הצלמת לבית ישראל – בעקבות מותה של רונית מטלון

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 5.1.2017

רנקין

"מהי האשליה הזאת?", שואלת רונית מטלון בספר המסות שלה, 'קרוא וכתוב' (2001), בשעה שהיא מנתחת צילום שצילם הסופר לואיס קרול ומתעכבת על פרטי הבעתה של אחת הילדות מצילומיו הטעונים, המטרידים. "מבטה התקיף, הקבוע במצלמה, בעולם, חושף כביכול את האשליה, ובה-בעת גם מגלם אותה", קובעת מטלון, כשהיא בוחנת את ארשת פניה המתריסה של הילדה המצולמת. "אותה הבטחה מפוקפקת, שובת לב, שוברת לב ומרתקת שיש בכוכבת, ב'גיבורה', ב'סטארית האמיתית'".

מטלון עצמה ידעה ליצור את האשליה הזאת בדיוק. לשכנע שהמעשה הספרותי – הכתיבה, הקריאה, הפרשנות – הוא ביטוי לעוצמה, למעמד, לסמכות. למרות השוליים המחויכים-מלגלגים בכתיבתה (ובדיבור, כמרואיינת) – ההתייחסות של מטלון לאמנות המילה והסיפור מבטאת פאתוס גדול, חומרה, רצינות. אמנם לרגע נדמה שהיא לועגת לקרול – שם העט של המתמטיקאי, איש הכמורה, האקדמאי צ'ארלס דודג'סון – הצלם חובב הנערות. נראה שהיא מזדהה ככותבת עם הילדה המצולמת, המרדנית. עם המאמץ לשמור לעצמה דבר מה עצמאי, סרבני, מול המצלמה. למעשה, בצילום המסוים ההוא ובמסגרת המסה ההיא – מטלון מאתרת את נכונותו ויכולתו של הצלם-הסופר לוותר על חלק מכוחו ולשתף פעולה עם המצולמת. לאפשר לאישיותה לבקוע, להתייצב, לצאת החוצה – ולהנציח בצילום-ובסיפור את הרגע הזה של בקיעה והתייצבות.

מטלון הייתה הסופרת-צלמת הסמכותית האחרונה והיחידה. ואולי בעצם הראשונה. אבות הספרות העברית התיימרו לא פעם לדבר בשם "האישה העברייה". בשם קולה המושתק. מטלון הצטרפה למסדר המוסרי-מתעד-מבקר הזה, אבל בזכות הביוגרפיה שלה – בזכות המאבקים שראתה בבית שבו גדלה, המאבק שלה עצמה כנערה במערכת החינוך הישראלית, הגזענות והסקסיזם המובנים בתוכה – מטלון עשתה יותר מאשר לבטא הזדהות או לדבר בְּשם. מטלון ידעה כנראה בדיוק מה מרגישה הנערה המצולמת, המבוימת, בסטודיו, בכיתת החינוך, ברחוב, במערכת הספרותית – או לפחות שכנעה לחלוטין שהיא יודעת. כאשת ספרות, מטלון לימדה את עצמה איך להתייצב מול המצלמה המטפורית הזאת. איך להיישיר חזרה מבט לתוך העדשה – לתעתע, להרשים, לנצח.

במסות, בפרוזה, בראיונות – מטלון עיצבה לאורך השנים עמדה אמנותית ופוליטית. משנה סדורה. ספרה האחרון, 'והכלה סגרה את הדלת', הוא מחווה ברורה ליצירת לאה גולדברג – בגלוי, למחזור 'משירי הבן האובד', ואולי באופן עמוק יותר, למחזה 'בעלת הארמון', לגיבורה הכלואה-מסתגרת שלו. גולדברג לא אהבה להזדהות כמשוררת-אישה. 'לאה משורר' היה אחד משמות העט שלה בצעירותה. מטלון שייכת לעידן אחר, מפוכח ופוליטי יותר. היא ידעה שהיא נקראת קודם כל כאישה מזרחית. היא התנגדה פעם אחר פעם, לפעמים בעייפות ובמיאוס, לספרות ולדיון ספרותי שמתמקדים בזהות מגדרית, במוצא, בזהות אתנית. ומצד שני, אי אפשר להסביר את חשיבותה בלי להתייחס לנקודה הזאת.

