ראיון עם יהודה ויזן, פֶּקח

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.1.2016

1

♥♥♥

יהודה ויזן צודק: רומן הביכורים שלו הוא לא בדיוק מדריך למתבגר ולא סיפור חניכה סנטימנטלי. אבל מי שירצה יכול ללמוד ממנו כמה דברים מועילים. איך להטביע חולדות. איך לירות ביונים. איך לצאת בשלום מהטירונות שעובר ילד פרברים בשנות ה־90 ("בטלון תחתית" בספר – יהוד, במקרה של ויזן). איך להתאפק ולא לרסס בעוזי את הברווזים, המקקים ודמויות הקרטון שהוא פוגש כבחור צעיר בעיר הגדולה ("בטלון עילית" בספר – תל־אביב, במקרה של ויזן); מקום שבו צעירים מברברים אחד לשני על מה שהם קוראים לו בטעות "שירה" או "ספרות".

בטלון עילית היא הכפילה הקרקסית שוויזן יוצר בספר לתקופה ולזירה הספרותית שאיתן הוא מזוהה, באשמתו ועל כורחו: כתבי העת הספרותיים שהופיעו בתל־אביב בשנות האלפיים, חבורות השירה הצעירות, בתי הקפה הרטרואידים, המפגש בין שועלים ספרותיים מקשישים לנערי פרובינציה כשרוניים ולהוטים לקרב, להכרה, לטמבלים שימחאו להם כפיים בערבי שירה.

'פקח' – שם עט שבוחר לעצמו הגיבור על שם רוצח מלכים מקראי שנקטל בעצמו כמה שניות לפני גלות ממלכת ישראל – מתאר את גטו הספרות הישראלית כפי שוויזן רואה אותו: ספרייה ריקה של ספרי יד שנייה ושירים יד שלישית. אבל לפני שנכנסים לפה המשונן של ויזן כמתבונן בהוויה של צעירים ספרותיים־אנאלפביתים, מאוננים, מדקלמים כמו תוכים ססמאות שאינם מבינים – עד כמה קשורות למציאות החיות הקטנות והבינוניות שנקטלות לאורך הספר, לאורך ההתבגרות של הגיבור?

"אתה שואל אם אכלתי יונים, כמו פקח ואבא שלו? בטח. יש יונה על האנטנה, אתה מוריד אותה עם רובה אוויר. הכשרנו אותה, כמובן. ואבא שלי שכח להוריד את המלח מהבשר. זאת הייתה ילדות מאוד נעימה בפרברים. וזה גם חלק מתהליך החניכה – יש חולדה, יש חפרפרת, אז צריך לטפל בהן. נכון שזה עסק מטורף – אתה משפד חפרפרות עם מכוש על הראש, העיניים של החולדה מתפצפצות כשנסגרת עליה המלכודת – אבל אחרי שראית דברים כאלה, בפעם הבאה שתצטרך להרוג חולדה, או לפחות בפעם השלישית, פחות תתרגש. כמו באימון קרטה שאומרים לך לתת לעצמך מקלות ברגל, כדי שהעצם תהיה קשיחה יותר. בזכות החניכה שעברתי כילד, אני מחזיק במושג שרוב האנשים סביבי לא מבינים: אויב".

שיפוד החיות בבטלון תחתית הוא הכנה למבט המשפד בהיפסטרים של בטלון עלית?
"קיבלתי מהאנשים שגידלו אותי את התשתית האתית הטובה ביותר שיכולה להיות לאיש ספרות: היכולת לגעת בשיט, ולא בבולשיט. וזה הדבר שחסר לרוב העוסקים בספרות היום. כולם עלים נידפים. פולואוורז. 'עוקבים' במלוא מובן המילה. רוב האנשים שגדלו בתל־אביב או ברעננה התחנכו על ערכים 'פלאפיים'. הם סאקרים של כל עמדה. רק תוציא את המילה 'מהפכה' מהפה והם חווים אורגזמה. חושבים שהם רדיקליים".

תיאורי הסקס התל־אביבי מזכירים את תיאורי החולדה במלכודת.
"גם בחברה הליברלית לכאורה – הקרניבוריות ממשיכה להתרחש. גם בקרב הצמחונים. במקום חיות, פשוט אוכלים בני אדם. כל הרווקוּת התל־אביבית היא דבר עצוב. יחד עם הפסבדו־אינטלקטואליות שנלווית לה. קיום ריק, עמום, ובעיקר עקר. האנשים האלה הרי לא עושים כלום. אין בהם שום תועלת. ואני לא חושב שהסצנה הספרותית הזאת הוכיחה את עצמה. כדי להתקבע ולקבל הכרה פשוט צריך לנדנד למספיק עיתונאים שיכתבו על כל נוד שאתה תוקע. יש אנשים שזה כל מה שהם עושים".

1111
מתוך עיבוד לבמה של 'המחברת הגדולה', צעירי גשר (צילומים: רדי רובינשטיין)

 

הפתיחה של 'פקח' עובדת כמו פיתיון. רק הפוך. מסמנת לקורא – זה לא בשבילך, חביבי. נא לחזור לגן הילדים, לקניון, למושב הסטודנטים, לבית הקפה. מילים חורקות ושברי ציטוטים מוטחים בדף כמו מנות הבשר שנוחתות על השולחן מול הגיבור. אבל ככל שמתקדמים עם סיפור החניכה הגרוטסקי שעובר הגיבור – כעכבר העיר, כציד חולדות בכפר – 'פקח' מתגלה כספר מצחיק, עצבני, רוחש חיים. ואני כותב את זה לא רק בגלל שוויזן יודע איפה אני גר.

בקרב החוג הספרותי הצעיר, ויזן הוא דמות מוכרת. גם אנשי ספרות שלא הכירו אותו לפני הפצצה הפיקטיבית ההיא שהניח עם שותפו דאז עודד כרמלי בפתח משרדי הליקון, גם כותבים ועורכים שלא שמעו על הגיליונות המחוספסים, הפנזיניים, של 'כתם' – ודאי נתקלו בקטילה מהדהדת או בהזמנה לדו־קרב. בראיונות, ברשימות, במסות שהוא מפרסם ב'דחק', כתב העת עב הכרס שייסד לפני כארבע שנים תחת המוטו 'הרדיקליזם האמיתי הוא השמרנות'.

"'דחק' הוא כתב עת טוטליטרי במהותו. אנטי־דמוקרטי ואנטי־ליברלי. אני בוחר את הכותבים לפי הכישורים שלהם. ולא יהיה אכפת לי אם מתרגם מעולה של הורטיוס גר בתחומי הרשות הפלסטינית". ויזן התחייב "להדיר את מיני השרלטנים שמצאו מקלט בשורותיה של הספרות". אחרי צ'יקי (שזוכה בספר לתיאור קריקטורי הדור), חבורת ערס פואטיקה ועוד שורה ארוכה של מטרות חיות, בגיליון החדש ויזן מתפנה לטפל בדורי מנור ורונן סונין, עורכי האנתולוגיה הלהט"בית 'נפלאתה', שאותם הוא מאשים, בין השאר, בהומופוביה.

בפגישה איתו, ויזן מספק סחורה כפולה ומכופלת. נאמן לדמות הלוחמנית שהספיק ליצור בתוך פחות מעשור בשטח ככותב, כמשורר, כמתרגם, כעורך – יהיר, מעליב, נרגן כאילו בילה חיים שלמים בעישון מקטרת, בחלוק ארגמן. כל זה לא סותר את העובדה שוויזן מעורר תוך שניות חיבה והזדהות – גם כשהוא מכבד אותי במחמאות כמו "רכילאי", "נחש עקלתון" או "גוי דובר עברית".

"בעניין דורית רביניאן", הוא מתנדב להגיב לענייני השעה, "איכשהו כולם התעלמו מהשאלה הבוערת היחידה: איך ייתכן שרביניאן – מחברת רבי מכר קריאים וקלילים, העשויים כמאמר בודלר 'מן הסחי והחלאה האהובים על נפשו של ההמון' – בכלל מועמדת לתוכנית הלימודים? מה, אין מה ללמד? כולם יודעים כבר הכל, שיש צורך לפנק אותם בספרי טיסה? לא צריך ללמד את רביניאן לא בגלל שאלות של ציונות. לא צריך ללמד אותה כי זו לא באמת ספרות".

אתה, מבחינתך, כותב ליחידי סגולה?
"אני לא חושב שאני כותב רק למביני דבר. ל'בחורים מאוקספורד'. אין באמת קבוצה כזאת. ביומיום, בני השיח שלי לגבי ספרות הם בעצם אנשים בודדים על קרחונים. יובל שמעוני לא יוצא מהבית. אתה יודע איזה אדם קשה זה אמנון נבות? או גבריאל מוקד? אני יכול לדבר עם לאה איני, בועז יזרעאלי, עם אשתי. ואלה רגעים שמפיגים את הבדידות. אבל גם אנשים כאלה, שיש לי איתם שפה משותפת, לא בדיוק חולקים איתי תחומי עניין. תמיד יש איזה חיכוך. אתה יודע איזו בעיה הייתה לי כשרציתי להכניס לספר את טעמי המקרא?"

אני מנחש שלא תדבר בתיעוב כזה על זירת הספרות ככל שתתבגר.
"אני מדבר ככה לא כי אני צעיר מתלהב. אני באמת לוקח ללב. למה להתייחס באופן ציני לפגיעה בערכים שאני מאמין בהם? זה באמת מתועב, אווירת השיווק. הפרסים המגוחכים. יריד הספרים בפרנקפורט. היחצנית של ההוצאה נעלבה מהביטוי 'נשות יח"צ מפשקות בפרהסיה' שמופיע בספר. מגיל צעיר אני רגיל שאומרים לי 'עוד תתבגר'. מוקד, ידידי, בן 80 – ונשמע אותו דבר כבר עשרות שנים. ויזלטיר כנ"ל. אולי התשוקה לספרות משמרת בך איזו מידה של נעורים".

