מאיה ערד, העלמה מקזאן

1

♥♥♥

"בתולות זקנות", כמו שמכונה גיבורת 'העלמה מקזאן' בתחילת הרומן, הן הטיפוס הספרותי האהוב עליי. ליתר דיוק, הזן המסוים של נשמות רכות, קוראות אדוקות של ספרות רומנטית, שאת חלומן הנאיבי, העקשני, צבא של פטישים מתעקש לפורר: המציאות.

סופרים ותסריטאים מנצלים שוב ושוב ושוב את ההזדהות עם דמויות שבמהותן הן שגרירות של הקורא, של מי שמייחל לראות את המציאות המדומה בסיפור – שהיא המציאות הממשית של הדמות – נענית לחוקים של סדר, הרמוניה, צדק. זהו הדחף ללוות את תולעת הספרים, את פרח הקיר, את הקרפדונֶת – ובמאמץ משותף איתן להביס את כוחות הריאליזם, את עולם הממשות, שנבנה סביבן.

וכמה כוח טמון ביכולת לפורר את הפנטזיה הזאת. את 'מדאם בובארי', למשל, אולי דוגמת המופת בתחום, אפשר לקרוא כמין עונש מתמשך ומפותל לאישה צעירה שקראה יותר מדי מעשיות אבירים ורומנים רומנטיים. לארס פון טרייר, אם לחשוב על דוגמה עכשווית, רכב בכמה מהסרטים המרכזיים שלו ('רוקדת בחשיכה', למשל) על דמויות נשיות כאלה, חולמות, אידיאליסטיות, יוצאות דופן. מעין מוּזוּת. את הפנטזיה שלהן להכפיף את המציאות החיצונית לסיפור פנימי, נעלה, מתוק – פון טרייר המיר לסיוט. חושף את הממד ההרסני בדחף (שלהן? שלו?) להעפיל לממד גבוה יותר, רומנטי או דתי, של המציאות.

מאיה ערד מצרפת את גיבורת 'העלמה מקזאן' אל המועדון הזה – אבל משגרת אותה לעולם שהתפרק מהמתיחות העקרונית שלו. העולם של איקאה. סופרים כמו צ'כוב, הנרי ג'יימס, בלזק ומופאסאן השתמשו בנשים ההוזות, לעתים דמויות ממשיות של "בתולות זקנות", כמי שעדיין נושאות עיניים לעבר. כמי שניזונות מעולם ערכים מסורתי – שלא מאפשר להן אולי להתמודד עם חוקי המשחק של עולם מודרני, קפיטליסטי. גיבורת 'העלמה מקאזן' היא אישה בת זמננו שגדלה בעולם מחולן לחלוטין. מורה, תל־אביבית, משכילה. המסורת של רומן רומנטי שהיא מאמצת – ערד מציגה אותה כקוראת אדוקה של הרומן האנגלי של המאה ה־19, של ג'ין אוסטן קודם כל – היא מסורת ספרותית בלבד, מיובאת. את מהלך העלילה כולו אפשר לסכם כרצף של חבטות מטאטא שערד חובטת בה – עד שתהיה מוכנה להתפכח מהדימוי העצמי המיושן, המתיפייף, האליטיסטי שבאמצעותו היא רואה את העולם. עד שתיפרד מההבטחה הכוזבת – עד שתודה בכזב.

הספר הזה מתמצת כמה קווים בולטים בכתיבה של ערד, שפרצה בתחילת שנות האלפיים עם 'מקום אחר ועיר זרה' – העיבוד שלה לפואמה המחורזת של פושקין,'יבגני אונייגין'. ברוב ספריה, ערד הציבה ז'אנר ספרותי או קלאסיקה ספרותית כנקודת השוואה להתרחשות ולדמויות העכשוויות שהיא מתארת. את כיוון הכתיבה שלה היא הציגה מראש כמין מלאכה רצינית־קלילה. נטועה במסורת גבוהה, אבל משועשעת באותה מידה מפער הזמנים והנסיבות (חיי החיילים בבסיס תל־השומר, למשל, החליפו את חיי הכפר והעיר של בעלי אחוזות רוסיים אצל פושקין).

