אלכס אפשטיין, לקסם הבא אזדקק לכנפיים

 11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.5.2012

הספר החדש של אלכס אפשטיין הוא מפגש עם סופר שהשלים את מסלול ההכשרה שלו. אפשטיין שיכלל את היכולת להציג רצף של סיפורים זעירים (לעיתים בני ארבע־חמש מילים בלבד) שיוצרים קשרי גומלין אחד עם האחר ומשתרגים זה בזה. אפשר להמשיך ולומר שאפשטיין למד למצות מהסיפור הקצרצר חוויה אנושית בסיסית, להמחיש לקוראים מפגש עם הזמן או מפגש עם המוות – השאלה היא אם ההישגים המכובדים האלה מספיקים כדי להשאיר חותם אמיתי.

עוד לפני ש'לקסם הבא אזדקק לכנפיים' התפרסם בצורת ספר כרוך, אפשטיין פירסם אותו בפייסבוק. יכול להיות שזאת הבשורה העיקרית של הספר: הפרידה ההולכת ונמשכת של הספרות הישראלית מבית הגידול המסורתי שלה. בשבועות האחרונים אפשטיין השיק גם מחאה אינטרנטית שקוראת להחרים את חנויות הספרים של צומת ספרים וסטימצקי ולעבור לחנויות פרטיות. העיסוק המוצהר של הספר בקינות – עלילות ודימויים של סיום ושכחה – משתלב עם אווירה כללית של אפוקליפסה עדינה ועצובה מאוד שהולמת יפה את הימים האלה.

מבין סוגי המיתות שמוצגות בספר, טבעיות ולא טבעיות, בולטים סיפורים על נסיונות התאבדות. כמו כל הפעולות האנושיות, ההתאבדויות של אפשטיין הן פעולות של קריאה, כתיבה או מחיקה. ספרים ממשיים הם חלק קבוע בעסקה. לפעמים המנסה להתאבד עורם אותם לערימה שממנה יתלה את עצמו. לפעמים ספרים מושלכים מהחלון ותופסים את מקום בעליהם.

אפשטיין התחיל לפרסם סיפורים קצרצרים עוד לפני שהפייסבוק והטוויטר חדרו לתודעה האנושית – אבל עצם השימוש בז'אנר שלהם יכול להצטייר כאן כמין חיסול עצמי מתעתע. אפשטיין כאילו מתאים את עצמו לדרישות השוק: הוא מייצר קליפים ספרותיים, שמאפשרים לקורא מפגש קצר ולא מחייב עם הספרות, בהפוגות שבין העבודה מול המחשב. אלא שהקיצור מקבל תפקיד של מלחמת גרילה. בעזרת שימוש בז'אנרים קצרים אחרים כמו משלים, חידות, בדיחות – הוא מאלץ את הקורא דווקא להתעכב, לצאת מקצב הזמן העכשווי, להשתחרר מפס הייצור ולהקדיש ריכוז ומחשבה למקבץ מצומצם של מילים.

1
ג'יימס ניירז, ציור בתנועת מברשת אחת

 

בתחום הזה, הסיפורים משיגים הצלחה רוב הזמן. נראה שאפשטיין השתלט לחלוטין על היכולת להחדיר מחוות מיתולוגיות לתוך הפעולות היום־יומיות ביותר. למשל, להפוך את המעשן שניצב מול מאפרה מלאה לאיקרוס, ולהפך, להציג כאחד האדם את הגיבור היווני שלא התגבר על יצרו והתקרב קרבה קטלנית לשמש. באותה מידה, אפשטיין מצליח לשתול במרחב מילים זעיר כמה קווי עלילה, כמה נקודות מבט, ולא פעם כמה סגנונות וסוגים (למשל, אגדת ילדים שמתגלה כמשל קיומי על ילדה שאוחזת בידו של מלאך המוות).

יותר מזה, באמצעים פשוטים הוא קורא תיגר על גבולות שמפרידים בין חלום, מציאות וסיפור. "האינדיאנים", הוא כותב למשל, "מאמינים שעכביש הוא אדם ישן. אם תנשוף עליו, האדם יתעורר וישכח לרגע את שמו. אבל היא רק התעוררה מחלום שבו לא הצליחה לנשום, ושרטה בפראות את זרועו של הגבר שישן לצידה ולא הבינה מדוע אינה חשה כאב". כמו גיבורת הסיפור, גם הקוראים לא מצליחים למקם את עצמם: מתי הסיפור מתרחש בחלום, מתי אם בכלל מתרחשת ההתעוררות, מיהו העכביש בהשוואה הזאת, איפה מצויים הסכנה והכאב וכך הלאה. אפשטיין, במילים אחרות, משתמש בקוצר היריעה ומאפשר לקוראים לבחור בין מסלולים שונים של קריאה. מעל לכל, הוא מעמיד בפניהם את ההתלבטות אם לנסות לחבר בין חלקי הסיפור, ליצור ביניהם סימטריה או להפריך את הקשר ביניהם; לדבוק בקריאה שרירותית, חלומית, או להיכנע לדחף להפיק מהמילים משמעות.