ובכל זאת, יש משהו חשוד באליטיזם המופגן הזה. הרי אף אחד לא נולד עם תואר אצולה ספרותי.
"קיבלת מהספר תחושה שגדלתי בבית של בורגנות משכילה? בבית שבו מתעסקים בתרבות? מדובר בנובורישים מהפריפריה ממוצא מזרחי. ברור מהספר מה מידת ההשכלה שלהם ואיזה מעמד היא משקפת. ואין בזה גנאי. לא הייתי כמעט בשיעורים בתיכון. אין לי תעודת בגרות מלאה. אף אחד לא שלח אותי לשירת ספרד: הגעתי לספרים בכוחות עצמי. הייתי סקרן, הייתי צמא. אבל אנשים סביבי לא צמאים. להפך. הספרות מבחינתם היא רק תחמושת לרגע מסוים.

"הרבה פעמים אני מרגיש שיש את הספרות 'שלי', ויש את הספרות 'שלהם'. שקיימת ספירה שלא קשורה אליי, עם ניר ברעם וכל מיני כאלה. פרשנים פוליטיים בעיני עצמם. כל אחד נהיה לך הצופה לבית ישראל. עזוב ברעם – גם לדויד גרוסמן שאתה כל כך אוהב אין גישה לדו"חות השב"כ".

בדרכך שלך, יש משהו די גרוסמני בתיאורי הילדות של פקח. תיאורי העקידה, ביתור החיות, האבא הישראלי המסרס.
"אצלי האבא לא מסרס; הוא יורה. וגם אני יורה. ואת גרוסמן אני פשוט לא יכול לקרוא. השפה שלו לא עושה לי כלום. פלקטי לגמרי. כמו לקרוא חשבון מים. גרוסמן מכוון לקוראים שאין להם כלים להתמודד עם 'ספרות' במובן המחייב של המושג. עובדה שאת ברנר הם לא קוראים, והוא סופר יותר טוב במאתיים דרגות לפחות. ב'סוס אחד נכנס לבר' כאב לי הלב עליו. זו שפה של מישהו שמנסה להיראות רלוונטי, צעיר, אבל התוצאה מזכירה קיבוצניק עבש.

"והמבקרים הקיימים – לא קיימים. גם כשהם כותבים – הם לא קיימים. דיבור גבוה וריק על ספרות. קראת פעם ביקורת שכתב רוני סומק? 'המקום שבו הפרוז'קטורים של הנפש פורטים על מיתרי הנשמה – שם שירתו של' וכולי וכולי. שם אתה רואה שהוא לא רק משורר נוראי, אלא גם ישות לא אינטליגנטית".

לא תמצא שיר שלו שייגע בך?
"אלה שירים של ילדים מפגרים. גירסה מדוללת של הנוסח של עמיחי. יש לי מאמר שמראה את זה בצורה כמעט מתמטית. תשווה את זה לאליוט, לטשרניחובסקי, לאורי צבי גרינברג. רוני סומק זה פורצ'ן קוקיז".

עוגיות וספרות שייכות לעולמות נפרדים?
"אין בעיה בעוגיות – כל עוד על העטיפה לא כתוב 'ספר שירה'. אבל כגודל היומרה – גודל החומרה. אנשים מזדהים עם השירה שלו כי הם יכולים להבין אותה. אם ההמון יכול להזדהות עם זה, כנראה שעשית משהו לא בסדר".

אנחנו לא חלק מ"ההמון"?
"אולי אתה המון. אני לא".

הוא נולד לפני 30 שנה ביהוד. ילד אמצעי לאבא קבלן ואמא גננת. שחקן כדורסל בנבחרת של תיכון בליך. לפני כשנה התחתן עם מיכל, דוקטורנטית לפילוסופיה בת 44. גר במרכז תל־אביב. משורר עצבני בגובה מטר תשעים. עובד במשך שנים כמאמן קבוצת כדורסל, היום של קבוצת נשים חובבות. עדיין מתפרנס גם מעבודות שיפוצים ("כל פעם שננו שבתאי עוברת דירה היא מתקשרת אליי").

העיניים החריפות של ויזן מוציאות כל תיאור בספר מהקשר אמין, אבל בשיחה איתו מתגלה שרוב האירועים וההתרחשויות, לפחות בבסיסם, לקוחים מחייו. הקומיקס אמיתי. המשפחה שלו, הדרך לבית הכנסת ביהוד, השולחן – היו עמוסים באותה מידה. "אני בא מבית טורקי, טריפוליטאי ותוניסאי. משפחות כאלה מכינות את המאכלים של כל העדות המזרחיות. אמא שלי היא מעין ארכי־שפית, וארוחה כוללת באמת שמונה מנות על השולחן. הכל בשר: בשר ממולא בבשר ברוטב בשר. לך למקרר שלי, תראה את תבשיל הריאות שנשאר מיום שישי".

בגלל הבוז שלך כלפי עיסוק בספרות ומוצא אתני, חשבתי שהתיאורים של הארוחות המשפחתיות בספר הם פרודיה.
"עצם העובדה שהדיבור על ספרות סובב היום סביב 'זהויות' הוא פסיכוטי. והסופרים 'המזרחים' מייצרים מזרחיות שלא קיימת. אני מנסה ליצור ספרות שהיא חלק מהמציאות. לא לקחת איזה מודל של כושים אמריקאים מדוכאים ולהלביש אותו על שכונה בחדרה. בכלל, מה זה הדיבור הזה על תודעה אשכנזית או מזרחית? לכל בנאדם יש תודעה משלו. ואין לה צבע. ביהוד, בבית הספר, אשכנזי הייתה קללה. אז למה שאני ארגיש מקופח? לכן דוחה אותי הדיבור על 'הגמוניה' ודוחה אותי הרצון התל־אביבי לתקוף אותה. בספרות אין הגמוניה. זה מרחב של טקסט, ולא של צבע עור. יש המון גרפומנים אשכנזים, ויש המון גרפומנים מזרחים".

לספרות ולתודעה האנושית אולי אין צבע עור, אבל באחד מקווי ההתרחשות בספר, הגיבור נדלק על בחורה ממוצא אתיופי. לא זכרתי מאיזה הקשר ספרותי נלקח השם שלה – זילזיל טיבס – אבל חיפוש בגוגל הבהיר לי שמדובר במנה אתיופית של כבש צלוי. אם זה לא מספיק, פקח משווה אותה לג'וקים מעוכים.

"מה לא מובן בדימוי הזה? היא שחורה ומבריקה. יש לה כל מיני לקים וליפ־גלוס. והגיבור נזכר בה כשהוא רואה פתאום מקק. זה לא יכול לקרות?"

נדמה לי שאתה מיתמם. יש משהו קצת יותר טעון בתיאור כזה של קופאית אתיופית צעירה.
"היא דוחה אותו כמו מקק כי היא סתומה. כי היא 'המון' וקל לתמרן אותה. היא עדיין לא עמדה על דעתה, ועושה רושם שזה גם לא יקרה".

גם אתה לא היית מלומד בגיל עשרים וקצת. אם היו מסתכלים עליך כעל מקק – לא היית לומד את האלף־בית.
"זה שאתה יודע לקרוא – לא הופך אותך ליצור עם בינה. לפחות האנאלפביתים של פעם לא חשבו שהם חכמים. נו, אז היום אנשים יודעים לקרוא. אני לא שוגה באשליות, ואני לא מתעצל. אתה יודע כמה עבודה כרוכה בלהוציא ולערוך כתב עת ספרותי כמו 'דחק'? אני מתעסק בספרות. אלה החיים שלי. מרגע שאני קם בבוקר. ממית את עצמי באוהלה של הספרות. זאת הבחירה שלי – לתת את עצמי לספרות העברית. זה ממלא אותי, ואני מרגיש שאני עושה דברים חשובים. תורם בדרכי ללשון העברית ולעם היהודי".

לעם הנבחר בפינצטה.
"אני לא חושב שיש צורך להשפיע על כולם. ספרות היא שיח קודקודים. מבחינתי, כשאני מדבר על ספרות עם אנשים שאני מעריך – אנחנו יושבים ומדברים יחד על תורה. על דברים בוערים. הפרצוף שמרוח על המוסף ב'ידיעות' לא מבלבל אותנו. אני לא צריך עזרה מבני ציפר או כל עיתונאי אחר כדי להבין כמה חמור מצב הספרות כאן. כדי לדעת שרועי חסן כמעט נושק לאנאלפביתיות. אנחנו במלחמה: הדבר הזה שנקרא 'הספרות העברית' הולך ונעלם. וכל בוקר קמים לו עוד אויבים. תוקפים אותו מכל כיוון, עד שהוא הצטמק לכלום. יוצאים המון ספרים שהם פשוט כלום. וגם אתה חלק מהלך הרוח הזה".

התלונות על מות הספרות הן עניין ישן מאוד. כולם מקטרים וכותבים. השאלה היא מה נותן לך הדימוי החוזר של אנאלפביתים.
"אני מכבד את התחום שלי. אם אנשים לא טרחו מספיק כדי להתכונן למשימה הזאת – זה מיד ניכר. אני הרי מאמן כדורסל לפרנסתי. כשאני מגיע לקבוצה חדשה, אני אומר לאנשים: תשחקו. עד סוף האימון אני כבר יודע מי בחמישייה, מה כל אחת בקבוצה שווה. אני יכול להגיד למישהי: תכדררי הלוך־חזור ואני אדע עליה כמעט הכל. אותו דבר בספרות. אני שונא משוררים ששולחים לי שירים ומבקשים חוות דעת. שמחפשים אישור. אם הם היו מתעניינים באמת בדעתי, הם לא היו שולחים לי שיר שמופיעות בו כל הבעיות שדיברתי עליהן".