בדומה לגולדברג, הפרסונה הציבורית של מטלון גילמה אריסטוקרטיה ספרותית חיה ונושמת (ובוז ישיר או עקיף כלפי מה שהיא תפסה כוולגריות ספרותית, כלומר, אנטי-ספרותית). מטלון התעקשה שישנו חדר כזה, שבו חיה, מדברת וקיימת הספרות כשלעצמה. לא אהבתי את ספרה האחרון, אבל עכשיו מתחדד הדימוי העיקרי שבו: אותו חדר שבו מסתגרת הגיבורה הבלתי נראית של הסיפור, אישה ביום כלולותיה. ננעלת, מתבצרת בחדר האם, ומוציאה מהכלים את שאר הדמויות בסיפור, שמבקשות לשווא להתפרץ פנימה.

באופן שיטתי, מטלון סימנה את מקורות ההשראה שלה. יוצרות – וגם יוצרים – שהתעקשו לבנות לעצמן חדר משלהן, נוסח משלהן. לשכה אפלה בארמון. היא דיברה על לאה גולדברג, על סיפוריה המוקדמים של עמליה כהנא כרמון. היא הפכה לנציגה הכמו-רשמית והיורשת של המסאית והסופרת ז'קלין כהנוב. לחלופין, באותו ספר מסות, מטלון התפלמסה עם עמוס עוז, ביקרה מחדש באחת התחנות הבולטות בספרו 'פה ושם בארץ ישראל'. מטלון הכריזה מאילו לבנים בדיוק היא מעוניינת לבנות לעצמה לשכה ספרותית – ועל אילו חומרי בנייה היא מוותרת ברצון.

ב-2010, בדירוג ספרי העשור שנערך במדור הספרות של ידיעות אחרונות, הרומן  של מטלון 'קול צעדינו' (2008) הקדים על חודו של קול את 'סיפור על אהבה וחושך' של עוז (2002). מצעדים ספרותיים הם אולי עניין טפל, ברנז'אי – אבל יש משמעות לניגוד-ולקרבה שבין עוז ומטלון. לאופן שבו כל אחד מהם עיצב דמות אם חונכת, במסגרת רומן גדול, ישראלי, פרטי-לאומי. עוז מצייר את האישה המשתתקת, המתמוססת, שלימדה אותו אהבת ספרות מהי. מטלון ציירה דמות אם נאבקת, עצבנית, ארסית ומצחיקה, שלא ממהרת להתכופף מול הבת, המספרת. שלא מוכנה לתפוס את עצמה במונחים של חולשה, דיכוי, גם בצריף המתפורר בגני תקווה, אחרי יום עבודה בניקיון.

אולי בזכות הנקודה הזאת, מטלון המשיכה לייצג סמכות אקטואלית בעיני דורות צעירים של קוראים וכותבים. ובעצם, ירשה בדרכה את תפקיד הסופר-המוכיח-היודע, 'הצופה לבית ישראל' – שאצלה התגלגל לתפקיד הצלמת לבית ישראל. מצד אחד, כפי שמעיד המקום של צילומים ממשיים בכמה מספריה, ושל טכניקות כתיבה כמו צילומיות בספרים אחרים – מטלון הייתה שייכת לעידן תרבותי חדש, לא טקסטואלי. מצד שני, היא ייצגה עולם שבו ספרות היא דבר חשוב – לעתים חשוב מדי, חסר קלילות או הומור עצמי. עולם שבו מעמד ספרותי קשור גם ליכולת לשנות ולהשפיע. כך היא עקבה במסה קצרה אחרי החניכה העצמית, הנסיכותית, של לאה גולדברג כמשוררת, על סמך שני צילומים – בקובנה שבליטא ובתל-אביב (מתוך 'קרוא וכתוב'). לחלופין, בקובץ המוקדם 'זרים בבית' (1992), מטלון סיפרה סיפור קצר וקשוח על רגע מכריע, טראומטי, בהתבגרות מסוג אחר של נערה שעובדת בקפה של אביה. ברחוב הרצל, באותה תל אביב, כעבור עשורים.

מטלון ביקשה להוכיח, ואמנם הוכיחה, לנערה הזאת – ולמי שמזדהה איתה – שהחיים בוודאי כוללים חבטות ותבוסות, ותוקפנות שמכוונת ישירות כלפיה. אבל גם אפשרות אחרת. שהיכולת לקרוא ולכתוב הם הזדמנות להתחזק, להבין מה קורה ברחוב ובמרחב התודעה, בתוך הראש. בזמנים עכשוויים, שבהם עורכים, סופרים ומבקרים מקוננים על מות הספרות, על התנוונות הרוח האנושית, על הנזק שיוצר השילוב של תרבות הסלבז, הלייקים, פוליטיקאים עויני השכלה – מטלון מזכירה לקוראות ולכותבות שלא להתפתות לייאוש המפונק הזה. במקום זה, לחפש נתיב לאותו חדר כתיבה וחושך, להקים אותו, להסתגר בתוכו. ולבקוע רק ברגע שהן מוכנות להגיד דבר משלהן על העולם שבחוץ.