בחלקים הראשונים של הספר, לעומת זאת, נראה שבניגוד לסיפורים, אפשטיין לא חוצה את הסף ומעוניין לרכך את נשיכת העכביש. רבים מהסיפורים לא מגיעים למקומות קודרים או עזים באמת, ומעוררים רושם ביתי ומוגן מאוד. כלי ליצירת אינטימיות מהירה בין הכותב לקוראים (שאכן הגיבו בחום לסיפורים בפייסבוק). אבל ככל שהספר מתקדם, צצים בו דימויים קשים ואישיים יותר שמחלישים את הרושם הקישוטי, המתנחמד, של הסיפור הקצרצר. חלקם עוסקים במוות של קרובים (אבות, בנים). חלקם מצליחים להמחיש את האלימות הכבושה שבני אדם לומדים לספוג באופן יומיומי – כמו בסיפור על אבנים קטנות שהולכות ומצטברות בתוך הנעליים עד שההולך מחליט לקטוע את רגליו. בסיפורים כאלה, בוקע קול ישיר ונוקב יותר שמדגים את הכוח הרדיקלי של הסיפור הקצר, את היכולת שלו להאיר בזרקור מצוקה סמויה ולהעצים אותה. את כוחה של המיניאטורה להבהיל.

סיפורים כאלה הם בעיניי מיטב הקובץ. סיפורים שמתנערים מהסיפור הקצרצר כאזור מקלט תחום וסגור ("סשה סמיונוביץ' היה אדם שקצת היגר לו מהמציאות, זה נכון. אבל מי לא?"), ובעצמם מחדירים לנעלי ההליכה של הקורא אבנים קטנות וחרקים ארסיים.

 אלכס אפשטיין, לקסם הבא אזדקק לכנפיים, הוצאת כרמל

מודעות פרסומת

ראיון עם סמי ברדוגו (וביקורת), הילד האחרון של המאה

11111111111111111

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 4.11.2011

במשך חצי יום סמי ברדוגו דמיין את הכסף מהבהב מול העיניים. מישהי התקשרה והציעה לו להשתתף בדוקו־ריאליטי שעוזר "לאנשים חצי מוכרים כאלה" למצוא אהבה. ברדוגו, מתבודד מקצועי שחי בדירה בלי טלוויזיה, התקשר לאיש היחיד שהוא מכיר שהשתתף בתוכנית מציאות: סופר שהמליץ בחום, צייד אותו בטלפון של סוכנת אישית וציווה עליו לרכוב על מסחטת הכסף של ערוץ 2. הרבה לא יצא מזה. ההתלהבות דעכה ובמקומה הופיע הפחד להתבזות בטלוויזיה. הנזק העקיף: ברדוגו עדיין לא אופה עוגות. "נשבר לי", הוא אומר בעצב.

מֵאפייה?
"לא, נשבר לי המיקסר. ממש כאב לב. זה דבר יקר. אני מחכה שיהיה לי קצת כסף. עכשיו מתחילים הלימודים ותהיה לי משכורת, ואז אולי אני אחזור לאפייה".

ברדוגו עומד לבדוק בשנה הקרובה את הסיבולת שלו. בין הרצאות והנחיית סדנאות כתיבה ובין חזרה להוראה באוניברסיטה, הוא יצטרך למצוא זמן לכתוב. מצד שני, התרוצצות בין עבודות לא זרה לו. בסוף האלף הקודם, כסטודנט "ממש לא מוצלח" בירושלים, הוא התפרנס כמרכזן במלון, כפקיד קבלה בג'ימבורי, כמוכר תבלינים בשוק, ואפילו בישל לאיש עיוור וניקה את דירתו.

טיפוס קשוח. שורד, במונחים טלוויזיוניים. גם אם העובדה הזו מסתתרת היטב מאחורי שכבה עבה של היסוסים, התנצלויות, גמגומים, ביקורת עצמית ונבירה בכשלונות עתידיים. כל זה, באורח פלא או באופן צפוי, נעלם בסיפורים שלו. גם כשהוא מלמד, או במפגש עם קוראים, אפשר לראות איך הרעד הקל באצבעות ובקול שלו הולך ומתייצב כשהוא מדבר על ספרות.

"אין כאן סתירה", אומר ברדוגו. "ההתקפלות שלי היא תמיד מול הסביבה, מול מי שנמצא מחוץ לדירה שלי. כשאני כותב אני הכי חזק, הכי אלים והכי אוהב. בכתיבה יש הופעה מלאה שלי. אני מתפרש לכל פינה, וזה כיף נורא. העניין הוא שתמיד יש מישהו שדופק על הדלת מבחוץ, ואני צריך לצאת מהבית ולהיפגש. ואז אני חוזר להיות קטן ולא חכם".

אם ברדוגו האדם הוא הראשון לגמד את עצמו, להשוות את עצמו לאחרים ולנפנף בהפרשי הסנטימטרים – ברדוגו הסופר יודע להפוך את העמדה המוקטנת הזאת לזיקוקי די־נור שחורים. קובץ הסיפורים החדש שלו, 'הילד האחרון של המאה', כולל את סיפורי 'ילדה שחורה', ספר הביכורים שלו מ־99', ועוד 15 סיפורים שנכתבו מאז ועד היום, בין הרומנים שלו.

"אני מרגיש מרחק גדול מאוד מהסיפורים הראשונים", הוא אומר היום. "יש בהם גרעין מאוד סגור וכלוא ואפילו מתיילד". הקובץ הנוכחי בודק מה שרד מהילדות ההיא, מבית הגידול הטבעי במזכרת־בתיה. בשלושת הסיפורים האחרונים כבר מופיעה הגרסה של ברדוגו לביקורת תרבותית וחברתית. מצטיירת בו חברה מותשת מדיבור צרכני וכלואה בחלומות של נוחות. גיבורי הסיפורים, חלקם אנשים כותבים, משתוקקים לצורת חיים פשוטה ונגישה יותר.

