ראיון עם מעין בן הגיא, ווקמן

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 25.8.2017

♥♥♥♥
"פייק איט טיל יו מייק איט" – אחת העצות הפשוטות והטובות ביותר שמעין בן הגיא קיבלה. לזייף עד שזה יחלחל. היועץ היה פסיכולוג התנהגותי. היא הייתה אז בת 27, אחרי פרידה ממי שהיה החבר שלה, אחרי שהוריה התגרשו. "אמרתי לפסיכולוג – אף פעם לא התחילו איתי, למה שעכשיו יתחילו? הוא אמר לי דבר שמתאים מאוד לאנשים עם נטייה ספרותית: 'תבחרי דמות שאת רואה סביבך, כזאת שמתפעלת את העניינים כמו שצריך, ובצורה שרירותית, במצב המתאים, פשוט תיכנסי לתפקיד. תגידי שאת היא, תעשי מה שהיא הייתה עושה'".

וזה עבד?
"בטירוף. עבדה איתי חברה טובה בחנות למסגור תמונות בירושלים. צרפתייה כזאת, בנאדם שמשפריץ סקס ומפלרטט עם כולם כאילו אין מחר. היא הייתה מבוגרת ממני, גרושה, עם שני ילדים. עם ציצי יותר גדול. הבוס בחנות היה נורא מגניב, כל החברים שלו היו אופנוענים מסוממים כאלה. אנשים שהיית רוצה שיתחילו איתך. כשהם היו נכנסים לחנות הם היו מתמקדים רק בחברה שלי. מה היא ידעה לעשות שאני לא ידעתי? להיות משוחררת, לפטפט, להיות נינוחה. והחיקוי של ההתנהגות שלה פשוט עבד. התחלתי להרגיש שאני בבית. התחילו להתייחס אליי. אולי לא במאה אחוזים, אבל בהחלט מעבר מכובד מאפס ל-60-70".

'ווקמן', ספרה החדש של בן הגיא, מוצא שלל דרכים להתמקד בנקודת המעבר הזאת שבין החיקוי וההפנמה, בהתבגרות ככניסה לתפקיד. הרומן מתרחש באזור שנת 90', בקו התפר התרבותי שבין הווקמן והקסטות לבין העולם הדיגיטלי, האינטרנטי, שעומד בפתח. את הגיבורה, בחורה בתחילת שנות העשרים לחייה, בן הגיא שולחת לעבוד כמנקה במלתחות של אתר נופש בסגנון חמת גדר, סמוך לגבול. לבחון את גופה, את ההשתנות שלו, את הדמיון והשוני בינה לנשים מבוגרות במלתחות. לברר מי היא רוצה להיות בין נופשים, חיילים, קיבוצניקים וחיות פרא.

מול הצעירה המתבוננת הזאת – שדמותה מתבססת על שנות העשרים של בן הגיא ("עשיתי אותה רזה, כמו שתמיד רציתי להיות") – הסופרת הציבה גבר בן 40, מנהל המקום, שגם אחרי שנים לא מרגיש בבית בקיבוץ. שניהם מדובבים "תחושה קיומית שתמיד יש לי: שכולם יודעים את הכללים, חוץ ממני. כאילו שם בתל-אביב, בניגוד אליי, כל הסופרות מקושרות, כולן יודעות להפיק את ההשקות האלה לכבוד ספרים חדשים, כולן שותות קמפרי".

בן הגיא – בת 47, נשואה ואם לשלוש בנות (7, 10, 13) – אומרת את הדברים האלה בלי מרירות, תוך כדי שהיא מוזגת לשנינו קמפרי בדירה הירושלמית שלה, בבית הכרם. "אני תמיד נמצאת באזור נטול הקשר. הילדות שלי לומדות בבית הספר הדו לשוני, השכן בבניין הוא שופט, האנשים בשכונה כאן הם לובשי חולצות פולגת בגוונים שונים של כחול. אבל נוח לי בירושלמיות הזאת".

האפיזודה התל-אביבית שלה הייתה קצרה. "אחרי הצבא גרתי חודשיים-שלושה בדירה מטונפת עם החברים של נטשה. הייתי מאוהבת בקוזו, הבסיסט. עבדתי בקונדיטוריה בגן העיר. נורא סבלתי בחור ההוא. הייתי בודדה והחלטתי לחזור לקיבוץ, לעבוד באתר כמו הגיבורה בספר".

לגיבורים שלך לא נוח בתוך העור של עצמם. גם כשהם מתקרבים – זה רק עד גבול מסוים.
"זה ספר שמתרחש על סף החיים, לפני שהדברים מתחילים. הגיבורה כל כך קרובה אליי, לסיפור החיים שלי, שאין לי כמעט עניין בה. דווקא הדמות של המעסיק שלה, שאליו היא מתקרבת, מושכת אותי. אולי בגלל שהוא גבר. אולי דווקא מפני שהוא דומה לי היום – אבא לילדים בשנות ה-40. שמעתי כבר טענה כזאת מקוראים – למה אין בספר יותר זיונים. אבל אני שלמה עם זה. אני חושבת שגם אם הגיבורה שלי מעוררת רגשות מיניים אצל הדמות הנגדית, היא עצמה לא מינית, היא עוד לא מחוברת לצד הזה שבה. במובן מסוים, היא דומה לחיות שהוא מסתכל עליהן בשטח הטבעי. כלומר, פועלת מתוך חוסר מודעות בהקשר הזה. במבט לאחור, אני מבינה שהייתי יפה. אבל אפילו כשהתחילו איתו, לא הבנתי את השדר הזה. או שלא איפשרתי לו להיכנס".

1

הגוף של הגיבורה, המיניות שעוד לא מתחילה לבצבץ, מקבילים לאורך הספר להיסטוריה המקומית של אתר הנופש ברמת הגולן שעובר ידיים בין שלטונות, כובשים, בעלים. "הרבה לפני ההתרחשות האנושית והמרכיבים העלילתיים", אומרת בן הגיא, "רציתי לכתוב על המקום הזה, שבו גדלתי. מקום מהמם ביופיו".

היא נולדה בקיבוץ דגניה ב' וגדלה בקיבוץ אפיק שבגולן. הבכורה בין ארבעה ילדים. אמה הקימה את המסעדה בחמת גדר ("היא תיירנית. כשאתה משאיר לה הודעה בטלפון תשמע אותו אומר שהיא מנהלת השיווק של מלון פסטורל בכפר בלום – המלון הכי יפה בגליל"). אביה פיזיקאי. בתחילת שנות התשעים עזב לארה"ב, מעבר שהסתיים בגירושים.

"בצבא נורא רציתי שיגידו שאני פאנקיסטית, אבל תמיד הייתי 'הקיבוצניקית' וזה נשאר גם היום. אנשים מיד מרגישים את הדבר הזה, שהוא הרבה יותר חזק ממה שהייתי רוצה. לצד ההיסטוריה של המקום כאתר מעיינות מרפא, יש בו גם צד הפוך. בזמן המנדט היו שולחים פושעים לאזור הזה, כמין מושבת עונשין. משהו ביריוני היה מורגש שם גם כשאני הייתי ילדה. היהודים שגרו בגולן הם מין אנשים שרצו להיות קאובויים, ואני שנאתי אותם בכל נימי נפשי. הילדים שלהם היו מרביצים לי בהסעות – ילדת כאפות ששייכת כביכול לקיבוץ המעפן. ביום העצמאות היו עושים בקיבוץ מבוא חמה רודיאו, מנסים להחזיק מעמד ברכיבה על פרה, באלוהים. אני מהילדים שלא הצליחו להיות כל הדברים האלה".

לא פלא שהגיבורה שלך יונקת מוזיקה של הסמיתס מהאוזניות.
"בתור ילדות, אני ואחותי חיינו במציאות מדומיינת. היינו שומעות מוזיקה שאף אחד בסביבה לא הכיר. הקיבוצניקים ובני הגרעינים בסביבה אהבו את הרוק של שנות ה-70, אבל באותה תקופה הפאנק בדיוק התחיל. מינימל קומפקט, סוזי והבנשיז, הקיור, ניו אורדר. היינו מנסות להגיע להקרנות סרטים של לורי אנדרסון או טוקינג הדס בחיפה. נוסעות מהגולן לתל-אביב, למספרת 'גזוז' שנראתה לנו כמו הדבר הכי קרוב לפאנק בארץ. כן, זאת הייתה ילדות של הארדקור פרובינציה. רוב הדברים קורים בראש – לא במציאות. עם טפטופים כמו תוכנית של קליפים בטלוויזיה הירדנית, 'עד פופ' עם אהוד מנור. היינו מקליטות תוכניות רדיו אלטרנטיביות על קסטות ופשוט משננות אותן. בכל מיני מקומות בארץ היו מין תאים של אנשים כאלה שמחוברים למה שקורה עכשיו במקום אחר".

האינטרנט חיסל את התחושה הזאת של מחתרת מתחת לרדאר הישראלי?
"לא בטוח. ילדים בגיל ההתבגרות יכולים להיות נורא בודדים. והם יכולים לחפש במקומות רחוקים אנשים שדומים להם. בשביל הבת שלי, למשל, יו-טיובריות צעירות ממלאות תפקיד דומה, בחורות פמיניסטיות כאלה, אבל מגניבות. היא יודעת שיש איפשהו שם אנשים שחושבים כמוה – קבוצת התייחסות שונה מהכיתה, מהאווירה השמרנית של הטיול השנתי".