אף אחד לא הסתכל עליך אף פעם מלמעלה? ביטל אותך כקורא, ככותב?
"מאה אלף פעם. הייתי צריך לעבוד קשה, המון עבודת מרפקים, כדי להגיע למקום שבו אני נמצא. אבל היום אני חושב שאני מוערך בידי האנשים שאני רוצה שיעריכו אותי. וגם בידי אלו שלא. זאת הצרה הבאמת גדולה. אבל הביקורת והמוטיבציה לכתוב צריכות לבוא מבפנים. אני יודע שגם 'פקח' לא חף מפגמים. אני יכול לכתוב עליו ביקורת קשה".

למשל?
"יכול להיות שהפתיחה קצת מקרטעת. כמו שאמרת: רוב הדמויות, חוץ מהגיבור, הן קריקטוריות או פלקטיות. התקשיתי להפוך אותן ל'דמויות' ממש. ואין לי יכולת לתכנן רומן מראש. אבל קראת בספר: הוכשרתי לעמוד בלחצים כאלה. בבית, ואחר כך בכוחות עצמי. אם יעמוד מישהו מעליי – אני ארים את הראש. אני לא באמת צריך את האישור של דן מירון – שאגב מופיע כאחד המסכימים המדומיינים בפתיחת הספר. אתה מכשיר את עצמך, עושה מה שצריך ומחכים. זה השכר: אתה עומד על דעתך".

איך?
"אתה לומד מהמסורת. אם אני משווה את מירון למבקר כמו קורצווייל – אז אני אבין שהוא מאופס. אם אני משווה מבקרים עכשוויים לפרישמן – אני מבין שהם מאופסים. זה לא קשה".

בספר, ככל שהדמות של הקופאית מתקרבת לזירת הספרות, ככל שהיא מרגישה יותר בבית בערב שירה – הגיבור נגעל ממנה.
"כי היא אוטומט. ההתהדרות של מישהו ב'תרבות' רק חושפת את הפגמים שלו. יצאתי פעם עם מישהי מדנמרק, והיא קנתה לי במתנה ספר של ג'ונתן ספרן פויר. עד אותה נקודה היה מסתורין של פערי שפה. ופתאום – יכולתי למקם אותה. מיהי בעצם בדנמרק. לאיזה קהל היא שייכת".

ומי מדבר ככה, בורר בין ברברים ליודעי דבר, אם לא בעל הבית?
"הספרות היא הבית שלי, אז כנראה שאני בעל הבית. באתי לספרות – וראיתי שאין שם אף אחד".

אולם ריק.
"כמעט. כמה אנשים יושבים בפינות. וזהו. הספרות ריקה. לכן לא הייתה לי בעיה אז, וגם אין לי בעיה היום, להגיד: זה הבית שלי עכשיו".

יהודה ויזן, פקח, הוצאת אחוזת בית

1

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

בעקבות הפסילה של גדר חיה

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.1.2016

התמיכה בדורית רביניאן היא תגובה יפה והולמת לספר שלא לגמרי ראוי לה, לפחות מבחינה ספרותית. כלומר – לא יותר מכל ספר אחר שמסומן באיקס אדום. שעבר תחת ידיהם היבשות של פקידי משרד החינוך, או תחת האצבעות הלחות של פוליטיקאי ממולח.

הפרשה הזאת היא עניין פוליטי, קודם כל. אין מקום להשתקות ולשטיקים של משרד החינוך. רק חבל שנושא הדגל הנוכחי של המאבק לחופש הביטוי בישראל הוא ספר הססני למדי. הדרמה סביבו עוד עלולה ליצור את הרושם שמדובר ביצירה מרדנית, נועזת. אבל למעשה, לא בטוח שיש פער תהומי כל כך בין העמדה האנושית והרגשית שהספר מביע ומשקף – לבין הפסילה שלו.

רביניאן היא סופרת מוכשרת ומבוססת, ודאי עכשיו, אבל ב'גדר חיה' היא עושה לעצמה הנחות. הספר הזה עוסק במוצהר ובמודע בחוסר נכונות שמתחפש לחוסר יכולת: להתבטא, להעז, להתעמת, לספוג נזיפות. זה בדיוק הזמן לסיפור כזה. אבל 'גדר חיה' חוגג ומייפה את המבוי הסתום הזה, במקום למצוא דרכים לעקוף אותו. לקצץ את המחיצה שמפרידה בין הגיבורה הישראלית לבין שותפה הפלסטיני.

העברית העתיקה והמודרנית תיארה שוב ושוב ושוב את המפגש המיני, המעמדי והנפשי בין דמות מ"שלנו" לדמות מ"שלהם". ככל שהולכים אחורה בזמן, בספרייה, רואים בדיוק את ההבדל. רות המואבייה במגילה המקראית? תמר כלתו של יהודה? מלכת שבא בסיפורי חז"ל? הלוואי שרביניאן הייתה מזכה את הסיפור שלה בשמץ מהאנרגיה, התושייה והסקרנות שמאפיינים סיפורים כאלה. שלא לדבר על הגיבורות הנשיות שם. ודאי אלו מהן שלא יכולות להרשות לעצמן להתלבט, לגמגם בטלפון עם ההורים.

'גדר חיה' הוא וידוי מלנכולי, רובו בגוף ראשון, שנמסר במבט של שנים לאחור. בזמן אמת, הגיבורה עשתה ככל שביכולתה להסתיר את היחסים שלה עם אמן פלסטיני צעיר. הספר הוא מין יציאה מהארון, תוצר של התבגרות שעברה הגיבורה והמספרת בעקבות מותו.

רביניאן יודעת לתאר בדיוק, באמינות, את הגיבורה שלה נדלקת על חילמי. את המבט החי שלה בגוף שלו, בשיער הגוף. אבל היא מעמעמת ומערפלת את הרגש שמונע ממנה להתמסר לקשר הזה. לגיטימי ומובן לפחד מאבא ואמא. ודאי מהרבנות, מפקידי המדינה. את זה קל לראות עכשיו. אבל כסופרת, רצוי להתייחס לרגש הזה בישירות, אולי אפילו בהומור, ולא לתת לו נפח מסתורי, כמעט מקודש.

הפעם השנייה שהסיפור נדלק, שמורגש בו משהו חי, הוא בתיאור הסוריאליסטי של מות הגיבור. ניכרת כאן הפנטזיה של הגיבורה, האופן שבו היא נכנסת כביכול לגופו ולתודעתו של אהובה, אחרי שנפרדה ממנו. מציירת במילים את מותו בסגנון של הציורים הממשיים, הגליים, שהוא מצייר שוב ושוב בחייו. בעוד שפיו נמלא מים, בעוד שהוא הופך למין בת־ים שאין לה שיר – הגיבורה של רביניאן הופכת לאמנית. יורשת את מקומו. מייצגת אותו, כביכול. אלא שהסיפור ברובו הוקדש לייסוריה שלה. ועוד בפילטר ניו־יורקי, סתווי. רומיאו ויוליה? רביניאן מעדיפה להרוג את רומיאו, ולהתיישב בכיסא המחזאי.

מתבקש להזכיר גם את 'מאחורי הגדר' של ביאליק. אולי שֵם הרומן אפילו מבקש לעורר כזאת השוואה. ביאליק מתאר בסיפור את היחסים שנוצרים בין שני אאוטסיידרים; נֹח הבלתי מלומד – ומרינקא, נערה נוצרייה, יתומה מהורים, משרתת של קשישה קשוחה. גם ביאליק מעמיס על הרומן האבוד הזה ביקורת כלפי העולם היהודי השמרני. גם הוא הופך התאהבות 'נעורים' בבועה זמנית – למשל על אינדיבידואליזם, יצר, דחף אמנותי. אבל ביאליק לא מייפייף: הגיבור מתבגר, חוזר לתלם, משאיר מאחור את הנערה ההרה, במעמד נמוך יותר, חשוף לפגיעה. ביאליק יודע שהגיבור שלו קובר למעשה את הנערה מאחורי הגדר, מאחורי גבו. ורביניאן? פותחת את שפופרת הצבע, מנקה את המכחול.

כמה תוקפנות, כמה גיחוך, כמה להט מעורבים בדיבור סביב הספר – בשעה שהספר עצמו טבול באי־נוחוּת נוחה למדי.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

11

ראיון עם יצחק לאור, אהבת עולם

1

התפרסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.11.2014

"תמיד הלכתי על חבל, על פני תהום. ואהבתי את זה". ההערה הזאת, שנאמרת בשקט ובחיוך, היא אחד ההסברים של יצחק לאור לשאלה למה הכניס לרומן החדש שלו תיאור פארודי, קרקסי, של הפרשה שסערה סביבו לפני ארבע שנים. זו שהפכה אותו, לדבריו, לאיש חלש ונרדף.

שיחה עם לאור לא נותנת לשאלה הזאת תשובה ישירה. אבל היא יוצרת תחושה של פגישה עם נציג של מסורת נעלמת מזירת הספרות: המשורר, הגבר הכותב, חייל מילולי. אדם שיודע למשוך אש, לעורר שאלות, גם בסלון הדירה שלו בצפון תל־אביב, כשהוא מספר על בעיות גב, לב ולחץ דם. ברור שלאור לא רוצה להצטייר היום כאדם לוחמני, ונדמה שאפשר לשמוע בתשובות שלו אדם במלכוד, אבל הממד התיאטרלי באישיות שלו לא נמחק. הרטוריקה הדרמטית, השתיקות החותכות, המבט האלכסוני, הגבוה, ישר לתוך העיניים. לאור אולי כתב שאין דבר כזה נערת רוק, אבל אם מישהו מילא את התפקיד הזה בזירה הספרותית המקומית, זה כנראה הוא.