ערד היא אולי הסופרת האקדמית ביותר שכותבת היום בעברית. רוב הדמויות שלה משתייכות לעולם האוניברסיטאי, לאליטה משכילה ותרבותית. ערד התמקדה לא פעם, ודאי בספריה האחרונים, בדמויות לוזרים יהירים, נסיכים בעיני עצמם – שתופסים את עצמם כמי שחיים בעולם שנכנע לכוחות של גסות, חומרנות וקרייריזם. המסגרת הז'אנרית המובלטת בכתיבה שלה – ולפעמים הדיון הישיר בספרות, בשושלות ספרותיות, מתלבשים יפה על טיפוסים ועלילות כאלה. הם מאפשרים לערד, אולי בניגוד לחלק מהדמויות שלה, להמשיך לאחוז בקלאסי גם בעולם שכביכול איבד בו עניין.

'העלמה מקזאן' מצטרף לקומדיות של ערד שמתבססות על פער בין הדימוי העצמי של הגיבורה למציאות המעליבה, האנטי־ספרותית. עידית, הגיבורה, היא כמעט דמות מצוירת. הקפיץ המכני שמפעיל אותה חשוף ועקבי. הפגישה הראשונית איתה מתרחשת כשהיא מצפה לבחור שמנסים לשדך לה ללא ידיעתו. ההיכרות המביכה ביניהם מתמצתת את הסיפור כולו: כל מחוות חיזור מחושבת, משוחקת, מצד הגיבורה – נתפסת מצד הסובבים אותה, מושא ההתאהבות שלה קודם כל, כביטוי שקוף של ייאוש ומניפולטיביות.

אם גיבורת 'קלוּלס', העיבוד הקולנועי הניינטיזי לרומן של אוסטן, הקסימה את הצופים בעיוורון שלה, בקלולסיות של נערה מתבגרת ובת עשירים – עידית מעוררת מבוכה, גיחוך, שמחה לאיד. התחבולות שלה, השאלות הקיומיות והרגשיות שמציקות לה, מקושרות לאוצר המחוות של יכנע חסרת מודעות. ערד מובילה כל שאיפה לטוהר וניקיון מצדה – ההקפדה על מזון בריא, למשל – להתפרש כסימן של יומרנות, התבדלות ופחדנות. הפחד להעמיד את הפנטזיה במבחן המציאות.

1
מתוך 'קלולס'

זהו ספר מוצלח וקולע יותר משני ספריה האחרונים של ערד. בין היתר, בזכות היכולת להסתחבק בלי הפסקה על חשבון הגיבורה, אבל באופן מאופק, שמשקף גם הומור עצמי לגבי דמותה של ערד והתכונות שמזוהות איתה ככותבת – הקלאסיציזם, הארכאיות, השמרנות. מאחורי רצף הצביטות שהגיבורה סופגת ממנה מסתתר אולי נאום הגנה מהופך על העמדה הזאת: בוא נראה איך הגיבורה תשרוד את רצף הצביטות וההשפלות שניצבות לפניה.

ההישג המרכזי של הספר הוא אולי היכולת לעקוב ברצף אחרי הדמות המעצבנת הזאת, ואיכשהו להיזהר מהגלישה לעיצוב של קריקטורה מוחלטת, למצוא דרכים לעקוף ולדלל את החמיצות שהיא מייצרת. אחת הדרכים הטכניות היא עיצוב לשוני של משפטים פשוטים מאוד, ישירים. ובכלל, הקפדה על ניקיון ונגישות, הימנעות מכל מצג של התחכמות. חלקים נכבדים מהספר הם דיאלוגים כמעט ישירים לחלוטין. למרות שהסופרת והגיבורה שלה הולכות בעקבות דגמים של ספרות קלאסית – ערד נמנעת מכל ביטוי של ניפוח והסתרה. פונקנציונלית כמו רהיט מאיקאה.

מתחת לסרקזם הגלוי, ערד מוצאת דרכים לאותת לקוראים שגם הלעג או ההתנשאות כלפי הגיבורה כרוכים בהעמדת פנים. קודם כל, מעצם העובדה שהקוראים נרתמים לסיפור העז על 'ההזדמנות האחרונה' של הגיבורה להשיג אהבה, לממש את עצמה כאישה, כאמא, ולמעשה, להתבגר. בלי מאמץ ניכר, ערד מסמנת קשר מקביל בין הקוראים לגיבורה; בין המעקב של הקוראים אחרי הגיבורה, אחרי הפרודיה על סוג הדמויות שהיא מייצגת – לבין ההתלבטות שעידית עוברת. האם להתפכח מההתייחסות הרומנטית לחיים, האם להודות שהציפייה היא רמייה עצמית רדודה. האם להודות שה'אמונה' בספרות, במעשה האסתטי, היא ירושה של העתק של העתק של העתק. השאלה עצמה, אפשר להבין, כבר חותרת תחת הספק.

הספר לא מבליט חזק מדי את מסגרת המשמעות התרבותית. את הדיון התרבותי. כאילו מאמץ מראש את הקוּליות, את מידה הטובה וההסתפקות במועט שהגיבורה מתבקשת להפנים. וזה עובד. התחושה שהמציקה בחלק מספריה של ערד, שמאחורי הקלילות יש ניסיון ברור לחנך, להרצות, לעורר התפעלות – נעלמת לטובת התמקדות בהתרחשות עצמה, בתמונות ממשיות. גם אם יש לסיפור ממד פדגוגי מובהק, כסיפור על התבגרות מאוחרת, מחזה מוסר קליל אבל רצוף עונשים ואפשרות לתגמול שבמרכזו הניסיון לפתח יושרה עצמית, ראייה נכונה במציאות.

היה מעניין אולי להשוות את 'העלמה מקזאן'  לספרה האחרון של עירית לינור, בעצמו מחווה ספקנית לרומן הרומנטי נוסח אוסטן. גם הרומן של לינור כאילו קורא לקוראיו להתנער מכל הזיה רומנטית, מגביהה, של יחסים אינטימיים וזוגיים. אבל לינור מעצימה את ההיבט השמרני והחינוכי בספרות כזאת לכיוונים רדיקליים וציניים: אצלה כביכול קיימים רק השיטה, רק המבנה החברתי, הדחף להסתדר היטב.

ערד מובילה את הגיבורה בכל תחנות החובה של תיירים בספרות שעידית אוהבת, ובשיאן אולי ביקור במנזר ובבית יתומים, ברוסיה, בעיר קזאן. גם כאן, הרומן לא מתאמץ להבליט את הסאטירה, את הפער בין פנטזיה למציאות, בין עבר להווה. הכל מונח שם כעובדה: האפשרות לחסד באימוץ של ילד יתום – ומנגד, התכליתיות המכוערת, הקניינית, של תהליך האימוץ ובחירת ילד. מאחור, למי שירצה, מחכה אולי הנמשל האסתטי של פעולת האימוץ: של ז'אנר, של שפה, של קוד תרבותי.

תהיתי לאורך הקריאה אם ערד תצליח לשמור על המבט המרושע, הכמעט־סדיסטי, בגיבורה שלה – או שהיא תמצא דרך לפצות אותה, להוביל אותה ואת הקוראים למרות הכל ואחרי הכל אל "המודל היחיד המוצלח שאליו מגיעים בסוף הספר הוא שילוב של אהבה וייעוד עם חסד" [לספוילר ולהתרשמות אחרת משלי – X]. ואולי זאת השאלה שערד מבקשת לשאול כאן: על האמונה בנס "כנגד כל הסיכויים" – אמונה מתוך ידיעה שהנס והמופת מזויפים. 'העלמה מקזאן', מתחילתו העוקצנית ועד סופו, מאשר מחדש את המכנה המשותף לגיבורה, לסופרת, לקוראים. הסירוב לוותר על סיפור ישן. על הסיפור הישן.

מאיה ערד, העלמה מקזאן, הוצאת חרגול

היי, סדומאים! כתבו בתגובות מה אתם חשבתם

1
מתוך 'קימי שמידט הבלתי שבירה'

עירית לינור, גברת ורבורג

1

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 8.8.2014

♥♥♥

עירית לינור היא דוגמה יוצאת דופן לסופרת שנהנית במוצהר לשחק דמות שמרנית. במובן הזה היא משתייכת למועדון האקסקלוסיבי של שמות כמו מנחם בן או בני ציפר, שנמצאים על קו התפר בין ספרות ותקשורת. אנשי ספרות שעיצבו לעצמם "דמות", מתוך ונגד המחנה שאליו הן משתייכות: הקהילה האמנותית, השמאל הישן והחדש, האליטה הקלאסית של הבורגנות הישראלית. שלושתם פרובוקטורים מיומנים, חינניים־וולגריים, שנהנים לנפנף בדגלים אדומים מול קוד ליברלי. אם הספרות הישראלית של שנות ה־90 הייתה בין היתר תקופה של רומנים שכתבו סלבריטאים ואנשי תקשורת – שנות האלפיים היו גם השנים שבהן אנשי ספרות כמו לינור ובן הפכו לדמויות תקשורתיות שמשתלבות בקלות בעידן טוקבקיסטי.

הרומן החדש של לינור, 12 שנים אחרי קודמו, מוכיח את החשיבות שלה כיוצרת של קומדיה שמרנית ומתריסה. הקומדיה הישראלית הקלאסית מבטאת בדרך כלל משהו מפייס־עוקץ – מ'גבעת חלפון' ועד 'ארץ נהדרת'. לינור היא מקרה נדיר יחסית של בוז בריא לכל מה שזז. שלא מסתתר מאחורי מראית עין מסתחבקת או אוהבת אדם. גם הסאטירה של אפרים קישון מתמקדת בטמטום האנושי־ישראלי, הבורגני – אבל אצל לינור מורגשת חדווה של דיבור ישיר, בוטה, כמעט פושטקי או בלוגרי.

'גברת ורבורג', החל בשם הרומן, הוא שיר הלל לממוצע, לדודתי. שיר הלל קריר שמוכיח באנטי־אותות ובאנטי־מופתים את חשיבותה של סתמיות בחיי אדם. זוגיות ישראלית היא התגלמות הבנאליה הזאת. ישראלית – כלומר, עירונית, לבנה, סטרייטית, מאזור העשירון העליון והצווארון הלבן. זוגיות אולד־סקול עם מפרצים בשיער, התחלה של כרס וניצני שדיים גבריים (דימוי מהרומן), של תחמנות ומריטת עצבים הדדית. זוגיות שאין בה כאילו שום דבר יפה או מושך, ובכל זאת היא איכשהו מושכת וחיונית לחיים ראויים לשמם.

הגיבורה והמספרת של הרומן יכולה להזכיר את הגיבורה־המספרת מספרה הראשון של לינור, 'שירת הסירנה'. פרח קיר מדופלם, בחורה חסרת ייחוד לכאורה, לא זורמת. דווקא העמידה שלה מחוץ לרחבת הריקודים הופכת לברית עם הקוראים, כשהיא מתארת ברשעות גלויה, כמעט טינאייג'רית, את יחסיה עם אוסף הקריקטורות סביבה שנקראות בני אדם.

גם כאן, מתחת לשנינות המנמיכה, המקומונית, מופיעה וריאציה על רומן רומנטי. כמו רומן בלשי שנפתח ברצח, 'גברת ורבורג' כאילו חושף את סופו בתחום הזוגי. במקביל למעקב אחרי ההתבגרות של הגיבורה כנערה, והכניסה שלה לעולם הזוגיות וחוקיו הקשוחים, המספרת מציגה חתיכות מחייה בהווה כאישה בוגרת. בחשיפה מדודה, מתגרה וכאילו אקראית, היא מזגזגת בין פרשות מהילדות והבגרות, מטפטפת אינפורמציה לגבי שיאים דרמטיים שהסיפור מוליך אליהם: אהבה ראשונה, נישואים, התבלות הנישואים. כל הדמויות, ואולי בעיקר היא עצמה, מוצגות כדמויות מכניות, כצעצועים שהקפיץ שלהם הוא עיקרון הפעלה אחיד: אנוכיות, כוחניות, מניפולטיביות.

1
פיליפ הלסמן, 'דאלי וקרנף'

 

הגיבורה הצעירה, לפחות בתחילת הספר, קשורה עדיין למאפיינים של גיבורות מסיפורי חניכה נשיים: תמימות, נשלטות, רומנטיות. כלומר, מאוהבות. אלא שהמספרת, כמבוגרת, לועגת לעצמה בבירור כפוסטמה קטנה, כעיוורת, וכאילו מצדיקה את הזלזול כלפיה מצד כל הסובבים אותה (גברים בעיקר). המתח הזה בין סנטימנטליות ואירוניה קשור גם למקורות ההשפעה של הרומן. לסיפור הסינדרלה או 'האסופית' שהוא משחזר, מפרק ובונה מחדש בהומור שחור. לזיקה העלילתית שלו לרומנים על נערה ממעמד נמוך שנאבקת על ליבו של אציל, לקומדיית מידות נוסח גי'ן אוסטן או 'יומנה של ברידג'ט ג'ונס'. לינור מקצינה ומטנפת את הממד הסאטירי או הביקורתי בסיפורים כאלה, אבל מתחת ללכלוך, גם היא מגביהה אידיאל של טוהר: אותנטיות. ובמונחי הספר, הסירוב "לדגמן", להתיפייף.

כך הספר מצדיק ככלות הכל את האהבה הרגילה, הפלבאית. עורכת הדין לענייני גירושין, הציניקנית החברתית, הספקנית הגדולה כלפי כל שקר שהאדם מספר לעצמו ולזולת (ושקר הוא כל דבר שלא מודה שכולנו חיות שמסורות לתחת של עצמנו) – דווקא היא מודה שקיימת אהבה חסרת פשר. אולי לא מסתתר דבר מתחת להעמדת הפנים ולמשיכה המינית שמרכיבות אהבה כזאת, ובכל זאת, חיים אינם חיים בלעדיה.

המהלך הזה מבוצע בצורה מוצלחת ומבדרת, גם אם אין כאן קפיצה מבריקה משלולית הבינוניות לחלל החיצון. איכשהו, היה לי חבל שהאופן המכני שבו הגיבורה קוראת את הזולת לא צובר אף פעם תנופה. אם היו ציפיות שהספר יציג את גברת ורבורג בצורה קיצונית, מפתיעה או גרוטסקית ממש – הן לא מתממשות. הספר הזה משכנע, מתוך זחיחות רגועה, שהתבגרות פירושה הפנמה של סדיזם מרוסן, של התפכחות מרעיונות נאצלים וסינתטיים לגבי אהבת אמת. שיחסים אינטימיים מהולים תמיד בתועלתנות ועיוורון. ובכל זאת, גם אם הרומן נצמד במכוון להתרחשויות בנאליות – בגידות, גירושים, פרידות – היה אפשר לכווץ אותו לקראת סופו ולהאיץ את הקצב שלו.

לא בטוח שמשהו מהותי השתנה בכתיבה של לינור בהשוואה לראשית הדרך. אם כי מה שהריח פעם כבעיטה קלילה יוצר היום רושם אפל יותר. לינור, כמו סופרים אחרים שפרצו כאן בשנות ה־90, יצרה באמת "ספרות רזה" – אותו כינוי מעופש ומוצדק, דימוי לספרות לא "ספרותית", כאילו משוחררת מכובד הדורות והלשון, מאידיאולוגית צבועות, ממכובדות מיושנת. את הספר הנוכחי, לעומת זאת, אפשר לקרוא כמניפסט של התקרנפות מודעת לעצמה: השיטה האידיוטית עובדת, ומי האידיוט שחושב שיש לה תחליף.

עירית לינור, גברת ורבורג, הוצאת אחוזת בית