הגיבורה שלך נמשכת לשטחים נטושים.
"הייתי הילדה הראשונה בקיבוץ אפיק, שהוא קיבוץ צעיר. במשך שנים, אני ואחותי היינו הילדות היחידות שם. היינו נורא לבד, רק אחת עם השנייה. בגדול, הניחו לנו כילדים לנפשנו. זאת לא הייתה ילדות שמורה. כל שנה, הילדים בסביבה היו רצים לראות את השריפה הגדולה, יחפים בשטח הפתוח. כל הזוחלים, הנחשים, העכברים בורחים מהאש. ואתר הנופש הנטוש הזה, עם הפיקוסים הפראיים והגשרונים. הגיבורה שלי נמשכת למקומות שמאפשרים לה להיות לבד, בלי פיקוח, בלי שום מבט – וזאת השלווה שהטבע מאפשר לך. כל הדברים שגורמים לאי נוחות פשוט נעלמים".

מצד שני, נתת לגיבורה לטבול את הידיים בעבודות הכי מלוכלכות, להתחכך באנשים כוחניים, במצבים משפילים.
"בדומה אליי, היא בוחרת תמיד להגיע למקומות מלמטה. היא מסתכלת על העולם מהביבים, בזמן שלכולם הדברים הולכים הרבה יותר בקלות. זה תוצר של השקפת עולם רומנטית, של קיבעון מחשבתי די מיותר שאופייני לי. כאילו אם אתה מסתכל על הדברים מהצד הקשוח שלהם, אתה מגלה לגביהם אמת גדולה יותר".

גם הגיבורים שלך, למרות המבט המרוחק, המסתייג, מאמינים בערך הישן של עבודה קשה.
"תמיד הייתי נמלה עמלנית. עובדת בכל עבודות הבית, בלי עוזרת. בקיבוץ, עבודה כזאת היא כרטיס שאתה קונה כדי לקבל את הזכות להיות. גם בספרות יש בעיניי ערך לתהליכים ארוכים, לחרשנות, לעורכים ושותפים שיאירו לך את הטעויות שלך ככותב. בעיניי, כתב יד צריך לעבור הרבה גלגולים וגרסאות. אני מאמינה שהספרים שלי יותר טובים לא בגלל שאני מוכשרת. כישרון יש להרבה אנשים. דווקא מפני שהיום קל למצוא במה לפרסום, וקל לאמץ התנהגות של אמן – מה שמבדיל בין כותבים הוא המחויבות שלהם לעבודה קשה".

בין מישורי העלילה השונים ב'ווקמן' – התככים בין עובדי אתר הנופש, ההתנגשויות בין קיבוצניקים ותיקים לשכירים מזרחים, ההיסטוריה החבויה של הכפר הנטוש – בן הגיא מבליטה גם עלילה של אהבה נכזבת. פרידה מתמשכת בין הגיבורה ובין חברתה הטובה שמפרה את הברית הפאנקיסטית של שתיהן, ואת ההבטחה לטוס יחד ללונדון. הדמות הזאת מתבססת בחלקה על הסופרת ענת עינהר, חברתה של בן הגיא מאז תקופת הצבא. הן הכירו בבסיס של חיל האוויר במצפה רמון, תקופה שלה הקדישה עינהר סיפור בספרה האחרון, 'תמונות עירום'. "אנחנו מנסות לגרום גם לבנות שלנו להפוך לחברות הכי טובות, נראה איך זה יזרום".

היום שתיהן מפרסמות באותה הוצאת ספרים. "לענת, בניגוד אליי, לא אכפת אם הספרות שלה תימכר. מבחינתה, שיכירו אותה רק האנשים שהיא מעריכה. מצד שני, יש בה משהו מפונק בהקשר הזה: כל ספר שהיא תכתוב יתקבל על ידי ההוצאה. אני, לעומת זאת, רוצה שמלא אנשים יכירו את הספר הזה. חשוב לי להראות לאנשים הקובעים שיש לו מקום והצדקה בעולם. חשוב לי שהוא יימכר היטב. שחניטל סויסה, המנכ"לית של עם עובד, תהיה מבסוטית. אפשר לומר שאני מפחדת ממנה".

'ווקמן' הוא אמנם ספר קריא מאוד, גם בזכות סגנון ריאליסטי מדוקדק ומאופק של תיאורי נוף ואינטראקציה אנושית – אבל בן הגיא מניחה שספרים מסוגו לא יכולים להפוך לסנסציה מסחרית. "רוב הפעילות הספרותית הפופולרית מתרחשת היום באזורים שאנחנו לא מכירים בכלל. בקבוצות הקוראות בפייסבוק אתה רואה שמה שחזק זה ספרות ארוטית, ספרות בלשית, ספרים בהוצאה עצמית שאני לא יודעת מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. כלומר, גם מי שמנסה לפנות לקהל הרחב לא מגיע אליו, חוץ מאשכול נבו וכאלה. יש שכבה רחבה של נשים שצורכות ספרות על בסיס קיומי – אבל שוטרי התנועה ויתרו עליהן. אין מי שיפליק לקוראים בטוסיק כמו פעם ויגיד להם שצריך לאהוב את א"ב יהושע או אתגר קרת".

ספרה הראשון, 'ים ויבשה', יצא ב-2011. את ספר הנוער 'גודאי', שבמרכזו נערה אתיופית, כתבה יחד עם זהבה גושן, אישה ממוצא אתיופי שהכירה בבית שמש, כשעבדה כעובדת סוציאלית עם משפחות עולים מאתיופיה. "הייתי עובדת סוציאלית שבע שנים, עד שהחלטתי לעזוב. אני לא חושבת שהייתי טובה בזה. הייתי הטיפוס שבוכה כל היום, לוקח דברים ללב".

היום היא מנחה סדנאות כתיבה ועובדת בארגון 'עמק שווה', ארגון באוריינטציה שמאלית שנאבק נגד השימוש בשרידים ארכיאולוגיים ובאתרי מורשת ככלי פוליטי בסכסוך עם הפלסטינים. אבל את הפוליטיקה המקומית בן הגיא מכירה מקרוב, דרך סיפור משפחתי חריג שכבר סופר בהרחבה בסרט התיעודי 'קרבת דם', שביימה אחותה נעה בן הגיא. "אחות של סבתא שלי מצד אמא שלי, שבאה ממשפחה פשוטה וענייה מיבניאל, בגיל צעיר מאוד, אולי 15, נעלמה למשפחה שלה והלכה לחיות עם סוחר ירקות ערבי. היא התאסלמה והילדים שלה התגלגלו בסופו של דבר למחנה פליטים בשכם, אנשים ששייכים לשולי החברה הפלסטינית. מדי פעם הם מבקשים מאיתנו כסף, בעיקר מדוד שלי שנראה להם כמו רוטשילד. סבתא שלי הייתה אישה מאוד לאומית – בעלה היה דור ראשון ביחידת מודיעין ידועה, ואחריו גם דוד שלי ואפילו בן הדוד שלי המשיך את המורשת – והיא הנהיגה מין חרם ביחס לאחותה".

מהצד השני, סבה וסבתה של בן הגיא, היו בין מייסדי דגניה ב'. "בהגזמה, כל החקלאות של עמק הירדן היא תוצר של החקירות של סבא שלי, של ירחונים חקלאיים ששלחו לו מקליפורניה". באילן המשפחתי אפשר למצוא גם את משה שרת ויהודה שרת. בן הגיא מתייחסת כמעט במבוכה להקשר המשפחתי שלה. "מבחינתי זאת פאדיחה. לא הרגשתי אף פעם שאני שייכת לאצולה קיבוצניקית. הקיבוץ שבו גדלתי מבוסס על בני גרעינים ממוצא מזרחי. אנשים שהתחנכו בנוער העובד והלומד ועברו שטיפת מוח נמרצת לגבי מה זאת ישראליות. בעיניי, אנשים כמוהם מייצגים משהו הרבה יותר מעניין מהשיח המזרחי בפייסבוק – ולכן התמקדתי בגיבור כזה, ונתתי לו את השם 'ויצמן'. מישהו שכביכול אי אפשר לדעת מה המוצא שלו, אבל חווה בצורה הרבה יותר אמינה ואנושית את השאלות לגבי זהות מזרחית".

יותר אמינה?
"אני שייכת לדור ביניים, נדמה לי, מבחינת היחס למאבק המזרחי. ובאופן דומה, גם למאבק הפמיניסטי. אני קוראת את הרומנים של רחל איתן, ואני יודעת שאני לא הייתי צריכה להתמודד עם תוקפנות והטרדות מיניות בלתי פוסקות מצד גברים כמו שהיא מתארת, לחיות בתקופה שבה יצחק לאור ייצג את הנורמה. אבל יחסי מרות מול הקצינים, למשל, כחיילת – לא הרתיעו אותי. לפעמים נדמה לי שהדיון העכשווי בהטרדות מיניות מבקש בהקשרים מסוימים לעקור מבני אדם משהו. המשיכה לכוח, הרצון שיתפעלו ממך כאישה, גם כאישה – ובאותו זמן, ההתנערות מכל אלה. אפשר להבין את המשיכה לגברים, לבעלי הכוח. בכלל, כשאתה נמשך למישהו – תמיד מעורבות בזה המניות החברתיות שלו. גם יופי הוא מניה כזאת. כשאתה מאוהב במישהו, אתה צריך להסתנוור ממנו, מאיזו מעלה שיש בו. אני יודעת שזה נשמע שמרני מאוד, אבל יש משהו מדליק במשחק התפקידים הזה. לכל הפחות, הכוח אמור לעבור הלוך ושוב בין הצדדים".

והיום? את עדיין צריכה לחקות נשים אחרות?
"לא, וזה נורא כיף. כל עשור בחיים שעובר מלמד אותך להשתמש במיניות בתוך המכלול. הביטחון העצמי עולה. היחס לגוף, התגובות מגברים אחרים. אם כאישה צעירה את מודדת את עצמך בעיקר לפי איך שאת נראית – בגיל 40 מתבטא הרבה יותר בקלות משהו פנימי שהתגבש לאורך השנים".

מעין בן הגיא, ווקמן, הוצאת עם עובד

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

לקראת פרס ספיר 2016

1

אולי לא סלטה באוויר, אבל לפחות קפיצת מדרגה. האירוע הספרותי־שיווקי־תקשורתי ששמו פרס ספיר ביסס מאז שנוסד ב־2000, בוודאי בעשור האחרון, סטנדרט מפוהק. במקרה הטוב. הפרשה הקרקסית של ביטול הפרס לאלון חילו עדיין מרחפת – מזכירה שהרעש הגדול ביותר סביב הפרס היה פוליטי ולא ספרותי. בשנים שאחרי, היה ניכר משהו מתפתל, עלק־ממלכתי, מצד ועדות הפרס – שהוא עדיין הפרס השנתי המשמעותי כאן מבחינה מספרית. 150 אלף שקלים.

למה קפיצת מדרגה? סוף־סוף רשימה קוּלית של מועמדים. בשנים האחרונות, אם הרשימה לא נראתה אקראית ושרירותית, היא יצרה לכל היותר רושם לא מביך, לא נורא. אבל הפעם יש אקשן, יש אמירה, יש מכנה משותף ברור ביחס לכל הספרים והמועמדים. סקרנות, מקוריות ובעצם – אומץ.

מקטן (עילי ראונר, שמועמד על רומן ביכורים) ועד גדולה (אורלי קסטל־בלום, ש'הרומן המצרי' הוא ספר הפרוזה ה־13 שלה) – מדובר בכותבים לא ממלכתיים, לא צופיפניקים, שלא בדיוק היו מסתדרים עם ההורים והדודים המטאפוריים של הקורא בארוחת שישי. פתיחת הרומן האוטוביוגרפי של יותם ראובני, הוותיק מבין הכותבים, לא משאירה מקום לספק: ראובני מתאר את עצמו ככותב אנטי־בורגני, שכמו קוראיו, חי ונושם בחברה של אנשים "מעוקלים" בלשונו – עבדים לחלום הבורגני על קיום יציב מבחינה כלכלית ונפשית.

על פניו, בתחילת 2016, אין שום חידוש או ייחוד בכך שכל אחד מהספרים שואל מהי נורמטיביות, מהם אנשים רגילים, מהם אנשים חריגים. על פניו, אין מה להתפעל מכך שכל אחד מהכותבים מבליט חוסר־נחת, אי־השתייכות, רגש אלים או רצון להימלט ביחס למקום ולתרבות שבתוכה הם כותבים וחיים. זאת כביכול המשימה הראשית של יוצרי ספרות עברית, מודרנית, אמנותית.

אבל המובן מאליו הזה הוא פנטזיה בישראל היום. במקום שבו צנזורה ספרותית והסתה נגד הפלצנים השמאלנים הפכו ללחם חוקם של נציגי השלטון. לדרך מהירה וזולה להפגין שרירים ולהשיג תשומת לב. נראה מה יגידו ציידי המכשפות, אם יש להם זמן פנוי, על הדימוי של צבא וצבאיות בספר כמו 'עריק' של ראונר. או ב'המפקד העליון', אחד הסיפורים בספרה של המועמדת ענת עינהר, 'תמונות עירום'.

במידה רבה, קסטל־בלום פתחה את השער ליוצרים הצעירים ממנה באותה רשימה. או לפחות, נתנה מכה הגונה בדלת הספרותית הזאת. הכישרון, ההומור, המקוריות שלה סללו את הדרך לגישה ספרותית פריקית, עוקצנית, חשופה ולא נפוחה. אם רוצים, גם ברומן הקצר של סמי ברדוגו, 'סיפור הווה על פני הארץ', שמועמד לצידה ורחוק ממנה מבחינה סגנונית – אפשר למצוא את עקבות קסטל־בלום. וליתר דיוק, את הדימוי המדובר ביותר שיצרה – מפת ארץ ישראל שחורתת בסכין גיבורת 'דולי סיטי' בעורו של הילד שלה. הגיבור של ברדוגו, לעומת זאת, יוצא למסע לאורך ישראל הממשית והספרותית (תודה לעמוס עוז, שגם מתארח בספר), חותך את עצמו, מדמם תחנה אחרי תחנה. מתרחק מילד לא ברור שהשאיר מאחור.

אצל ברדוגו, קסטל־בלום, וגם אצל ראובני – שידוע בעיקר כמשורר, עורך ומתרגם – הכתיבה עומדת בסימן של סיכום חיים, מאוכזב־מפוכח, במבנה של אפיזודות וקיטועים. באופן משלים, אצל הכותבים הפחות מבוססים, ראונר ועינהר – הכותבת הנמרצת והפּוֹפית מבין המועמדים, בדרכה האלימה והקודרת – בליל דחוס של דימויים ספרותיים, של הזיות, הודף קדימה את הגיבורים. ברוב הספרים מורגש הגודש הזה, הסלע שרודף אחריהם, אבני הרחיים על צווארם. ברובם מורגש בכל זאת מאמץ להצחיק, להטריד, להרגיש חיים.

בקיצור, יש על מה לדבר. יש קווים למתוח. יש תחושה שהפעם, אולי במקרה, מישהו בוועדה עשה עבודה מקצועית. שיש קשר לא רפה בין התרחשות ספרותית ממשית לרשימת המועמדים. גם אם ברדוגו וקסטל־בלום כתבו בעבר ספרים חשובים ובולטים יותר – יהיה משמח לראות כותבים מסורים ונועזים כמוהם זוכים. יהיה גם נחמד לראות איך ראובני – שכל כתיבתו עומדת בסימן התנגדות, התבדלות ואנטי – יסתובב ברחבי הארץ באוטובוס המדומיין של מפעל הפיס.

היה אפשר להסתפק בזה. אלא שמפעל הפיס לא מסתפק, ומקלקל את הרגע הקוּלי. אם יש כאן הצהרה בשבח ספרות לא פחדנית ולא קונפורמית – היא עדיין נראית כמו תשדיר פרסומת. עדיין משרתת את התחפושת הקבועה של מונופול ההימורים הענק והסמכותי. עד שמפעל הפיס לא יוותר על החסות הרשמית והאגרסיבית שלו, עד שלא יעביר את הכסף לקרן עצמאית וייצא מהתמונה, עד שלא יוותרו על הלוגו הבולט, עד שהיו"ר והמנכ"ל יסתלקו מעיני המצלמות – עד שהספרות, הקוראים והסופרים יהיו המרכז הבלעדי של הטררם – פרס ספיר ימשיך ליצור רושם של תעמולה.

150 אלף שקלים? עלות העסקתו של כל אחד מחמשת הבכירים ב'מפעל' סובבת סביב 800 אלף שקלים לשנה. 70 מיליון שקלים מההכנסות הלכו ב־2014 למשכורות של כלל העובדים בארגון. ומי מימן? אנשים רגילים שלא יכולים לסמוך על פנסיה מובטחת, על תמיכת המדינה – ומצפים לנס, לזכייה. במונחים דמוקרטיים, ובכל הנוגע לפרס ספיר, הזכייה האמיתית של הציבור ושל הקהילה הספרותית עדיין לא הגיעה. והגיע הזמן – גם לקפיצת המדרגה הזאת.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם ענת עינהר, תמונות עירום

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 23.5.2014

♥♥♥♥

ענת עינהר נגמלה מהאינסטוש. מכמות העוקבים והיקף הלייקים ברשת החברתית, שמתאימים יותר לדוגמנית בנסיקה מאשר לסופרת עברית ומאיירת. היא כבר לא מפרסמת, אחת לכמה שעות, עוד אחד מהאיורים החמודים־מופרעים־מיניים שלה – למשל, ילדה עם זנב־חזיר, לבושה בתחתונים, נרדמת על גבו של חזיר. "פרסמתי לפני חודשיים הודעת פרישה", היא מספרת, "ומאז אני מנסה לחיות את החיים. אבל במשך כמעט שנתיים לא הייתי מחוברת למציאות. לא היה לי כמעט עניין לפגוש אנשים. שתי הבנות שלי לא ראו את המבט שלי בכלל. לפעמים הייתי מדברת איתן כשהטלפון מול הפרצוף שלי. כל הזמן היה צריך להאכיל את המפלצת.

"זאת הייתה התמכרות. התחלתי לנהל באינסטגרם יחסים עם אנשים מרחבי העולם, סביב השעון. אנשים ממש התאהבו בי טרנס־אטלנטית בזכות האיורים. זה היה כמו החזון של ג'ון לנון ב'אימג'ן' – לא רק שאין גבולות, אתה הופך למין יצור חסר גיל. מתקשר עם אנשים מגיל 19 ועד שישים ומשהו שאין לך איתם שום מכנה משותף. החבר הכי טוב שלי היה דייג רד־נק מפלורידה".

ההתמכרות השמחה הזאת ליוותה את השלבים האחרונים של העבודה על 'תמונות עירום', ספרה השני של עינהר – קובץ בן שלושה סיפורים ארוכים, שכל אחד מהם מטשטש את הגבול בין החוויה האמנותית לבין יחסים כמעט סדיסטיים. שלושתם מתמקדים בגיבורות נשים, באופן שבו הן נושמות ופולטות אלימות. בפחד־המפתה לחצות את הקווים, שמוביל לפורענות גדולה. "רציתי לכתוב על גיבורות, בלי להתכחש לזה שאני סופרת. לא להתקשט בנוצות של גבר".

הגיבורה בסיפור הפותח, סבתא ואלמנה, נכנסת לסחרור הרסני, אבל גם יצירתי מאוד, כשהיא מתחילה לקבל במייל דואר זבל פורנוגרפי. "המיילים שהיא מקבלת על גמדים ונשים שחורות הם מיילים שאני קיבלתי פעם. לא העזתי לפתוח אותם, אני נורא זהירה. אבל יש בזה משהו פואטי. אין לך דרך להתגונן מפני מכתבים כאלה. הם הולכים ומצטברים. קיבלתי באינסטגרם מלא תמונות של בולבולים מכל העולם. בנים לא מבינים שזה לא עובד בכלל על בנות. צילום עירום מסקרן קצת בהתחלה, ואז מעורר אדישות".

קראת לספר 'תמונות עירום'.
"אני רוצה שהקשר עם הקורא יהיה דומה למין עם אדם זר. שהקריאה תהיה משהו עם המון סקרנות, אבל עם מידה של ניכור וריחוק. שלא נתמוגג אחד מהשני. שתמיד יהיה מקום לחשד".

יש קו שמבדיל בין ספרות לפורנוגרפיה?
"אני לא רוצה רק לרָצות את הקורא, להפעיל אצלו רפלקס. אני רוצה שגם אתה תעשה את חצי הדרך לכיווני. וגם אז, שהסיפוק לא יהיה מיידי. או מלא. שבסוף הסיפור יישאר לך משהו מציק על העור".

IMG_20150310_214014
איורים של עינהר, מתוך חשבון האינסטגרם שלה
 

למרות ש'טורפי קיץ', ספר הביכורים שלה מ־2008, התקבל בהתפעלות יוצאת דופן – עינהר, בת 45, היא עדיין לא סופרת מוכרת לקהל הרחב. 'תמונות עירום' מזכיר את היתרונות הברורים שלה כסופרת בזירה המקומית. כתיבה שפתוחה לתרבות הפופ, לאמנות עכשווית, לקולנוע – ובאותה מידה לספרות ישראלית 'קלאסית'. הנכונות לכתוב פרוזה אמנותית, כמעט אלימה, בלי להישמע נפוחה.

הנקודה הזאת בולטת גם בפגישה איתה. ההומור העצמי, המוזרות, הגישה ה"לא ספרותית" לחיים. עינהר נראית ונשמעת קצת כמו טינאייג'רית. שולחת תוך כדי ראיון סמסים עם הביטוי הפיוטי "תאכל תחת". "אין לי כוח לירחמיאליות הזאת שיש בהמון ספרים", היא אומרת. "לספרות היפה הזאת. הספרים הפופולריים כאן מאוד הרמוניים מבחינת הקשר עם הקורא. אבל אנחנו חיים במקום קשוח, ואני לא רוצה לנחם. ברררר!"

באחד הסיפורים בקובץ היא שולחת נערה מוזנחת ודיסלקטית לעקוב אחרי דמותה של מיכל שלו, סופרת רבי־המכר, "שמעליה משתפל שיער ארוך מוזהב ומפזר סביבו ברק עושר ויוקרה והנאות חיים". הנערה מנסה להעתיק למחברת רומן שלם של הסופרת הנערצת, בתקווה ללכוד "קמצוץ מן הסדר והדיוק גם אל נפשה ואל תנועת ידה המגושמת". כשהיא נכשלת, היא פונה לתוכנית חדשה: לקצץ את שיערה הזהוב של הסופרת ולהלחים אותו אל שיערה שלה, השחור והמקורזל.

הוצאת הספרים, מספרת עינהר, העדיפה שהיא לא תתייחס בספר לסופרת הממשית, ותמציא לה שם בדוי. עורך הדין אמר שזאת הזמנת צרות. העורך התנגד מטעמים אמנותיים. "כמעט נכנעתי, אבל בסוף החלטתי שאין סיבה לא לפנות למיכל ופשוט לשאול אותה. כתבתי לה מייל שאני כותבת סיפור על מעריצה אובססיבית שלה, והיא הייתה הכי מגניבה. היא כתבה לי – את סופרת, את יכולה לכתוב מה שבא לך".

הראית לה את הסיפור? מה היא חשבה עליו?
"הפריע לה רק שתיארתי אותה נורא מטופחת, מתוכשטת, עם בושם כזה. נורא עשויה ומלאכותית. אולי היא הרגישה שיש לי תפיסה סטריאוטיפית לגביה".

קראת ספרים שלה?
"קראתי את 'ממערב לירח', לכבוד הספר".

למה התלבשת דווקא עליה?
"חשבתי מה יכול להקסים את הדמות שעוקבת אחריה. אולי כי מיכל נראית כמו נסיכה של דיסני. אולי כי היא כותבת במין מודל אמריקאי. רומן אפי, שחולש על מאה שלמה, על שתי יבשות, נורא מורכב מבחינה עלילתית. בכלל, לפעמים נדמה שהפירוש של להיות 'סופרת גדולה' זה לכתוב 'גדול'. עמלני. זה משהו שלא קיים כמעט בישראל. הספרות כאן יותר מאובקת ואפורה. ישראל היא עדיין מקום פלמ"חניקי, מפא"יניקי. אין פה מקום לפנטזיה מהסוג הזה".

היית רוצה סטוקרית כזאת? מישהו שיזדהה באופן כל כך עמוק עם מה שאת כותבת?
"אני מרגישה שהסטוקרית היא אני. יש לי סקרנות לא בריאה כלפי אנשים. אילולא הייתה לי ילדות כל כך טובה ויציבה, הייתי באמת הופכת לסטוקרית. היום, בזכות הפייסבוק והווטסאפ, יש המון אזורים נוחים למימוש הדחף הזה. אצלי זה בכלל בעייתי לפעמים; אני מתאהבת הרבה באנשים. אבל אל תכתוב את זה, אני אישה נשואה והכל.

"גם אני הרגשתי משהו דומה לדמות בסיפור כשקראתי ספרים של יהושע קנז ויובל שמעוני. לא יודעת אם 'התאהבתי' זאת המילה, אבל הערצתי את הכתיבה שלהם, וגם לי היה קשה להסתפק בעולם הספרותי־מילולי. אני מבינה את הרצון לכבוש את מי שברא את המילים".

היא צוחקת על ההתנהלות שלה מול העורך של ספריה, שמעוני, אולי הדוגמה הבולטת של "סופר לסופרים" בקהילה הספרותית כאן. "אני כותבת כמו מרלין מונרו כזאת: אוי, יובל, תציל אותי! אני לא יודעת מה לעשות עם הסיפור! מין מודל מיושן של חונך ונחנך. יחסים של תלות. הוא לא רק גבר מבוגר ממני, הוא 'האמן'.

"אני רוצה סמכות שתעמוד מולי. אף פעם לא להיות הכי טובה. אני חושבת למשל על סופר כמו ניר ברעם. על מי שרוצה להיות 'סופר גדול'. אני לעומת זאת רוצה לעמוד מול 'סופר גדול'. אחרת, למה אני אשאף? מה יישאר לי אם אני אצליח לכבוש את המקום הזה, להיות נגיד גרוסמן או עוז? אני אצטרך בטח לחזור בתשובה, ולא מתחשק לי. אולי בגלל שאני נקבה, יש בי משהו שמכיר במקומו בעולם".

IMG_20150114_194210

השיחה עם עינהר, כמו הסיפורים שלה, מדגישה את הסקרנות שלה כלפי מפגש עם כוח, עם סמכות. "אני נורא אוהבת בסייסים צבאיים, בתי חולים. מקומות נהדרים". בסיפור האחרון בקובץ היא הופכת בסיס חיל אוויר קטן בנגב למין גיהנום סגור והרמטי, שבקומה התחתונה שלו ניצב תנור לשריפת מסמכים. גיבורת הסיפור, חיילת, מקבלת הוראה מהמפקד שלה, מין מניאק כריזמטי־קולנועי ("כולו פאר ותורפה"), לצייר על קיר של בונקר דיוקן בגובה ארבעה מטרים של הרמטכ"ל, לקראת ביקורו בבסיס.

עינהר שירתה בבסיס דומה במצפה רמון ("הייתה לי פרוטקציה"). גם היא, כמו הגיבורה שלה, הייתה "יורדת למשרפות האלה עם דבוקות של מסמכים, מוודאת שהכל נשרף מבפנים וקוראת שם כל מיני מכתבי אהבה שחיילות היו שולחות לקצינים בבסיס".

בסיפור שלך ברור מי נמצא בתחתית הבונקר, בניגוד לבני הטובים שנשרו מקורס טיס. מי שכאילו יכול לעוף לתנור אם הוא יחצה את הקו.
"זה אולי מתואר כמו גיהינום, אבל מבחינתי זה היה גם קצת גן עדן. זאת הייתה הפגישה הראשונה שלי עם המציאות. נורא בקלות אתה לומד להפנים את הסקסיזם שם. גם היום, כשאני שומעת עדויות של בנות שהתמודדו עם הטרדות מיניות ועם מערכת סקסיסטית – קשה לי להזדהות איתן.

כשהייתה תסיסה סביב יצחק לאור בפייסבוק, נהניתי דווקא לעשות לו מלא לייקים. אני רוצה שיראו – אני לא איתכם במחנה הזה: הבכחנליה הצדקנית הזאת כל פעם שמישהו חוצה את הסף. באופן כללי, אני לא בנאדם מצפוני, וקשה לי לפתח עמדה מצפונית כלפי גברים בהקשר כזה. לא הרגשתי את הזעם הקדוש כלפי לאור, וניסיתי להבין מה לא בסדר אצלי. כנראה יש לי בעיה עם כל מועדון, על אחת כמה וכמה כשזה מועדון צדקני כזה".

עברת הטרדות בתור חיילת?
"גם בתור חיילת וגם בתור אזרחית. זה לא נעים, אבל יש לי עור עבה בכל מה שקשור להטרדות מיניות. אני לא מכירה את תחושת ההשפלה שמופיעה כשזה קורה. היה לי, לדוגמה, שכן שתמיד נתן לי נשיקות אשמאיות כאלה, כאילו של דוד, אבל ברור שהוא חרמן מוות. נתתי לו כי ראיתי כמה הוא חלש. נו, ברור שאני לא בעד אונס, ויש לי מודעות פמיניסטית, אבל זרות לי העדויות של נשים שמישהו החליק להן פעם על התחת והן לא יכולות לקיים קשרים נורמליים מאז.

"אלימות היא חלק מכלי הביטוי ביחסים, בטח בין גברים ונשים. יש משהו מגניב בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק שמצלמות גברים מפסקים רגליים באוטובוס. ויש משהו משחרר בלתת ככה עם נבוט בראש. כשאתה קורא את 'שידה ושידות' של רחל איתן על שנות ה־60 בחוג הספרותי – זה באמת מגעיל. אבל זאת לא תופעה שאפשר באמת לדכא. הכוח הזה תמיד נמצא שם. ואני מעדיפה אלימות על פני ציניות. משהו חשוף וטבעי על פני מניפולציות. קרה משהו קצת אמריקאי לחברה פה; המין הוא מצד אחד נורא מוחצן ומשומש וממוסחר, ומצד שני, מין הוא דבר שצריך להתייחס אליו בחשדנות. מיניות אף פעם לא נתפסת פה כדבר נורמלי".

אמהות בסיפורים שלך מתוארת על גבול המפלצתיות.
"אולי בגלל שיש כאילו משהו נורא מנוגד בין מיניות לאמהות. אמהות אמורה להיות כביכול נטולת מיניות, נטולת ליבידו. אפילו כשהפכתי לאמא, מילים כמו אמא ואבא הזכירו לי דמויות מתוך החבובות. אמא־אבא, אמא־אבא. אני מרגישה את הקונפליקט הזה גם בתור סופרת. כאילו אני צריכה לשמר ממד אנוכי, אינדיבידואליסטי, שמתעקש על הכתיבה. כל הכתיבה במובן הזה היא דבר שחותר נגד האמהות".

1 

השעה 11 וחצי בבוקר ואנחנו כבר אחרי שתי כוסות בלאדי מרי שהכנתי. עינהר הזהירה מראש שהיא משוחררת באמת רק בסביבת אלכוהול. "כשאני שיכורה – אני לא רואה בעיניים. בין 1 ל־10, כמו הדמות ההיא מ'ספיינל טפ' – אני ב־11". את הגביעים שמהם אנחנו שותים, היא מספרת, פילחה לא מזמן ממקום ציבורי.

אבל בניגוד לרושם שעשוי להתקבל, עינהר מתארת את עצמה דווקא כאדם פחדן, זהיר ומוגן. "לא אוהבת להיות מחוץ למים, לא מחפשת הרפתקאות". היא ובעלה יואב בזוגיות כבר 23 שנים. גרים בתל־אביב עם שתי הילדות, בנות 5 ו־11. "יותר ממחצית החיים עם אותו בחור, עם אותו זין. זה הרבה מעבר לאהבה כבר. אני לא יודעת בכלל מה זה להיות בלעדיו. כל מה שנשאר לי, אולי, זה לכתוב. ולהיות פלרטטנית. אין בזה סכנה רגשית".

ההורים שלה, היא מספרת, דווקא יודעים לשתות. הם הכירו כשעבדו באנגליה ("מרקס אנד ספנסר העסיקו אז המון סטודנטים יהודים"). חיו בלונדון חיים בוהמיינים לאורך רוב שנות ה־60. אחרי מלחמת ששת הימים נחתו בפתח־תקווה והקימו משפחה. עינהר היא הבכורה מבין שלוש אחיות. "הם היו יותר מדי מגניבים בשביל פתח־תקווה, אבל זה לא עבר אליי ואל האחיות שלי. אנחנו נורא סחיות.

"הייתה לי ילדות מאושרת. הייתי נורא שמחה ונורא מוכשרת. מגיל צעיר, בזכות היכולת לצייר, קיבלתי הערצה גם בבית וגם בחוץ. לכן עד היום כשאני משתכרת, יוצא ממני משהו נורא מגלומני. גידלו אותי בידיעה שאני מחוננת. גדלתי בתחושה של טביעת אצבע אלוהית שיש רק לי. בגלל שידעתי לצייר והייתי ורבלית, הניחו שאני אינטליגנטית ודי ויתרו לי על כל הדברים האחרים. כשלמדתי בבצלאל פתאום כולם היו נורא מוכשרים, אז התחלתי לכתוב וככה הצלחתי להתבלט גם שם".

שבע שנים עברו מאז ספרה הקודם. מאז התפרנסה כמעצבת גרפית, בין השאר בסטודיו של בעלה, וכמנחת סדנאות כתיבה. "אני אוהבת את זה, אבל מביך אותי להגיד את זה. זה הפך להיות העיסוק הכי בנאלי. כל הפיד שלי מלא באנשים שמלמדים כתיבה, ולא משנה אם הם פרסמו חמישה ספרים או אחד. אבל אני מלמדת במסגרת עצמאית, לא בבית הספר לכתיבה של אשכול נבו. כולם רוצים שאשכול נבו יקנה אותם. קנה אותי אשכול נבו!

"בזמן כתיבת הספר בקושי עבדתי, ואבא שלי נתן לי בנדיבות את כספי הרנטה שלו, של השואה. 3,200 שקל בחודש, במשך כמה שנים טובות. אני לא מוסרית אבל אני ילדה טובה, אז אמרתי לו שיפסיק. עכשיו אני נורא נהנית לא לכתוב, לא לעשות כלום. אני נורא עצלנית".

את הייחוס ההיסטורי כ"דור שני" היא מסרבת לחגוג. "אהוד מנור ראיין פעם את נינה האגן ואמר לה, 'לטס גו בק טו ברלין'. והיא ענתה, 'איי דונט וונט טו גו בק'. גם כשאני מנחה סדנאות כתיבה זה מבחינתי משהו שאסור לגעת בו בכלל, לפחות לא בסמלים המובהקים. 'היא הושיטה לו את היד והמספר המקועקע התגלה' – פאקינג תמחקי את זה!"

למרות הילדות המאושרת שהיא מתארת, קל לקרוא את הסיפורים של עינהר כהצהרת הזדהות עם פריקים ויצורים באשר הם. ברית דו משמעית, הפכפכה, עם אנשי שוליים, עם מחנה המדוכאים. בלי להטיף, בלי להציג את עצמה כפרשנית פוליטית, היא מדגימה את סיר הלחץ של החיים בישראל.

"אחותי, שהיא פסיכולוגית קלינית, האשימה אותי פעם שאני נצלנית. שאני מתלהבת מאנשים שחיים בשוליים, שאני מאבדת בהם עניין אחרי שהתיידדתי איתם וכאילו פיצחתי או מיציתי את המסתורין שבהם. אולי זה נכון. בחברות אמיתית לא אמור להיות ממד של פריק שואו. אבל אני משתדלת לא להתנשא על אנשים. גם לא לחשוב שהם יותר אומללים או פחות חסינים ממני.

"עכשיו, למשל, נורא אופנתי להגיד על כל תמהוני שהוא פדופיל. הבת שלי רואה חסר בית עם קעקוע וישר אומרת שהוא פדופיל. ואני אומרת לה, ראית אותו עושה משהו רע למישהו? במובן הזה, אני שמחה שאני חיה בתל־אביב ולא באזור נורא סטרילי. אנשים שמקדשים את הבסדריוּת מוציאים ממני את הרע שבי. חברה שגרה בטבעון באה לבקר אותנו, ושאלה איך אנחנו מגינים על הבנות ממראות של הומלסים ונרקומנים בשדרה. אבל אני לא רוצה 'להגן' עליהן. אני רוצה שהן יידעו שזה חלק מהעולם. שיש קשת ביטויים וצורות קיום להיות אנושי".

יכול להיות שתלוי פה ציור של הבת שלך עם הכיתוב "אני רוצה להיות ממש עשירה"?
"כן, לבת הגדולה שלי יש משיכה לעושר, ואני לא מציעה לה את זה כאן. מצד שני, היא גם לא מבינה איך יכול להיות שיש ילדים עניים שמקבצים נדבות בעיר. הדור של ההורים שלי חי חיים עם המון מעברים ודרמה, והשאיפה של ההורים שלי הייתה שהחיים שלי יהיו כמה שיותר מוגנים ויציבים. אבא שלי נורא לחץ שנקנה בית. הוא אמר, 'אדם בגיל 35 שאין לו דירה משלו הוא אדם אומלל'. אני לא חושבת שהוא צודק.

"בבניין שגרנו בו בפתח־תקווה, אחד השכנים קפץ מהקומה השלישית אל מותו. וההורים הסתירו את זה מפנינו. מנסים ליצור פה תחושה של המקום הכי בטוח ונורמלי, אבל איך יכול להיות שבניין של שבע קומות, ארבע דירות בקומה שכולן בנויות אותו דבר, לא יתפוצץ מדרמה. זה חייב להתפוצץ בסוף, אי אפשר אחרת. אבל אל תכתוב את כל הדברים האלה, זה לא סקסי".

להיות סופר זה לא סקסי.
"מה, ניר ברעם הוא לא סקסי?"

סקסי?
"כן. הוא כוחני, הוא כריזמטי. זה סקסי".

ענת עינהר, תמונות עירום, הוצאת עם עובד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

הסופרים המסקרנים בישראל

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 20.6.2014

איך אפשר לבוא בטענות לוועד עובדים מיושן, חששן ודל במשאבים, שהוא הפרוזה הישראלית היום? למה אפשר לצפות מגוף שמאגרי התמיכה שלו הולכים ומתכלים? בעלי הברית הטבעיים – העיתונות, האקדמיה, המוציאים לאור – עסוקים בבעיות הישרדות משל עצמם. הפטרון הישן והפטרון החדש – הממסד הפוליטי־תרבותי, הקפיטליסטים של שוק הספרים – שמים עליו קצוץ. אם היה לי בוטיק מאובק בעיר שינה קטנה, גם אני הייתי ממשיך למכור בגדים חומים, רכים, חסרי קווי מתאר. כל עוד מישהו היה קונה אותם.

בישראל לא חסרים כישרונות ספרותיים מובהקים. חסרים אנשי ספרות שלא מתייחסים לקורא כאל ילד זקן ומוכה, גור עזוב שצריך ללטף בזהירות, לחבוש את פצעיו, ללמד אותו קצת על העולם. חסרים מו"לים, עורכים וכותבים שיראו מול העיניים שלהם קורא מסוג אחר: שותף סקרן, חרמן ונמרץ להרפתקה. הסרטים של טרנטינו, למשל, כבר איתנו עשור או שניים. איך יכול להיות שטרנטינו משתמש באפקטים זולים, בז'אנרים זולים, בטכניקות זולות, באלימות גלויה, בהומור קודר ומלוכלך – ועדיין נחשב לרב־אמן? מה מוצאים בו גם צופים בני 20 וגם מומחים לקולנוע?

אולי צריך לחשוב מחדש על ההבדל בין זול למבדר, בין מעמיק למשעמם. על הנחות היסוד של "ספרות יפה" באופן כללי. אולי כדאי לבדוק מה קורה שם, בארגז החול של סגנונות ומדיה שהתפתחו אחרי שנולדו הצילום בצבע, הקומיקס, הפופ. קצב מהיר ופרובוקציה שייכים רק לפרסומות, או שאפשר להשתמש בהם גם בכתב, ולהגיע בעזרתם גם לאזורים מהורהרים ואינטלקטואליים? גם אנשים "צעירים" – כלומר פתוחים, חסרי חשש – יכולים להתלהב מקריאה. אפשר להשיג את האמון שלהם. אפשר להוציא את האף מתחת לשמיכה.

4
מתוך 'קיל ביל 1'

 

הסופרים הישראלים הבאים הם עדיין לא "סופרים" במלוא מובן המילה. רובם ילידי שנות ה־70 וה־80. הם לא אלמונים, אבל רובם רק התחילו להתחכך בזירת הפרסים. מאחוריהם רק ספר פרוזה אחד או שניים שזכו לתשומת לב, למרות שטבלת רבי־המכר לא אירחה אותם עדיין לכוס תה. הקהל הרחב רק מתחיל לשמוע עליהם.

הספרים שלהם לא תמיד מלוטשים או מציגים ניצחון ספרותי שלם וחד־משמעי, אבל כל אחד מהם מציע משהו בהקשר מקומי: סגנון, עמדה רגשית או מקורות השפעה לא צפויים. כל אחד מהם מצליח לפנות אל הקורא באופן מעורר ולא שגרתי; לשחק עם כללי הספרות הריאליסטית – בלי לזעוק "אני טקסט אמנותי", בלי לנפח את הלחיים בשם הניפוח. הם מתייחסים למציאות ישראלית מוכרת, ובאופן ישיר, אלא שהם ניגשים לסוגיות עכשוויות – פוליטיות, מגדריות, כלכליות – בלי להפוך אותן ל"סוגיות".

אלה סופרים שיודעים לעצב רגעים ליריים ועדינים, בלי להתבסס על תפריט אחיד של ליריקה ועדינות. להביע כאב, אבל לא להתמרק ברחמים עצמיים. אלה לאו דווקא סופרים רדיקליים או מהפכניים – אבל הם מקפידים להשתמש באלמנטים שליליים, מביכים, מרגיזים, מאיימים, אכזריים, מצחיקים, גסים ולפעמים מנדנדים כדי לתקשר עם הקוראים. כל אלה מבליטים אותם ביחס לקום־איל־פו של פרוזה מקומית. אלה כמה מהסופרים שמצליחים לקרוע חורים קטנים ומסקרנים בדיון המסורק, הרגיש, המצטדק, המתאבל־מתמוגג מעצמו, המחבק, הכביכול תקין פוליטית והמנמנֵם שהוא הספרות הישראלית של שנות האלפיים.

דליה ביטאולין־שרמן, נולדה ב־1979, מחברת 'איך שהעולם נהיה לבן'

דליה ביטאולין־שרמן יודעת לתאר רגש נדיר בספרות המקומית: זעם. לא מהסוג המבוים, המתוזמן, בסגנון כותרות בעיתונים. הזעם הספרותי שהיא מעצבת מוחזק היטב, מוקפד, מסמן את קווי המתאר של כל חפץ, מחווה או חילופי דברים שהמבט והאוזניים לוכדים.

ספרי ביכורים נוטים להמחיש ניצחון ליברלי גלוי או סמוי – במיוחד כשהם מתארים סיפורי התבגרות וחניכה, במיוחד אם הם מסמנים לקוראים לקרוא אותם בהקשר אוטוביוגרפי, במיוחד אם היוצרים שלהם לא נולדו לקסטה הנכונה בישראל. האמנות מנצחת את הקשיים, הם רומזים או מצהירים, לפחות בזמן הכתיבה והקריאה. אמנות המילה הובילה את הסופר לחוף מבטחים.

זה לא בדיוק המקרה של 'איך שהעולם נהיה לבן'. המבט הספרותי הבוגר שמופיע בשבעת הסיפורים שכלולים בו מתגייס להסביר איך ילדה, נערה ואישה צעירה ממוצא אתיופי רואה את החיים סביבה בישראל. הקובץ מחפש ומוצא דרכים להמחיש את האופן שבו אלף ואחת עיניים – של מורים, של בוס במפעל, של הורים חלשים־חזקים – מחנכות את הגיבורה שמתגבשת לאורך הסיפורים, מנסות להכניס אותה לתלם. באותו הזמן, הסיפורים מראים איך העיניים של הגיבורות והמספרות לומדות בעצמן למדוד אנשים לפי מידת הכוח והמוגבלות שלהם. ההישג של הספר הוא היכולת של ביטאולין־שרמן להישיר בחזרה את המבט כסופרת, ולעשות את זה בצורה קוּלית, לא נוזפנית, לא כוחנית. לנסח את הדברים באופן כביכול שקט, אבל בעצם ממוקד ודרוך בטירוף. לנצח בכלים ספרותיים.

זה מעניין במיוחד מפני שהסיפורים בספר מגלים חשדנות כלפי תהליך השליטה בשפה. מצד אחד, רכישת השכלה וקריאה מוצגות כאן כמכשיר ברור להצלחה, לטיפוס בסולם החברתי. אבל באותה מידה, לספרים שמוזכרים פה יש כוח לנכר את האדם לעצמו ולשפה של הוריו. להפוך למשתף פעולה. "אנחנו אף פעם לא אומרות לא", ביטאולין־שרמן כותבת באחד הסיפורים, שמתבונן בקבוצת תלמידות ממוצא אתיופי בבית ספר ישראלי. הספר הזה יכול ללמד איך אפשר להתחיל לומר לא.

חגית גרוסמן, נולדה ב־1976, מחברת 'היכן שאינם' ו'לילה ולואיס'

אפשר לצקצק בלשון אל מול שני ספרי הפרוזה של חגית גרוסמן, שידועה יותר כמשוררת. את הגיבורה של הרומן האחרון שלה, 'לילה ולואיס', אפשר לפטור כתמהונית. את סגנון הסיפור אפשר להגדיר כמנדנד לפעמים. את המבנה של הרומן – לתאר כלא מגובש עדיין. אבל דבר אחד ברור: אף אחד, לפחות בהוצאות המרכזיות בישראל, לא כותב היום פרוזה כמו חגית גרוסמן. אף אחד לא מצליח ליצור קול־מספר שמשתמש באותו זמן במין פני פוקר אטומות ובקול שוצף ורומנטי של זמרת אופרה. לבטא התייחסות לחיים, למין, לאהבה, לכסף, שהיא מצד אחד נאיבית ותמימה לחלוטין, ומצד שני שנונה ואירונית.

גרוסמן שולחת את הגיבורה שלה, כפילה מוגזמת־מופרכת שלה עצמה, למשימה תובענית: דמות שניזונה מספרות, משירה, מתאווה בשרנית ליופי ולעונג – צריכה ללמוד להרוויח כסף, להסתדר. לאזן בין התפרצויות הנפש שלה לתביעות היומיום של שוק העבודה ויחסי האנוש הקפיטליסטיים בישראל היום. גרוסמן לא בדיוק מאלפת את הסוררת, ובטח שלא מצליפה בה כמו סופרים גדולים שנוהגים להעניש דמויות נשים שקראו יותר מדי רומנים רומנטיים בנעוריהן. אבל היא גם לא ממהרת לסגוד למשוררת שלה ולהגביה אותה. לאורך רוב הקריאה קשה להחליט – האם זאת דמות ענקית ומעוררת השראה או מגלומנית אנוכית, מגוחכת, שהעיסוק הספרותי מאפשר לה לנצל את הקרובים אליה.

הספר הזה הוא מאמץ משותף עם הקורא לבדוק איך מצליחים להחזיק את האמונה היוקדת בספרות, בארוטיקה של חיי הספרות – בלי לעצום עיניים אל מול המציאות, להתמכר לנוסטלגיה או להסתפק בקיטש. הרומן הזה אולי לא מצא לגמרי את הצורה שבה הוא רוצה להיכתב, אבל זה רק טבעי: 'לילה ולואיס' חוקר שטח לא חרוש, ומסמן בו קווים מצחיקים, יפים ולא צפויים.

ענת עינהר, נולדה ב־1970, מחברת 'טורפים של קיץ'

'טורפים של קיץ', בניגוד לשאר הספרים ברשימה, לא פורסם בשנתיים האחרונות. אבל גם שש שנים אחרי שראה אור, קובץ הסיפורים הזה זכור עדיין כמקרה נדיר יחסית: ספר ביכורים שיצר רושם של תגלית ספרותית. המעלה הבולטת שלו היא הנכונות החריגה והיכולת החריגה לגעת באלימות, עניין שחודר לכל שכבה ואגף שמרכיבים אותו. הפרוזה העברית של העשור האחרון עושה כמעט כל מאמץ לתאר אלימות באופן עקיף, סמלי, מעורפל, מעודן. כל זה, בניגוד חשוד למציאות פוליטית וצבאית אלימות במיוחד.

אישה צעירה שנדחפת בכוח להפוך לאמא, נערה מתבגרת שנמשכת לשכן שעדיף להישמר מפניו, מורה שעורר שדים מרבצם – עינהר לא רק מתארת דמויות שסופגות אלימות, מסבות כאב, מכניעות, נכנעות, נמצאות על סף פיצוץ. האופן שבו היא מתבוננת בהן לא מתייחס לאלימות שלהן מתוך ניקיון כפיים, עליונות מוסרית או ריחוק רגשי שאופייניים כל כך לפרוזה המקומית. היא לא מתבוננת באלימות כתופעה אקזוטית וחריגה, כמוצג בגן חיות, כיצר קדום שמתחפר במעמקי הנפש. היא גם לא מפרידה בינה לבין צדדים עדינים ביחסים אנושיים. אפשר לומר פשוט שעינהר פטורה מהתחסדות, אבל יש כאן משהו עמוק יותר. תזכורת לכך שאסתטיקה, שמבט אמנותי, גם הם כרוכים באלימות. שני הסיפורים שחותמים את הקובץ מצליחים מתחילתם ועד סופם ליצור תחושת סכנה ממשית, קיומית ומיתולוגית, שהופכת ליופי בלתי מרוסן. ספרה השני אמור לצאת בהמשך השנה.

5

קובי עובדיה, נולד ב־1982, מחבר 'העונה האחרונה של מוטי ביטון'

"אסור להפסיק לזייף". את ההנחיה הזאת, שהוא מקבל מהמנטור שלו – גבר פדופיל עם מלאי זמין של ממתקים – הוא מיישם עד הסוף. הגיבור והמספר של קובי עובדיה מצופף בספר הביכורים שלו סיפור על גבי סיפור, הגזמה על גבי הגזמה. 'העונה האחרונה של מוטי ביטון' הוא בעצם מבוך של טלנובלות, שניזון דווקא מעשור ישראלי של ספרות תיעודית, אוטוביוגרפית והיסטורית.

עובדיה מעמיס כל דימוי מתבקש וסטריאוטיפי על הלוקיישן של "דירה משפחתית בדימונה". אין אבא. אמא מובטלת פגועת נפש. אחות שמנה במצב קטטוני. אחות משתכנזת שמשא המשפחה על כתפיה. רגעים של גילוי עריות. ילד בר־מצווה שחולם להפוך לתסריטאי־כוכב ומפנטז על אופרת סבון נאיבית, שבה מתחככים אנשים מהשכונה באצולה אשכנזית מדומיינת.

הספר הזה לא רק שואב באופן מוצהר השראה ממלודרמות קרובות ורחוקות כמו 'הקיץ של אביה' ו'שושלת'. הוא מוציא בעזרתן מהארון שורה ארוכה של רומנים אוטוביוגרפיים, מהעשורים האחרונים, שמתארים ילדוּת ישראלית בלתי נסבלת בתנאים של עוני ודיכוי משפחתי ותרבותי. עובדיה כמו מזהה באותם רומנים את פוטנציאל הבכי, הפורקן והקיטש מתחת לחזות האמנותית הקודרת – אבל במקום להחניק אותו, לוקח אותו לקצה.

דווקא מפני שהמניפולציות הרגשיות כאן גלויות, כאילו ילדותיות, הוא מצליח להחדיר הומור, קאמפ והתלהבות למתכונת של סיפורי חניכה טראומטיים, רדופים, שבסופם מבצבצת הפיכתו של הגיבור לאמן. בשנים שבהן יותר ויותר ספרים וסרטים נעזרים בגיבורים ומספרים ילדים – לטובת דימוי עצמי נקי כפיים, חסר אונים, קורבני – המספר־הילד של עובדיה מזכיר את הצד הכוחני, האכזרי, הלא־מחונך בכל ילד. לא מתוך רצון להוקיע את הקוראים – להפך, מתוך דחף של שחרור. הספר אולי לא מצליח עד הסוף להתמודד עם צרור המשימות שהוא לוקח על עצמו, אבל הוא מציע לקורא דרך להשתחרר מתפקיד "הילד הבוכה".

יפתח אשכנזי, נולד ב־1980, מחבר 'סיפורי מות עירי', 'בירקנאו אהובתי', 'פרסונה נון גראטה' ו'היידה להגשמה'

בניגוד לשאר הכותבים ברשימה, יפתח אשכנזי פירסם כבר ארבעה ספרי פרוזה. בנוסף, הוא מפרסם ביקורת ספרות בעיתון 'הארץ'. ובכל זאת, הוא עדיין לא שייך למועדון המקומי המצומצם של סופרים־נסיכים בני שלושים־ארבעים. שלושת הספרים הראשונים שלו היו חתרניים וארסיים במופגן. בספרו הקודם, 'פרסונה נון גראטה', היה משהו מרושל במכוון, במיוחד בחריזה הקצת חורקת שאפיינה אותו, ובהתפרצויות של שנאת נשים, שנאה עצמית ואלימות שהפציעו בו.

ספרו האחרון, 'היידה להגשמה', מסמן בחירה מודעת לעדן את היחסים של אשכנזי עם הספרות הישראלית ולהציג אותם בצורה מורכבת יותר: מצד אחד ביקורת והתנגדות, ומצד שני אהבה וקרבה. היחס המפוצל הזה מתבטא בעלילה אדיפלית על סיפורי מרד והתבגרות של שני דורות – בני גרעין נח"ל, ילידי שנות ה־50, ובהמשך הספר, הילדים שלהם שגדלים על מורשת של חיי חבורה, תעלולים ואהבת הארץ. מורשת שעומדת בניגוד גמור לעובדה שההורים קיבלו לחלוטין את חוקי המשחק הקפיטליסטיים והפכו לבורגנים טובים.

אשכנזי שם את האצבע על דימוי מפתח שמגדיר את המגזר הזה, שממשיך לתפוס את עצמו כמלח הארץ, כנציג הישראליות, כמספיד הרשמי שלה: השירה בציבור. הספר עצמו ממחיש את הנקודה הזאת – אשכנזי מחקה־מזייף יצירות ספרות ידועות בעברית, ספק לועג להן ומעוות אותן, ספק מפיח בהן חיים מחודשים בקול שלו. נע בין פרודיות של הצגות בתיכונים, בקיבוצים, לבין דיוקן עצמי מלנכולי.

התערובת הזאת של ציטוטים ומחוות יכולה ליצור רושם דחקאי ומשורבט, כמעט גרפומני לפעמים. אבל ככל שהספר מתקדם, התחושה הזאת מקבלת משמעות רצינית: אשכנזי מציג את עצמו ואת נציגיו בסיפור כמי שלא מצליחים להשתחרר מהעולם האסתטי והרעיוני של ההורים, כמי שכבולים ליופי הרשלני של הישראליות הגוססת הזאת. לאורך הדרך הוא לא מוותר על קלילות, מוזרות ובוטות – ובכך מבדיל את עצמו מהמסגרת הנפוצה ברומנים ישראליים עכשוויים של הספד, געגועים וקינה.

איילת גונדר־גושן, נולדה ב־1982, מחברת 'לילה אחד, מרקוביץ" ו'להעיר אריות'

יש משהו היי־טקיסטי ומרענן ברומן השני של איילת גונדר־גושן, מין גישה תסריטאית בריאה ולא מתנצלת. היא מבססת את 'להעיר אריות' על סיטואציה דרמטית מתוחה, וחולבת ממנה אפקטים רגשיים ותפניות עלילתיות בלי להתבייש. בחור ישראלי טוב, מלח הארץ, רופא בסיום תורנות מתישה, מוציא קצת אגרסיות עם הג'יפ שלו. הוא דורס גבר אריתראי ומחליט להשאיר אותו לגסוס בחולות, לא מודע לכך שאשתו של הפצוע היתה עדה לתאונה. מוצף חרדות ואשמה, הוא מפיל את עצמו לידיה, והאישה מכריחה אותו לנתח פליטים אפריקאים במרפאה פיראטית שהם מפעילים בלילות.

גונדר־גושן מערבלת כאן בהצלחה בין כמה תבניות דרמטיות ומלודרמטיות בסיסיות – יחסים בין שולט לנשלט, בין שחור ללבן, בין גבר לאישה. היא רוכבת על סיפור הרדוף־נרדף שהתקשורת והפוליטיקאים מספרים על היחסים בין ישראל, אומות העולם והפליטים שנמלטים לכאן מאפריקה. אבל במקום להשתמש בו כחומר תעמולה, היא מנצלת את החרדות והדעות הקדומות שהוא מעורר בצורה מפתיעה, מיומנת, כמעט מותחנית.

שוק הספרים המקומי סובל מחסך בספרות פופולרית אינטליגנטית, שמכבדת את הקוראים ומוכנה לאתגר אותם. עוד מוקדם לתאר את גונדר־גושן כמאסטר, אבל היא נכנסת יפה לוואקום הזה. היא מזכירה שיש מקום בספרות לא רק לחשבון נפש ולזרם תודעה פרשני. ההתמקדות של הרומן בהכרעות המעשיות והאתיות של הגיבורים מזכירה את כוחה של הספרות לתאר גם פעולות והתרחשות, להמחיש שינוי ממשי במציאות.

מתן חרמוני, נולד ב־1969, מחבר 'היברו פבלישינג קומפני' ו'ארבע ארצות'

שני הרומנים של מתן חרמוני עומדים בסימן של ספרות יידיש. כרקע של התרחשות היסטורית, כהשפעה סגנונית ולשונית, ובעיקר כאופק מדומיין, כגישה כללית לספרות. סופרי היידיש, כותבי היידיש, כותבים וסופרים בכלל, בני אדם – מוצגים אצלו כמין אנטיתזה חילונית, צמודה לקרקע, לדמויות ספרותיות ישראליות. דילמות מוסריות לא מענות אותם, הם לא בדיוק נקרעים בין רצון פרטי למחויבות לקבוצה. שני הגיבורים שחרמוני יצר – שניהם סופרים – עסוקים יותר בניסיון לממש תשוקה מינית, בתאוות כבוד, ברעב, בגעגועים לאישה.

אם ברומן הראשון שלו, 'היברו פבלישינג קומפני', עוד היה משהו קישוטי, 'ארבע ארצות', שיצא לאחרונה, מצליח לעצב עמדה רגשית ברורה וחשופה יותר. הגיבור – שמתואר כמין כפיל מגוחך, נבזה, של חרמוני עצמו – מציג עצמו בגלוי כמי שחולם לקבל הכרה כסופר, כחלש שבחלשים, אבל בלי להתענג על החולשה הזאת. ההומור הכמו־יכנעאי של הספר, שעוטף גם את פרצי הסנטימנטליות והייסורים הרומנטיים של הגיבור, מנצל את אחד התפקידים הבסיסיים של כתיבה קומית: להכניס דברים לפרופורציות, לתת לאסונות ולשיברון הלב להיראות כמעט כמו משחק.

בניגוד לחיבה של ספרות ישראלית לטרגדיה, לתחושה החוזרת שכוחות אדירים בנפשו של האדם הבודד או במציאות החברתית תמיד יכניעו אותו – המכות שסופג הגיבור של חרמוני והבדחנות המסוגננת שמתארת אותן, מזכירות שלבני אדם יש כוחות בסיסיים, זמינים אולי בכל מצב: גוף, דמיון, יכולת לאהוב ולצחוק.

ענת עינהר, טורפים של קיץ

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.1.2009

האורגזמה האנושית זכתה לאינספור דימויים, לא פעם אלימים מאוד. רכבות דוהרות, כרכרות שועטות או נמרים אדומים הושכרו מחנות הדימויים הגדולה כדי לתאר בהגזמה כמה שניות של נחת רוח, רגע לפני החזרה לסריגה מול האח או מילוי טופסי מס הכנסה על שולחן הפורמייקה.

'טורפים של קיץ', הסיפור הפותח את קובץ הסיפורים שנקרא על שמו, מסתיים בחיזיון אפוקליפטי של מאות כלבי פרא שמשוגרים לעולם כשיירת מלאכי חבלה מריירים. בזאת מגיע לקיצו תיאור היחסים העדינים אך מזוכיסטיים שרוקם גיבור הסיפור עם הסובב אותו, ובעיקר עם תלמידיו. אם על פני השטח הסיפור נחתם בתמונה מבזה של המורה למתמטיקה – הרי שבקריאה שנייה מתגלה שזוהי לא פחות מאורגזמה זאבית מרהיבה, שבה ניתן דרור ליצריו של המורה שכמהַּ כנראה להיטרף חיים בידי הדור הצעיר והאלים שהוא מנסה, בתחפושת היומיומית שלו, לאלף באמצעות שגרת המספרים ונוסחאות הסדר המתמטי; מנגנוני תרבות שמדומים לאורך הסיפור לקולר כלבים.

זהו אחד מארבעה סיפורים שנכללים בקובץ הביכורים של ענת עינהר, שהולך וצובר סביבו הייפ ובצדק: הספר מציג מפגן מרשים של יכולת התבוננות ספרותית, שנעה בין הפראי למחושב. ארבעת הסיפורים מושתתים על עיקרון דומה: חתירה נחושה לעבר קטסטרופה ידועה מראש, מפגש אלים ו/או מיני, ממשי או מטפורי, בין שתי דמויות מראה, גיבור או גיבורת הסיפור ומושא ההתבוננות שלהם שנשלף מתוך המון חסר פנים. הגיבורים – בהם עובד ניקיון בביתה של משוררת וצעירה שמשפחתה לוחצת עליה להיכנס להריון – עוברים לאורך הסיפורים לא רק שינוי נפשי, אלא גם גלגול גופני שעשוי מחומר של מיתוסים, אגדות ותרבות פופולרית (בת ים, אדם־זאב, ערפד של איידס). זה בולט במיוחד באופן שבו עינהר מתארת (אולי מתוך היכרות אישית) את הטיפול האורתופדי שעוברת ילדה באמצעות מחוך רפואי בעיצוב האינקוויזיציה. הילדה, שמדומה לרכיכה בקונכייה, יוצרת קשר עדין ודי קינקי עם שכנה המבוגר, המופקר והמקועקע. תהליך ההתבגרות הגופני־מיני והנפשי שהיא עוברת מזכיר קצת את סרטיו העדינים־אכזריים של טוד סולונדז וההתעסקות שלהם במיניות של ילדים ובפדופיליה.

הילדה השבלולית היא דוגמה לדפוס החוזר בסיפורים. בתוך חלל מצומצם – בית קפה ריק או רחמה של אישה – מתפתח מין גולם מפלצתי ויפהפה. זהו תהליך שבו האדם הופך לחיה מיתולוגית (קצת כמו גיבורי הקומיקס של 'אקס מן'), שבו האיום המהוסס הופך לאלימות גלויה, אקטיבית או פסיבית. מיהי המפלצת הזאת? זהו אולי היחיד שמסתגר בביתו מפני המציאות האלימה ("אנשים צריכים סיבות טובות מאוד לצאת היום לרחוב", מצהירה אחת הדמויות). זהו היחיד שעומד במוקד תשומת ליבה של הספרות המערבית מהולדת ההומניזם ועד עידן האינדיבידואליזם הקיצוני שלנו. זהו גם אותו יחיד שהכלכלה המופרטת ניתקה לא רק ממשפחתו ומקהילתו, אלא גם מסגולות האנוש הבסיסיות ביותר שלו. היחיד הזה הוא קורא הספרות החיוור שמכרבל עצמו לדעת בין דפי הרומנים במין סופשבוע רגוע ובלתי נפסק של גלגלצ.

1
מתוך 'סימנים של כבוד'
 

בדומה אולי לבמאים כמו טרנטינו, קרוננברג ופול תומס אנדרסון – ההיקסמות של עינהר מביטויים של אלימות ניכרת בדימויים צבעוניים ופראיים שהיא מקעקעת על גבי תמונות יומיומיות. בכל הסיפורים בקובץ מבעבעת אלימות כבושה שמבקשת להתלבש על גוף ממשי ולפרוץ את המימד הסמלי המעודן יותר שנכפה עליה. גם המשיכה העיקשת של הגיבורים ליצור אינטימיות עם זולתם יכולה לבוא לידי ביטוי רק בצורה ההרסנית ביותר.

מאחר שיש להיזהר לפני שמאשימים אנשים – שלא לדבר על סופרים כשרוניים – בנטייה לפאשיזם, כדאי אולי למצוא הסבר אחר להיקסמות של הסיפורים מכוח מופגן, מפראיות, מדם צעיר, מהשפלת זקנים, מחורבן תרבות העבר, מטכניקה ספרותית של הגזמה חותכת. נדמה שהספר מתאר שאיפה להפיכת האלימות האקטואלית שמבעבעת מתחת לפני השטח לפורקן של עימות מובהק – משהו ברוח כותרות העיתונים של "יאללה מלחמה" שהקדימו את הסיבוב האחרון בלבנון ומלוות עכשיו את המבצע החוזר בעזה. בהקשר הזה, נדמה שאפשר לקרוא את הספר כפנטזיה של נקמה, שנובעת מחולשה אדירה ומתחושה של חוסר אפשרות לבצע שינוי כלשהו במציאות, במיוחד של אותו קורא תרבותי ורגיש שראוי לספרה של עינהר (שמתוגמל בהדהודים ספרותיים ליוצרים כמו דליה רביקוביץ, קנז, הופמן, קפקא ותומס מאן). היצירה עצמה אצל עינהר, המוזה, השירה (שעל שמה נקראת אחת הדמויות, שיר־רע), הופכת את פניה מהתגלמות היופי להתגלמות ההרס והתעתוע. מין מדוזה יפה־מבעיתה שכזאת. במילים אחרות, עינהר יצרה מין טקס וודו מרהיב שבו הספרות מכניעה את המציאות, המיתוס כובש את העיתון.

 אפשר אולי לטעון שעינהר דורשת מהיצירה הישראלית לפתח עמוד שדרה ולעטות כפפות אִגרוף. יכול להיות שזה העניין – שהאימה האמיתית קשורה דווקא ליוצרים כמו אמיר גוטפרוינד או קרן פלס, שמוכרים לנו גלולות שינה מפייסות, מעוררות אהבה עצמית ומנטרלות כל רצון לשינוי. כל זה לא אומר שהגיע הזמן לשרוף את שולחן הפורמייקה או לבטל את העונג המיני הצנוע של רואה החשבון השמנמן. אולי דווקא שם יודעים איך לחלץ את האדם מהזאב.

ענת עינהר, טורפים של קיץ, הוצאת עם עובד