"לעובדה שטעמתי שלושה עשורים שלמים מהמאה הקודמת יש הרבה משמעות. אני מרגיש שהייתי עד לשארית של משהו אחר, לפני הכפר הגלובלי של המאה ה־21. התקשורת בין אנשים השתנתה. בקצב, בדיבור, בשפה. אני הולך ברחוב ונשרפות לי האוזניים מכל ה'יש מצב אין מצב'. כשסטודנט אומר לי 'סבבה' אני נשרף. ראיתי במחשב שני פרקים של 'רמזור' – זאת האדרה של שיח זול שבז כמעט לאנשים. החיקוי הזה של סחבקיות רחובית. אין מאמץ, שום אינטלקט שדורש ממך להתמודד עם משהו. אתה רק מתיישב, וכולך נשמט. זה הסתלבט המושלם.

"בכלל, מוקדי העניין של דוברי העברית היום מאוד דקדנטיים. כל מה שקשור להון, למעמד, לרכישה, לגוף ולטלוויזיה רעה. איפה ספרות נכנסת כאן? מתי היה כאן מאורע ספרותי לאחרונה? אני בא מבית שלא היו בו ספרים ולא מדף ספרים, אבל בכל זאת זוכר מהתקופה הזאת את ההרגשה שיש מאורעות ספרותיים, שיש סביב הספרות שיח ועניין".

אתה מרגיש שאתה פועל בחלל ריק?
"לא ריק, אבל מאוד מינורי. אפשר להרגיש אולי קול ענות חלושה. בקושי עומדים על הרגליים. מעמדה של הספרות – לא הספרות עצמה – נמצא בשפל. אני היום בן 40, ואני ממשיך לכתוב. זו הפרקטיקה שלי. איפה אני בשוק? אין לי שוק. אני לא עורך דין. אני לא יכול להתחבר לאיזה משרד ולהפציץ מלא כסף ולרכוש מעמד. אני גם לא סלב".

אולי אתה צריך סוכן טוב.
"מה זה קשור אליי? גם זה חלק מעולם השיווק שנמאס עליי. אני מכיר סופרים פחות מוכרים ממני או פחות מוצלחים ממני שמדברים אותי על הסוכנים שלהם. זה מעצבן אותי. מה זה השטויות האלה? דבר עם ההוצאה בעצמך. יכול להיות שאני מפסיד ושסוכן היה משיג לי דיל מעולה מול ההוצאה או מקדמה מטורפת. אבל אני כנראה תמים, אני שומר עדיין על איזו התנהלות של פעם.

"ספרות היא נישה עכשיו. אני מרגיש את זה ממבטם החלול והמעט מזלזל של אנשים שנפגשים איתי. בשבילם זה פנאי, דבר לא משמעותי. 'מה פתאום אתה שם, למה בכלל לכתוב? ממילא אתה לא מרוויח כסף'. יש הרי מין דור של סופרים 'רציניים' כאלה – שמעון אדף ודרור בורשטיין, למשל. למה אנחנו כותבים בצורה כזאת? אנחנו רוצים להכריז על עצמנו כעל סופרים אינטלקטואלים?".

תגיד אתה.
"אולי זאת דווקא תגובה לכך שהספרות הפכה להיות נישה. שהיא כל כך חסרת השפעה ביחס לתרבות רבי המכר. מה כבר יכול לזעזע אותנו, להפחיד, להגעיל? התמונות באינטרנט של הגופה של קדאפי? גם זה לא. אין היום דבר חסוי או אישי מדי. אז אולי הכתיבה והסופרים, כמי שעומדים על המשמרת, שומרים על החסוי. אולי הם אומרים, אנחנו נשאיר את הקורא במתח, מול מה שהוא לא יודע. אנחנו כסופרים, שלא לוקחים חלק במיידיות הזאת, שומרים על איזו גחלת, על התבוננות מורכבת על החיים. אתה גורם לקורא לרדוף אחרי הסיפור, אתה מכריח אותו לפרש אותו.

"הנה, אורלי קסטל־בלום הוציאה בשנה שעברה ספר יפה ונוגע ללב. זה היה צריך להיות מאורע, אבל די התעלמו ממנו. אז אולי דווקא כמי שממש מפחד להיות במקום השולי הזה, אחת הדרכים שלי להתמודד היא להכריז על ספרות שהיא קודם כל לא מתקשרת. ספרות שחוזרת לחומרים הראשוניים שלה – לשפה העברית, לאל"ף־בי"ת, למבנה של המשפט – מתוך ייאוש או בוז או חוסר רצון למסה התרבותית הלא טובה שמסביב".

אז אתה מבקש מהקוראים שיעבדו קשה?
"שיהיה ברור, הדבר האחרון שאני רוצה זה להתחכם. להיפך, אני כל הזמן אומר לעצמי לכתוב פשוט. אני מדבר מתוך ליבי, ואני רוצה שזה ייגע בלב של הקוראים. לא בכוונה הובלתי את עצמי לשפה שלי ככותב. זה פשוט קורה. ואני משלם על זה מחיר. אין לי דירה ואין לי כסף. ספריי הם לא רבי מכר".

ומה אתה מרוויח?
"אני מרוויח את מעשה הכתיבה עצמו, שאי אפשר למדוד אותו בכסף או במעמד חברתי. אני מרוויח את החיכוך של הכתיבה. כשהתחלתי לכתוב, כתבתי מתוך תא פנימי סגור וכלוא. היום אני מרגיש שיש חזית מולי שצריך להתנגד לה. אני על המשמר, מעצם זה שאני במיעוט. זה מעורר בי את הצורך להיות יצרן. אבל יכול להיות שאני יותר מפסיד מאשר מרוויח".

12 אלף שקל הוא סכום הצ'ק שברדוגו קיבל על מכירות 'זה הדברים', הרומן האחרון שלו, אחד המועמדים לפרס ספיר וכנראה ספרו המצליח ביותר עד היום (5,000 עותקים נמכרו ממנו, לדבריו, נכון לסוף 2010). שני שקלים וחצי לעותק.