מודעות פרסומת

סלין אסייג, צעקה הפוכה

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 17.5.2014

'צעקה הפוכה' הוא חלק מזרם ספרותי ישראלי, שהולך ומתבהר בשנים האחרונות. לפעמים קוראים לזרם הזה 'ספרות הגירה'. לפעמים אפשר לשייך אותו לתבנית ספציפית יותר. בנים או בנות שנולדו בישראל יוצרים דיוקן כפול – של הוריהם המהגרים, המתאקלמים בישראל, ושלהם, בני הארץ, דוברי העברית ה"טבעית". האמהות והאבות שגידלו ילדים בשנות ה־50, ה־60 וה־70 מזדקנים או נפטרים בשנות האלפיים. הילדים, הכותבים, לפעמים כבר הורים בעצמם, עורכים חשבון נפש אישי־היסטורי.

ברוב המקרים, פצע מושווה לפצע. משבר העקירה וההתאקלמות של ההורים מול פצעי הילדות של הילדים. פצעי הילדות או החוויה הטרייה מושווים לאופן שבו הם השתמרו בזיכרון, לאופן שבו הם הופכים לסיפור, לסצינה, דרך הפילטרים של הניסיון, הגיל וההבנה המאוחרת של הכותבים. המשברים של המדינה הטרייה מושווים בעקיפין לחוסר הביטחון והחשש של החיים בישראל בשנות האלפיים, שנות השפל הכלכלי והאינתיפאדה השנייה.

חלק משמעותי מהספרים האלה כתובים כסיפורי חניכה והתבגרות. יותר מזה, הם מתבוננים בעצם תהליך ההיזכרות, בעצם המפגש בין הילד שלומד להכיר או להבין את העולם סביבו, לבין הסופר שמנסה להפוך את 'חומר הגלם' ליצירה אמנותית. העובדה שהילדה או הילד הפכו לכותבים, ליוצרים של הספר – והממד האוטוביוגרפי והכאילו־תיעודי בספרים האלה – בעצמם ממחישים שורה תחתונה אופטימית: לכאבי הגדילה יש פרי – השליטה בשפה, בסיפור, בדימוי העצמי וההיסטורי.

ההכללה הזאת היא חלק משמעותי בקריאה ברומן הביכורים של סלין אסייג, ילידת 67'. הוא מגיח אחרי שכמה וכמה ספרים במסגרת דומה זכו להכרה ולדיון רציני ('קול צעדינו' של רונית מטלון, למשל, או 'זה הדברים' של סמי ברדוגו). חלק מרכזי בטכניקה הספרותית של 'צעקה הפוכה' וחלק משמעותי מהתמונות שהוא מציג כבר כאילו הוצגו לקוראים, כבר הפכו לתמונות קולקטיביות. למשל, דמות הסבתא העיוורת, המיסטית, שמשמרת את זכר העבר, את שפת האם שהעברית החליפה. או הזיכרון החוזר בספרים דומים, של ההורים שצופים ב'סרט הערבי' בערוץ 1. מין רגע של הפוגה וריכוז שהמלודרמה הקולנועית, המסוגננת, מאפשרת: להתרפק על החיים שנקטעו, אבל גם להבין את המאבק הקיומי, הכלכלי, הנפשי של החיים בשיכונים או בשכונה כתחנה בדרך לעתיד ורוד יותר.

גם הטכניקה שבה אסייג מתארת ומפרשת את ההיסטוריה הפרטית והמשפחתית הזאת מרגישה מוכרת. הספר מורכב מתמונות קצרות ורוב הזמן קונקרטיות מאוד. אלה לרוב תיאורים בזמן הווה, שמוצגים כזכרונות וחוויות ילדות ונעורים בבת־ים, משנות ה־70 והלאה, עם גיחות קצרות להמשך החיים, לבגרות. התיאורים האלה מתמזגים גם לדמיונות, להזיות או להבנות של ילדה. למרות שאיסוף החומרים מוטל על הילדה, תמיד מורגשת בהם ההבנה המאוחרת, הכבדה, שצופה את העתיד. התהליך הנפשי המפותל הזה מומחש בעזרת שינויים של פרספקטיבה, זמנים וגוף לשוני בין התמונות. מצד שני, המשפטים עצמם ממוקדים, קצרים ופשוטים רוב הזמן.

הרושם שמתקבל מזכיר שילוב של סיאנס ושל עדות. עדות חיה, דרוכה, מרוכזת – שכאילו אין בה מקום לפטפוטים מיותרים במאמץ לגעת בזיכרון. הפרקים הקצרצרים עצמם משחקים על הדימוי של תמונה מקוטעת או דיבור מקוטע: בתוך אלבום, בתוך מגבלות הזיכרון, בתוך הקושי לגעת לפעמים בתכנים קשים ולא פתורים: "חצי שעה אנחנו הולכים, אבא תמיד כמה צעדים לפנינו. את הגב שלו אני אזכור בדרכים רבות. לא מסתובב לבדוק שאנחנו מאחור". או, "מחוץ לבית אני מרגישה חזקה ולא צריכה את האהבה שלה […] יום אחד אני גם אחליט לא לבכות יותר. תהיה לי חומה שאפילו המילים של אמא לא יוכלו לעבור. יום אחד אפסיק לקרוא לה אמא".

 

שם הספר, 'צעקה הפוכה', קולע. הוא לא רק מצהיר על נאמנות לאיזה קוד אסתטי מופנם, מאופק – הוא גם ממחיש דימוי אקוסטי של גל קול הפוך, מעוות, שכאילו הולך ומתחזק עד שמופיעה נקודת המקור שלו. האפקט הקולי הזה עובד. לאורך הקריאה הולכת ומצטברת המועקה, התוגה. כביכול, כמין היפוך למלודרמות הקלאסיות של סרטים מצריים, בעזרת חומרים פרוזאיים, מוקטנים, ילדותיים, שרק נוגעים בדרמה הגדולה, בסודות המשפחתיים.

אסייג מתמודדת יפה עם האתגר הזה, עם הכניסה לז'אנר מתגבש ומוכר. אבל אצלי הספר עורר גם רתיעה, שאופיינית אולי למסגרת של שיבה לזיכרונות ילדות. 'צעקה הפוכה' משאיר, בסופו של דבר, רושם הומוגני של רחמים גדולים, "רחמים עליי ועל כולם", כמו ששרה מיקה קרני. רחמים יכולים להיות רגש נעלה, אבל הם יכולים גם להמית רגשות לא פחות חשובים. למרות ומפני שהספר הזה כאילו מנסה להפוך את הצעקה, להחניק אותה, המלנכוליה המסוגננת שלו חדה ותובענית. למרות שהוא מתאר את כוח החיים וההישרדות, ואפילו את יצר המשחק שאופייניים למצבור של דמויות, כולל ניצולי שואה, עיוורים או פגועי נפש – הוא עצמו לא גולש להומור ישיר אף פעם, לקלילות, לוולגריות. והחומרה הזאת יוצרת רושם מכובד ומעיק.

זאת בחירה לגיטימית, שקשורה לנקודות מפתח בסיפור, והיא מעוררת תגובה מורכבת שיש לה כנראה ביקוש וצורך אמיתי מצד קוראים ישראלים. ובכל זאת, במובן הזה הספר מאיר לטובה את סרטי הבורקס שלפני עשרות שנים תיארו את השיכון, הבניין או השכונה כמיניאטורה של החברה היהודית בישראל. למרות כל ההאשמות שהטיחו באותם סרטים – הקיטש, הגזענות, השוביניזם, האופטימיות המגויסת – הם נתנו לצופים כלים להילחם במלנכוליה המתבקשת מתנאי החיים. הגיבורה והמספרת של אסייג, לעומת זאת, יודעת שהיה גם יופי גדול בחיים שהיא מתארת, בדיכוי המשפחתי, בקושי הכלכלי, בחולות של בת־ים הצעירה עדיין, בחופש שהיה לצד הכל. אבל בדרך להמחיש את היופי והחופש האלה, אסייג נותנת לצעקה 'ההפוכה', המתאבלת, להכתיב את הטון.

סלין אסייג, צעקה הפוכה, הוצאת אחוזת בית

ראיון עם סמי ברדוגו, זה הדברים

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 2.7.2010

אם סמי ברדוגו היה כותב מדריך תיירים, הייתה בו כנראה רק קטגוריה אחת: סופרמרקטים. הדבר היחיד שהצליח לנתק אותו מחדר העבודה באוקספורד, שם כתב את ספרו החדש, היה פיתוי המרכולים הבריטיים. "סוּפּרים מדהימים‭,"‬ הוא משחזר, "במיוחד סיינסבריס. אח, למות איזה סופר. תענוג. יש שם מבחר קוסמופוליטי של דברים מהודו ומיפן. בשרים וגבינות וחמאות, וכמובן מאפים היסטריים. והצ'יפסים – הכי פַיין. ורטבים שווים כאלה, לא כמו בארץ. גן עדן של סופר‭."‬

בארץ ברדוגו מחזיק בכרטיס מועדון לשתי רשתות, מבקר בשלושה סופרים ליד ביתו בצפון תל־אביב ומגוון בגיחות לשוק הכרמל ושוק התקווה. "כדי להרגיש יותר טוב, כדי למלא את החלל – אני הולך לקנות, להיות איפה שכולם הולכים. בסופר אני מרגיש שאני נדמה לאחרים, שאני הופך לאחד מקבוצה. אם נגיד אני רואה אישה קונה פסטרמה – גם אני קונה. אני הולך לאט עם העגלה ומרגיש שאני כאילו קונה למשפחה, כמו אמא שלי שקונה בכמויות‭."‬

התיאור הזה מצליח לדחוס לרשימת מכולת אחת את הקווים הבולטים בכתיבה של ברדוגו: הבדידות והמשיכה המסויגת לקבוצה, היכולת למצות עסיס חיים גם מנתח חיוור של פסטרמה, הקיום כמשפחה של איש אחד בצילה של אמו. קוראים שמלווים אותו מראשית דרכו ייזכרו ב'שוק‭,'‬ הסיפור הראשון שפירסם. עכשיו ברדוגו מפרסם את ספרו הרביעי, 'זה הדברים', שבו הוא חוזר אל אותם יחסים ארסיים ואינטימיים בין אם לבנה – וכאילו מפשיר את כנפי העוף הקפואות שחתמו את הסיפור היפה והקינקי ההוא.

גיבור הרומן החדש פחות או יותר חוטף את אמו מבית האבות וכולא אותה בביתה הישן כדי ללמד אותה את האל"ף־בי"ת העברי. היא, בתגובה, מספרת לו בניגוד לרצונו את סיפור חייה עד עלייתה ממרוקו לישראל. שלד הסיפור מתבסס על חיי אמו של ברדוגו, אסתר. "תמיד ידעתי שאני צריך לכתוב את הסיפור שלה, אבל הלחיץ אותי באמת ללכת על זה. חיים באר נתן לי פעם עצה: 'סמי, תשמור את הסיפור שלך. אם תספר אותו, זה ייגמר. ומה יקרה אחר כך‭."'?‬

אבל לפני שנתיים אמו חלתה ועברה ניתוח, וברדוגו החליט להתעלם מהחששות וניגש לסיפור. לראשונה בחייו, החליט לערוך תחקיר. "ירדתי עם אמא שלי דרומה, וישבנו שבועיים מבוקר עד ערב כשאני מקליט אותה ומנסה לשחזר את הסיפור שלה מנקודת האפס קדימה. הייתי צריך להוביל אותה שלב־שלב, כמו הורה או מורה, כי אין לה יכולת נרטיבית לינארית. זה קשור גם בהיותה אנאלפביתית. היו רגעים שהיא אמרה לי, 'די כבר, תעצור, מספיק‭.'‬ גם אני התעייפתי, אבל ידעתי שאין ברירה. ניסיתי להבין למה היא כזאת ומאיפה תפיסת העולם הזאת של אני, אני ואני בלבד. זו לא האמא המזרחית החמה שמצפים שתהיה‭."‬

מה זאת אומרת?
"לא נעים להגיד, אבל מרוב שחשוב לה לספר את הסיפור שלה, היא מבטלת כל מי שלידה. זה כנראה מתוך צורך הישרדותי, מתוך הצורך הגדול להגיד: 'אני כאן ואני קיימת והנה, זה הסיפור שלי. אני חיה, למרות הכל. ובעצמי! לא משפחה, לא חברים, אני עם עצמי‭.'!‬ כילד, היא כל הזמן היא אמרה לי: 'החיים שלי הם סיפור‭.'‬ כמו סלוגן או מנטרה. באופן מוזר היא כאילו קבעה את גורלי ואת הפרקטיקה שלי‭."‬

1
מתוך 'סודות ושקרים'
 

'זה הדברים‭,'‬ השאפתני והרחב מבין ספריו של ברדוגו, מצטרף לשורת יצירות ספרות שמזמנות למשפט־שדה הורים וילדים מהצד השחור של מפת העדות בישראל. הוא הופך בית עמידר נטוש לשדה־קרב על העברית הנכונה ועל הסיפור הלאומי הנכון בין אמא מהגרת לבנה הישראלי שעובד כספרן. זה אולי נשמע כמו מתכון שבושל כאן למוות בעשורים האחרונים, אבל ברדוגו ‭– (40)‬ מהסופרים הבולטים של העשור האחרון – מצליח לעקוף את המלכודות ולהישאר נאמן לקסמו המופרע.

בניגוד לספריו הקודמים, שהתרחשו ברובם במתחמים ביתיים וסגורים, 'זה הדברים' מפליג מהסלון והספה הישנה אל עלילה פנורמית ששועטת קדימה מפי האם. כל אחת משתי הדמויות בספר מציגה סגנון סיפור משלה, וכך נאלצים הקוראים להתמודד עם הלשון המשובשת והלא־תקנית של האם, ולהפוך לשופטים בקרב בין שני הסיפורים והסגנונות.

"אני לא חושב שהבן מתנשא עליה בזה שהוא מדגיש את העילגות שלה. עצם העובדה שהוא מאפשר לקורא לשמוע אותה בדיוק כפי שהיא, בהגייה שלה, בשיבוש ובשיכול האותיות, בשילוב הצרפתית המרוקאית ובבליל הלשוני הזה – כל זה יוצר את ההפך: הוא מחיה אותה ומאדיר אותה. הוא נותן לה את הבמה הכי גדולה שהיא יכולה לקבל. הוא נותן לה תוקף‭."‬

הוא רוצה לתקן אותה.
"בתחילת הסיפור הוא מרגיש שיש לו הזדמנות חד־פעמית לתקן את האמא, אבל לאט־לאט הוא מוותר על הנסיונות לעשות את זה. כי מה שחשוב זה הסיפור, ולא העברית. זו האמירה החשובה של הטקסט מבחינתי. וזה סיפור שיש לו חשיבות לא במובן הפרטי המשפחתי שלי, אלא בנרטיב היהודי־ישראלי באשר הוא. זה עולם שלם של קהילה יהודית מהגרת. דרך הסיפור שלה נחשפתי לכפרים, לגיאוגרפיה, לתפיסת עולם, לקבוצות יהודיות. וחשוב לי שגם הקורא ייחשף לסיפור הזה.

"אני והאחים שלי שמענו את אמא שלי מספרת את הסיפור הזה כל הזמן בתור ילדים, אבל כל פעם שמענו משהו אחר – פעם העיר הזאת ופעם הכפר הזה; פה צרפתית, פה מרוקו, פה אלג'יר; פה היה לי גבר כזה ופה כזה. הכל בתמונות שאף פעם לא הצלחתי לארגן לכדי רצף היסטורי‭."‬

כמו ברומנים האחרונים של רונית מטלון ולאה איני, גם אצלך מורגשת האשמה חריפה כלפי ההורים. הספר מתחיל במשפט "עוד בחייה אני מחכה למותה‭."‬
"החוט שמקשר בין הספרים הוא המלחמה בין הילדים ובין ההורים המהגרים החלשים־משתקים. צריך להביא את דור ההורים למשפט משמעתי. חייב להיעשות משפט צדק. אבל גם אצל איני וגם אצל מטלון, למרות שהמשפט מאוד חמור, יש חמלה אצל מי שמעמיד למשפט את הדמויות האלה. המצב האירוני הוא שמי שעומד למשפט, בסוף תובע את השופט‭."‬

איך אתה מסביר את זה שבשנים האחרונות דמות האם המזרחית מקבלת מקום כל כך מרכזי בספרות שלנו?
"הדמויות האלה מולידות קונפליקט, כי כל כך הרבה זמן הן הודחקו ולא נתנו להן לפתוח את הפה. אם הייתי שולח את הטקסט הזה לפני שלושים שנה לאיזו הוצאת ספרים, היו מעיפים אותי קיבינימט. אני חושב שיידרש זמן עד שהדמות של האם המזרחית תהיה מובנת מאליה. ואז היא פשוט תיעלם. הנכדים של אמא שלי כבר לא יתעסקו במה שמעניין אותי‭."‬

אמא שלך תקרא את הספר?
"אמא שלי לא קוראת ולא כותבת. יצטרכו להקריא לה את הספר. לי נורא קשה להקריא לה. עשיתי את זה פעם אחת והפסקתי. כרגע אני לא יכול להתמודד עם זה‭."‬

נראה שהאמא בספר חזקה יותר מהבן.
"נכון. כי בניגוד אליו, היא לא בוכה על המצב שלה. היא מקבלת אותו. כמו שאמא שלי אומרת – 'סה נורמל‭.'‬

"בכלל, אני מרגיש שהגברים בכתיבה שלי כל כך כפופים וחלשים. אני לא יודע ליצור דמות של גבר אמיתי. ואני לא היחיד. הספרות והאמנות בישראל יוצרות גבר שעומד בסתירה מוחלטת לגבר הישראלי החי והנושם. אנחנו האמנים מתעקשים להציג את עצמנו כגברים חלשים, לא גבריים, לא עושים צבא, פוחדים ממלחמות ומנשים. אצלי זה קשור גם ליתמות שלי, ולעובדה שאין אף גבר שאני יכול להידמות לו‭."‬

אביו של ברדוגו מת מסרטן כשהיה בן 13. "עד כמה שזה נורא להגיד, בזכות זה אני כותב‭,"‬ הוא אומר. "אם אבא שלי לא היה מת – לא הייתי כותב. ואם לא הייתי כותב, מה הייתי עושה? אז אוי ואבוי, איזה מזל שהוא מת. זה הלופ שאני נמצא בתוכו. והערגה העצומה לדמות של אבא נמשכת עד היום. השבוע ישבתי בקפה, ובפינה ישבו בני זוג שמילאו את הפתקים עם השמות לשולחנות בחתונה שלהם. פתאום היה טלפון והבן דיבר עם אבא שלו. רק לשמוע את ה'טוב, אבא' – זה כל פעם דוקר אותי מחדש.

"זה לא שאבא שלי היה דמות נערצת. הוא היה דמות מאוד קשה ומאוד נרגנת ומתוסכלת. אבל אני כן כמהַ לענף הזה בחיים שלי שאיננו. אני נושא עיניים לאלפי גברים שאני רואה ברחוב – עם הפיזיות המרשימה והכוחניות הקשה שלהם – ואני אומר לעצמי, אני לא כזה. והם הרוב. הגיבור שלי בוחן את הגוף שלו מול אחרים, ויש איזו הבנה שזה הגורל שלו. נולדתי 'זכר‭,'‬ ובתור זכר מצופה ממני להיות גבר ולהתנהג לפי קודים גבריים. אלא שהקודים הגבריים של המדינה הזאת לא מתלבשים עליי‭."‬

MSDSEAN EC002

בין ספרו הנוכחי והקודם, ברדוגו הספיק לכתוב רומן שונה מכל מה שכתב עד כה. "משהו נורא מדליק, מטריף ואיני וטרנדי‭,"‬ הוא מתבדח על חשבונו, ומספר על רומן בין שני גברים שמקושט בפיתולים עלילתיים ובבריחה מפשע אל העיר הגדולה. התגובה של הקוראת הראשונה הובילה אותו לגנוז את הטקסט, "שהיה פשוט מזעזע, מזוויע‭."‬

רק לפני ארבע שנים התראיין לראשונה על חייו כגבר הומו. בפועל, הוא "מסתובב בשוק משהו כמו עשר שנים".‬ על השוק הזה הוא מדבר בצורה פחות חמימה מאשר על הסופרמרקט באוקספורד. "היו לי כל מיני מפגשים, היתקלויות, דברים קצרים, אבל לא רומן. אנשים סביבי כל הזמן אומרים לי, 'תוציא את עצמך לשוק, תציג את המרכולת‭.'‬ אבל גם כשאני נמצא באיזו התרחשות שיש בה פוטנציאל, אני לא רואה. זה מצחיק, התחלתי לאפות עוגות עכשיו, אבל לעצמי אני לא אופה כדי לשמור על הגזרה. אני רץ פעמיים בשבוע, בין היתר כדי לא להשמין. אבל למי אני רץ? מול מי אני רוצה להיראות טוב? עברתי עכשיו לחדר כושר חדש. לא ידעתי את זה, אבל אמרו לי שזה ממש המרכז של הקהילה. כמו מועדון. מגיע לשם ז'אנר מסוים של גברים, ולפעמים מסתכלים עליי ואני מתבלבל, ישר חותך.

"הייתי למשל לפני שבועיים במסיבה בלופט כזה: מוזיקה, סמים, 90 אחוז הומואים. הכל כמו שצריך להיות. באתי לשם ונחרדתי. זה כמו תמיסה שמכניסים לתוכה חומר שלא מתמזג. אני מתעוות כשאני מגיע לקבוצה. כל כך קשה לי. אין לי כלים, אני לא יודע מה לעשות. בסיטואציות כאלה אני מרגיש שאני עומד לשיפוט, למבחן, ואני לא ראוי. העולם בחוץ הורג אותי. מבחינתי, כל דמות שאני פוגש רומסת אותי. במובן הזה, הבריחה אל הכתיבה היא מתבקשת‭."‬

צברת ביטחון בזכות העובדה שאתה כותב? הגישה שלך לעולם נעשתה יותר קלה?
"אולי. השבוע למשל יש כנס באוניברסיטה שאני צריך לדבר בו, ואני חושב שיהיה בסדר. כסופר, אין לי בעיה לדבר כמעט על הכל. הסרתי את הבגדים שלי ב'ילדה שחורה‭,'‬ הספר הראשון. אבל כל זה בעולם הטקסט. בחיים זה לא ככה. במסיבה אני לא יכול לשחק אותו משחק. אני מתכווץ ומזהים את זה בשניות. ואז אני עם הזנב בין הרגליים, נמלט לי ב־11‬ בלילה וחוזר למקום הבטוח. יש לי דימוי עצמי מאוד נמוך בתור בנאדם. ומה לעשות, דימוי עצמי מאוד נמוך משאיר אותך בבית ולא מוציא אותך החוצה. סופר אחד פעם אמר לי, 'מה שסקסי בך זה שאתה מיוסר‭.'‬ לא רוצה שזה יהיה מה שסקסי בי. אני רוצה שמה שיהיה סקסי בי זה אני. ולא הדימוי‭."‬

אבל גם אתה אחראי לדימוי הזה. סיפרת פעם בראיון שאתה יושב לבד בבית ומאונן לפעמים תוך כדי כתיבה.
"אלוהים ישמור, זה הפך למין מיתוס כזה. אבל גם סופרים אחרים אמרו לי, 'ברור, מה זאת אומרת' – הטקסט מאוד מגרה אותם, ומעשה הכתיבה מאוד ארוטי לפעמים. הייתי למשל מאוד מגורה כשתיארתי בספר את הגיבור מקרב את הלחי החלקה שלו למשקוף. הרגשתי שאני עושה אהבה עם המשקוף. אני יכול לקחת עמוד מתוך חבילת הטיוטות שלי, לקרוא אותו – ולהתמלא. אבל זה לא שאני מתרפק על האומללות. למרות שאני באמת רוב חיי לבד. אני כן מנסה, אני רוצה שתהיה לי אהבה. אבל אני מרגיש שלא הוכשרתי לזה, שאין לי דיפלומה ביצירת קשרים. בלהבין את מקומי בחברה הזאת‭."‬

בתור סופר אתה דורש את המקום שלך בחברה.
"גם הגיבור של הרומן דורש את מקומו בחברה, גם הוא מתעקש. אבל בתור מי? לאיזו קבוצה הוא שייך? בתור מזרחי? בתור הטרוסקסואל או הומוסקסואל? בתור מהגר, בתור חייל? בתור גבר, בתור זכר? בתור משכיל או אדם עממי? בתור מורה בישראל שלא יכול להפוך לכזה? זאת השאלה ואני לא יודע לענות עליה. אני רוצה להיות כל אלה. מגיל צעיר רציתי להיות כולם. אבל אני לא יכול להיות אף אחד באמת. אני חושב שזאת הטרגדיה‭."‬

אתה חושב על עצמך במונחים של טרגדיה?
"החיים שלי הם סוג של חריגה. אני בהגדרה 'איש חורג‭.'‬ אני בסטייה תמידית. כמו שהגיבור שלי אומר – אני נטוי. העקימות שלי היא בכל מובן: באיך שאני נראה, בצבע העור שלי, בשם שלי, במוצא שלי, בשפה שלי, ברכוש שלי. אני סוטה, אני חורג. מגיל אפס רציתי להתיישר, ועכשיו אני מבין שאי אפשר‭."‬

סמי ברדוגו, זה הדברים, הוצאת הספרייה החדשה