'אהבת עולם' הרומן החדש שלו, נראה דווקא כמו צעד של ריכוך, כמו ויתור על העמדה העקרונית של פרובוקטור ומורה דרך אנרכיסטי. 12 שנים אחרי הרומן האחרון שלו, 8 שנים אחרי שפירסם את קובץ הסיפורים האחרון, נראה שלאור מוכן לקבל על עצמו שורה של מוסכמות ספרותיות, שבספרים קודמים היו מוקד לספק ולהתקפה, להתיישב בתוך גבולות מוכרים של סגנון ומבנה ספרותי. גם אם מאחורי הקלעים של הרומן מסתתרות תעלומת רצח וסדרה של בגידות הדדיות – 'אהבת עולם' מתמקד בקשר נצחי ומחייב בין חבורה של צעירים שהולכת ומתבגרת לאורך הספר. אנשי ביטחון לצד מהפכנים קומוניסטים שנפגשים בשירות צבאי בעזה בסוף שנות ה־60, ומתמקמים כמעט בכל מעמד מייצג של החברה הישראלית. במונולוגים מתחלפים, שבעה מהם מוסרים את חלקם בסיפור מפותל, כמו תיעודי, שעוסק בין השאר בשרשראות הכוח והאהבה שקושרות אבות ובנים, גברים ונשים, מפקדים וחיילים.

"ברומנים הקודמים שלי הייתה קריאת תיגר", לאור אומר. "התגרות בקורא מבחינת מה שהוא מכיר. 'עם, מאכל מלכים' היה מסיבת השחרור שלי מכל מחויבות אידיאולוגית. והייתה בי צהלה גדולה לעשות את זה. 'ועם רוחי גווייתי' היה סוג של היבריס. שם ויתרתי לחלוטין על נגישות. תמיד רציתי שהקורא יהיה חשדן לגבי העולם שתיארתי. רציתי לומר לו – אל תהיה קורבן של עיתונות, של טלוויזיה. אל תאמין למה שאתה קורא. תחשוב. עד היום הטלתי על המספר את תפקיד ההחשדה של הקיים. הפעם אסטרטגיית הכתיבה שונה לגמרי".

בכלל, עושה רושם שאתה פחות שש לקרב, פחות מטיף. כשקוראים את הפרוזה שלך, מצפים שהדמויות יהיו שק חבטות. הרבה פעמים המפגש איתן מזכיר מין תיאטרון בובות. וכאן, המפגש עם הדמויות הולך הרבה יותר לכיוון של הזדהות. האלימות נמצאת רוב הזמן מחוץ לבמה.
"אולי באמת יש לי פחות שיניים היום. אני הרבה יותר בודד ממה שהייתי. כשיש מעגל של אנשים סביבך, אתה יכול להלום יותר בקלות. ויש גם סיבה אחרת: בלי להעליב, יש עכשיו אינפלציה של מספרים אירוניים ברומנים הישראליים. אני מיציתי את האירוניה הזאת. רציתי לכתוב משהו יותר אלגי, יותר מקונן. ויש סיבה פשוטה יותר לשינוי: אם ברומנים הקודמים הייתה נקודת מבט של צעירים, של בנים – עכשיו אני יכול להסתכל על דברים גם מנקודת המבט של האבות. כל הזמן חשבתי שאני נורא צעיר, ושכחתי שאני לא. עכשיו אני יודע: אני כבר לא צעיר".

אם הרומן החדש שלו מצליח לדחוס לתוכו כמה רומנים, כמה פרשות חיים נפרדות ומצטלבות – קורות החיים של לאור עצמו עמוסים בדרמה גם כשהם נמסרים בצורת ראשי פרקים. משורר, מבקר, חוקר ספרות, מראשוני המסרבים לשרת בשטחים, מאסרים בעקבות הסירוב, בג"ץ היסטורי בעקבות פסילת מחזה שלו בידי הצנזורה, היפלטות מחיי האקדמיה, הקמת כתב העת הספרותי־פוליטי 'מטעם', ולאורך כל זה, פולמוסים בכתב ובמציאות מול אנשי ספרות בולטים.

הטענות כלפי לאור שהתפוצצו ב־2010 ספק האפילו על כל אלה, ספק הביאו את הדרמה סביבו לשיא. בהתחלה הוא הואשם בזירה הבלוגרית באונס שהתרחש ב־86'. לאחר מכן, תחקיר טלוויזיוני קיבץ עדויות של נשים שהאשימו אותו בהטרדות מיניות. הסיפור הפך לפרשה תקשורתית מעוררת מחלוקת, כשלאור מתעקש על חפותו ומדבר על חיסול יזום וממוקד. כתב אישום לא הוגש עד היום, אבל לאור הפך מוקצה, כמו שהוא עצמו מספר, בעיני רבים בקהילה הספרותית.

לאור מבקש אמנם לא לחזור לסיפור ההוא ("לא יכול להיות שכל ראיון אני אדבר על זה מחדש"), ובכל זאת, ב'אהבת עולם', מתוך המסגרת הריאליסטית, הווידויית, הנוגה – מבליחה דמותו הקומית של אחד, איציק לאור, איש אקדמיה שנקלע לשערוריית מין דומה, מוגזמת ומופרכת. באחת הסצנות הפרועות ברומן מתואר לינץ' אקדמי רב־משתתפים, שבו גיבור צה"ל לשעבר מואשם בגניבת בתוליה של אישה.

"אני מניח שהקהילה הספרותית תבין מיד שזה לא באמת אני. אני לא פרופסור לספרות כמו הדמות שכתבתי, לא מומחה לא"ב יהושע, לא דרכתי באוניברסיטה עשר שנים. רציתי להשתעשע עם השאלה התיאורטית הישנה על ההבדל בין המחבר לדמות המספר. אנשים יחטיאו את ההומור אם הם ינסו לחבר את הדמויות בקרקס הזה למציאות".

לפני ארבע שנים הודעת שתפרסם ספר שיציג את הגרסה המלאה שלך לפרשה.
"חשבתי שאוכל לכתוב על זה ספר דוקומנטרי מפורט, אבל אין לי כוח. בניגוד לדימוי שלי כאיש חזק ועמיד, אני מאוד לא. אני היום גמור מבחינה גופנית. אבל אני לא רוצה להופיע כקורבן. אם הייתי תופס את עצמי בתור כזה, לא הייתי מצליח לכתוב את הספר. ספרות של קורבנות היא ספרות גרועה".

אז החלטת ברומן ללכת בכיוון ההפוך, להיות מי שיגיד את המילה האחרונה?
"לא, חשבתי שזאת דווקא הזדמנות לשחרר את הקוראים מעניין האמת. הספר מציג אמת חלקית. אני אמנם מוכרח לכתוב את המילה שלי, אבל אני לא היסטוריון".

והנה אתה בכל זאת מכניס את זה לספר שלך. מסמן את עצמך פעם נוספת בצורה הזאת.
"זאת אפשרות אחת להסתכל על זה. אני חשבתי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסיפור מבחינה תרפויטית, לצאת מזה, היא לכתוב את הפרק בצורת קרנבל. אני חושב שהגיע הזמן שאני אצחק על הסיפור. היה פה מצב של פסיכוזה המונית, מטורפת לגמרי. והמטרה שלי היא לנסות לתאר את הפסיכוזה הזאת. אין לי מילים אחרות חוץ מאשר 'קרנבל' כדי לתאר את מה שקרה. יכול להיות שלא הייתי צריך להיכנס לזה שוב, אבל גם אז היו שולחים אותך לשאול אותי שאלות כאלה. הרי לא יעזבו אותי, עד שלא יתהפך הגלגל".

עד שגברים יאשימו נשים בהטרדות מיניות?
"עד שיקרה משהו נורא. אני לא התאבדתי, כי הבן שלי בא אליי אז בגיל 14 וחצי וחיבק אותי. אבל יום אחד זה יקרה בגלל כאלה דברים. ואז אולי הטירוף הזה ייעצר".

בתור מתבונן מהצד אז, כקורא חדשות, תהיתי למה אתה לא מביע מחווה אנושית יותר, איזה ספק, הכרה בזה שאולי בכל זאת פגעת במישהי. היה נדמה שההתבצרות בעמדה שלך רק מזינה את הגל נגדך.
"אם מישהי הייתה באה אליי ואומרת לי ישירות, 'פגעת בי', הייתי מתנצל. אבל ההאשמות מולי התנהלו בראש חוצות, עם הלבנת פנים שקשה להתאושש ממנה. הבן שלי עבר את גיל ההתבגרות בצל הדבר הזה, מול החברים. אז אולי הייתי צריך לעשות מה שאתה מציע – מבחינה פוליטית, עם יועץ ליחסי ציבור. אבל מבחינה 'אנושית', אתה שואל? אשתי לא מרשה לי לבקש סליחה!

"ישבתי פעם עם המתרגם שלי לגרמנית בבית קפה. ניגשו אליי שתי בחורות ואמרו לי שהן מגינות על המרחב הציבורי של הנשים ושאני לא יכול לשבת כאן. המתרגם שלי היה המום. הוא אמר שבגרמניה היו מבקשים מהן לצאת מהקפה. זאת התנהגות פשיסטית. זה טריבונל שמסתובב ברחובות. אחר כך לועגים לצל או לפשיסטים ימניים בפייסבוק, אבל זאת אותה התנהגות כוחנית".

הרומנים שלך, גם החדש, מראים איך נשים נהדפות לתחתית הסולם החברתי בישראל, איך כל סוג של היררכיה חובט בהן. אולי מה שאתה מתאר כפסיכוזה הוא גם סימן לאינתיפאדה נשית, לניסיון של שחרור?
"לאינתיפאדה יש מטרה פוליטית. אבל בתופעה הזאת אין שום סימון אחר של יחסי כוחות. אין כאן התקוממות נשית. יש התנהגויות פרועות כלשהן שקשורות בין היתר אצל הרבה צעירים משכילים לאבטלה הגדולה ולעוני שמחכים להם, לכך שאין להם שום סיכוי למצוא פרנסה, לייאוש גדול מסביב. אצל חלק מהם זה מתבטא בעמדה אירונית, מרוחקת, ביחס לפוליטיקה. אצל חלק בכפייתיות פייסבוקית. ואצל חלק מהנשים זה בא לידי ביטוי בחולשה גדולה, שמיתרגמת לזעם".

לאור, אולי הפובליציסט החד והבוטה ביותר מהצד השמאלי של המפה העברית, הפסיק לראות חדשות כשנחטפו הנערים בגוש עציון, לפני המלחמה האחרונה בעזה. "אני כבר לא מסוגל. אשתי שתתה הכל, והייתה נותנת לי את המידע מסונן מכל שטיפת המוח".

יותר מפעם אחת בפגישה איתו, לאור אומר שהוא לא רואה את עצמו יותר כאיש שמאל, בטח לא כחלק מהשמאל הישראלי – גם אם אפשר לשמוע בדברים האלה הד לדמותו של מלך גולה, תיאטרלי. "אין לי יותר תשובות טובות. רק אמירות מיזנתרופיות שעדיף לשמור לעצמי. ההוצאה של כתב העת 'מטעם' הייתה המפעל הפוליטי האחרון שלי, וגם היא הייתה טעות שגזלה ממני זמן ואנרגיה לכתוב. הייתה לי אשלייה שאני יכול לעצור את המדבר שמשתלט עלינו, שאני יכול לשנות. סחבתי את זה, ואני לא סולח לעצמי".

הוא עדיין לועג לתקינות פוליטית, לפוליטיקת הזהויות, ל"סוג מסוים של פמיניזם"; בז לשמאל הישראלי ש"מדקלם סיסמאות פוסט־מודרניות יד רביעית, משנות ה־80". אבל הרומן שלו נותן את הבמה ואת זכות המונולוג לנשים ולמזרחים, לצד הבוסים הגדולים של החברה הישראלית. ובכל זאת, דמותו בספר "של האידיוט הזה, יצחק לאור" נושאת נאום פארודי, אשכנזי, מתגרה, מול סטודנטים מזרחים ששובתים באוניברסיטה.

"הסוג היחידי של פוליטיקלי קורקט שאין לי דרך להתווכח איתו שייך לטבעונים. הבן שלי טבעוני. בעצמי הייתי טבעוני כחייל. בקורס חובשים, עשו מולנו ניסוי על כלב. הדגימו עליו כל סוג של שטף דם, עד שהוציאו לו את הלב, והלב פשוט פירפר [דימוי שמופיע באחד משיריו האהבה של לאור]. שם החלטתי שאני לא נוגע יותר בבשר. אבל אז חבר טוב שלי נהרג, ונסענו לאזכרה בהר הרצל, ואמרתי לעצמי שא', הנקניק שעושים פה נורא טעים, וב' – הורגים כאן אנשים".

כשאני שואל אותו על הרושם הטווסי, המתאגרף, שעולה מראיונות איתו לאורך השנים, לאור מדבר "על תחושה של שוליות" שליוותה אותו שנים כמשורר, והובילה אותו להתחשבנויות ולחיכוכים מיותרים. "הגעתי לשדה השירה בסוף שנות ה־70. החבורות אז היו מאוד סגורות ומאוד פוסלות. לקח הרבה זמן עד שהגיעה ההכרה בי, גם שלי בעצמי. הרבה זמן המבט עליי היה מלמעלה".

מפתיע לשמוע. התחושה היא שהתקבלת כמשורר בתרועות חצוצרה.
"כולם חושבים ככה, אבל זה פשוט לא נכון. אני זוכר שאמרתי מתישהו לאלינה, שהיום היא אשתי – אני נוסע לאיטליה. אם אני חוזר עם ספר שירים, אני נשאר בשירה. אם לא, אני עושה דוקטורט ונשאר באוניברסיטה. כמו אידיוט, לא הבנתי את הסדר הנכון: במקום לעשות דוקטורט ולהפוך לחזיר שמן, ואחר כך לפרסם ככה שירים ולקבל לייקים – עשיתי את המסלול הרומנטי של פעם. בשנות ה־90 כבר ידעתי איפה אני ואיפה אחרים.

"תבין, גדלתי במושבה נידחת, פרדס חנה, עם הורים בלי מכונית. בגיל 15 עברנו העירה והלכתי לנוער העובד, כברירת מחדל. בהמשך, במקום ליהנות מתל־אביב של שנות ה־60, דבקתי במה שהכרתי. התוודעתי לספרות החדשה רק בזמן הצבא ואחריו. בתחילת שנות ה־70 הלכתי לבית סוהר. הייתי פעיל שמאל כמעט בודד באוניברסיטה. זאת נחשבה אז עמדה כל כך קיצונית, שקשה להבין היום. לילידי שנות ה־80 נדמה שלהיות איש שמאל, בתל־אביב, זה מובן מאליו. אבל היית נכנס לפאב והיו אומרים – הנה הנודניק הזה. אף אחד לא אוהב סופר־אגו מהלך. לחטוף מכות רצח ב־78' בלילה, בקמפוס, מאנשי כהנא. מסלול מאוד מסובך".

כשקוראים ברומן על חיי אנשי השמאל הרדיקלי, בשנות ה־70, יש בהם דווקא משהו סקסי, קולנועי. חברים בתנועה מאורגנת ונחושה ביחס לשמאל שמכירים היום.
"זה היה שמאל קטן, חסר אפקטיביות, אבל מאוד רציני. אני מתאר ברומן אנשים שאפשר לזהות עם תנועת מצפן – שלא הייתי שייך אליה. אבל השמאל אז, בצורותיו השונות, תפס דבר אחד שהלך מאז לאיבוד: ששמאל צריך קודם כל להיות שייך למשהו. להחזיק בדעות זה לא מספיק. שמאל זה פעולה, השתייכות, מחויבות, גיוס אנשים, גדילה מתמדת. לא שהיו אז הפגנות ענק, אבל היום כל אחד הוא תיאורוטיקן – גם אם התיאוריה היא בגודל של סטטוס".

הפעילות הפוליטית ברשת היא שעשוע זול בעיניך?
"הפייסבוק טוב לסידורים פשוטים, לבידור, חברות לאנשים בלי חברים. אבל מבחינה פוליטית – זה ההיגיון האולטימטיבי של הקפיטליזם החדש: אל תעשו כלום נגד השיטה, שחקו פה אצלנו ותהיו חלק מהפרסומת. גם המנהיגות של השמאל היום מזכירה תנועת נוער. אין שם אנשים עם אומץ, רק מחפשים לייקים".

אתה לא נהנה מלייקים בפייסבוק?
"אתה מתקטנן איתי. אני לא מנהיג".

גם אתה היית "מדריך הדור" – גם אם מהצד, מספסלי האופוזיציה.
"וזאת הייתה טעות. לא הייתי צריך להיגרר לזה. לא הייתי צריך לכתוב מאמרים פוליטיים חוצבי להבות. אני מצטער שהשקעתי כל כך הרבה אנרגיה בזה. הרי מה רוצה סופר? לכתוב ספרות. עשיתי את הטעות הגדולה שמשורר או סופר יכולים לעשות. להפוך את עצמו לדמות ציבורית. חילקתי את חיי בין פוליטיקה רדיקלית לכתיבת ספרות. החיים הפרטיים הכלליים שלי, ולא הספרות, הפכו לנחלת הכלל. אבל אלה חיי הפרטיים! אני לא חבר כנסת, אני לא מחנך, אני לא מנהיג. הרי לא תשאל סופרים אחרים על חיי המין העשירים שלהם".

אני בטח לא הראשון שאומר לך שאתה מתבטא בצורה כוחנית, שמנוגדת לא פעם לתוכן ולעמדות שאתה מביע.
"זה חשבון שיחכה לאוטוביוגרפיה שלי. היה לי שם של איש בוטה מאוד, בימים שחשבתי שאני זכאי לדבר בשם השמאליות בהתגלמותה. ואני מניח, במבט לאחור, שזאת הייתה טעות גדולה. אבל זה היה לפני המון־המון זמן. חשוב לי להזכיר – אני בנאדם בן 67. אנשים בגיל שלי הם כבר סבאים. אני חושב שחלק מהעיסוק בי נבע מזה שלא ידעו מה הגיל שלי בכלל. נראיתי צעיר, או אביר עלומים נצחי. אבל מאז שנולד לי ילד ב־95', נהייתי פחדן לא נורמלי. לא הייתי מעורב מדי פוליטית, חששתי לפרנסה שלי. כשכתבתי על ספרות, איבדתי את הדם מדי פעם וכתבתי דברים שלא הייתי צריך לכתוב. כמו למשל לריב מחדש עם עמוס עוז בתחילת האינתיפאדה השנייה, אחרי שכבר נהיינו חברים".

אגב ריבים, זה הרומן הראשון שלך שלא מתפרסם בחממה של מנחם פרי.
"עבר בינינו כזה חתול שחור, שלא יכולתי לעבוד מולו. גם את ספר הסיפורים הקודם כבר הוצאתי בקיבוץ המאוחד ולא אצלו. אתה שואל למה הסתכסכתי עם פרי? לא קיבלתי תקן קבוע בחוג לספרות כללית שהוא עמד בראשו. ורציתי את זה בכל נפשי ובכל מאודי. אבל די, נגמר. גם אם הייתי מקבל את התקן, הייתי כבר יוצא היום לפנסיה. כמה אני יכול להתאבל על זה שאני חי על משכורת עלובה ואחרים חיים כמו מלכים".

אם לשפוט לפי דמותו הנלעגת של הפרופסור לאור בספר שלך – אופורטוניסט, חנפן, בינוני – זאת עדיין נקודה רגישה.
"רציתי לתאר אחד שיש לו יכולת להפליץ נודות כחלחלים של סיפוק עצמי, כמו שכתב חנוך לוין. לא לעשות כלום ולקבל משכורת עתק. זה הפלוס של החיים מחוץ לאקדמיה: לא רציתם אותי שם, עכשיו אני אכתוב על זה מפה".

את החוזה שלו ככותב ב'הארץ' לאור מתלבט אם לחדש. "באפריל אגיע לגיל פרישה. מבחינת העיתון, את החוזה הקודם שלי גמרתי, ויציעו לי להמשיך תמורת הסדר כספי אחר. ואני מודה שאני שואל את עצמי, האם אני מסוגל להפסיק לכתוב? מצד אחד, יש לי קהל ואני אוהב את זה. אבל פתאום אני אומר לעצמי – מאפריל אני יכול ליהנות מהפנסיה העלובה שלי, ולא להיות במגע עם אנשים. אולי הגיע הזמן להיעלם?"

יצחק לאור, אהבת עולם, הוצאת ידיעות ספרים

ראיון עם אמיר גוטפרוינד, מזל עורב

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 1.3.2013

"יש בי רצון שכולם יאהבו אותי, לתמיד, ללא תנאי. אני רוצה הכל. זה ילדותי, אבל כל עוד אני יודע שיש אינדיאני אחד באמזונס שלא קרא את כל ספריי, אני ארגיש חוסר שלמות מסוים. אני אדאג שמסוק יצניח לו את הספרים שלי עם ערכת תרגום. כל סופר שלא מצהיר על זה חשוד בעיניי. כמו טיפת דיו בכוס מים, אני רוצה לכסות את העולם".

אמיר גוטפרוינד הוא איש חמוד באופן עקרוני. גם כשהוא מתייחס לתאוות הכיבוש שלו כסופר, ובעצם במיוחד. אם אצל אחרים מילים כאלה מגדירות מחדש מגלומניה, אצל גוטפרוינד הן נשמעות כמו תביעה לחיבוק. גוטפרוינד, עושה רושם, לא רק מזדהה עם אחרון התושבים של יערות הגשם. הוא־הוא אותו יליד, נחבא בין העצים, רגע לפני שחבילה עצומה של אמפתיה נוחתת עליו.

כסופר, הדימוי הזה משתקף אצלו בכמה חזיתות. מבחינת מכירות ותשומת לב, גוטפרוינד הוא אחד הסופרים הנמכרים ביותר כאן. מבחינת תכנים, נדמה שהסופר הגלילי פיצח איזה קוד של רכות והזדהות כשהוא ניצב מול הקורא הישראלי – משהו שכונתי באופן עקרוני (בשיחה הוא מזכיר לא פעם את ילדותו ב"סלאמס של חיפה"), לא פעם נדיב במחוות של נוסטלגיה ישראלית. בספרו החדש, 'מזל עורב', הגיבור לא מצליח אפילו לבעוט בקופה ישנה של קק"ל, שילדים פלסטינים משגרים לעברו במשחק.

גם הממסד הספרותי קיבל את ספריו בזרועות פתוחות. הוא זכה לרוב לביקורות אוהדות, וגם בפרס ספיר שהזניק אותו לתודעת הקהל. ההרמוניה הזאת התערערה כשפורסם ב־2008 ספרו הקודם, 'בשבילה גיבורים עפים'. הספר מכר אמנם עשרות אלפי עותקים, אבל מבקרים – גם אני – הסתייגו ממנו והתייחסו אליו כתוצר של כתיבה שמבקשת לרצות קוראים, ובצורה לא מעניינת. "אתה, לדעתי, לא הבנת את הספר", הוא אומר היום, "ובכל מקרה, לא זה מה שהפריע לי".

מה הפריע?
"הפריעו לי ביקורות ואמירות שבכלל לא התייחסו לספר עצמו, אלא אליי. גיליתי אז שאסור לך להגיד דברים מסוימים. הייתי סגן אלוף בחיל האוויר עד 2005, ובאופן כללי נמנעתי מלדבר על פוליטיקה. גם כי הייתי בצבא, וגם כי זה האופי שלי. ב־2006, על רקע מלחמת לבנון השנייה, העזתי לראשונה בחיי להגיד משהו כמעט פוליטי. הייתה עצומה נגד הלחימה בלבנון, פנו אליי, סירבתי, ואפילו העזתי קצת בציניות ללגלג על העצומה הזאת. אני בכלל שונא לחתום על עצומות.

"מאותו רגע, בלי שהייתי מודע, נפתחו שערי הגיהינום. אנשים מהשמאל הרדיקלי, שהם מעטים במספרים אבל יושבים במקומות הנכונים, רדפו אותי בעוצמות שנאה שלא האמנתי. הם זכו לממש חלק מזממם כשיצא אחרי שנתיים הרומן שלי. אפילו אנשים שחתמו על העצומה, בלי שום גילוי נאות, כתבו עליי ביקורת כזו, שבטח הייתה רכה יותר אם הם היו צריכים לכתוב על 'מיין קאמפף'. שנאה טהורה ומכוערת. אתה מגיש ספר לפרסים, ופתאום מתגלה שהם יושבים בוועדה. בלי להזכיר שמות, אצלכם התראיין מישהו שאמר: 'אמיר גוטפרוינד זאת ספרות גרועה'".

נעלבת?
"ביקורות רעות זה לא נעים, אבל לא זה העניין. יש כנראה אמת לא נכונה, ואני אמרתי אותה. הרגשתי שסימנו אותי באיקס. רציתי להשיק את הספר, ואנשים לא רצו לדבר. צחקתי פעם עם גרוסמן: 'אחריך רודפים אנשי ימין קיצוניים – אבל אין להם קלאסה. אני זוכה לרדיפה מצד אנשים מעודנים, אלגנטיים, שמגישים נקמה קרה'. אני לא אישיות פוליטית ביסודי. אין אפילו כיוון שאני יכול להגיד עליו – זה הכיוון שלי. מה שמגדיר אותי בחיים הם עקרונות מוסריים. יש לי אמפתיה בסיסית לזולת. אני יכול להבין רגשית גם את עמדתה של חנין זועבי וגם את עמדתו של אריה אלדד. שניהם צודקים, ולא הצבעתי לאף אחד מהם".

תגובות סוערות של קוראים, גם מתוך שנאה והתנגדות, הן לא השאיפה של סופר?
"לא בטוח. התגובות ל'שואה שלנו' הספר הראשון שלי, היו חיוביות ב־99.99 אחוז. היה איש אחד שכתב ל'יד ושם' מכתב והתלונן עליי, ניצול שואה שחשב שצחקתי בספר על הניצולים. היה לי נורא לא נעים. לא נחתי, ואחרי מסע צלב איתרתי אותו.

"יש אמנים וסופרים שנורא אוהבים את הרעש הזה, שנהנים מהפולמוס. אני ממש לא. אני אדם שרוצה להיות עם הילדים שלי בשקט, לא מעוניין להיות צודק או לא צודק. אין לי רצון לפרופיל ציבורי. הדרך שלי להגיע לציבור היא לכתוב את ספריי. החוזק שלי הוא חוזק אנושי, זה מה שיש לי להציע בגילי".

11111111111111111
אלן גינסברג מקריא את 'יללה'

 

אם יש מחנה מובהק שאליו שייך גיבור הרומן האחרון של גוטפרוינד הוא השנאה למחנות אידיאולוגיים, ליומרנות אינטלקטואלית ואמנותית. גוטפרוינד עצמו מעיד שהוא "נרדם ברגע שאומרים 'פילוסופיה'". העמדה העקרונית הזאת מורגשת גם ברומן החדש, בצורה כמעט פתולוגית. גיבור הרומן הוא בחור ישראלי טוב מהזן הישן, הניינטיזי, שהקוראים פוגשים אחרי שחטף שתי מכות הגונות. האישה הראשונה שהצליח לאהוב לעומק נפרדת ממנו ונעלמת מחייו. חברת ההיי־טק שהקים לא מצליחה להתרומם, והוא מסולק ממנה אחרי שורת תככים. האנשים האוהבים, הנורמלים, סביב הגיבור דורשים ממנו לחזור לחיים רגילים, להתאושש – אבל הוא מתחפר בעצמו בתוקף. בהקבלה למצבו, הספר מתאר את הניסיון של הגיבור להתנדב לחיפושים משטרתיים אחרי נערה נעדרת.

אפשר להרגיש כאן שינוי ביחס לספרים האחרונים של גוטפרוינד. התכנסות בסיפור מצומצם מבחינת היקף, התרכזות בתהליך הנפשי שעוברת דמות אחת. כדי לאזן את התכנים הקודרים, הספר משתמש בהומור הקיפודי של הגיבור ובמחוות הקומיות של הדמויות סביבו. בקריצה ברורה לקורא, ההישאבות של הגיבור לחיפושים אחרי הנעדרת מקושרת למכנה משותף שהחברה הישראלית איבדה ומנסה להשיב אליה.

את הבחירה במסגרת אינטימית וממוקדת יותר של סיפור גוטפרוינד מייחס לאשתו, שנפטרה לפני כשנתיים מסרטן והרומן מוקדש לה. למרות תחושת האבל שעולה מהספר, ולמרות השימוש בדמויות מיותמות או מתאוששות מאובדן – מפתיע לגלות שרוב הרומן נכתב לפני שאשתו חלתה, אחרי זוגיות של 11 שנים.

גוטפרוינד, אב לשלושה, מבקש מראש שלא לגעת בנושא הזה, אבל לאורך השיחה אשתו חוזרת ועולה. הוא מספר שאינו נוהג להראות את טיוטות הספרים שלו במשך הכתיבה, אבל הפעם חרג מההרגל. "לפני נסיעה למרפא אלטרנטיבי, הראיתי לה את מה שכתבתי עד אז, והיא פסלה את שלושת הפרקים האחרונים. באופן כללי, דיוק עובדתי לא עניין אותה. מבחינתה שאקדח יירה אחורה, אבל היא הייתה קוראת הרבה יותר ערה ממני לכל זיוף רגשי. ובכלל, ברגע שהיא הלכה לעולמה, כל דבר שהיא אמרה נהיה קדוש. לא נגעתי בספר שנה שלמה מאז שהיא חלתה. למרות שהספר לא נכתב עליה, היא הייתה קשורה לכל שורה. בסופו של דבר, ביום כיפור החלטתי כן לסיים אותו. יש לי קוראת אחת ויחידה שאכפת לי מדעתה, ודווקא היא לא תקרא אותו.

"היא נפטרה בגיל 37, בשיא פריחתה מכל בחינה אנושית, ברגע מדהים בחיים. היא הייתה פסיכולוגית ובדיוק החלה לשגשג והייתה מאוד מבוקשת. הכל קרה בבת אחת, ונמשך חמישים יום. שלוש שנים לפני שפרצה המחלה, היא עברה טיפול והיינו בטוחים שהכל מאחורינו. הרופא הכי טוב טיפל בה, וכל האינדיקציות היו חיוביות ומרגיעות. הייתי רחוק מלדמיין בזמן הכתיבה שיקרה לה משהו, מעבר לחרדה התמידית והנורמלית. היא הייתה האישה הראשונה ששבתה את ליבי בצורה עמוקה ועוצמתית. בפגישה השנייה כבר הבנו שאנחנו הולכים להתחתן. זה היה מפחיד. לא היינו בכלל הטיפוס זה של זה. אני לא באבל עכשיו, אלא במצב של ייסורים קונקרטיים. אבל מצד שני, יש לי את החיים שלי ויש בהם דברים טובים וחיוניים".

השינוי בחיים שלך משפיע על הכתיבה?
"אני תמיד כותב בטורבו, אבל עכשיו יותר מתמיד. יש לי טיוטה שלמה מוכנה לרומן, ותוכניות גם לספר שאחרי. אני כותב סיפורים קצרים, פרויקט תנ"כי, שירים גרועים. התחלתי לכתוב גם לטלוויזיה. העצב קשור לנוירוטיות שעוזרת לי מבחינה יצירתית. אמרתי לסוכנת הספרותית שלי שזה עדיף על אלכוהול, סמים והרס עצמי. תמיד הייתי חרוץ. אבל אין ספק שמאז שאשתי נפטרה, ועם ההכרה שהעסק הזה יכול להיגמר ברגע, האצתי את הקצב. יש כל כך הרבה ספרים שאני רוצה לכתוב, אבל אני מנסה להילחם במהירות הזאת, נותן לספרים לנוח בצד. מתאפק לפני שאני מציג את זה לקוראים המסכנים".

לא נתת שם לגיבור. קשה שלא לקרוא אותו כגלגול שלך.
"גם אם אני אכתוב על נזירה באלפים, בעצם אכתוב על עצמי. זה לא אני שם, אבל הספר הזה הוא פרידה מהאיש שהייתי יכול או אמור להיות, אלמלא פגשתי את אשתי והולדתי ילדים. לא שהייתי כמוהו מועמד להיות מיליונר. אמנם יצאו מהיחידה הצבאית שלי אנשים שהגיעו להיי־טק, אבל אני מעולם לא הייתי מספיק מוכשר בתחום או בעסקים. בקיץ אני אהיה בן 50. מי שהכיר אותי לפני 28 שנים, מתפוצץ מצחוק כשהוא רואה איך הפכתי לאמא אווזה".

איזה בנאדם היית אז?
"היום, בכל פעם שאני שומע שסופר אומר שלהוציא ספר זה כמו להוליד ילד, אני חושב שהוא שתה יותר מדי. אבל אז ילדים לא עניינו אותי. לא הייתי קשור לאישה. עניין אותי לקרוא ספרים, לשחק כדורגל. הייתי מאוד חסום מבחינה רגשית, במין מבצר איתן שלי, שמתוכו השקפתי לעולם. אבא שלי עדיין צוחק כשהוא רואה אותי מאווזז בין ילדיי".

"חננה" הוא ביטוי חוזר כשגוטפרוינד מדבר על עצמו. לחלופין: "בורגני שבע" או "בורז'ואה". למה הוא מתכוון? "נו, חננה. לא עושה מה שהקולים עושים. לא מעשן, לא שותה, לא ספורט אקסטרים". המהות החננית, השמרנית, מתגלגלת בצורות שונות בחייו. "אני כותב מגיל 17, אבל בצבא לא ידעו שאני כותב עד שהתחלתי לפרסם בגיל 37. אני עוד זוכר את עצמי יושב ליד ניבה החמודה בקורס פו"ם ופשוט כותב סיפור על השולחן, כשכולם בטוחים שאני מסכם את השיעור. אני גם זוכר היטב איך הייתי יושב וכותב בקפה בשינקין, עם מדי חיל האוויר, דרגת סגן אלוף. שם היו מופיעים בעלי השיער הוורוד. האנשים היצירתיים, הנכונים – בניגוד לי, האיש השגוי. והייתי רואה אותם, עם השמונים פירסינגים והבגדים השחורים, מביטים בבוז בצורת הקיום הנחותה הזאת, הקרויה קצין בצה"ל, ואינם משערים שאולי גם בי יש משהו בכל זאת, שאני כותב נגיד את 'שואה שלנו'. מדי הקצין היו קליפה טובה למי שרוצה לחיות בתוך עולמו".

1
ליידי גאגא

 

ביישוב הקהילתי יובלים, שם הוא חי בשש השנים האחרונות, הקים גוטפרוינד פינת הנצחה לאשתו. "עובד כמו נמלה, סוחב לשם קרטונים של אדמה לשתול רקפות".

החיים בגליל הפכו אותו, כדבריו, "יותר פסימי ויותר אופטימי לגבי מצבנו בישראל. אני פטריוט קיצוני. אני ציוני ברמת הדי־אן־איי. וכמי שבחלומותיו מתנופפים דגלים כחול־לבן, היחס שלי לערביי ישראל הוא חלק מזה. אני לא מאותם הוזים שמאמינים יש רק מלאכים במגזר זה או אחר, אבל נורא לא נעים כשמספרים לי חבר'ה ערבים מה הם עוברים בנתב"ג. מצד שני, אז לא נבדוק? יש בעיה. המצב לא קל".

בספר נדמה שככל שהגיבור מבקש להיאטם, המציאות האלימה רודפת אחריו. ויותר נכון, הוא עצמו נמשך אליה.
"נכון שיש כאן צד חדש של אלימות שלא הופיע אצלי. אני לא בדיוק טרנטינו. היופי שבאלימות לא מעניין אותי. להפך, אני סולד ממנה בכל צורה. אבל גם בחיים, המציאות יותר ערמומית מכל כוונה שלך. אתה לא יכול להיות במדינה בלי להיתקל בזה. לפני עשר שנים יכולת לעשות פה בגליל יוגה על מזרון לבן, אבל אז התעוררו ההפגנות בתחילת  האינתיפאדה".

גוטפרוינד אמנם מתרעם על ההתעלמות הממוסדת מערבים בחיי היומיום ("אין ברכבת הודעות כריזה בערבית, אין שלטים בערבית"), אבל מהסס לרגע אם לדבר על השאיפה שלו ליצירת שוויון בין אזרחים ערבים ויהודים. "אחרי הכווייה שחוויתי עם הספר האחרון, לא בא לי להרחיק מעליי קוראים שדעותיהם שונות משלי. זה משהו אינטרסנטי – אני לא רוצה שישנאו אותי שמאלנים או ימנים. אני יודע שארגון לה פמיליה לא יסכים עם דעותיי. בכל זאת, הייתי רוצה שעוד חמישים שנה יהיו פה ערבים ישראלים שיזדהו עם המדינה – עם כל המורשת שלהם, לא מזיז לי נכבה, נקסה, דמקה. תמיד יהיו מתחים וצרות, בשני צידי המתרס. אבל מריבות בין שכנים, ולא בין אויבים. אני רוצה שהבחור הערבי בן דמותי – בחור נוח, לא נוטה לאלימות, שרק רוצה משפחה ולגדל את ילדיו בכבוד – אני רוצה שהוא ירגיש פה טוב".

ואתה, באמצע?
"אני לא בדיוק באמצע, אבל אני מבין יותר מתמיד את הקושי של הצדדים להגיע בכלל לדו־שיח. פעם אמרתי בצבא לקצין צעיר משפט חריף: לפעמים צריך ללמוד את האויב שלך, להבין אותו ובמידת הצורך לירות לו בין העיניים. מי שמזדהה רק עם אחד מצידי המשוואה, יש לו בעיה. מי שלא מקשיב לאויב, או מי שלא מוכן להתגונן מולו – שניהם לקויים. לדעתי, זה היתרון שלי. הניסיון להבין את כולם עוזר לי להרגיש את מי שאני. אנשים עם עקרונות מוצקים, מעבר ל'ואהבת לרעך כמוך', הם אלה שהכי מפחידים אותי".

זה נראה כמעט כמו מצב עקרוני אצלך, להתמקם בין לבין, לשמור על איזון.
"אני הרי אוהב מתמטיקה, שלמדתי גם לתואר שני. אהבתי פעם לקרוא סיפורי פנטזיה – אהבתי שלכל דמות יש כוחות ומגרעות שמשתלבים במאזן כולל, כמו ב'שר הטבעות'. כבר הבנתי שהניסיון לעשות סדר קשור למה שאבא שלי עבר כילד בשואה. הפחד האיום מפני התפרקות החוקים כנראה חדר לנשמתי והוא קשור לחיבה שלי לאיזונים וסדר".

לא מטריד אותך שעם הזמן אתה הולך ונתפס כסופר של המיינסטרים?
"היום, כשיש לך את ליידי גאגא, כל דבר קיצוני הופך למיינסטרים אחרי חמש דקות. אבל אני לא אוהב לשמוע שאני נהיה מיינסטרים. כשפירסמתי ספר על השואה ממבט הומוריסטי זאת לא הייתה בחירה מיינסטרימית. ב'אחוזות החוף' יש סיפורים מרחפים לחלוטין שעד היום לא ברורים לי. כשכתבתי על הציונות, זה לא היה בדיוק חומר לוהט. אולי אני נהיה לאט־לאט מיינסטרים, ויכול להיות שיום אחד גם ימאסו בי. זאת הקללה בהיותך פופולרי – אתה אוטומטית נתפס כסופר פחות טוב. יש מי שמעקם את האף מול שימבורסקה ומול מארקס. אני רוצה להצטופף בצילם של הכותבים הבודדים האלה. להיות סופר שגם קוראים אותו המיליונים, והוא גם איכותי ודובר אמת. ובסעיף חוסר הצניעות, אני חושב שאני גם מסוגל. אשתי פעם נבהלה כשהיא הבינה כמה אני רוצה לזכות בפרס נובל. אבל מי ייתן לי פרס נובל אחרי עשרים שנה בצבא הישראלי?"

אמיר גוטפורינד, מזל עורב, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

חלומו של הכוזרי, מיכה גודמן

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.11.2012

'חלומו של הכוזרי' הוא קודם כל סיכום בהיר של אחד מספרי הפילוסופיה היהודית הבולטים בימי הביניים, 'הכוזרי' של רבי יהודה הלוי, ספר שעדיין נתפס כהתקפה דתית על הפילוסופיה האריסטוטלית. מיכה גודמן, חוקר ומרצה למחשבת ישראל, מגיש חיבור אינטליגנטי ולא מאיים, שמשתלב בזרם של ספרי עיון פופולריים על אוצרות הספרות היהודית.

'הכוזרי', שנודע גם בשם 'הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה', הוא זירת אגרוף דתית, רוחנית ורטורית. הדת המושפלת היא דת היהודים, שמעמדם הפוליטי הנחות נחשב בימי הביניים הוכחה ניצחת לנחיתות אמונתם. בעידן של מלחמות אמונה וויכוחים פומביים בין חכמי דת, השתמש ריה"ל בסיפור היסטורי מעורפל על ממלכה קדומה של לוחמים שהתגיירו במפתיע, ממלכת הכוזרים, כמסגרת לדיאלוג פילוסופי מדומיין בין מלך הכוזרים לחכם יהודי, "החבר", שמרצה בפניו על עיקרי אמונתו.

החלק הראשון בספרו של גודמן מתאר את המסלול ש'הכוזרי' פילס עבור המשכיל הנבוך בן זמנו של ריה"ל – מי שנקרע כביכול, במינוחים של גודמן, בין התבונה לחוויה הדתית. כמו חוקרים אחרים לפניו, גודמן מציג את צורת הדיאלוג של 'הכוזרי' ואת המפגש בין המלך לנציגי הפילוסופיה, האיסלאם והנצרות, ככלי בידי ריה"ל לחשוף כשלים בהשקפותיהם. נציגי הדת מפגינים יומרה לאמת מוחלטת שנכשלת במבחן חוקי המציאות האמפירית וההיגיון הבריא; הפילוסוף, לעומת זאת, שולל כל אפשרות לקשר או למגע בין האדם לאלוהות, דווקא בשעה שהמלך מוטרד מהתגלות אלוהית שחווה בחלום.

בלית ברירה, המלך פונה לנציג היהודים. גודמן מנתח את עיקרי הדרמה התיאולוגית שמביים החכם היהודי – שמציג את היהדות כבעלת תוקף כללי, אוניברסלי. תוקף שמוכח דווקא באמצעות הסיפור ההיסטורי, הייחודי ליהודים. דרך עיני גודמן, נציג היהודים ב'הכוזרי' מצטייר כאידיאל למלומד בן זמננו, דתי או חילוני: פלורליסטי, קשוב למציאות הגשמית אבל מסור גם לתחומים שמעבר לקליטת החושים והשכל.

1

בניגוד לדימוי המתפלמס של 'הכוזרי', גודמן מדבר על "ספר שמקשיב לכולם". החכם היהודי מוצא דרך להתייחס למבוכה הקיומית של המשכיל הדתי בלי לוותר על אף אחת מצינורות הגישה למציאות – התבונה, החושים או החוויה הדתית. בעידן ניו־אייג'י ופוסט־מודרניסטי, קל להזדהות עם העמדה שמפקפקת ביומרה של המדע לאובייקטיביות ולא ממהרת לבטל את הצד הרוחני של הקיום כהבל. מצד שני, גודמן מדגיש את ההסתייגות של החכם מעמדות סגפניות, שמבקשות לדכא את היצר הגופני בדרך להתעלות מיסטית. החבר מוצג כמי שמצליח לטוות לעצמו זהות עצמאית דווקא מתוך קשב להשקפות מתחרות ומאתגרות; מתוך בחירה לחיות עם סתירות הכרחיות בהשקפת עולמו, ככלי לביסוס האמונה.

גודמן לוקח את הכיוון הזה צעד קדימה כשהוא ניגש למה שאמורה להיות נקודת המחלוקת העיקרית בזמננו לגבי 'הכוזרי' – יחסו לנוכרים. החכם היהודי טוען שמעל לדרגה האנושית הרגילה נמצאת קבוצה אנושית בעלת יכולת פוטנציאלית להתנבא. לקבוצה זאת שייכים רק יהודים מלידה. אפילו למתגיירים אין כניסה למועדון. גודמן מעדן את הרעיון הזה, שהתבסס ותפס מאז תאוצה בתולדות ההגות יהודית, וטוען שהוא עובר שינוי לאורך 'הכוזרי'. לדבריו, עצם סיפור המסגרת והשימוש של ריה"ל בז'אנר של דיאלוג פילוסופי, מעמידים לבחינה את התפיסה הגזענית הזו ומזמינים את הקוראים להסתכל עליה בצורה ביקורתית, שהרי היא עומדת בסתירה להתגלות האלוהית שחווה המלך הבלתי יהודי בעליל. מעבר לכך, גודמן מצביע על סתירות ותהיות נוספות שמעורר רעיון הייחוד הגזעי ליהודים – אבל הספר, בשתיקה רועמת, לא מפתח או מסביר אותן.

אם 'הכוזרי' הוא קרב תיאולוגי ורטורי מול המתחרים ההיסטוריים של היהדות, ספרו של גודמן מתיימר להתפלמס עם שני זרמי מחשבה עכשוויים. מצד אחד, יהדות הומניסטית, שוחרת שוויון, שלא יכולה לקבל את העמדה הגזענית של 'הכוזרי' ומכריזה עליו כמוקצה. מצד שני, יהדות לאומית־משיחית ששמחה להיאחז בריה"ל כסמכות וכצידוק לקשר שבין אדמה מקודשת ואומה קדושה. אלו ואלו, לפי גודמן, אטומים לרב־קוליות העקרונית של 'הכוזרי', לאופן שבו הוא מחולל שינוי לא רק בעמדת המלך הכוזרי אלא בעמדת החכם היהודי.

העמדה של גודמן היא עמדה לגיטימית ומשכנעת, אבל היא יוצקת איזה יובש לדיון. העניין הזה מורגש בהתעלמות של הספר מהוגים עכשוויים מחוץ למחשבה היהודית (מלבד הפילוסופים הקלאסיים והערביים שהשפיעו על ריה"ל) – שעומדת בסתירה לבקיאות של ריה"ל עצמו בהגות הלא יהודית של זמנו. מעבר לזה, בימים שבהם גורמים בממסד הרבני משמיעים בגלוי קריאות בדלניות ומסיתות כלפי זרים וערבים – 'חלומו של הכוזרי' יוצר לא פעם רושם של הליכה פשרנית בין הטיפות. בניגוד למעטפת הסנסציונית של הספר, קשה לומר שגודמן מציג את 'הכוזרי' כחומר נפץ אינטלקטואלי. הדיון הימי־ביניימי הלוהט מוצג כאן כפתח לדיון פנים־יהודי על זהות יהודית, כמעט על סף היידישקייט, בין קולות ליברליים לקולות ניציים. גודמן עושה את מלאכתו נאמנה כמורה דרך, אבל מוליך את פרשנותו הפלורליסטית לכיוונים פדגוגיים, קלים לעיכול, שמוציאים מהקריאה ב'הכוזרי' תשוקה, הזדהות או כעס – היסודות לדיאלוג אמיתי.

מיכה גודמן, חלומו של הכוזרי, הוצאת דביר