לא מזמן, במסגרת מפגש עם קוראים, יצא לו לשבת לצד סופר אחר, חתיך ובן גילו, שמוכר ספרים בקצב שבו ברדוגו מפזר התנצלויות. הוא והקולגה ענו לסירוגין לשאלות הקהל. כל תשובה של הסופר X שיקפה את ההיפך הגמור ממה שברדוגו חושב על כתיבה. "הוא אמר לדוגמה שהדבר שהכי חשוב לו זה החבר'ה. איך החברים יקראו אותו, ובכלל, שחברים זה הדבר הכי חשוב. הם הראשונים שקוראים את הספר שלו ואומרים אם זה סיפור טוב. את ההנאה הזו חשוב לו להעביר לקורא".

מה רע בזה?
"אני לא חושב שתפקיד הסופר הוא להיות חבר שלך. גם עוז ויהושע וקנז וגרוסמן הם פופולריים והם מוכרים – אבל אף אחד מהם לא יצר את הרושם שהוא חבר שלי. יש בהם אינדיווידואליזם מסוים שמרחיק אותם מהמקום של החבר'ה. אני חושב על פייסבוק. אתה רואה שם סופרים שמפרסמים פוסטים! טוב, גם לי יש עמוד פייסבוק. אמרו לי שזה יעזור להרשמה לסדנאות הכתיבה ולכסף".

וזה עוזר?
"לא, כי אני לא עושה שם כלום. רק מבקשים ממני חברות, ואני מאשר את כולם. זה לא שאני רוצה להצהיר על בוז לחברה, אני כל כך רוצה להתערות בה, אבל לדעתי תפקידו של הסופר הוא להראות איפה החברה טועה ואיפה יש תחלואים, וגם אולי קצת לחבק. עם כל הכאב, הסופר הוא מי שנמצא מחוץ למעגל. הוא מחוץ לחיים במובן מסוים. הוא רק עד. ברגע שאני נבלע לתוך החברה הזו, ואני הופך להיות חבר, אני מאבד את עצמי".

לי נדמה שכסופר, אתה מציע חברות לאאוטסיידרים.
"אני נתקל באנשים שמספרים לי על הקשר שלהם לספרים שלי. אחר כך, עם עצמי, אני חושב, אולי זה שניגש אליי ביקש יותר. אולי פתח לי פתח ואמר, 'בוא נכיר, בוא ניפגש'. אולי. אבל אם באים אליי מתוך היצירה שלי, זה נורא מלחיץ אותי. אני מעדיף שיבואו אליי בגלל האוכל שאני מכין או הנעליים שאני נועל. הפגישות הכי נוראיות הן אלו שנסבות על כתיבה ועל אמנות".

בסיפורים האחרונים בספר, בניגוד לציפיות, פתאום דווקא מתגבש קשר אנושי. למרות כל הבעיות.
"זאת הקלישאה הכי בנאלית, אבל אולי אני מממש בכתיבה את מה שאני לא מממש בחיים. בניגוד לתחילת הדרך, הצלחתי לתאר באחד הסיפורים האחרונים איך גבר פוגש גבר, והם הולכים ביחד ונוגעים אחד בשני. זה היה נהדר. כואב נורא, אבל נהדר. אתה רואה, אני מתפתח. הרשיתי לעצמי לתאר גיבור ודמות של אהוב. וזה לא ההומו התל־אביבי, או ההומו מהטלוויזיה, מהסדרות, מהריאליטי או מ'כוכב נולד'. היה לי חשוב שזה יהיה רפי בוסקילה, אחד שחוזר מהמילואים, ונראה טוב, וגם יכול להרביץ לך. ובין היתר, הוא גם אוהב גברים".

מצד שני, אתה עדיין מתאר דמויות של הומואים גם בצורה אפלה.
"הרי זו טרגדיה. עם כל הפתיחות, אני מתייחס להומואיות כאל פגם. אפילו אם אני חי בתל־אביב, אפילו אם כתבתי והתראיינתי על זה – אם ישנה קבוצה בעולם ששמה על זה וטו מוחלט, זה דוקר אותי. ברגע שאני רואה גברים סטרייטים עם משפחות, שכנים שלי מלמטה, זוג יפה כזה, זה קורע אותי. למה אני לא כזה? איך זה שהוא לא כמוני? זה מציק עד כדי כך שזה לא עולה לדיון בכלל במסגרות מסוימות. במשפחה זה נושא דומם, נעול. גם במפגשים עם קוראים. כנראה שאני מוכשר בלעקוף את זה. וזה מוזר. במה יש להתבייש? הרי כולם יודעים, אני חוגג את זה בכתיבה שלי".

ומה התשובה?
"זו תולדה של בית, של תרבות וסביבת גידול שחרכה בי את הידיעה שהדבר הזה הוא איום ונורא. ואי אפשר לרפא את התחושה הזאת. כשאני נתקל בזוגיות הומוסקסואלית הכי אידילית – חיים ביחד, ואולי מתחתנים, ושתי המשפחות מכירות, ויש להם דירה הכי מקסימה וילדים אפילו – זה מחליא אותי. יוצר אנטי נורא גדול".

