עמיחי שלו, על החתרנות

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 18.4.2014

'על החתרנות' בודק חצי בצחוק, ובעצם די ברצינות, מה אפשר עוד לעשות עם הדמות הספרותית המערבית השחוקה ביותר: המורד־המשכיל־המיוסר. ההתמקדות בו היא גם דרך לשאול אם אמנות יכולה לבטא עדיין אלטרנטיבה, התנגדות, מחאה. ספרו החדש של עמיחי שלו מורכב משני סיפורים לא קצרים. הפותח, שעל שמו נקרא הספר, הוא המעניין והניסיוני מבין השניים. הוא נע בין מסגרת סיפורית לכתיבה כאילו מסאית בנושא החתרנות התרבותית. זה מעין יומן של איש כנראה צעיר, דיכאוני, שמתאר מציאות ונוף תל־אביביים מתוך הזיה פיוטית־סאטירית. אחד הדימויים החוזרים בסיפור הוא של קופסאות: קופסאות שהגיבור והמספר אוסף, קופסת התרופות הממשית שלו, מחשבות ריבועיות, קופסאות מגורים.

הסיפור הזה אולי רוצה לדבר על אפשרות של חתרנות, של חבלה, של מרד – אבל הוא מדגים גם משיכה או געגוע לעולם של מבנים מסודרים, של צורות ברורות, שאפשר לנסות לכרסם ולפורר. בשדה הפרוזה הישראלית, המפוחדת, לעומת זאת, לא מאוד קשה לצאת מהשטנץ. הבחירה לשבץ בזרם התודעה של הגיבור קטעים דמויי מסה, מסמנת זרם מתגבר של כותבים ישראלים כמו ארנה קזין, עדי שורק ואפילו רות אלמוג – שממסמסים את הגבולות בין כתיבה בדיונית ועיונית.

הערבול הזה יוצר אפקט מעניין. דווקא בחלקים שאפשר לקרוא כמו כתבה או טקסט בלוגרי נעלמת רוב הזמן השכבה המטפורית, האישית. מאחורי הפרצוף של הגיבור, קל לשמוע את שלו מתאר באופן מסודר ובהיר את המפגשים שלו עם יוצרים ומסורות של אוונגרד, בספרות ובמוזיקה. מחשבות על דאדא, על דור הביט, על רוקנרול. תהיות אם רגש מהפכני באמנות מצליח לשרוד מחוץ להקשר המקורי שלו. אם יכול להיוותר ואקום של חוסר היגיון, פשר, או סדר בתוך מערכת של תרבות־מסחר־ומדיה־חדשה שיודעת לגייס לטובתה ולהפיק רווח מכל דבר: "אם תשמיע קול, אם תצייץ, אם תיראה שונה, חריג, יוצא דופן, כעוס – מיד תקבל חיבוק".

1
מתוך 'קיל ביל'

 

התוכן של ההרהורים האלה, בפני עצמו, לא מאוד חדשני או סוחף. רק בנקודות הספורות שההזיה והגיחוך המובהק נכנסים לתוכו – "השמש היא חלק מן השיטה" – נוצר רושם ייחודי. החלק המעניין והמתוח יותר בסיפור קשור דווקא לצד הנוסטלגי, השמרני, המתרפק שבו: הרצון להמשיך להאמין בגיבורי תרבות מרדניים, לשאוב מהם כוח, לשמר משהו טינאייג'רי גם אחרי ההתבגרות הרשמית.

העניין הזה מזכיר את הציפור המתה, את אדום החזה, שגיבור 'הנפשיים', הרומן האחרון של שלו, שומר בכיס לאורך הטירונות הצבאית. 'הנפשיים' הקביל בין החניכה הישראלית הצבאית לבין החניכה הרוקנרולית־אבסורדית למוזיקה של נושאי המגבעת. 'על החתרנות' מנסה לצייר שושלת של מורדים ובנים חורגים באמנות המערבית, כלומר, מדגים בעצמו את הדחף לעשות סדר, לצייר מסורת. למעשה, הוא משתמש במוצהר ובמודע בקופסאות הקלאסיות של סיפורי מרד. קודם כל, בעזרת דמות המתבגר המיוסר שמתוודע לפער בין עולם הערכים "שלו" לבין המציאות הטבעית והאנושית (אחים גדולים: קוהלת, המלט, רסקולניקוב או הולדן קולפילד).

לא ברור אם שלו רוצה באמת לקרוע את המסורת הזאת. מה שכן, הסיפור הזה ממחיש כמה "השיטה‭,"‬ או הסיפור המערבי, זקוקה למתייסרים האלה, לרוקרים, לברנרים, לג'יימס דינים, לכפיליו של ישו הצלוב. לא רק שהייסורים שלהם – ולא משנה כמה יגחיכו אותם ויציגו אותם בצורה אירונית – סופחים תמיד משמעות של יופי ושל משמעות, יצירות האמנות שמנציחות אותם תמיד מאשרות שיש פרי לייאוש שלהם, לחוסר התוחלת. שהם בעצם נושאי הלפיד האמיתיים של החברה המערבית.

הסיפור השני בקובץ מכניס את השאלות האלה להקשר ישראלי ברור, לזירה הישראלית הראשית של סיפור חניכה והתבגרות: המחנה הצבאי. כאן מתגלה הקשר בין 'על החתרנות' לספרי פרוזה אחרים מהשנים האחרונות, שמנסים למצוא נקודות של מרד וביקורתיות בתרבות הישראלית – מ'היידה להגשמה' של יפתח אשכנזי ועד 'ורד הלבנון' של לאה איני. סיפור החניכה הצבאי, האבסורדי, הקודר של שלו יכול להזכיר שהרעיון של מרד וחתרנות לא בדיוק מיצה את עצמו בזמן ובמקום האלה. יותר מזה, הסיפור הזה מבהיר שגם בהקשר ישראלי, דווקא האאוטסיידרים הם אלה שקיבלו את רשות הדיבור העיקרית בספרות ובקולנוע. שושלת מוצקה של חיילים וטירונים מתענים ועלובים: של יזהר, ברטוב, קנז, לאור. כמעט אף פעם לא נפגשנו בחייל עברי מתפקד, מאוזן, כגיבור ספרותי, שחי בשלום עם ההשתייכות שלו למנגנון. את הסיפור הצבאי של שלו, למשל, אפשר לקרוא בקלות כווריאציה על 'גאות הים', סיפור מוקדם, כמו־קפקאי, של א"ב יהושע, על נאמנות כלבית־מטורפת למנגנון.

במילים אחרות, אם 'על החתרנות' מבקש להוכיח את המבוי הסתום של המסורת הספרותית של המורדים המיוסרים – הוא מצליח. כמו אחיו הבוגרים, גם המורדים הרפים של שלו מצטרפים בתורם ובדרכם לשיירה, לשושלת. לא מפליא, בהקשר הזה, שחוץ מאשר לקזין, הוא לא מתייחס לנשים יוצרות. שהוא נשאר בטריטוריה המוכרת: כאבו המגוחך של הבן שמגלה שהחיים לא מקיימים את מה שהבטיחו לו. אבל סיפור המרד וההתנגדות רחוק מלמצות את עצמו: המורדים הפוליטיים הבולטים בשנות ‭2000־ה‬ בישראל היו בכלל נשים. ויקי קנפו, דפני ליף, טלי פחימה, 'ארבע אמהות' לפניהן. הן צעדו ברגל לכנסת, הקימו אוהל בשדרה עירונית; הן ניזונו מדימויים אחרים לגמרי של מרד, שהספרות העברית הגברית בקושי התחילה לחקור.

עמיחי שלו, על החתרנות, הוצאת אפיק

מודעות פרסומת

יאיר אסולין, נסיעה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.3.2011

נדמה שהסיפור הזה כבר סופר אצלנו לאורך העשור האחרון מכל הזוויות. והנה, 'נסיעה' של יאיר אסולין מגיש אותו בצורה המתומצתת והישירה ביותר: סיפורו של הצעיר הישראלי שנשבר לו הזין מהצבא.

מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה, גיבורי רומן החניכה הישראלי מולבשים שוב ושוב בשמלה אדומה ושיערם נקלע בשתי צמות. הנסיונות להשיב לשאלה הנצחית 'למה' היו מגוונים מבחינת הסגנון והז'אנר. 'אם יש גן עדן' של רון לשם טען שמרבץ הזהב האחרון של גבריות וסולידריות בחברה הישראלית מתחבא מתחת לגרביים המהבילים של לוחמים במוצב בלבנון. 'הנפשיים' של עמיחי שלו הקביל בין מסלול הטירונות של חיילים פגועי נפש לטקסטים האבסורדיים של נושאי המגבעת, ורמז אולי למושא האחרון למרד ולמחאה שנשאר לצעיר הישראלי בחברה המופרטת והמתירנית. 'ואלס עם באשיר' צייר את השירות הצבאי במונחים מופשטים עוד יותר: כמערה תת־קרקעית שבה מתעצב הזיכרון. גם לאה איני ב'ורד הלבנון' וגם סייד קשוע ב'גוף שני יחיד' יצרו דמות אילמת של חייל חסר הכרה, שמולו יכול האאוטסיידר (האישה היהודייה הלא־אשכנזית והגבר הערבי) ליצור דיאלוג חד־צדדי ולהקים לעצמו זהות עצמאית.

'נסיעה', ספר הביכורים של אסולין, בחר בדרך כביכול פחות מורכבת. זהו סיפור קצר בגוף ראשון שבו משחזר הגיבור נסיעה למשרדי הקב"ן עם אביו. לאורך הסיפור הוא מנסה להסביר איך "הנפש שלי הלכה וגססה" במשך השירות הצבאי, עד כדי איומים בהתאבדות. אין ייחוד בחוויות שהוא מתאר, כחייל שעבר משירות קרבי לניילוּן מפות בחיל המודיעין: הפער שנוצר בזמן התיכון בינו לבין חבריו ללימודים שמשפרים את הכושר לקראת השירות, המבוכה מול מפקדים אדישים ונמוכי מצח, העימות המגומגם עם הקב"ן. אלא שהסיפור הזה עדיין לא פורסם בצורה כזו: סיפור פשוט באופן עקרוני שלא מעמיד מול החניכה הצבאית מבנים מתחרים. רק רצון לחיות חיים ללא צבא. פתיחת הסיפור מצהירה על הטקטיקה הזאת בגלוי – בריחה מדרמה מסוגננת, ממטאפורות, מעיבוי, ממה שהוא מכנה "הבגידה הזאת של המילים". כאשר מופיע דימוי, הוא מנוסח כ"עובדה חותכת, יבשה כמו עור מת בכפות הרגליים". אם מתעקשים, אפשר להקביל את הסיפור למסע המקראי של אברהם ויצחק להר המוריה, אל העקדה.

הדמויות, בהתאם, הן דמויות יומיומיות. שום דבר בסגנון 'אפוקליפסה עכשיו'. ההורים לא שולחים את בנם לצבא כמו אברהם, ועם כל הצער שנגרם להם, הם לא מתמוטטים מול הדיכאון שלו אלא מלווים אותו במתינות עצובה ותכליתית לאורך הדרך. גם הממסד הצבאי לא מוצג כממלכה של סאדיזם. מפקד הבסיס, למשל, מתגלה כמורה מחליף לשעבר, שלא מסוגל לעכל לחם ובאותה מידה גם לא להתמודד עם חייל במשבר. וכמוהם הגיבור עצמו – גם כשהוא מפנטז על קפיצה מול מכונית נוסעת, מודע ליצר החיים שעדיין פועם בו. אין ניגוד חריף בינו לבין הסביבה. כל המעורבים מפוכחים מהדיבור הגבוה על השירות הצבאי. ההבדל היחידי בין הגיבור לבין החיילים סביבו מתבטא ביכולת ההסתגלות שלהם, "לשמור על התחת" ולהעביר את הזמן עד השחרור.

גם המסורת הספרותית שעומדת מאחורי 'נסיעה' נראית בנאלית, אולי במכוון. העלם הרומנטי שמתפכח מאמיתות החברה הגדולות. האינדיווידואליסט. גיבור 'התפסן בשדה השיפון' של סלינג'ר מתנער בפתיחת הספר מכל קשר ל'דיוויד קופרפילד' – וכך מציג את עצמו דווקא כצאצא ספרותי שלו. הגיבור של אסולין לא דורש שום הצגה מאחר שהוא כל כך מושרש בתרבות הפופ שלנו ובספרות המקומית על החייל העברי יפה הנפש, נוסח ס' יזהר: "הבנתי את כל הקלישאות שמשתמשים בהן […] אבל כבר לא האמנתי בהן". ובמקום אחר: "כל העניין הזה עם צבא וערכים והגנה על המולדת הוא הצגה גדולה". סלינג'ר ידע לשחק את המשחק הכפול – ללכוד ברשתו דורות של צעירים שראו בהולדן נציג של מרד הנעורים שלהם, ובו בזמן להציץ מאחוריו ולסמן לקוראים נקודות של זיוף ורמייה עצמית אצל הגיבור. הגיבור של אסולין כבר מקבל אבחנה מקצועית מפסיכיאטר לגבי הנרקיסיזם שלו – ועדיין לא פטור מהמבט על החיילים סביבו כעל "נמלים. בחיי. כל כך עלובים, מודחקים, חסרי עצמיות".

הספר משלם לפעמים את מחיר הבחירה בסתמי ובשגרתי, והקריאה לא תמיד ממריאה – ועדיין, יחסית לספר ראשון, התוצאה רוב הזמן יעילה כמו דיכאון שקט ומתעצם. אסולין מבקש לומר את המובן מאליו, לדבר על מחיקת האישי במסגרת הצבא, דווקא בתקופה שבה יותר מתמיד מקובל להתייחס לשירות כאל שיא של מימוש עצמי. ה'דיוקן העצמי' על כריכת הספר – צילום בקו"ם שחרכה סיגריה – מבהיר זאת מיד. 'נסיעה' מעוצב כמו מסע ניצחון צבאי של יחיד מול רבים, כמו שמבהיר עצם השימוש בלשון עבר וגוף יחיד, הלשון של מי ששרד. באותו זמן, אפשר להתייחס אליו גם מכיוון הפוך, ולמצוא זיקה בין הגיבור לבין הגוף שממנו הוא מנסה להשתחרר. "כור ההיתוך", "הצבא המוסרי בעולם","טוהר הנשק" – ספרות החיילים הפגומים מציגה את צה"ל כמושא של תביעות בלתי אפשריות מצד חברה שלא מאמינה יותר בחינוך שהיא מספקת ובמנהיגים שהיא בוחרת. 'נסיעה', נדמה לפעמים, מציג את הצבא כילד שכורע תחת עול הציפיות.

יאיר אסולין, נסיעה, הוצאת חרגול

עמיחי שלו, הנפשיים

2222

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.5.2010

משהו דמוי נס או הזיה פותח את 'הנפשיים‭:'‬ שלג בלב בסיס טירונים שעטוף בצבעים של אפור וחום בדרך כלל, וחדירה של ציפור שיר הידועה בשם 'אדום החזה' לתוך צריף מעלה צחנה. הנס השני מצפה לגיבור בסוף הסיפור – הופעת הפרידה של נושאי המגבעת. שאר הרומן נמתח על גבי השאלה אם שני הניסים יתחברו, אם כמו הציפור שחדרה לחדרון המסריח, הטירון אורי קרביץ ישרוד את מסכת הדיכוי והשעמום של הטירונות המיוחדת לחיילים שסומנו כ'נפשיים‭,'‬ ויספיק להגיע למופע הרוק החשוב בחייו.

מחנות צבאיים בספרות ובקולנוע אוהבים פרפרים וציפורים קטנות. נפש האדם כנראה משתוקקת לקצת ציפוריוּת, לכתם צבע ותנועה, כשהחיים כולאים אותה בשטח סגור. ב'רשימת שינדלר‭,'‬ למשל, ריפרפה ילדה אדומה בתוך הווי שחור־לבן. זהו קיטש עוצמתי ביותר. משהו דומה קורה לאדום החזה ב'הנפשיים‭,'‬ ספרו השני של עמיחי שלו אחרי 'ימי הפופ‭.'‬ גיבור הספר מוצא לבסוף את גופת הציפור, מניח אותה בכיס ולא מרפה ממנה עד סוף הסיפור. מה פשר המעשה הלא היגייני הזה? ובכלל, איך יכול להופיע דימוי כל כך סנטימנטלי בספר שסוגד לנושאי המגבעת ולתמלילים הדוקרניים של אהד פישוף ‭")ציפורים מסתובבות, ציפורים מסתובבות, שמח פה ושמח שם‭?("‬

כדי להגיע לתשובה צריך לעבור בלשכה של חוסר הברירה והאבסורד שכביכול מולכים בספר הזה, שמשתמש בשירי להקת נושאי המגבעת ובפנטזיות התאבדות כפסקול לסיפור על טירונים פגומים בתחילת שנות ה־90.‬ "הצבא חייב לקחת אותנו כי אין לו ברירה‭,"‬ מסביר הגיבור והמספר. "הוא לא ממש רוצה, אבל אנחנו חייבים להילקח כי אין לנו ברירה גם אם אנחנו לא ממש רוצים‭."‬ מול המנגנון הכפוי הזה מוצגת המוזיקה של נושאי המגבעת כמין פיה טובה ואנרכיסטית. לא מעט סרטים משתמשים בזיווג הזה: תנאי חיים בלתי נסבלים מבחינה חברתית, כלכלית או רוחנית – שמולם ניצב מושג 'הכוכב‭.'‬ קן לואץ' איפשר לגיבור החלש בסרט 'מחפשים את אריק' להזות את דמותו של שחקן הכדורגל אריק קנטונה כקונטרה ללחצים שמופעלים עליו; את עלילת אהבתם של שני נערים הומואים משכונת פועלים בלונדון ליוו ב'משהו יפה' השירים של להקת האמהות והאבות; הגיבור הנרדף ב'רומן על אמת' מקבל שיחות עידוד מרוחו של אלביס. בעולם ללא אלוהים, הפופ הוא הדרך לגאולה.

1
מתוך 'רומן על אמת'

 

שלו לא רק מעמת בין הצבא והרוק ככוחות בשני סיפורי חניכה מתחרים – אלא גם חוקר את הדמיון ביניהם. אביו של הגיבור מקווה "שהצבא יחשל אותי, יעמיד אותי על הרגליים, יהפוך אותי לגבר‭."‬ אלא שהצבא הישראלי עצמו מתגלה כמי שלא יודע להשתמש בכוחו. המערכת הצבאית ששלו מצייר אימפוטנטית לא פחות מהטירונים. "אין סדר יום, אין אימונים, הכל אלתור, ורוב הזמן אנחנו מחכים ‭[…]‬ בשביל לחכות‭."‬ באיחור מה אחרי 'מחכים לגודו‭,'‬ מצליח שלו להמחיש היטב את הפירוק הזה של מקום, זמן ומשמעות: "אנחנו שומרים על שטח שאין לו משמעות מחוץ לעצמו; יכלו להקים אותו גם על הירח. הוא כל כך שרירותי, ואם לא היינו פה זה לא היה משנה שום דבר".

ההתנסות הצבאית הקודרת הזאת מנסה ללמד את הגיבור להתמודד עם חוסר הפשר של המציאות, לתת לו כלים להשתלט עליה. דבר דומה מנסים לעשות הטקסטים של נושאי המגבעת: לשנייה הם מפתים אותו להאמין באיזה סנטימנט, ובשנייה האחרת הם צוחקים בפרצוף על הנפילה למלכודת, על הניסיון להבין את השיר. מה ההבדל בין שני הכוחות הללו – הצבא ונושאי המגבעת, הכוח של המדינה והאמנות? הצבא, לפי 'הנפשיים‭,'‬ מנסה להסתיר את חוסר האונים ואת חוסר הידע שלו (לרגע 'אנושי' אחד נחשף מפקד המחנה בפני הטירונים כשהוא לבוש במכנסי טרנינג ולא במדים‭.(‬ נושאי המגבעת, לעומת זאת, עשו חגיגה מחשיפת הבלוף. אלא שגם הצבא וגם הרוק האבסורדי צריכים אויב לאחד מולו שורות. שלו מצליח להעביר יפה את תחושת הסולידריות בכת של בודדים שלא מבקשים להתחבר או להבין אחד את השני; את ההרגשה שאתה מצליח ליהנות ממשהו (השירים של פישוף) בזמן שכל 'האחרים' נבוכים מולו.

ברמת השטח, אם כן, 'הנפשיים' מעביר את הקורא טירונות אפקטיבית, ומצליח ללחוץ על כל נקודות הדיכאון הנכונות בעזרת תמונות פלסטיות של אכזריות ותשוקת נעורים. אבל בניגוד למוזיקה ולתרבות שהספר חוקר, אין כאן ניסיון להפוך את הדיכאון והשרירותיות למשהו קצבי, לבעיטה מדומה אפילו. אין כאן עניין בגרוב. זהו ספר מלודי לחלוטין, שכאילו מתענג על החולשה והפציעה העצמית (שניכרת, למשל, באופן שבו הגיבור מחכך את רגליו הקפואות עד זוב דם) ומפרש בצורה מתבקשת מדי את מקורות המצוקה של הגיבור בילדותו.

אהד פישוף וחברי המגבעת המשיכו יפה הלאה בחייהם. הספר עדיין מתאבל על ציפור השיר ההרוגה. מצד שני, גם הסנטימנטליות של 'הנפשיים' דורשת אומץ, במיוחד מול הצבא ונושאי המגבעת שמלמדים את הגיבור לחנוק אותה. ואולי זה המרד האמיתי של 'הנפשיים' – להמשיך להחביא בכיס את הסנטימנטליות, את הציפור המתה הזאת, בכל מחיר.

עמיחי שלו, הנפשיים, הוצאת ידיעות ספרים