקת עומק לכל מה שהיהודים שקדמו לי עשו. מבחינתי, הפרוזה העברית מתחילה בגמרא ולא בברנר".

ככל שהחברה בישראל תיעשה דתית יותר, הספרים שלך אמורים למצוא יותר קוראים.
"יש הבדל בין תהליכי הדתה לבין להיות בן בית בארון הספרים היהודי. יש היום יותר ויותר שומרי מצוות – וחלקם הגדול הם פשוט עמי ארצות ופרימיטיביים. הם מתעניינים בביצוע קפדני וטכני של מצוות, ולא בתוכן הרוחני של הספרות היהודית. חלק גדול מהעולם היהודי כפי שהוא נראה היום הושחת לגמרי – כמו שהדגל האדום הושחת בידי סטלין. וזה גורם לי לעוגמת נפש גדולה.

"תיקח למשל את יהודה עציון, הנאשם מספר 2 של המחתרת היהודית – אדם שאני מוקיר ומחבב באופן אישי. תפיסותיו המטורפות הולכות ומקצינות משנה לשנה. עכשיו יש לו תוכנית להרוס את ירושלים ולהקים אותה מחדש עם בית המקדש במרכז. כמו התוכנית של מוסוליני לרומא. ובכל זאת, אם תשלח אותי לשטח לא מוכר בלילה אפל, האיש שאבחר ללכת איתו ואסמוך עליו יהיה אדם כמוהו. יחשבו שירדתי מהפסים להגיד דבר כזה, אבל עם אנשים כמוהו אני יכול לדבר. שנינו יצאנו מאותו קפל באדרת היהודית הגדולה, שנינו מודעים לאותן בעיות בחברה שבה אנחנו חיים – אלא שהפתרון שלו קטסטרופלי".

בשנים האחרונות יש יותר מקום לכותבים שגדלו בהתנחלות. משהו בחלוקות בין חילונים ודתיים מתערער ואולי לטובה.
"הנה, יונתן ברג הוא כישרון גדול. דברים קורים כל הזמן. השאלה היא איך מנקים את רעשי רקע. האופטימיות שלי היא בכך שאחרי כל תקופה חשוכה יש תקופה מוארת. בתרבות היהודית יש המון חיוּת, והחיות הזאת תחזור אלינו לא דרך הממד הוולגרי ושונא האויבים. אני זוכר, כילד, את האופטימיות האדירה שהייתה בחברה הישראלית: נניח, כשיצא הספר הישראלי הראשון. והבול הראשון. והכנסת הראשונה. לא שהכל היה טוב, היו המון בעיות – אבל הייתה הרגשה שאנחנו נתגבר. גם ניצולי שואה הצליחו להשתקם ולחזור לחיים. אז בטווח הארוך יקרו דברים. לגבי העתיד אני אופטימי. אני רק פסימי אם אני אזכה לראות אותו. לא הגיל שלי מעיק עליי בהקשר הזה, אלא המציאות החברתית והפוליטית. לא תיקח ממני את הכעס הנורא, הנורא, שיש בי על השלטון הנוכחי. והכעס הנורא על האופוזיציה העלובה – כולל מרצ וכולל המחנה הציוני".

* * *

'חבלים', במקור, היה מיועד לקהל שבוי ואוהד: ילדיו של באר. אחרי שפרסם ספר שעסק ביחסי ברנר, עגנון וביאליק, החליט לכתוב שוב פרוזה, להדפיס עותקים בודדים "כדי שהילדים שלי יידעו מי היו הוריי ואיפה גדלתי". אבל ידידו והעורך הקבוע של ספריו, אברהם יבין, קרא והמליץ לבאר לפרסם בכל זאת. "מאוד פחדתי. אמרתי לעצמי שאם הספר יתקבל כמו 'עת הזמיר', אני לא יודע איך אני אשרוד. אבל הייתי אז במצוקה כספית, וההוצאה נתנה לי מקדמה".

אם 'עת הזמיר' הפך לספר אהוב "אצל בחורי ישיבה שהתפקרו" – 'חבלים' זכה לאהבה חוצת מגזרים. "זה היה ספר לא פוליטי, והוא עורר אצל הרבה קוראים תחושה של פיוס והשלמה עם דור ההורים שלהם. אישה אחת כתבה לי שהחליטה להחזיר את אביה מבית האבות אליה הביתה, לטפל בו בימיו האחרונים. אני הרי אדם מורבידי; אמרתי לבני משפחתי, כשאמות, תיקחו כמה מהמכתבים האלה ותקברו אותם יחד איתי – שהם יעמדו לזכותי בעולם האמת".

באר לא קרא שוב בספרו אחרי שיצא לאור, לא תיקן עניינים משמעותיים במהדורות מחודשות. אבל הבדל אחד בולט בין הספר המקורי להוצאה הנוכחית. באר היה בן גילם של הוריו בערך כשתיאר את דמותם ב'חבלים' – בעלי חנות מכולת קטנה בירושלים, הורים לבן יחיד, שנולד לשניהם בגיל מאוחר אחרי נישואים קודמים. "היום אני בגיל שבו הוריי מתו. ואני מדבר איתם או עליהם כשווה אל שווים. אנחנו באותו גיל! אוטוטו אני אהיה גדול מהם – מבחינתי הרי אבא שלי לא התבגר מאז מותו, ונשאר בן 73".

באר הם ראשי התיבות של ברכה ואברהם רכלסבקי או בן אברהם רכלסבקי, שם משפחתו המקורי של הסופר. בראשית הספר, עומדות במרכזו אמו וסבתו. עם התקדמות הרומן מתגלה דמותו של אביו המבוגר – דמות קומית, מביכה, מעוררת הזדהות. "הספר נכתב תחילה מנקודת מבטה של אמא שלי. אני סולד מאנדרטאות, אבל פנטזתי לבנות לה איזו אנדטה חיה. היא הייתה לוחמת. היא הקימה את מפעל חייה בנחישות: חנות המכולת הקטנה שלה – ואני. היא עבדה אותי כאילו הייתי פרויקט שלה מול המוות. בעיניי היא הייתה גיבורה, ובכלל, אישה שהקדימה את זמנה. לא רק בנושאים הגדולים. היא עשתה למשל יוגה והייתה אוכלת אצות שנים רבות לפני ששמעו כאן על עניינים כאלה. תוך כדי כתיבה, אבא שלי התחיל להופיע אליי ושאל אותי: 'לא מגיע לי שתתייחס אליי עכשיו כאדם מבוגר, בראייה יותר מבינה? לא מגיע לי משפט חוזר?' הוא היה בן 55 כשנולדתי, ואני כתבתי את הספר כשהייתי בן 50. זה, בעיניי, ההישג הכי גדול של הספר – אין בו רגשי אשמה דווקא, כלפי ההורים, אלא התבוננות מאוחרת".

היית מסוגל לכתוב באופן דומה על הילדים שלך?
"זאת שאלה מכשילה. חלק ניכר מספרות העולם מתאר בנים שכותבים על הוריהם. כותבים, בוזזים, אוהבים, מתחרטים. האנשים החיים היחידים שאתה לא כותב עליהם הם ילדיך. הרי אתה לא רוצה לפגוע ביחסים איתם. דווקא מפני שכתבתי על הוריי ובחנתי אותם כדמויות ספרותיות, אני מבין שלעולם לא תוכל לצאת בשלום כהורה מול מבט כזה. תמיד יבואו אליך בטענה כלשהי. אמא שלי הייתה אומרת שלנכדים ולסבים יש יחסים טובים בזכות האויב המשותף להם: הדור האמצעי. כשאני שופט את הוריי ככותב ובכלל, באותה מידה אני צריך לשפוט את עצמי ביחס לילדים שלי. לשאול אם מה שדרשתי מהוריי, קיימתי כלפי ילדיי".

ומה גזר הדין?
"אני אגיד לך מה שאמר לי פעם עמוס עוז: באופן מוחלט, ברור שאני נותן הרבה יותר לילדיי ממה שההורים שלי נתנו לי. למשל, מבחינה כספית. אבל באופן יחסי, ההורים שלי נתנו לי הרבה יותר מאשר אני נותן לילדיי. הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם, גם אם זה היה נורא מעט. אני אולי נותן לילדיי הרבה מאוד – אבל זה לא כל מה שיש לי. זאת אבחנה נורא יפה שתקפה גם לגביי: הוריי נתנו לי כל מה שהיה להם. ללא סייג. אני מעניק ומסייע לכל אחד מילדיי – אבל אני לא נותן כל מה שיש לי: הרי אני כותב, ומלמד ורץ ויש לי עניינים. בראש מעיניהם של הוריי הייתי אני, ולא שום דבר אחר. אני הייתי החיים הפרטיים שלהם".

אנחנו חיים בתרבות שמעמידה הורים למשפט תמידי, מבחינה פסיכולוגית.
"בדור שלי, רק מפונקים האשימו את ההורים שלהם. כשבני דורי ומבוגרים יותר כתבו על הוריהם, לרוב הייתה שם הרבה חמלה – גם אם חמלה היא דבר שונה מאהבה. רק בחור מפונק כמו יורם קניוק כתב ספר כמו 'פוסט מורטם'. כולם חסו, ריחמו, אבל קניוק, ככותב, היה אכזר ורע לב – לכן גם הספר שלו הוא ספר ייחודי. חשבתי על הספר שלו במפורש בזמן הכתיבה של 'חבלים' כמקום שאני לא רוצה להגיע אליו. ספר נוסף שעמד לפניי כדוגמה שלילית לתיאור הורים הוא 'אישה יקרה' של יהונתן גפן. יש שם אי יכולת להבין או לסלוח.

"אני וחבריי היינו יותר חזקים מההורים שלנו. אנחנו היינו בני המקום. היינו מעורים ויותר מלומדים מהם. פרשנו את חסותנו על הורים חלשים, שהחיים לא האירו להם פנים. ההורים – חלקם יוצאי שואה – היו מרוסקים ביחס לבנים, שהיו בני הארץ ויפים ושזופים והלכו עם מכנסיים מקופלים ועם כאפיות. המצב הכלכלי של בני דורי היה טוב משל הוריו. בן תמך באביו. והיום זה הפוך: המצב הכלכלי של בני דורך גרוע ביחס למצבם של ההורים. אותי מרתק, וגם מפחיד נורא, לחשוב מה יהיה בדור של בני ה־30 וה־40 – איך הם יוכלו לעזור לילדיהם. מלבד העשירים, האם לבני מעמד הביניים תהיה אפשרות לעזור לילדים שלהם להסתדר, לקנות דירה, לשכור דירה? אלה לא שאלות ספרותיות, אלא שאלות של החיים".

* * *

באר הוא קורא סקרן, גם ביחס לספרות עכשווית. בניגוד למצופה מאנשי ספרות ותיקים, במיוחד בשנים הללו, הוא לא איבד עניין בכותבים צעירים. מסתובב בחנויות, מדפדף, נותן "חמש דקות של חסד" לספרים חדשים. "למרות המספר העצום של ספרים שמתפרסמים ביחס לעשורים קודמים", הוא אומר, "לא השתנה מספרם המוחלט של הספרים הטובים שיוצאים מדי שנה. פעם הייתה משמעות לעובדה שההוצאות המרכזיות והעורכים החשובים בחרו לפרסם ספר מסוים – היום אין לה משמעות מיוחדת".

הזירה הספרותית היום, אומר באר, מדורי הספרות, ההוצאות, מקדשים את הממותג והאגרסיבי. את השמות הגדולים – או לחלופין את אנשי הספרות הצעירים, הקולניים והאלימים. הוא מסתייג ממשוררי ערס־פואטיקה והגל המזרחי, אבל בניגוד לשיחות עם מרואיינים אחרים, נראה שהוא בקיא יותר, מבחין בין כותבים שונים, משתדל שלא להשמיע שלילה גורפת.

"היכולת של אדם ללגלג על עצמו, לראות את נגעי עצמו, זה החלק הכי מעניין בספרות", הוא אומר כשאני שואל אותו לגבי הנושאים המשותפים ל'חבלים' ולעיסוק הספרותי היום בזהות אתנית. "לעומת זאת, היללה או הקינה או הבכי – מה קרה להוריי, מה קרה לי, השתיקו אותי – הרבה פחות מעניינים אותי. המבחן של כותבים כמו רועי חסן ועדי קיסר או שלומי חתוכה יהיה אם הם יכתבו גם דברים אחרים, ולא ייתקעו בשלב של קינת הקיפוח והרחמים העצמיים".

זאת ספרות שמבטאת רק רחמיים עצמיים?
"זאת ספרות שכועסת עליי: על האשכנזים, על היישוב הוותיק. אוקיי, עשו לכם, לקחו לכם, הרביצו לכם. הכל נכון. אבל אותי מעניין לראות לאן הם ייקחו את הנרטיב הזה. אני אגיד לך מה ההבדל ביני ובינם, במלוא הצניעות. אני מקווה שמצאתי את היכולת לאזן בין אהבה ויושר ככותב. לחשוב למשל מה הגביל את אבא שלי כאדם ספציפי, ולא רק כנציג של קבוצה מסוימת. לכותבים של ערס־פואטיקה יש אהבה גדולה מדי, בהשאלה, להורים שלהם. ולדעתי, במבט מהצד, אין להם בוחן מציאות מספיק מאוזן כלפי חוץ.

"כשהתחלתי לכתוב, עוד חבשתי כיפה. בשנות ה־60 וה־70, להיות דתי ולהשתחל למעמד הסופרים היה דבר נורא קשה, וכביכול לא לגיטימי. הדמות האידאלית של כותב הייתה של איש תנועת העבודה, קיבוצניק, גבר, צעיר, מהנח"ל המוצנח נגיד. מהבחינה הזאת, יש לי אמפתיה למי שלא נותנים לו להתקרב לצלחת. אבל הטרגדיה עם הגל המזרחי החדש היא במובן הספרותי: במקום לתת להם להתפתח לאט כיוצרים, החברה מנצלת אותם. כלי תקשורת ואנשי יחסי ציבור ממתגים אותם ומתפרנסים מהם ומשתלטים עליהם. הנה מירי רגב – פגשתי אותה פעם או פעמיים, היא אישה מאוד אינטליגנטית, יודעת מה היא רוצה, אבל היא מקדמת מה שנתניהו מקדם, וזה לפורר את הדבק המסוים שהדביק את החברה הישראלית".

משונה לדבר איתך באופן קודר כל כך על החיים כאן. בדמויות ההורים והסבתא בספר שלך, למרות המכות והאובדן שהם חוו, יש משהו אוהב חיים או שובבי.
"הם כל הזמן הישירו מבט קדימה, ושאלו לא מה היה – אלא מה אנחנו רוצים לעשות עכשיו. זאת השאלה המשחררת, זה החלק האופטימי של החיים. ולא כל הזמן לחפור ולגרד פצעים ישנים. הספר שלי עוסק בעבר – אבל אני מספר על החלומות הקטנים של אנשים לשיפור חייהם. איך אדם שעמד בפינת הרחוב ומכר ביצים שאף להפוך לבעל מכולת.

"בעיניי, המבט תמיד צריך להיות מופנה קדימה. מבט אחורה הוא מבט של נקם. נגרם עוול מרצון ושלא מרצון לדור שלם של מהגרים – אבל היום התפקיד של המדינה הוא לתקן, לא להסתכל לאחור. לא לשאול אם גנבו או לא גנבו ילדים, ולהקים ועדות חקירה – אלא להשקיע במוסדות חינוך בדימונה, באופקים, בשכונת התקווה. להשקיע הרבה יותר. הרי הייתה ועדה לבדוק מי רצח את ארלוזרוב. היו ועדות חקירה אחרי מלחמות. אבל כל הדברים האלה בלתי ניתנים לפתרון. צריך להשאיר אותם כפי שהם: לא יימצאו פתרון או ממצאים שיתקבלו על כולם".

באר מזכיר את תפקידו כעורך ספרותי בקידום צעדיהם הראשונים של סופרים כמו סמי מיכאל, אלי עמיר ודן בניה סרי. "אני הראשון שהוציא ספר של מיכאל. הייתי הפטרון שלו – ואני משתמש בכוונה במילה גסה – במובן זה שדאגתי שיטפלו בעם עובד בספרים שלו. וכך עשיתי עם עוד כותבים, שהפכו לסופרים מרכזיים. הייתי שם כדי לעודד ולפתוח דלת, גם במקרה של משורר הומו שההוצאה לא אהבה את השירים שלו בגלל הנקודה ההומואית.

"אני לא מציין את זה כדי לקבל קרדיט. אני מבין ומקבל את הטענות לגבי קיפוח והדרה. הנקודה שלי היא אחרת: אני רוצה איכות יותר טובה. בתור שופט או לקטור – אני לא מוכן לתת הנחות למישהו כי הוא הומו, כי הוא מזרחי או כי היא אישה. על זה הוויכוח. אדרבה, בגלל שהמאבק הפוליטי הזה חשוב – הוא לא יכול להפוך מעבורת לטקסטים פחות טובים".

מישהו מערער על השאיפה ליצור ספרות טובה?
"כשאתה קורא ספר של סופר סטרייט אשכנזי בן 60, אתה מפעיל עליו את אמות המידה הכי מחמירות. ואני מזהה שברגע שמדובר על טקסט שנוצר כביכול מהשוליים או שייך למקופחים מסוגים שונים – דנים בו מתוך סלחנות. הסלחנות הזאת היא לטעמי מתנשאת. הוויתור הזה על שיפוט מלא – בביקורת הספרות, בלקטורה של ההוצאות. אני לא אוהב חנפנות. כמי שהיה עורך הרבה שנים, אני יודע שאם לא תהיה ישר עם עצמך ועם הכותב – זה יחזור אליך כבומרנג. אם אני מקבל כתב יד של חבר – אומר לו את מלוא דעתי, ללא כחל וסרק. כי אני מכבד אותו. ויותר מזה, כי אני מכבד את המקצוע".

באר הוא אדם מצחיק והרבה פחות רטנוני ביחס למתבקש מאיש ספרות בן גילו ומעמדו, גם אם קדרות מסוימת אוחזת בו בזמן הפגישה בביתו ברמת־גן. עננה קטנה על הפרצוף; עננה קטנה על הצלחת – פרוסות לחם עם קוטג' שהוא אוכל.

אולי זה קשור להיבט הסמלי, המורבידי, בשיבה אחורה לספר מלפני 20 שנה. אולי לטיפול השורש שהוא עומד לעבור אוטוטו. "חפר לי בתעלות", הוא מספר אחרי הביקור אצל רופא השיניים, "ירדתי איתו לביבים, כמו שאומרים החסידים של יעקב פרנק, משיח השקר". באר קצת פחות מחויך כהוא מתאר את הפופולריות של ביקורות ספרות קטלניות, נוסח טיפול השורש המדמם שיהודה ויזן העניק לאחרונה למשורר רוני סומק.

"איש שאני מעריך אמר ששווה להתייחס לויזן ברצינות, אבל כשקראתי את הרשימה שלו על רוני חשבתי לעצמי – לא חבל לך? זה מה שגורם לך סיפוק או חדווה? לקחת את רוני סומק ולמרוח אותו, לתת לו מכות מעל החגורה או מתחתיה? כשאני קורא רשימה כזאת, הרחמנות שלי לא נתונה לרוני אלא לויזן, שיש לו כישרון. אתה רואה בנאדם הולך ברחוב, ואתה רואה במרפסת עומד מישהו ומשתין עליו. מתחשק להגיד לו, רד מהמרפסת. תתחיל גם אתה לצעוד ברחוב".

ויזן ומבקרים תוקפניים אולי מחזירים עטרה ליושנה. ביקורת הספרות העברית הייתה די מרושעת מראשיתה, לא?
"בעיניי, תרבות היא משא ומתן בין דורות, ולא הכאסח והתוקפנות של מבקר צעיר כלפי משורר מבוגר ממנו. אולי הסוג הזה של כתיבה מוצא חן בעיני קוראים צעירים, מעורר בהם ויברציות. במקום שבו אני חי את עולמי, זה לא גורם לי לזקפה. נכון שהיו תמיד פולמוסים תוקפניים וכתיבה תוקפנית, אבל פעם היו שוחטים בסכין חדה. היום הורגים עם מעדר. העניין הוא לא הכוח, אלא העיצוב שלו. בזה השקיעו. יצר ותוקפנות היו פעם בסטייל. עזוב את הוויכוח בין אלתרמן לזך שהיה קשה מאוד – אחת הרשעויות הכי מזהירות שאני מכיר היא של המבקר חיים גמזו. על המחזה 'סמי ימות בשש' הוא כתב: 'מצדי הוא היה יכול למות כבר בחמש'".

ביקורת באורך טוקבק מושלם.
"נו, לפחות ויזן חתם על הרשימה בשמו. הטובקסיטים לרוב מנאצים ומחרפים בלי לחתום בשם. נכון, רוב הסופרים אומרים שהם לא קוראים טוקבקים – אבל העיניים לא יכולות להימנע. והסגנון הזה הפך ללב הביקורות – מתוך אינטרס ברור להחזיר למדור ספרות קוראים. לכתוב על רוני סומק באופן כזה זה צעד של דה־הומניזציה".

אולי מאחורי הסגנון הבוטה הזה עומד ניסיון להעיר דיון ספרותי מנומנם.
"אם זה המקרה, הגיע הזמן שאני אצא לפנסיה. אבל מה שחשוב זה מבחן התוצאה. דן מירון יצא בשצף קצף נגד לאה גולדברג. היום מירון כבר לא רלוונטי, מתייחסים אליו כמאובן; ולאה גולדברג לעומת זאת חזרה לחיים. מוציאים אותה לאור, קוראים אותה, חוקרים אותה. אז לא בטוח שיש ערך לתוקפנויות אלה. אולי תנצח אותי עכשיו בצעקות, אולי תשתיק אותי ותחנוק אותי ותעיף אותי – אבל לא בחשבון הכללי. הגלגל חוזר ומסתובב. אם מי שנוסע עכשיו באמצע הכביש זה הקונטיינר של הביקורת האגרסיבית, זה לא אומר שהאופנוע של רוני סומק לא ימשיך לנסוע אחרי שהקונטיינר שלהם יתהפך. והוא יתהפך, אתה תראה".

אתה חושב ששינויים כאלה גורמים לך נזק ישיר כסופר?
"אני באופן כללי יושב בבית עם המזגן. כותב רומן שאני עוד מתלקק איתו, ומלמד, ומגיע לכל מקום שמזמינים אותי. ואני נהנה. ביום־יום, תפקידי הוא לעזור לאשתי להרים את סלי הקניות הביתה. אבל בהקשר ספרותי, גם אם לא לעצמי, אני חרד לאנשים צעירים שכותבים והאווירה הזאת יכולה לגרום להם להפסיק לכתוב. להרים ידיים. בתלמוד כתוב – אדם שנתקל בכת של כלבים, מה יעשה? אם הוא יברח, הם ירדפו אחריו. אם הוא יתעלם מהם, זה לא יילך. והגמרא אומרת: שיישב ביניהם, עד שיתייחסו אליו כאחד משלהם".

בקיצור, תתקרנף.
"אני רואה הרבה אנשים שמתקרנפים במובן הזה. באקדמיה, בביקורת הספרות. אבל אני כבר לא אהיה קרנף. אין לאף אחד צורך בקרנפים זקנים".

חיים באר, חבלים, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם נוית בראל, מחדש

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 26.2.2016

נעלי ספורט שוות, עם האותיות המוזהבות NB, שמייצגות בדרך כלל את חברת ניו באלאנס, שייכות לכפות רגליה של נוית בראל. סימן רשום של עורכת הספרות והמשוררת. "אלה ראשי התיבות של השם שלי", היא אומרת, "תקרא לזה פרסונליזציה של המותג. גם לנפתלי בנט כדאי".

זאת פחות או יותר הבדיחה היחידה ש־NB משמיעה בפגישה איתה. ספר שיריה השלישי, 'מחדש', לא בדיוק מאפשר שיחה קלילה ועולצת. אני הייתי בטוח שלאורכו מצטיירים קווי עלילה של אפוקליפסה פרטית, של אובדן אהבה שממנו השירים והמשוררת מוכרחים להתאושש, לקום על הרגליים בנעלי הזהב. אבל בראל מבהירה בסבלנות ובעקשנות שלא כך. התיאורים הקודרים של קשר עם זולת קרוב ואוהב שמרכיבים את רוב הספר; הדימויים האסוניים, המשבריים, שעומדים מול האופי המרוסן, המתון, שלו; הם חלק קבוע, שגרתי, מוכר בחייה של אישה מפוכחת, מתוכננת, צמודה ללוחות זמנים ולעקרונות עבודה. "נטועה בעולם המציאות", כמו שבראל מגדירה את עצמה כמה וכמה פעמים. עדיין נשואה לבעלה, שאיתו היא בקשר עוד מגיל הנעורים. שום תהומות, שום סופות.

אם רוצים ללכת בדרכה של בראל, ושל הדיוקן השירי המצטבר לאורך הספר, צריך לזגזג בין שני סיפורים. במרכז הראשון עומדת אשת ספרות מבוססת והישגית. מין שחמטאית מקצועית. לפני כארבע שנים התמנתה בראל לעורכת ספרי המקור של הוצאת ידיעות ספרים. בזירה קטנה ולא עשירה במשרות מסודרות כמו הספרות הישראלית – זאת עובדה ראויה לציון. במונחי מסלול החיים של בראל – לא ממש. גם לא בעיניה.

בתור תלמידה ביסודי, כבר היה לה מפתח פרטי לספריית בית הספר. בתיכון היתה העוזרת של "הספרנית הקשישה בספריית בית עלי היפהפייה באשקלון". אנחנו יושבים עכשיו מחוץ לספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב. בראל עבדה גם שם בתור סטודנטית.

הסיפור השני שמבצבץ לאורך הספר ובשיחה איתה יכול להסביר איזה קור רוח, צורת דיבור ממוקדת, חמורה, דומה ללשון כתיבה. בראל, 38, התייתמה מהוריה בסוף שנות העשרים שלה. אביה אושפז והפך לאדם חולה כמה ימים לאחר שעברה לתל אביב, העיר שהיתה נוסעת אליה מאשקלון בשני אוטובוסים כדי למצוא כתבי עת לשירה, לקרוא את המשוררות שפעלו בשנות התשעים. הוא נפטר לפני פחות מעשור. אמה נפטרה שנתיים לאחר מכן. הוריה, כפי שסיפרה בעבר, הביאו אותה לעולם אחרי שנהרג בנם הראשון בשירות צבאי. "נולדתי כשהם היו אנשים מבוגרים. הם ידעו ואני ידעתי שלא נהיה תמיד יחד. אבא שלי סיפר פעם שרצתי אליו בגיל שלוש ואמרתי לו: 'אתה תמות כשאני אהיה גדולה'".

השירים בספרה החדש נכתבו לאורך שנים. כשהיא כותבת שורות כמו "בכל שעה שבה תגיע הביתה משהו יפגע בקיר/ בהד גדול שיוכפל ויועצם, בבקשה, כמו מאת/ אישה, אבל אינך זוכר בעצם כמו מה: שא מים", היא מתארת תחושה כמעט שגרתית מבחינתה: לחזור הביתה ולהרגיש שמישהו קרוב ואהוב חסר שם. "אם זה ספר מלנכולי? ברור שכן, ובמובן הכי פשוט", היא מסבירה. "הרי מלנכוליה היא חוסר היכולת להיפרד, להשלים עם האובדן. אתה נשאר עם אד דק של עצב, עם השאלה התמידית: מה היה יכול להיות. דברים שלא נפתרו.

"הספר נפתח בפתגם בערבית של יהודים טריפוליטאים: 'אני השלמתי עם הצער, אבל הצער לא השלים איתי'. אני אפילו לא יכולה לזכור מתי בדיוק ואיך שמעתי אותו מההורים שלי, ואני לא יכולה כבר להרים טלפון ולברר. אבל בשבילי זה לא פתגם, זה עניין ששוקע בי. אני כבר לא חושבת על אובדן ועל ההתגברות עליו כיעד, כמטרה. אני אחיה איתו תמיד – וזה בסדר. אני אשא את ההורים שלי. המתים נמצאים איתי. כל הזמן. בשבילי זה לא דבר רע. זה מנחם.

"לפעמים, בבוקר, בשניות שאני מתעוררת ועדיין לא יודע איפה אני נמצאת, אני שואלת: מי אני. ועונה  לעצמי: אני הבת של אליהו ואילנה. זה זה מה שירים אותי מהמיטה. זה הגזע, אלה הקביים. דווקא הידיעה שהם לא כאן. הידיעה שהגעתי לכאן ממקום מסוים, שאני שכבה בתוך תל היסטורי. 'שמור וזכור' זה הציווי שלי. הפחד הכי גדול שלי הוא לשכוח את ההורים, ואני תובעת מעצמי להיזכר".

 +++

שני הוריה עלו מלוב. אביה היה מנהל בית ספר, אמה מורה לכלכלת בית. "אבא שלי היה מעין ביבליופיל. הוא היה מנוי של הוצאות ספרים. היו המון ספרים טובים בבית. עגנון, רחל, שלום עליכם. ספריית תרמיל היפהפייה. אמא שלי מאוד אהבה לקרוא. היו לה דעות מוצקות גם על ספרות, גם על קולנוע. אני זוכר שסופר קאנוני התקשר אלי אחרי שיצא ספר השירים הראשון שלי ואמר לי שהוא אוהב את השירה שלי. כל מה שהיה לי לומר לו זה, אמא שלי מאוד אוהבת אותך. התרגשתי בשבילה.

"גדלתי בבית ממעמד הפועלים, וכנראה אמות באותו מעמד. לא נסענו לחו"ל. לא אכלנו במסעדות. לא קנו לי שלושה זוגות נעליים כל שנה. יש בי תודעת פרולטר. תמיד מפחיד אותי שמחר לא תהיה לי פרנסה. אבל ההורים שלי עבדו קשה כדי שתהיה לי תחושת ביטחון. והם היו מסודרים וחכמים מספיק לדאוג שיהיה לי כל מה שאני צריכה. גם לחם וגם שושנים: פסנתר, חוגים, שיעורים. מבחינת מה שהם היו יכולים לתת לי, קיבלתי מעל ומעבר".

ספרים וספרות היו חלק בלתי נפרד מהבית שלך, מהחינוך שלך. היה ברור שתלכי למסלול כזה?
"לא יודעת. ניטלה ממני היכולת לבחור אם אני בספרות או לא. גדלתי לתוכה, לצדה, בסביבה. שמעון אדף כתב: 'תמיד סביבי שירה חזקה כמו סטירה'. אני מזדהה עם זה לחלוטין. אבל ההורים שלי גם רצו שיהיה לי מקצוע, שתהיה לי עבודה. הם ידעו שיהיו לי חיים קשים בתחום הספרות. אני חושבת שאבא שלי איחל לעצמו שתהיה לי עבודה יותר בטוחה. כבר בתיכון היה ברור שדואגים לי במובן הזה, בגלל המודעות לגיל המבוגר שלהם, לכך שלא נהיה יחד לנצח. הם רצו לראות אותי מסודרת כי הם ידעו שיש דחיפות גדולה. רציתי להיות ילדה טובה. לרצות את ההורים שלי. ההשקעתי המון תעצומות נפש כדי שהם יהיו גאים בי.

"ההצטיינות חשובה לי. מגיל צעיר מה שאני לא הכי טובה בו בכיתה לא עניין אותי. אובר־אצ'יברית קלאסית. היה בי קונפורמיזם כילדה, אבל לא מוחלט. היו ילדים טובים ממני, שבניגוד אלי, פחדו מהמערכת. לא שהיה לי כיף בבית הספר. לפעמים חשבתי ששמים אותנו במוסדות האלה רק כדי שנלמד להיות יצורים חברתיים, להסתדר עם אנשים ששונאים אותנו ולסבול את נוכחותם בחיינו. אם ילד משך בצמות שהיו לי כילדה, לא הצלחתי להבין למה אומרים לי, הוא מחבב אותך ולכן הוא מושך בצמות. זה נשגב מבחינתי עד היום, למה אתה מכאיב לי אם אתה אוהב אותי. לפעמים, כשסביבת בית הספר נהיתה תובענית מדי, רועשת מדי, אלימה מדי, הייתי פשוט הולכת וסוגרת את הדלת בספרייה. היו וילונות שחורים והייתי יכולה להחשיך שם הכל".

אם פותחים שוב את הווילונות, וקופצים תל־אביבה וקדימה בזמן, אפשר למצוא את בראל, בלי צמות וככל הנראה עם ביטחון עצמי מרשים, יושבת ועושה סדר לסופרים שאיתם היא עובדת כעורכת. האופן שבו היא מדברת על עצמה במונחים מקצועיים – כעורכת ומשוררת – יוצר רושם מחושב. אין לה, היא אומרת, שירים שמחכים במגירה. אין יומנים וטקסטים לעיזבון. כל שיר שכתבה, פחות או יותר, התפרסם.

איך זה לחזור להתיישב בכיסא הכותבת, לעבוד בעצמך עם עורכת?
"אושר גדול. רוב היום אני מעניקה יחס כזה לאנשים אחרים, ופתאום ניתנה לי ההזדמנות שמישהו יקרא אותי מתוכי. מובן שיש אלמנט פסיכולוגי גדול ביחסים בין עורך לכותב. זה תמיד אישי. אני צריכה לאהוב את האדם. רוב הסופרים שלי הפכו לחברים שלי. נפשי נקשרה בנפשם.

"כעורכת, אני הקוטב המערכתי של ההוצאה לאור. אני מייצגת את הסופרים שלי. אני מודעת לכך שמתייחסים לספרים שלי כמוצר, ויש אנשים בהוצאה שאחראים לרווחיות שלהם. ואני מקצועית גם בזה. לא רק בייצור עלילות מהודקות. אני נתונה לצרכים של שוק, ואני יודעת שאם איש שיווק בהוצאה רוצה ספר מתח, אני צריכה להיענות לתביעה שלו. אבל יש לכך יתרונות. אני יכולה להוציא טווח רחב של ספרים, מספרות פופולרית מהסוג של רבי מכר ועד לספרות אתרוגית שמכוונת לחיי נצח. לא הייתי רוצה לעשות ספרות נישתית מדי שקונים 200 איש. אני דורכת בעולם, ואני רוצה להטביע חותם בתחום".

את חושבת שתגיעי ליציבות כלכלית בזכות המקצוע הזה?
"אני חיה בחרדה כלכלית מבוססת. אין לי הרי ירושות או הורים ליפול עליהם. כמו כל שכירה במגזר העסקי, מעמדי אינו מובטח. אפשר לפטר אותי בכל רגע".

חוסר ביטחון כלכלי, פחד מאובדן פרנסה, יכולים להפוך אותך אדיש. באופן טבעי, אתה עסוק בצרות של עצמך.
"אנחנו דור של אנשים עם חרדות פרנסה. באופן משונה, הנימוס והאדיבות שאנחנו נתקלים בהם מגיעים דווקא מגופים כלכליים. הנחמדות התעשייתית הזאת. הנה, נכנסנו לפברואר. ברכת המזל טוב הראשונה שקיבלתי היתה בפתק החשבונית בשופרסל. ליד סכום הקנייה: מזל טוב ליום הולדתך. זה הרי דבר מזעזע. נימוס מאנשים כבולים, שמשננים טקסטים מטעם החברות. כולנו הפכנו לאנשי שירות לקוחות. כבודנו העצמי הפך לסחורה. אבל אלה המחלות של התרבות המודרנית, לאו דווקא התרבות עצמה"

 +++

בשנים האחרונות ראה היתה פעילה בקבוצת היוצרים גרילה תרבות, ששותפה למאבקים חברתיים, בעיקר ביחס לעובדים מנוצלים. המודעות החברתית היתה גלויה יותר בספרה הקודם, 'ממש', שיצא ב־2011. ב'מחדש' ההתבוננות הפוליטית הישירה פחות נוכחת, "ניסיתי להתנתק בשירים מהחוץ, אבל אי אפשר באמת להתחפר בבית", מבהירה בראל. "בספר הקודם כתבתי על פליטים, על עובדים זרים, על קופאיות, והם נמצאים איתי גם מול האדם הפרטי שאני אוהבת. אנחנו חיים במקום עצוב, ואנחנו מוצפים בדימויים של סבל. הילד הפליט שנסחף מת אל החוף יהפוך לילד שידקרו אותו מחר. תוסיף לזה את העובדה שנולדתי בבית של שכול: אין לי לאן לברוח. אפשר לעשות סמים, אפשר להשתגע. אני לא ברחתי. להפך, אני שואבת חוזק מלתפוס את החיים במקומות הכואבים. מהיכולת להסתכל בהם מקרוב. אני תמיד אעדיף שיחה על נושאים כאלה, על האופן שבו כאב מפעיל אנשים, איך הוא גורם להם להתייחס לקרובים אליהם, מכל סמול טוק או דיבור תכליתי ועקיף".

בכמה משירי הספר החדש בולטים דימויים של ילדים מתים, ילדים נחלמים, שלא ייוולדו. נראה שבראל כבר מוכנה לרגע שבו תצטרך לספק הסברים ונאומי הגנה. "אני אישה בת 38, נשואה, בלי ילד. עמוד הענן הזה מרחף מעליי לכל מקום שאני הולכת. זאת השאלה הראשונה ששואלים אותי. אני נתבעת לתת עליה את הדעת, גם אם לא בא לי לדבר על זה. אני לקוחה פוטנציאלית בתעשייה הישראלית המפותחת ביותר, ששמה 'הורות'. מחזרים לפתחי אנשי העסקים והמכירות התובעניים ביותר: מהאישה בתור בסופּר ועד אנשים שעובדים איתי. כולם משדלים אותי. כל הזמן שואלים אותי".

לגבי ילדים.
"שים לב שאף פעם לא מדברים על ילד אחד, אלא 'ילדים'. כאילו לא מדובר בתהליך הכי מורכב, הכי עדין, הכי איטי ושברירי שיש, מהמחשבה על הריון ועד כל שן שצומחת לילד. מעבר לזה, במונחי הספרות העברית, העניין הזה קושר אותי בעוד אופן לשושלת של משוררות עריריות, משוגעות, דכאוניות או סתם תמהוניות. עד היום תלך לכנסים אקדמיים על משוררות מרכזיות, יבוא הפרופסור שיעלה על הבמה ויכריז: היא היתה מכשפה, ועכשיו אני אסביר לכם למה שיריה מכשפים אותי. עדיין רוב הדיבור על משוררות כמו לאה גולדברג ורחל מציג אותן כנשים עריריות".

זה עניין תרבותי כמעט קומי. למה אצלך בשירים הוא מקבל פנים קודרות כל כך?
"כי זה לפעמים עצוב. אני אסירת תודה על העובדה שיש לי חברים ובן זוג שאני יכולה לאהוב בצורה כזאת, ואני מודה לאלוהים שיש לי אהבה כמו שתמיד חלמתי, ועדיין, אני מוצאת את עצמי לפעמים מתפקעת מרוב אהבה שאין על מי להרעיף אותה. אם ילד היה משלים את התמונה? לא יודעת. אני גם לא קונה את המחשבה על החרב המתהפכת – כאילו אפשר להפוך להורה רק עד גיל מסוים. כשארצה ילד יהיה לי ילד. או לפחות, אוכל לפחות לפתוח את השאלה הזאת לדיון. אבל המציאות כרגע היא אין ילד, ואין לי הווה אחר".

בראל לא מבסוטית כשאני חוזר אל הפתגם הטריפולטאי שפותח את הספר ואומר בחצי חיוך שבניגוד לציפיות שהציטוט הזה יוצר, לאור הדיון הבולט לאחרונה על ספרות וזהות אתנית, השירים בספר לא מבליטים את הנקודה הזאת. "היית מחפש את היידיש בשיריה של משוררת שנולדה בפולין? זה יצר אצלך ציפייה לסיפור טריפוליטאי? לקוסקוס? אני לא מרגישה את 'כאב שתי המולדות' במילים של גולדברג בהקשר של שפה. אולי באופן אחר: אני היגרתי מהפריפריה לפה, לתל אביב. היה לי בית שנחרב, כמו שלאבא שלי היה בית שנחרב כשהוא עלה לישראל. אני יכולה להזדהות עם ההורים שלי במובן הזה. הם המציאו את עצמם מחדש כשהגיעו לישראל, וגם אני המצאתי את עצמי מחדש כשעברתי לתל אביב, בצורה משחררת".

המעבר בין אשקלון לתל אביב היה חד כל כך?
"הייתי מוקפת ספרים, והיתה לי משיכה לתחום, אבל זה לא היה יכול להתפתח אם הייתי ממשיכה לגור באשקלון. הפריפריה נוצרה לשמור את האנשים בתוכה. כל אדם שיצא ולא חזר אליה, עשה את זה במאבק עיקש. מתוך תודעה של מיעוט. לא הרגשתי שאני גרה בחור, אלא בעיר יפהפייה, אבל כדי ללמוד ספרות מהאנשים שקראתי את המאמרים שלהם, הייתי צריכה ללכת ללמוד בתל אביב. כדי להיות מוארת במאורות גדולים, צריך לדעת איפה השמש זורחת.

"מצד שני, לא באתי לתל אביב ללמוד מנהל עסקים, הספרות שייכת לשוליים. גם לא התמקמתי בלב העסקי הרוחש של המרכז. תמיד גרתי באזור האוניברסיטה, אולי כי מרכז העיר איים אלי, והיה נראה לי עמוס מדי. באתי משכונה ירוקה שקטה באשקלון ורציתי את הקיפודים מתחת לחלון. אני מאוד אוהבת את הירקון, את הפארק, וגיליתי את הים בשנים האחרונות".

פעמיים אולי נכנסתי לים בתל־אביב.
"מגיל 20, כשעברתי לעיר ועד לפני שנתיים הייתי בדיוק ככה. דבר משונה ביחס למי שגדל באשקלון. אבל תראה, אנשים מתפתחים בחיים. בתור ילדה, אמא שלי עמדה על כך שאני אלמד לשחות. ולא שארכב על אופניים, למשל, הרי ההורים תמיד פחדו שיקרה לי משהו. והנה, אני עושה בשיעורי השחייה שימוש. אפילו יש לי 'בגדי ים' – בלשון רבים! הזמן האידיאלי לשחות – בימי הקיץ, בשקיעה, בדיוק כשהחרדים עוזבים את החוף. תוך 20 דקות הליכה אני בחוף, יוצאת מעבר לשובר הגלים. מספיקות לי אפילו 40 דקות של שחייה כדי להיות מאושרת. אושר בל יתואר. אנשים שרואים אותי יוצאת מהמים – בטח רואים את העיניים נוצצות".

1111

נוית בראל, מחדש, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ניר ברעם, אנשים טובים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.4.2010

קשה להגיע היום לפריצת דרך אמנותית בתחום הרווי של מלחמת העולם השנייה והמשטרים הטוטליטריים של המאה ה‭‬־20. עוד לפני שיצא 'אנשים טובים‭,'‬ הרומן הרביעי של ניר ברעם, כבר השוו אותו ל'נוטות החסד‭.'‬ אבל ברעם בחר בדרך פחות סנסציונית משל ג'ונתן ליטל, אם יש בכלל מקום להשוואה. שני גיבורי ספרו הם כביכול 'אנשים טובים' ולא בדיוק מפלצות של כריזמה סוטה מתפרצת. הם יודעים היטב אופל מהו, אבל ברעם מעוניין להכיר לנו אותם בימים מתוחים ומתונים יותר, בהכנות לסעודה המדממת – בין ליל הבדולח שבו נפתח הרומן לפרוץ המלחמה.

הראשון הוא תומס – פרסומת מהלכת לפרסומאי, צעיר גרמני מבריק ושותף בתאגיד אמריקאי שעלייתו לצמרת מתערערת מול רוחות המלחמה. כזיקית שיווק משומנת, לאחר שהוא נפלט מהחברה האמריקאית, תומס מציע את שירותיו למשרד החוץ הנאצי. הוא יוצר גרסה לאומנית למודל המכירה שלו, שמנסחת את כיבוש פולין במונחים של יחסי ציבור. מולו ניצבת סאשה, צעירה רוסייה ובת לאב יהודי, שעולה לגדולה כחוקרת בנקו"ד, המשטרה החשאית שלָשה בדרכי טרור את תודעת האזרחים הסובייטים ושילחה מיליונים מהם לגרדום או למחנות העבודה הקפואים. שתי העלילות מופיעות לסירוגין, משלימות אחת את השנייה ומשתקפות זו בזו. חבל להכביר פרטים – הסיפור מעניין ומדבר בפני עצמו.

אפשר לתאר את 'אנשים טובים' כמעט כקומדיה רומנטית, אלא שהוא נעדר רומנטיקה או קומדיה, בשל העובדה שהוא נמסר דרך עיניהם של שני הטכנוקרטים הצעירים והמיוסרים הללו, שמסך של מתכת שקופה מאפשר להם אמנם להתבונן בתופעות אנושיות כמו הומור או אהבה, אך ממרחק נגיעה הכרחי עבור אלו שנשבעו לשרוד בכל מחיר. אם כבר, זוהי אולי קומדיה רומנטית נוסח 'פאוסט‭.'‬ ברור לקוראים ששתי הנשמות המכורות הללו – שבגדו בכל היקר להן כדי להתקדם בתוך המערכת לפני שתבלע אותן ביוזמתה, שנצמדות עדיין בכל כוחן לגחל אנושיות שיפריד בינן לבין המנגנון שהן משרתות – מוכרחות להיפגש ולהציע זו לזו גאולה.

מהבחינה הזאת ספרו של ברעם הוא מוצר מותח ומושך לקריאה, שמתבסס על תחקיר מרשים ועל משפטים מלוטשים ומתנגנים. מלבד הציפייה לפגישה הגואלת בין שני צידי המתרס, הנשי והגברי, היהודי והגרמני – 'אנשים טובים' נשען במוצהר על מסורת הרומן האירופי, אם יש חיה כזאת: תיאור פסיכולוגי אמין ומפורט של דמויות חצויות שנמתח בין נעורים לבגרות, על רקע של דילמה מוסרית גורלית. אין ספק שהספר הזה מבקש להצטרף לשרשרת מספרים מכובדת, והוא אכן שמרני מאוד מבחינת העיצוב שלו: התקדמות כרונולוגית לאורך משבר היסטורי ואישי השלובים ללא הפרד, שחושפת בהדרגה את הרקע החברתי והפסיכולוגי שמניע את הגיבורים בהווה.

וזה עובד. הפתיחה המצוינת של הספר, למשל, מציגה את תומס מהלך כהרגלו בתום יום עבודה ברחובות ברלין, מרכל עם עצמו על עובדי המשרד, מנתח את אירועי היום וטווה תכסיסים להכנעת העולם בקסמו, בו בזמן שמראות העיר הרגילים מתנפצים, ממשית, מול עיניו, בפוגרום של ליל הבדולח. אי אפשר שלא להיענות למתח הזה – לחיות כהווה-מתגלה את מה שכבר ידוע כקטסטרופה היסטורית.

ברעם טען בראיון שהספר אינו מבקש להגיב לחיים בישראל היום. זו אמירה אירונית, מיתממת או נאיבית – שכן השואה ופחות מזה, הפחד ממשטרים לא מערביים, מולכים מכל הכיוונים בשדה הדימויים של הפוליטיקה והתרבות הישראלית. 'אנשים טובים' מעלה שאלות רלוונטיות לגבי הקשר בין לאומנות לתקשורת ההמונים. הוא מאלץ את הקוראים להזדהות עם אנשים שמנצלים בצורה אנוכית עד נפשעת את ההשכלה והיצירתיות שלהם, ובכך שולח אולי חיצים לשאיפתם של צעירים אינטליגנטיים בישראל להשתלב בטלוויזיה ובעולם הפרסום (בו בזמן שנושא הספר, היקפו והעיצוב ה'אירופי' שלו מבטאים בעצמם שאיפה מובהקת לכיבוש והכרה‭.(‬ הוא מבקש מאיתנו, רוצים או לא, להשוות בין אימת המשטרים הרצחניים ההם לחברה שבה אנחנו חיים – שבה גבולות הקונצנזוס וחופש הביטוי הולכים ונעשים צרים.

השאלה היא אם צריך את ברעם כדי לנהל את הדיון הזה, ומה אפשר להפיק מהמגע בין שתי התקופות – של הסיפור ושל הקריאה. האם 'אנשים טובים‭,'‬ עם הצלצול הנעמי־שמרי הבלתי נמנע שלו, מספר משהו חדש על הקשר בין תרבות המונים לשקט תעשייתי בזירה הפוליטית. האם הצורה השמרנית של הרומן יכולה להתמודד עם זמנים שבהם תוכנית טלוויזיה מתהדרת בשם 'האח הגדול‭,'‬ ליידי גאגא מציגה את עצמה בקליפים כרוצחת המונים, וסדרות כמו 'מד מן' קושרות בין אסון התאומים לעולם הפרסום.

ברעם מצא דרך מחוכמת להחיות את חוויית השואה של הקורא הישראלי, שמורגל בעשורים האחרונים בעשרות סיפורים מצד הקורבנות, ולאחרונה, גם מצד הרוצחים. הוא מאפשר לו לחיות את הסיפור דרך עיני בן־הטובים, בן העילית של מעמד הביניים המשכיל, שלא נפגש ישירות עם שדה הקרב, אלא נחשף אליו בעקיפין ובהדרגה עד שהוא מגיע לסלון הפרטי שלו. עם זאת, הוא לא מאפשר לגיבורים שלו ליהנות מהצלחתם, לחוות שמחה או סיפוק ממשיים, בתקופה שעבור רבים נחוותה גם כתקופה אופורית ומשיחית. במילים אחרות, גיבוריו לא חומקים משיפוט עכשווי, ממערכת הציפיות שלנו. הם חלק מסיפור מוסר, גם אם לא מטיפני, שנכתב מראש – אמנם בכישרון רב. במובן מסוים, התחושה היא כמעט כאילו הקוראים צופים בגיבורים צופים בטלוויזיה.

"בימים האחרונים קראתי את ספרו הנורא של אורוול ‭,"'1984'‬ כתבה לאה גולדברג ביומנה בספטמבר ‭.1950‬ "מעלתו היחידה – שאיננו טוב ביותר‭."‬ 'אנשים טובים' מייצר תחושה הפוכה: רומן אמין ומיומן בכל הנוגע למלאכת הכתיבה, אבל באופן מפתיע, קצת חלול מבחינת ההד שהוא משאיר אחריו מרגע שהקריאה בו מסתיימת ומתחילה ארוחת הערב.

ניר ברעם, אנשים טובים, הוצאת עם עובד

ראיון עם אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.12.2009

כוחות הביטחון מעולם לא הסתדרו עם שיער הפנים של המשורר אלמוג בֶּהַר. "מה לעשות שאלוהים נתן לעיראקים חזות לא מגולחת גם אחרי שהם מתגלחים", הוא אומר. "בזמן הצבא, פעם אחר פעם שוטרות צבאיות בטרמפיאדות היו מציקות לי על הגילוח. הייתי אומר לעצמי, בצבא של סדאם חוסיין לא היו מטרידים אותי בעניין הזה. אז החלטתי לגדל זקן".

למה זקן?
"תמיד קינאתי בבעלי זקנים. אצל ההורים ברעננה הייתי מגדל חודשיים־שלושה ונכנע. הכוח שאומר לך להוריד את הזקן הוא חזק. זה מפחיד אנשים משני הכיוונים, הדתי והערבי. התלמידים שלי היו צוחקים עליי שאני נראה כמו שילוב של רון ארד וחסן נסראללה. עברתי לירושלים בתחילת האינתיפאדה השנייה, כשהמון חיילים ושוטרים הסתובבו בעיר. אני זוכר היטב את הימים הלוהטים ההם – ג'יפים של מג"ב עצרו לידי בחריקה, שוטרים פנו אליי בערבית, אנשים ירדו בגללי מהאוטובוס.

"אנשים מתלוננים שמזהים אותם כערבים, אבל יש בזה גם נס: משהו חיצוני בנו מזכיר לנו מאיפה באנו. ההיעלמות של הזהות היא לא כל כך פשוטה, גם אם נחיה באמסטרדם באווירת היי־טק ומוזיקה אלקטרונית. משהו נשלח להזכיר לנו מי אנחנו".

בהר, בן 31, הוא אחד הבולטים בקבוצה של משוררים צעירים בישראל שהעיסוק בזהות המזרחית הוא קו חשוב ביצירתם וביחס אליה מצד קוראים ומבקרים. השבוע יוצא קובץ שיריו השני, 'חוט מושך מן הלשון' – כשנה אחרי ספר הבכורה 'צמאון בארות' וקובץ הסיפורים 'אנא מן אל־יהוד' – וגם הוא מתקיים במרחב שבין יהודה הלוי לסמי שלום שטרית. 'חוט מושך מן הלשון', שכולל שירים שכתב מגיל 18 ועד 30, מדגים עד כמה פתוחה ומגוונת הדרך שלו. המפגש איתו מגלה כותב וקורא שמחובר לשכבות השונות של הספרות העברית, איש צעיר שמעצב לעצמו דרך בחיים תוך כדי שיחה עם דורות של כותבים מעולם היהדות.

 "עוצמת הבושה שהופעלה על ההורים שלנו לא איפשרה להם להתגאות בזהות שלהם", מסביר בהר את ההתעוררות בקרב משוררים מזרחים בני דורו (ביניהם אלי אליהו, מתי שמואלוף ושמעון אדף, שגם מוזכרים במפורש בספרו). "משאת הנפש שלהם הייתה הצבריות והישראליות, ולנו אין כבר צבר להתקנא בו. כשאתה נולד פה ולא צריך להיאבק במבטא שלך – אובדת חלק מהיראה כלפי הפנטזיה הישראלית. גילינו שאף אחד הוא לא בדיוק צבר, אף אחד לא חי פה מדורי דורות.

"בנוסף, נחשפנו לאובדן של הסבים והסבתות שלנו ולפחד של ההיעלמות, כשהסבים שלך באמת מתים. אני חושב שהפחד הזה הוביל רבים לבחון את הזהות שלהם. אמא של אמא שלי, בחצי השנה האחרונה בחייה – דיברה רק ערבית. החברה החליטה למנוע ממך את האפשרות לדבר עם סבתא שלך לפני מותה.

"שנה אחרי עברתי לירושלים והתחלתי ללמוד ספרדית. הסבא האחרון שלי התחיל לדבר איתי בספניולית אחרי שאשתו השנייה נפטרה ולא נשאר לו עם מי לדבר בשפה הזו. בבית אבות הוא חזר לספניולית והייתי צורב לו שירים בשפת האם שלו. ופתאום, אחרי שנה, הוא נפטר. הייתה לי הרגשה שהייתי על איזשהו סף. יכולתי ללמוד ממנו בעשרים השנים שלפני, ולא עשיתי את זה. מבחינתי, זה היה כמו סוג של לפיד שאתה מרים אחרי שהוא נפל, ורגע לפני שהוא כבֶה".

בהר נולד בנתניה וגדל ברעננה. מסע השורשים הספרותי שלו החל לקראת השירות הצבאי. "הסתכלתי לאחור על הילדות ברעננה, והייתה לי תחושה שגדלתי בתוך הסתרות ומחיקות. יש לי סבא וסבתא מעיראק, סבתא ייקית וסבא שנולד בברלין למשפחה ממוצא טורקי, שרובה נהרגה בשואה. בבית הייתה נוכחות לספניולית, לערבית, לגרמנית, לדנית – אבל ברעננה עברית ואנגלית היו השפות הלגיטימיות של הרחוב.

"דווקא בגלל שרעננה היא יחסית אשכנזית, הנושא של המוצא המזרחי תמיד בלט בכיתה. תמיד יהיה מישהו שיזכיר לך שקיים הבדל בינך לבין הרוב. אני בא מבית מסורתי, ורוב הילדים גם היו מאוד חילונים. היו ארבעה ילדים חוץ ממך שצמים ביום כיפור, ושלושה שאתה יכול לאכול אצלם בפסח. ומצד שני, לא הייתה קירבה לדתיים ברעננה, שמבחינתם אתה חילוני אם אין לך כיפה. קיבלתי את התחושה שהעולם מתחלק לשני צבעים בחדות. כל צד אומר לך: או שאתה איתנו או שאתה איתם".

איזה הבדלים בהקשר הזה יש בינך לבין כותבים מזרחים שגדלו מהפריפריה, כמו שמעון אדף?
"מזרחים מהערים הגדולות במרכז הסתדרו הרבה יותר טוב כלכלית, אבל היו צריכים לוותר הרבה יותר על התרבות שלהם, לעומת מי שבא מהפריפריה וסבל הרבה יותר מבחינה כלכלית ואקדמית, אבל הגיע עם קשר יותר רציף לתרבות המזרחית. האפשרות לתיקון היא בחיבור האלכסוני הזה בין הפריפריה למעמד הביניים המזרחי".

לך היה קל יותר ככותב כי הכרת את חוקי המשחק בספרות המיינסטרים?
"הכרתי יותר מדי את העברית התקנית, את הספרות הישראלית התקנית. הייתי צריך ללמוד להתרחק מהן ולחזור ולהתקרב אל העברית הגלותית, אל המסורתיות, אל הערבית. כנער אהבתי את יצחק אוורבוך־אורפז, את מאיר שלו, את סמי מיכאל, פנחס שדה, קפקא, בורחס, סרוונטס, דוסטויבסקי. זה היה העולם שהגדיר לי מה זה איכות. אני לא מרגיש שהשלכתי את הספרות הזו מעליי. אני מרגיש שהוספתי עליה. מצד שני, שני המשוררים המזרחים שהכי נשאבתי לעולמם הם ארז ביטון ואמירה הס. אחרי קריאה בהם שמעתי את מה שחיפשתי. ואז אתה מחפש את ה'ארז־ביטוניות' במשוררים שקראת לפני, נגיד אלתרמן ועמיחי – וחסר לך שזה לא שם".

אתה כותב בספר שזנחת את החלום להיות בוב דילן.
"החלום האמיתי שלי תמיד היה להיות זמר בעצם. אבל אני חסר כישרון לזה והחלום היה נואש מלכתחילה. הספרות זה משחק אחר שבו אני עומד על במה ומשתמש במילים. הייתי צריך כמה שנים עם הפיוט ועם המוזיקה הערבית והטורקית, לפני שיכולתי לחזור לדילן בלב שלם בלי להיות מאוים".

הוא מתגורר עם אשתו בירושלים בשכונת מזכרת משה, "אזור עם היחס הסטטיסטי הגבוה ביותר בין בתי כנסת לנפש". הבית היפה שלו מורכב משני בתים צפופים, בית עתיק ובית מודרני, שהמחיצה ביניהם הוסרה. בלב הבית עומד קיר אבן ישן. בית בתוך בית.

"ירושלים זו העיר היחידה שאני יכול לחיות בה, דווקא בגלל השבר וחומת ההפרדה, הממשית והווירטואלית. אתה חי על פי התהום הזה, על השסעים האלה. הם חלק מהמהות שלי. הדבר הנכון הוא לא להתחבא ולפחד מהפער בין עניים לעשירים, חרדים וחילונים, אשכנזים ומזרחים. הלוואי שיכולנו להגיע לשלב הפתרון, אבל עד אז אני מעדיף לחיות בתוך שדה העימות ולא בעולם סגור שמדחיק את החומה ואת השבר, ומקסימום נפגש איתם במהדורת החדשות".

איש עסוק: הוא פעיל במסגרות שונות של סצינת הפיוט המתחדשת; עד השנה שימש כמורה ומחנך בתיכון קדמה שבשכונת הקטמונים, שהוקם כדי לקדם נוער משכונות מצוקה; הוא שוקד על הדוקטורט שלו בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב; ובימים אלה הוא כותב רומן שנכתב "ברובד שאני הכי אוהב בשפה העברית, הלשון הרבנית שאחרי הגמרא ועד ימינו. בפרוזה אני נמצא בשיחה עם דמויות כמו עובדיה יוסף".

הקהל החילוני בדרך כלל שומע על הדרשות של הרב יוסף בהקשר קומי.
"יש חיפוש מכוון של אלמנטים קומיים אצלו. לועגים לעברית שלו, בלי להבין שזו עברית שנמצאת במקום אחר מהעברית הישראלית, והעברית הישראלית לא יכולה לשפוט אותה. השפה שלו מרתקת. אבל הלעג הזה נלעג בעיניי, כי הוא נובע מבורות של אנשים שלא קוראים מדרש וספרות רבנית. מי אמר שהלשון של הקריין ברדיו מדויקת?

"מצד שני, אני לא מזדהה עם היחס שלו כלפי ערבים, הומואים ושמאלנים. אין לי בעיה לבקר את התפיסות שלו, אבל אנחנו נמצאים במצב של כזה ניכור בין הצדדים, שישר הלב שלי חפץ לדבר לטובתו. אין ספק שהיחסים בין חרדים לחילונים, וההפגנות האחרונות בירושלים, הם חלק ממציאות טרגית שבה האלימות הפכה לפתרון ליחסים בין קבוצות. מחומת ההפרדה ועד היחס להפגנות החרדים – הפתרון של החברה הישראלית הוא רק הקצנת ההפרדות והתרחקות מהתמודדות. עולם בתי הקולנוע ועולם ההלכה – שניהם חלק מהעולם שלי. אבל שניהם הולכים לעבר איזו הקצנה שמוציאה את מרכיב הרוח והצדק משני הצדדים".

בזמנים שבהם שר האוצר פועל נגד יבוא של ספרים בערבית לישראל, בהר משבץ בספריו תרגומים לערבית של שיריו וסיפוריו. ב־2006 תירגם מוחמד עבוד לערבית את 'אנא מן אל־יהוד', סיפור הנושא בקובץ הסיפורים של בהר, שזכה בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' – והוא פורסם ונותח בהרחבה בעיתונות המצרית.

"נסעתי לקהיר להרצות לתלמידים בחוגים לספרות עברית באוניברסיטאות, וזה היה מדהים. אתה פוגש אנשים שנפגשים במין מחתרת ישראלית – הם מתאספים כל פעם בבית של מישהו אחר וצורבים אחד לשני שירים של שרית חדד וזהבה בן, ורואים סרטים ישראלים ומצטטים מהסרטים. עם המון סקרנות, לצד הביקורת הפוליטית.

"מה שהימם אותי בביקור במצרים זה שסוג הקריאה בסיפור שלי שם השלים את כל מה שהיה חסר לי בתגובות לסיפור כאן – ולהפך. בדיונים בארץ על הסיפור ישר התחילו לדבר על התבכיינות ומזרחיות ומאבקים. שם ההתעניינות בסיפור נובעת מסקרנות לגבי היהודים שנעלמו להם, בלי לראות את הצד הישראלי שבי. כל צד מעלים את החלק בי שלא נוח לו איתו".

מכעיסות אותך תגובות נגד 'ההתבכיינות המזרחית' או נגד ההזדהות עם הפלסטינים והתרבות הערבית?
"אני לא מופתע מזה, כי הצד של גזענות בוטה תמיד היה פה, וגם הרדוקציה של מזרחיות לבכיינות. אבל מה כל כך רע בבכי? למה זה מאיים על אנשים שמישהו בוכה? קורה לא פעם אחרי ערבים ספרותיים שמישהו בא ואומר לי, אין כזה דבר דיכוי של מזרחים, או שהיום הוא כבר לא קיים – 'תראה, יש לך נשיא/ רמטכ"ל/ ראש ממשלה מזרחי' וכו'. מעבר לזה שאני רוצה לשלוח את האדם הזה ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה לבדוק קצת נתונים – העניין המרכזי כאן הוא שהבנאדם מתרגז. שהנושא בוער בו, למרות שהוא טוען שאין כאן אישיו".

אז אתה לא קונה את המערכון של אריק איינשטיין ואורי זוהר על העליות המתחלפות והמחיר שכולן משלמות.
"יש נטייה להצביע תמיד על הקורבנות האחרים – האתיופים, הרוסים, העובדים הזרים, ניצולי השואה וכו'. זו תפיסה מאוד גסה של המציאות. כאילו שאם אתה בעד ערבית, אתה נגד יידיש. 'בגלל שאני ויתרתי על היידיש, אז תוותר אתה על הערבית'. וזה במקום לדבר על האפשרות של גם וגם, של קואליציה טבעית של ערבית, לדינו ויידיש – שמאפיינת את המצב היהודי ההיסטורי שהיה תמיד כרוך בריבוי לשוני. רק מי שטוב לו במצבו הנוכחי יכול לומר: בואו נוותר כולנו על העבר ונחיה את העתיד. אני חושב שהמפתח לפתוח את כלא הזהויות הישראלי תלוי גם בכך שהאשכנזים יחזרו לאשכנזיותם".

זה בעקיפין מה שעושים אנשי חבורת 'הו'?
"אנשי 'הו!' הם חלק מבורך מהחזרה לאשכנזיות, אם מתייחסים לחזרה ליידיש ולרוסית שדומיננטיות שם מלבד הצרפתית, מול כל האנגלו־אמריקאיות. אבל העולם של 'הו'! והעולם של 'הכיוון מזרח' והעולם של 'משיב הרוח' – אצלי שלושתם נמצאים באותו מקום. מעניין בעיניי דיאלוג בין כתבי העת האלה. אני מזדהה עם שלושתם אבל מרגיש חוסר בשלושתם, כי כל אחד חסר את מה שיש בשניים האחרים".

אתה כותב בספר "קשה לכתוב שירים אנאלפביתיים". עושה רושם שאתה מתכתב עם החלקים האריסטוקרטיים של ספרות המזרח.
"אני לא מתכחש לתפיסה האליטיסטית שעליה התחנכתי. אדם צריך להיות מודע למגבלות שלו. אני לא יכול לכתוב ראפ או שירה ביטניקית. זה לא אני, זאת לא הנשמה שלי. אני גם לגמרי מאמין במרחק בין הכתיבה לעולם. אני חושב שזה שקר ספרותי לכתוב בשפה שבה מדברים. בעיניי, ריאליזם בעברית, או בערבית ספרותית, הוא בלתי אפשרי. שמעון בלס וסמי מיכאל צמחו מהמפלגה הקומוניסטית שאמונה על ריאליזם כתפיסת עולם אמנותית. מבחינתי, ריאליזם יכול לקחת אותך מרחק מאוד מסוים. בסופו של דבר, הפתרון של המצב המזרחי בארץ הוא תיאולוגי או מיסטי, ולכן הריאליזם לא מספיק".

את השיר האחרון בספר אתה מסיים באזכור של אום כולתום. נדמה שתמיד חוזרים אליה כשמדברים על כיסופים מזרחיים.
"אום כולתום באמת הפכה לסמל, במובן הכי רחב. גם בארץ וגם בעולם הערבי. היא הפכה לפסקול של המאה ה־20. ביומיום שלי יש מקום מרכזי ליוצרים כמו אהובה עוזרי, ג'ו עמר, זהר ארגוב ואהוד בנאי, אבל מטבע הדברים, כשאתה מסתכל אחורה אתה באמת מחפש משהו מרומם לשוב אליו, גם כפנטזיה של מקום שלם. במובן האישי, אום כולתום היא פשוט חלק מהחיים שלי. השכנים שלי היו פלסטינים מהגליל, תלמידים באקדמיה למוזיקה, והם העבירו לי את הקסטות הישנות שלהם. אני מזדהה עם נוסטלגיה של מהגרים. כשאתה הולך לערבי מוזיקה עיראקית ברמת־גן או באור־יהודה – אתה פוגש קהל שחוזר לאותם שירים ישנים. כאילו המוזיקה נעצרה אחרי שהם עזבו את בגדד. אני יודע שיש היום דברים חדשים ונפלאים, אבל יש לי את הנטייה של הזקנים האלה, לחזור כאילו לרגע העזיבה".

אז אין סיכוי ששרית חדד תיכנס אי פעם לשיר שלך?
"עמיר בניון מספיק טוב?".

אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון, הוצאת עם עובד

מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.12.2009

סופרים, ציירים ותסריטאים מתים על משחק הקופסה הזה: בלב היצירה מופיעה יצירה נוספת, סיפור בתוך סיפור, תמונה בתוך תמונה. המלט של שקספיר מציג בפני אנשי החצר מחזה שאינו אלא המחשה לרצח אביו. במערכה האחרונה של 'חלום ליל קיץ' חבורת חובבים מעלה טרגדיה מצחיקה על זוג נאהבים. גיבורי סדרת האנימציה 'סאותפארק' מכורים לתוכנית בשם 'טרנס ופיליפ', שאינה אלא מחווה חובבת הפלצוֹת של יוצרי 'סאותפארק' לעצמם. במקרים רבים, המחזה הפנימי הזה הוא אמצעי התבוננות של האמן במעשה היצירה. כשבארט וליסה סימפסון מתפוצצים מצחוק מול 'איצ'י וסקרצ'י' – תוכנית מערכונים פסיכופתיים על חתול ועכבר – הצופים מקבלים הזדמנות להסתכל על עצמם מגיבים למכניקה של סרטים מצוירים.

ההתבוננות במעשה היצירה היא כנראה הקו הבולט בספרים של מאיה ערד – בלשנית בהכשרתה – עניין שזיכה אותה מתחילת דרכה בתשומת ליבם של מבקרים. ספר הביכורים שלה, 'מקום אחר ועיר זרה' (2003), העתיק את המסגרת העלילתית ואת המבנה השירי של 'יבגני אונייגין', הפואמה הקלאסית מאת פושקין, לבסיס תל השומר. מאז התנסתה ערד בז'אנרים שונים. ספרה השלישי, 'שבע מידות רעות', לדוגמה, הציג את הגרסה שלה למחזה מוסר קומי על תככים במסדרונות האקדמיה.

ספרה החדש, 'אמן הסיפור הקצר', ממשיך את המהלך הזה של בחינה והתבוננות. במרכזו עומד אדם טהר־זהב, מחבר סיפורים קצרים בן 43 שעתידו מאחוריו. הקוראים וההוצאות מפנים לו עורף. מקורות ההכנסה מידלדלים. חיי האהבה על הקנטים. ומעל לכל – הוא סובל ממחסום יצירתי כבר שנים. את הדמות הזו אנחנו מכירים היטב, גם בקולנוע: לרוב היא לא מגולחת.

ערד לא סוחבת את הגיבור שלה למחוזות אקסטרווגנטיים נוסח סרטים כמו 'ברטון פינק' או 'אדפטיישן' כדי לחלץ אותו מהמבוך הקיומי־יצירתי הזה. במקום זאת היא מטילה עליו שיעורי בית: לחזור ולקרוא את הסיפורים שכתב לאורך השנים, לבחון מחדש את כוחו כיוצר. את המסע הפנימי הזה מחוללת מבקרת ספרות צעירה ומאגניבה שמכריזה בעיתון על מות הסיפור הקצר, ומדגימה את טענתה באמצעות הסיפורים של אדם.

מכאן הספר פונה לכמה נתיבים. אחד מהם הוא תיאור סאטירי של הסצינה הספרותית בישראל, שמאפשר לערד להשתמש בשלל אנלוגיות ספרותיות, ברוח הפרודיה של סרוונטס על רומן האבירים, למשל. ובאמת, אין הרפתקה מעליבה שהגיבור לא מתנסה בה, רק בלי כיסוי העיניים שהגן על דון קישוט: מפגש אפרורי עם תלמידי חטיבת ביניים, כנס אקדמי ריק מתוכן, סדנת כתיבה יוצרת עם גרפומנים מתחילים. על הדרך נחשפים השחקנים בעולם הספרות הישראלי – התלמידים האדישים, המורות המרוטות, המבקרים העקרים.

ועל זה נאמר: וואלה. לא בדיוק הצצה נדירה מאחורי הקלעים. למלכה אין בית, למלך אין כתר, ואף אחד לא מופתע לגלות ששניהם עירומים. גם הדיון התיאורטי על מהות הסיפור הקצר לא מאוד מרענן. ערד, בהקשר זה, היא חלק מתנועה של סופרים ומשוררים שמבקשים מזה עשור להחזיר למרכז הבמה את המעשה הספרותי, לחזור אל המשחקים הצורניים ואל חדוות הווירטואוזיות – מין ריאקציה לזרם הניהיליסטי או האנטי־ספרותי כביכול, שבלט בספרות העברית בשנות ה־90.

מה שמושך ומעניין ב'אמן הסיפור הקצר' הוא השינוי שעובר על אדם, או השינוי ביחס של הקוראים, קוראי הספר, כלפיו. בתחילת הרומן ניצבת לפנינו דמות מרירה, מתנשאת ואופורטוניסטית. קריקטורה של סופר אנטיפת. אבל המאמר הארסי נגדו הופך את היוצרות. לאט־לאט מתגלה דמותו האמיתית. או יותר נכון, הספר מאפשר לגלות אמפתיה לדמותו ולמצבו: מישהו שהספרות התקדמה בלעדיו – עד שאיבד את היכולת לקרוא את חוקי המשחק. בסופו של דבר, הסופר מתגלה כאדם נאיבי, שמבקש לחזור ליצר הראשוני שלו ככותב.

הניגוד הזה הוא החלק המעניין והנוגע ללב בספר: ערד מצהירה על שימוש במבנה ספרותי מורכב ורב־משמעי; הגיבור שלה, לעומת זאת, רק מבקש ליהנות שוב ממעשה היצירה. להיפטר מהניסיון המקצועי, מהיומרה וממראית העין של אירוניה. את התהליך הזה מזווגת ערד, באופן קלאסי, לדימויים של חיזור. את אדם סובבות דמויות נשיות, שאילו ממחישות את המושג המדומיין של קהל קוראים נשי. לאורך הספר הוא מנסה לזכות באהבתן של שתי 'קוראות' עיקריות – הקוראת הביקורתית והאירונית, ומולה הקוראת המתמסרת והמזדהה שלא יוצרת חיץ בין החיים לאמנות.

החלק הפחות מושך בספר קשור להרגשה שערד מחנכת אותנו כקוראים. קצת קשה לדעת מתי היא מסתלבטת עלינו ועל הגיבור ומתי אנחנו שותפים לבדיחה. הדבר הזה בולט בעיקר בסיפורים שכתב אדם. כמו סרט מצויר בתוך סרט מצויר, הם מדגימים מכניקה של סיפור, ולא סיפור ממש. בניגוד לשימוש שעושה אלמודובר, למשל, בטריק של סרטים בתוך סרטים – הסיפורים הללו לא במיוחד מעניינים, למרות הקשרים המפותלים שלהם לסיפור המסגרת. ועל שעמום, שום דיון תיאורטי ושום תחכום ספרותי לא יכסו. עמדתה של ערד, לעומת זאת, נשארת מכוסה. אין ספק שהיא יודעת לכתוב רומן קולח, בנוי היטב, שהיא עוברת תהליך מתמשך ומעניין ככותבת. אבל לא ברור מה היא מבקשת לומר על התהליך הזה ומה היא מוכנה לחשוף מעצמה מול הקוראים.

 מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר, הוצאת חרגול ועם עובד

ענת עינהר, טורפים של קיץ

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.1.2009

האורגזמה האנושית זכתה לאינספור דימויים, לא פעם אלימים מאוד. רכבות דוהרות, כרכרות שועטות או נמרים אדומים הושכרו מחנות הדימויים הגדולה כדי לתאר בהגזמה כמה שניות של נחת רוח, רגע לפני החזרה לסריגה מול האח או מילוי טופסי מס הכנסה על שולחן הפורמייקה.

'טורפים של קיץ', הסיפור הפותח את קובץ הסיפורים שנקרא על שמו, מסתיים בחיזיון אפוקליפטי של מאות כלבי פרא שמשוגרים לעולם כשיירת מלאכי חבלה מריירים. בזאת מגיע לקיצו תיאור היחסים העדינים אך מזוכיסטיים שרוקם גיבור הסיפור עם הסובב אותו, ובעיקר עם תלמידיו. אם על פני השטח הסיפור נחתם בתמונה מבזה של המורה למתמטיקה – הרי שבקריאה שנייה מתגלה שזוהי לא פחות מאורגזמה זאבית מרהיבה, שבה ניתן דרור ליצריו של המורה שכמהַּ כנראה להיטרף חיים בידי הדור הצעיר והאלים שהוא מנסה, בתחפושת היומיומית שלו, לאלף באמצעות שגרת המספרים ונוסחאות הסדר המתמטי; מנגנוני תרבות שמדומים לאורך הסיפור לקולר כלבים.

זהו אחד מארבעה סיפורים שנכללים בקובץ הביכורים של ענת עינהר, שהולך וצובר סביבו הייפ ובצדק: הספר מציג מפגן מרשים של יכולת התבוננות ספרותית, שנעה בין הפראי למחושב. ארבעת הסיפורים מושתתים על עיקרון דומה: חתירה נחושה לעבר קטסטרופה ידועה מראש, מפגש אלים ו/או מיני, ממשי או מטפורי, בין שתי דמויות מראה, גיבור או גיבורת הסיפור ומושא ההתבוננות שלהם שנשלף מתוך המון חסר פנים. הגיבורים – בהם עובד ניקיון בביתה של משוררת וצעירה שמשפחתה לוחצת עליה להיכנס להריון – עוברים לאורך הסיפורים לא רק שינוי נפשי, אלא גם גלגול גופני שעשוי מחומר של מיתוסים, אגדות ותרבות פופולרית (בת ים, אדם־זאב, ערפד של איידס). זה בולט במיוחד באופן שבו עינהר מתארת (אולי מתוך היכרות אישית) את הטיפול האורתופדי שעוברת ילדה באמצעות מחוך רפואי בעיצוב האינקוויזיציה. הילדה, שמדומה לרכיכה בקונכייה, יוצרת קשר עדין ודי קינקי עם שכנה המבוגר, המופקר והמקועקע. תהליך ההתבגרות הגופני־מיני והנפשי שהיא עוברת מזכיר קצת את סרטיו העדינים־אכזריים של טוד סולונדז וההתעסקות שלהם במיניות של ילדים ובפדופיליה.

הילדה השבלולית היא דוגמה לדפוס החוזר בסיפורים. בתוך חלל מצומצם – בית קפה ריק או רחמה של אישה – מתפתח מין גולם מפלצתי ויפהפה. זהו תהליך שבו האדם הופך לחיה מיתולוגית (קצת כמו גיבורי הקומיקס של 'אקס מן'), שבו האיום המהוסס הופך לאלימות גלויה, אקטיבית או פסיבית. מיהי המפלצת הזאת? זהו אולי היחיד שמסתגר בביתו מפני המציאות האלימה ("אנשים צריכים סיבות טובות מאוד לצאת היום לרחוב", מצהירה אחת הדמויות). זהו היחיד שעומד במוקד תשומת ליבה של הספרות המערבית מהולדת ההומניזם ועד עידן האינדיבידואליזם הקיצוני שלנו. זהו גם אותו יחיד שהכלכלה המופרטת ניתקה לא רק ממשפחתו ומקהילתו, אלא גם מסגולות האנוש הבסיסיות ביותר שלו. היחיד הזה הוא קורא הספרות החיוור שמכרבל עצמו לדעת בין דפי הרומנים במין סופשבוע רגוע ובלתי נפסק של גלגלצ.

1
מתוך 'סימנים של כבוד'
 

בדומה אולי לבמאים כמו טרנטינו, קרוננברג ופול תומס אנדרסון – ההיקסמות של עינהר מביטויים של אלימות ניכרת בדימויים צבעוניים ופראיים שהיא מקעקעת על גבי תמונות יומיומיות. בכל הסיפורים בקובץ מבעבעת אלימות כבושה שמבקשת להתלבש על גוף ממשי ולפרוץ את המימד הסמלי המעודן יותר שנכפה עליה. גם המשיכה העיקשת של הגיבורים ליצור אינטימיות עם זולתם יכולה לבוא לידי ביטוי רק בצורה ההרסנית ביותר.

מאחר שיש להיזהר לפני שמאשימים אנשים – שלא לדבר על סופרים כשרוניים – בנטייה לפאשיזם, כדאי אולי למצוא הסבר אחר להיקסמות של הסיפורים מכוח מופגן, מפראיות, מדם צעיר, מהשפלת זקנים, מחורבן תרבות העבר, מטכניקה ספרותית של הגזמה חותכת. נדמה שהספר מתאר שאיפה להפיכת האלימות האקטואלית שמבעבעת מתחת לפני השטח לפורקן של עימות מובהק – משהו ברוח כותרות העיתונים של "יאללה מלחמה" שהקדימו את הסיבוב האחרון בלבנון ומלוות עכשיו את המבצע החוזר בעזה. בהקשר הזה, נדמה שאפשר לקרוא את הספר כפנטזיה של נקמה, שנובעת מחולשה אדירה ומתחושה של חוסר אפשרות לבצע שינוי כלשהו במציאות, במיוחד של אותו קורא תרבותי ורגיש שראוי לספרה של עינהר (שמתוגמל בהדהודים ספרותיים ליוצרים כמו דליה רביקוביץ, קנז, הופמן, קפקא ותומס מאן). היצירה עצמה אצל עינהר, המוזה, השירה (שעל שמה נקראת אחת הדמויות, שיר־רע), הופכת את פניה מהתגלמות היופי להתגלמות ההרס והתעתוע. מין מדוזה יפה־מבעיתה שכזאת. במילים אחרות, עינהר יצרה מין טקס וודו מרהיב שבו הספרות מכניעה את המציאות, המיתוס כובש את העיתון.

 אפשר אולי לטעון שעינהר דורשת מהיצירה הישראלית לפתח עמוד שדרה ולעטות כפפות אִגרוף. יכול להיות שזה העניין – שהאימה האמיתית קשורה דווקא ליוצרים כמו אמיר גוטפרוינד או קרן פלס, שמוכרים לנו גלולות שינה מפייסות, מעוררות אהבה עצמית ומנטרלות כל רצון לשינוי. כל זה לא אומר שהגיע הזמן לשרוף את שולחן הפורמייקה או לבטל את העונג המיני הצנוע של רואה החשבון השמנמן. אולי דווקא שם יודעים איך לחלץ את האדם מהזאב.

ענת עינהר, טורפים של קיץ, הוצאת עם עובד