למה?
"אולי קצת מקנאה. אולי בגלל שהתנועה הזאת הפכה כל כך בורגנית וחלק מהשיח, עם הולדת הילדים והקהילתיות הזו, וזוגיות פתוחה ומוצלחת, ובעלי, ואשתי, והמשכנתה ביחד, ואסיפת הורים, והילדים ולהביא אותם מהגן. מין פסטיבל כזה של סטרייטיות, כאילו מחקו את כל הקשיים ואת כל הבעיות. אולי גם בתוך הקבוצה הזאת אני לא רוצה להיות כמו כולם. בשבילי, ההומואיות היא משהו לא מתיישב, שאף פעם לא יתיישב. תיקח למשל את המהפכה הגדולה של אוסקר וויילד, לפני יותר ממאה שנה. למרות האומץ שהיה לו לבטא את החוויה הזאת בצורה כל כך פרובוקטיבית ומול חברה אולטרה־שמרנית, עדיין, הכתיבה שלו כואבת את הזהות המינית שלו".

אבל אם הנכונות לאהבה ומיניות נמצאת בכתיבה שלך, למה שהיא לא תופיע גם בחיים?
"אולי. אולי בפעם הבאה שניפגש אני בדיוק אחזיר את התאומות מהגן".

____

אם קיים עדיין מרכז בספרות העברית, סמי ברדוגו הוא נסיך השוליים. העובדה שהממסד הספרותי חיבק אותו מתחילת דרכו רק מעצימה את הדימוי הזה. למרות הבמה המרכזית שקיבל, למרות שהנושאים שהוא מטפל בהם פופולריים מתמיד, ברדוגו הצליח לשמור על עמדת החייזר.

טביעת האצבע שלו היא עניין לזיהוי מיידי. לא מעט סופרים יודעים לשלב בין גבוה ונמוך, בין שפה ספרותית ומדוברת. אצל ברדוגו, שרוב סיפוריו מסופרים בגוף ראשון, לא קיימת הפרדה בין דיבור עילג לפיוטי, בין עצמים לרגשות, בין מראות מציאותיים לתנודות נפשיות. כל זה קורה אולי מפני שהדמויות שלו לא מפרידות בין התחומים. אלה דמויות שיכולות לדבר על האנושות כולה אבל לא מבינות מהלכים בסיסיים בתקשורת אנושית. דמויות חסרות עור שמשקשקות מהעולם, אבל גם מבקשות לבלוע אותו בביס אחד.

ברדוגו הכניס בדלת האחורית את הרומנטיקה לספרות העכשווית שלנו. דווקא בעזרת הגיבורים השבורים והמוזרים שלו, בעזרת תיאור היפר־ריאליסטי של חברת מהגרים ובני מהגרים – הוא הצליח לדבר על השאיפה לטוטאליות ועל אמנות שצומחת מתוך אובדן ומוות. העניין הזה ניכר גם מחוץ לספרים. ברדוגו הוא מהמקרים הבודדים בדורו של סופר ישראלי שהביוגרפיה שלו משחקת תפקיד שווה ערך לספרות. המיתולוגיה שלו הולכת ומצטברת לאורך ראיונות: ההתבודדות התמידית, ההתייתמות מאב, הקשר המסובך עם אמו, עם השם שלו, עם צבע עורו, עם מיניותו.

'הילד האחרון של המאה', קובץ הסיפורים הרטרוספקטיבי שלו, מגלה כמה דברים לגביו. במבט לאחור נדמה שהסיפורים הראשונים, מסוף שנות ה־90, כאילו ניבאו את מה שיהפוך לקו שתלטני בתרבות הישראלית: הדיבור הווידויי, הטראומטי, על משפחות מתפוררות. באותו זמן, הם מסמנים את המקומות שאליהם הדרמה הישראלית המיינסטרימית והריאליטי לא העזו ללכת. לתחום המיני האפל מצד אחד, ולהרהורים קיומיים לגבי חיי אדם מצד שני.

באחד הסיפורים המאוחרים בקובץ, המספר מלמד את עצמו לרקוד ולדמיין את אביו המת. הריקוד הזה הוא גם הריקוד של מי שלומד להשתמש בגוף ולהתחיל לזוז בתוך המציאות. האווירה המעורפלת מהסיפורים הראשונים מפנה בהמשך הדרך מקום גם לעניינים קונקרטיים. יותר ויותר מוזכרים שמות, מקומות בארץ שאפשר לזהות. דוד חשמלי מתקלקל, מחכים לאינסטלטור.

העימות בין הזיה ליומיום, בין ספרות לחיים, מלווה לפעמים בהומור אוטיסטי שחור משחור. ההומור הזה מזכיר לפעמים את הקולנוע הביזארי, הפופי והנוקב שצמח בשנות ה־90 (הסרטים של טוד סולונדז, למשל, ואפילו אלבום הבכורה של אביתר בנאי). מצד אחד הוא מכריח את הקורא ואת הגיבורים לגחך על עצמם, לרדת לגובה הקרקע ומתחת לה. מצד שני, הוא מאפשר לברדוגו לגשש במחוזות רומנטיים, אפלים, גדולים מהחיים. נזילה פשוטה בצינור היא פתח לאפוקליפסה וליצירה כאילו אלוהית – אבל גם למפגש עם בן השכנים ממושב הילדות. אם 'הילד האחרון של המאה' רומז למותה של הספרות, הסיפורים האחרונים והיפהפיים של ברדוגו מראים דווקא איך העולם של אוסקר וויילד ותומס מאן יכול לקום לתחייה, לבוש מכנסי טרנינג ומחכה לשרברב.

סמי ברדוגו, הילד האחרון של המאה, הוצאת הספרייה החדשה 

נעה ידלין, חיי מדף; מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר; רועי ארד, החלום הישראלי

פורסם במדור הספרות של ידיעות אחרונות, 16.7.2010

הכרטיסים אזלו. הקופאי הלך הביתה. ההצגה ששמה 'ספרות עברית' סגרה את הבסטה. "ההצלחות היו גדולות, מלוּות אופטימיות גדולה ולא מעט מגלומניה", הספיד לאחרונה העורך מנחם פרי את מפעל חייו ועל הדרך גם את תולדות הספרות העברית, "אבל הן היו קצרות מועד, ועד מהרה נשארו מכל אחת מהן רק צללים עלובים של עצמה, שרידי חורָבות".

קינה דומה, פחות מזהירה בסגנונה, נושאת אחת הדמויות ברומן האחרון של מאיה ערד: "זה לא שאין יותר ספרים שנכתבים בעברית, מה שאמרתי זה שאין 'ספרות עברית', במרכאות. כלומר הספרות העברית. נגמר הרצף הזה מברנר ועד… נגיד גרוסמן. כל העניין הזה במה הולך, מה כותבים, מי הדור החדש שמופיע. כל המיפוי הזה של גרשון שקד, נו".

פרי אמנם מציג את עצמו כאחרון הסמוראים, אבל הסיפור על הגירוש מארמון השן אל מי האפסיים הדמוקרטיים חי גם אצל כותבים צעירים בישראל. בחודשים האחרונים יצאו כאן שלושה ספרים סאטיריים שמיישרים קו עם הקדיש של פרי ומתארים באופן חסר רחמים את שפל היוקרה וההשפעה שאליו הגיעה זירת הספרות הישראלית: אל 'אמן הסיפור הקצר' של מאיה ערד (הוצאת חרגול) הצטרפו לאחרונה 'חיי מדף' של נעה ידלין (זמורה־ביתן) וגם שניים מסיפורי הקובץ 'החלום הישראלי' של רועי ארד (חרגול). שלושתם בוחנים את אחורי הקלעים של הביצה המקומית. ממצאי החקירה, אפשר לומר, מעודדים המתת חסד.

'אמן הסיפור הקצר' של ערד מתרכז בדמותו של סופר סיפורים קצרים שהגיע למבוי סתום בקריירה שלו. שנים אחרי שכבש את הקופות ומדורי הביקורת, אדם טהר־זהב הפך לשחקן שולי ומר נפש שמכתת רגליו בין מוקדים מתחלפים של עלבון ספרותי – שיעור בבית ספר, פאנל סופרים אוניברסיטאי, חיקה של מבקרת צעירה וחצופה. כולם מתנהלים מכוח אינרציה סתומה, מכרסמים פירורים שהותירו אחריהם ענקי הדורות הקודמים.

רועי ארד מפקיד את פשיטת הרגל בידי שני טיפוסים פרועים יותר. גיבורת סיפור הנושא היא תמצית קריקטורית של העיתונאים, עיתונאיות יותר נכון, שעלו לגדולה בשנות ה־90 הפכו לסופרות רב מכר, ובסיבוב פרסה חד התקרנפו, התברגנו והולידו ילדים. ארד מעניק לגיבורה, טלי פאפו, את תפקיד מספידת התרבות, אחרי שמִשׂרת התליין חמקה מציפורניה: "ההוצאה פרסמה בשנים האחרונות הרבה סופרות חדשות שטלי פאפו מאוד לא אהבה. הן נראו לה פרועות מדי, בורות וזולות. במה שטלי פאפו כתבה היה תחכום, התרסה ורעננות […] כיום היא חשה שדור הכותבים החדש מנצל את אווירת ה'הכל מותר' וה'הכל כלול', ומתבל את רוח החופש בבורות ובהיעדר סגנון אישי. אם דיברה פה ושם על המחזור שלה, כדי לפעור לדיון נושא שהיה טאבו, הרי שהיום לקחו את העניינים באופן מוגזם מדי קדימה, עד למקום שבו סופרות קוראות לספרים שלהן 'וסת' או 'מיס אנאלית'". אחד השיאים בסיפור הוא תיאור מסיבת עיתונאים קרקסית שבה נפגשים סופרי ההוצאה עם כלבים המיועדים לאימוץ ועם מתאבקים אמריקאים – הזניה מושלמת של ספרות ויחצנות ("זה אירוע ענק. יהיו שם מדור האופנה של 'הארץ' ו'פנאי פלוס' ואנשים מ'ידיעות'").

'דומני', סיפור אחר בקובץ, פונה מתחום העיתונות ורבי המכר לזירת האוונגרד הספרותי, שארד הוא שחקן מפתח בה. הסיפור מסופר מפיו של בחור פלגמט שנלכד ברשתו של בושם פינקלמן, מבקר אמנות וממליך מלכים לשעבר – בן דמותו של העורך האגדי גבריאל מוקד, כמדומה – שהיום מטיל את חיתתו על חצר קטנה של גרפומנים ומלחכי פנכה. 'דומני' הוא שמו של כתב עת ספרותי חדש שפינקלמן מקווה להקים באמצעות דודו של המספר, מנכ"ל משרד המשפטים ואיש עסקים בעל קשרים מפוקפקים בעולם השלישי.

'חיי מדף' של ידלין משלים את התמונה בעזרת פרודיה בלשית שמתרחשת בין כתליו של מוסף ספרות. גם ידלין נצמדת לטקטיקה של קטלוג 'טיפוסים'. במטרה כנראה להלעיג מעוז ישראלי אחרון של אליטיזם, היא מציירת עולם שמתעלם משקיעתו הוודאית באמצעות מאבקי כוחות נמלוליים: עורך המוסף האנטיפת, מגיהה זוטרה ויומרנית, סופר צמרת במחסום יצירתי, חוקר תרבות ערבי שבז לשמאל הישראלי ומשוררת של "שירי כוס וכיבוש". אוסף האנשים המפוחדים והמזויפים של ידלין משקף אולי כמיהה לספרות שיופייה ואמיתותה אינם ניתנים לזיוף, חיקוי או הכחשה; לחיי נצח בניגוד ל'חיי מדף', כשם הספר.

11111111111111111

הספרות העברית המודרנית צמחה ממדפי הסאטירה והקטטות בין משכילים לחסידים. קשה לחשוב על דור כותבים מאז שלא הנציח את זירת הספרות בדיו רעיל – מרשימות של פרישמן שמלגלגות על גדולי הדור ועל קוראיהם, ועד הרומנים הפנים־ברנז'איים של אהרן מגד.

איך נראית הספרות הישראלית העכשווית דרך עיניהם של ערד, ארד וידלין? למרות הבדלי הסגנון, היכולת הספרותית וזווית הראייה ביניהם, שלושתם מציירים מגרש גרוטאות חסר תקנה, פרובינציאלי, עסקני, גוסס; זירה שהשתלטו עליה שרלטנים תוקפניים שמשתמשים בטקטיקות שונות כדי לנשל את סופרי האמת מתחומם.

בחורבן התרבותי הזה, על פי שלושת הכותבים, אשמות מפלצות כמו הקפיטליזם, פוליטיקת המגדר ומשהו בשם 'פוסט־מודרניזם' – אמנות שהתנערה מהניסיון לגעת במוחלט, במשמעותי. אצל ידלין העניין מתבטא בגופה החיה של הרומן – בדמות סגן העורך היפה, הנרפה והנעדר (השרלטנות הספרותית כבשה את מחוזות היופי והאמת), שפרסם סיפור מבריק בעלומיו ומאז יבש עטו. איזו ברירה אחרת עומדת מול הנחשול מרובה הזרועות של ספרות נשית, הומואית, מזרחית, סלבריטאית, שמאלנית וצדקנית שהוא עצמו צמח מתוכה.

 גם שנאת הנשים שארד מקשט בה את סיפורי הקובץ (לא לעיתים קרובות זוכים להיתקל בתיאורים מבועתים כל כך של שדיים) מסגירה את צקצוק הלשון של אדוני התרבות נוכח 'ספרות הנשים' הפופולרית. ספרות שהשליכה כביכול לפח את ערכי האיפוק והטעם הטוב שעל ברכיהם חונכה ומצאה לעצמה אפיקים בספרות הרווקות העירוניות, בז'אנר המלודרמות התנ"כיות, ההצצות לחדר השינה החרדי, או בפולקלור המדומיין על מטבחה של סבתא קווקזית.

ספרה של ערד הופך את קרב המינים הזה לאמצעי פיוטי, וממקם את הגיבור הערירי מול שוק שמוחזק כולו על ידי נשים – מורות אומללות לספרות, מבקרות שטחיות, קרובות משפחה מעריצות. גם כאן מופיעה הדמות המאיימת של סופרת רבי מכר, הפעם בגלגול האקסית שהולכת ומבססת את מעמדה ואת כישוריה לאורך הרומן.

איום נוסף לשלום הספרות שעולה מתוך הספרים היא פוליטיקת המיעוטים ודיקטטורת השמאל בשיח האמנותי, עניין שבולט במיוחד אצל ידלין, כשהיא מתארת את ההתמכרות של סופרינו לנושא 'הכיבוש', לפואמות לסביות ולגיבורי שוליים כמו ניצולי שואה או פועלים זרים.

מעניין לשים לב לזיקה של שלושת הספרים לספרות הסלונים נוסח המאה ה־19; לאופן שבו הם מתארים קרב תרבות עכשווי במונחים של אצילים מרוששים מול בורגנים שאפתנים. ערד, כנראה האקדמית והקלאסיציסטית מבין שלושת הכותבים, מתייחסת במפורש להתפרקות מושג הקאנון הספרותי וכוהניו, ומסבירה מפי אויבו של הגיבור: "עכשיו הספרות פחות היררכית, יותר פלורליסטית, יש מקום לקולות אחרים". גיבורי שלושת הספרים לכודים בתהייה אם "כל מי שיש לו שכל סביר פלוס־מינוס יכול לעשות כל דבר? שכלום אינו דורש כלום, שהשמיים הם הגבול עבור כל מי שאיננו לגמרי מטומטם?", כפי שמהרהר העורך הספרותי שיצרה ידלין. "זאת תמצית העידן שאנחנו חיים בו: הבינוני, הסביר, הוא סופרמן. הוא יכול לעשות הכל". הסיפורים האלו פוחדים, בצדק, מההמון – אלא שנדמה שהם מסתתרים מאחורי בוז לגוורדיה הישנה שהם מבקשים להסתפח אליה.

ארד הוא אולי הנוקב והאפקטיבי מבין שלושתם, בין היתר מפני שהוא מעז לחשוף את עצמו במידת מה ולשגר חיצים ישירים לעבר עצמו. בדמותה של טלי פאפו אפשר לזהות התמודדות עם תוצאות הקשר החתרני שנסיכי שנות ה־90, בהם ארד, קשרו נגד הרוזנים המזדקנים של התרבות הישראלית. מרד שהכין את הדרך לספרות שונאת־ספרות.

בניגוד לארד, המגמה של ידלין נראית שמרנית ביסודה. על פניו, גם היא מבקשת לתאר עולם עלוב ומסואב שחייב לעבור שינוי כדי לשרוד. בפועל, עושה רושם שהסאטירה שלה מבקשת להחזיר עטרה ליושנה ולעולם שבו ספרים היו ספרים וסופרים היו סופרים. כל הדמויות בספרה עסוקות באותה צורה בשאיפה להעפיל מעלה באיזו היררכיה מדומיינת של יוקרה ספרותית. כמו במערכת מיסטית של מדורים שמימיים שעל כל אחד מופקד מלאך שומר – כך ניצבים שומרי פתח ספרותיים שמונעים מהאספסוף לבוא בשערי הגן של ההכרה: המבקרים, עורכי העיתונות, ועדות הפרסים. ידלין מתמקדת בתחרות הסיפור הקצר האלמותית (ע"ע מדור 'תרבות וספרות' של 'הארץ') שקובעת מי לשבט ומי לחסד. כביכול, היא מלגלגת על הרצינות התהומית והתחרותיות של אלו הנלחמים על פירורי היוקרה בעולם גווע, אלא שככל שהיא מגחיכה את התחרות הזו ואת חותמת הכשרות שהיא מעניקה – כך ניכר יותר האופן שבו היא מאדירה אותה ומפנטזת עליה.

11111111111111111

ב'אשליות אבודות', רומן המופת מ־1837, בלזק מתאר שדים דומים של שרלטנות, כוכבנות ומסחריות שמשתלטים על מגרש האמנות הטהורה. גם בלזק מקשר את התופעה הזו למציאות שבה בני המעמד התחתון תובעים את מקומם בחוגי האינטלקטואלים ובכלי תקשורת ההמונים. עולם העיתונות והספרות שהוא מצייר מושחת וקטלני עשרות מונים מזה שמתארים הסופרים הישראלים, אבל בעוד 'אשליות אבודות' הוא ניצחון ספרותי, נדמה ששלושת הספרים הטריים מודעים מראש לאופיים האנקדוטלי.

למרות השימוש בכל הארסנל הסאטירי – הלעגה, עיוות, ביקורת, שנינות, וולגריות, הומור וסטריאוטיפים – אף אחד מהסיפורים לא מצליח בדיוק לגרום הלם או להטביע חותם עמוק. אם סאטירה אמורה לחשוף פן סמוי של המציאות, שלושת הסופרים פחות או יותר מגלים את אמריקה.

זה בולט בעיקר בתקופה שבה סדרות טלוויזיה כמו 'הפמליה', 'רוק 30' או 'תרגיע' חושפות את גן הילדים האכזרי שמאחורי תעשיית הבידור והפרסום. הסדרות הללו נאבקות בכוח אמיתי, במדיום ובמפרסמים ששולטים 24 שעות בתודעתנו – בעוד שהסאטירה הספרותית הפנים־ישראלית מכוונת את אגרופיה אל מה שהיא תופסת כגוף רופס וחסר השפעה. מה שמתקבל הוא סאטירה מלנכולית, אבלה, מובסת מראש: בקשה לעלות לסיבוב אחרון על מתקן השעשועים לפני שמנתקים את השטקר. עניין שמשתלב היטב בהספד הכללי על מצב החינוך, האקדמיה, המנהיגות והכדורגל בישראל.

בניגוד לבלזק, הכותבים הצעירים מתקשים, או כלל לא מנסים, לאזן את המימד הסאטירי ביצירה שלהם. הם יודעים לתאר את חדירת רוחות 'כוכב נולד' לעולם הספרות, אבל מעבר לגיחוך – אינם יודעים להסביר את הקסם או היופי שהשאיפה לתהילה יכולה להצמיח; להסביר מדוע הם עצמם ממשיכים להתבטא במדיום הספרותי המושפל (לשם השוואה, גם סרטים כמו 'הכל אודות חוה' או 'שדרות סאנסט' הציגו את החצר האחורית הגרוטסקית של המדיום שבו הם פועלים, אלא שבמקביל לארס ולמגלומניה אותן יצירות ידעו לאתר את התשוקה האמיתית והיומרה שבלעדיהן לא יכול להיווצר סרט טוב).

שלושתם מצליחים ליצור מוצר אינטליגנטי ורהוט, אבל מתקשים לחקור לעומק את המערכת שהם מתארים. אם בלזק פותח את ספרו בתיאור השינויים בטכנולוגיית הדפוס שהתלוו למהפכה הצרפתית; מתמצא במערכת השלמה של בעלי התפקידים בעולם שהוא מתאר (מהמבקר המושחת ועד פועל הדפוס האנאלפבית) ויודע לטוות ביניהם קשרים – שלושת הכותבים הישראלים כמעט מצהירים על חוסר יכולתם ליצור מבט שיקשר בין הדמויות שלהם לתהליך כלכלי והיסטורי רחב.

לאור העובדה שמדובר בכותבים בעלי השפעה בשיח התרבותי־תקשורתי בישראל – הביקורת שלהם יכולה להיתפס גם כביקורת פנימית, כהכאה על חטא. אם תרצו, זה אולי המקום שבו מתגלים בכל זאת כוח ובגרות בסאטירה החדשה, לפחות בזו של רועי ארד ומאיה ערד. זו סאטירה שמודעת לחולשות הדור הספרותי הצעיר שאליו הם משתייכים – כביכול אגוצנטרי ושטחי (טלי פאפו), ואולי בעצם מנותק ומופרט מקשר עם דורות קודמים של יוצרים (מסונוור מהרהב הפסקני, המפריד־ומושל, של דמויות כמו בושם פינקלמן). זו סאטירה שמדגימה רצון להתמודד, להשכיל ולהתפתח. לצקת חיים מחודשים בקלישאות יחסי הציבור על עטיפות ספרים. לתקשר מחדש עם קוראים ועם אבות ספרותיים, מבלי לוותר על העוקצנות והחופש שעומדים לרשותם. אולי בכל זאת מוקדם מדי לנסח הספדים.

נעה ידלין, חיי מדף; מאיה ערד, אמן הסיפור הקצר; רועי ארד, החלום הישראלי