ראיון עם אורלי קסטל־בלום, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 11.3.2016

זר הפרחים הראשון שאורלי קסטל־בלום קיבלה בעקבות הזכייה בפרס ספיר היה מהבנק. "מנהלת הסניף רוצה לפגוש אותי", היא אומרת. "לא ראיתי אותה מעולם. כל השנים העסקים שלי עם הבנק נסגרו ברובד של פקידים נמוכים, סגנית מנהל.

"בשבת, לפני שבועיים, קיבלתי 36 אלף שקלים. פרס על שם מאיר אריאל על יצירתיות בשפה העברית. זאת הייתה חבישה רפואית לחשבון הבנק. אולי את פרס ספיר (150 אלף שקלים), אני אשים בצד: אבן פינה לדירה בישראל, לחכות לירידת מחירי הדיור, שלעולם לא יירדו. בקרוב אני מקווה לפתור את בעיית הדיור".

אולי אם תכפילי את סכום הזכייה בעשר.
"אז מיד הייתי רצה וקונה דירה. אבל כמובן שאי־אפשר בתל־אביב בסכום כזה. גם לא ברמת־גן, דרך אגב. אני בעניינים מבחינת נדל"ן. הייתי עוברת לכל מקום שאפשר לכתוב בו ושיש על מה לכתוב. אני כבר שלוש שנים במרכז תל־אביב, גרה בקומה ראשונה, מעל תחנת אוטובוס. יכולת הריכוז שלי אף פעם לא הייתה כל כך נמוכה. וכאן יש על מה לכתוב. אבל שלוש שנים תחקיר על חיי העיר זה מספיק. אם הייתי פורשת מכתיבה, אם הסכום היה מאפשר? כנראה שלא, אבל בטח שלא הייתי ממשיכה לרוץ כמו משוגעת. כולם רצים היום. אתה חייב להיכנס לקצב, או שתהפוך להומלס. זאת אופציה קרובה".

כדי להוכיח את הנקודה, שנייה אחרי שקסטל־בלום מסיימת את המשפט ניגש אלינו קבצן. היא נותנת לבחור את שלו – "הרי עכשיו אני חייבת". כשאני מפשפש בארנק, היא עוצרת אותי. בסוף הפגישה היא מזמינה אותי לקפה. שמפניה לכולם!

 קסטל־בלום, עושה רושם, מִפּתה באופן די מלא את מגוון חסרי מזל – קבצנים, הומלסים, נרקומנים – שפעילים באזור הדירה שלה. יש ליד תחנה לחלוקת מתדון", היא מספרת על העניין שפיתחה בחיי הנרקומנים. "למה אני אוהבת את הנרקומנים האלה? יש ביניהן שוויון ואחווה וסולידריות. יושבים על הספסל שלהם, מדברים בקולי קולות על הא ודא בקיץ הלוהט. מעבירים אחד לשני כדורים, נותנים עצות בענייני ביורוקרטיה. משהו מזה ייכנס לספר שעליו אני עובדת עכשיו. לא, לא דיברתי איתם, אבל מאחד מהם ביקשתי פעם סיגריה. הוא היה די המום".

לפני שהתבשרה ש'הרומאן המצרי' הוא אחד המועמדים הסופיים לפרס – כלומר, שהיא כבר עומדת לקבל 40 אלף שקלים ממפעל הפיס – קסטל־בלום העבירה 40 שקלים למישהי שהיא מכנה "קווין אוף יזראל". "אישה שחורה, מבטא אמריקאי דרומי. כל יום שישי היא כאן עם מין צעיף על הראש. קוראת לאנשים, כאילו היא המשיח. נתתי לה פעם שני שטרות של עשרים, והיא אמרה לי שהיא תפקיד אותם בבנק ושאני אקבל 'א לוט אוף מאני', ואז התקשרו ממפעל הפיס.

"בפעם השנייה, קצת לפני שזכיתי בפרס, כבר נתתי לה את השטר החדש של 50 שקלים. אבל היא הסתכלה עליי כאילו אני מרמה אותה, 'דיס איז נוט אוור מאני'. אז נתתי לה שוב 20 ו־20".

אולי גם פרס ספיר צריך לבוא במנות של 20. האמנת למזלך הטוב?
"סוף־סוף, אחרי כל השנים, הבנתי: זה מקצוע בלי פרנסה. בקנה מידה של סופרים בישראל – עשיתי אקזיט".

1
מתוך הסרט 'מוות בוונציה'

 

ספרה הראשון של קסטל־בלום, 'לא רחוק ממרכז העיר', התפרסם לפני כשלושים שנה. בדרכה האירונית, המגחיכה, המלנכולית, המוטרפת לפעמים, היא סיפקה לקוראי העברית את הדבר הקרוב ביותר למפגש עם כוכב ספרותי מקומי. במובן הזה, יותר מאשר הליטוף לחשבון הבנק של הסופרת, פרס ספיר הרוויח השנה הצדקה מסוימת לקיומו.

לאורך הפגישה היא בטלפונים עם עורך ההוצאה שלה. אלף עותקים מהספר, היא אומרת, נמכרו ביום שאחרי הזכייה. כשנכנסה עכשיו לחנות גילתה שאזלו העותקים. יחסית למי שחתמה בתחילת הדרך על חוזים בלי לקרוא אותם, נחמד לראות אותה מקדמת עניינים, בעדינות. "הנה, מנחם פרי אומר שזה מטופל. ספרים עם חותמת הזכייה עליהם בדרך לחנויות".

הקרדיט למצב הצבירה המבסוטי של הסופרת בת ה־55 לא שייך רק ללוטו. נפגשתי עם קסטל־בלום לפני כחמש שנים, עם פרסום ספרה הקודם, קובץ הסיפורים 'חיי חורף'. רוב הפגישה איתה, אם אני זוכר נכון, התנהלה כשקסטל־בלום שוכבת על ספה. מזכירה, למשל, את תנוחת המת ביוגה כדימוי קיומי. בפגישה הנוכחית איתה, אני נזכר במשפט מתוך הסיפור 'חיי חורף'. "הקירחים האלה שותים אפוא", היא כותבת שם, מתארת עצים בתרדמת, נעוצים בקרח. סביב הגזע שלהם סימנים לחיים תת קרקעיים.

על העשור האחרון בחייה היא מדברת היום במונחים של חולשה ומשבר. רצף מיתות בתוך משפחתה. דאגות פרנסה. החלטות כלכליות לא מוצלחות. 'הרומאן המצרי' הוא נקודת ציון מבחינתה. "נורא רציתי לכתוב ספר שאחריו יפסיקו להזכיר לי שוב ושוב ושוב את 'דולי .'סיטי עברו 25 שנה מאז! ואני חושבת ש'הרומאן המצרי' עשה את העבודה. הוא מנקה את השטח.

"זה ספר שנכתב בשעות הקטנות של הלילה. בריכוז רב, בשקט גדול, בתחושת שליחות כלפי דור ההורים שלי, כלפי הגרעין המצרי שגורש מקיבוץ עין שמר. בעיניי זה הספר הכי טוב שכתבתי – חוץ מ'דולי סיטי' ו'היכן אני נמצאת', שאני לא פוסלת. ואולי 'רדיקלים חופשיים'. נו הסיפורים, הראשונים. לא הרומנים שלי דווקא".

בדרך כלל יוצרים מגמדים את היצירות המוקדמות שלהם.
"הייתה לי תוכנית ספרותית בגיל 25. משהו מטורף לגמרי, שנפסק בגיל 40. את הרי צעירה, אמרתי לעצמי, את לא יודעת הרבה. בואי, תתמקדי ב'מקום' כנושא. אחר כך, כשתתבגרי, תכתבי על 'הזמן'. ככה התחלק לי העולם. קראתי פילוסופיה. כל זה איננו יותר. העניינים התחילו להתפרק לי".

עזבי זמן, עזבי מקום. אולי עכשיו תורו של מושג 'האושר'?
"ברור, אני כל הזמן מחייכת. מילא אני, אמא שלי הרי בסוף שנות השמונים לחייה. לדעתי, הזכייה הוסיפה לה עוד שנים. הקש בעץ. התקשרו אליה מהבנק, מהעבודה הישנה שלה, כל החברים שנשארו בחיים. העוזרת שלה, עליזה, שגם התקשרה לברך אותי, אמרה לי, 'כל היום היו טלפונים. אמא שלך הייתה כמו ראש ממשלה'. וזה נפלא בשבילי. נפלא".

11

"אני ידועה כעצלנית", מצהירה הסופרת. "לישון תמיד אהבתי. פותר הרבה בעיות. במשפחה אומרים עליי, 'היא כבר קמה"'? גם בהזדמנויות פחות חגיגיות, לא הרבה סופרים ידברו כך על העצלנות שלהם. לא הרבה אנשי ספרות הגיעו לרמת מומחיות כשל קסטל־בלום בתחום הירידה העצמית, קרקס מילולי על חשבונה. הנטייה הזאת מעידה על פתיחות והומור, אבל מזכירה גם את האופן שבו היא מציירת את עצמה בספר במונחים של אכזבה. עול משפחתי (כמו שרומז, למשל, הסיום הקודר של הסיפור הפסבדו־היסטורי, 'שנת החזיר').

"עכשיו אני יכולה להתחיל על נקי", היא אומרת. "לכתוב על מה שאני רוצה, לא מתוך תחושת מחויבות. בכלל, להתחיל לחיות מהתחלה, בצורה אחרת. נכון שהרווחים בין ספר לספר נעשים גדולים עם הזמן. וזה טבעי: על זה כתבת ועל זה כתבת. וגם יכולת מסוימת נשכחת עם הזמן. יותר קשה לי לכתוב באופן לא ריאליסטי. בכלל, אני מוצאת את עצמי עם רעיונות לסיפורים שאני לא כותבת. פעם ישר הייתי תופסת אותם. אז כן, מאוד עצלנית. לא שמת לב שהשמנתי? אני גם לא עושה כבר התעמלות".

מעצלנות?
"ושנאת ספורט. גם כשהייתי עושה יוגה, כולם היו מתרגלים בשיעור. ואני זאת שהיו משאירים אותה בצד עם חבלים ברגליים, על כרית שתופסת לך את עמוד השדרה. כולם עם ברכות השמש. אורלי – קושרים אותה".

שום עמידות ראש?
"תמיד פחדתי".

לפני כמה שנים דווקא יצא לה לעמוד על הראש. בתוך פח זבל. "מצאתי חניה בשדרות ח"ן בתל־אביב. רק שהיו עליה שלושה פחים של העירייה. אז עצרתי את המכונית והתכוונתי להזיז אותם, בזמן שמכוניות מחכות בכביש".

ועפת לתוך הפח?
"מבחינה פיזית, זה הדבר הכי קשה שקרה לי בחיים. צנחתי פנימה. כל השיער שלי התמלא במיץ של הזבל. אמרתי לעצמי, כשהייתי עם הראש למטה, זהו, יותר נמוך מזה אין. צאי מכאן מיד! טוב, כל מה שצריך לעשות כדי לצאת מהמצב זה לשנות את שיווי המשקל שלי. לזרוק את הרגליים אחורה. וזה מה שעשיתי. כמו אקרובטית".

אז יש יתרונות להתבגרות. אני, ממבוכה, הייתי נשאר בתוך הפח.
"אנשים התפקעו מצחוק ברמזור, כי הם ראו שגם אני צוחקת. יצאתי מהפח והחוויתי לאנשים מסביב מין קידה. אתה רואה, גם אני הייתי הומלסית לרגע. לשעה, לשעתיים. והרחתי בהתאם".

הספרות גם עוזרת באופן הזה? מחזקת איזה שריר נפשי?
"כשאני קוראת, כלומר ספר שלא קשור אליי, אני מרגישה שיש לי חיים נוספים. דברים קשים שאני עוברת – מתאפסים לפי הפרופורציות של הספר. וזה עובד גם מכיוון הפוך: יש לי קוקטייל של ספרים שהקריאה בהם מרימה אותי. חלקם עדיין בארגזים, שעוד לא פרקתי כבר שלוש שנים. תומס מאן, למשל, 'מוות בוונציה'. יש שם עמוד אחד, שבו מתואר היופי של הנער הצעיר, עם התלתלים – ואני קוראת בו מדי פעם בשביל להרים את עצמי. במקרים קשים, ולימים קשים מאוד, יש כמה פסוקים שאני פותחת: 'אשא עיניי אל ההרים'. תהילים. זה מחזק אותך, כבנאדם".

עוד מישהו ניגש לשולחן, מציע עטים למכירה. קסטל־בלום, אגב, חזרה לאחרונה לכתוב ביד. "אני עובדת על זה שהכתב שלי יהיה יותר יפה, שאוכל לקרוא אותו ולהדפיס מה שכתבתי. קראתי משפט של אנימטור רוסי שאמר שהיד עוברת כברת דרך כשאתה כותב. אני רוצה גם מכונת כתיבה. בלי וורד. בלי אינטרנט. בלי פייסבוק. לבודד את הכתיבה מהם. ולכן אולי הזכייה הזאת משמעותית.

"מאז שפביאנה חפץ נפטרה, שהייתה לא רק עורכת שלי, אלא ממש עורכת חיים – אין מי שיקרא טקסט שלי ויגיד לי, יופי, תמשיכי. נהייתי מין 'אוטו־קוראת'. נכון, יש עניינים שכבר לא אפתור, אבל הפכתי להיות 'עורכת החיים' של עצמי. הפכתי להיות אני. אני צריכה לחפש את היצירה של עכשיו, הטובה. זאת אני שצריכה לכתוב אותה, שתרים אותי. וזה מה שאני עושה: מחפשת".

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

לקראת פרס ספיר 2016

1

אולי לא סלטה באוויר, אבל לפחות קפיצת מדרגה. האירוע הספרותי־שיווקי־תקשורתי ששמו פרס ספיר ביסס מאז שנוסד ב־2000, בוודאי בעשור האחרון, סטנדרט מפוהק. במקרה הטוב. הפרשה הקרקסית של ביטול הפרס לאלון חילו עדיין מרחפת – מזכירה שהרעש הגדול ביותר סביב הפרס היה פוליטי ולא ספרותי. בשנים שאחרי, היה ניכר משהו מתפתל, עלק־ממלכתי, מצד ועדות הפרס – שהוא עדיין הפרס השנתי המשמעותי כאן מבחינה מספרית. 150 אלף שקלים.

למה קפיצת מדרגה? סוף־סוף רשימה קוּלית של מועמדים. בשנים האחרונות, אם הרשימה לא נראתה אקראית ושרירותית, היא יצרה לכל היותר רושם לא מביך, לא נורא. אבל הפעם יש אקשן, יש אמירה, יש מכנה משותף ברור ביחס לכל הספרים והמועמדים. סקרנות, מקוריות ובעצם – אומץ.

מקטן (עילי ראונר, שמועמד על רומן ביכורים) ועד גדולה (אורלי קסטל־בלום, ש'הרומן המצרי' הוא ספר הפרוזה ה־13 שלה) – מדובר בכותבים לא ממלכתיים, לא צופיפניקים, שלא בדיוק היו מסתדרים עם ההורים והדודים המטאפוריים של הקורא בארוחת שישי. פתיחת הרומן האוטוביוגרפי של יותם ראובני, הוותיק מבין הכותבים, לא משאירה מקום לספק: ראובני מתאר את עצמו ככותב אנטי־בורגני, שכמו קוראיו, חי ונושם בחברה של אנשים "מעוקלים" בלשונו – עבדים לחלום הבורגני על קיום יציב מבחינה כלכלית ונפשית.

על פניו, בתחילת 2016, אין שום חידוש או ייחוד בכך שכל אחד מהספרים שואל מהי נורמטיביות, מהם אנשים רגילים, מהם אנשים חריגים. על פניו, אין מה להתפעל מכך שכל אחד מהכותבים מבליט חוסר־נחת, אי־השתייכות, רגש אלים או רצון להימלט ביחס למקום ולתרבות שבתוכה הם כותבים וחיים. זאת כביכול המשימה הראשית של יוצרי ספרות עברית, מודרנית, אמנותית.

אבל המובן מאליו הזה הוא פנטזיה בישראל היום. במקום שבו צנזורה ספרותית והסתה נגד הפלצנים השמאלנים הפכו ללחם חוקם של נציגי השלטון. לדרך מהירה וזולה להפגין שרירים ולהשיג תשומת לב. נראה מה יגידו ציידי המכשפות, אם יש להם זמן פנוי, על הדימוי של צבא וצבאיות בספר כמו 'עריק' של ראונר. או ב'המפקד העליון', אחד הסיפורים בספרה של המועמדת ענת עינהר, 'תמונות עירום'.

במידה רבה, קסטל־בלום פתחה את השער ליוצרים הצעירים ממנה באותה רשימה. או לפחות, נתנה מכה הגונה בדלת הספרותית הזאת. הכישרון, ההומור, המקוריות שלה סללו את הדרך לגישה ספרותית פריקית, עוקצנית, חשופה ולא נפוחה. אם רוצים, גם ברומן הקצר של סמי ברדוגו, 'סיפור הווה על פני הארץ', שמועמד לצידה ורחוק ממנה מבחינה סגנונית – אפשר למצוא את עקבות קסטל־בלום. וליתר דיוק, את הדימוי המדובר ביותר שיצרה – מפת ארץ ישראל שחורתת בסכין גיבורת 'דולי סיטי' בעורו של הילד שלה. הגיבור של ברדוגו, לעומת זאת, יוצא למסע לאורך ישראל הממשית והספרותית (תודה לעמוס עוז, שגם מתארח בספר), חותך את עצמו, מדמם תחנה אחרי תחנה. מתרחק מילד לא ברור שהשאיר מאחור.

אצל ברדוגו, קסטל־בלום, וגם אצל ראובני – שידוע בעיקר כמשורר, עורך ומתרגם – הכתיבה עומדת בסימן של סיכום חיים, מאוכזב־מפוכח, במבנה של אפיזודות וקיטועים. באופן משלים, אצל הכותבים הפחות מבוססים, ראונר ועינהר – הכותבת הנמרצת והפּוֹפית מבין המועמדים, בדרכה האלימה והקודרת – בליל דחוס של דימויים ספרותיים, של הזיות, הודף קדימה את הגיבורים. ברוב הספרים מורגש הגודש הזה, הסלע שרודף אחריהם, אבני הרחיים על צווארם. ברובם מורגש בכל זאת מאמץ להצחיק, להטריד, להרגיש חיים.

בקיצור, יש על מה לדבר. יש קווים למתוח. יש תחושה שהפעם, אולי במקרה, מישהו בוועדה עשה עבודה מקצועית. שיש קשר לא רפה בין התרחשות ספרותית ממשית לרשימת המועמדים. גם אם ברדוגו וקסטל־בלום כתבו בעבר ספרים חשובים ובולטים יותר – יהיה משמח לראות כותבים מסורים ונועזים כמוהם זוכים. יהיה גם נחמד לראות איך ראובני – שכל כתיבתו עומדת בסימן התנגדות, התבדלות ואנטי – יסתובב ברחבי הארץ באוטובוס המדומיין של מפעל הפיס.

היה אפשר להסתפק בזה. אלא שמפעל הפיס לא מסתפק, ומקלקל את הרגע הקוּלי. אם יש כאן הצהרה בשבח ספרות לא פחדנית ולא קונפורמית – היא עדיין נראית כמו תשדיר פרסומת. עדיין משרתת את התחפושת הקבועה של מונופול ההימורים הענק והסמכותי. עד שמפעל הפיס לא יוותר על החסות הרשמית והאגרסיבית שלו, עד שלא יעביר את הכסף לקרן עצמאית וייצא מהתמונה, עד שלא יוותרו על הלוגו הבולט, עד שהיו"ר והמנכ"ל יסתלקו מעיני המצלמות – עד שהספרות, הקוראים והסופרים יהיו המרכז הבלעדי של הטררם – פרס ספיר ימשיך ליצור רושם של תעמולה.

150 אלף שקלים? עלות העסקתו של כל אחד מחמשת הבכירים ב'מפעל' סובבת סביב 800 אלף שקלים לשנה. 70 מיליון שקלים מההכנסות הלכו ב־2014 למשכורות של כלל העובדים בארגון. ומי מימן? אנשים רגילים שלא יכולים לסמוך על פנסיה מובטחת, על תמיכת המדינה – ומצפים לנס, לזכייה. במונחים דמוקרטיים, ובכל הנוגע לפרס ספיר, הזכייה האמיתית של הציבור ושל הקהילה הספרותית עדיין לא הגיעה. והגיע הזמן – גם לקפיצת המדרגה הזאת.

הלו, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.2.2014

לא רק בזכות 150 אלף שקלים, מתנת מפעל הפיס, ולא רק בזכות דירה עם נוף מלכותי במנהטן, ראובן נמדר נבדל כרגע מהסופר הישראלי הממוצע. לא ממש בוער לו, למשל, לדבר פוליטיקה, משום סוג. "עוד פעם אשכנזי זוכה בפרס ספיר", מישהו טיקבק בהודעת הזכייה שלו. אבל נמדר, בן ליוצאי איראן ומתרגם מפרסית, "מקווה שזאת בדיחה מטומטמת. אף פעם לא קראתי לעצמי 'מזרחי'. זה לא קונפליקט מכונן בחיי, ולא רטוריקה שמושכת אותי בשום צורה". זה כנראה גם לא הזמן לדבר איתו על האופן המלגלג שבו הרומן שלו, 'הבית אשר נחרב', מתבונן בחייהם של נסיכי האקדמיה ובתככי החצר שלהם. נמדר הוא סופר במצב צבירה נדיר: מבסוט, קורן, כמו־מאוהב. "למה לא? אני רודה פה את הזבדה, את השמנת, מהחבית. סוף־סוף אני יכול להיפגש עם קוראים, לשבת לקפה עם סופרים שאני אוהב".

לכאורה, אין סתירה גלויה יותר בין נמדר והשמנת לבין חזיונות על קץ העולם שחוזה גיבור הרומן שלו, שזכה בשבוע שעבר בפרס ספיר – גבר יהודי במנהטן שחייו הטובים וצלילות הדעת הולכים ונשמטים מאחיזתו. "כל אמריקאי בטוח שקיומו יציב, וכל ישראלי בטוח שקיומו רעוע", נמדר מנסה להסביר את הגלים העכשוויים של פרוזה אפוקליפטית. "זה הרי טבוע בנו. מה הזיכרון הראשון שלי? בגיל שלוש – מלחמת ששת הימים. אבא בצבא, אמא מורידה אותנו למקלט. מפגיזים את ירושלים, השכונה שלנו תחת אש. גם אז דיברו על חורבן בית שלישי. גדלתי לאור הטראומה של מלחמת יום כיפור. בצבא הייתי בלבנון, בחיל הקשר. הפנטזיה שנפסיק להתקיים היא דבר בסיסי שמלווה את הישראלים. תמיד חגגנו את החרדה הזאת מתוך ערבוביה של יוהרה גדולה ופחדנות גדולה. גם היום, הישראלים בטוחים שהם על סף חורבן. אבל דאעש באמת יותר מפחידים מנאצר?"

התחושה הזאת נעלמת כשעוברים לגור בחו"ל?
"כשאני יושב בבית, על גדות ההדסון, ונהר ענק בצבע תכלת מתכתי זורם במלכותיות כזאת בחלון של חדר המגורים – יש תחושה של הקלה. בטח מהרטוריקה ההיסטרית. יש גם קצת 'אשמה של ניצולים'. אבל בעיקר, יש צלילות מסוימת ושקט. לא נורא אכפת לך ממה שקורה שם סביבך. הפוליטיקה האמריקאית לא נכנסת לי מתחת לעור כמו הפוליטיקה הישראלית".

ניסיון קטן לקלקל לאיש שמח את החגיגה. מה דעתו, למשל, על התגובה של הקהילה הספרותית כאן – תגובה שנעה בין פיהוק לעוינות – להכרזה על חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר? הדיבור על שמות לא ידועים, על רשימת מועמדים לא רלוונטית. "זאת בסך הכל הזדעזעות מאוד בורגנית. נכון, לא בחרו בסופרים מוכרים יותר – סופרים טובים כמו דורית רביניאן, יעל נאמן, ניר ברעם, מתן חרמוני, שהוא בעיניי סופר מעולה – אבל אני מעריך את האומץ והנחישות של השופטים שפעלו על פי מצפונם הספרותי והאמנותי. אני מרגיש שקיבלתי את הפרס הזה בזכות ולא בחסד, ואני לא חושב שמישהו שיקרא את הספר יוכל להגיד לי משהו אחר. אני הרי אלמוני, אין לי כאן קשרים משום סוג. אפשר לומר בוודאות ששפטו את הספר שלי במקצועיות. מלכתחילה, התייחסתי לזה כאל משחק – מותח, מורט עצבים וגם מענג. ניגשתי לתחרות כי חשבתי שיש לי מה להציע לעולם – ואני שמח שהעולם הסכים איתי".

תחת השפעת השילוב של "אדרנלין, קפאין וקצת אלכוהול", יש משהו חינני ולא שכיח באופן שנמדר מדבר על עצמו במונחים של "אמן טוטאלי" או "שְלמוּתן". מצהיר הצהרות כמו "שאלו אותי, 'איך אתה כותב רומן כזה שאפתני? אתה השתגעת?' אבל הרגשתי שאני מיועד ללכת בגדולות מבחינה רוחנית, כבר מילדות". על הנייר, ביטויים כאלה יכולים להיראות מגוחכים. פנים מול פנים, נמדר מתגלה כמי שלימד את עצמו לאהוב היטב את החיים. "גדלתי במשפחה יהודית חמה מהמעמד הבינוני. רגשות האשמה ארוגים לתוך הדי־אן־איי שלי. אני פשוט משקיט אותם בעזרת הדוניזם וגינוני יוהרה נלבבים".

הוא נזכר, למשל, בפעם הראשונה שיצא לו לטעום קוויאר. בגיל 20 ומשהו, ירושלמי לשעבר, שמיד אחרי הצבא עבר להתגורר בניו־יורק. אנשי הקהילה הפרסית־משהדית עזרו לו להשתלב בתעשיית הסחר ביהלומים. "זאת הייתה הרפתקה נהדרת ומסוכנת. הלם תרבות כפול ומכופל. לעבור מירושלים, שהייתה אז עיר קטנה ומנומנמת, למפלץ אורבני מדהים. הסתובבתי עם אחי בכל רחבי ארצות־הברית, בחורים הכי נידחים. לפעמים עם אלפי דולרים ביד. מכרנו לכל מיני טיפוסים נכלוליים, מסוכנים, מרשימים. הרווחנו כסף, ביזבזנו כסף. היה כיף. רדפו אחריי ברחוב כנופיות של נערים קולומביאניים. מאז פיתחתי יכולת להיות זיקית, להסתגל לאנשים שונים, למקומות שונים. לימדתי את עצמי להיות איש העולם הגדול. פיתחתי את הנהנתנות שלי. אוכל טוב, יין טוב, חליפות. אני מאוד אוהב מותרות".

אז איך היה הקוויאר?
"מגעיל. ירקתי אותו. אבל היום כבר הייתי יודע איך לאכול את זה".

11
מתוך 'שורש זר', מיצג של שירה בורר בהשראת המחזה 'הדיבוק'

 

הביוגרפיה של נמדר נעה הלוך ושוב בין הליכה בתלם לסטיות ממנו. אבא צלם ואמא סוכנת ביטוח. אח ואחות צעירים. משפחה מבוססת כלכלית, מסורתית. תיאור קלאסי של ילד שהבטיח לעצמו חגיגית להפוך יום אחד לסופר. "לא מנודה או דחוי, אבל לא ממש פופולרי. ילד מסורבל מעט. קצת מסוכסך עם עצמו, לוקח את החיים קשה. הייתי יכול לראות סצנה בסרט, ולא לישון לילות. לא היה לי עור. הגוף הלך שני צעדים אחריי, אבל בתודעה – הרגשתי אינסופי. הרגשתי תמיד שיש בי משהו שונה. הסטייה הקטנה הזאת ששולחת אדם לחיות בדמיון".

היום הוא בן 50. חי בניו־יורק כבר 15 שנים. נשוי לאשת חינוך ואבא לשתי ילדות. מתפרנס מהוראת ספרות עברית ויהודית במסגרות "אקדמיות וחצי־אקדמיות". מעולם, הוא אומר, לא הרגיש חבלי הגירה וקליטה. "אף פעם לא הסתכלו עליי שם מגבוה. היה לי קל להשתלב בחברה הוואספית שמתוארת ברומן. למה? אני רהוט, אני משכיל מאוד ואני יצירתי מאוד. אני גם לא ממש תופס את עצמי כמהגר. אני בין הארצות, בין התרבויות. זה ז'אנר חדש. צורת חיים גלובלית שרק תלך ותתרחב".

את הגלגול הניו־יורקי הראשון שלו, כסוחר יהלומים ואבני חן, סיים כעבור ארבע שנים. "למדתי שם פרסית על בוריה. עשיתי בירור זהות יסודי ומעמיק עם שורשיי האיראניים. אבל זאת הייתה קהילה של אנשי עסקים – אנשים מקסימים, אבל בלי חיי רוח אמיתיים. במאמץ ניכר, הייתי צריך להתיק את עצמי ממערבולת החיים שם שסחפה אותי, ולחזור למה שהייתי אמור להיות: איש רוח עברי".

חזרה לארץ. תואר ראשון. תואר שני בסוציולוגיה. ספרו הראשון, קובץ סיפורים בשם 'חביב', ראה אור ב־2000. באותה שנה נמדר עזב לארצות־הברית בעקבות סטודנטית אמריקאית שהכיר בארץ מ"משפחה יהודית מאוד ותיקה. דורות על גבי דורות במנהטן". הם עברו לגור יחד בעיר מולדתה, ומאז הם שם. "הספר הראשון שלי די נשכח. הייתי עסוק בהורות, בהיטמעות שלי באמריקנה, בכתיבה של הרומן הנוכחי. איבדתי קשר עם העולם הספרותי בישראל. אבל אז לא היה פייסבוק; היום אני יכול בקלות לחיות בשתי מציאויות מקבילות. אני קם בבוקר, שותה קפה מול המסך – אני בישראל. ואז אני הולך ללמד, ואני באמריקה. יש לי חמש דקות הפסקה ואני מול האייפון – שוב בארץ".

חודש אחרי החתונה, הגיע אסון התאומים. המגדלים הבוערים מהדהדים בספר כרמז ברור מחוץ לעלילה. "היה משהו טיטאני בהתנגשות הזאת בין הגדולה של העיר וגדולת החורבן". שנה אחרי זה נולד 'הבית אשר נחרב', רומן שנכתב במשך קרוב לעשור.

את נפילתו של גיבור הספר אפשר לקרוא על רקע משבר הגבריות הקלאסי של גיבורים ספרותיים וקולנועיים: אדיפוס האמריקאי, דון דרייפר. מצד שני, אפשר להתייחס אליה כאל גרסה מתוסרטת ומוגדלת של 'הדיבוק' או 'הגלגול': עבר מודחק, זרם עתיק, חייתי, יהודי – פורץ לחיי הגיבור ומבקש למוטט את אשליית החיים המודרניים, הנהנתניים.

"הגיבור שלי הוא נהנתן גדול, אבל הוא מלך המידה הטובה. אני, לעומתו, לא אכיר את המידה הטובה גם אם היא תתיישב פה לידנו. אני אוכל יותר מדי, שותה יותר מדי, אוהב יותר מדי, מתעצבן ומדבר יותר מדי. חי בווליום גבוה. הגיבור שלי מגלם את הצד ההפוך של הגבריות האינטלקטואלית: קרייריסט, יהודי, עדין אבל תקיף. מאוד הדור. וזה ההבדל הגדול בינינו: הוא איש טפלון. הוא לא נותן לקיום לגעת בו באמת. כולנו מקנאים באנשים האלה – האלגנטיים, המוחזקים, המצליחים. רציתי לקחת את האינטלקטואל האורבני המקצועי הזה, את השאננות הנינוחה שלו – ודווקא אצלו לפוצץ את התת־מודע הקולקטיבי. את היהודיות העתיקה, השמאנית".

מה משך אותך לדמות הנסיכית הזאת?
"במידה רבה, גיבור הספר הוא פנטזיה של אדם כמוני. אולי אני מקנא בו. ביכולת להצליח בלי לשלם מחיר. לקצור את כל המנעמים והביטחון הרגשי של חיי משפחה, בלי המחויבות והחספוס והנדנוד שבאים איתם. לאהוב בלי לכאוב. לכתוב בלי להתייסר. הנה, הייתי יכול להישאר עכשיו בארץ עוד שבועיים, לקצור את פירות התהילה. אבל אני נורא מתגעגע לבנות שלי.

"אני נמשך אל הבורגנות הגבוהה כי אלה האנשים שיכולים להרשות לעצמם להתנהג כאלים ולא כבני אדם. או לפחות לשגות באשליה הזאת. וזה הפתח לטרגדיה שלהם: כשאתה עשיר, חזק ומפורסם ומקסים, קל לך להיפטר מאשת נעוריך ולקחת לך אישה צעירה. קל לך לגדל ילדים בלי שזה יכתים לך את הז'קט אף פעם. והקלות הזאת הופכת לפיתוי. אדם קשה יום בכלל לא מתקרב לפיתוי הזה. והטרגדיה היא שאם אתה יכול לחיות מעל לגורל האנושי – אתה תעשה את זה. תמיד תעוף קרוב לשמש והכנפיים יימסו לך".

אגב כנפיים נמסות, איבר המין של הגיבור עובר ברומן תהפוכות. בכלל, העיסוק בזין מרכזי בספר.
"זה ספר על גבריות. אני בן 50, כמעט בגילו של הגיבור, שעומד על סף קמילה. יש כאן שיחה על היחלשות הגוף, על התחלת ההתפרקות שלו. בוודאי שזה מעסיק גם אותי. ולא רק בגלל חוליות הגב. התחושה שאתה בלתי מנוצח, שתחיה לנצח, הולכת ומתמסמסת. כשפתאום המתיחות והקשיות כבר לא מובנות מאליהן – לא רק הבולבול, גם 'הפאלוס הפנימי' – זה הזמן לחשבון נפש. כשהאון, בכל המובנים, מתערער, אתה מבין עד כמה לא הערכת אותו בזמן אמת. אני בסדר גמור, תודה לאל. אני חי, אני הולך".

 111
מתוך 'הדיבוק', 1937 ('Der Dibuk')

 

במאי האחרון פירסם נמדר רשימה שביקרה בחריפות את א"ב יהושע, בעקבות "תקרית מגעילה בפסטיבל הסופרים הבינלאומי, שבה הוא תקף את הסופרת ניקול קראוס ויצא נגד יהודים שחיים מחוץ לישראל. אני לא חושב שהוא מבין כמה הוא פוגעני וגס רוח כלפי האנשים הטובים שעוד מנסים לבוא ולהתיידד איתנו, בעולם שהולך ומתנכר.

"יהושע הוא סופר שאני מכבד. סיפוריו המוקדמים וחלק מהרומנים שלו מאוד חשובים בעיניי. אבל העמדה העקרונית שלו, הטענה שאין קיום יהודי אמיתי מחוץ לישראל, מזיקה בעיניי. כל הקאנון היהודי התפתח מחוץ לישראל. יהודי חילוני שחי בתל־אביב, ולא לומד תורה נגיד, לא מקיים מצוות או מכיר את שורשיה התרבותיים של העברית – לא יכול לומר ליהודי־אמריקאי שחי חיים יהודיים מלאים, שומר מסורת, שחייו לא משמעותיים מבחינה יהודית. למה בכלל ליצור את ההיררכיה הטיפשית הזאת, מי יהודי יותר? ממה היא נובעת אם לא מרגשי נחיתות ומפרובינציאליות ממארת שצריך להיפטר ממנה".

בינתיים, אגב, עוד לא התלוננו שהזוכה בפרס ספיר הוא "לא ישראלי".
"זה לא פרס לספרות ישראלית, זה פרס לספרות עברית. אני רוצה שתראה לי ספר שהעברית שלו יותר טובה ושהוא יותר עברי מהספר הזה.

"התרבות העברית מתרחבת מעבר לגבולות ישראל. היא הופכת יותר גלובלית, עם מגוון רחב יותר של דימויים, של נושאים, סמלים ונופים. וזה דבר מצוין. אין מה להיות מאוים מזה. להפך: זה סימן לניצחונה של הציונות. הניסיון לגנות ישראלים שחיים בברלין, לקשקש על הבכיינות שלהם ועל המילקי – אלה שטויות בעיניי. יש בארץ המון כישרון, וישראל היא מקום קטן. אנחנו תרבות חזקה ואנחנו מתרחבים. מתפתחות אצלנו צורות חדשות של קשר בין מקום לשפה".

אתה חושב שהסצנה העברית בחו"ל, בניו־יורק ובברלין למשל, תתחרה בישראל כמוקד תרבותי?
"אנחנו שלוחות של המרכז התרבותי בישראל. בלי המרכז הישראלי, אני מאמין שכל הלוויינים ייעלמו. אבל אין ספק שהפזורה הישראלית צוברת הרבה כוח תרבותי. לא מדובר במוישז האלה שמוכרים אלקטרוניקה, אלא בקבוצות חזקות עם כוח אינטלקטואלי, שלא תופסות את עצמן במונחים של הגירה. מתגבשת שם אליטה ישראלית מאוד מעניינת: אמנים, סופרים, אנשי קולנוע. אנשים כמוני שחיים עם רגל כאן ורגל שם. עושים פוסט־דוקטורט, נשארים לכמה שנים, עוזבים, חוזרים. ממילא ישראל הבורגנית היא די אמריקאית. נהג מונית כאן בדיוק שאל אותי, 'אז אתה בעצם 'יורד'?' זה מושג שמייצג חשיבה פרימיטיבית שהולכת ונעלמת".

העברית שלך התאבנה לאורך השנים?
"אני מקפיד מאוד לגדר בתוכי את העברית. אני לא נותן לה להיטשטש. מתוך מודעות וקשב. תפסתי את עצמי חולם באנגלית, וזה הבהיל אותי מאוד. אז הפסקתי לקרוא באנגלית. אני קורא רק בעברית. אני גם לא חושב שאני יכול לכתוב פרוזה כמו שלי באנגלית. אם אני מנסה, יוצאת שם פרסונה אחרת לגמרי. אני סופר עברי. אני מאוד רוצה שהספר הזה יצליח באנגלית – הוא מיתרגם בימים אלה – אבל התשוקה שלי קשורה לעברית. אם אימצתי את סגנון החיים של הוואספים? אני מתלבש יותר טוב מפעם. מבחין בין סוגי וויסקי. יודע בדיוק מתי לובשים פשתן. צריך לדעת ליהנות ממיתולוגיות, מטקסים, מגינונים. שם התרבות נמצאת. אתה מגיע לניו־יורק, אגב?"

לא.
"היית שם?"

לא.
"מה זאת אומרת? לא ראית את ניו־יורק? אני אצרח. אין דבר כזה. צר לי, זה לא בסדר. מוסרית זה לא נכון".

ראובן נמדר, הבית אשר נחרב, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

ראיון עם מתן חרמוני, ארבע ארצות

2

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 9.5.2014

רגע לפני שיוצא הרומן השני שלו, מתן חרמוני מזכיר מתאגרף צעיר. שאפתנות דרוכה, גלויה, רוטטת, של מי שתכף מזנק לזירה. בלי להסתיר את האמביציות, את העצבים המרוטים, את "הצמרמורות בגב" של הציפייה לקוראים. בזמנים שבהם ספרות מקבלת כותרות בזכות גסיסה של מונופול חנויות ספרים – נחמד לראות מישהו שמתייחס לספרות הישראלית במונחים של רוקנרול.

"לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם כל האנשים שאהבו את הספר הקודם שלי היו מתקבצים באצטדיון ומוחאים לי כפיים‭,"‬ הוא אומר. "ראיתי תיעוד מהופעה של ‭The Band‬ באצטדיון וומבלי בשנות ‭.70־ה‬ אתה רואה את קוצר הרוח הזה, אדרנלין היסטרי – תוך שלוש דקות הם מקבלים מחיאות כפיים או שריקות בוז. פידבק מיידי. סופר שגומר לעבוד על ספר, לעומת זאת, מסתובב חודשים, מרעיל את עצמו עם הסיגריות ועם האדרנלין. אין שום מחיאות כפיים‭."‬

ככה הרגשת כשיצא הספר הראשון שלך?
"שיגע אותי שהייתה סביבו דממה מוחלטת בחודש הראשון. ישבתי עם פה פעור, לא ידעתי מה לעשות. ואז הופיעה ביקורת ראשונה, ואתה מרגיש שאתה מתפוצץ. קצת כמו זהר ארגוב על הרואין. זאת תחושה אדירה, אבל היא מתחלפת מהר. לא רק שהכתיבה עצמה היא עיסוק מאוד בודד, היא הולכת עם חוסר ביטחון כלכלי ממאיר.

"גם אנשים מיוחסים סובלים, אבל המחיר פחות גבוה כשיש גב כלכלי מאחוריך. השאלה היא איזה מצב מאפשר לך יותר אומץ: לכתוב עם המשענת הזאת, בלי דאגות, או לכתוב בלי כיסא מרופד. לכתוב מעמדה של רעב, או מעמדה פריבילגית. כשאתה נכנס לחנות ספרים, אתה יכול לזהות כתיבה של פנאי, שיכולה גם לטפס לראש טבלת רבי־המכר. עורך דין ביום וסופר בלילה – יש הרבה כאלה‭."‬

אולי כל כותב בטוח שהוא האנדרדוג, שהוא מפלס לעצמו דרך כנגד כל הסיכויים. תראה את 'סיפור על אהבה וחושך'.‬
"מה זה אנדרדוג – עגנון קרא את כתביו הראשונים של עמוס עוז, טשרניחובסקי היה הרופא שלו. גם בסדרה כמו 'בנות' קל להרגיש איזו כתיבה שבעה. יש נתק ברור בין הביוגרפיה של לנה דנהאם לבין החיים שהיא מתארת בסדרה. היא עצמה בת של אמנים ידועים ומצליחים, אחת השחקניות היא בת של מוזיקאי מפורסם, אחרת היא הבת של דיוויד מאמט. למרות שהסדרה נוגעת בכסף, הוא לא באמת מרכיב מרכזי בהפיכה שלה לכותבת. לא מגיעים במקרה להפיק ולכתוב סדרה ‭HBO־ל‬ בגיל 20 ומשהו. יש כאלה שמתקבלים בלי מאמץ, ויש כאלה שהזיעה אצלם מתערבבת בדם‭."‬

 

אולי לא כדאי להשוות את חרמוני למתאגרף דווקא. 'ארבע ארצות', ספרו החדש, מקביל בין הסופר לקבצן ולמאהב דחוי. גיבור הספר – סופר שחולק כמה קווי דמיון מוצהרים עם חרמוני – מתגרש מאשתו ועובר לגלות בדירה של קשיש ערירי. המאבקים לזכות מחדש באהבת אשתו, לקושש בעזרת כתיבה מספיק כסף לשכר דירה ולקבל הכרה כסופר, משתלבים זה בזה. כמו שהוא כותב בספר: "את הלב שלי השארתי ליד גימנסיה הרצליה, ואילו הגוף שכן ממערב לאבן גבירול. הגוף שוכן, והיד משלמת מדי חודש את שכר הדירה ברחוב ארבע ארצות. איך אני משלם? כמו שמשלמים ככה גם אני משלם – בעבודות דחק, בהלוואות בריבית דריבית, ובעיקר התקווה, התקווה שבחודש הבא יהיה טוב יותר‭."‬

מול המסגרת הריאליסטית, הישראלית, המוכרת, תוצר הכלכלה הישראלית המשפילה של שנות ‭- 2000־ה‬ חרמוני נעזר ברוחות מעולם ספרות היידיש וההשכלה. סופר מת, שהגיח גם ברומן הקודם שלו, משתכן עם הגיבור בדירה, ויחד עם כוכבת־עבר בתיאטרון ומאונן כפייתי צעיר בעל שאיפות ספרותיות, מלמד את הגיבור איך לקבץ נדבות, איך לא לפחד להתבזות מול הבריות. איך להיות איש רוח אמיתי – נצלן, חינני, חסר בושה. "כן. אנחנו אנשים מכובדים‭,"‬ הוא כותב. "אנחנו אנשים מכובדים מאחר שהקבצנות היא אצלנו רק כורח, מקרה, איזו צרה ארעית שלא יארך עוד זמן רב וניחלץ ממנה […] אבל לעת עתה, כל זמן שהשכר לא בא כסדר, זה מה שיש, ועם זה אנחנו צריכים להסתדר".

אפשר לקרוא את הספר כהמלצה חמה לברוח כל עוד אפשר מהעיסוק בספרות. מה בכל זאת מושך אותך לשם?
"יש חיה רעבתנית שנקראת אגו. כתיבה היא דרך להשביע אותה. החוויה הבסיסית שלי היא של רעב – אולי לא פיזי, אבל רעב להכרה. הייתי בן 41 כשהספר הראשון שלי התפרסם. גיל די מבוגר. אתה מקבל איזושהי הכרה – למשל המועמדות לפרס ספיר – ואז נגמרות 15 דקות התהילה. אתה מתעורר בבוקר ומגלה שאין לך בעצם כלום. לא דירה משלך, לא ממש עבודה. פתאום אתה רואה שאתה נתון במאבק הישרדותי".

הרעב הגלוי של חרמוני, הוא אומר, הדחף לסחרר קוראים ולכבוש אותם בהפתעות ספרותיות, קשור לחוסר ביטחון בסיסי. הוא נולד בקיבוץ דורות לפני 44 שנה, גדל בבאר־שבע ובעומר. כשהיה בן פחות משנתיים, אביו נהרג בתאונת אוטובוס רבת־נפגעים. "אמא שלי התחתנה שוב והקימה משפחה מחדש, אבל היתמות שמה אותך בעמדת האאוטסיידר. דברים בסיסיים לא מובנים מאליהם בשבילי".

גם הדחף להצליח, להצטיין, לפרסם, הוא לא מובן מאליו.
"אני לא רואה את זה כתוצר של פריבילגיה, אלא כעניין של הישרדות. הספרות היא ג'ונגל. אתה חייב לכתוב את הסיפור הכי טוב שאתה יכול, בכלים הכי משוכללים שאתה יכול לייצר. בדיוק כמו לטאה שמשנה את הצבעים. כסופר, אתה רוצה שמישהו יקדיש עשר שעות לקריאת הספר שלך. אתה צריך לדאוג שהוא לא יבחר בשום דבר אחר, יותר מעניין, לעשות. אתה צריך לגרום לו לבחור בך, שלא יניח את הספר מהיד. ופה הזיעה של הכתיבה מתערבבת בדם. כתיבה היא הרי בקשה לאהבה. למה מנדלי מוכר ספרים התחיל לכתוב ביידיש? בחורות. בין כותב לקורא יש מערכת יחסים מאוד ארוטית. לקחת ספר, להחזיק אותו קרוב ללב, ללכת איתו למיטה. זאת התייחדות‭."‬

ג'ואנה ג'ונס, 'אבק'

 

'ארבע ארצות' נכתב על רקע פרידה זוגית. כמו גיבור הספר, לפני כארבע שנים חרמוני עבר להתגורר לבדו, ברחוב ארבע ארצות בתל־אביב, אחרי שנפרד מאשתו, חוקרת הספרות תמר מרין. בספר, הפרידה היא יריית הזינוק העלילתית לחניכה של הגיבור לחיי כמעט־נוודות, חיי עוני וכתיבה. הביזוי התיאטרלי של הגיבור מול תיבת הדואר של גרושתו הופך לדימוי של היחסים בין כל כותב לקוראיו.

"שני אנשים כותבים באותו בית זה לא דבר קל‭,"‬ הוא מסביר את הרקע לפרידה במציאות. "זה יוצר מתיחות, עצבים ודינמיקה סוערת למדי. וכמובן שענייני הפרנסה לא הרגיעו את סיר הלחץ. אחרי שהילד נולד, המתחים הצטברו והתגברו. כשזה הגיע לנקודת רתיחה, נפרדנו. עשינו כמעט את כל המהלך של הגירושים, כולל הסדרי ראייה ומזונות, פשוט התעצלנו ללכת לרבנות".

בניגוד לחרפה הקומית שהגיבור של 'ארבע ארצות' שוקע בתוכה, חרמוני ומרין חזרו לחיות יחד. כשנפרדו היה להם ילד אחד, היום יש להם שניים. "כמה חודשים אחרי הפרידה, התחלתי ממש לחזר אחריה. זאת הייתה תקופה מאוד רומנטית. היינו יוצאים לדייטים; בפעם הראשונה יצאנו למסעדה ביום ההולדת שלה. שנה אחרי הפרידה חזרנו לחיות יחד".

איך מצליחים לעשות צעד כזה, אחרי התמוטטות של נישואים?
"גם אם המסגרת התפוררה, נשארה האהבה. תמר היא באמת אהבת חיי, והיחסים בינינו עכשיו הם הכי טובים שהיו אי פעם. פתאום אתה מבין מה אתה רוצה, איפה אתה צריך לרסן את עצמך, מה עומד מאחורי הריסון הזה. וחלק מהחיפוש שלי בחזרה לאשתי היה גם הרצון לאחות את העולם בשביל הילד שלי. אחרי שאתה מפרק משפחה, חוויית היתמות מכה בך מחדש. פתאום אתה מסתכל על הילד בן השלוש שלך ואתה רואה בו שיקוף של עצמך. של מישהו נע ונד שלא מבין איך העולם שלו התמוטט. היה סדר, ופתאום הוא מופר לחלוטין‭."‬

בני הזוג מתגוררים היום בגבעתיים עם שני ילדיהם, בן שבע וחצי ותינוקת בת שנה. באוגוסט האחרון חזרו לגור בארץ, אחרי שנתיים בשיקגו, במסגרת משרה אקדמית של מרין. המשכורת שקיבלה, חרמוני חצי־צוחק, איפשרה לו להשלים וללטש את הספר מתוך חופש מוחלט מענייני פרנסה.

החזרה לארץ, לתנאים הקשים בשוק האקדמי והספרותי, קטעו את החופש הזה. חרמוני מתפרנס היום כמרצה וכמורה לכתיבה יוצרת בשלוש אוניברסיטאות, אבל מדבר על החמצה ברורה של קריירה אקדמית, על הצורך להרכיב יחד חלקי משרות. "זה כנראה בלתי נסלח באוניברסיטה, לנסות לפרסם רומן וגם להיתפס כחוקר רציני. אסור שיידעו באקדמיה שאתה כותב, בזמן שאתה מתפרנס מהוראה. ומה זה מתפרנס – 3,000־4,000 שקלים בחודש. בקושי מספיק כדי לשלם מזונות.

"הייתי אמור להיות חוקר ספרות מבטיח. מעטים מכירים את תולדות הספרות העברית וספרות היידיש, קל וחומר אנשים כמוני שיודעים לעשות את האינטגרציה בין שתיהן. כשיצא הספר הראשון, היו באקדמיה אנשים שפשוט סובבו לי את הגב, פיזית, או הגיבו בצורה מכוערת. אמרו לי מפורשות דברים כמו, 'אנחנו לא צריכים פה סופרים ומשוררים, אנחנו צריכים חוקרים'".

איך אתה מסביר את זה?
"אם לא תשקיע את כולך בז'אנר האקדמי, אם לא תקבל את כל חוקי המשחק, לא תספיק למצמץ ותמצא את עצמך בחוץ. זאת התמקצעות פרופר. מבחינתי, אם אתה כותב, אתה חייב להכיר את תולדות הספרות, להבין את המנגנונים הסגנוניים וההיסטוריים שבתוכם אתה פועל. ואיפה אפשר להשיג את השליטה הזאת בחומר, אם לא באוניברסיטה. אבל הסתבר שלא, וזה בסדר. ההכרה הזאת היכתה בי מאוחר מדי. אני לא מריר לגבי זה. אולי מר־מתוק".

ג'ואנה ג'ונס, 'Growing New Habits'

 

הרומן הראשון שלו, 'היברו פבלישינג קומפני', תיאר את ספרות היידיש באמריקה של תחילת המאה ה־20, כרקע לעלילה על מהגר צעיר שהופך למלך הרומנים הפופולריים ביידיש. גירסה אפורה, ריאליסטית יותר, לנגיחות והלטיפות שגיבור הרומן ההוא סופג, מלווה את חרמוני מתחילת דרכו ככותב. "המשאלה שלו להיות הסופר הגדול והמפורסם ביותר שיש הייתה ביטוי למשאלה שלי", הוא אומר.

גיבור הספר חתך את העולם בספינות ורכבות; חרמוני היה מתעורר בחמש בבוקר, יושב שעתיים־שלוש בארומה, כותב ברכבת בדרך ללימודים בבאר־שבע. "כתבתי וכתבתי וכתבתי, 15 שנים, ולא פירסמתי שום דבר. לכל היותר הייתי שולח בגניבה סיפור לתחרות או לאיזה כתב עת, בידיעה שאין סיכוי שהוא יתפרסם‭."‬ הרומן הראשון שכתב נדחה על ידי הוצאות הספרים, "וככה פיספסתי את ההזדמנות לפרסם 'רומן ביכורים' על כתיבה וחיבוטי נפש עם המון מחלות ילדות‭."‬

הרומן החדש שלך מדבר על הדחף להפוך לסופר, להתקבל, אבל מדגיש את הכיעור והגרוטסקה שכרוכים בעיסוק הספרותי.
"כי שם נמצאת הספרות הטובה. האדם הוא מגרש של אבסורד וגרוטסקה, יצרים שפלים ותאוות עלובות. ומעל הכל, יצר הישרדות מאוד חזק. בגלל זה אני כל כך אוהב סופר כמו גנסין. הוא כמו איבר מין בלי עור. אתה מרגיש את היצר, את הבזות. הוא מתעפר בעפר התאוות שלו, בלי לברוח לאזורים רליגיוזיים, כמו ברנר למשל. ספרות צריכה להיות תיאטרון של דברים לא אציליים בעליל.

"ספר הוא לא רק פתח לאמת גדולה או שיטוט בנבכי המוסר. הוא צורה של תקשורת, וגם של בידור. כשאתה בא לבדר מישהו, אתה לא אמור להטיף לו, לחנך אותו. שוכחים לפעמים שספרות אמורה להיות כיף. ספרות היא בעיניי תחום סקסי, אבל אצלנו יש לא מעט סופרים ששכחו את הזין בבית, סליחה על הגסות‭."‬

לסופרים ישראלים אין סקס־אפיל?
"יש סקס־אפיל של מדריך בתנועת נוער. בכלל, הקול שבוקע מהרבה ספרים יפה וצודק מדי לטעמי. גם הדמויות של הסופרים עצמם. פול אוסטר ב'המחברת האדומה', למשל, יוצא אחלה גבר. אבל סופרים במציאות, מחוץ לספרים, הם משהו אחר. מה אמר בשביס זינגר לבן שלו, כשהבן הראה לו את ספר הסיפורים שכתב? 'זה נחמד, אבל למה אתה מבזבז את הזמן על זה במקום לתרגם את הסיפורים שלי‭'?‬ אתה קורא את המכתבים של נבוקוב, ומה תופס לך את העין? הקשרים שלו עם יו הפנר מ'פלייבוי'. אפילו 'לוליטה' נראה לי היום כמו עיצוב אסתטי ומרוחק של פרובוקציה. תשווה את יחסי המין שם לסצינת הכבד המפורסמת של פיליפ רות. אצל רות אפשר לראות סופר שמשקיע את כל הידע והאינטליגנציה והיכולת האמנותית שלו כדי להתפלש ביצרים הנלוזים ביותר‭."‬

ואצלך?
"אני מאמין שסופר הוא לא בדיוק אדם נכבד, ושהעשייה הספרותית היא לא נכבדת. זאת גם לא מערכת היחסים שלי עם הקורא. אני לא עומד ואומר איזו 'אמת'. כל כותב נכנס לדמות 'הסופר' כשהוא כותב: יש כאלה שבוחרים בדמות 'הצופה לבית ישראל'. מי שהכל גלוי לפניו, שיכול לתפוס את היקום כולו באגל טל. אני מנסה קצת לבעוט בדמות הסופר הזאת, מתוך מחשבה שמעשה הכתיבה עצמו קצת בזוי וקצת מפוקפק. אני מנסה להיות כמה שפחות נער צופים כשאני כותב. לא להפוך לסריס במקהלה".

מתן חרמוני, ארבע ארצות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

ראיון עם איילת גונדר־גושן, להעיר אריות

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 28.2.2014

♥♥♥

לפני עשר שנים, בגסטהאוס בצפון הודו, איילת גונדר־גושן שמה לב לבחור ישראלי שלא ישן בכלל, רק בהה במשך שעות. "הוא נראה כמו בחור נורא חמוד, עם הגיטרה והשירים של אהוד בנאי, ועם ספר של מאיר שלו. ואז הוא אמר לי שלפני כמה ימים הוא רכב על האופנוע בהימאליה, דרס הודי – והמשיך לנסוע. לדעתי, הוא אפילו לא ידע אם האיש ההוא חי או מת".

הווידוי הזה הפך לגרעין של 'להעיר אריות' ספרה השני של גונדר־גושן. רופא ישראלי, אבא צעיר ובחור מוצלח, דורס למוות גבר אריתריאי בתום יממה בלי שינה של תורנות בבית חולים וסיבוב עם הג'יפ בחולות המדבר. הוא מחליט להשאיר מאחוריו את הגופה ולנסות להמשיך בחייו, במחשבה שלא היו עדים לתאונה. אלא שאשתו של הגבר שנדרס הייתה שם. היא מחליטה לסחוט את הרופא המבוהל ומוכה האשמה, ולאלץ אותו לפתוח במוסך נטוש חדר ניתוח פיראטי לפליטים אפריקאים.

"הבחור הישראלי שפגשתי", אומרת גונדר־גושן, "היה מהחבר'ה הטובים. הוא לא היה פסיכופת, ועובדה שהוא התייסר אחרי התאונה. בנסיעה לילית בכביש הערבה, בטוח שאתה היית מתנהג אחרת ממנו? אם היינו דורסים בטעות מישהו שנראה כמו 1,000 אנשים אחרים, כמו המנקה בסופר, ואף אחד לא היה יודע על זה לעולם – יש אפשרות סבירה מאוד שתעזוב את מי שפגעת בו ותיסע. מקסימום, תרגיש עם זה רע כל החיים. אולי תלך עם זה לטיפול, אולי תהפוך את זה ליצירת אמנות. אולי זאת תהיה השיחה החגיגית הזאת בזוגיות, שבה אתה מתוודה ובאמת נפתח. אבל באותו רגע היית ממשיך הלאה, כי אתה יכול".

ואת?
"בדיעבד, אני מבינה שגם אני, ברגע ששמעתי את הסיפור הזה, לא אמרתי: פאק, אני צריכה ללכת לבעלים של הגסטהאוס ולדווח לו. אולי המישהו הזה שנדרס עוד זרוק על הכביש? אולי המשפחה שלו צריכה פיצויים? ובהחלט, הילד הזה נראה כמו מישהו שיכול לשלם פיצויים. המחשבה שאני יכולה לפעול לגבי הדבר הזה לא הייתה קיימת. הרי אם הוא היה מספר לי שלפני שבוע הוא דרס בחורה ישראלית שיצאה משיעור יוגה והמשיך לנסוע, אין סיכוי שלא הייתי עושה עם זה משהו. בטוח שהוא עצמו לא היה נוטש אותה. אבל אני שמרתי את זה כסיפור. ברגע הזה של בחירה בין מציאות צודקת ובין סיפור טוב, העדפתי ללכת עם סיפור טוב".

 'להעיר אריות' מוציא מהארון שורה ארוכה של דרמות משפחתיות מהספרות והקולנוע הישראליים בעשור האחרון. במקום הסיפור המוכר, הרגיש, על משפחה מתפוררת, הוא מציג דרמה קונקרטית, מותחת, ישירה. במקום סמלים מעורפלים, משל לגורם זר שמכרסם את התא המשפחתי והזוגי – עולה על הבמה אישה שחורה, פליטה, כועסת, עם שם פרטי ויכולת דיבור.

השלד המקורי של הסיפור היה אמור להיות תסריט, שנכתב עם בן זוגה של גונדר־גושן, ואמור להפוך לסרט בעתיד. "בהתחלה זה כן היה אותו סיפור בורגני", היא אומרת, "מישהו דורס מישהו וחוזר הביתה לסלון שלו, ולא יודע איך לחיות עם עצמו. נגיד, לבטים קלאסיים על נישואים כושלים ברעננה. אבל בהמשך עלה הרעיון של עין חיצונית: אחד מאותם אנשים שעדים לכל מה שאנחנו עושים פה בלי שאנחנו שמים לב. אני תוהה למשל כמה ריבים, נשיקות, שיחות אינטימיות ניהלתי בבתי קפה – בזמן שאנשים שחורים פינו את הצלחת שלי. עניין אותי לשאול מה קורה כשפתאום יש כוח לעין שלהם, שאתה כל כך רגיל להתעלם ממנה".


מתוך 'קדחת הג'ונגל'
 

גן השעשועים שבו אנחנו יושבים לדבר הוא תפאורה מושלמת. מאחורי גונדר־גושן עובד פועל ניקיון אפריקאי שלא מרים את הראש מהיעה שלו. פועלי בניין מדברים בערבית באתר בנייה בקצה הגן. שנינו יושבים בנחת על המושבים החתוכים שעיריית תל־אביב מפיצה בשנים האחרונות כחלק מהמלחמה שלה בהומלסים; גונדר־גושן, בת 31, כורכת סביב הראש רדיד, הגנה מפני השמש.

על הנייר, היא עברה בכל התחנות שמייצגות את ההפך ממה שהגיבורה השחורה שלה מסמנת: פסיכולוגית קלינית בהתמחות, שירות צבאי בביטאון חיל האוויר, לימודים בסם שפיגל, זכייה בפרס ספיר לספר הביכורים על ספרה הקודם 'לילה אחד, מרקוביץ', חתונה רפורמית, זוגיות תל־אביבית. מסלול חיים כזה מאפשר בכלל לייצג תודעה של מישהי כמו סירקיט האריתראית?

"יש שני חטאים ספרותיים בהקשר הזה. אפשר לכתוב את הדמות של סירקיט כשהיא בעצם אני. בחורה אשכנזייה שנצבעה שחור לצורך כתיבת הספר. אבל החטא השני הוא להניח שאין בה את ההומור והמיניות והמודעות שאנחנו מייחסים לעצמנו. שהיא יכולה להיות רק הקורבן בסיפור. ואני רציתי לצאת מהמרחב המצומצם שיש לה, דרך העיניים של אנשים לבנים: התכחשות או רחמים.

"חשבתי בהתחלה לטוס לאפריקה בשביל תחקיר, אבל אז אמרתי לעצמי, באמת תכירי את האנשים שם? אז למדתי קצת את השפה התיגרינית, ונפגשתי עם אריתריאים בתחנה המרכזית. אבל אני לא בטוחה שחייבים לפגוש בנאדם במקום הפיזי שבו הוא חי כדי להבין אותו. צריך לבדוק מה זה בית בשבילך, ככותב, מה זאת פליטוּת בשבילך, איפה המקומות שבהם לא רואים אותך. וסליחה, אני מדברת כמו פסיכולוגית".

את מתמחה כפסיכולוגית באוניברסיטה בתל־אביב. החשיפה לצורות חיים של פליטים אפריקאים גורמת לך להביט בצורה אחרת על הייסורים של סטודנטים בני טובים?
"אני מבינה למה אתה מתכוון, אבל יש בזה משהו משטיח. לכאורה, איך פסיכיאטר שעוזר לאריתריאית שנאנסה יטפל אחר כך בבחורה ישראלית שצריכה ציפרלקס כי היא לא מגשימה את חלומות הילדות שלה? אבל זה לא עובד ככה. יש סבל גם בחיים הלבנים. אי־אפשר לבטל את הסבל שלך בגלל שאחרים חוו סבל גדול יותר, היסטורי יותר. תעודת הזהות שלי אולי רומזת שאני ילדת שמנת, אבל גם בשמנת יכולה להיות טיפת רעל. אחרת אתה לא יכול לכתוב, או להיות מטפל".

הרגשת פעם כמו חלק ממיעוט?
"יצא לי להרגיש לא נוח מתוקף זה שאני אישה. להיות במקום עבודה ולהרגיש שמסתכלים לי על התחת לפני שמקשיבים למה שיש לי לומר. האחראי עליי בכל העבודות שהיו לי תמיד היה גבר מבוגר ממני ב־20 שנה לפחות. הכוח נמצא שם תמיד, ואפשר להניח עלייך מבט כמו רצועה על כלב. זה משהו שגברים בכלל לא מבינים: למה טרמפיסטיות יושבות מכווצות לידם, למה שפת הגוף של אישה ברחוב, בלילה, שונה משל גבר. בקליניקה, אין בחורה שמגיעה בלי איזה סיפור על הפעם הזאת שהיא הרגישה פחד אמיתי, עם דפיקות לב מהירות. זה אולי העיוורון הכי בסיסי שלנו בחברה. אני עכשיו בהיריון, בחודש שמיני. זה מופרע: הילדה הזאת עוד לא יצאה לאוויר העולם, ואני כבר יודעת שמתישהו, מישהו יצעק לה הערה שתגרום לה ללכת מהר יותר ברחוב".

הדימוי המיני והפחד מאונס בולטים בוויכוח הפוליטי בארץ לגבי פליטים, שלא לדבר על ארגונים נגד יחסים בין יהודיות ולא יהודים.
"הלבנה שהולכת ברחוב מלא בשחורים זה דימוי טעון שיש בו פנטזיה לגבי הלא מתורבת, ופחד ממי שכאילו פורץ לחיים שלנו מהג'ונגל. זה דימוי שכאילו מוחק את האלימות שלנו, את התוקפנות המינית שלנו, מכסה את הבעיות שלנו ושם אותן מתחת לעור השחור. יש כאן גם מין תימהון: שהם יזיינו את בנותינו? הרי אנחנו מזיינים אותם בכל רמה – כלכלית, פוליטית, ברמת התרבות והשפה. זו תערובת של פחד וכמיהה: יום אחד יבוא המישהו הזה ויעשה לי את מה שאני עושה לו".

גם בספר שלך יש אלמנט של משיכה בין הגבר הלבן לאישה השחורה. זה חלק מהפנטזיה?
"הקשר ביניהם הוא לא פנטזיה קולוניאליסטית מנותקת מהמציאות. קודם כל, גברים לבנים באמת רוצים לזיין נשים שחורות. ומעבר לזה, היה לי חשוב לתאר גם את המשיכה שלה כלפיו, כלפי מי שדרס את בעלה. זאת משיכה לכוח, לאדנות. אי־אפשר להתנער מהשפה הזאת של יחסי הכוחות בין שחורים ללבנים אחרי שהפנמת אותה".

222

 

במובן מסוים, הגיבור הגברי של 'להעיר אריות' מזכיר סדרות כמו 'מד מן', 'בית הקלפים' או 'הסופרנוס', שבוחנות את הדיכאון הקיומי של הגבר הלבן, המערבי. משבר הזהות הזה בולט עוד יותר על רקע מפגשים ספרותיים וקולנועיים בין נציגי הבורגנות הלבנה לבין מהגרים. "זה שאתה למעלה לא מונע את פחד הגבהים," אומרת גונדר־גושן. "עובדה, גברים לבנים קופצים מהחלון. גם אני, כשהוצאתי את הספר הראשון, וכשזכיתי בפרס עליו, הגשמתי לכאורה את החלום הפרוע ביותר שלי כילדה, ואין לי את תחושת הניצחון הזאת.

"חוץ מהזר, מהפליט, יש עוד 'אחר' שמאיים על הגבר הזה, או על כולנו – הגורם שמולו אתה רוצה להגיד: הגעתי, הצלחתי, עשיתי את זה. זה המקור לכוח התוקפני שרוצה להראות לעולם מה זה. במקביל, לגיבור עצמו יש פנטזיה שמישהו יחשוף אותו, שיראה אותו מבפנים, את הנפיחוּת והקטנוניות שלו, מעבר למעטה הלבן. זה מזכיר את היחס הכפול לפסיכולוג: את השנאה למי שמנסה לחדור אליך, לחיי הנפש שלך, שהיא גם משיכה למי שיראה אותך באופן מעמיק ואינטימי".

כשעוקבים אחרי הגיבור בספר, נדמה שהציפייה של הקוראים תהיה לראות אם הנציג שלנו, הישראלי, האשכנזי, יצליח להיחלץ מהצרה, גם על חשבון הדמויות האחרות.
"כקורא לבן, אתה מסתכל על המאבקים שלו כמין הודיני שצריך להשתחרר מהקופסה, מהמכשול או האסון שלו, ולחזור למעמד שלו. אתה רוצה לראות את הגבר הלבן מתפתל, יורד לשאול, מתמודד עם השדים, אבל רק כדי שהוא יגיח החוצה וירגיש את השמש חמימה מתמיד. מצד שני, המשבר הזה של הגיבור, הערעור על המעמד שלו, הוא הדבר הכי מעניין שקרה לו בחיים. הוא נמשך ללוליינות הזאת בין מה שמפחיד ובין מה ששקט ומוגן – אחרת הוא מת".

הספר כאילו מכריח אותו להפוך לרופא אמיתי. לוותר על ההילה של רופא לטובת טיפול באנשים.
"מבחינתו, התאונה היא הדבר הנוראי שקרה דווקא לו. לא עלה על דעתו שהוא הדבר הרע שקרה למישהו אחר. התאונה היא גרגיר החול שנכנס לו לעין, וחייבים להעיף אותו משם. זאת אותה עמדה שיש לנו כלפי חסרי בית. כמו שאני משלמת ארנונה כדי שיעזבו אותי – יש לי עשרה שקלים בארנק כדי שההומלס ילך. הרגע הזה, שאמור להוציא ממך חמלה אבל הופך לרגע של מיאוס, נורא מעניין אותי. הרי בפעם הראשונה שראיתי כילדה אדם ישן ברחוב, הייתי בשוק. אני זוכרת את זה בחדות: זה הרגע שהדיסק נתקע, שהמוזיקה נקטעת, שאתה לא יכול להמשיך הלאה. למה מונעים מילד להסתכל ישירות על הומלס חולה ברחוב? אולי כי הילד עוד לא הצמיח את השכבה שתאפשר לו להסתכל על ההומלס ולא לראות אותו. לסנן. ואחת הדרכים להפנים את הסינון הזה היא העמדת פנים של ליברליות. כל הדמויות בספר מנסות לשקר לעצמן לגבי הפחד שלהן מהזר. להכחיש את הרתיעה שיש להן מער – בים ומאפריקאים. במובן הזה, התאונה עוזרת להם. כל עוד הזר לא ייכנס לחדר, אתה תמשיך לחיות בחדר של מראות, עם ההשתקפות של עצמך".

מצד שני, קל ללעוג לאשמה הבורגנית כלפי מיעוטים, להתייחס אליה כהתחסדות.
"בהלקאה עצמית יש עונג סאדו־מזוכיסטי. זה נכון בקטן, בקליניקה, וגם בגדול. אני לא יודעת איפה הקולנוע הישראלי היה היום בלי הכיבוש. זו חוויה שמצמיחה יצירות אמנות, שיחות סלון, לינקים בפייסבוק לעצומות עם ילדים שחורים חמודים. זה חלק מהתו תקן של להיות אינטלקטואל. כאן, כמו בניו־יורק. הדמעה שזולגת לנו פעם בכמה זמן בעקבות סיפור מהחדשות היא לא דמעה של כאב, היא גורמת לנו להרגיש: אני אנושי, אני בסדר, אני בכל זאת בצד של הטובים. הרי החלום הרטוב שלי הוא שאנשים יאהבו את הספר ויגידו, 'אתה לא תאמין איזה רומן מרגש על פליטים קראתי עכשיו'. אי־אפשר להימלט מזה. גם ספילברג, בהגזמה, מת לקבל אוסקר בעקבות רצח שישה מיליון יהודים".

הספר שלך מתפרסם בזמן שהרבה גרגירי חול מציקים לעין הישראלית: פליטים, פלסטינים, נערות מזרחיות, מורים שמאלנים.
"השאלה היא אם ספרות אמורה להכריח את הקורא להסתכל על מה שהוא לא מסתכל בדרך כלל, או שספרות היא שותפות לפשע. הרי גם בספרות, אתה צולל לתוך הספר שמעמת אותך עם החלקים הפחות סימפטיים באישיות שלך, כל עוד אתה יכול לסגור אותו ולחזור לחיים המסודרים. הפחד שלי היה שהספר יהפוך להטפת מוסר: אוי, כמה מסכנים האריתריאים ואיך אנחנו לא רואים אותם. ובכל זאת, אני כן חושבת שיש הבדל בין מי שטורח להשיג ידע למי שלא. הלקאה עצמית עדיפה על אדישות או עיוורון. וספרות היא כן פעולה בעולם. היא התבוננות ששונה מההתעלמות היומיומית, מהפניית המבט הצידה.

"כשעבדתי כעורכת בעיתון, השאלה הייתה בעצם – כמה מציאות אנשים יכולים לסבול עם הקפה בבוקר, איזה מינון של תמונות זוועה. כל זמן שאתה יכול לבלוע את הקורנפלקס שלך, העיתון עושה את תפקידו. חדשות בסופו של דבר זה איזי ליסנינג – הן לא מעבירות את המציאות אלא מתווכות אותה, מצנזרות אותה עם פוטושופ, עושות אותה נסבלת. אני מקווה שספרות עושה יותר מזה, שהיא תגרום לך להשפריץ קפה מהפה".

איילת גונדר־גושן, להעיר אריות, הוצאת כנרת־זמורה־ביתן

נעה ידלין, בעלת הבית, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 14.2.2014

פרס ספיר של מפעל הפיס כבר חצה את קו ה"לא מועיל אבל לא מזיק". איך יודעים? כשמתחילים לקרוא ספר ומופתעים לגלות שהוא הרבה פחות תפל וזניח ממה שהיה אפשר לצפות מהזוכה בפרס. במיוחד השנה, אולי יותר מכל שנה – שום דיון ערני, התנגדות או התלהבות מינימלית לא נוצרו סביב ההכרזה על המועמדים. אם לפני כמה שנים הזכייה עוד גרמה לאוזניים להזדקף, שלחה אותך לבדוק בחנות הספרים את העמודים הראשונים בטקסט ששווה 150 אלף שקל – השנה היה נדמה שלפרס כבר יש תפקיד הפוך: לסמן את הרע במיעוטו, את המקצועי אבל לא מלהיב, את מה שאפשר לחיות גם בלעדיו.

'בעלת הבית' של נעה ידלין מצליח, במידה רבה, לערער את הדעה הקדומה הזאת. הוא מתמצת לסיפור אחד תופעה תרבותית עכשווית שיש לה שלוחות וביטויים שונים. אם אחד הקווים המרכזיים בספרות הישראלית של העשורים האחרונים היה התבוננות במשפחה של מהגרים ובני מהגרים, בפתיחות יחסית כלפי הסיפור וההיסטוריה הפחות לבנים ומיינסטרימיים – בשנים האחרונות מתגבש הסיפור המשלים: התבוננות במשפחה הצברית, האשכנזית, ה"ישראלית". וכן הלאה. תיאור המבוכה וההתפוררות שלה בזמן שכוחות אחרים כובשים את הבמה. פרידה מצחיקה ונוגה ממעמד האליטה; פרידה של בעלי הבית, או פרידה כביכול, מהירושה ומהפריבילגיות שהיו מבחינתם טבעיות ומובטחות.

ידלין היא לא הראשונה לתאר באופן קומי את התפוררות המעמד הזה ומאבקי הדורות הפנימיים שלו. מאיה ערד כבר הייתה שם בפרוזה. 'הערת שוליים' של יוסף סידר בקולנוע. 'בעלת הבית' אפילו מזכיר במפורש ובבדיחוּת את אבי הזרם המתאבל הזה – 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי מסוף שנות ה־70. במובנים רבים, הוא הופך את הטרגדיה הלבנה לסיטקום. לרושם הזה אחראית, למשל, כבר הרשימה בפתח הספר שמציגה את הדמויות, חברי משפחת פוגל, כמו פתיח טלוויזיוני של קומדיות או אופרות סבון משפחתיות.

מעבר לטכניקות שמזכירות את הז'אנר – למשל, שימוש נרחב בדיאלוגים עוקצניים, בין דמויות שכאילו מודעות לקהל שצופה בהן, ולמעשה רגילות להציג, להמחיז, לשחק בתיאטרון המשפחתי – הספר עצמו ממחיש מאבק מעמדי בין אליטה ישנה וחדשה: בין עולם הספר לעולם התקשורת, בין האמנות לבידור. מבחינת הסגנון, זה ספר שמדבר בחלקו בשפה כמעט טלוויזיונית, של מערכונים, פאנצ'ים וקיטועים חדים בין סצינות. מבחינת התכנים, הוא מציג דמויות, ובראשן הגיבור – ילד פלא כושל, חוקר צעיר לשעבר שמעולם לא הצליח באמת להשתחל לאקדמיה – שנשלטות באופן מודע ומוטרד בידי צורות מחשבה טלוויזיוניות. הריאליטי, מצג השווא החנפני של דמוקרטיה ועממיות בעיניהן, לא רק הופך את המדליות שלהן לשמאטעס ("מומחיות, השכלה וותק") אלא גם מסמן אותן כמטרה להתקפה: "בדיוק כפי שהאס־אם־אסים של כולם שווים בפני הגמר הגדול, כך שווים כולם בפני הדעת והמדע". לא רק שהנובורישיות, הפופ והאפקטים הזולים חודרים לחייהן – הן עצמן נמשכות לכוחה של הטלוויזיה והעיתונות הצהובה, לדחף להפוך לפרצוף על המסך.

ידלין מפתחת כאן את הנושא, הזירה החברתית והסגנון מהרומן הקודם שלה, 'חיי מדף' – ספר שנראה לי בזמנו זחוח וכמעט ילדותי בניסיון שלו לתקוף את מעוזי האליטה הישנים והמדומיינים, ובראשם מדורי הספרות הוותיקים והנכחדים של העיתונות הישראלית. לתקוף, אבל יותר מזה, להסתפח אליהם. 'בעלת הבית' הוא קפיצת מדרגה ברורה. הוא מצליח להשיג פרספקטיבה, תחושה של תלת ממד ומרחב ספרותיים, בזכות שני עניינים מרכזיים. הגיבור הוא בנה המריר של כוכבת: אקדמאית ופונקציונרית ותיקה ומוערכת במרכז שלום ותרבות. החשיפה שלה כמי שאחראית למעילה מתמשכת ושיטתית בכספי תרומות היא חלומם הרטוב של נתניהו, לבנת ועינב בובליל: האשכנזייה, הנאורה, השמאלנית, מלכת הטעם הטוב וקצינת האתיקה, עומדת להתגלות כבסטיונרית מושחתת וצבועה.

ידלין בוחרת להתמקד דווקא בהתפוררות משנית ומואצת – בהלם שנגרם לבנה הלוזר והאנין, שעיצב את חייו, זהותו, העדפותיו הרומנטיות והפוליטיות בהתאם לסולם הערכים של בעלת הבית. הסיפור הגדול והפוליטי מואר עבור הקוראים באמצעות הסיפור השולי, הלווייני, בעיני 'התקשורת'. הטלוויזיוני מוכפף כביכול למבט הספרותי, המופנם יותר. מעבר לכך, הספר מצליח להשיג את הפרספקטיבה הזאת, את התחושה של כמה מימדים, בעזרת המעקב אחרי הגיבור והמחשבות שלו. בגוף שלישי, שמוגבל לתפיסת העולם של הגיבור ולידע שגלוי ומוסתר ממנו, מומחש הגיחוך הסיינפלדי שלו כלפי כל סימן של יומרה, טיפשות והעמדת פנים מצד הזולת. הקול שעוקב אחרי המונולוגים הפנימיים שלו דומה לו במובנים רבים, קרוב אליו ועדיין נפרד ממנו: סולד כאילו מקלישאות ומבנאליה, משועשע מעצמו – אבל מאיר (לפעמים בעדינות, לפעמים באופן מנג'ס) את נקודות העיוורון של הגיבור. קורץ מאחורי גבו.

אם ספרה הקודם של ידלין נפל לתיאור של 'טיפוסים' סטטיים, התענג על היכולת ללעוג לקריקטורות – 'בעלת הבית' מסמן בצורה מוצלחת יותר תהליך שעובר הגיבור: את היכולת שלו להשתחרר קצת, לוותר על חלק מהלעג הטינאייג'רי לזולת, להיות סלחני יותר כלפי עצמו וכלפי אחרים. במובנים מסוימים, הספר הזה מציג התבגרות מאוחרת – נושא שהולך ומתבלט בספרים ישראליים לאחרונה. הגיבור הופך מפוץ – לאדם נסבל ומפוכח. לא יותר נרקיסי משאר בני זמנו, אנשי האינסטוש והפייסבוק.

התהליך הזה, הוויתור על העמדה האליטיסטית, מקבל משמעות נוספת כשמתייחסים לסיפור המסגרת החדש שנוסף לספר – הזכייה בפרס ספיר. למרות כמה יוצאי דופן, אחרי יותר מעשור די ברור שהפרס לא השיג הישגים יוצאי דופן. הוא לא גילה לציבור פנינים נסתרות, ולא בדיוק שיגר קריירות ספרותיות פורצות דרך. סופרות וסופרים מרכזיים, בני הדור הוותיק, לא ממש סופרים אותו, והפרס עצמו לא להוט אחריהם (השנה, למשל, הסופר הוותיק והמוערך ישעיהו קורן לא הגיע אפילו לחמישייה הסופית). אם כבר, חלק לא קטן מהזוכים בפרס לאורך השנים הם לא אנשי ספרות מובהקים. הספרים שנבחרו עמדו לא פעם על התפר שבין ספרות יפה למשהו אחר (זכרונות, אוטוביוגרפיה). בכלל, קשה לדבר על קו מובהק שמאפיין את הפרס ואת הוועדה, שבראשה עומדת היום בכלל שגרירה לשעבר באו"ם ואשת אקדמיה. נייטרלית, חיצונית, לא מסוכנת.

אם הפרס אמור לסמן את ה־אירוע הספרותי של השנה הקודמת, לסמן תהליכי מפתח בספרות ובתרבות, לא זה המקרה של 'בעלת הבית'. זה ספר מקצועי, נבון ונחמד, עם אצבע רכה על הדופק – אבל לא מפגש יוצא דופן עם יצירת אמנות. "בורגנית טובה", קובע הגיבור לגבי אחת הדמויות, ומיד עוקץ את עצמו, "כאילו שהוא בורגני לא טוב". 'בעלת הבית', בסופו של דבר, עוזר לגיבור ולקורא להשלים עם העובדה הכאילו אלמנטרית: כולנו בורגנים ומעגלי פינות, כולנו רוצים כסף, הכרה, אישור של ההורים. קצת נחת. ובכל זאת, אפשר לדרוש מספר שישבור את ההגה ימינה או שמאלה, שיאיר את החיים ואת הנפש האנושית בצורה מפתיעה, חדשה, מרוממת או טרגית. שישאיר אותי בעמוד האחרון במקום אחר משהייתי בו בעמודים הראשונים.

אבל פרס ספיר הוא פרס הסטטוס קוו. הפרס שאין טעם להתרגז ממנו או לחשוב עליו. פרס הבסדר, השקט התעשייתי. הוא סידור עבודה נוח לסופרים: לא לאריות הוותיקים, ולא לחתולי השוליים האלטרנטיביים. בשנה שעברה זכה דווקא 'מוקס נוקס' של שמעון אדף, שמפריך לפחות חלק מהטענות: ספר תובעני, קודר ומורכב. ואולי החריגה הזאת מעידה על הכלל: זהו פרס אקראי. לסופרים זאת אפשרות לזכות בתמלוגים שלא יראו במשך חיים שלמים. ספר כטופס לוטו. למפעל הפיס – תשדיר שירות מחויך, תעמולה בתחפושת "תרבותית". ועבור הקורא? הוכחה שספרות נעה בין פיהוק לפנאי נעים.

נעה ידלין, בעלת הבית, הוצאת זמורה־ביתן

ראיון עם שמעון אדף, בעקבות הזכייה בפרס ספיר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 22.2.2013

שמעון אדף הוא המועמד המושלם לאנטי־קליימקס. שעות ספורות אחרי הטקס, שבעה אנשים כבר שאלו אותו אם צריך לשלם מס על הזכייה בפרס, ועדיין אין לו תשובה. בגלל בעיות קליטה, הוא עומד עכשיו מחוץ לבית ומתלונן בטלפון על הקור. הטקס עצמו היה "עשוי בטעם" מבחינתו, אבל לא עורר התרגשות ("לא ציפיתי לזכות. ההימור שלי היה לאה איני או סמי ברדוגו"). ולא, הוא לא צופה שהרומנים שלו יזכו מעכשיו לפופולריות. "אני מרגיש כמו תייר בשמי הספרות המרכזית," הוא אומר, "זה כמו להסתכל על העולם דרך טלסקופ. דברים רחוקים נעשים מאוד קרובים. דברים מעורפלים נעשים בהירים לגמרי. חוויה לא פשוטה".

אבל כבר זכית בפרסים.
"כן, אבל על השירה שלי, ושדה השירה הוא מראש אזוטרי. הפרסים בתחום מוגבלים מבחינת ההד שהם מקבלים. בפרוזה יש משהו שיכול להישמט מידך".

הדימוי הבולט ב'מוקס נוקס' – החל בשם הלטיני שלו – הוא העמדה העקרונית של חוסר תקשורתיות מול הקורא, מול העולם.
"אני כותב בחלל מצומצם מבחינת המחשבה על קוראים. ברור לי שקהל הקוראים שלי מאוד מצומצם מלכתחילה והדרישות שאני דורש ממנו ככותב הן בלתי אפשריות. לכן משונה מבחינתי לבוא לטקס שהוא נורא גדול, ולקבל פרס שיש לו הרבה הדהוד. אבל לא חשבתי על זה בכלל בזמן הטקס. להפך, הייתי נינוח בצורה מפתיעה. אני תמיד פוחד שמעגלי חיים שלי יצטלבו או ישיקו – שחברים מקבוצה אחת יפגשו חברים מקבוצה אחרת שיפגשו את המשפחה. הרי מתי כולם נפגשים, בחתונות ובהלוויות. בשנים האחרונות זה קרה בשבעה על אחותי ועל אבא שלי, ואז הייתי מחוץ לעניינים. הפעם הייתי נוכח לגמרי, וזה עבר בשלום".

אתה משווה בין הפרס לטקס חתונה?
"חס וחלילה. אני אשווה את זה בהגזמה לפלייליסט של גלגלצ. אם אתה מתאים את עצמך כיוצר מראש לפרס, הוא לא משרת שום תפקיד באמת. רק אם הפרס מאפשר לכותב לחקור לעומק את העולם שלו ולהמשיך להאמין בכתיבה שלו – יש לו זכות קיום".

ויש לו?
"אני אישית לא מרגיש את הבלבול של מי שזוכה בפרס וצריך להחליט מה לעשות מחר. זאת תקופה פורה יחסית בשבילי, ויש לי שני ספרים מוכנים שאני צריך להחליט אם בכלל לפרסם. אני לא מרגיש הקלה או שחרור למרות הקשיים של השנים האחרונות. לשמחתי, הפרס גם לא מעלה אצלי שאלות או סיבוכים. אני גם ככה שקוע כל הזמן בלופים אינסופיים של בחינה עצמית, בלולאות על גבי לולאות שכבר רצות מאליהן".

הגיבור של 'מוקס נוקס', שנושא סימנים מזהים שלך, הוא סופר לא נקרא בהגדרה, מין אנטי־סופר. הוא היה מגיב בפחות שוויון נפש?
"הוא מבטא אספקט ממני, אבל אני פחות קנאי ממנו לעצמי שלי. הוא יכול להתמסמס מעצם זה שמישהו אחר ייגע ביצירה שלו, בלב שלו. הפרס היה הורס אותו, מפורר אותו. הרי המגן שלו זה חוסר התקשורת. אני מקווה שזה לא יהיה האפקט במקרה שלי".

הבחירה באדף, גם אם היא תוצר של שיקולים עניינים בלבד, מתפרשת כנפנוף בתו תקן איכותי, ספרותי, לא פופולרי כביכול. מי שיעלעל בפתיחת 'מוקס נוקס' יחשוב אולי שנקלע למבוך מסובך של פרספקטיבות ומישורי זמן. אלא שהרומן עצמו (חלק מטרילוגיה שכוללת גם את 'כפור' ואת 'ערים של מטה') הוא כנראה ספר הפרוזה המתקשר והממוקד ביותר שאדף כתב בשנים האחרונות.

הגיבור והמספר הוא סופר כושל ועייף בקו עלילה אחד – ובקו עלילה מוקדם יותר, שנמסר לסירוגין, הוא מתגלה כצעיר מיוסר בעיירת פיתוח שנכנס לחיי הספרות כמרד באביו ובספרות התורנית. דווקא ההתמקדות בחוסר היכולת והרצון של הגיבור ללמוד את חוקי המשחק של שוק הספרות מחדירים לקריאה בו משהו מתמסר יותר ופחות יומרני. אפשר גם לדבר על האופן הנינוח יחסית שבו אדף נוגע כאן בקווים ביוגרפיים, אישיים – בלי התכסות ביותר מדי משחקי מראות, קודים שיש לפענח או פריצה נרחבת למחוזות פנטסטיים, שמאפיינים את שני הספרים המקבילים לו. גם קווי העלילה ברורים יחסית, ומסודרים בשני סיפורים מקבילים של התקשרות הגיבור לדמות אישה.

אדף טוען שדווקא 'מוקס נוקס' הוא הפנטסטי או המטפיזי מבין הספרים שלו. לי נדמה שדווקא המציאות, ובייחוד התחום של קשרי אנוש יומיומיים – בעבודה, במשפחה, בזוגיות – מוצגים בו כפנטזיה שאי אפשר לפצח. "זה כנראה נכון, אבל באופן עקרוני הייתי רוצה לראות כאן יותר ספרות שמאתגרת את תפיסת המציאות שלנו. את עצם היכולת לדווח עובדות בפרוזה. לא מעניין אותי הסיפור הישראלי שמתעסק במדינה הישראלית – מין ישות שמוגדרת מראש, ולא שואלים שאלות לגבי הנחות היסוד שלה".

אדף לא מסתיר את המרחק או האדישות שלו כלפי 'ספרות ישראלית' כמושג. הוא אמנם מזכיר כותבים שקרובים לליבו – דרור בורשטיין, עינת יקיר, חביבה פדיה, שהרה בלאו, כליל זיסאפל, שבא סלהוב ורונית מטלון – אבל כבר הצהיר כאן בעבר: "המודלים שלי כסופר הם לחלוטין לא ישראליים. הבקיעה שלי היא לא מספרות ישראלית אלא מספרות פנטזיה שקראתי בגיל ההתבגרות".

הגיבור שלך הוא מין טינאייג'ר קפוא, כמו רוב הגיבורים שלך. הדמויות התלושות האלה, של ילדים מגודלים ועצובים שלא מצליחים להפנים קודים בסיסיים של בגרות, נעשו שכיחות בספרות שלנו.
"אני לא עברתי בחיים איזה רגע של חניכה או התבגרות. לכן הספרות שלי היא ספרות של רפאים, של גלגולים, של עיוותים. כל הרעיון של התבגרות זר לי, ונתפס כמין הפעלת כוח אלים על התודעה והגוף. נכון שזאת תשתית שנמצאת ממילא בספרות העברית. ביצירות המרכזיות אתה פוגש דמויות שלא מסוגלות לתפקד במציאות כי הן לא מוכנות לוותר על החלום שהיה להם כשהן היו צעירות. פעם זה התכסה בכל מיני מחלצות של בניית הארץ והקמת מפעלים. ובימינו זה יותר חשוף, ופתאום עולה הדיון האמיתי במצב האדולסנטי, המתבגר, שמאפיין אותנו כחברה וכפרטים".

אתה מדבר על הכתיבה שלך כתהליך של התכנסות. איך ההרגשה להתחכך בגוף ענק ועוצמתי כמו מפעל הפיס? בחשיפה והלגיטימציה שהוא מקבל בזכות הפרס?
"אין לי בעיה. העמדה הקיומית שלי בכל מצב היא להיות ספק־חשדן ספק־נבוך. במובן הזה אין שינוי".

 והכסף?
"כן, הפרס על המועמדות בפני עצמו שווה יותר מכל כספי התמלוגים שקיבלתי אי־פעם".

הרומן התפרסם כחודש לפני שמחאת האוהלים פרצה. העובדה שהגיבור שלך מתפרנס מעבודות כמעט מעליבות מבחינתו, בשולי החיים הספרותיים, מקבלת משמעות רחבה יותר מהסיבוך הפרטי שלו.
"כבר בספר 'פנים צרובי חמה' מ־2008 ניסיתי להתעסק בשאלה הכלכלית בהקשר לכתיבה. כבר אז יכולת לראות פעם ועוד פעם מישהו עומד ליד הכספומט ולא יכול למשוך כסף. מישהו שמפוטר לידך בסופרמרקט. מראות שהולכים ומצטברים. לי יש כביכול צרות של עשירים. אני מצליח להתפרנס מסדנאות ומהוראה של כתיבה וקריאה – אבל אני צריך לוותר על הרבה דברים כאילו מובנים מאליהם. כל דבר שהוא לטווח הארוך. מצד שני, המחאה לא הצליחה לענות על השאלות שהיו לי. הדבר הראשון שניטל מהאנשים בישראל זה היכולת לפנטז חלופה, ובזה המחאה לא התעסקה לצערי. זה מתחבר מבחינתי לספרות הישראלית שתמיד מגיבה למצוקות עכשוויות, אבל לא יודעת לחקור את עצמה לעומק, להצביע על הכשלים שלה".

אבל עכשיו אתה שמח? נהנה קצת מהזכייה?
"הגעתי לשלב הזה בחיים שתמיד יש ברקע איזה משהו אפל וקודר שלא מאפשר לשמוח, שתמיד שומר אותי בעמידה על המשמר כל פעם שאני יותר מדי שמח".

ובכל זאת קיבלת צעצוע חדש. הוא לא ייתן לך כמה ימים של סיפוק?
"קר לי. בוא נראה מחר בבוקר".

צילום: יח"צ

ראיון עם אלון חילו, הכי רחוק שאפשר

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 6.1.2012

 אישה גוססת דיברה מגרונו של אלון חילו. "ראיתי אותה רועדת מקור כשהעבירו אותי בהיפנוזה לזמן אחר", הוא מספר. "מצאתי את עצמי בשנת 50 אלף לפני הספירה בתור אישה בשבט קדמון. שוכב אצל המטפלת, בעיניים עצומות, ראיתי את חברי השבט מקיפים אותה בשירים ובריקודים כדי לעזור לנפש שלה לצאת. היא כל הזמן דיברה על השבט: 'למדתי לסמוך על השבט, לאהוב אותו'. והיא צודקת. בהבנה שאתה חלק מקולקטיב יש משהו משכך כאבים, מנחם".

חילו הוא כנראה הסופר הישראלי היחיד שעורר לחיים בשנים האחרונות ריקוד בקנה מידה שבטי. ב־2009 הצליח הרומן השני שלו, 'אחוזת דג'אני', להפוך מעוד ספר פרוזה בעברית לשיחת היום, לשערורייה תקשורתית ופוליטית. על פניו, עניינים לא ספרותיים עמדו במוקד הדיון. מצד אחד, תביעה משפטית מצד משפחה שחילו הפך את אחד מאבותיה, גואל אדמות נשכח מימי העלייה הראשון, לגיבור ספרותי. מצד אחר, היריד הגדול שכונה 'פרשת ספיר', ובו בוטלה הזכייה של חילו בפרס.

חילו, עורך דין במקצועו, יכול להסביר את מחול השדים ההוא במישור אנושי, משפטי ופוליטי. אבל הוא מאמין שעוד לפני שבחשו בקלחת גורמים בעולם הספרות, ולפני שעמותה ימנית פנתה למפעל הפיס בדרישה לבטל את הזכייה, כוחות אחרים היו מעורבים. "הרוח של חיים מרגליות־קלווריסקי, גיבור הספר, פנתה אליי באמצעות מתקשרת ודרשה להפוך לדמות המרכזית ברומן שכבר תכננתי. אולי לא כדאי לדבר על זה, אין לי כוח לעצבן את המשפחה שלו עוד פעם, אבל את תמצית העלילה של הספר הכתיבה לי הדמות שלו דרך אותה מתקשרת".

בספר החדש שלו, 'הכי רחוק שאפשר', חילו אמנם מוותר על המחלצות של רומן היסטורי – בסגנון שני ספריו הקודמים – אבל העניין המיסטי שהורגש בהם מתעצם, גם אם לובש פנים קלילות יותר. שני גיבורים עומדים במרכזו של רומן המכתבים הזה. חייל טרי שהגיוס שובר את רוחו, מתכתב עם דודו המבוגר, פרקליט ותיק שמשבר גיל העמידה מוביל אותו לשורה של נסיונות רוחניים. הצעיר לומד להתגבר על הדרמה ועל הרגשנות של גיל הנעורים. מקבילו המבוגר לומד לדבר מחדש בשפת הרגש והרגשנות.

כחלק מההכנות לכתיבת הספר חילו העצים את העניין הוותיק שלו במַגְיָה ובמיסטיקה. מדי שבוע הוא התנסה בטיפולים שונים כמו חזרה לגלגולי חיים קודמים, סיאנס, תקשור עם נשמות מתים או היפנוזה. באחד הגילגולים שלו, הוא מספר, חזר לסקוטלנד של המאה ה־11 – רק כדי שחרב תשפד אותו אחרי שלא שילם מיסים לשלטונות. במפגש איתו בביתו בהרצליה, דירה טיפוסית של זוג עם שתי ילדות, אין זכר לתיירות המיסטית הזו, אבל כמו שחילו מסביר, צריך כנראה להסתכל מעבר: "אני מאמין שהמציאות כפי שאנחנו רואים אותה היא חלק קטן מהתמונה הכוללת. קריאה בקפה, טארוט, היפנוזה – אלה רק שערים קטנים, הצצות, לעולם של כוחות שאף פעם לא נבין במלואו".

ובכל זאת, חילו קטע את המסע הרוחני שלו בשיאו. "חשבתי שהנפש שלי חסינה לכל אירוע ספיריטואלי, וזה ממש לא היה ככה. אחרי שנה הגעתי קרוב להתמוטטות עצבים. התחלתי לשמוע בתוך הראש את המחשבות שלי חוזרות בהד".

מה גרם לך לקחת צעד אחורה?
"זה בעיניי הפרדס שחז"ל הזהירו מהכניסה אליו: עולם של נשמות המתים, העלאה באוב. תחשוב שמישהו צעיר מגלה שהעולם שמעבר הוא עולם כל כך נינוח. אין בו כאב, אין בו גוף ומחלות. הוא יכול להתאבד בגלל דבר כזה. אני שמח שכמעט הגעתי לגיל 40. אחרת, אלה רעיונות שיכולים לגרום לך להשתגע או להתפקר. אני מקווה שיצאתי מזה בשלום".

הכתיבה מבחינתך היא מדיום מיסטי?
"פגשתי דרך מתקשרת את הסבא ואת הסבתא שלי שנפטרו. סבא התוודה שהוא אוהב להציץ לי מעבר לכתף כשאני כותב, ולפעמים הוא לוחש לי רעיון שנדמה לי שהוא שלי. אני לא אוהב את המונחים הניו־אייג'יים על ישויות גבוהות ואנרגיות, אבל כן, יש כתיבה שיוצרת פעילות מסוג מסוים במוח, כתיבה מהירה ואוטומטית שלא מופיעה כשאני כותב, למשל, חוזה כעורך דין".

חילו הוא דמות לא טיפוסית של סופר ישראלי. למרות הפרסום וההתקבלות המהירה שלו, הוא מדבר על הכתיבה כעל תחביב "שצריך להיות אגבי ביחס לחיים". 'מות הנזיר', רומן הביכורים שלו, המציא מחדש את סיפור עלילות הדם נגד יהודי דמשק במאה ה־19 כמלודרמה היסטורית הומו־ארוטית. 'אחוזת דג'אני' השלים את המהלך והציב את חילו בעמדה נדירה של התייחסות רצינית מצד הביקורת לצד הצלחה מסחרית. במקביל, הספר עורר עוינות מכיוונים שונים. אנשי ספרות התייחסו לחילו כשרלטן. אחרים תקפו אותו משני צידי המפה הפוליטית – כפוסט־ציוני שמשחיר את פני אבות הציונות, ומצד אחר, כמי שהציג דמויות ערביות בצורה סטריאוטיפית, מינית, פנטסטית. בשיחה עם חילו, לעומת זאת, נראה שלא מדובר בדיוק בחיה פוליטית. נדמה שעצם השאיפה להלהיט, ליצור סנסציה, היא חלק משמעותי בכתיבה שלו.

"אני מסתייג מדמות הסופר שהוא סמכות רוחנית. אני לא מבין מאיפה מגיעה העמדה הזאת של מכובדות אצל הסופרים הגדולים שלנו. אני בנאדם בלי כבוד. הרבה פעמים אני רואה סופרים שמוציאים ספר ומצטלמים לעיתון עם מין פרצוף תחת כזה, ומדברים על כל החרא בחיים שלהם. אבל הספר נולד! כתיבה היא שמחה, היא שעשוע".

בספר החדש הוא ביקש ללכת לכיוון יותר "קליל ושמח. רציתי להישאר סלנגי, כמעט ערסי אפילו, גם כשאני מתעסק בשאלות פילוסופיות. אני עושה עסקאות וחוזים עם הספרים שלי. כבר כשיצא 'אחוזת דג'אני' ידעתי שהספר יסבך אותי בצרות – עוד לפני התביעות והסקנדל. גלומה שם איזו אנרגיה שלילית שבסוף התפוצצה לי בפרצוף. בספר החדש אני קצת יותר בוטח. יש בו משהו יותר נדיב ושוחר טוב".

'אחוזת דג'אני' לא היה טוב כלפיך? הפרשיות והסקנדלים יצרו המון עניין סביבו.
"לאלון חילו הסופר, הרעש ההוא עשה דבר נפלא. הוא אפילו ביקש שזה יקרה לו, הפרובוקציה שלו הזמינה את זה. אבל אלון חילו הבנאדם, לא טוב לו עם הדברים האלה. בחיים אני ביישן ונחבא אל הכלים. אני לא זה שירים את היד בהרצאה וישאל שאלה. אני זוכר איך הצטלמנו בהתחלה, כל המועמדים לפרס, ונעמדתי בצד, לא קשור לזה. מצד שני, תמיד משכתי גם אש. אני נרדף על ידי יצר פרסום של מותג, שרק רוצה להיות יותר ויותר ידוע, אבל גם לא טוב לי כשמזהים אותי ברחוב".

אתה סוחב טראומה מהסיפור ההוא? מפחיד יותר להוציא עכשיו ספר חדש?
"הטראומה היא לא מזה שלקחו לי כסף או פרס. הטראומה הייתה העליהום שנוצר בעקבות הפרס. זה היה קיץ יבש מבחינה חדשותית. לא היו מלחמות, לא הייתה מחאה חברתית. רק אני ודודו טופז. התעסקו בזה במשך חודש! אני בחדשות, עם הרוצחים, האנסים והפוליטיקאים. הטריגר למקרה שלי נבע אמנם מתוך עולם הספרות, אבל הוא היה אחד הסימנים הראשונים לצנזורה פוליטית שמרגישים עכשיו. שנתיים אחרי אנחנו רואים גל של חוקים אנטי־דמוקרטיים, וניסיון להלך אימים על אנשים ולמנוע מהם להביע את דעתם. אנשי הקהילה הספרותית וקובעי המדיניות בפרס הרי ידעו מראש שיוסי שריד הוא דוד של העורכת שלי. הם ידעו שהוא מוציא ספרים בהוצאת ידיעות. הייתה הרגשה שמישהו מחכה עם הפצצה בכיס כדי לראות מי יזכה, ולהטיל אותה אם תהיה תוצאה כזו ולא אחרת".

היית מתמודד היום שוב על פרס כזה?
"סעיף בחוזה אוסר על ההוצאה שלי להגיש אותי לפרס ספיר".

קוראים ערניים יוכלו לזהות גם בספר החדש משקעים מפרשת ספיר. עלילת משנה בספר מתעסקת בירושת ענק, שבסוף נגזלת בזדון מהיורשים. סכום הירושה עומד על 150 אלף שקל – סכום הפרס שחילו כמעט קיבל (בסוף ההליך המשפטי הוא יצא עם 70 אלף שקל ש"הלכו על המשכנתה"). למוד מאבקים משפטיים, ואחרי התייעצות קצרה עם עורכת הספר, חילו ממהר להכחיש את העקיצה ששתל בסיפור. כך או כך, האפיזודה הזאת – שמזכירה פרודיה על סיפור סינדרלה ואחיותיה המרושעות – רומזת לאופן שבו הוא ממקם את עצמו בתוך עולם הספרות, גם אחרי ההכרה והפרסים.

"לפני שנכנסתי לעולם הספרות דמיינתי לעצמי את הפרופסורים לספרות כג'נטמלנים, אינטלקטואלים עם מקטרת מול האח, שמדברים על דברים נשגבים. ב'אחוזת דג'אני' הכרתי את הפן המכוער של העולם הזה. חצי שעה אחרי שהודיעו על הזכייה שלי בפרס ספיר, פרופסור ידוע לספרות התראיין לעיתון ואמר שהספר שלי הוא ביזיון. ריבונו של עולם, תן לבנאדם חצי שעה ליהנות מפרס שייקחו ממנו עוד שבוע.

"דן מירון אמר שאני לא מבין כלום בשפה של התקופה, שזאת פארסה. אני מציע לו אתגר: בכל הספר יש רק פסקה אחת שמועתקת מעיתונות התקופה. אם כל כך זייפתי את לשון התקופה, אותה פסקה בטח תזדהר באלף ניצוצות מולו. בבקשה, שיעורי בית. אני כנראה עדין מדי לתחום הזה. חשבתי שבספר השלישי אני כבר אהיה חסין, אבל אני קורא לא רק ביקורות, אלא את אחרונת הקטילות בטוקבקים".

היחס שלך לממסד הספרותי קצת מזכיר את הבהלה של הגיבור הצעיר בספר מהממסד הצבאי.
"יש דמיון מבחינת תהליך ההתפכחות, היציאה מהתמימות. לא התעניינתי בספר בנושאים כמו הכיבוש וההתנחלויות והאתוס הצבאי. פשוט הסתכלתי על הצבא כמקום של בזבוז זמן וכסף. שופכים עליו מיליארדים, ועוד מגייסים עבורו תרומות. כל מי שהיה בצבא רואה את הבירוקרטיה, את השומן המטפורי ואת השומן הפיזי על אנשים, שנובע מחוסר תזוזה. כל מי ששירת רואה את ההיקף של הבזבוז וההתבהמות, אבל כל פעם שרק מציינים משהו בנושא, מיד מתחילים לדבר איתך על איראן".

חילו עצמו היה חייל במודיעין; שירות הרבה פחות דרמטי מזה של נדב, הגיבור הצעיר. הוא מעולם לא נכנס לכלא כמוהו, לא סבל מעל הממוצע, "הייתי אפילו חייל טוב". את השירות המבודד והאבסורדי של נדב הוא ביסס על חוויית מילואים קצרה וכנראה מספיק קשה כדי לשמש דלק לספר אחרי 15 שנה. את הרעיון להתכתבות בין החייל הצעיר לדודו המבוגר שאב מהתכתבות בינו לסופר אהרן מגד, שביקר את חילו בחריפות על העמדה הפוליטית שזיהה ב'אחוזת דג'אני'.

כמו ברומנים הקודמים שלו, גם הספר החדש מתאר יחסי חניכה בין צעיר למבוגר. גם כאן מופיע מרכיב הומו-ארוטי ביחסים, אבל בנוסח פחות קודר וגורלי ביחס לספריו הקודמים. "אני חושב שכל הסופרים כותבים שוב ושוב אותו ספר", מסביר חילו. "הספר שאני כותב הוא על מערכות יחסים בין גברים. זה מה שמעניין אותי: יחסים כמעט מיניים או מיניים, הומו־ארוטיים או אינטימיים. מהם הכללים של היחסים האלה, מה קורה כשמפרים אותם".

מתבקש לשאול מה לך, גבר נשוי ואבא לשתי ילדות, ולנושאים האלה.
"אחד הצווים התרבותיים אצלנו הוא ריחוק וחוסר אינטימיות בין גברים. אלא אם אתה גיי, וגם אז אתה לא אמור לעשות כל מיני דברים. זאת התניה שאני בוחן ושואל לגביה שאלות, בעזרת הגיבורים שלי שלא עומדים בכללים המיניים. בספר החדש, למשל, אין לגיבורים שלי כמעט חיי סקס. הגיבור המבוגר עובר עשר שנים בלי אישה. הצעיר אומר שהוא רוב הזמן עושה ביד. בזמנים המודרניים הביטוי העצמי הוא הגשמת מיניות. אתה חייב להשיג 'זמן מיטה' בתור דמות טלוויזיונית או ספרותית כדי להביע את עצמך. במאה ה־19, ההתנזרות או השליטה ביצר היו הביטויים הרצויים של מיניות".

ובכל זאת נראה ששחררת כובד בספר החדש. שהאשמה והקדרות הולכות ומתרככות אצלך מספר לספר.
'"אחוזת דג'אני' דיבר לדור שהוא היום בן 60־70־80. הם באו לאירועים ספרותיים איתי, הם הסתכסכו איתי, כתבו לי מכתבים, התפייסו איתי. ראיתי הרבה מהדור הזה שהזדקנו לא נכון. שמגיעים לגיל 80 מרירים, שונאים, מלאי טינות וחשבונות. ידעתי שאני לא רוצה להזדקן ככה. הלוואי שאני אוכל להתבגר הפוך, ללכת לכיוון הילד. אני לא חייב להגיד לעצמי, 'אני סופר איכותי ורציני וזכיתי בפרסים ואני מתעסק בפוליטיקה ובהיסטוריה'. צריך להיות דווקא שטותניק. רציתי לבדוק בספר הזה אם זה אפשרי להגיע טהור ומפויס לקו הסיום, למרות הייסורים של הגוף".

היית רוצה לפנות לקהל יותר צעיר?
"מאוד. אני רוצה שאת הספר החדש יקראו בני 20, חיילים. אני חושב שהספר הזה יכול לעודד אנשים במשבר, מי שקשה לו בצבא. עכשיו אני טפו־טפו בתקופה טובה, אבל במשבר הבא שלי אני חושב שאני אוכל לקרוא דברים שאומר הגיבור המבוגר של הספר, מיכאל, ולהתעודד.

"לא מזמן הייתי צריך לקרוא שוב את 'מות הנזיר', במסגרת פרויקט של הקלטת הספר. חוץ מהמשפטים הארוכים והמילים שלפעמים אי אפשר להגות, גיליתי שהספר הזה והגיבור הזה ממש מעצבנים אותי. אם הייתי מפגיש את הגיבור של 'מות הנזיר' עם מיכאל, אחרי שעה הכל היה מסתדר. הוא היה אומר לו: אוהבים אותך, אתה נחמד, אתה יפה, תפסיק כבר עם כל השליליות הזאת. הוא היה נותן לו חיבוק גדול ומזכיר לו שהכל חולף, שצריך לחיות את הרגע".

אז עכשיו אתה סופר ניו־אייג'? אתה לא מפחד ליפול לקלישאות, לספק את המובן מאליו?
"אני לא מפחד מקלישאות. אם מפנימים אותן באמת, מגלים בהן עוצמה. לא מזמן הייתי צריך ללכת פעמיים לחדר מיון ולקבל עירוי אחרי שאכלתי טרטר סלמון עם סלמונלה במסעדה מפורסמת בתל־אביב. על דבר כזה מטומטם אתה יכול למות. כתבתי להם מכתב זועם ואמוציונלי, וקיבלתי מהם מכתב שעוד יותר הכעיס אותי, שלא לקח שום אחריות. ואז קראתי את הספר ואת מיכאל ואמרתי לעצמי: על מה אני מבזבז את הזמן? מה, אני אלך איתם לבית משפט, אני אלחם איתם על 2,000 שקל? לא חבל על כל האנרגיות והכעס? לכו תיחנקו עם הסלמון שלכם!".

אלון חילו, הכי רחוק שאפשר, הוצאת ידיעות ספרים

בעקבות תחרות הסיפור הקצרצר של מפעל הפיס

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.9.2011

לסיפור הקצר היו חיים עוד לפני מפעל הפיס. "רבי יוסי הגלילי היה מהלך בדרך, מצאה לברוריה. אמר לה: באיזה דרך נלך לעיר לוד? אמרה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים – 'אל תרבה שיחה עם האישה?' היה לך [עליך] לומר: 'באיזה ללוד"' (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, על פי 'ספר האגדה').

ארבעה משפטים מובילים לשורת תהיות. האם ברוריה – מקרה נדיר של תלמיד חכם ממין נקבה – נוזפת בבחור בגלל אורך השאלה ששאל, או בגלל ההצעה השוויונית לצעוד ביחד? אם היא מגנה את הפטפוט, מדוע היא עונה על שאלה פשוטה בנאום קטן? ולהפך, איך היא מעזה לפנות לרב בכינוי שוטה, ואז לצטט את מוריו? האם הסיפור מצדיק את האיסור לקשקש עם נשים או ביקורתי כלפיו?

כשביאליק ורבניצקי, יוצרי 'ספר האגדה', דגו סיפורים מהאוקיינוס החז"לי והעמידו אותם כטקסטים עצמאיים – הם האירו את הסיפור התלמודי כמופת של סיפור קצרצר, כמעשה אמנות. הסיפור על ברוריה הוא בפירוש סיפור טוב. באמצעים ספורים מוצגת כאן דמות מורכבת ולא מפוענחת. דילמה תרבותית על קצה המזלג.

הצמצום במילים הוא מפלגה רב־תרבותית ועל־זמנית. הספרות המודרנית הדגישה בעזרת הקצרצר את הכוח האמנותי של היוצר, של היחיד. השוויץ של משיכת מכחול בודדת. המיקרו־סיפור של הסופר הגואטמלי אאוגוסטו מונטרוסו מוזכר כמעט תמיד בדיונים כאלה: "כשהתעורר, הדינוזאור עדיין היה שם". תחביר המשפט והחסכנות בפרטים מאפשרים לתלות על הסיפור כמות של פירושים. אפשר להרגיש את היומרה המחויכת שבה נדחסת היסטוריה שלמה: עבר, הווה, שאלות לגבי העתיד.

במילים אחרות, הסיפור הקצרצר האידיאלי הוא ענק בתחפושת גמד. תלוי בחלל ריק, הוא מנצל את הניתוק שלו מהֶקשר. הניגוד בין צמצום המסגרת לגודל הסיפור יכול ליצור רושם קומי, בנוסח הדינוזאור, או דרמטי – המתחרה השני על תואר קצרצר המאה שייך לארנסט המינגוויי: "למכירה – נעלי תינוק. מעולם לא ננעלו". הפעם, זעירות הטקסט ממחישה חיים שלא התפתחו: תינוק שנפטר, הריון לא ממומש, ציפייה נכזבת. הטון היבש, החיקוי של מודעה בעיתון, הניסיון לפצות על טרגדיה או לטשטש אותה ברווח זעיר – רק מנפחים את הסיפור. אצלנו, הדמות הבולטת בתחום הוא אלכס אפשטיין.

1
פסל מיניאטורי, יפן, תחילת המאה ה־20

 

האבולוציה הנוכחית של הקצרצר עומדת בסימן הסמסים, הסטטוסים והטוויטים. בארץ ובחו"ל כבר היו נסיונות להשיק רומנים סלולריים. ביפן זה הולך. העיקר הוא שהפלאפונים והרשתות החברתיות הפכו כל אדם לסופר בפוטנציה. הפעם הקצרצרוּת שואבת השראה משילוב בין יומן אישי לפרסומת. התודעה מנוסחת בסלוגנים. גם כאן מורגש הצורך בשנינה ובפואנטה – אלא שהטוויט הבודד הוא חלק משרשרת אינסופית של דיווחים.

החודש הסתיימה התחרות השלישית של סיפורים קצרצרים בחסות מפעל הפיס ('צרצרפיס'). אורך הסיפורים נקבע כאורך הציוץ המקסימלי בטוויטר, 140 תווים. הנה הסיפור הזוכה, מאת דותן ידלין: "כשחזרתי ממאדים, בעסקת חילופי השבויים, הלכתי לבקר את בתו של סרן ג'ון, כמו שהבטחתי לו כשנפרדנו. בבית האבות נודע לי שהיא מתה כבר 150 שנה". סיפור חמוד ופנטסטי שקצת מזכיר ברוחו את הדינוזאור הגואטמלי.

אלא שהדיון סביב התחרות הזו לא בדיוק ספרותי. בדומה לאח הגדול פרס ספיר, מיני־שערורייה התפתחה השנה סביב 'צרצרפיס', בעקבות ההחלטה לפתוח את התחרות להצבעות בפייסבוק. המתמודדים יצאו למסע צלב בעקבות הלייקים, ומשקלה של בחירת השופטים (גדי טאוב, דורית רביניאן ושהרה בלאו) גדל. אבל גם זה לא הסיפור. התחרות, שבמבט ראשון נראית כמו גימיק נחמד, מריחה בסופו של דבר כמו גבינה. לפני יותר מעשור התפתחה כאן אופנה של תחרויות ותערוכות של דברים מוקטנים. תחרות השירה של עיריית תל־אביב התגלגלה לשברי קלאסיקות לעוסות בתחנות אוטובוס. פינגווינים ושוורים נרתמו לקמפיינים מסחריים־אמנותיים בשדרות רוטשילד.

הפעם הטקסט הזעיר מחביא בתוכו ממותה אחרת. מוסדות עתירי עוצמה – מונופולים, בנקים, עיריות – מבקשים להציג לציבור פנים קטנות ולא מאיימות. מספיק להביט בתצלום היחצני מתחרות הקצרצרים: הזוכה מקבל לידיו צ'ק ענק (עם שגיאת לשון) מידי יו"ר מפעל הפיס, האלוף בדימוס עוזי דיין. גודל הצ'ק ברור. איך עוד ייראה הילד הסמלי של נציגי הכסף והביטחון? השאלה השולית היא מה גודל הספרות.

בסיפור על ברוריה, הקשר בין כוח לאורך בולט. מי שקובע את משך המשפט ואורך השיחה, גברים או נשים, קובע את חוקי המשחק והתקשורת. הנה, לעומת זאת, הבדיחה של הזוכה במקום השני בתחרות 'צרצרפיס', צפריר בשן: "פעם, מזמן, זכיתי בתחרות סיפורים ב־140 תווים. סבא שלי קרא ואמר לי: 'באמת יפה, צפריר, אבל למה כזה סיפור קצר? אתה יכול הרבה יותר'". נראה שהיחס הזה מקרין על התחרות כולה. דברו מהר, אין לנו סבלנות. התחכום האמיתי נמצא דווקא במסר העקיף של התחרות: אם כל אחד יכול להיות סופר, לחש הענק לננסים, אולי גם כל אחד יכול לזכות בפיס.

צילום: יח"צ

ראיון עם חיים באר, מזכרונותיה של תולעת ספרים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 10.6.2011

צרחה אחת נוקבת בחדר העבודה של חיים באר, בדרך כלל אתר סגור למבקרים, הסיטה אותו כמה מעלות ממסלולו כאגרן ספרים כפייתי. "יום אחד", הוא מספר, "א"ב יהושע ביקש לראות את חדר העבודה שלי. אני אף פעם לא מכניס לשם אנשים, אבל הוא סקרן נוראי. לא יודע מה דחף אותי, אבל באותה הזדמנות החלטתי להראות לו את חלקו בספרייה הפרטית שלי: ספר שהוא כתב כמדריך בצופים, ספרים של סבא שלו, ספרים שהוא כבר נפטר מהם ואני קניתי, ספרים שהוא נתן לאנשים עם הקדשה והם מכרו. פתאום הוא נתן צעקה: 'תגיד, אתה מופרע? שב, תכתוב, מספיק עם השטויות האלה!'.

"הוא צודק, יש משהו אפל ביחס שלי לספרים. ערימות על ערימות. למה אני צריך לחשוב כל הזמן על מה שיקרה להם אחרי שאמות? בשביל מה צריך את המהדורה הראשונה שיצאה בוורשה? לגעת בספר שאולי ידו של הסופר נגעה בו? זה צורך נואש בשליטה, כנראה. להיות אדון".

אז נגמלת?
"מפעם לפעם אני יוצא עדיין למצוד אחרי ספר, כמו אדם שיודע שאסור לו לאכול סוכר ולא מתגבר על חולשותיו".

הסיפור הזה חושף לא רק את היחסים התת־קרקעיים שבאר, בן 66, מנהל עם העולם באמצעות הספרייה המפורסמת שלו, אלא גם רמז לשינוי שחל בשנים האחרונות בכתיבתו וביחס שלו לספרים. ההתפלצות של יהושע הצליחה. "הוא כל כך צעק עליי, שכתבתי את 'לפני המקום'". הרומן המפתיע הזה מ־2007, ששגעון־הספרים עמד במרכזו, גילה שבאר מוכן לצאת מהטריטוריה הספרותית שמזוהה איתו. בזכות שלושת הרומנים הראשונים שלו ('נוצות', 'עת הזמיר' ו'חבלים'), הוא נתפס כמי שהחדיר לספרות המיינסטרים הישראלית את הקול של היהדות הדתית. שני הרומנים האחרונים ('לפני המקום' ו'אל מקום שהרוח הולך'), ספרי מסע אל מחוץ לארץ, בדקו את הצדדים הפרועים והקלילים יותר בכתיבה שלו. באר ידע תמיד לשלב בין תחכום לקומוניקטיביות, בין אהבת הקהל להערכת המבקרים – ולאחרונה, עושה רושם, הוא התחיל לעשות יותר חיים.

הביטוי "אני שם זין" יחזור יותר מפעם אחת לאורך השיחה בביתו ברמת־גן, מתרוצץ בין הרצאה לאירוע ספרותי ליום הוראה באוניברסיטת בן־גוריון. בניגוד למצופה מכותבים בעלי מעמד ומפרופסורים לספרות כמוהו, באר משתדל לקחת את עצמו ברצינות מוגבלת.

"חלק מחבריי הסופרים הם אגו־מניאקים", הוא מסביר את הגישה הזאת. "הם חיים בתחושה שהם ואפסם עוד. כשיצא הספר הקודם שלי, למשל, קמה בהוצאה מלחמת כל בכל. אחד הסופרים דרש שרק הספר שלו ייצא בחגים, כאילו רק הוא קיים. אני לא מצטנע – אני רוצה את חלקי ולא מבטל את עצמי. אני רק מודע לזה שיש עוד חמישים סופרים שגם רוצים שיקראו אותם. אני אשמח אמנם שיגדילו את התמונה שלי בעיתון באינץ' אחד יותר מאחרים, אבל אני יודע שאני לא בן יחיד.

"אחת הסיבות שעזבתי את העיסוק בעריכה ובמו"לות היא שלא עמדתי במגלומניה של סופרים מצליחים. מה שהם היו מבקשים, ההנהלה הייתה מסכימה, אחרת הם ילכו להוצאות האחרות. היום, כשגונבים וחוטפים סופרים אחד מהשני, הם בכלל מסתובבים בתחושה של בני אלים. והעיתונות משתפת פעולה ועובדת אותם. לא שלא מדובר באנשים מוכשרים, אבל הם עושים טעות. מה אכפת לכם לשמוע ביקורת ולשפר את הספר? תלמידה שלמדה אצלי כתיבה יוצרת כתבה לי לא מזמן שהיא גמרה לכתוב ספר. שאלתי אם היא רוצה שאני אקרא אותו, והיא ענתה: 'אני אבקש את חוות דעתה של הסוכנת הספרותית שלי'. אתה מבין? היא עוד לא פרסמה וכבר עובדת עם סוכנת. כל העסק נהיה פדיחה".

1
מוואנה צ'ן (Movana Chen), עבודות מנייר גרוס

לפני עידן הסוכנים הספרותיים, באר כתר בעיתון 'דבר' טור ספרותי תחת השם 'תולעת ספרים'. כמה עשרות רשימות כאלה, שהתפרסמו בעיקר בשנות ה־80, קובצו עכשיו לספר חדש, 'מזכרונותיה של תולעת ספרים' (בעריכת גדעון טיקוצקי), והן מגלות כמה מוקדם התנסחו השאלות המרכזיות שיעסיקו אותו כסופר. מרכז הקובץ מוקדש למסעות בעקבות כותבים קרובים לליבו. בעיקר ברנר וג' שופמן. קשיי הקיום, קנאת הסופרים, הרגעים הקומיים, הקטנוניים והנואשים שלהם כאנשים נושמים משמשים אותו כדי לחקור את הספרות שלהם, ועל הדרך, את המרחק בין עולמו לעולמם.

היחס האינטימי והמשוחרר של באר לאנשי ספרות מורגש גם בפגישה איתו. הוא מפטפט בחופשיות על אגו, על עלבונות מקצועיים, על סכום כסף נדיב שעיתון שילם לו עבור כתבה. הלגלוג העצמי והכללי שהוא מפגין כלפי עצמו וכלפי עולם הספרות, מסביר באר, נובע בין היתר מאם־כל־הביקורות שקיבל הרומן הראשון שלו, 'נוצות', ב־1980. "זאת הייתה פתיחת שבוע הספר וראיינו את דן מירון, בערוץ 1, במדורת השבט. לא היה מבקר משפיע וסמכותי יותר ממנו בתחילת שנות ה־80. שאלו אותו מהו הספר הטוב של השנה. הוא ציין שלושה ספרים, אבל ביקש לדבר על הספר הרע של השנה. פתאום אני רואה אותו מוציא את 'נוצות'. אני יושב בבית, וילדיי יושבים לידי – וכאילו שומעים שאבא שלהם אנס, גנב, רוצח. באותו ערב עוד הייתי צריך ללכת לחתום על ספרים בדוכן בשבוע הספר. אמרתי לאשתי שאני לא נוסע. היא אמרה: 'מירון אמר מה שאמר, ואתה תלך ותחתום'. אתה מבין למה אני חי איתה כבר 45 שנה?

"עליתי על אוטובוס לכיכר מלכי ישראל, ואני הולך שם כמו אבל בין חתנים. מתברר שמהערב אנשים מגיעים בהתלהבות ורוצים לקנות את הספר שהשמיצו בטלוויזיה. מכרו אלף עותקים באותו לילה. זה היה החיסון שלי. מי שעבר את הטירונות הזאת, שאר הדברים קטנים עליו. מאז, כשילדיי רצו להרגיז אותי, הם היו אומרים: 'נגיד אותך לדן מירון'. הוא הפך לאשמדאי, לסטרא אחרא של הבית".

לפני כשנתיים נערך במסעדה ניו־יורקית טקס גירוש שדים. חבר משותף החליט להפגיש בין באר למירון ולהפשיר את האווירה. "הסכמתי", אומר באר, "אבל ביקשתי שיזמין עוד זוג או שניים למקרה שיהיה לא נעים. ישבתי ליד מירון כל הארוחה. הייתה שיחה נעימה, הפרשה לא עלתה בשום צורה. חתיכת רגע. אמרתי לעצמי: זה האיש שהטיל עליך אימה? חוקר טוב, אבל בסך הכל איש די מסכן, עגמומי, פתטי. הוא בדיוק נאלץ אז לעזוב את ביתו בניו־יורק אחרי הפרידה המתוקשרת מאשתו. גר בדירת סטודנטים זמנית שקיבל מהאוניברסיטה, עד שיתארגן. כמו לפגוש בסופרמרקט את הרס"ר שמירר את חייך בטירונות, ולראות את אשתו נוזפת בו על החסה שהוא בחר".

מאיפה מגיעה הנינוחות הזאת?
"אולי היא תוצר של הגיל. נעשיתי בנאדם יותר אופטימי ומאושר אחרי שגיליתי שגם ממטבחים מלוכלכים יוצאות ארוחות מעולות. לא שאני לא נהנה מהמטבחים – העיתונות, האקדמיה והמו"לות; את כולם הכרתי ואני מכיר מקרוב – אבל אני רואה את התפרים, את הקומבינות. אמא שלי, שלא היה אלוהים בליבה, אמרה לי לפני ההרצאה הראשונה שלי: 'כולם משתינים'. הפלא הוא שעל ערימות של זבל, ובתוך הבִיצה, פורחים פרחים. הפלא הוא שאנשים כל כך נחותים מצליחים להוציא תחת ידיהם דברים חד־פעמיים. יכול להיות שגם אני איש קטנוני, אבל אני מקווה שאשאיר אחריי כמה דברים שיגרמו אושר או עניין לקוראים; כמה יצירות שעוסקות בדבר שמאוד יקר לי, וזה הקיום היהודי בארץ ישראל".

לאחרונה זכה בפרס ברנר, "הפרס היחידי שבעצם רציתי ומדי שנה ביקשתי מההוצאה להגיש אותי כמועמד לו". לפרס ספיר, לעומת זאת, הוא נשבע לא להתקרב. "זה פרס מחורבן. הייתי מועמד בשנת 2000, ומעולם לא הרגשתי מושפל ומבוזה כמו לשבת באולם תיאטרון גבעתיים כשהשופט אומר: 'ובמקום הראשון, הסופר חיים… סבתו'. תשבו, תבחרו חמישה סופרים ותחליטו מי הזוכה. אבל מה זה להושיב את הסופרים באולם כמו בטקס גלובוס הזהב? יובל שמעוני שהיה מועמד הוא סופר יותר חשוב מסבתו, אפלפלד סופר יותר חשוב מסבתו. אני חושב שגם אני. הפרס לסבתו היה אמירה חברתית מתחנפת למתנחלים, לדתיים, למזרחים, לכל מיני דברים. אבל זה לא העניין. למה אני צריך לשבת באולם וכל העיניים והמצלמות צריכות לקרוא את מבט האכזבה בפניי? בשביל 150 אלף שקל? על הזין שלי".

ומה עם קריירה מחוץ לישראל?
"אני לא מצליח בעולם, למרות שתירגמו אותי לשפות שונות. לא הגעתי לאימפקט שיש לסופרים כמו עוז ויהושע ובטח גרוסמן. ויש לזה הסברים שונים, מעבר לעניין הלשוני. רובם מתנהגים בארץ כדוברים אלטרנטיביים, ואני לא בטוח שהייתי רוצה לעשות את זה. אני חש אי־נוחות כשאני רואה פרסומים בשמם באיטליה, בצרפת או במקומות אחרים. הם יותר בוטים מאיך שהם מתבטאים כאן, ויש תחושה של מסעות שיווק. אם לי יש ביקורת, אני אומר אותה פה, במקום שבו מתנהל עיקר המאבק. דווקא כאן צריך להיות נחרצים וחד־משמעיים".

3333

כבר שנים באר הולך ומתרחק מעיסוק ישיר בפוליטיקה, מתוך תחושה של חוסר אונים. הנתק הזה מתבטא גם בעובדה שהפסיק להדריך טיולים ספרותיים בירושלים, זירת ההתרחשות של ספריו הראשונים. "ירושלים שבה גדלתי ושמתוארת בספרות שאני אוהב", הוא אומר, "הולכת ונמחקת. היא הפכה לעיר בוטה, חרדית מאוד, לאומנית. מוחקים משלטים כיתוב בערבית. הרמב"ם ורב סעדיה גאון כתבו בערבית ושאר גדולים מחכמי ישראל – וכאן מוחקים שפה. בכל מקום מקבלים אותך בחשדנות ובטינה, אין לי שם כבר חלק ונחלה. אם אלך עם אשתי באזורים החרדיים שבהם אמי גדלה – יגרשו אותנו. אני אדם מאוד מסורתי, אבל לא הייתי בכותל כבר עשרים שנה. לא מסוגל".

באר היה מעורב בעשייה פוליטית עד שנות ה־90. פעיל ימין חרדי הצית את דלת ביתו והשאיר לו מכתב ובו איום ברצח. "יום לפני שהייתי אמור להדליק משואה בהר הרצל, שפכו על הדלת איזה גלון דבק־מגע והבעירו אותה. למזלנו, אחד הבנים שלי התמחה כחייל בכיבוי אש". הפרשה ההיא, שבה התערב לדבריו השב"כ, הותירה אצלו אכזבה גדולה. "לא קיבלתי שום גיבוי, שום עידוד ושום תמיכה מחבריי בשמאל. סופר אחד חשוב התקשר להגיד לי: 'נו, עכשיו יש לך יחסי ציבור'. יש בכלל משהו בחוסר הלכידות של המחנה השמאלי. כשאתה צריך מישהו, תמיד הוא בשנת שבתון. עובדה שהשמאל התרסק לרסיסים ולא הצליח לגבש שום פלטפורמה חברתית משותפת".

איפה אתה ממוקם היום מבחינה פוליטית?
"האמת היא שאני בסוג של גולה. לפעמים אני יושב וחרד לנכדיי. מסתובב פה כמו זר. הייתי לא מזמן בכנסת, גייסו אותי ללובי לטובת חוק הספרים – הסתכלתי על שמות חברי הכנסת בחדרים ולא הכרתי אותם. כשהייתי ילד, זכרתי את השמות של כל הח"כים.

"הגעתי למצב שכל בחירות אני נשבע שהפעם לא אלך להצביע, וברגע האחרון אני איכשהו מתפתה לרעיון שמעולם לא היו בחירות יותר קריטיות ואסור לתת לפאשיזם לעלות. בבחירות האחרונות, נגיד, הצבעתי לאהוד ברק. נו, תראה מה קיבלתי? ביבי משודרג. אני חש כלפיו מיאוס כל כך סוחף, שקשה לומר שזה לא היה צפוי מראש. ואני ראיתי מלחמה. החוויה המרכזית של חיי זה לקבור את המתים בסיני, במלחמת יום הכיפורים. ראיתי כל כך הרבה מתים. הסרחון עלה השמיימה. והיום, הקלות הבלתי נסבלת שהמנהיגים שלנו מדברים על מלחמה עתידית עם איראן. די, אין יותר כוח לפוליטיקה".

2

אם באר מרגיש גולה בישראל של היום, מעניין לראות בקובץ החדש־ישן את המשיכה הראשונית שלו ליוצרים שחיים מחוץ למרכז התרבותי והגיאוגרפי של זמנם (ברנר בלונדון, למשל). כבר בשנות ה־80 דיברה התולעת שלו בארית שוטפת: קולאז' רב־שכבתי של תולדות הספרות, ציטוטים וחיקויים של כותבים עבריים, שמודבקים בעזרת הקול האישי שלו ככותב מודרני. אפשר להרגיש גם את הקשר בין המסעות הספרותיים שערך בימי 'דבר' לשני הרומנים האחרונים שלו – ספרי מסעות שכרוכים בתשוקה להחיות טקסטים ספרותיים.

אבל סיפורי המסע העיתונאיים של באר חושפים גם את הפער בינו ובין הסופרים שאחריהם הוא עוקב. בניגוד ליוצרים כמו פוגל או שופמן, שצוללים לגבולות המיניות והדקדנס, אין בהתבוננות של באר מרכיב מאיים או מרתיע. "בתחילת המאה ה־20 הסופרים האלה באמת לא דפקו חשבון", הוא אומר. "הדור שלי פוריטני, והוא עוד פחות דפוק מהדור הצעיר. אני רואה את הסטודנטים שלי. את הבהלה מכל דבר מיני לא שגרתי, מלכלוך ומדברים 'לא לגיטימיים'. הם אמנם יושבים חצי עירומים בכיתה, ולפעמים אני די נבוך ממחשופי הבנות – אבל תפיסות העולם שלהם שמרניות בצורה נוראה. מין צדקנות נוצרית כזאת. אני המום מזה שמדובר באנשים בשנות ה־20 שלהם. לא יודע להסביר את זה. המחשוף בעצם מכסה על פחד מציצים?".

ואצלך? מה ההסבר לזהירות שלך?
"אני לא אדם שהשתכר אי פעם. לא הלכתי לזונה אף פעם. לא התגלגלתי בביבים. אם השתוקקתי? לא חושב. זו אחת החולשות של הספרות העברית בימינו בכלל, שאולי נכתבת ממקום מוגן יותר; מעמדה של סקרנות ולא של החוויה עצמה. כשאני קורא את קנז, אני מרגיש שהוא כותב כאילו הוא ילד שמסתכל על עולם המבוגרים. ובמסעות שלי אחרי סופרים זה בולט במיוחד, העמדה של אדם לבוש בחברה של נודיסטים.

"מצד שני, העולם מצפה מסופרים שיגיעו לסחרור, לאקסטזה. תרקדו את מחול הקדוש, תהיו ז'אן ד'ארק. מציבים דמויות מופת כמו יונה וולך. אני לא בטוח שאני זקוק לעמדה הזו. בעיניי, דווקא האיפוק והכִפתור נכונים יותר. עגנון מהלך עליי קסם כי הוא לא ברנר. לא תתפוס אותו בהתפרקות".

מה לדעתך החסרונות שלך ככותב?
"הכנות לא מספיק כנה, האירוניה לא מספיק אירונית, הרטוריקה לא מספיק רטורית. בכל דבר אפשר להעמיק מינונים. כשברנר שולח ללחובר את כתב היד של 'מכאן ומכאן', הוא כותב לו: 'זה הכי טוב שאני יכול לעשות בשעה זאת, ואני חושב שאפשר להדפיס'. הוא לא אומר שזו יצירת מופת, בניגוד לסופרים אחרים שאני מכיר שבטוחים שהספר שלהם מייתר את הספרים האחרים. מנחם פרי כותב לפעמים שספר ספציפי מאפיל על כל הספרים האחרים בנושא או על הספרים האחרים של הסופר עצמו. מה זה הקשקוש הזה?

"אז כן, גילוי הלב אצלי לא מספיק. אפשר לחשוף עוד יותר את החולשות של הכותב ושל הדמויות. אבל יש רגע שבו אתה אומר: כרגע, זה מה שיש וצריך להדפיס את זה. כמו כל מעשה אנושי, גם הספרות מוגבלת. זה מה שלמדתי מברנר".

בשני הספרים האחרונים שלך יש באמת משהו יותר פרוע, יותר קרנבלי.
"יכול להיות שזה קשור להתבגרותי. אני מוכן להיות פחות מסורק. יכול להיות שגם השהייה במחיצת חוקרי ספרות צעירים עוזרת לי לבדוק קצת כיוונים אחרים. אפילו ברמה העלילתית, מאוד שמחתי לתאר סיפור אהבה קצר ברומן האחרון. פתאום מצאתי שריר שלא הפעלתי. רציתי לכתוב על הקצר־מועד, מה שכל כך לא עומד בקנה אחד עם כל מה שחונכתי אליו והטיפו לי. אני בא מתרבות של הנצחה וזיכרון. כל הזמן שומרים ושומרים. האמנתי בדברים שצריכים להחזיק מעמד. יצחק קומר של עגנון צובע את הלוחות ומעמיק את הצבע של האותיות בבית הקברות. אבל כל המצבות בסוף שוקעות, גם אם עוד דור שומר עליהן. אני בעצמי עוד שומר על כמה ימי זיכרון של הסבים שלי, אבל שאני אעביר את זה הלאה? צריך להישכח, והשיכחה מבורכת.

"אני רואה את גדעון סער הזה: 'כל תלמיד יופקד על מצבה'. וכשהתלמיד ימות, תלמיד אחר יטפל בשתי המצבות וכך הלאה. תנו למתים להישכח, תנו לעסק להירגע. והספרים? שולחים ספריות שלמות למתקן גריסה בחדרה. עושים מהן קרטון. פעם חשבתי שזה נורא ואיום. נו, שיישאר רק עותק אחד. צריך ללמוד ליהנות מחד־פעמיות, ממשהו קצר. אתמול, בדרך לפיזיותרפיסטית, נכנסתי לחנות ספרים בקניון. היה תלוי שם ציטוט של עמוס עוז: 'שיר זה סטוץ, רומן זה חיי נישואים'. חשבתי לעצמי, אתה פסיכי? גם סטוץ זה דבר מופלא, הוא לא חייב להפוך לחיי נישואים. כשהייתי ילד ותפרו לי מכנסיים לבר מצווה, החייט אמר, 'המכנסיים יחזיקו מעמד עד החתונה'. כך גם לגבי הקיום שלנו כאן, כל הזמן אנחנו שואלים כמה זמן זה יחזיק מעמד. זה קנה המידה? למה כל דבר נמדד במדד הנצח?".

דורות של כותבים הורישו לנו את המחשבה שגם אם התרבות עצמה נכחדה, נשארו יצירות הספרות.
"אי אפשר להעמיס את הידע הזה יותר. אז אני מכיר את שנהר ואת בורלא ועוד כך וכך סופרים. אבל למה להוריש אותם לדור שלך, ולמה שאתה תצטרך לשאת אותי על הגב? צריכה להיות קופת ברזל עם עותק אחד מכל דבר. אם אנשים צעירים עוד מאה שנה פתאום יגלו ספר של חיים באר, מה טוב. לא יגלו? יגלו את גרוסמן. היום מכתירים מנהיגים בפייסבוק – לא במרכז הליכוד. מישהי סיפרה לי שנולדה ילדה שקוראים לה 'Like'. זה משונה לחלוטין, אבל מאוד מנחם".

באיזה מובן?
"אין ברית־המועצות. אין הסתדרות כל־יכולה. מכונות דפוס־הבלט נעלמו. הכל צללים. אני אחד היחידים שעוד יש להם אנציקלופדיה עברית, ואני לא נוגע בה כמעט. ויקיפדיה זה חרא של דבר, אבל זה מה שיש לי היום. בימי חיי הלא ארוכים השתנו כל כך הרבה דברים, אז לדבר על נצח? לשאול אם אהבה תשרוד תמיד? טוב לך, אתה אוכל, אתה שותה? אלה השאלות".

חיים באר, מזכרונותיה של תולעת ספרים, הוצאת עם עובד

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם