שמעון אדף, מתנות החתונה

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 24.10.2014

עד מחצית 'מתנות החתונה', לא היה זכר לאמביוולנטיות שבדרך כלל מלווה את הקריאה ברומנים של שמעון אדף. לתחושה של התפעלות מרוחב היריעה שלו ככותב, מהניסיון להפגיש בין מדע בדיוני לספרות היהודית המסורתית, מהחקירה העצמית שהוא מנהל בפרוזה בעזרת שברים מסיפור חייו. ומצד שני, לתחושת החמצה שיוצרת ההגשה העמוסה, הבוסרית לפעמים, של רעיונות ויומרות שלא מתגלגלים באופן מלא לסיפור.

אדף הוא אולי הסופר היחיד בארץ שמקבל במה מרכזית לפרסם ספרות ניסיונית, קשה לפענוח, כמו שלו. 'מתנות החתונה', בחלקים רחבים ממנו, נראה כמו צעד נוסף קדימה בהתבססות שלו כיוצר המרכזי של ספרות מדע בדיוני בעברית. לפני שהוא קורס לתוך עצמו ולמערבולת הרעיונות שלו – הרומן מצדיק את המעמד המיוחד של אדף. חלקו הראשון מתמקד בווריאציה לדמות שהולכת ונבנית בספריו. הפעם לא מדובר בדיוק בַ"משורר", במי שעבר בילדותו התנבאות או התגלות, שנחשף לכוח השירה – לראייה השקופה, השברירית, של כל העולמות שמקופלים בזמן ובמרחב. נדמה בהתחלה שהפעם הספר יתמקד דווקא בגבר שהפנה עורף להבטחה הפלאית שהייתה גלומה בו. שבמקום להפוך לאמן, ליוצר ניצוצות, הפך לחשמלאי. במקום לחקור במופלא, למד להתקין מצלמות אבטחה.

הפגישה עם דמותו מתרחשת בזמן שהחיים הנורמליים שביקש לחיות מגיעים למבוי סתום. הזוגיות מתפרקת. הבוס אטום. החזרה לבית אמו, לחדר ילדותו, מזכירה שיר של אהוד בנאי. פירוק המשפחה החדשה והחזרה לחיק המשפחה הישנה, ההתמודדות עם זיכרונות ילדות ועם האבא המת, המדכא – מקבלים צורה של כרס, של משקל עודף, שמושך את הגיבור כלפי מטה ומקרקע אותו.

את קו העלילה הזה עוטף סיפור מסגרת (היחסים בין חלקי הסיפור מתערערים בהמשך) – טקסט שירי וטקסט סיפורי־יומני שכאילו נכתבו ישירות בידי אדף עצמו. החלקים האלה בסיפור כאילו מצהירים – הגיבור המובס, התלוש, מייצג חיים שהיו יכולים להיות לי אילו ויתרתי על השירה, אילו נכנעתי לגוף, לסביבה, אילו ידעתי להשתלב בתהליך ההתבגרות שחיכה לי. אילו ידעתי לרמות את עצמי. ההשוואה שנוצרת בין שני הסיפורים וסוגי הכתיבה עובדת יפה, ומאירה משהו לגבי הניסיון הבלתי אפשרי להדוף כל אחד משני הכוחות המנוגדים האלה: ההתבגרות, ההליכה בתלם – ומולן השירה, ההיקסמות מההוויה. החיים הכלליים, הנורמטיביים – והאישיות הייחודית, הפרטית.

11
מתוך 'עיר אפילה'
 

ההתרחשות הפלאית, שניצנים שלה מופיעים בתחילת הרומן, הופכת אז לחזית הסיפור. בעלילה שמזכירה סרט פולחני כמו 'עיר אפילה' – אדף פונה למסורת של סיפורי פנטזיה ומד"ב שבודקים את הקשר בין היכולת לזכור, לשכוח ולהיות אנושי; ששואלים מהו גרעין האישיות ביחס להשפעת הסביבה והתורשה. באופן ספציפי, הוא משתמש בדימויים של מיסטיקה יהודית ומיתולוגיה שמית כדי לדבר על הכוח הכאילו גנטי, שמסתתר במילים ומעבר למילים, שעובר בין דורות ובין יחידי סגולה.

זה לא המקום לנסות למפות את המבוך הספרותי וההגותי הזה. האם יש מקום כזה? נקודות תצפית חדשות מעודדות את הקורא לפקפק במציאות של תחילת הספר. מסגרת התרחשות חדשה מופיעה, סוגי מספרים חדשים. מורה ישראלית בעולם עתידני־משובט־רובוטי כותבת כתב וידוי בלשי שקשור לבנו של החשמלאי. אחריה הסיפור עובר לתודעה קולקטיבית שעוקבת בלשון רבים אחרי המתבגר – צעד נוסף במפגש עם יקום אפוקליפטי, עם מלחמת קץ הימים, עם אלים חייזריים וטכנולוגיה של זיוף זכרונות ורגשות.

כהמשך לספריו הקודמים, את 'מתנות החתונה' אפשר לקרוא גם כביקורת תרבות, כניסיון לדבר על תת־זרם בתרבות היהודית, על צורת מחשבה מיתולוגית, נבואית, פואטית – שהתרבות הנורמטיבית, ההלכה, החיים הרגילים, מנסים להחניק ולא מצליחים. האווירה הבלשית בחציו השני של הספר מעודדת כביכול לחזור ולקרוא בו, להבין עד הסוף את הקשר בין חלקיו, לפענח את המשל והנמשל שהוא מתאר על דורות של ילדי פלא כושלים, משיחיים.

אבל בפועל, ככל שהספר מתקדם, החוויה המיידית של הקריאה בו נעשית פחות חיה ומגרה. תחושה של פאתוס, של רצינות חסרת הומור ומלנכוליה משתלטת כמו טיח על גבי הסיפור. ובעיקר, בִמקום לאפשר למציאות הווירטואלית של הרומן תיחווה באופן מוחשי ומשכנע – אדף מעמיס על המריצה רעיונות, מושגים ותובנות. הספר הופך כמעט להרצאה, להיסטוריה בראשי פרקים. לתרשים. יש ערך לתהליך הזה, לערבול בין כתיבה עלילתית ומסאית. אבל היה לו לא פחות ערך במסגרת אפויה, ממוקדת וסלקטיבית יותר.

שמעון אדף, מתנות החתונה, הוצאת זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

מיקי בן־כנען, אם החיטה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.5.2013

'אם החיטה', נדמה לי, הוא אחד המקרים הבודדים מהעשור האחרון של ספר שמגדל סביבו קהילה אותנטית של קוראים, של מיסיונרים שמעבירים מפה לאוזן ומיד ליד את שמעו, ומשביעים את הקורא הבא בתור להתלהב מרומן ההרפתקאות שכתבה מיקי בן־כנען על אישה זעירה וחלומותיה, חובקי השמים והארץ. כמעט שבע שנים אחרי פרסום ספר הביכורים של בן־כנען (שמאז הוציאה את ספרה השני, 'הקרקס הגדול של הרעיונות'), הוא זוכה למהדורה חדשה בהוצאה עצמאית שהקימה הסופרת, ומאפשר לנסות לבדוק שוב מה הוביל להתקבלות החמימה שלו בתחילת הדרך.

גם בפגישה שנייה, המאפיין הבולט ביותר ב'אם החיטה' הוא ההיצמדות שלו למין סירופ סימפתי אבל לא דביק. סימפתיה לא שגרתית: הספר מתבונן בעולם האנושי מתוך לגלוג קבוע, מתוך רגש של ייאוש לפעמים – מחוסר המעוף האנושי, מהדחף ההיסטורי לדכא יוזמה, מהמפגש המחזורי באטימות, בשתלטנות. כל הדמויות, גם אלו האהובות על הגיבורה והמספרת, פועלות בצורה מכנית ומתוארות כקריקטורות, כאזרחים בסרט מצויר. באופן משונה, ההתבוננות הקריקטוריסטית של המספרת לא הופכת ארסית, אלא יוצרת רושם של השלמה וסקרנות מצד.

הייחוד של 'אם החיטה' קשור לניסיון להוריש לקורא מה שמכונה בספר "קול פנימי נדיב" ("הירושה החשובה ביותר שהורים יכולים להנחיל לילדיהם"). התהליך הזה עובד בכמה צינורות. הראשון הוא לרוב מתכון בטוח לחררה: הקידוש של היחיד ושל הגשמת משאלות, כמעט בתבנית של סרטי דיסני. העניין הזה ניכר כבר בכותרת, 'אם החיטה', שמבטאת רצון לחזור לנקודה של אותנטיות, של איזה גרעין ראשוניות, והוא נמשך בהקדשה "לכל יוצאי הדופן באשר הם". ובאמת, עיצוב הספר, שמבחינה אסתטית לא ממש קורץ לי, מצהיר על הרצון להיבדל מהתבנית המקובלת של פרוזה למבוגרים – קודם כל בעזרת תרשימים ואיורים שיצרה בן־כנען, מעצבת ותפאורנית במקצועה, שפותחים את הספר וממסמסים את הגבול בינו לספר ילדים.

11111111111111111
ולנטינה טרשקובה, האישה הראשונה בחלל

במובן הזה, הספר דווקא חושף את הצד הבנאלי והקונפורמיסטי שבו. ספר שכולל משפטים כמו "אם אתה טועה, לפחות היית נאמן לעצמך" ושנפתח בהמלצה חמה מיאיר לפיד, לא בדיוק ניצב בקוטב הצפוני ביחס לקונצנזוס. גם המתקפה שלו על הדבקות באידיאולוגיה רציונלית ועל מחשבה ריאליסטית נראית היום מעט קשישה, כמו האזכור של דיסקטים למחשב.

למעשה, הפגישה המחודשת עם 'אם החיטה' מבהירה דווקא את הקרבה שלו לכמה עניינים חוזרים בספרות הישראלית בשנים האחרונות. המרכזי שבהם הוא היציאה מנקודת פתיחה של אבל ואובדן. הגיבורה, לבורנטית נמוכת קומה, הולכת ומתגלה לקוראים כמי שפרצה לסיפור הרפתקאות אחרי שנתחים שלמים מחייה התפוררו – חברה אנושית קרובה, זוגיות, הורים. הסיפור נמסר בשני קווים עיקריים: תיאור בגוף ראשון של עלילות הגיבורה, ודיווח בגוף שלישי של ניסיון החקירה שלה בידי הרשויות, אחרי שנתפסה מעופפת בשמי הארץ בהליקופטר זעיר ונחשדה כמרגלת.

כאן גם מתגלה ההבדל בינה לבין גוף הולך ומתעבה של ספרות ישראלית עצובה ומתאבלת, שהמקבילה שלו היא אולי החיבה הרדיופונית בעשור האחרון לשירים מלטפים שאומרים למאזין: עכשיו קשה, אבל עוד נצליח להתגבר. בשונה מהם, בן־כנען מתרכזת לא בתפר בין משבר להחלמה עתידית, אלא ברגע שבו האדם המתאבל פורץ חזרה לחיים, תובע מהם ומעצמו להוכיח את כוחם. היא עושה את זה באמצעות סגנון שקרוב מאוד לספרות ילדים ונוער או לספרי הרפתקאות שבמרכזם המצאה, פעולה וגילוי. 'סוסית' של לאה איני היה ניסיון ספרותי דומה – סאטירה לא עוקצנית שבמרכזה גיבורה שמתעקשת לממש את האושר. אושר שמהותו חופש ופעולה ולא רק נחמה או תיקון.

נדמה לי שזה ההישג של הספר, שכושר ההמצאה שלו אמנם מלהיב יותר בקריאה ראשונה, מגששת. עצם הנכונות של הגיבורה להרכיב במו ידיה הליקופטר זעיר, עצם התיאור הכאילו מדעי ומקצועי של תהליך ההרכבה שלו, למשל, הוא צעד מרענן ביחס להתעלמות של ספרים ישראלים רבים מהווי של עבודה, מהוצאה לפועל של תוכנית. הפגישה המחודשת עם 'אם החיטה' חושפת אולי את הנטייה של בן־כנען למרוח עניינים פה ושם, לטשטש את הגבול בין חינניות לחנדלעך ולא פעם לאפשר לקורא לפתור בכוחות עצמו סיבוכים עלילתיים – אבל היא שבה ומזכירה כמה נדיר יחסית הדימוי של יוזמה בספרים ישראלים, שמעדיפים תגובה פסיבית לאירועים קשים.

קל לקשר היום את הספר לעשור כלכלי אפור ושוחק, ולשנת יציאתו – 2006 השנה שבה נכנס אריאל שרון לתרדמת, גלעד שליט נחטף וישראל יצאה למתקפה נוספת בעזה. קל לזהות בו תחושה של מצור ודחף לחזור לחיים. הייחוד הספרותי של בן־כנען בהקשר הזה עדיין תקף: במקום ללטף את הקורא היא מדרבנת אותו לקחת אחריות. במקום לתת לדכדוך פורקן היא מזכירה את היכולת להשתעשע. במקום להתיילד – להיזכר בשאפתנות של ילדים.

מיקי בן־כנען, אם החיטה: חורים במסך וירטואלי, הוצאת קרקס

ראיון עם שמעון אדף, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.2.2013

שמעון אדף הוא המועמד המושלם לאנטי־קליימקס. שעות ספורות אחרי הטקס, שבעה אנשים כבר שאלו אותו אם צריך לשלם מס על הזכייה בפרס, ועדיין אין לו תשובה. בגלל בעיות קליטה, הוא עומד עכשיו מחוץ לבית ומתלונן בטלפון על הקור. הטקס עצמו היה "עשוי בטעם" מבחינתו, אבל לא עורר התרגשות ("לא ציפיתי לזכות. ההימור שלי היה לאה איני או סמי ברדוגו"). ולא, הוא לא צופה שהרומנים שלו יזכו מעכשיו לפופולריות. "אני מרגיש כמו תייר בשמי הספרות המרכזית," הוא אומר, "זה כמו להסתכל על העולם דרך טלסקופ. דברים רחוקים נעשים מאוד קרובים. דברים מעורפלים נעשים בהירים לגמרי. חוויה לא פשוטה".

אבל כבר זכית בפרסים.
"כן, אבל על השירה שלי, ושדה השירה הוא מראש אזוטרי. הפרסים בתחום מוגבלים מבחינת ההד שהם מקבלים. בפרוזה יש משהו שיכול להישמט מידך".

הדימוי הבולט ב'מוקס נוקס' – החל בשם הלטיני שלו – הוא העמדה העקרונית של חוסר תקשורתיות מול הקורא, מול העולם.
"אני כותב בחלל מצומצם מבחינת המחשבה על קוראים. ברור לי שקהל הקוראים שלי מאוד מצומצם מלכתחילה והדרישות שאני דורש ממנו ככותב הן בלתי אפשריות. לכן משונה מבחינתי לבוא לטקס שהוא נורא גדול, ולקבל פרס שיש לו הרבה הדהוד. אבל לא חשבתי על זה בכלל בזמן הטקס. להפך, הייתי נינוח בצורה מפתיעה. אני תמיד פוחד שמעגלי חיים שלי יצטלבו או ישיקו – שחברים מקבוצה אחת יפגשו חברים מקבוצה אחרת שיפגשו את המשפחה. הרי מתי כולם נפגשים, בחתונות ובהלוויות. בשנים האחרונות זה קרה בשבעה על אחותי ועל אבא שלי, ואז הייתי מחוץ לעניינים. הפעם הייתי נוכח לגמרי, וזה עבר בשלום".

אתה משווה בין הפרס לטקס חתונה?
"חס וחלילה. אני אשווה את זה בהגזמה לפלייליסט של גלגלצ. אם אתה מתאים את עצמך כיוצר מראש לפרס, הוא לא משרת שום תפקיד באמת. רק אם הפרס מאפשר לכותב לחקור לעומק את העולם שלו ולהמשיך להאמין בכתיבה שלו – יש לו זכות קיום".

ויש לו?
"אני אישית לא מרגיש את הבלבול של מי שזוכה בפרס וצריך להחליט מה לעשות מחר. זאת תקופה פורה יחסית בשבילי, ויש לי שני ספרים מוכנים שאני צריך להחליט אם בכלל לפרסם. אני לא מרגיש הקלה או שחרור למרות הקשיים של השנים האחרונות. לשמחתי, הפרס גם לא מעלה אצלי שאלות או סיבוכים. אני גם ככה שקוע כל הזמן בלופים אינסופיים של בחינה עצמית, בלולאות על גבי לולאות שכבר רצות מאליהן".

הגיבור של 'מוקס נוקס', שנושא סימנים מזהים שלך, הוא סופר לא נקרא בהגדרה, מין אנטי־סופר. הוא היה מגיב בפחות שוויון נפש?
"הוא מבטא אספקט ממני, אבל אני פחות קנאי ממנו לעצמי שלי. הוא יכול להתמסמס מעצם זה שמישהו אחר ייגע ביצירה שלו, בלב שלו. הפרס היה הורס אותו, מפורר אותו. הרי המגן שלו זה חוסר התקשורת. אני מקווה שזה לא יהיה האפקט במקרה שלי".

הבחירה באדף, גם אם היא תוצר של שיקולים עניינים בלבד, מתפרשת כנפנוף בתו תקן איכותי, ספרותי, לא פופולרי כביכול. מי שיעלעל בפתיחת 'מוקס נוקס' יחשוב אולי שנקלע למבוך מסובך של פרספקטיבות ומישורי זמן. אלא שהרומן עצמו (חלק מטרילוגיה שכוללת גם את 'כפור' ואת 'ערים של מטה') הוא כנראה ספר הפרוזה המתקשר והממוקד ביותר שאדף כתב בשנים האחרונות.

הגיבור והמספר הוא סופר כושל ועייף בקו עלילה אחד – ובקו עלילה מוקדם יותר, שנמסר לסירוגין, הוא מתגלה כצעיר מיוסר בעיירת פיתוח שנכנס לחיי הספרות כמרד באביו ובספרות התורנית. דווקא ההתמקדות בחוסר היכולת והרצון של הגיבור ללמוד את חוקי המשחק של שוק הספרות מחדירים לקריאה בו משהו מתמסר יותר ופחות יומרני. אפשר גם לדבר על האופן הנינוח יחסית שבו אדף נוגע כאן בקווים ביוגרפיים, אישיים – בלי התכסות ביותר מדי משחקי מראות, קודים שיש לפענח או פריצה נרחבת למחוזות פנטסטיים, שמאפיינים את שני הספרים המקבילים לו. גם קווי העלילה ברורים יחסית, ומסודרים בשני סיפורים מקבילים של התקשרות הגיבור לדמות אישה.

אדף טוען שדווקא 'מוקס נוקס' הוא הפנטסטי או המטפיזי מבין הספרים שלו. לי נדמה שדווקא המציאות, ובייחוד התחום של קשרי אנוש יומיומיים – בעבודה, במשפחה, בזוגיות – מוצגים בו כפנטזיה שאי אפשר לפצח. "זה כנראה נכון, אבל באופן עקרוני הייתי רוצה לראות כאן יותר ספרות שמאתגרת את תפיסת המציאות שלנו. את עצם היכולת לדווח עובדות בפרוזה. לא מעניין אותי הסיפור הישראלי שמתעסק במדינה הישראלית – מין ישות שמוגדרת מראש, ולא שואלים שאלות לגבי הנחות היסוד שלה".

אדף לא מסתיר את המרחק או האדישות שלו כלפי 'ספרות ישראלית' כמושג. הוא אמנם מזכיר כותבים שקרובים לליבו – דרור בורשטיין, עינת יקיר, חביבה פדיה, שהרה בלאו, כליל זיסאפל, שבא סלהוב ורונית מטלון – אבל כבר הצהיר כאן בעבר: "המודלים שלי כסופר הם לחלוטין לא ישראליים. הבקיעה שלי היא לא מספרות ישראלית אלא מספרות פנטזיה שקראתי בגיל ההתבגרות".

הגיבור שלך הוא מין טינאייג'ר קפוא, כמו רוב הגיבורים שלך. הדמויות התלושות האלה, של ילדים מגודלים ועצובים שלא מצליחים להפנים קודים בסיסיים של בגרות, נעשו שכיחות בספרות שלנו.
"אני לא עברתי בחיים איזה רגע של חניכה או התבגרות. לכן הספרות שלי היא ספרות של רפאים, של גלגולים, של עיוותים. כל הרעיון של התבגרות זר לי, ונתפס כמין הפעלת כוח אלים על התודעה והגוף. נכון שזאת תשתית שנמצאת ממילא בספרות העברית. ביצירות המרכזיות אתה פוגש דמויות שלא מסוגלות לתפקד במציאות כי הן לא מוכנות לוותר על החלום שהיה להם כשהן היו צעירות. פעם זה התכסה בכל מיני מחלצות של בניית הארץ והקמת מפעלים. ובימינו זה יותר חשוף, ופתאום עולה הדיון האמיתי במצב האדולסנטי, המתבגר, שמאפיין אותנו כחברה וכפרטים".

אתה מדבר על הכתיבה שלך כתהליך של התכנסות. איך ההרגשה להתחכך בגוף ענק ועוצמתי כמו מפעל הפיס? בחשיפה והלגיטימציה שהוא מקבל בזכות הפרס?
"אין לי בעיה. העמדה הקיומית שלי בכל מצב היא להיות ספק־חשדן ספק־נבוך. במובן הזה אין שינוי".

 והכסף?
"כן, הפרס על המועמדות בפני עצמו שווה יותר מכל כספי התמלוגים שקיבלתי אי־פעם".

הרומן התפרסם כחודש לפני שמחאת האוהלים פרצה. העובדה שהגיבור שלך מתפרנס מעבודות כמעט מעליבות מבחינתו, בשולי החיים הספרותיים, מקבלת משמעות רחבה יותר מהסיבוך הפרטי שלו.
"כבר בספר 'פנים צרובי חמה' מ־2008 ניסיתי להתעסק בשאלה הכלכלית בהקשר לכתיבה. כבר אז יכולת לראות פעם ועוד פעם מישהו עומד ליד הכספומט ולא יכול למשוך כסף. מישהו שמפוטר לידך בסופרמרקט. מראות שהולכים ומצטברים. לי יש כביכול צרות של עשירים. אני מצליח להתפרנס מסדנאות ומהוראה של כתיבה וקריאה – אבל אני צריך לוותר על הרבה דברים כאילו מובנים מאליהם. כל דבר שהוא לטווח הארוך. מצד שני, המחאה לא הצליחה לענות על השאלות שהיו לי. הדבר הראשון שניטל מהאנשים בישראל זה היכולת לפנטז חלופה, ובזה המחאה לא התעסקה לצערי. זה מתחבר מבחינתי לספרות הישראלית שתמיד מגיבה למצוקות עכשוויות, אבל לא יודעת לחקור את עצמה לעומק, להצביע על הכשלים שלה".

אבל עכשיו אתה שמח? נהנה קצת מהזכייה?
"הגעתי לשלב הזה בחיים שתמיד יש ברקע איזה משהו אפל וקודר שלא מאפשר לשמוח, שתמיד שומר אותי בעמידה על המשמר כל פעם שאני יותר מדי שמח".

ובכל זאת קיבלת צעצוע חדש. הוא לא ייתן לך כמה ימים של סיפוק?
"קר לי. בוא נראה מחר בבוקר".

צילום: יח"צ

ליאור דיין, אנשים מעדיפים לטבוע בים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 15.6.2012

כמו שאפשר היה ללמוד מראיון שנערך איתו לכבוד צאת הספר, הפוסטר המרכזי שאליו ליאור דיין נושא עיניים הוא של ג'יי.די סלינג'ר. זה אולי המוקד של קובץ הביכורים הזה: התבוננות בדמויות הסלינג'ריות ובמאפיינים הידועים שלהן – יחידים מיוסרים, על גבול הנעורים והבגרות, בזים למוסכמות חברתיות ולמעשה חסרי יכולת חברתית, מתבודדים גאונים וסרקסטים – אבל לא בטוח שההשוואה הזאת מחמיאה לדיין.

בסיפורי הקובץ ניכרת עייפות מוצדקת מההזדהות עם העולם הזה, בלי יכולת להתנתק ממנו. "לפני כמה שנים", הוא כותב, "יצא למאיר לפגוש פסיכולוג קליני שאמר לו שזה נורא חשוב 'להתמזג' עם היום שלו". הסיפורים משתמשים בנדיבות במירכאות כמו "להתמזג", שמדגישות בוז עייף לקלישאות, לצורת חשיבה שבלונית, ללעיסת הגירה שמעסיקה ציבור מדומיין, בורגני (או "בורגני") וחסר ייחוד. ציבור משעמם וצפוי שמוצג כבר בשם הספר – 'אנשים מעדיפים לטבוע בים' (על הכריכה: צילום של רגליים של מישהו שצולל אל תוך בריכה מתנפחת, ילדותית).

נדמה שדיין באמת למד דבר או שניים מסלינג'ר. לא רק לכלול תשעה סיפורים בספרו הראשון, אלא גם לשאוף לבלבל את הקוראים ולהוביל אותם לפקפק בסיפור ובגיבורים. הסיפור הפותח, למשל, מסופר בגוף ראשון מפיו של צעיר בשם "ליאור", שמשוכנע שרופא שיניים משתיל מצלמת ריגול זעירה בתוך הפה שלו. ההנחיות לקוראים ברורות – זהו דיווח של אדם מופרע, אבל מאחר שאין לכם גישה להתרחשות עצמה, נסו לבדוק אם האופציה השנייה אפשרית. רוב הסיפורים לא רק חגים סביב דמויות שנמצאות כביכול על גבול השיגעון והשפיות, אלא חוגגים את הזגזוג הזה בין שתי נקודות המבט.

אם הגיבורים של סלינג'ר מזדהים עם עמדה ילדית, טהורה, מתבדלת, גאונית לפעמים – הסיפורים של דיין כבר מבטאים כלפיה עמדה פרודית ונפרדים ממנה לשלום ("די מעייף לשנוא את העולם ללא סיבה טובה"). סיפור הנושא, שעל שמו נקרא הספר, מגרש למעשה את הגיבור – שנושק במופגן לדמות התקשורתית של דיין ולדיבור החופשי שלו על סמים ותרופות – מהמחלקה הפסיכיאטרית, ממלכתם של הנערים בהפרעה. הרופא המטפל מבשר לו שהוא שייך לעולם אחר. בהתאם, הסיפור מייבש את הקסם האקזוטי שהוליווד מנסה להלביש על עולמם של המשוגעים והמאושפזים, ובמקום לממש סיפור אהבה חסר סיכוי, המספר מתרכז בפירוט קטלוגי מרשים של תרופות והשפעותיהן, וממקד את המבט בכתמי הניקוטין של המעשנים הכפייתיים במחלקה.

אבל דיין לא מתקרב לרמת החשיפה האישית שמורגשת בסיפורים הראשונים של סלינג'ר או למתיחות הרגשית העצומה שאליה הם מגיעים. החידוש שלו נמצא במקום אחר. דיין לא מפחד להשתמש בנטייה הטבעית של קוראים בני זמננו למציצנות ולרכילות (אף שהביוגרפיה הדחוסה שלו שמופיעה בספר מוחקת עובדות מרכזיות: "אסי דיין" ו"ריטלין"). שנות ה־90 בספרות הישראלית היו השנים של סלבס שהופכים לסופרים. דיין התפרסם כעשור לפני שהספר ראה אור, והסיפורים משתמשים בדימויים שונים של התאווה להתפרסם, להיות מתועד ומופץ. מה שמוצג כפחד מחשיפה, מתבטא די מהר כתשוקה לתשומת לב.

הפנטזיה של מצלמת־שֵן נראית נאיבית או מיתממת בעידן שבו האדם מוקף ברצון במסכים ובמצלמות. דיין נוגע כאן בעקיפין בקשר המעניין, במיוחד בישראל, בין הפיקוח האינטנסיבי והמרושת של השלטונות לאצולה החדשה של בדרנים, סלבס ואנשי ריאליטי, שצוללים ללב המאפליה המצולמת ומנסים להפיק ממנה רווח ומשמעות. כמו ליידי גאגא שמתחילת דרכה הציגה את עצמה כקורבן התקשורת, כמי שמנסה לברוח מעין המצלמה או מקליטת הפלאפון, נדמה שחלק מגיבוריו של דיין בורחים מהמצלמה רק כדי לעורר מרבצו את הצייד. ברגע שהם משיגים התעניינות ופיקוח – הם מתים, מתייאשים, מתרוקנים מחשק וממילים. הסיפור נגמר.

זה מבנה מעניין ועכשווי של סיפור, אבל הוא לא מצליח להשאיר רושם עז. הדמות התקשורתית של דיין עדיין מעניינת יותר מרוב הדמויות שמוצגות בקובץ, אולי מפני שראיית העולם המפוחדת והסטריאוטיפית שלהן לא מקבלת משקל נגד ולא מגיעה למקומות קיצוניים ופרועים באמת. במובן מסוים, הדמויות של דיין לכודות בפרסונה שהן יוצרות לעצמן ("הוא נאלץ להזכיר שהוא ניגש אל היום הזה, כמו תמיד, בתפקיד האנדרדוג"). המלכודת הזאת היא סיפור שחשוב לספר, אבל במקרה של דיין נראה שהעיתון מספר אותו טוב יותר.

ליאור דיין, אנשים מעדיפים לטבוע בים, הוצאת פן וידיעות ספרים

אלכס אפשטיין, לקסם הבא אזדקק לכנפיים

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.5.2012

הספר החדש של אלכס אפשטיין הוא מפגש עם סופר שהשלים את מסלול ההכשרה שלו. אפשטיין שיכלל את היכולת להציג רצף של סיפורים זעירים (לעיתים בני ארבע־חמש מילים בלבד) שיוצרים קשרי גומלין אחד עם האחר ומשתרגים זה בזה. אפשר להמשיך ולומר שאפשטיין למד למצות מהסיפור הקצרצר חוויה אנושית בסיסית, להמחיש לקוראים מפגש עם הזמן או מפגש עם המוות – השאלה היא אם ההישגים המכובדים האלה מספיקים כדי להשאיר חותם אמיתי.

עוד לפני ש'לקסם הבא אזדקק לכנפיים' התפרסם בצורת ספר כרוך, אפשטיין פירסם אותו בפייסבוק. יכול להיות שזאת הבשורה העיקרית של הספר: הפרידה ההולכת ונמשכת של הספרות הישראלית מבית הגידול המסורתי שלה. בשבועות האחרונים אפשטיין השיק גם מחאה אינטרנטית שקוראת להחרים את חנויות הספרים של צומת ספרים וסטימצקי ולעבור לחנויות פרטיות. העיסוק המוצהר של הספר בקינות – עלילות ודימויים של סיום ושכחה – משתלב עם אווירה כללית של אפוקליפסה עדינה ועצובה מאוד שהולמת יפה את הימים האלה.

מבין סוגי המיתות שמוצגות בספר, טבעיות ולא טבעיות, בולטים סיפורים על נסיונות התאבדות. כמו כל הפעולות האנושיות, ההתאבדויות של אפשטיין הן פעולות של קריאה, כתיבה או מחיקה. ספרים ממשיים הם חלק קבוע בעסקה. לפעמים המנסה להתאבד עורם אותם לערימה שממנה יתלה את עצמו. לפעמים ספרים מושלכים מהחלון ותופסים את מקום בעליהם.

אפשטיין התחיל לפרסם סיפורים קצרצרים עוד לפני שהפייסבוק והטוויטר חדרו לתודעה האנושית – אבל עצם השימוש בז'אנר שלהם יכול להצטייר כאן כמין חיסול עצמי מתעתע. אפשטיין כאילו מתאים את עצמו לדרישות השוק: הוא מייצר קליפים ספרותיים, שמאפשרים לקורא מפגש קצר ולא מחייב עם הספרות, בהפוגות שבין העבודה מול המחשב. אלא שהקיצור מקבל תפקיד של מלחמת גרילה. בעזרת שימוש בז'אנרים קצרים אחרים כמו משלים, חידות, בדיחות – הוא מאלץ את הקורא דווקא להתעכב, לצאת מקצב הזמן העכשווי, להשתחרר מפס הייצור ולהקדיש ריכוז ומחשבה למקבץ מצומצם של מילים.

1
ג'יימס ניירז, ציור בתנועת מברשת אחת

 

בתחום הזה, הסיפורים משיגים הצלחה רוב הזמן. נראה שאפשטיין השתלט לחלוטין על היכולת להחדיר מחוות מיתולוגיות לתוך הפעולות היום־יומיות ביותר. למשל, להפוך את המעשן שניצב מול מאפרה מלאה לאיקרוס, ולהפך, להציג כאחד האדם את הגיבור היווני שלא התגבר על יצרו והתקרב קרבה קטלנית לשמש. באותה מידה, אפשטיין מצליח לשתול במרחב מילים זעיר כמה קווי עלילה, כמה נקודות מבט, ולא פעם כמה סגנונות וסוגים (למשל, אגדת ילדים שמתגלה כמשל קיומי על ילדה שאוחזת בידו של מלאך המוות).

יותר מזה, באמצעים פשוטים הוא קורא תיגר על גבולות שמפרידים בין חלום, מציאות וסיפור. "האינדיאנים", הוא כותב למשל, "מאמינים שעכביש הוא אדם ישן. אם תנשוף עליו, האדם יתעורר וישכח לרגע את שמו. אבל היא רק התעוררה מחלום שבו לא הצליחה לנשום, ושרטה בפראות את זרועו של הגבר שישן לצידה ולא הבינה מדוע אינה חשה כאב". כמו גיבורת הסיפור, גם הקוראים לא מצליחים למקם את עצמם: מתי הסיפור מתרחש בחלום, מתי אם בכלל מתרחשת ההתעוררות, מיהו העכביש בהשוואה הזאת, איפה מצויים הסכנה והכאב וכך הלאה. אפשטיין, במילים אחרות, משתמש בקוצר היריעה ומאפשר לקוראים לבחור בין מסלולים שונים של קריאה. מעל לכל, הוא מעמיד בפניהם את ההתלבטות אם לנסות לחבר בין חלקי הסיפור, ליצור ביניהם סימטריה או להפריך את הקשר ביניהם; לדבוק בקריאה שרירותית, חלומית, או להיכנע לדחף להפיק מהמילים משמעות.

בחלקים הראשונים של הספר, לעומת זאת, נראה שבניגוד לסיפורים, אפשטיין לא חוצה את הסף ומעוניין לרכך את נשיכת העכביש. רבים מהסיפורים לא מגיעים למקומות קודרים או עזים באמת, ומעוררים רושם ביתי ומוגן מאוד. כלי ליצירת אינטימיות מהירה בין הכותב לקוראים (שאכן הגיבו בחום לסיפורים בפייסבוק). אבל ככל שהספר מתקדם, צצים בו דימויים קשים ואישיים יותר שמחלישים את הרושם הקישוטי, המתנחמד, של הסיפור הקצרצר. חלקם עוסקים במוות של קרובים (אבות, בנים). חלקם מצליחים להמחיש את האלימות הכבושה שבני אדם לומדים לספוג באופן יומיומי – כמו בסיפור על אבנים קטנות שהולכות ומצטברות בתוך הנעליים עד שההולך מחליט לקטוע את רגליו. בסיפורים כאלה, בוקע קול ישיר ונוקב יותר שמדגים את הכוח הרדיקלי של הסיפור הקצר, את היכולת שלו להאיר בזרקור מצוקה סמויה ולהעצים אותה. את כוחה של המיניאטורה להבהיל.

סיפורים כאלה הם בעיניי מיטב הקובץ. סיפורים שמתנערים מהסיפור הקצרצר כאזור מקלט תחום וסגור ("סשה סמיונוביץ' היה אדם שקצת היגר לו מהמציאות, זה נכון. אבל מי לא?"), ובעצמם מחדירים לנעלי ההליכה של הקורא אבנים קטנות וחרקים ארסיים.

 אלכס אפשטיין, לקסם הבא אזדקק לכנפיים, הוצאת כרמל

לאה איני, סוסית

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.2.2012

לאה איני לקחה סיכון כשפרסמה את 'ורד הלבנון' ב־2009. היא סטתה מנתיב אלים ונסיוני יותר של כתיבת פרוזה ללב הסיפור הישראלי של שנות האלפיים – שואה, הגירה, לבנון. הרומן האוטוביוגרפי צלל לאזורים בוערים וחשוכים בתולדות חייה; בעיקר ילדות שהתעצבה בצל סיפורי הזוועה של אביה, ניצול השואה, תחת איום מתמשך להפוך קורבן לתשוקות האב. איני הייתה מודעת כנראה לכוח המשיכה של הסיפור הזה על קוראים עכשוויים – מכיוון הסנסציה ומכיוון התביעה לשמוע סיפורים בגוף ראשון על ישראל 'האחרת', המהגרת, הפולקלוריסטית; כמו גם סיפור מזווית 'חדשה' על השואה הלא מאוד מדוברת של יהדות יוון.

'ורד הלבנון' סיפק במידה רבה את הציפיות האלה, אבל גם נלחם בהן. איני הקבילה את מלחמת ההישרדות הפרטית שלה למלחמת ההישרדות של אביה והעמידה את שתיהן בסימן מלחמת לבנון הראשונה, אבל גם ביקשה לנער את הקורא מהקשרים האוטומטיים שהוא מתבקש לקשור ברומנים כאלה.

'סוסית', הספר החדש שלה, יוצא כביכול לדרך חדשה: מתנתק מהריאליזם של 'ורד הלבנון', מהפוליטיות, מהווידוי האישי, מהקדרות. אבל לא רק הכותרת המסחרית על הכריכה – "מאת מחברת 'ורד הלבנון"' – יוצרת קשר בין הספרים, ולא רק השימוש בגיבורה מספרת בגוף ראשון. 'סוסית' נוצר כנראה בשני שלבים, לפני כתיבת 'ורד הלבנון' ואחריה (בסוף הספר מצוינות השנים 2003 ו־2010). במידה רבה, אפשר לקרוא אותו כעיבוד אחר או כפרשנות אישית של איני לרומן הקודם. זה כנראה העוקץ בפרסום רומן אוטוביוגרפי. הסופר יוצר את הרושם שהוא חושף את המפתח ליצירה שלו, את תמונות הילדות המכוננות, את המוטיבציה שלו ככותב. הצעד הזה מעשיר את הקריאה בספרים אחרים של הסופר, אבל גם מכפיף אותם לפרשנות אוטוביוגרפית.

נדמה ש'סוסית' מבטא מודעות לכך, וכאילו מקדים תרופה למכה. הסיפור המשפחתי כבד המשקל מ'ורד הלבנון' מתגלגל ב'סוסית' לפנטזיה קלילה ואנרגטית, שכאילו הולכת בעקבות ספרות נוער בשאיפה הברורה שלו לבדר ולחנך. הוא מספר את סיפורה של אישה צעירה שמבקשת להתנתק מחייה וממשפחתה בישראל – לטובת חיים חדשים בטקסס. ירושה מפתיעה מצד סבתא נדיבה ומסתורית מאלצת את המספרת לחזור לארץ, להשתכן בנחלה הכפרית של הסבתא ולהתוודע לסוד המשפחתי שבצבץ והוסתר מפניה כילדה.

את התבנית הזאת של שיבה בוגרת לילדות, לעבר המודחק, לשבט, איני יוצקת בתבונה וביצירתיות לסיפור קומי־מיתולוגי. השדים של העבר והתפיסה המיתולוגית של השואה הופכים כאן לסיפור על־טבעי שבמרכזו הדימוי הסוסי. את הירושה המכבידה של הדורות הקודמים היא מעצבת בעזרת עלילה שמחה על יורשת מאושרת. סודות העבר מתגלים כאן כסוד האושר.

1
מתוך 'מר דידס הולך העירה'

 

הרבה יצירות אוהבות להעמיד גיבור טמבל ולראות איך הוא מתמודד עם הצלחה מיידית, איך הוא מגן על אושר לא צפוי. הסרט 'מר דידס הולך העירה' מ־1936 הוא דוגמה קלאסית. גרי קופר מגלם בסרט בחור כפרי שתמימותו נאבקת בתככים הנלווים לירושה פתאומית של 20 מיליון דולר ולחיים בניו־יורק. הגרסה של איני דומה אבל אחרת. הגיבורה שלה אמנם מייצגת איזה טוּב אנושי לא מקולקל שיוצר עם הקורא ברית מיידית, אבל היא חושפת מלכתחילה את השנינות וההומור העצמי שלה. באותה מידה, היא משתמשת בלשון עבר ובתיאורים מבודחים של סיטואציות מתוחות שמבהירים לקורא שהכל ייגמר בטוב – אחרי שהגיבורה תיפטר דווקא מהדבקות שלה בחוקי ההיגיון. תתיישב מחדש בכפר, באגדה.

הכוח הגדול של איני כסופרת נחשף כאן פעם נוספת – הכוח ליצור קשר בלתי אמצעי עם הקורא. הדיבור אליו כאל רוח אחות. איני משתמשת במסורת הגיבורים האינדיבידואליסטים של ספרות הנוער והילדים המערבית; הילדים החורגים, או הילדים המבוגרים, שלא מוכנים לוותר על המוזרות שלהם, על מקור כוחם. בילבי, למשל, מוזכרת כבר בחלקים הראשונים של הספר. 'סוסית' הוא הכינוי שהגיבורה מדביקה לעצמה על שום המראה שלה. היא מייצגת את האישה הלא נשית, את הסוררת שטעונה אילוף, את הטום בוי. הברווזון המכוער השמח בחלקו (או השמח בדיעבד).

העמדה הזו של חריגה גאה מהתלם היא הבסיס לאמפתיה המיידית של הקורא כלפי המספרת – כשני שותפים לגורל. העניין מתודלק בעזרת סגנון שכאילו נשפך היישר ממיקסר שבו נקצצו עשרות תרגומים קלאסיים. 'מסעות גוליבר', ספרי דיקנס ואחרים משמשים את איני לסגנון סיפור סאטירי, עוקצני־אוהב אדם, חובב הגזמות יבשות, של פרוזה אנגלית ואמריקאית מהמאה ה־19.

'סוסית', במילים אחרות, הוא מעין מתנה לקורא של מי שמציגה את עצמה כקוראת. אם הספרות ומעשה הסיפור הוצגו ב'ורד הלבנון' כגלגל הצלה מחיים בלתי נסבלים – כאן מודגש הכוח של חיי הדמיון. במה שמצטייר עכשיו כפיצוי לחיים שתוארו ב'ורד הלבנון', המטלה הראשית והמוצהרת של הספר היא להעמיס עוד ועוד אושר על גבי הגיבורה. לראות איך היא תחזיק מעמד. איני מקצינה את כל הפנטזיות השגרתיות לגבי אושר – אהבה, כסף, משפחה – למימדים מופרכים, ונהנית עם הקורא ועם הגיבורה שלה ממסלול ההרפתקאות הקרקסי־טלנובלי בדרך אליהם.

ההנאה הזאת ניכרת קודם כל בקרנבל לשוני. התחכמויות, משחקי מילים ודו־משמעות הם לב ההרפתקה. לפעמים התאווה הזאת, ההתפרצות הסוסית, קצת מתישה או לא מצליחה להצחיק. בתוך הגעש, לא ברורה ההיררכיה של איני כקומיקאית – מהם רגעי השיא ומה אמור להרים להנחתה. איני היא אחת הסופרים המרוכזים והאנרגטיים ביותר שכותבים היום בעברית. ועדיין, נדמה שהיא משתעשעת כאן בעיקר ברעיון של אושר וחירות, בדימויים המילוליים שלו – אולי כמו הסופרים שבעקבותיהם היא דוהרת – ופחות מצליחה לתאר אותו בצורה חושנית. רגעים רציניים, ממושכים, של ההיבט הגופני והרגשי של החוויה הזאת היו אולי הופכים את 'סוסית' מניסוי חכם ומבדר במילים לביטוי משכנע של אושר.

לאה איני, סוסית, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

יואב כ"ץ, נתב"ג

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 12.8.2011

'נתב"ג' הוא סימן מעודד לספרות המיינסטרים העברית: אותות חיים התגלו גם מחוץ לכוכב הלכת ששמו 'משפחה עגמומית במשבר' או 'בנים מעמידים לדין את אבא־אמא'. מבלי לגמגם, הוא מצטרף לכמה נסיונות מהשנים האחרונות – ספרותיים, קולנועיים, טלוויזיוניים – לבחון את המציאות הישראלית בכלים שנמצאים על גבול הריאליזם. בזאת הוא חובר גם לקבוצה צנועה אך מתרחבת של יוצרים ישראלים, שמציעים לקהל בידור אינטליגנטי ולא שומני.

יואב כ"ץ, תסריטאי ומתרגם, כתב ספר שמדבר בשפה טלוויזיונית, אבל לא מזלזל בכלים הספרותיים שעומדים לרשותו. הייחוד שלו בנוף המקומי קשור למשחק בז'אנרים. הגיבור והמספר הוא קצין משטרה שאחראי על אזור שדה התעופה. הטקסט מוצג כטופס שהגיבור ממלא, כפנייה לרשויות ההגירה בקנדה – שמסבירה לאחור את "הנס הנוראי" שהוביל אותו לברוח מישראל. ההזמנה להתיישב בכס החוקר היא התשתית למשחק הקריאה.

הקורא הישראלי כבר מאומן להסתכל על העולם דרך עיני הממסד הבטחוני ודובריו. הוא מכיר את הטון היבש, המחוספס והבטוח בעצמו של רוני דניאל ודומיו שמסדרים בשבילו, כמו לילד קטן, את המציאות, ולמעשה רומזים לו: רק למקצוענים יש יכולת לטפל, בעזרת מצלמה או רובה, בחוסר הוודאות שמקיף אותו, בטרור. כ"ץ משתמש דווקא במספר הסחבק, הדוגרי, הלא מתייפייף, אחד מבחורינו הטובים – כדי לפתות את הקורא להסתכל מבחוץ על החרדות שלו ועל צייתנותו. "תושבי ישראל רגילים לפקקי פתע", מספר הגיבור לחוקריו העתידיים, "מיד מניחים שזה עניין בטחוני ושאנחנו יודעים מה אנחנו עושים".

בתחילה נדמה שהספר עומד לתאר השתלשלות אירועים למגה־פיגוע, לפצצה מתקתקת, שואה שנייה בפתח. שורה של אנשים לא מזוהים – שב"חים, מחבלים בפוטנציה – צצים יש מאין. וכל זה בנתב"ג – הלב הפועם של החרדה והתקווה הישראליות. ההיסטריה מקבלת מימדים אפוקליפטיים. החשודים שמופיעים בשדה ומביכים את מנגנוני הביטחון מתגלים כאנשים שכבר נפטרו. הגיבור מקבל כאן את תפקידו המסורתי של הבלש – להפריד בין העובדות לדמיון, להבקיע לתוך ערפל האימה והפנטזיה כנציג האור וההיגיון המדעי. מצד אחד ניכר היחס המשועשע לדמות הזו ולתפקידה הבלתי אפשרי, כפי שרומז שמו של הבלש, זוהר נרקיס. באותו זמן, המלחמה שלו ברוחות רפאים ממחישה כמה אפל ומיסטי נעשה השיח הבטחוני, הפחד הטמיר מ"ציר הרשע" ומנציגי הדת הקמאית והברברית. מכיוון נוסף, הבלש של כ"ץ מצטרף לשרשרת של בלשים פוסט־מודרניים, שמבצעים תפקיד הפוך משרלוק הולמס, ומפקפקים בעליונות המחשבה המדעית; מהלך שהופיע כבר לפני עשורים בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו 'טווין פיקס' ו'תיקים באפלה'.

בדומה לסדרת הבילוש הישראלית 'תמרות עשן' או הרומן הבלשי־על־טבעי 'סימנטוב' מ־2008, כ"ץ נעזר במקורות היהודיים כדי לדבר על רובד מודחק של עולם דתי ומיתולוגי שצץ על פני השטח ומאיים למוטט את הגבול בין עולם החיים והמתים, הטוב והרע. כאן ההעזה שלו נפסקת. אין לו עניין בדיון תיאולוגי או מטאפיזי. הוא לא מנסה לפנטז על האופן שבו אורחים ממימד אחר קופצים לבקר בעולם הממשי. השימוש שלו בעל־טבעי הוא בעיקר סאטירי. בכך הוא נבדל מכמה סדרות טלוויזיה מרכזיות מהשנים האחרונות, שכמוהו תיארו את החרדה הפוליטית מהזר בכלים של אימה ופנטזיה. 'דם אמיתי', למשל, התלבשה על הבלבול המגדרי והביולוגי שתפס את המין האנושי בשנות האלפיים, בעידן של התפרקות המשפחה, ותיארה מציאות שבה ערפדים ואנשי זאב יוצאים מהארון ומנסים להשתלב בעולם בני האדם. 'המתים המהלכים' הלבישה מגפת זומבים על מה שנראה כמו תגובת הנגד התרבותית לעידן המהגרים והמיעוטים שמסמלת נשיאות אובמה.

שתי הסדרות האלו נהנו להתפלש במיצי הפחד והסקס שכרוכים במפגש עם האחר. 'נתב"ג', לעומת זאת, כמו הפקת קולנוע ישראלית דלת־תקציב, מחפש ומוצא דרך להימנע מהסיבוך הטכני והרעיוני. הוא מבקש להציג מסר ישיר ולא מתוחכם: להראות איך הציבור הישראלי הפנים את עקרון הנקמה; איך חונכנו להאמין שמוות אחד מפצה על מוות אחר. על הדרך הוא מצייר בצורה משכנעת את הווי שדות התעופה דרך עיני השומר, האח הגדול־בינוני, שנמלט מאזור האסון (בניגוד לאבותיו הקדמונים והאמנותיים אצל א"ב יהושע המוקדם, שטבעו עם הספינה השוקעת). כך 'נתב"ג' ממריא מעבר למחוזות ה"עשוי היטב". השלב הבא יהיה כרוך במפגש נועז יותר עם הפנטסטי, הטראשי והמגוחך.

יואב כ"ץ, נתב"ג, הוצאת עם עובד

ראיון עם גיל הראבן, לב מתעורר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 7.5.2010

גַיל הראבן יודעת איפה נמצא הגיהנום: במפעל עופות בדרום הארץ. יושבת שם אישה מול סרט נע, ובמשך שעות עופות מתים נעים מול עיניה. "ביקרתי שם בתור סטודנטית", היא מספרת, "ומאז, לא משנה כמה אני סובלת לפעמים בכתיבה, תמיד אני יודעת שיש הרבה יותר גרוע: לגלח לעופות מתים את הרגליים בתור עבודה".

לגיבורי הספרים של הראבן מעולם לא הייתה סבלנות גדולה לעבודה יומיומית אפורה, ואת המלחמות שלהם הם לא מבזבזים על עופות מתים. כבר את הגיבורה הראשונה שלה, נסיכה שאפתנית בספר ילדים, הראבן שלחה לקטול דרקונים. מאז עברו 16 שנים והראבן הוליכה את הדמויות שיצרה בעלילות גדולות מהחיים ובז'אנרים שאיפשרו להן להתפרע כאוות נפשן – מדע בדיוני, רומן רומנטי, בילוש. ספרה החדש, 'לב מתעורר', סוטה מהמסלול הזה לטובת דרמה משפחתית על שני אחים ואחות שהוריהם נהרגים בתאונת דרכים. אורי, האח הבכור, מדכא את ההרפתקנות הטבעית שלו ומקדיש את עצמו לגידול אחותו ואחיו. בעקבות השתלת לב חדש, ואחרי שנים שבהן הוא נושא את העולם כולו על גבו – אורי מחליט לנטוש את משפחתו, חבריו ועסקיו ולהיעלם לחיים חדשים. הסיפור נמסר מפי אפרת, אחותו של אורי, שאפשר לתארה כאנטיתזה למספרות קודמות של הראבן: שקטה, פשרנית ומאופקת. גם סיפור האהבה הלוהט שמזוהה עם הראבן מאז הרומן 'שאהבה נפשי' שהתפרסם ב־2000 מפנה את מקומו ברומן הנוכחי לאהבה משפחתית בגובה העיניים. האם הדרקון עבר אילוף?

"אני חושבת שדווקא היום אני הרבה יותר הרפתקנית. לא הייתי מסוגלת לכתוב את הספר הזה לפני כמה שנים – סיפור על משפחה מופנמת והעיוורון שלה. לבנאדם עם אופי ליטאי כמו שלי הרבה יותר קל לכתוב את הווכחנות הפנימית של נועה ובר, הגיבורה ב'שאהבה נפשי', מאשר לכתוב מספרת תמימה ואוהבת. מבחינתי דווקא הריסון הזה הוא ההרפתקה – היכולת לכתוב קול שמוכן להתפייס".

1

משונה לשמוע את הראבן (50) מדברת על פיוס, משפחה ואהבה בנשימה אחת. ב'השקרים האחרונים של הגוף' מ־2008 יוצאת הגיבורה למסע נקמה בקרוב משפחה זקן שאנס את אחותה. 'האטיים' סיפור קצר שלה מ־99' מתאר מציאות פנטסטית ללא הורות או ילדוּת, שבה תינוקות עוברים גידול תעשייתי מזורז שהופך אותם מיד למבוגרים. בדומה לסופרות ישראליות אחרות שפרצו בשנות ה־80 וה־90 כמו עירית לינור ואלונה קמחי, הראבן מזוהה עם כתיבה שבוחנת בצורה נשכנית את מיתוס האהבה הרומנטית.

"לא הייתה בזה שום מהפכה", היא אומרת. "מה החידוש הגדול שם, שנשים כותבות? אני לא חיה על תזונה נשית טהורה. כשהייתי ילדה, לא הייתה כמעט ספרות ילדים עם גיבורות בנות חוץ מבילבי. אבל לא הייתה לי בעיה להזדהות עם הבנים. רוב הלמידה הספרותית שלי באה מספרי קלאסיקה שנכתבו בידי גברים. כתיבה נשית אמנם הרחיבה את הביטוי של קולות נשיים ויצרה אזורים של חוויה אנושית שדוברו פחות קודם – אבל פט בארקר כותבת בצורה מדהימה ביותר על חוויות של גברים במלחמה, וטולסטוי כותב כמה מהתיאורים הטובים שקראתי על מצב הסמרטוטיות האמהי. אם תעיר אותי באמצע הלילה ותקרא לי שני עמודים של גרוסמן שאני לא מכירה, אני אוכל לחשוב שאישה כתבה את זה. אחרי 'שאהבה נפשי' התפרסם, קיבלתי לא מעט טרוניות לגבי מידת הפמיניזם של הגיבורה וההתמכרות שלה לאהבה. כאילו שזה חשוב בכלל. אני מרגישה שמיציתי את התפקיד של הסופרת הפמיניסטית".

'שאהבה נפשי' והספר הנוכחי מציגים צורות הפוכות של אהבה. סערה גדולה מול מחויבות ריאליסטית.
"ההשראה שלי ב'שאהבה נפשי' הייתה משפט שאמרה לי ידידה מן העדה הרוסית, אישה מדהימה ומין יפהפיית מוסקבה עם מיליון בעלים. פעם, כטוב ליבנו בוודקה, היא אמרה לי, 'כל האהבות שלי היו נפלאות, זה רק הגברים שהפריעו'. אצל אפרת ב'לב מתעורר' המצב הוא הפוך. קודם כל בני אדם, ומתוך זה נולדת אהבה. בני האדם באים לפני הרגשות הגדולים. 'שאהבה נפשי' נושם רומנטיקה עד הסוף, עד שהיא מכניעה את הגיבורה. הגיבורה שם מתייחסת לאהבה ככלי לדיכוי חברתי של נשים. האם זה באמת גורם לה להפסיק לאהוב? אני מכירה כל מיני ניתוחים ביקורתיים של אהבה רומנטית, אבל היות ש'שיר השירים' נכתב לפני העידן הרומנטי, אף אחד לא ישכנע אותי שאהבה היא פיקציה של התרבות הקפיטליסטית. ביום שבו אני אחשוב שזה מושג חסר פשר, אז באמת אין לי מה לעשות כאן יותר".

לאפרת, הגיבורה החדשה שלך, יש יתרון על פני נועה ובר של 'שאהבה נפשי'?
"לכל אחת יש אידיאל אחר של אהבה: הנשגב והבודד מול היומיומי והאינטימי. שניהם לגיטימיים בעיניי. אפרת מסוגלת לאהוב באמת, לא את הדמות שהיא הוזה בליבה, אלא את האנשים החיים שמסביבה. זו אהבה במובן של דאגה יומיומית, לאחים, לחברים, לילדים. המקום ה'קטן' של האהבה הוא לא באמת כזה קטן. לעשות את הטוב, להישאר ולהתמיד מול השינויים שאנחנו והאהובים שלנו עוברים במשך החיים זה לא דבר כל כך קטן. יש בזה המון סיכון. זו ההרפתקה האמיתית אולי".

איפה את ביחס לשני סוגי האהבה האלה?
"לדעתי חשוב בהחלט שאדם יטעם משניהם".

2

לא פעם מורגשת תביעה סמויה מסופרות ומשוררות, בניגוד לכותבים גברים, לפאר את הדגם הביתי של אהבה, למצוא את הפלא ביומיום. האם יש משמעות לעובדה שהראבן בחרה לראשונה להתעסק בסיפור על מערכת משפחתית, ונתנה את המושכות למספרת חסרת ביקורתיות? "מצפים מסופרות שתהיה להן אונה שמאלית חלשה. מצפים שהן יכתבו מהרחם, שישאירו את ההתמודדות עם שאלות פילוסופיות לגברים. הספר שלי לכאורה מתעסק בביתי, אבל השאלות שלו לא ביתיות. זה לא 'איך להתאושש אחרי שגיליתי שבעלי בגד בי'.

"הרבה מהסופרות הנשים אצלנו נופלות דווקא לקו הריאליסטי־פסיכולוגיסטי. הספרות הריאליסטית, ללא הכניסות של המלודרמה, משקפת מציאות של דיאטה לחולי אולקוס. זו מציאות מלאכותית שבה הכל פתיר והכל ניתן להסבר, אם רק תקרא את ספרי העצות הנכונים. בכל הספרים שלי ניסיתי למרוד בקו הריאליסטי הפשוט, בבנאליה הריאליסטית. דווקא בגלל שאנחנו חיים במציאות שהיא כל כך פנטסטית, שבה לכל אדם שני באוטובוס יש סיפור שלא יעלה על הדעת – מה הטעם בללכת ולכתוב סיפורים קטנים וחסרי דמיון על פרשת ניאוף של השכן מלמטה? אני אוהבת לראות ספרות מתפרעת, כמו למשל 'אם החיטה' של מיקי בן־כנען. או מה שאלונה קמחי עשתה ב'לילי לה טיגרס'. חוץ מאורלי קסטל־בלום, אהבתי הגדולה בספרות העברית היא אפלפלד. הוא גדול הדור, ללא ספק. אין אצלו סיבתיות. מפני שהוא מכיר בזה שהמציאות שרירותית ומלאה בדברים חסרי פשר".

את ספרה החדש כתבה הראבן בעקבות מות חברה קרובה ממחלה, עניין שהיא מעדיפה לא לדבר עליו. בכלל, היא כופרת בקשר בין ספריה לחייה האישיים. "בחיים לא כתבתי את עצמי או השתמשתי בקרובים אליי. 'רק על עצמי לספר ידעתי' זה נורא משעמם בעיניי. כל התענוג זה לאפשר לדמות להיות מה שהיא ולעשות דברים שאני לעולם לא אעשה".

בספר החדש את מתארת גבר שמנתק מגע עם כל מי שקרוב אליו. גם לך יש פנטזיות לעזוב הכל?
"ממש אין. אני חושבת שנולדתי לתוך האלפיון של האנושות מבחינת האושר: אני לא רעבה, יש לי קורת גג ומים חמים בברז. יש לי שתי בנות נפלאות ובריאות. יש לי עבודה שאני נהנית ממנה בכל רגע, ושפע של פנאי לשים ידיים בכיסים, לטייל בעיר ולראות דברים. זה מזל מטורף וכמעט מפחיד. הדברים האלה נורא שבירים, בכל רגע יכולים ליפול עליך מזגן, התקף לב או תאונת דרכים.

"מצד שני, אני שומעת את הפנטזיות על הבריחה מחברים עם מחויבויות עצומות של עבודה ומשפחה. הם מרגישים כאילו מהרגע שעלית על הכביש המהיר הזה, אין נתיב לרדת. דווקא המצליחנים הגדולים, האנשים שאתה קורא עליהם בגלובס, הם אלה שלדעתי מפנטזים על הבריחה הזאת בלי סוף. אני מסתכלת לפעמים על חלק מחבריי ואומרת שאיכות החיים שלהם ג'יפה. הם פשוט חיים רע. אנשים שאין להם רגע לעצמם ולנשמתם".

סליחה על התמימות, אבל איך מתיישבים ביחד החיים באלפיון העליון של האושר והעלילות הקשות והפראיות שלך?
"הספרות יכולה לנבוע מהחיים בכל מיני צורות. לכל אדם יש פנטזיות של נקמה, אבל לי כסופרת יש את הפריווילגיה לממש אותן בכתיבה. אין לי שום עניין לתאר מסעות גסטרונומיים לפרובאנס. ז'ול ורן כמעט לא יצא אף פעם מפריז. טי.אס אליוט עבר כפקיד בבנק. מקיואן הוא כנראה אדם מאוד משעמם. החיים האמיתיים נורא קצרים, ואין טייק שני. ספרות היא הדרך לחיות מסלולי חיים רבים. בלעדיה, החיים היו קצרים ודלים בצורה מזעזעת. אני מודה בכל יום על כך שלא עברתי שום חוויה בלתי נסבלת, שלא עמדתי בפני שום דילמה מוסרית קשה. לבעלי מספיק שאני לא אשכח ימי הולדת ושאני לא אשרוף את ארוחת הערב. אני חיה כמו אדם שפוי למופת".

את יכולה להיסחף למחוות גדולות של הרפתקנות?
"אני מקווה. הייתי תשע פעמים ברוסיה ופעמיים במסעות בסיביר. יום אחד אני עוד אסע ברכבת הטראנס־סיבירית כולה. אני מודה שבלילות לבנים בסנט־פטרסבורג האוויר כל כך ספוג ברומנטיקה ששאלת האובייקט היא משנית לגמרי. אתה מוכן לנשק עמודי חשמל. אבל בסופו של דבר, לכתוב ספר זה מעשה רומנטי ביותר בעיניי. זה מסע אל תוך הלא נודע שבו אתה תלוי באיזה קסם שיעבוד, לצד העבודה היומיומית והמשמעת העצמית. זה לחיות במשך תקופה בעולם מקביל למציאות ולהאמין בקיומו".

המסע הזה גולש לפעמים לחיים הרגילים?
"אני משתדלת מאוד להיות בסדר עם סביבתי, למרות שמטבעי אני די רחפנית. זו הסיבה שאני גם לא נוהגת, כי אני חולמת. מצד שני, אפשר לספור על יד אחת את הימים שבהם לא בישלתי צהריים בגלל הכתיבה. אפשר לחיות בשני העולמות. וכן, כתיבה זה דבר רומנטי לגמרי, אבל היום אני גם חושבת שללדת ילדים ולאהוב אותם כל השנים זה רומנטי לא פחות. כדי להגיע לעולמות עליונים לא חייבים לצאת למדבריות הקרח. הרגע הנשגב יכול לתפוס אותך בלילה במרפסת, כשאתה מסתכל על הצללים של העץ. להיפך, רוב הרגעים הרומנטיים בחיים שלנו הם התניה קלישאית של יותר מדי סרטים. יש לי הרבה יותר כבוד לתחושות רומנטיות שבאות אגב תליית כביסה".

גיל הראבן, לב מתעורר, אחוזת בית

ראיון עם שמעון אדף, כפור

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.4.2010

שום שלט על דלת העץ לא מסגיר שזו הדירה היפואית של שמעון אדף. אחרי שעזב את תל־אביב לפני שלוש שנים בערך, העדיף להשאיר בתוך המלבן הקטן את שמו של בעל הבית, ערבי נוצרי. עניין של היצע וביקוש: אדף כמעט לא יוצא מהבית, מתוך בחירה להסתפק במינימום מגע עם העולם. העולם כולל כרגע בעיקר את המוסדות השונים שבהם הוא מלמד, ואת הנסיעות הקבועות שלו, פעם בשבועיים, לבית הוריו בשדרות. גם חדשות לא נכנסות אליו הביתה בשום צורה. "אני לא מתבודד‭,"‬ הוא מבהיר, "יש לי פשוט מעט מאוד צרכים. ב'מתבודד' יש סוג של טינה כלפי החברה, והטינה היחידה שיש לי היא כלפי עצמי‭."‬

זה לא תמיד היה ככה. אדף הוא אחד השמות הבולטים בדור המשוררים הצעירים שפרצו כאן בשנות ה‭,90־‬ גיבור של סיפור על בחור רגיש משדרות שכבר בגיל 28 מונה לעורך ספרות המקור בהוצאת כתר. אם רוצים, אפשר לצייר את זה גם כסיפור ישראלי אופטימי – ובשביל אחרים, סיפור של התרסה – על כיבוש תל־אביב האשכנזית־חילונית בידי קולות צעירים ומבריקים מ'השוליים'.

אדף עזב כבר לפני שנים את עמדת העורך, ועדיין נדמה שתפקיד ילד הפלא הדעתן, מרענן השורות של הספרות העברית, דבק בו גם על סף גיל ‭.38‬ בשנים האחרונות הוא פרסם שלושה רומנים בזה אחר זה. לאחרונה התפרסם קובץ שיריו המרשים 'אביבה־לא‭,'‬ שהפך לאירוע ספרותי: בין היתר בזכות הציפייה לשירים חדשים של אדף אחרי שמונה שנים של כתיבה למגירה, בזכות הזעם וחוסר האונים שהספר מבטא, ובזכות הסיפור האישי שעומד מאחוריו – מותה הפתאומי בגיל 43 של אחותו אביבה, שעל שמה נקרא הקובץ. מעל לכל אלה מרחפים בין דפי הספר הקסאמים שנורו על שדרות בתקופת האבל, ומספרים במילים של אדף את הסיפור הגדול שהעיתונים ומהדורות החדשות שגורשו מדירתו מנסים במשך עשור לספר.

עכשיו יוצא ספר הפרוזה הרביעי שלו, 'כפור',‬ רומן קשה לתמצות שמשלב יסודות של מדע בדיוני, ספרות בלשית ומיתולוגיה יהודית עם רסיסים מהביוגרפיה שלו. מאחורי הקלעים עומד מספר עם קווי דמיון ברורים־מטושטשים לאדף עצמו, ובחזית הרומן עומדות שתי חידות בלשיות ותל־אביב עתידנית אחת שמדומיינת 500 שנה קדימה: עיר קודש ששורר בה משטר הלכתי נוסח תקופת המשנה (כולל סנהדרין ואיסור שעטנז של גוף אדם וטכנולוגיה אלקטרונית‭.(‬ הבידוד של תל־אביב התיאוקרטית מתערער כשפייטן אלמוני מתחיל להשמיע את קולו האסור ברחבי העיר, בימים שבהם עומדת להתפרץ מגפה שהופכת נערים צעירים למלאכים.

מי שיבקש מפתחות לקובץ השירים של אדף, יוכל אולי למצוא אותם פה – שני הספרים נכתבו פחות או יותר באותה תקופה, שבה אדף השתקע באבל המשפחתי על אחותו וחזר לקחת חלק בתפילות ובטקסים דתיים, שנים אחרי שעזב את הדת. מעבר לכך שבין שני הספרים זולגים דימויים והדהודים יהודיים, הרומן עוסק בהתמודדות של המספר עם מותה של אחותו. באופן מתמיה, אדף הגה את המוות הספרותי הזה עוד לפני שהתרחש מותה הממשי של אחותו.

"הייתי באזור דמדומים כשהתחלתי לעבוד על הספר. הוא נוצר מתוך הדמות של המספר, שהלכה ונהייתה דומה לי בצורה מבהילה. הוא היה חלק מקבוצה של משוררים בתל־אביב. הוא מתאכזב מההוויה הזאת וחוזר לבית הוריו שגרים בעיירת פיתוח מומצאת בדרום. הוא עוזב את תל־אביב בתחושה חזקה של סלידה. הוא אומר: 'ניסיתי להיות ה־משורר של העיר הזאת. הלכתי איתה עד הסוף ולא קרה כלום. בוא נראה מה זה לכתוב שירה בתשליל שלה‭.'‬ זו לא אוטופיה או דיסטופיה, זה פשוט ככה: עיר ששונאת את המשוררים שלה‭."‬

אתה סולד מתל־אביב?
"אני לא אוהב את העיר הזאת ואת מה שקורה לה. במשך שנים זאת הייתה העיר של הפליטים, עיר מקלט לכל הנידחים והחולים. הייתה פעם תנועה של אנשים שמחיים את העיר, שחולמים על תל־אביב ומנסים להגשים בה את החלום שלהם. כשעברתי אליה בגיל ‭,21‬ העיר כביכול לא תבעה ממך כלום, רק אמרה לך: 'תהיה‭.'‬ פתאום בשנים האחרונות היא הפכה עיר לשימור, מוזיאון ענק של באוהאוס. נמאס לי להיכנס לתל־אביב ולראות את 'העיר הלבנה‭.'‬ זה כבר לא מצחיק. מעיר שחיה את הזמניות, היא הפכה למקום שמשוקע בתוך היסטוריה שמוכתבת מגבוה. לאנשים מבחוץ יש פחות ופחות השפעה על הדימוי שלה. זה הופך למשהו שמוכתב על ידי העירייה. היא הופכת להיות עיר של אנשים עם כסף ובלי מעוף. עיר לאנשים קונפורמיסטים.

"וזה רק ילך ויחמיר. יפו תיבלע על ידי תל־אביב. כל השיפוצים האלה, הבניינים החדשים שנבנים, נועדו בסופו של דבר להוציא החוצה את האוכלוסייה הלא הטובה מבחינת העירייה; שזה בעיקר אוכלוסייה ערבית וכל מיני בולגרים עניים. תל־אביב אולי תהיה העירייה הכי עשירה בארץ, עם רמת החיים הכי גבוהה, עם הכבישים הכי מסודרים והרחובות הכי יפים – אבל לא יהיו פה חיים. אני מקווה שהדור הבא של יוצרים מהפריפריה יהיה חכם יותר מהדור שלנו ויבין שצריך להקים מרכזים אלטרנטיביים בתוך הפריפריה ולא בתל־אביב‭."‬

יש לך קשר עם האנשים שגרים כאן, ביפו?
"לא, אני מבודד לגמרי. אני לא יודע אפילו מי השכנים‭."‬

למה בעצם עברת לכאן?
"זו הייתה גם החלטה כלכלית, אבל אני צריך מקום שהוא לא מוחלק, לא מגוהץ. עברתי הנה ומצאתי את עצמי במין פצע פתוח, אזור חיכוך. לא ברור מי האנשים שעוברים ברחוב. הם לא נראים אותו דבר. כל אחד מתעניין במשהו אחר. תחושה של חזרה לזרות המבורכת‭."‬

3

 

אדף אולי לא תלה שלט על הדלת, אבל קוראי הרומן יוכלו לעקוב אחרי גלגולי הדירות שלו בתל־אביב ומחוצה לה. ברגע קודר במיוחד בספר, שני חוקרי משטרה נכנסים לדירת המספר בגלגול העתידני שלה ונתקלים בגופה המתה של כפילו. "היו רגעים של בהלה בתוך הכתיבה‭,"‬ הוא אומר, "בהלה שזה לגמרי ייכנס לתוך המציאות, שאני אשמע נקישה על הדלת ומישהו יבוא מתל־אביב המשנאית הזאת לעצור אותי. אני בכלל פוחד מנקישות בדלת‭."‬

אתה מרגיש שאתה עובר על איזה איסור?
"לא כשאני בדעה צלולה, אבל הגוף שלי מתנהג ככה כשאני לא על המשמר, מפחד. בספר הזה לא יכולתי לכתוב יותר מהמקום שבו אני דוחה את האופציה היהודית, כי הוא נכתב בתקופה שבה הייתי בבית כנסת במשך שנה, תוך כדי שלושה חודשים שבהם התפללתי כל יום שלוש פעמים. נסעתי הלוך ושוב כל שבת לשדרות. שמרתי את השבת שם, וחזרתי במוצאי שבת. וכשחזרתי לפה, המשכתי לקיים את הטקסים של תפילות היחיד. החניכה שלי לשירה בזמנו הייתה הניסיון לחפש מודל של הבעה עצמית שלא עובר דרך העולם של בית הכנסת ושל אבא שלי. אבל היום אני מרגיש שאני כבר לא צריך להילחם‭."‬

אתה מתאר בספר מדינת הלכה ששואפת לציות אבסולוטי למקורות. הפכת את תל־אביב לעיירה. אתה חרד לשלום הישראליות?
"אני חרד לשלום היהדות. יש היום 'התעוררות יהודית' לא ברורה, ובעיניי זו דרך לא אמיתית לחזור לסוג של נקיון כפיים. כאילו שאם הישראליות כל כך מזוהמת אז בואו נחזור ליהדות, שנתפסת כמרחב טהור של חמלה ומוסר וכבוד לאחר. געגוע למצב שבו אנחנו יפים, והעולם שונא אותנו בגלל זה. זו ריאקציה בצורה של חיפוש העיירה היהודית. אנשים אומרים, 'סבא שלי היה רב בכלל‭.'‬ ואני פוחד שזה ינוצל בסופו של דבר לאותן תחלואות: שפיכות דמים, שנאה, דיכוי, תחושת קורבנות לא נגמרת. אני פוחד מהרגע שבו היהדות מתבדלת מהעולם, מסתגרת בתוך עצמה ומשתמשת בהלכה כאמצעי לניכור ודיכוי של הזר.

"גם כשהייתי דתי, האנשים שהכי עניינו אותי הם אנשים שעמדו מול העולם ושאלו איך אנחנו מכילים אותו – דמויות כמו אלישע בן אבויה, המוחרמים כמו שפינוזה, המושפלים כמו אוריאל אקוסטה. כל אלה שניצבו בשער ושאלו: אנחנו עוברים דרכו או לא? הרגעים של הספק הם בעיניי הרגעים המכוננים של היהדות, ושם נוצרות היצירות הכי חשובות. כשיש לך ספק, אתה עדיין באזור הדתי‭."‬

ואתה?
"אני גם שם וגם שם. גם בספק וגם בחוסר הספק. מרגש אותי לראות את הדוסים מבני־ברק שחומקים לשעה ויושבים בספריית בית אריאלה לקרוא עיתונים. לא בגלל שזה מסמן הליכה לקראת החילוניות – אלא כהבנה שיש עולם וצריך לקיים איתו יחסים. לראות את הברסלבים רוקדים ברחובות, לעומת זאת, לא מעניין אותי. מישהו שחוגג את עצמו, את זהותו המושלמת, המוגמרת.

"גם בתור ילד היו רגעים שהרגשתי קצת כמו אנדרואיד. לא הבנתי, למשל, את התשוקה של פינוקיו להיות ילד אמיתי. זה מה שאתה רוצה להיות, כמו כולם? אתה בובה מעץ שחיה ומדברת! הדמויות ההיברידיות האלה משכו אותי. ילדים עם רסיסים של רובוט בנשמה‭."‬

2

 

שטף הדיבור של אדף מתגבר כשהוא מנתח את עתיד ההלכה היהודית מול אתגרים של בינה מלאכותית ושתלים אלקטרוניים. שאלות לגבי אחותו, לעומת זאת, כמעט משתיקות אותו.

הם חלק ממשפחה של 11 ילדים. אביבה, שמצטיירת בספריו כאחות דומיננטית, התגוררה בשדרות ועבדה כמורה פרטית. באחרית הדבר של ספרו האחרון הוא מתאר אותה כמי שחנכה אותו לעולם הספרות והקריאה הביקורתית; כמי שהייתה הראשונה לתמוך בו כמשורר.

"כשכתבתי את 'אביבה־לא‭,'‬ רציתי רק להיות בתוך ההלם המוחלט ולהבין שאין אלוהים בכלל לשום דבר. פשוט הוכרעתי. אני עדיין שואל את עצמי למה אני חי, מה נתן לי את הזכות לחיות, להמשיך הלאה. זו שאלה שכולנו עוקפים כל הזמן, ופתאום לא יכולתי לעקוף אותה. החזרה לבית של ההורים שלי בשדרות והמראות של פיסות מהילדות – חצר בית הכנסת, אנשים שלמדו איתך בכיתה והילדים שלהם שנראים בדיוק כמוהם – כאילו החזירו אותי לגיל ‭.16‬ הייתי צריך שוב לחבר את השברים של עצמי דרך שירה.

"ברגעים מסוימים של האבל אמרתי לעצמי שככה אני רוצה לחיות כל החיים, כשהכל חתוך ולא נסגר. ואז זה הולך ומתקהה, ואתה מחלים. זה הדבר הנורא. אתה יוצא מהבית, ויש שמש. הדרך לשמר את האבל, אני מניח, הייתה לחזור לשירים. כתבתי המון. וכל השירים הסתיימו בכישלון. לא הצלחתי להעמיד דיוקן שלם של אחותי, להעמיד תודעה שלמה או לתת לי כוח לספר את הסיפור כמו שהוא היה, בכל העוצמה שהוא קרה. אני יודע שזה הדבר שהכי טוב שכתבתי – ועדיין זה תיאור של כישלון להעניק פשר לגלגול שעברתי‭."‬

הכתיבה של שני הספרים עזרה לך?
"ברור שאני במצב יותר טוב מבחינה נפשית, ולכתיבה יש חלק גדול בשיפור. אבל כשכתבתי לא רציתי שהדברים ישתפרו. רציתי להיות שם עוד ועוד. ביהדות יש לך שבעה ימים שאתה חייב להתאבל בהם, ואחריהם הרב משלח אותך במילים 'אין מאריכין באבלות‭.'‬ יאללה, לך. החיים מחכים לך, אין לך מה לשקוע בזה. אבל השאלה הבסיסית היא אם הייתה לי זכות לפרסם את הספר‭."‬

למה שלא תהיה לך?
"ברור לי שעבור אנשים אחרים הספר הרוויח את הקיום שלו בעולם, אבל אני לא פתרתי לעצמי את השאלה הזאת. יש לי עדיין תחושה של מעשה לא הגון. השאלה הזאת של מה אנחנו חייבים לאנשים שחשובים לנו היא שאלה מאוד קשה ביחס לכתיבה. מה מותר להגיד ומה אסור. בכל ספר שלי עולה חשש מה תגיד המשפחה שלי, אם זה חשוף מדי. הפעם לא הצלחתי בכלל לשאול את השאלה ולענות את התשובה. יש רגעים שאני עומד נכלם מול הספר‭."‬

1

המשוררים בתל־אביב המדומיינת של 'כפור' משתייכים למועדון מצומצם וגווע. כדי להתקבל לשורותיו יש לעבור בחינות תובעניות, לדכא את המימד האישי בשירה ולהתמקצע בתבניות שקבעו דורות קודמים. אפשר לתאר את הספר כבהלה מול מות התרבות העברית?

"לא הייתי אומר את זה. אני חושב שקורים פה דברים מעניינים. אני פשוט חושש מכמיהה לעבר, שהופכת לכוח השליט. בשירה, למשל, יש געגוע פראי לשנות ה‭60־‬ וה‭70־‬ כשיאים של המודרנה העברית שאי אפשר להיחלץ מהם. מין טראומה עליצה. ואני חושב שבכל דור ודור צריך לשאול מה חוויות היסוד שלך, ואיזה קשר אתה מנהל דרכן עם משוררים אחרים. אם אתה משעבד את הקול שלך למשורר מת, רק כי יש לו הון תרבותי, זה לא אומר לי כלום. זה פוטר אותך מהצורך לפרוץ את הדרך שלך בעצמך. יש פה ניסיון לשכפל צורות של שירה ודיבור על שירה, שהן לא חלק אמיתי מההוויה. זה ניסיון 'לחיות כמו‭.'‬ ההתגודדות של משוררים בבתי קפה הייתה נכונה לרגע מסוים. תתגודדו באינטרנט, לא יודע – זו החוויה שלכם‭."‬

אתה אוהב את הספרות הישראלית? אתה מרגיש שצמחת מתוכה?
"לא. אני אוהב יצירות פרוזה מסוימות בספרות הישראלית, אבל הבקיעה שלי היא לא ממנה אלא מספרות פנטזיה שקראתי בגיל ההתבגרות. ספרות ילדים, מדרשים שאילצו אותי ללמוד, הטקסטים שאבא שלי הכריח אותי לשנן. המודלים שלי כסופר הם לחלוטין לא ישראליים‭."‬

אתה מתגעגע לימיך כעורך?
"זו אחת התקופות האפלות שהייתי צריך לעבור בחיים, משום מה. למדתי משם מה שלמדתי על עצמי ועל הגבולות שלי. כוח עושה לי ממש רע. היום אני מדיר את עצמי כמה שיותר מהעולם הזה. הרבה מאוד סופרים חיים את חיי הספרות באמת – עם תככים, עם מי קיבל את הפרס הזה ולמה, איזו ביקורת ארוכה כתבו עליו, הוא חבר של המבקר. חמש שנים הייתי בתוך הבוץ של הביצה הזאת, ונפטרתי מזה באחד הרגעים שאני יכול להגיד לגביהם תודה לאל, גם אם אני לא יודע לאיזה אל אני מודה‭."‬

כשעברת בשעתו להוצאת אחוזת בית, הסברת שזה נובע מהתנגדות לגל הקפיטליסטי ששוטף את הספרות הישראלית. עכשיו אתה מוציא את הספר בזמורה־ביתן, ההוצאה הכי גדולה ומעוררת מחלוקת בהקשרים מסחריים.
"אני אגיד לך משהו שלא ישמח אף אחד: כולם אותו דבר בסוף. עברתי במספיק הוצאות. אלה שאומרות לך 'אנחנו בשביל האיכות פה' עושות את השיקולים הכי מסחריים בעולם. אז אתה לא עובד עם הוצאות, אלא עם אנשים. אני עובד עם יגאל שוורץ. הוא הנמען הכי טוב שלי כעורך. הספרים שלי גם ככה לא מסחריים, ואני לא מצפה מהם למכור‭."‬

תסלח לי, אבל כמה מכרת הכי הרבה מספר?
"אני חושב ש־‭4,000‬ עותקים, אבל אני לא עוקב אחרי זה. אין סיכוי שהספרים שלי יהיו רבי מכר‭."‬

הספר החדש משדר משהו קצת משונה: מצד אחד קול כמעט טינאייג'רי, ומצד שני על סף הזיקנה.
"אני חושב שאני נמצא במצב כפול כל החיים שלי, שמציל או דן אותי לאבדון, עוד לא החלטתי. מאז השירות הצבאי אני מרגיש שאני נמצא בנקודת האפס שלי, בהתחלה של הדברים – ובו־זמנית אני מרגיש שהכל כבר קרה, שאני ממש עייף ושאני בן מיליון שנה. גם עכשיו אני מרגיש כאילו זה הספר הראשון שלי, ומצד שני אני מרגיש שכתבתי כבר כל כך הרבה וקראתי כל כך הרבה שאין לי כוח לעשות צעד נוסף‭."‬

אתה עדיין קורא הרבה כמו פעם?
"הרבה פחות. אני גם מת להיפטר מכל הספרים שיש לי בבית, חוץ מספרי השירה. אני רוצה שמישהו יבוא לקחת אותם. הם נורא כבדים. הצעתי כמה פעמים לספרייה ביפו, אבל אני תמיד מרגיש שאני מעיק עליהם. לא נורא, כל פעם שאעבור דירה, אני אמצא דרך שפחות ספרים יעברו איתי‭."‬

ומה אתה עושה בשביל הכיף בחיים?
"וואו, הנאה זה רף כל כך גבוה. אני מכוון עכשיו את כל החיים שלי לא לעשות שום דבר שאני סובל ממנו – כמו עריכה או השתתפות בוועדות ספרותיות. הרגעים היחידים בשנתיים האחרונות שאני באמת נהנה, זה כשאני מתעורר בבוקר ולא מונח כמו אבן במיטה חצי שעה עד שאני מצליח לאזור את החושים שלי. זה קורה כשאני יודע שאני לא צריך לעשות כלום באותו יום, שאין לי שום מחויבות. על כל השאר פשוט צריך להתגבר ולהמשיך. אבל לסבול אני לא מוכן‭."‬

שמעון אדף, כפור, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן