תהילה חכימי, חֵֶברה

אם היתה בישראל רכבת תחתית, אם היה מין רכבל תת קרקעי שבו אנשים נדחסים מדי בוקר, משוגרים מהמיטה שלהם לתחנת העבודה המשרדית – 'חברה' היה דרך טובה להעביר את הדקות האלה בקרון, במעבר מדממה לרעש, מבידוד להמולת המכונה המשרדית. שנייה לפני הצפצוף, לפני שהכרטיס המגנטי ייסרק ותיפתח הדלת האוטומטית.

הסיפור המרכזי והמשמעותי בספר הפרוזה הראשון של תהילה חכימי כתוב בדומה ליומן מחלה או מדריך הפעלה. אישה כביכול מפוצלת פונה לעצמה כמעין מערכת כריזה דמיונית, בלתי נשמעת. מלמעלה, ממרחק, כאילו מחוץ לפריים. "אישה בחלל עבודה" הוא הכינוי החוזר והתבניתי שמקבלת הדמות הזאת. ספק כותרת של תמונה, של פורטרט אמנותי: "אישה בחלל עבודה, את מדממת?"

אנחנו מכירים את הקול הזה. זהו הקול הפנטסטי של מי שהיה אמור לזהות מצוקה שאסור להפגין בפומבי, בחלל העבודה. זהו קול רפואי. זה הקול של פקח הטיסה או של האח הגדול. זהו קולה של אישה דיגיטלית. של אפליקציה חסרת הגוף. נגיד של סירי, העוזרת האישית, האייפונית, שכבר הפכה בצורות שונות לדמות קולנועית וטלוויזיונית. האנדרואידית החמימה והקרירה כאחד שפונה אל הגיבור הנרדף, הקאובוי האלקטרוני, במבוך של עיר גיהנומית, צרכנית. שריד האחרון, אפשר לומר, של אנושיות, של תקווה, שמנחה את האביר האלקטרוני הנמלט מהדרקון, ממשטרת המחשבות הביורוקרטית.

זה השיחוק העיקרי של 'חברה'. חכימי לוקחת מסורת של אימה קפקאית ופנטזיה מד"בית ומדביקה אותה על דמות וסיטואציה עכשוויות, מוכרות, מקטינה את הווליום המיתולוגי לממדים אישיים, משרדיים. "אני חושבת שאת מדממת וזה מחוץ לתאריכים הרגילים", היא כותבת, פרק אחד לפני שהגיבורה, בתורה, מדווחת בגוף ראשון על אפליקציה שבה היא מזינה את נתוני המחזור ויחסי המין שלה. "אצלך הכל תמיד מגיע בזמן, גם אם עם השנים הדברים הופכים צמיגיים יותר, חיים יותר, את לא מוציאה את זה מהרחם, כבר כמה זמן שזה יוצא לך מהאישונים, כל דבר שאת מסתכלת עליו זה מטפטף ממך, מטפטפת דמעות מלוחות של דם מול המסכים הכפולים שבעמדת העבודה. אישה בחלל עבודה, את זוכרת איך פעם, לא כל כך מזמן, אהבת ישיבות ותהליכים ארוכים. אהבת לראות איך הם מקבלים תוקף, הדברים. הופכים חיים".

הסיפור הזה יכול להפוך לספר קומיקס. הוא כתוב כמעט כתביעה להמחשה, לתרגום ויזואלי. קחו, למשל, את הדימוי הכמו נוצרי שמצוטט כאן של טפטוף דמעות דם מול מסך המחשב. לא מזמן, 50 שנה אחרי צאתו, הסרט 'אודיסאה בחלל' זכה לגרסה משוחזרת ומשודרגת. 'חברה', סיפור צנוע בהיקפו, רחוק מהיומרה האפית והפנורמית של קובריק, מראה כמה עמוק ורחב ההדף של הסרט הזה. של בניית סיטואציה דרמטית וסיפורית בעזרת הפיצול שבין קול רובוטי בלתי נראה – לבין דמותו של האסטרונאוט שנלחם מול השעון ונגד כוחות הפיזיקה והמחשוב לתקן את החללית, לשוב לכדור הארץ. במסורת הקולנועית הזאת החלל החיצון מתעצב כמין רחם מטפורי. האסטרונאוט, מחובר לחללית האם בחבל טבור אלקטרוני, מרחף.

את 'חברה' של חכימי אפשר לקרוא כגרסה לבלדה של דיוויד בואי על מייג'ור טום. במקום להשתמש בתפאורה החללית כלבוש לדרמה פסיכולוגית פנימית – היא משתמשת בחלל המשרדי. בשגרת העבודה של אישה צעירה ומותשת שהספר והקוראים פוגשים משני קצותיה. התודעה והגוף. או יותר נכון, העובדת והמעבידה.

בסופו של "עוד דייט כושל", הגיבורה חוזרת הביתה ועונה למיילים מהעבודה. חלומותיה בנויים כסיוט משרדי. המשבר הפרטי מקביל למשבר ארגוני. עודף יעילות שהופך לחוסר יעילות. גל פיטורים עומד להציף את החברה ואת הסניף הישראלי שלה. "אישה בחלל, אני רואה, העבודה יושבת לך חזק על הראש, ההתראות לא מפסיקות להיכנס". המכונה הפנימית, כמו המכונה הממשית, משתבשת. הדד-ליין מתקרב ולא ברורה המטרה. להצליח בניסוי או להיכשל.

 

הקובץ כולל עוד שני סיפורים, קצרים יותר ושגרתיים יותר. 'עובדת חברה' מקביל בין בנייתה של עיר של פקידים זוטרים להכשרה של הנוער המקומי בסניף מקדונלדס בעיר. בסגנון שנע בין סאטירה יבשה, ריאליסטית, לסיפור בלשי. הוא בנוי סביב פרשת היעלמותו של ילד, לקוח בסניף או עובד פוטנציאלי, ומדגים איך הנערים העובדים והבוסית לומדים לדבר בשפה תאגידית של כניעה, הכנעה ויעילות. מחווה לסיפורי עלילה על סוד אפל ומרקיב בעיירה אמריקאית שמשוגרת לעיר פרברית בישראל. הסיפור השלישי, 'רילוקיישן', מתגלה כסיפור מדע בדיוני: הגיבורה והמספרת מקבלת הצעה להשתתף בניסוי שבו היא מתנתקת מחייה ומגופה. אלגוריתם תופס את מקומה והיא מוזמנת "להמשיך ולצפות מרחוק בחייך הישנים" או לכבות את המסך.

דווקא מפני ששני הסיפורים הללו נראים כשלוחה של הסיפור המרכזי או כווריאציה שלו – ההתעכלות בבטן המכונה, סיר הטיגון, האלגוריתם האינטרנטי – הם יוצרים רושם פחות משמעותי ופחות זכיר. ההיבט הנסיוני של הסיפור 'רילוקיישן' בוודאי מתעמעם בחודש שבו 'מראה שחורה' חוזרת לעונה נוספת, והדיכאון הצרכני-ילדותי בסיפוריו של אתגר קרת מועמד לפרס ספיר. המבנה העלילתי של הסיפור המרכזי אמנם רופף בהשוואה לשני הסיפורים האחרים, אבל הוא מדגיש את הייחוד והמיומנות של חכימי ככותבת. התנודה בין פרוזה לבין שירה. היכולת לתאר כמעט בשלווה – או בקהות חושים – מעין דיכאון אנטי-דכאוני, שיש בו משהו בוער על סף פיצוץ. השימוש בסוג מסוים של הומור יבש, קצת פאנקיסטי, שבו הבזקים של אלימות והתערערות נפשית מתבטאים כאילו ללא הבעה. כבדיחה מובסת מעולמן של קומדיות משרדיות.

'חברה' מצטרף לזרם גובר של שירה ופרוזה ישראלית שמפרשות מחדש את העלילה הקלאסית על הפקיד שנבלע בין גלגלי השיניים, שהמנגנון המכני משתלט עליו כדיבוק – ביחס לעולם העבודה העכשווי, ולא פעם, מפרספקטיבה נשית. משוררות כמו יודית שחר ותהל פרוש, 'הארכיברית' רומן הביכורים של ענת לוין, קובץ הסיפורים 'חוויית משתמש' של נועה סוזנה מורג. במובן הזה, 'חברה' מאותת מצד אחד על הכישרון של חכימי, ומצד שני, מרמז שהיא נוגעת בסיפור בשרני יותר, שמחכה אולי לקנה המידה ולכלי העבודה של רומן.

תהילה חכימי, חֶברה, הוצאת רסלינג

הלו סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

מודעות פרסומת

דוד פוגל, רומן וינאי

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 30.3.2012

הסיפור המעניין באמת של דוד פוגל נמצא מחוץ לספרים. איך יוצר שהיה שולי למדי בימי חייו – טענה שאפילו היא דורשת זהירות מפני להקה של מומחים – מקבל את תפקיד הקדוש של הספרות המודרנית של קוראי העברית. איך אדם שכתב את רוב שיריו וסיפוריו בעברית, אבל היה כנראה אדיש עד עוין לכמה מהכותבים העבריים המרכזיים בזמנו, התיישב לצידם בפנתיאון. בניגוד לרבים מבני דורו, מהדורות של ספריו מצליחות לשרוד ולהתחדש בחנויות שונאות הספרות בישראל. על הספרים עצמם מואצלת איזו רוח מרדנית וסקסית, שלא פינקה סופרים חשובים לא פחות – שופמן וגנסין, למשל – שהגישה הספרותית שלהם נועזת ומעודכנת לא פחות, והיחסים שלהם עם האידיאולוגיה והתרבות הציונית מורכבים וחופשיים לא פחות.

העיזבון של פוגל הוא התגלמות הפנטזיה של חוקרים ועורכים. מאז שנות ה־50 התפתחה שושלת של אנשי ספרות שגילו אותו והעמידו אותו בראש שמחתם. המפעל המרכזי, בהקשר הזה, היה של מנחם פרי, ששב והציג לקוראים יצירות פרוזה נשכחות של פוגל, בטענה שהן מאפילות אפילו על השירה שלו. 'רומן וינאי' הוא הפעלול הנוכחי במופע המדהים שפוגל עורך אחרי מותו. הספר הוא תוצר תגלית. טיוטה נסתרת, יצירה שולית בעולמו של איש השוליים, שחמקה מבעלי הארמון שהוקם מיצירת פוגל אחרי מותו. מנהלי העיזבון השדוף של איימי וויינהאוס, למשל, היו חותמים עליו בעיניים עצומות: סיפור ארוך ששב ומציג מזווית חדשה ולא צפויה זירות ודמויות שפוגל עסק בהן – מווינה הפורחת־נרקבת של ראשית המאה הקודמת, ועד הצעירים תאבי החיים שזרע מוות הולך ונובט מתוכם, תושבי בבל המודרנית של סוגי מיניות, שפות ועמים. לילך נתנאל, חוקרת וסופרת צעירה, מציגה את הספר כיצירת מוקדמת של פוגל, שקודמת ליצירות המרכזיות שלו כמשורר וסופר. אולי עוד יתווכחו על הקביעה הזאת. בכל מקרה, לא צריך לקרוא הרבה פוגל כדי להתרשם שכמה מהטכניקות המרכזיות שלו ואפילו דימויים חוזרים מופיעים כאן בצורה מגובשת. למשל, החיבה שלו כתאורן לעימות בין צבעי כחול וכתום, ש'חיי נישואים' חגג כאילו לפי הקולנוע של אלמודובר.

האם הספר יצליח לפרוץ את המעגל של קוראי ספרות מקצוענים? האם הוא יצליח לפתות קוראים חדשים לקהילה המתרחבת של קוראי פוגל? כרגע, 'רומן וינאי' נראה קודם כל כמו הזמנה למסיבה של סוציולוגים וחוקרי תרבות. בראש ובראשונה, הוא מלמד על האופן שבו אנשי הממלכה הספרותית בישראל מבקשים לראות את עצמם, ועל הגיבורים הספרותיים שקהל הקוראים מוכן לאמץ. פוגל מספק לאלה מבט לעולם נפשי והיסטורי שיש לו כנראה ביקוש כאן ועכשיו: עולם שנע בחופשיות בין זירות יהודיות ולא יהודיות; בין שאריות חלומיות של קיום מסורתי, טרום מודרני, לחיי עיר אירופית גדולה ומנוונת; עולם שמתאר בעברית את מה שהעברית כאילו מיעטה לתאר, שמתעסק במין בגילוי נפש וכמעט ללא מבוכה.

פוגל, אולי יותר מתמיד, מתגלה כאן כפטרון של האדם היחיד. מי שאפילו לא נאבק במעגלים של תרבות, משפחה, דת או מוסר שעיצבו אותו – אלא מתענג בראש ובראשונה על ההווה, על שינוי מתמיד, על האפשרויות השונות של חיכוך עם העולם. האופן שבו הדמויות בספר מתענגות על פריצת גבולות, ומוכנות להפקיר את עצמן לאלימות ולפורענות, מעידה על קשר מעניין בין מי שהיו יכולים להיות קוראי הספר (שנכתב בין שנות ה־20 לשנות ה־40, המומחים יקבעו) לבין הקוראים הישראלים היום. אלה וגם אלה חיים בתוך תרבות שמציירת את עצמה מתוך קריסה ומשבר, מתוך פחד הקץ ומתוך ששון לקרב.

222
מתוך 'עיניים עצומות לרווחה'

 

השם 'רומן וינאי', שעורכי הטיוטה לילך נתנאל ויובל שמעוני העניקו לסיפור, מדויק אבל יותר מזה – מטעה. הספר אכן שייך לטריטוריה של הספרות הווינאית, שעמדה בסימן החרדה של ראשית המאה ובהשפעת ההגות האוונגרדית של פרויד, כולל חקירה לא מוסרנית של כוחות האלימות והמין בחיי האדם ('עיניים עצומות לרווחה', סרטו של קובריק המבוסס על סיפור של ארתור שניצלר הווינאי, הוא נקודת פתיחת טובה להיכרות עם העולם הזה). אלא שקשה להתייחס לסיפור כאל רומן, במובנים הפשוטים והישירים של הכותרת הזאת. במידה רבה, הספר מבטיח הבטחות לרומן, שמופרות בזו אחר זו. הפתיחה היפהפייה והחסכנית – מיטב הספר, בעיניי – מציגה את הגיבור, מיכאל רוסט, כמהגר, כנראה ותיק, בפריז. גבר ששייך אולי לבוהמה של מהגרים ויוצרים, אדם בעל טביעת עין חדה שכנראה פיענח את צפונות המין האנושי. אחרי כמה מפגשים מהוגנים יותר ופחות – פלירט עם בורגנית משכילה, שיחה עם שחקן משוטט, תמהוני דמוי שד, עסקים מרגשים עם זונה – הספר מצהיר על קפיצה של עשרים שנה אחורה, לעלומיו של הגיבור. כמו צעירים רבים, הוא נטש את משפחתו בעיירה המזרח אירופית, ועבר למטרופולין במטרה להכיר את העולם הגדול ואת עצמו.

ההישג העיקרי של עורכי הספר קשור לעיצוב הלשוני שלו. גם כאן אולי יתפתח ויכוח בין מומחים, אבל התחושה המיידית היא של שטף מפתיע, של איזון בין זרות וקרבה ביחס לשפה המתווכת והמעובדת של פוגל ועורכיו (שפה שיוצרת לפעמים רושם של בדיחה מאחורי גבו. מהי למשל "כרכשת ממולאה" אם לא הקישקע שהצליח לשמור על שם נעוריו אצלנו). עם זאת, בכל מה שקשור למבנה העלילתי של הסיפור וליחסים שבין חלקיו מבחינת חשיבות ונפח – 'רומן וינאי' נופל נפילה יפה ורכה בין הכיסאות. מצד אחד, ניכר בו רושם חזק של טיוטה וניסוי, כולל מין פתקיות שפוגל כאילו רשם לעצמו לגבי תולדות הדמויות, לגבי קווי האופי המרכזיים שלהם והמנגנון הפסיכולוגי שמניע אותן. נדמה שנתנאל ושמעוני לא היו מוכנים להתייצב בביטחון מלא מול הסיפור ומול פוגל, ולקצץ חלקים פחות אכילים בבשר. מצד אחר, לפי אחרית הדבר, העורכים הכריעו כמה הכרעות חשובות בתחום הזה מתוך רצון להנגיש את המקור לקהל – ולא פרסמו את המקור הגולמי. כל צעד בדילמה הזאת, סביר להניח, היה חושף אותם לביקורת והסתייגות.

אם הוצאת הספר הייתה מחזה בפני עצמו, היה נחמד לגלות שמדובר בהמצאה, בחיקוי מקורי של פוגל. במובנים רבים, האופי של טיוטה וסימני התפירה או המחסור בבד, גורמים לרומן להיראות עכשווי, נסיוני. ההצגה של גיבור הרומן כמקור לחידה, והקפיצה אחורה לנעוריו הווינאיים, מעוררים ציפייה לגילוי הדרגתי של התעצבות הגיבור כגבר. בניגוד לציפייה הזאת, הגיבור דווקא הולך וחומק מאחיזה. ככל שהספר מתקדם, רוסט הופך למין מדריך־מתווך בין סיפורי חיים ובין דמויות. החידה לגביו הולכת ונעשית דחופה פחות ודמותו מיטשטשת. הפרשה המרכזית בספר, המשיכה הכפולה שלו לאם ולבתה, לא מגיעה לשיא או לפיתוח. גם הרמזים הדרמטיים השונים בתחילת הסיפור – ברית שטנית־מעודנת שהוא כורת עם גבר עשיר מסתורי, אותות מקדימים להתאבדות – פשוט מתנדפים. כל זה, בניגוד לרומן 'חיי נישואים' או לסיפור 'נוכח הים' שפורטים אחד לאחד שורת דימויים בפתיחה, ביטויים לתשוקה לא ממומשת, שהופכת בהמשך למהלכים עלילתיים מוחשיים. על 'רומן וינאי' הולכת ומשתלטת תחושת שרירותיות, שוטטות, כאילו מתוך נאמנות לעיקרון היחיד שמנחה את הגיבור. חיי רגע. בחינה מלאה של ההווה, פגישה עוצמתית עם הזולת, בלי ניסיון לקשור אותן לתכלית עתידית או לנאמנות כלפי העבר. ההצצה לחיי הנפש של דמויות המשנה מתעצמת – עד שנוצר רושם של כמה סיפורים קצרים, כמה סצינות עזות ומדוקדקות, שמחוברים בקשרים לא מחייבים.

האם פוגל עצמו איבד עניין ביצירה? האם הוא פנה לבחון קווים מובחנים יותר באישיות של הגיבור בסיפורים אחרים? בכל מקרה, לפני שהוא דוהה, רוסט מתבלט כנציג מפתיע של גיבורים פוגליים אחרים. הוא כנראה הדמות הגברית והמצליחנית שפוגל ברא. למרות האפלה הסגנונית והפסיכולוגית שאופפת אותו, הוא אחד הגיבורים הבריאים ובעלי היכולת שהקורא העברי יכול לפגוש. הכוח שלו איפשר אולי לפוגל להגיע לאזורים שגם היום מתבלטים מול המהוגנות והאשמה של הפרוזה העברית. לתאר חוויות מיניות בחושפנות לא מתנצלת ולא שמנונית. לתאר דחפים של אכזריות ואנוכיות בלי להוביל אותם לכיוונים מוסרניים. לתאר את הנפש האנושית כנוזל שמשתנה ללא הרף, נספג בזולת ונסוג. ובעיקר, לעטוף את כל אלה, רוב הזמן, בלשון של שירה. כל אלה הופכים את הקריאה ב'רומן וינאי' לחוויה מתגמלת וערנית – אבל לא כזו שמתעלה מעל לשירה המלוטשת של פוגל, ולהבדיל, מעל היומנים המפורטים, הפרוזאיים והאינטימיים שנוגעים והוגים בקשת שלמה של אפור.

דוד פוגל, רומן וינאי, הוצאת עם עובד